פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט פב יב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט פב יב

סעיף יב[עריכה]

טען הלוה שהשטר נעשה על תנאי שאם אקיימנו אפטר, וקיימתיו, ומלוה אומר שלא היה שום תנאי בדבר, אם כתוב בו שנעשה בלא שום תנאי, או בלא שום שיור בעולם, אין הלוה נאמן. ואם אין כתוב בו כן, נשבע המלוה ונוטל^א; ואפילו אם כתוב בו נאמנות. ואם הודה המלוה שנעשה על תנאי, אלא שאומר שעדיין לא קיימו הלוה^ב, על המלוה להביא ראיה, ואם אין לו ראיה נשבע הלוה היסת, ונפטר (בעה"ת). הגה: ואין המלוה נאמן במיגו, דאין (אומרים) מיגו להוציא (טור סי"ט וב"י ותוספות פרק חזקת הבתים ורמב"ם סוף שביעית ומרדכי ריש ב"מ ואשירי פרק הכותב). ויש חולקין וס"ל דאמרינן מיגו להוציא^ג. (ריב"ש סימן של"ו). ואם יש ללוה עדים שבתנאי נעשה^ד, מקבלים עדותן (בעה"ת). ואפילו עדי השטר עצמם נאמנים לומר שנעשה על תנאי (כתובות יט,ב), אפילו אם כתב ידם יוצא ממקום אחר^ה, ונפטר הלוה אפילו בלא שבועה. ואם עד אחד אומר: על תנאי היה, ועד אחד אומר: לא היה תנאי, נשבע הלוה היסת, ונפטר^ו (בעה"ת).

א. אישתבע לי דלא היה בו תנאי: בעה"ת,שו"ע: יכול לחייב את המלווה להישבע לפני שנוטל.

ש"ך: אינו יכול. בעה"ת והשו"ע לשיטתם שהעדים נאמנים לחזור ולומר תנאי היה דברינו גם כשיוצא כת"י ממק"א, משום שתנאי מילתא אחריתי הוא ודמי לפרעון, אולם לפי מה שפסקתי כרמב"ם ודעימיה שאינם נאמנים כיוון שזהו הפך השטר (ובפשטות כן פסק השו"ע בסי' מו,לז, שלא כהסבר הסמ"ע שם – ראה סיכום בהמשך), א"כ גם הלווה לא נאמן ולא יכול לחייבו להישבע.

סיכום השבועות: אישתבע לי דלא פרעתיך: הגמ' אומרת שאפשר לחייב; אישתבע לי דלא מחלת: לדעת הרמב"ן אפשר ולדעת הרשב"א והעיטור לא. השו"ע הביא את שתי הדעות; אישתבע לי דלא היה בו תנאי: לדעת בעה"ת והשו"ע כאן אפשר ולדעת הש"ך ופשט שו"ע בסי' מו לא; אישתבע לי דאינו מזוייף/אמנה/ריבית/נפל מידי ולא לויתי: לדעת ר"י מיגש, הרמב"ם והשו"ע א"א ויש מהגאונים שכתבו שאפשר.

ב. מים חיים – מקשה למה לא נאמר שהמלווה נאמן לומר שהתקיים דוקא בתנאי שעל הלווה לקיים בשב ואל תעשה, כפי שהעמיד הש"ך בסוף הסעיף שהלווה נאמן לומר שלא נתקיים דוקא בקום עשה, ועונה שלדעת הש"ך צ"ל שהסיבה שבקום עשה תולים שלא נעשה היא שאם היה עושה – היה עושה זאת בעדים, וכל זה שייך בסיפא אולם כאן שמדובר שאין עדים שהיה בכלל תנאי, לא יועיל לו לקיים התנאי בעדים שהרי המלווה עדיין יוכל לכפור ולומר שלא היה כלל תנאי, ולכן אינו טורח לקיים בעדים, ולפיכך אין הוכחה שלא קיים.

ג. מלווה המודה שהיה תנאי אך טוען שהלווה לא קיימו – מיגו להוציא:

בעה"ת: אינו נאמן במיגו, כיוון שזהו מיגו להוציא. ומחלק בין מקרה שיש לו שטר מעליא, כמו בסיטראי, שאז אינו נקרא מוציא^[1], לבין שטרא זייפא והמקרה שלנו שאין לו שטר מעולה, שהרי מודה שהוא מזוייף או שהוא על תנאי.

ריב"ש: נאמן במיגו. כל האחרונים אומרים שאמרינן מיגו להוציא, ואפי' למ"ד שלא אמרינן, נגד מוחזקות בקרקע אמרינן, ולא אומרים שקרקע בחזקת בעליה עומדת.

שו"ע: כבעה"ת.

רמ"א: הביא שתי הדעות. הע"ש הביא רק את דברי בעה"ת, והסמ"ע תמה ע"כ, והש"ך הסכים עם הע"ש משום שבסו"ס פג מוכח מהשו"ע שלא אומרים מיגו להוציא^[2].

ש"ך: פוסק שעקרונית לא אומרים מיגו להוציא, אך סובר שכאן יש לו שטר מעליא ואינו נקרא מוציא. אפילו אם מודה שהיה שטר אמנה אלא שטוען שלבסוף אכן הלווהו הוי שטר טוב ונאמן, וכ"ש אצלנו שטוען שהלווה בתחילה רק שהיה על תנאי ולבסוף נתקיים התנאי הוי שטר מעליא, ולא דמי לשטרא זייפא אלא לסיטראי. וכתב הש"ך שלא מלאו ליבו לחלוק על בעה"ת, הטור והשו"ע אלא שבלא"ה הרמב"ן והרשב"א ושאר אחרונים סוברים שאפילו במזוייף אומרים מיגו להוציא, ולכן עכ"פ כאן יש לפסוק שנאמן.

עפי"ז יש לדון במקרה מציאותי שנותנים לפועל צ'ק מראש ואח"כ יש ויכוח אם עשה עבודתו כפי שסיכמו. ראה הערה^[3].

ד. ש"ך – מדובר בתנאי שעל המלווה לקיימו בקום עשה, ולכן יד הלווה על העליונה כל עוד לא הוכח שנתקיים התנאי.

ה. כשכת"י יוצא ממק"א: רמב"ם: אין העדים נאמנים לומר שנעשה על תנאי.

רא"ש,ראב"ד,בעה"ת: נאמנים, כיוון שתנאי ענין אחר הוא ואינו סותר את הכתוב בשטר.

שו"ע כאן,סמ"ע: כראב"ד.

שו"ע סי' כט וסי' מו,ש"ך: כרמב"ם. הסמ"ע חילק בין מלווה ע"פ שאינם נאמנים למלווה בשטר שנאמנים, ובסי' מו דחק בלש' השו"ע, אמנם הש"ך כתב שהיישוב דחוק, והוסיף לתמוה על השו"ע כאן, שהרי הרמב"ן והרשב"א סוברים כרמב"ם, וא"כ כיצד פסק נגדם.

ו. כשאחד מהעדים טוען פרוע: ר"ן: אינו נאמן אפי' כשאין כת"י יוצא ממק"א, כיוון שבשונה מתנאי כאן הוא לא עוקר השטר מעיקרו, וא"כ שניהם מעידים על שטר טוב, ורק אחד מהם מעיד שהוא פרוע.

רמ"ה: נאמן. ש"ך – דוקא כשאין כת"י יוצא ממק"א, אך כשיוצא ודאי שאינו נאמן.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]