פרשני:בבלי:סנהדרין ו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין ו א

חברותא[עריכה]

וכי תימא, ואם רב נחמן ירצה לתרץ, שפליגי רבנן עליה דרבי שמעון בן גמליאל, וסברי ששנים שדנו דיניהם דין, ושמואל יסבור כמותם.
על זה טוען רבא - והאמר רבי אבהו: שנים שדנו, לדברי הכל - אין דיניהם דין. שאין מי שחולק על רשב"ג, ולדעת הכל אין דיניהם דין, וקשה על שמואל.
ומתרץ רב נחמן:
וכי גברא אגברא קא רמית!? האיך אתה מקשה מדברי רבי אבהו, שהוא אמורא, על דברי שמואל, שגם הוא אמורא, והרי אפשר לומר שרבי אבהו אכן סובר שאין חכמים חולקים על רבי שמעון בן גמליאל, ואילו שמואל סובר שחכמים כן חולקים, וסוברים שדיניהם דין, ושמואל סובר כמותם.
גופא, עתה מבארת הגמרא את דברי רבי אבהו:
אמר רבי אבהו: שנים שדנו דיני ממונות, לדברי הכל, אין דיניהם דין.
איתיביה הקשה רבי אבא לרבי אבהו, ממה ששנינו במשנה במסכת בכורות (כח ב):
יחיד שאינו מומחה, שדן את הדין לבדו, וטעה, וזיכה את החייב (או) וחייב את הזכאי, או שטימא את הטהור או שטיהר את הטמא ויצא מכך הפסד לנידון.
מה שעשה עשוי, דינו דין, ומשלם מביתו. הדיין חייב לשלם למי שהוא טעה בדינו, את הפסד ממונו, כיון שאינו דיין מומחה, ודן ביחיד.
הרי שאמרה המשנה שדינו דין, וקשה על רבי אבהו, הסובר שלדעת כל התנאים - אין דינו דין.
ומתרץ רבי אבהו: הכא במאי עסקינן, המדובר במשנה ההיא, הוא במקום דקיבלוהו עלייהו, ששני בעלי הדין הסכימו להתדיין לפניו, ובאופן זה גם רבי אבהו מודה שדינו דין.
אך מקשה רבי אבא: אי הכי, אם מדובר בקבלוהו עליהם, אמאי משלם מביתו, למה צריך הדיין לשלם כשטעה בדין, והרי הסכימו להתדיין לפניו.
ומתרץ רבי אבהו, שאין הכוונה שקיבלו עליהם את הדיין בין לדין בין לטעות,  1  כי אם כך היה, אכן יהיה הדיין פטור על טעותו.

 1.  עיין דף ה' א בהערה ה'.
אלא, מדובר שם באופן דאמרו ליה כאשר קיבלוהו עליהם לדון: דיינת לן דין תורה! רק לדין תורה מקבלים אנו אותך לדין, ולא לטעות. ולכן, כיון שטעה עליו לשלם.  2 

 2.  מדברי רש"י לעיל ה א ד"ה ואי, משמע שהוא סובר, שמדובר באופן שאמרו בעלי הדין בשעת הגשת הדין "דון לנו דין תורה". ומשמע שאם לא אמרו כן בתחילה, אלא באו סתם, שאז הדיין יהיה פטור לשלם. (ועיין לעיל דף ה א בהערה ה'). אך המהרש"ל והמהר"ם פירשו, שמדובר באופן ששואלים אותו לאחר הדין שטעה בו, בלשון תמיה, וכי דנת לנו דין תורה? והרי טעית, ולא קבלנו אותך שתדון עמנו בטעות, שלא כדין תורה. ולפירושם הכוונה שאמרו בתחילה סתם שמקבלים אותו לדון, ורק אם טעה, יכולים לומר שלא דן כדין תורה, ולכן ישלם. וכן הוא דעת הרבה ראשונים. ולשיטה זו, אי אפשר לומר לדיין: דון לנו דין תורה! ואם אומרים כך, הרי זה כאילו לא קבלוהו. והמאירי מביא ראיה לדעה זו מדברי הירושלמי, שרבי יוסי בר חלפתא לא רצה לקבל בעלי הדין שביקשו "דונו לנו דין תורה" ואמר: "אני איני יודע דין תורה, יודע מחשבות יפרע מכם".
ועתה דנה הגמרא, באיזה טעות מדובר שהדיין צריך לשלם.  3 

 3.  הערוך לנר מפרש: דרב ספרא מקשה על רבי אבא קושית ממה נפשך, דאם טעה בדבר משנה - הרי דינו אינו דין וחוזר הדין, ואי דטעה בשיקול הדעת, איך בעלי הדינים יכולים לטעון: "מי דיינת לן דין תורה", הרי ודאי הוי דין תורה. ותירץ רבי אבא שמכל מקום אינו דין תורה, כיון דסוגיא דעלמא לאו כמותו, וכמו שיבואר.
אמר ליה רב ספרא לרבי אבא: דטעה במאי איזה טעות טעה דיין זה, אילימא אם נאמר דטעה בדבר המפורש במשנה, אם כן למה צריך לשלם, והרי האמר רב ששת אמר רב אמי: טעה בדבר משנה חוזר הדין, ומי שזכה בדין מחזיר את דמי התביעה להשני, כיון שאינו דין בכלל, ולמה צריך הדיין לשלם.
ומתרץ רבי אבא -
אלא המדובר דטעה הדיין בשיקול הדעת.
ומבארת הגמרא: היכי דמי בשיקול הדעת.
אמר רב פפא: כגון תרי תנאי או ותרי אמוראי דפליגי אהדדי החולקים בפסק דין שתביעה זו תלויה בו, ואם היו האמוראים האחרונים מכריעים את הדין כדעה אחת, והדיין פסק כדעה שניה, הרי טעה בדבר משנה, אלא - ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר שלא נפסקה ההלכה בפירוש, וסוגיין דעלמא רוב הדיינין  4  מכריעין את הדין אליבא דחד מינייהו כדעה אחת, ואזל איהו דיין הזה הכריע ועבד כאידך כדעה השניה, היינו שיקול הדעת, זה נקרא טעה בשיקול הדעת.

 4.  כן פירש רש"י בדף ל"ג. ויש מפרשים שפשט המנהג כדעה אחת והדיין לא ידע מכך. וישנה גירסא "סוגיא בעלמא" או "סוגיא דשמעתא" היינו שמשמעות סוגיא אחרת היא כדעת אחד מהן.
ולכן: בעל הדין שזכה בדין אינו צריך להחזיר, שמכל מקום הדיין פסק הדין כדעה אחת, שהיא דעה אמיתית שלא הופרכה ולא נפסקה הלכה נגדית, אבל הדיין חייב לשלם מביתו, כיון שמנהג רוב הדיינים לפסוק כדעה הנגדית, וטעותו בשיקול הדעת.  5  אחרי שביארנו מחלוקת שמואל ורבי אבהו, אם הדין באחד או בשלשה, מקשה הגמרא שאולי מחלוקתם, היא מחלוקת של תנאים.

 5.  והראשונים מביאים ירושלמי שהטעם הוא מפני שהוא כפושע שלא היה לו לעבור על דברי המשנה (אבות פ"ד מ"ח) "ואל תהי דן יחידי", ואם היה מצרף עמו עוד דיינים, אולי אחד משלשתם היה משים על לבו שסוגיא דעלמא אינו כפסקם.
לימא, האם נאמר ששמואל ורבי אבהו חולקים כתנאי, באותה מחלוקת שחלקו תנאים.
לפי ששנינו בברייתא: ביצוע,  6  פשרה נעשית בשלשה, אלו הם דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: פשרה נעשית אפילו ביחי ד.

 6.  הטעם שרבי מאיר קורא לה: ביצוע, וחכמים: פשרה, כתב היד רמה, שרבי מאיר המחמיר שצריכין שלשה סבר כמ"ד (ע"ב) אסור לבצוע לכתחילה, ובקושי התירו, והא ראיה: שצריכין שלשה, כיון שאינו ברור שיצא הדין אמת לאמיתה, ויתכן שבעל דין אחד יפסיד, ודומה לגזל הנקרא "ביצוע" כמו שכתוב (משלי א): "כן ארחות כל בוצע בצע". וחכמים סוברים: מותר לבצוע, לכן קורא לה פשרה. וכן כתב תוס' הרא"ש.
סברוה, סבר המקשה, כי לכולי עלמא, גם רבי מאיר וגם חכמים סוברים, מקשינן פשרה לדין, שמשווים פשרה לדין, לפי שפשרה נקראת "משפט וצדקה" (עיין בעמוד ב), ואם כן הרי היא דומה למשפט,
ולכן, מאי לאו האם לא נסביר, שבהא קמיפלגי, בטעם הזה חולקים רבי מאיר וחכמים, דמר רבי מאיר סבר הדין הוא בשלשה כרבי אבהו, ומר סבר, חכמים סוברים הדין בשנים, כשמואל.
ואם כן קשה "לימא כתנאי".
ומתרצת הגמרא: לא נחלקו בכך. אלא דכולי עלמא, רבי מאיר וחכמים, סוברים דין בשלשה כרבי אבהו.  7  והכא, בפשרה בהא קמיפלגי, בסברא הזו: דמר סבר רבי מאיר סובר מקשינן פשרה לדין, וכמו שהדין בשלשה, כן הפשרה. ומר סבר וחכמים סוברים לא מקשינן פשרה לדין, ולכן, על אף שדין הוא בשלשה, הפשרה היא ביחיד.

 7.  ומ"מ אין קושיא על שמואל, שהרי אמר רב נחמן ששמואל סובר: שרבנן פליגי על רשב"ג, ושמואל סובר כמותם. ועיין בתוס'.
ועדיין שואלת הגמרא -
לימא, האם נאמר, תלתא תנאי בפשרה. יש שלש דעות תנאים שונות בדין פשרה: דמר, רבי מאיר, סבר, נעשית בשלשה. ומר, רשב"ג בברייתא למעלה, סבר, בשנים. ומר, חכמים סבר, סוברים ביחיד.
ומתרצת הגמרא:
אמר רב אחא בריה דרב איקא, ואיתימא או שאמר רבי יימר בר שלמיא: יש רק שתי דעות. ומאן דאמר תרי, סובר שאפילו חד נמי יכול לעשות פשרה. כי היות שאמרנו כי אינו מקיש פשרה לדין, אין שום יתרון של שנים על אחד. והאי דקאמר תרי, ומה שאמר שנים, היא כי היכי דליהוו עליה סהדי. שיוכלו השנים להעיד על קיומה של הפשרה, באם אחד מבעלי הדין יכחיש את הפשרה, או אם יכחיש את פרטי הפשרה.
לכן סובר שנעשית בשנים.  8 

 8.  ואם אין חשש שיכחישו, או שמאמינים זה לזה - מודה רשב"ג שפשרה ביחיד. יד רמ"ה.
אפשר ללמוד ממה שתירצנו, שרבי שמעון בן גמליאל סובר שפשרה נעשית אפילו ביחיד, ולכל היותר צריך שנים, משום שיהיו עדים. ואם כן יקשה, למה אמר רבי מאיר בשלשה, הרי בעלי הדין שמתפשרים יכולים לעשות מה שברצונם, ולמה צריך בית דין על כך.
וצריכים לומר, שהטעם הוא, כדי שיהיה לפשרה כח יפה של בית דין, כדי שאם ירצה אחד מבעלי הדין לחזור בו מהפשרה, יחייבוהו לקיים את הפשרה.
ולכן, אמר רב אשי: שמע מינה, פשרה אין צריכה קנין. שלא צריכים להקנות זה לזה, במעשה קנין כדי שלא יחזרו בהם מהפשרה. דאי סלקא דעתך שאם תסבור שצריכה קנין, אם כן יקשה למאן דאמר פשרה צריכה תלתא, למה לי שלשה דיינים לייפות כח פשרה, שלא יוכלו לחזור בהם, תיסגי בתרי, שיהיה מספיק בשנים, וליקני מיניה, ושיקנו זה לזה, שאז בודאי אי אפשר לחזור בהם, שהרי אפילו בסתם מי שנתן מתנה - אי אפשר לחזור בו אם עשה מעשה קנין.
אלא משמע, שאין פשרה צריכה קנין.
והלכתא: ופסק ההלכה הוא: פשרה צריכה קנין אפילו אם נעשית בשלשה  9   10   11 .

 9.  רש"י מפרש אפילו בשלשה. ולכאורה קשה הרי רב אשי מוכיח שבשלשה אין צריך קנין, ולמה יהיו צריכין קנין, הלא יש להם כח בית דין. ובחידושי הר"ן מוסיף עוד שאין זה דרך הגמרא לסיים אחרי שהוכחנו שאין צריך קנין - "והלכתא פשרה צריכה קנין". והתוס' מתרצים: דהקנין הוא כמו קנין בטעות. והביאור הוא: (כמו שמבארים בד"ה צריכה) שאם הקנין הוא לפני הודעת הדיינים, צריך ששני בעלי הדין יעשו קנין כדי שלא יטעון אח"כ כשישמע את פשרתם: שאם היה יודע שיפסיד כל כך לא היה מסכים לפשרה לטענתו שהצדק אתו לכן אפילו בקנין צריכין שלשה, והקנין הוא לחיזוק, כי עדיף לעשות בקנין מבלי קנין. ואם נבאר שהקנין נעשה אחרי הודעת הדיינים את פרטי הפשרה, אזי הקנין הוא רק להבעל דין שנתחייב ליתן, והוא צריך להתחייב בקנין שיתן, אבל מי שזוכה שאינו צריך ליתן, באמת השני המוחל לו אינו צריך למחול לו בקנין. ולפי הבה"ג גם המוחל צריך קנין, כיון שאינו מוחל בלב שלם, אלא על פי עצת המפשרים. וצריך להוסיף ביאור, שלכן צריכים שלשה, כדי לחזק את קנינו, היינו כדי שלא יוכל לטעון שקנינו היה בטעות, לכן אם נעשה בשלשה. הוי קנינו בדעת גמור שסומך עליהם, ועל דעתם הוא מקנה, אבל בשתים לפי רבי מאיר אין לו גמירות דעת. ולפי זה, אין לשלשה כח של בית דין להפקיע ממון וליקח מזה ולתת לזה, אלא ההפקעה היא על ידי הקנין, והשלשה הם המסייעים לגמירות דעת של עושה הקנין. דבשלמא בדין גמור, שהדיינים מוציאים מזה ונותנים לזה אין צריך קנין, משום שהשלשה שחייבוהו מדין משפט האמת, הרי ביררו שממון אחרים בידו, ואינו צריך להקנות לחבירו, כי הריהו של חבירו, אבל בפשרה שאין ברור לדיינים ולא לבעל הדין שממון אחרים בידו, אלא שמייעצים לו לוותר משלו, לכן צריך קנין. והנה רש"י כתב (בד"ה תיסגי): שיש לשלשה המפשרים "כח בית דין", ולכאורה הוא מחלוקת רש"י ותוס'. שרש"י סובר שהם מוציאים ממון מכח בית דין, והתוס' סוברים שהם רק מחזקים את הקנין. אבל האמת היא, שאינם חולקים כלל, שרש"י כתב כן לפי רב אשי הסובר שאין צריך קנין, לכן סובר שהוצאת ממון של פשרה הוא מכח בית דין. ובאה מסקנת הגמרא לומר שאין להם כח ב"ד, אלא שההפקעה נעשית ע"י הקנין, והשלשה הם לייפות את הקנין. (ועיין סמ"ע סי' י"ב ס"ק ט"ז). ומתורצים שתי הקושיות, דרב אשי סבר שהוא כח ב"ד, ומסקנת הגמ' "והלכתא שפשרה צריכה קנין" שאינו כח ב"ד. אבל היד רמ"ה (בתירוצו השני) והראב"ן (מובא במרדכי) והגהות מיימוניות, סוברים: שמה שאמרה הגמרא שצריכה קנין הוא כשלא נעשה בפני שלשה, אבל אם נעשה בשלשה אין צריכין קנין. ובחידושי הר"ן כתב, שרב אשי באמת הביא ראיה ממאן דאמר בשלשה (ועיין בהערה הבאה), וסובר שכיון שלדעתו אין צריכין קנין, משמע שגם מי שסובר באחד - יסבור שאין צריך קנין, דלא מצינו שיחלקו בדין קנין. ומתרצת הגמ': שהלכתא, שכמו שלמ"ד באחד צריך קנין, ולכן אפילו אם נעשית בשנים או בשלשה צריך קנין.   10.  מקשים הראשונים: שאם צריכה קנין, א"כ למה אמרו: "יפה כח פשרה מכח הדין ששנים שדנו בעלי דינים יכולים לחזור בהם ושנים שעשו פשרה אין בעלי דינים יכולים לחזור בהם" הרי גם בדין אם עשה קנין בודאי שאינו יכול לחזור. (ותוס' בד"ה יפה הקשו דאפילו בקיבלוהו אינם יכולים לחזור). א. וכנראה, שלקושיא זו התכוונו תוס' לתרץ במה שאמרו שהקנין הוי כמו קנין בטעות, וממילא מתורץ: שהוה אמינא שדין הנעשית בשתים בלא קנין עדיף מפשרה עם קנין, דבשלמא בדין שהדיינים מבררים לפי האמת הצדק עם מי, התובע או הנתבע, הרי נעשה התחייבות מאליו מטעם שממון אחרים בידו, אבל פשרה שהוא ויתור בעלמא, הוה אמינא שאפילו עם קנין לא יועילו שנים, קמשמע לן שיפה כח הפשרה מכח הדין. והוא התירוץ שני של המאירי. ב. הר"ן מביא בשם איכא דאמרי, שהקנין בפשרה, הוא רק קנין להסכמתם להתדיין בפשרה, ולא על עצם הממון שביניהם, ולכן אחרי שעשו קנין, אם באו שנים מפשרים ופישרו ביניהם, פשרתם קיים ואי אפשר לחזור אבל אם הבעלי דין הסכימו להתדיין בדין תורה וע"ז לא צריך קנין, ובאו שני דיינים ופסקו את דינם יכולים בעלי הדין לחזור. והר"ן מקשה על דעה זו, דא"כ, מה מדייק רב אשי שאם צריך קנין שיהיה מספיק בשנים, הרי הקנין אינו תלוי בפסק הדין של הדיינים, ואין שום הבדל בין שנים לשלשה, אלא הוא קנין לעצם הסכמתם להתפשר. ג. הר"ן מתרץ דרשב"ג הסובר בשנים סובר באמת דאין צריך קנין (וכן הוא תירץ ראשון של המאירי). והא דרב אשי מדייק שאין צריך קנין ממ"ד שלשה, הוא הדין ממ"ד שנים. (ודבריו צריכין ביאור שבשלמא בשלשה כתב רש"י שיש להם כח ב"ד, ואיזה כח ב"ד יש לשנים. וצריך לומר דסובר שרק בדין דצריך הכרע דעות יש כח לב"ד רק כשהם שלשה, אבל פשרה יש כח של הפקעה גם לשנים אפילו בלי קנין.) ומסקנת הגמרא שפשרה צריכה קנין, היא, שכיון שלמ"ד באחד צריכה קנין בשנים או שלשה גם יצטרכו קנין. (ועיין בהערה הקודמת). ד. התוס' (ה' ב ד"ה יפה) תירצו שאם אמרו לשני דיינים: "דונו לנו כמו שרגילים לדון", בעלי הדין יכולים לחזור בהם. ובפשרה אינם יכולים לחזור. ולדרך זו מתורץ גם קושיתינו (עיין בחידושי אנשי שם על הרי"ף) שאם אמרו: "דונו לנו כדין תורה" - יכולים לחזור בהם אף אם עשו קנין כי דינם בשנים אינו דין תורה וקנינים הוא בטעות. ובהא יפה כח פשרה - למ"ד פשרה צריכה קנין, וכ"ש למ"ד אין צריכה דאין בעלי הדין יכולים לחזור בהם. ה. היד רמה מתרץ שיש חילוק בין לכתחילה לבדיעבד. דודאי שכל התנאים סוברים שבדיעבד - אם קנו מידו - יכולים לעשות פשרה אפילו באחד ואפילו בקרובים או פסולים. והמחלוקת היא רק על לכתחילה, שמ"ד בשלשה סובר שלכתחילה ראוי להתפשר בשלשה, שמקשינן פשרה לדין, ובשלשה יעיינו היטיב לפי ראות עיניהן, ולא יטריחו על בעלי הדין יותר מדאי, ומ"ד באחד סובר שאף לכתחלה אפשר לעשות פשרה ביחיד, שגם יחיד יכול לפשר היטיב. ומ"ד בשנים סובר אפילו באחד, ושנים היינו שיהיו עליו כעדות, והכל לכתחילה, שכן הוא שורת הדין. אבל ודאי שבדיעבד נעשית בשנים אם קנו מידו. אבל דין גמור אינו בשנים, ובעלי הדין יכולים לחזור בהם. ו. הרשב"א בתשובותיו (מובא בבית יוסף) מתרץ: דבפשרה אם הקנו אינם יכולים לחזור אף אם נעשה באחד, ואם לא הקנו יכולים לחזור אף אם נעשה בשלושה. אבל בדין לא שייך כלל קנין (ועין בהערה הקודמת) ותלוי באם נעשה בשלושה אין בעלי הדין יכולים לחזור ואם נעשה בשנים יכולים לחזור. ובדבר הזה אמר רשב"ג יפה כה פשרה מכח הדין שאם קנו, אזי אפילו בשנים אין יכולים לחזור, ואילו בדין יכולים. ואין הכי נמי היה יכול לומר שיפה כח הדין מכח הפשרה שבדין אם נעשה בשלשה אין בעלי הדין יכולים לחזור בהם אפילו אם לא עשו קנין, ובפשרה אפילו אם נעשה בשלשה בעלי הדין יכולים לחזור אם לא עשו קנין. ובספר שיעורי רבי דוד פוברסקי, מוכיח דפשרה הנעשית בדיינים, הוי נמי בגדר של "דין". וראיותיו הם: א) מתוס' ד"ה יפה שכתבו, דמיירי שאמרו פשרו לנו כמו שרגילים לעשות. והקשה החידושי הרי"ם, שא"כ אין כאן יפוי כח לפשרה מכח דין, אלא שבזה רגילים לעשות בשנים, ולדין רגילים (לפי שמואל) לעשות בשלשה, ולכן יכולים בעלי הדין לחזור אם נעשית בשנים, ואינו יפוי כח. אבל אם נאמר שהוי "דין" פשרה, אתי שפיר, ש"דין" זה נעשה בשנים, ודין גמור נעשה בשלשה. ב) מה חולקים (ו' א) אם מקשינן פשרה לדין, אם כדברי התוס' שהוא ענין של רגילות ומנהג, אזי פוק חזי מאי עמא דבר, ויעשו לפי המנהג. ומוכח דהוי "דין" וחולקים התנאים "דין" זה בכמה דיינים נעשה. והרגילות היא לפי רשב"ג בשנים. ג) מדברי הר"ן שהבאנו לעיל ששני בעלי הדין הסכימו לפשר ובאו שנים ופישרו, ג"כ משמע שהוי כמו דין, דאל"כ אין עולה על הדעת שיכולים שנים לפשר בלי הסכמת בעלי הדין. ד) מדברי היד רמה, שאף שצריך קנין מ"מ מחלוקת התנאים היא לכתחילה כמה דיינים צריכים. ג"כ משמע דהוי "דין". והמחלוקת היא כמה דיינים צריכים לפשרה זו לכתחילה.   11.  דיני קנין הפשרה מהות הקנין: קנין סודר. היינו שאם חולקים על חפץ והחפץ נמצא ביד אחד מהם, אזי התובע מקנה לו סודרו, והמחזיק בחפץ מקנה לו החפץ לפי פסק המפשרים. ואם הוא ממון שאינו נקנה בקנין סודר, כתב הסמ"ע (סימן י"ב ס"ק י"ט ועיין בנתיבות המשפט חידושים י"ג) דצריך לומר בשעת קבלת הסודר בלשון התחייבות: הריני מתחייב עד סך שיאמרו המפשרים. וכתב הרמ"א: שקנין לאו דוקא אלא אפילו שיכתוב שטר, או שאר דרכי הקניה. וכתב הסמ"ע (ס"ק י"ח): דהחידוש הוא שאף שאינו כותב בשטר הסכום, אלא כותב לפי דעת המפשרים, ג"כ הוי התחייבות. ובנתיבות המשפט (חידושים י"ג) מביא שהאורים ותומים חולק על דין זה. או אם עשה תקיעת כף. מתי עושים הקנין: עיין בהערה הקודמת שיש סוברים שנעשית לפני הגשתם להמפשרים, והקנין הוא על הסכמתם להתפשר. והר"ן חולק על דעה זו. ובתוס' מובא דעה הסוברת שהקנין הוא לפני הודעת הפשרה, ובחידושי המאירי מקשה על דעה זו שא"כ הוי קנין על דבר שאינו קצוב. ועוד דעה סוברת: שהקנין הוא לאחר שהמפרשים מודיעים את פרטי הפשרה. הבית יוסף מביא שיטת הגהות מיימוניות, שקנין צריך רק אם הולכים להתפשר, אבל אם מגישים תעצומותיהם לפני דיינים, והדיינים מחליטים ליכנס לפשרה אין צריכים קנין. משמע דסובר דעצם הגשתם לב"ד הוא מעשה התחייבות. מי צריך לעשות קנין: בתוס' ישנה דעה הסוברת שהקנין עושה רק מי שע"י הפשרה יוציאו ממנו, אבל אם ע"י הפשרה יצטרך למחול על תביעתו אינו צריך קנין. וכ"כ היד רמה (ועיין בהערה ט') ויש המי שסובר שגם המוחל צריך קנין. ויבואר בתוס'.
תנו רבנן: כשם שהדין בשלשה, כך ביצוע, פ שרה, בשלשה.

דרשני המקוצר[עריכה]