פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט פב יג

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט פב יג

סעיף יג[עריכה]

טען הלוה על השטר מקויים שחציו פרוע, והמלוה אומר: שלא נפרע ממנו כלום, ועדים מעידים שכולו פרוע, נשבע (הלוה) וגובה מחצה מבני חרי^א (ב"ב קכח,ב), ואם כתוב בו שהאמינו על עצמו כשני עדים, גובה כל השטר מבני חרי, בלא שבועה (טור).

א. מצד אחד הוא מכחיש קצת את העדים ולכן הם לא יכולים לסייעו ולפוטרו משבועת מו"ב, ומצד שני אין זו ממש הכחשה, כיוון שיתכן שפרע מחצה ובהזדמנות אחרת פרע את השאר, והעדים ראו הכל אך הוא שכח מהפעם השנייה, ולכן העדים מסייעים עכ"פ לבטל את השטר, והוי כמו"ב על מלווה ע"פ.

כשקודם באו עדים ואח"כ הודה במקצת: סמ"ע,ש"ך: פטור משבועת מו"ב, כיוון שהוא כמשיב אבידה.

ב"ח: לפי הרשב"ם והרא"ש אכן פטור, אך לפי הרמב"ם והטור חייב. הסמ"ע והש"ך סוברים שכן גם דעת הרמב"ם והטור.

חזר ואמר נזכרתי שפרעתי: מ"מ,ש"ך – נאמן כיוון שעדים מסייעים לו, וכפי שפסק השו"ע לעיל עט,ג. המ"מ כתב שעוד יש לומר שדוקא שם נאמן, אך כאן כיוון שיש שטר נגדו גרע ואינו נאמן, והש"ך כתב שמהטור והרמ"א עט,ז משמע שאין חילוק.

דיני מיגו

מקרים בהם חסר בראיית המיגו [או בכח הטענה]:

א. מיגו למפרע: [ש"ך אות ח,יח]

כתובות כב,א: ת"ר: האשה שאמרה אשת איש אני, וחזרה ואמרה פנויה אני - נאמנת. והא שוויה לנפשה חתיכה דאיסורא! אמר רבא בר רב הונא: כגון שנתנה אמתלא לדבריה.

תוס'^[1],ש"ך: מיגו למפרע לא אומרים, אא"כ חוזר תוכ"ד או שנותן אמתלא לדבריו או כשטענתו הנוכחית אינה אלא פירוש של טענתו הקודמת. אם בתחילה אמר "את ביתי נתתי" ובכך אסרה לכל העולם יכול אח"כ לפרש "לאיש הזה" ובכך להתירה לו.

ב. מיגו כשחיישינן שטועה:

משנה ביבמות קיד,ב: מלחמה בעולם... ובאתה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת.

גמ': אמר רבא: מאי טעמא דמלחמה? משום דאמרה בדדמי.

ג. מיגו מממון לממון: [ש"ך אות יג]

משנה בב"מ ב,א: זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: חציה שלי... האומר חציה שלי נוטל רביע.

קשה – מדוע אינו נאמן ונוטל חצי במיגו שיכל לומר שכולה שלו.

מרדכי,רש"מ^[2]: מיגו מממון לממון לא אומרים.

תוס': מיגו להוציא לא אומרים. הש"ך מדייק מכך שלדעתם אומרים מיגו מממון לממון.

שו"ע קנ,ד,ש"ך: אומרים מיגו מממון לממון, ואדם יכול לעכב חפץ חברו תחת ממון אחר שחייב לו.

ד. מיגו לחצי טענה: [נתיבות אות יא]

תוס'^[3],נתיבות: לא אומרים. נתיבות - אא"כ אפשר לקיים שניהם, כנלמד מהרשב"ם בב"ב גבי האומר זה בני.

ה. מיגו מגברא לגברא: [נתיבות אות לו]

מהרי"ט,נתיבות: לא אומרים. הגמ' בקידושין מג,ב אומרת שלווה ששלח כסף ביד שניים ע"מ שיפרעו למלווה, נאמנים הם לומר שפרעו במיגו שיכלו לומר שהחזירו לו הכסף. מכך משמע שאומרים מיגו מגברא לגברא, אך המהרי"ט כתב שלא אומרים, ומיישב הנתיבות שדוקא בעדים אומרים, שמטרת המיגו רק לגרום שלא יהיו נוגעים, אך כשאדם רוצה לזכות בטענה זו, לא אומרים.

ו. מיגו לעדים: [ש"ך אות ד,יט]

משנה בכתובות יח,ב: העדים שאמרו: כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים היינו, קטנים היינו, פסולי עדות היינו - הרי אלו נאמנים. ואם יש עדים שהוא כתב ידם, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר - אינן נאמנין.

גמרא: לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון, אבל אנוסים היינו מחמת נפשות - הרי אלו נאמנין.

תוס',ד"מ,ש"ך: שואלים למה מחמת ממון אינם נאמנים במיגו דנפשות, ועונים שאין מיגו לשני עדים, לפי שאין דעת שניהם שווה ומה שירצה זה לטעון לא יטעון זה. אמנם מיגו דאי בעי שתקי אומרים גם לעדים, כמבואר במשנה שאם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר, נאמנים לומר כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו במיגו דשתקי. הטעם בכך הוא שאפילו אם אחד מהם שותק אין כאן עדות, ואין צורך שיכוונו בטענותיהם.

מיגו לעדים כשהם עצמם נפטרים מממון: [ש"ך אות כ]

תוס',ש"ך: אומרים. הגמ' בקידושין מג,ב אומרת שלווה ששלח כסף ביד שניים ע"מ שיפרעו למלווה, נאמנים הם לומר שפרעו במיגו שיכלו לומר שהחזירו לו הכסף. התוס' שם מבארים שאע"פ שאין אומרים מיגו לעדים, זה דוקא כשאין דררא דממונא לעדים עצמם, אך כשהם נפטרים בכך, בטוחים הם זה על זה שיאמרו דבר אחד.

ז. מיגו שנולד בעקבות ששיקר תחילה: [ש"ך אות ט]

תוס' בב"ב לב,ב לגבי שטרא זייפא ביארו שטעמו של רב יוסף שאין מיגו הוא שהוזקק מתחילה לשקר כדי שיהיה מיגו. וכתב הש"ך שכיוון שלהלכה פוסקים שם בקרקעות כרבה, א"כ מוכח שאיננו מתחשבים בסברא זו, והוי מיגו.

ח. מיגו דהעזה: [ש"ך אות ו]

ש"ך בנ"י,סמ"ע: מיגו דהעזה לא אומרים. הרא"ש על ב"ק קיד,ב לגבי מכיר כליו וספריו ביד אחר, מקשה מדוע אינו נאמן לומר גנובים במיגו דהשאלתי לך. הנ"י שם תמה על קושייתו, הרי זה מיגו דהעזה, שכן הלה יודע שלא השאיל לו. כמו כן בב"ב לו,א גבי עובדא דהנהו עיזי דאכלי חושלא, הגמרא שם אומרת שנאמן במיגו, והרמב"ם והפוסקים פסקו שמ"מ צריך להישבע, ומבאר הנ"י שצריך להישבע ואינו נפטר במיגו משום שזהו מיגו דהעזה ואינו מיגו טוב. הש"ך מבין בדבריו שמיגו זה אינו מועיל כלל, ודוחהו שמיגו דהעזה הוא מיגו טוב, אלא הסיבה שנשבע שם היא או בגלל שמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן (בכל מיגו), או בגלל שבא ליטול הוי כמו הנשבעים ונוטלים שתקנו להם להישבע. בהגהות אמרי ברוך תמה על הבנת הש"ך, שהרי מוכח מדבריו בב"ב שרק לאפטורי משבועה לא אמרינן אבל להיפטר מממון אמרינן, ומה שמשמע בב"ק שאף לממון אין זה טוב, שם זהו מיגו להוציא, ומיגו דהעזה אמרינן רק לאוקמי ולא להוציא. יש להעיר שלדעת הש"ך, כשתובע חפץ ע"מ לתת תחתיו את דמיו (וזהו המקרה בב"ק) אין זה נחשב להוציא - ראה לקמן ב'מיגו להוציא'.

תוס',רא"ש^[4]: אומרים. ש"ך – נראה שהרא"ש יודה שלפטור משבועה לא אומרים^[5]. התוס' הוכיחו כן מכך שבב"ב לא,א נאמן לומר אבותי לקחוה מאבותיך במיגו דיכל לומר לקחתיה ממך.

ר"ן,ש"ך: לפטור מממון אומרים ולפטור משבועה לא אומרים. יש להעיר, שגם לדעת הרמב"ם והשו"ע כך הדין למעשה, אולם מטעם אחר. לדעתם מיגו דהעזה הוא מיגו טוב לגמרי, אלא שלדעתם אף מיגו לא מועיל לאפטורי משבועה (רצו,א).

בשבועת השותפים מצאנו שמיגו דהעזה כן מועיל. הסמ"ע ביאר זאת שדוקא בשבועה מהתורה אינו מועיל, אך בדרבנן מועיל, והש"ך ביאר ע"פ תוס' שדוקא במקרה שהאמינו מתחילה (לשון התוס': מיגו דכפירה) לא אומרים מיגו דהעזה (ראה לקמן).

רמ"א רצו,א: לא אמרינן. הרמ"א עוסק שם בשבועה, ונראה שהש"ך יסבירו שכתב כן דוקא לגבי שבועה, ואילו הסמ"ע יסביר שגם לממון.

מיגו דכפירה:

תוס': מקשים מדוע לא נפטרים משבועת השומרים במיגו דלהד"ם (כשאין עדי הפקדה) וכן בשבועת מו"ב במיגו דכופר הכל, הרי אומרים מיגו דהעזה, ועונים שבמידי דכפירה ודאי אינו מעיז.

ש"ך: מבאר דבריהם, שבמקרה שחברו האמינו מתחילה כגון שהלווה לו או הפקיד אצלו, אינו מעיז לכפור כשהלה יודע שהוא משקר. לכן אינו נאמן במיגו שיכל לטעון כך. עוד כתב הש"ך, שנראה שכתבו כן דוקא לגבי שבועה, אמנם לאפטורי מממון אפי' מיגו דכפירה אומרים.

אחי הקצות,קצות: מבארים דבריהם, שאינו נאמן במיגו שיכל לטעון טענה בה היה צריך לכפור יותר מהטענה הנוכחית, וגם הלה היה יודע שהוא משקר. אם אחד משני התנאים חסר, הריהו נאמן. צ"ע כיצד זה מיישב את שבועת השומרים.

ט. מיגו כשעד אחד מכחיש את הטענה שיכל לטעון: [ש"ך אות כז]

תוס',ש"ך: לא אומרים. נלמד מנסכא בב"ב לד,א.

י. כשיש חזקה נגד הטענה שיכל לטעון: [נתיבות אות יט]

כנה"ג,נתיבות: לא אומרים.

יא. כשיש קול נגד הטענה שיכל לטעון: [נתיבות אות יב]

תומים,נתיבות: לא אומרים.

יב. כשבטענה שיכל לטעון יש מחל', ויכל לומר קים לי: [ש"ך אות ל]

מהרא"ש,ש"ך: לא אומרים.

יג. מיגו שיכל לטעון טענה לא שכיחה: [ש"ך אות כב, נתיבות אות יד]

רש"מ,נתיבות: לא אומרים. הרש"מ מוכיח כן מכתובות יב,ב שלפי ר' יהושע אינה נאמנת במיגו דמוכת עץ^[6].

ש"ך: אומרים. טעמו של ר' יהושע הוא משום "שור שחוט לפניך" ולא משום שאינה טענה שכיחה, כמבואר בגמ'. ומוכח שאומרים מיגו בטענה שאינה שכיחה מהראשונים שפסקו שלא טענינן ליתמי נאנסו משום שנאנסו לא שכיח (דלא כרמב"ן^[7]). א"כ לדעתם אונס זו טענה שאינה שכיחה, ובכל זאת הנפקד עצמו יכול לטעון החזרתי במיגו דנאנסו (וטענינן כך גם ליתומים). הש"ך מביא הוכחה נוספת מהרמב"ם ומהשו"ע רצו,ב, שפסקו שהשואל בשטר נאמן לומר החזרתי במיגו דמתה מחמת מלאכה, אע"פ שזו טענה שאינה שכיחה כמבואר בב"מ לד,א. הנתיבות דוחה את הוכחותיו, שנאמנותו בפקדון לומר החזרתי אינה מטעם מיגו אלא מטעם שלא חשש לקחת את השטר בגלל שידע שתמיד יוכל להיפטר בטענת נאנסו או מתה מחמת מלאכה^[8].

יד. כשהטענה שיכל לטעון אינה נשמעת אמינה: [נתיבות אות יג]

רא"ש,נתיבות: לא אומרים. לכן נפקד אינו נאמן במיגו דפרעתי בפני פלוני ופלוני ומתו, כי בטענה זו נראה שרוצה לשקר, שכן הרוצה לשקר ירחיק עדיו (שבועות מא,ב).

טו. מיגו שהיה יכול לומר איני יודע: [ש"ך אות ג]

תוס',ר"ן^[9],ש"ך: לא אומרים, לפי שאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק, כי אז נראה שהתובע הטוען ברי אומר אמת. התוס' בב"מ צז,א מתרצים בכך את השאלה מדוע בזה אומר שכורה מתה וזה אומר שאולה מגלגלים שבועה, הרי יש לנתבע מיגו שהיה יכול לומר איני יודע, ואז לא היו מגלגלים.

טז. מיגו שיכל לטעון טענה שאינה גלויה: [ש"ך אות ז]

מרדכי,ד"מ: לא אומרים מיגו אלא בטענה גלויה.

ש"ך: דבר זה סתום, וצ"ע אם אפשר ללמוד מהמקור של המרדכי למקום אחר.

יז. מיגו לעם הארץ: [נתיבות אות י, ש"ך סי' סו]

ש"ך,נתיבות: אומרים, אע"פ שיתכן שלא ידע שיכל לזכות בטענה אחרת. רק במקום שהש"ס אומר במפורש "וכי כולא עלמא גמירי דינא", אומרים כן.

יח. מיגו שיכל לשוות עצמו רשע: [ש"ך אות כד]

רש"מ,ש"ך: לא אומרים. בכריתות יח, אם אמרו לו שניים אכלת חלב אינו נאמן לומר לא אכלתי במיגו דמזיד הייתי.

יט. כשבטענה הנוכחית חייב שבועה דרבנן, ובטענה שיכל לטעון שבועה דאורייתא: [ש"ך אות כח]

רש"מ,ש"ך: אומרים. נלמד מב"ב ע, שעל פקדון בשטר נאמן להישבע שהחזיר במיגו דנאנסו.

ב"ח,סמ"ע,תומים סי' רצח: לא אומרים. דייקו וביארו בטושו"ע שם שהנאמן במיגו דנאנסו חייב שבועה מדאורייתא (נפק"מ לירידה לנכסים, היפוך וחשוד), וכתבו שמוכרחים לומר כן, אחרת אין לו מיגו טוב.

מיגו מול ראיות וכוחות אחרים:

א. מיגו במקום עדים: [ש"ך אות ה]

ב"מ פא,ב: עובדא דנהר פקוד.

רואים מכאן שאפילו מיגו במקום אנן סהדי לא אומרים.

כשיש עדים פסולים על הטענה שיכול היה לטעון: שו"ת רא"ש: לא נאמן.

מהריב"ל,מהרא"ש: פקפקו בכך.

מיגו במקום ע"א: [ש"ך עה,סקל"ד; קצות עה,סק"ט]

ש"ך: אומרים. הקצות מדייק מהש"ך שאם טען שלא לווה, והמלווה הביא ע"א שהלווהו, הלווה נפטר משבועת ע"א מכח מיגו דפרעתי.

ר"ן^[10],קצות: לא אומרים. סוברים שאינו נפטר מהשבועה במיגו, כיוון שכל שלא נשבע כנגד העד הריהו כשני עדים והוי מיגו במקום עדים.

ב. מיגו נגד מנהג המדינה: [ש"ך אות ב]

ב"מ קי,א: אריס אומר: למחצה ירדתי, ובעל הבית אומר: לשליש הורדתיו, מי נאמן? רב יהודה אמר: בעל הבית נאמן, רב נחמן אמר: הכל כמנהג המדינה. הלכה כרב נחמן.

נ"י,ש"ך: אע"פ שיש לבעה"ב מיגו שיכול לומר שכירי ולקיטי הוא, לא אומרים מיגו נגד מנהג המדינה, דהוי כמיגו במקום עדים.

ג. מיגו במקום נאמנות: [נתיבות אות יג; סמ"ע וש"ך עא,א]

הסבר המקרה: כגון שטוען שפרעו ויש ע"כ מיגו, אך המלווה אמר לו אל תפרעני אלא בעדים.

ש"ך,נתיבות: לא אומרים אא"כ המיגו בעיקר הנאמנות (כדעת בעה"ת, ולדעת העיטור אף בעיקר הנאמנות לא).

סמ"ע: בנאמנות סתם אומרים וכשמאמינו כשני עדים לא אומרים. בפשטות נראה שבמיגו בעיקר הנאמנות מודה שמועיל אף בנאמנות כבי תרי, אולם הנתיבות שם הבינו שלא.

ד. מיגו כשמשים עצמו רשע: [ש"ך אות כד]

רש"מ,ש"ך: אינו נאמן. בסנהדרין ט, אינו נאמן לומר פלוני רבעני לרצוני במיגו דאנסני.

ה. מיגו להוציא: [ש"ך אות א]

ב"ב לב,ב: נחלקו רבה ורב יוסף לגבי שטרא זייפא אם אומרים מיגו להוציא, והגמ' פסקה במטלטלין כרב יוסף שלא אומרים ובקרקע כרבה שאומרים.

ר"י מיגאש: נחלקו אם אומרים מיגו להוציא ממון, וההלכה שאינו מוציא, ובקרקע מועיל משום שאינו נחשב מוציא. וכן פסק הרמב"ם בפיהמ"ש^[11].

רמב"ן,ריב"ש: לכו"ע אומרים מיגו להוציא, ושם מדובר בשטר שאינו מקויים, וא"כ כל עוד לא יקיימוהו בי"ד אין לו מיגו, ולכן לדעת רב יוסף כיוון שאנו יודעים שהשטר מזוייף אין בי"ד נזקקים לקיימו ע"מ שיהיה לו מיגו. להלכה הגמ' מסופקת אם להכריע כרבה או כרב יוסף, ולכן משאירים את המעות אצל המוחזק^[12] ואת היושב בקרקע בקרקע.

ב"מ ב,א: זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי... זה נוטל שלושה חלקים וזה נוטל רביע.

תוס': אינו נאמן ליטול חצי במיגו שיכל לטעון כולה שלי, כיוון שמיגו להוציא לא אומרים.

מרדכי: תירץ שמיגו מממון לממון לא אומרים.

להלכה: שו"ע סע' יב,ש"ך: לא אומרים מיגו להוציא, ובקרקע אומרים, כלומר, היושב בקרקע (פחות מג' שנים) נגד מרא קמא אינו נחשב להוציא ולכן אומרים.

רמ"א: הביא שתי הדעות. הסמ"ע השיג על הע"ש שלא הביא שתי הדעות, והש"ך דחה שמוכח מהשו"ע בסו"ס פג שפסק שלא אומרים^[13].

מיגו להוציא ממרא קמא: ש"ך,כנה"ג: משמע מדבריהם שדוקא כשהתובע יושב בקרקע (אף שלא החזיק ג' שנים) אומרים מיגו להוציא.

קצות סקי"ג: אומרים אפי' כשלא החזיק כלל, כיוון שקרקע אינה תחת יד הבעלים וא"כ זו מוחזקות חלשה. עפי"ז כותב הקצות שה"ה במטלטלין העומדים ברה"ר, שמיגו מועיל להוציא מהמ"ק. לדעת הקצות משמע שפסקנו כרבה אפי' כשאינו מחזיק כלל, והוכיח זאת גם מתוס' בכתובות קט,ב לגבי עשאה סימן לאחר שאם טען שחזר ולקח נאמן, ופי' התוס' שמדובר באין כתב ידם יוצא ממק"א ונאמן מטעם מיגו, ושם מדובר שאינו מחזיק כלל.

מיגו למ"ק להוציא מהמחזיק: תומים: אומרים (כשהמחזיק לא החזיק שלוש שנים).

מיגו להוציא כשבידו שטר טוב גם לפי טענתו: [ש"ך אות טו]

תוס',ש"ך: אומרים. התוס' בב"ב לב,ב אומרים שאמנם בשטרא זייפא נחשב להוציא בגלל שמודה ששטרו מזוייף, אמנם כשטוען טענה שלפיה השטר שבידו טוב אין זה מיגו להוציא, ולכן בסיטראי נאמן במיגו.

מיגו להוציא בברי ושמא: [ש"ך אות א]

כתובות יב,ב: לדעת ר"ג נאמנת לומר משארסתני נאנסתי במיגו דמוכת עץ.

ב"ח,ש"ך: מקשים שזה מיגו להוציא, ועונים שכיוון שהיא ברי והוא שמא אומרים אף להוציא.

מיגו להוציא מה שחטפו ממנו: קצות סקי"א: אם יש לנתבע מיגו, והתובע חטף ממנו את החפץ בעדים, עדיין הנתבע נחשב המוחזק ולכן אין זה מיגו להוציא.

מיגו להוציא גוף החפץ כשנותן דמיו:

תוס' ב"מ קטז,א: המכיר כליו וספריו ביד אחר נאמן לומר גנובים הם במיגו דהשאלתים לך (ומסויף שלדעת ר' דודי הוי מיגו להוציא ולא אמרינן).

ש"ך א סי' קלג: לא הוי מיגו להוציא בגלל שנותן דמיו משום תקנת השוק.

ש"ך ב סי' קלג: לא הוי מיגו להוציא בגלל שאלו כלים העשויים להשאיל והוא נחשב המוחזק אע"פ שטוען גנובים (ומודה שאינם שאולים).

קצות סקי"ב: התוס' סוברים שאומרים מיגו להוציא בברי ושמא, ואפי' כשלא הו"ל למידע. ודוחה את דברי הש"ך, שמוכח מתוס' בב"מ ב,א שהוי מיגו להוציא גם כשנותן דמיו, כי התוס' שם הסבירו בזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה, שאינו נאמן במיגו שיכל ג"כ לומר כולה שלי, משום דהוי מיגו להוציא. והרי שם העמדנו במקח וממכר שלקח המעות משניהם ולא ידוע למי נתרצה, וא"כ מחזיר את דמיו ובכל זאת אומרים התוס' שהוי מיגו להוציא.

ב"ח: לדעת התוס' מיגו להוציא אמרינן, ואין הלכה כמותו.

ו. מיגו במקום חזקה: [ש"ך אות י]

ב"ב ה,ב: הגמ' מסתפקת אם אומרים מיגו במקום חזקה, לגבי חזקת אין אדם פורע תוך זמנו.

תוס': מתקשים מהמשנה ביבמות קיא, האומרת שיבמה שאמרה תוך שלושים לא נבעלתי כופים אותו ולאחר שלושים מבקשים ולא כופים, כי חזקה שאין אדם עומד בכך יותר משלושים יום, אע"פ שיש לה מיגו שיכלה לומר שאינו יכול לבוא עליה. משמע מהתוס' שכל החזקות שוות, ולכן אפשר להקשות מחזקה אחרת.

רמב"ן^[14],ש"ך,נתיבות: אין כל החזקות שוות. נתיבות - בחזקה אלימה אין אומרים, בחזקה גרועה אומרים, ובחזקה בינונית הוי ספק והמע"ה. לכן במקום שלא מפורש בפוסקים, הולכים אחר המוחזק.

כשבטענה שיכל לטעון היה נאמן רק מטעם חזקה:

ש"ך: אינו נאמן נגד חזקה, דלא עדיפה הטענה הנוכחית שנאמן בה מכח המיגו, יותר מהטענה שיכל לטעון ומכוחה יש לו את המיגו^[15].

ז. מיגו במקום שטר: [ש"ך אות יא]

כתובות יט,א: לדעת חכמים אומרים פרעתי במיגו דמזוייף. נפסק בשו"ע לעיל סע' א.

ש"ך: אומרים, למרות שזה נגד חזקת שטרך בידי מאי בעי.

ח. מיגו במקום קול: [נתיבות אות יב]

תומים,נתיבות: אומרים. בב"ב קלה,א מבואר שהאומר אין לי אחים ויש קול שיש עדים האומרים שיש לו, חיישינן. ומשמע שחיישינן רק בגלל חומרת אשת איש, אחרת היה נאמן.

ט. מיגו לפטור משבועה:

בשבועות מה,ב, אומר רמי בר חמא ששבועת השומרים קיימת רק כשיש עדים שהפקיד אצלו ולא החזיר לו, אחרת נאמן במיגו (קצת משמע שם שרבא חולק). אולם הראשונים שם כתבו שלא קיי"ל הכי^[16].

ר"י מיגש,רמב"ם,שו"ע סי' רצו: מיגו לא פוטר משבועה.

רא"ש,ר"ן,רמ"א: מיגו פוטר משבועה, ודוקא שם אינו פוטר משום שזהו מיגו דהעזה. הר"ן כתב שמממון מיגו דהעזה כן פוטר אולם משבועה לא, והש"ך כתב שנראה שגם הרא"ש יודה לכך (שפוטר מממון). הרמ"א לא פירט.

הטעם למ"ד שמיגו לא פוטר משבועה:

ע"ש,ש"ך: כשאדם רוצה לשקר ולהיפטר מממון, אינו נרתע מלהישבע לשקר, ואפילו מעדיף טענה שתצריכו שבועה, כי ע"י השבועה יראה כדובר אמת. לפיכך אין לו מיגו שלא טען הטענה שאינה מצריכה שבועה^[17].

סמ"ע: קשה לחז"ל להוציא ממון ממוחזק, ולכן מיגו מועיל למוחזק להיפטר, אך לחייב שבועה לא קשה. הש"ך מקשה שמיגו זה מדאורייתא ולא מחז"ל, ודחוק לומר שהתורה הקלה בממון ולא בשבועה. והט"ז מקשה שסברא זו לא מועילה למ"ד שאומרים מיגו להוציא.

ט"ז: מיגו הוא סברא טובה, אך כל מה שאפשר לברר מבררים, ולכן כשמוטלת עליו שבועה, רוצים שגם ישבע.

כללים נוספים:

א. חידוש שבועה כדי ליצור מיגו: [ש"ך אות כה, נתיבות כז]

רש"מ,ש"ך: לא מחדשים אפי' ללא נק"ח. לומדים זאת מדברי הגמ' בקידושין מג,ב לגבי השליחים לפרוע, שלאחר שתקנו היסת בטל המיגו ואינם נאמנים. משמע שלא מחדשים שבועה על טענת פרענו כדי שיהא להם מיגו טוב.

נתיבות: מחדשים אפי' עם נק"ח.

ב. לחייב שבועה מכח מיגו: [קצות סע' יא]

קצות: אפשר לחייב. מוכיח זאת מהרמב"ן האומר שאפשר לדרוש "אישתבע לי דלא מחלת" (עיין שם שהמהרש"ם מבערזאן דחה הוכחתו).

ב"ש: אי אפשר.

גדו"ת: תלוי במחלוקת אם אומרים מיגו לאפטורי משבועה.

ג. כשמכח מיגו נאמן בשבועה ועד מסייעו: [סי' פז,ו]

מהר"ם,רמ"א (פז,ו),תומים נתיבות: אינו נפטר משבועה משום שאם כן יתבטל המיגו.

ש"ך: נפטר. יש סתירה במהר"ם וצריך ליישב שדוקא לגבי הרוצה להוציא קרקע אינו נפטר משבועה (עיין בסיכום שם).

ד. הש"ך מסכם – מצינו בכמה מקומות שדוחים המיגו בסברא מועטת, לכן צ"ע לדון דין מיגו וכ"ש שאין להוציא ממון משום מיגו אם לא בדבר שהוא דומה ממש, כי בקל יש לחלק ביניהם.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]