פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט צה א

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט צה א

סעיף א[עריכה]

אלו דברים שאין נשבעין עליהם. מן התורה, קרקעות אפילו של ח"ל, ועבדים, ושטרות, והקדשות (שבועות מב,ב), וכן נכסי עובדי כוכבים (מכילתא,רמב"ם), לא שנא מודה מקצת, לא שנא כופר בכל ועד אחד מכחישו, לא שנא שבועת השומריםא. ואפילו אם פשעו בהם ונאבדו, פטורים מלשלםב, לא שנא שומר חנם או שומר שכר ושואל (רי"ף,רא"ש,ראב"ד). (ואם התנהג לשלם, הכל לפי תנאו) (מיימוני פרק ב' משכירות). (וע"ל סימן ס"ו סעיף מ'). אבל שבועת היסתד, נשבעין אפילו על דברים אלו (ע"פ כתובות פז,ב). וכן ע"י גלגול נשבעין עליהם (קידושין כו,א). והקדשות שאמרו, דוקא הקדש גבוה, אבל הקדש לענייםה או לבית הכנסת או לספר תורה וכיוצא בזה, נשבעין עליהם כמו שנשבעין על נכסי הדיוט (רי"ד). הגה: י"א דתלוש ולבסוף חברו בקרקע לאו כקרקע דמי (טור בשם עיטור); ויש חולקין. ולכן אם שאל בית, ונשרף, פטור מלשלםו (מרדכי פרק הדיינים). ועיין לקמן סימן ש"א.

א. שבועת שומרים: ש"ך – אף לשיטת הראב"ד בסע' ו שתביעת דמי קרקע אין דינה כקרקע (ולדעת הש"ך כך סובר גם הרמב"ם), מ"מ בשומרים דינה כקרקע, שהרי לא מסתבר שמדובר פה דוקא כשהשטרות בעין, והסברא לחלק היא שכאן הוא לא עשה כלום בשעת האבידה אלא עיקר חיובו מעיקרא משעה שקבל עליו לשמור, ובאותה שעה זה היה קרקע, והוי כאילו לא קיבל עליו לשמור כלל.

ב. פשיעה: רי"ף,רא"ש,ראב"ד,שו"ע: השומרים פטורים אף על פשיעה.

רמב"ם,ש"ך,חת"ס: פושע נחשב כמזיק ולכן חייבים. הראב"ד הקשה שעל פשיעה בבעלים פטור למרות שמזיק בבעלים חייב.

זכרון יוסף,שב יעקב (פת"ש סו,מ): ספיקא דדינא.

ג. התנה: דוקא בקנין (סמ"ע,ש"ך).

ד. וכן שאר שבועות דרבנן כמוכח מכתובות פז,ב לגבי פוגמת כתובתה (סמ"ע,ש"ך).

ה. הקדש לעניים: רי"ד,שו"ע: נשבעים על כך כעל נכסי הדיוטות.

קשההשו"ע בסי' פז,לה פסק את דברי המרדכי שאין נשבעים על צדקה כיוון שטוה"נ אינה ממון, והרמ"א הביא דוגמא שאחד תובע מעות צדקה שהפקיד כיוון שרוצה לחלקם, והנפקד טוען שהחזיר אותם?

סמ"ע פז: משנה שם הגירסא ל"החזיק בו" במקום "החזיר לו", כלומר, שטוען שהוא החזיק במצוה לחלקם ואינו רוצה שחברו יחלק. זהו המקרה המובא במהר"ם, שהוא מקור דין זה, ושם חילק בין מקרה שכופר במעות עצמם שאז חייב שבועה, למקרה שמודה שנדר לצדקה אלא שרוצה לחלקם בעצמו ולא חברו יחלקם, שאז התביעה היא רק על טובת ההנאה.

ט"ז פז: כאן מדובר שהקהל תובעים והם כיד העניים, משא"כ שם שהמפקיד אינו בעל דברים של העניים.

הגהת חכ"צ פז: כאן מדובר שקצוב כמה כל עני יקבל, ולכן זה נחשב כממון שיש לו תובעים (העניים), כמבואר בב"ק צג,א, ואילו שם מדובר באינו קצוב.

ו. תלוש ולבסוף חיברו: עיטור: אינו כקרקע.

ר"ח,רשב"ם[1]: נחשב כקרקע. בב"ב סו,א נחלקו בכך התנאים. לר"א נחשב כקרקע ולחכמים לא, ומשמע שהלכה כר"א מהסיפור בסוף ששלח רב נחמיה שיש לגבות עיקור נכסים אף מאיצטרובלי (מושב הריחיים). העיטור פסק כחכמים וכתב שמשמע שם שבאיצטרובלי כולם מודים.

מרדכי,תוס'[2]: בית נחשב כמחובר, ולכן אם שאל בית ונשרף פטור מלשלם.

רמ"א: הבין שלדעת העיטור גם בית נחשב כמטלטלין, והביא שתי הדעות.

ש"ך: בית לכו"ע הוי כקרקע, שהרי משמע בכל מקום שבית נקנה בכסף, בשטר ובחזקה. וכן הרמב"ם והטור כתבו בסי' רכז שהמוכר טרקלין בדינר אין בו אונאה. ואמנם בחולין טז,א לגבי ע"ז משמע שבית נחשב תלוש ולבסוף חיברו, אך כותב הש"ך שזה דוקא באיסורים ולא בממונות.

שטרות כסף: חת"ס – הני באנקינאטע אין להם דין שטרות אלא דין מטבע כי גדר מטבע הוא מה שגזר המלך שיצא וחייבים לקחתו. הפת"ש העיר שלפי"ז כרטיסי הגרלה דינם כשטרות, אמנם מהיעב"ץ המובא בסוף תשו' החת"ס משמע שדינם ככסף, ואפשר שכתב זאת רק כסניף בעלמא כיוון שבלא"ה העיקר כש"ך שחייבים על פשיעה בשטרות[3].

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ב"ב סז,א ד"ה אגבה. שם הובאו גם דברי ר"ח.
  2. המרדכי בשבועות אות תשעג, והתוס' בשבועות מב,ב ד"ה שומר.
  3. וכתב החת"ס שצ"ע אם גם לענין פדיון הבן דינם ככסף או שדוקא בדבר שבין אדם לחברו הולכים ע"פ גזירת המלך, משא"כ בפדיון שפודים מהקב"ה. החת"ס כתב כן גם בסי' קפז, אולם בסי' קנג כתב שאין להם דין מטבע כיוון שאין גופן מטבע, ולפיכך נקנים בחליפין.