פרשני:בבלי:סוכה כ ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה כ ב

חברותא[עריכה]

שהן טמאות טומאת מדרס הואיל והן מיוחדות לשכיבה ולא לתשמיש אחר.
ולא נחלקו על מחצלות של טבריא, שהן טהורות מטומאת מדרס הואיל וקשות הן ואין דרך לשכב עליהן.
על מה נחלקו? - על מחצלות של שאר מקומות.
מר סבר, כיון דליכא דיתיב עלייהו, כלומר, כיון שרוב בני אדם אינם רגילים ליחד מחצלות אלו לשכיבה, לפיכך כדמחצלות של טבריא דמיין. ומר סבר, כיון דמקרי ויתבי עלייהו, יש מיעוט אנשים שיושבים עליהן, כמחצלות דאושא דמיין העשויות לשכיבה.
אמר מר: כל החוצלות מטמאין טמא מת, דברי רבי דוסא.
ומקשה הגמרא: והרי התניא, שנינו בברייתא שהובאה לעיל: וכן היה רבי דוסא אומר כדבריו של רבי ישמעאל ברבי יוסי, הסובר שמחצלת של קנים וחילת אינה מקבלת טומאה ומסככין בה, לפי שאין דרך לשכב עליה. ואם כן מוכח, שמחצלת שאינה מיועדת לשכיבה אף שמקצת אנשים שוכבים עליה אין היא ככלי לקבל טומאה.
ומתרצת הגמרא: לא קשיא:
הא דאמר רבי דוסא כל החוצלות טמאין טמא מת, מדובר במחצלת דאית ליה גדנפא. שיש לה שפה סביב גבוהה מעט ועשויה כבית קיבול העשוי לקבל פירות, ולפיכך דינה ככלי גמור לקבל טומאה.
והא דאמר רבי דוסא מחצלת מסככין בה, מדובר בדלית ליה גדנפא, ולפיכך אינה חשובה כלי לקבל טומאה אלא אם כן עשויה ממש לשכיבה, שאז נחשבת היא ככלי גם לענין טומאת מת.
מקשה הגמרא: מיתיבי לרבי שמעון בן לקיש, המפרש שחוצלות היינו מחצלות, ממה ששנינו: חוצלות של שעם (מין קנים), ושל גמי ושל שק (שערות עיזים), ושל ספירא (שערות סוס שמספרין מצוארו וזנבו), מטמא טמא מת, דברי רבי דוסא.
וחכמים אומרים: אף מדרס.
בשלמא למאן דאמר שחוצלות היינו מרזובלי, ילקוטי הרועים העשויים ככלי קיבול, ובזמן שאין הרועים שוכבים עליהם הם משמשים ככלי קיבול ממש, לפיכך חוצלות של שעם ושל גמי מטמאין טומאת מת, כי אף על פי שהם אינם ארוגים יפה, ויש בהם רווח בין קנה לקנה, מכל מקום, חזו לכינתא דפירי, ראויים הם לקבלת פירות גדולים.
וכמו כן מובן, שמחצלת של שק ושל ספירא טמאין טומאת מת הואיל וחזו לגולקי וצני. ראויים הם לשמש כשקים לקטניות ופירות דקים.
אלא למאן דאמר חוצלות היינו מחצלות ממש,  383  אם כן, בשלמא מחצלות של שק ושל ספירא, חזו לפרסי (ראויים הם לפורסן כוילון כנגד הפתח), שכן במסכת ביצה דף יד ב מבואר, שוילון נידון ככלי לקבל טומאה ואינו נחשב כחלק מקירות הבית,  384  וכמו כן ראויים הם לשמש כנפוותא (נפות לנפות בהן את הקמח).

 383.  פירש רש"י: אלא למאן דאמר מחצלות ממש - שהן פשוטין ואין להם בית קיבול. והיינו, שלא אמרו בגמרא שמדובר בדאית לה גדנפא אלא על משנת כל החוצלות, שבכללה מחצלת של קנים וחילת שאינם ראויים כל כך לשכיבה, ומשום כך אילו לא היו עשויין כבית קיבול אין הם מקבלים טומאה. אבל ברייתא זו אינה מדברת במחצלת דאית לה גדנפא.   384.  כן פירשו רש"י והריטב"א. אמנם רבינו חננאל פירש ש"פרסי ונפוותא" הם נפה וכברה.
אלא מחצלות של שעם ושל גמי, למאי חזו?  385  ומתרצת הגמרא: חזו לנזיאתא. ראויות הן לכסות את הגיגית שעושים בה את השיכר.

 385.  ובחזון איש (כלים סימן ל ס"ק לא) העיר: מדוע לא מעמידה הגמרא בדאית להו גדנפא כדלעיל?! ועיין שם מה שכתב בזה.
איכא דאמרי (יש להקשות להיפך): בשלמא למאן דאמר חוצלות היינו מחצלות ממש,
של שעם ושל גמי - חזו לנזיאתא. של שק ושל ספירא - חזו לפרסי ונפוותא.
אלא למאן דאמר מאי חוצלות, מרזובלי, בשלמא של שק ושל ספירא - חזו לגולקי וצני. אלא של שעם ושל גמי, למאי חזו?
ומתרצת הגמרא: חזו לכינתא דפירי.
תניא: אמר רבי חנניה: כשירדתי לגולה (לבבל) מצאתי זקן אחד, ואמר לי: מסככין בבודיא (מחצלת), כיון שסתמה לסיכוך ולא לשכיבה ואין היא חשובה כלי לקבל טומאה. וכשבאתי אצל רבי יהושע אחי אבא הודה לדבריו.
אמר רב חסדא: והוא דלית ליה לאותה מחצלת גדנפא, שאם יש לה שפה סביב, הרי היא כשאר כלים העשויים לתת בתוכן פירות וכדומה, שמטמאין במת.
אמר עולא: הני בודיתא (מחצלות) דבני מחוזא, אלמלא קיר (גדנפא) שלהן - מסככין בהו.
תניא נמי הכי: מסככין בבודיא, ואם יש להן קיר - אין מסככין בהן.

מתניתין:

הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו, הואיל ואוהל מפסיק בינו לבין הסוכה ונמצא שאינו יושב בסוכה (רש"י וריטב"א  3 ).

 3.  ואילו דעת הרי"ף, שמיטה בסוכה הוא מדין סוכה תחת הסוכה (לעיל ט ב) ; והבעל המאור חלק עליו, והאריכו בזה הרמב"ן במלחמות הריטב"א והר"ן, וחלקו עליו; ובפשוטו, דעת התוספות בד"ה הישן כדעת הרי"ף.
אמר רבי יהודה: נוהגין היינו, שהיינו ישנים תחת המטה בפני הזקנים ולא אמרו לנו דבר, ובגמרא יתבאר טעמו של רבי יהודה.
אמר רבי שמעון: מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המטה בסוכה, ואמר להן רבן גמליאל לזקנים: ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם, ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה כנשים הואיל ומצות עשה שהזמן גרמא היא, לפיכך ישן הוא תחת המטה.  4 

 4.  הביאו התוספות מירושלמי דמקשה, למה לא הניחו לו חכמים לישון בסוכה, והרי למדנו בברייתא, שהיה טבי מניח תפילין ולא מיחו בידו חכמים; ומשני: היה עושה כן שלא לדחוק את חכמים שהיו ישנים בסוכה; ופריך: אי שלא לדחוק את חכמים ישב לו חוץ לסוכה; ומשני: היה רוצה לשמוע דברי חכמים. והר"ן תמה, וכי מה איסור יש בדבר לישון בסוכה, ומאי סלקא דעתיה דהירושלמי?! ותירץ: ואפשר דהוה סליק אדעתיה שהיה מוחה בו כדי שלא יברך עליה; אי נמי שלא יבוא לעשות אותן מצוות עשה שהזמן גרמא שיש איסור בעשייתן. ומהר"ם דקדק בקושיית הירושלמי "ישב לו חוץ לסוכה", דזה קשיא אף אם נאמר שהיה ישן תחת המיטה כדי שלא ימחה בו רבן גמליאל?! ותירץ: דלפי מה דסלקא דעתיה דהירושלמי דמשום שאסור לו לישון בסוכה היה ישן תחת המיטה, יש לומר, שהיה עושה כן להיכירא שאסור לו לישון בסוכה.
ולפי דרכינו למדנו, כלומר: אף על פי שלא אמר לנו לשם לימוד, אלא לשיחת חולין בעלמא שהיה משתבח בעבדו לבדיחותא בעלמא, למדנו על פי דרך בדיחותו: שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו.
גמרא:
שנינו במשנה: הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו:
ומקשינן: והא סתם מטה ליכא עשרה טפחים תחתיה, ואמאי אסור לישון תחתיה  5 ?!

 5.  בהא דאמרינן בפשיטות דבעי עשרה טפחים, מבואר בתוספות, דשמואל קאי בזה לשיטתו לעיל י א גבי סוכה תחת הסוכה, שאינה נפסלת אלא אם כן יש בה עשרה טפחים; ומשמע דסברי כדעת הרי"ף, דפסול מיטה בסוכה הוא מדין סוכה תחת הסוכה. והרמב"ן במלחמות (והביאו הריטב"א) הקשה על הרי"ף, מהא דפשיטא לן הכא שאינה נפסלת אלא בעשרה טפחים, ולא נחלקו בזה כשם שנחלקו בסוכה תחת הסוכה (שם י א), הרי שאין פסולה מדין סוכה תחת הסוכה. ובטעם הדבר דבעי עשרה, כתב הריטב"א בשם הרמב"ן: כך ענין הדבר: שסוכה תחת הסוכה אין פסולו מדין ביטול, שהרי שניהם סכך כשר ומין במינו, ואינו חוצץ ולא מבטל כלל, אלא שגזירת הכתוב הוא שלא תהא למעלה מן הסוכה דבר שהוא חשוב אהל אפילו ממינה, ומפני זה נחלקו בה שמא הקפיד הכתוב או בטפח או בארבעה; אלא הכא מדין ביטול שאינו יושב תחת הסוכה; ולפי שהדין נותן שלא יהא תחתון מבטל העליון, והרי הכל כבגדים וכלים שהעליון מיסך עליהם, היה בדין שלא תפסל בטפח ולא בארבעה, ובעו אהל חשוב וקבוע, ואי לא הרי הם כבגדיו שאינם מבטלים כלום מן העליון; וראה עוד בר"ן.
תרגמא שמואל למשנתנו: במטה גבוהה עשרה.
תנן התם לגבי אוהל המביא את הטומאה:
אחד חור שחררוהו מים, כגון שהיתה שפה גבוהה על הנהר, והמים נכנסים ועושים נקב ארוך -
או חור שחררוהו שרצים (כגון חולדות ותנשמת) -
או שאכלתו מלחת, הארץ מליחה ומתבקעת מאליה -
וכן מדבך של אבנים אבנים גדולות ערוכות זו על זו, ופעמים שהאחת סדורה על שני אבנים המופרדות זו מזו, ונעשה שם חלל -
וכן סואר של קורות, קורות ערוכות על גבי קרקע זו על גב זו ועומדות לבנין, ויש שם הרבה נקבים ביניהם -
אם יש באחד מאלו טפח על טפח ברום טפח או יותר כשיעור אהל לטומאה, ויש שם כזית מן המת וכלים מן הצד האחר תחתיו, הרי זה מאהיל על הטומאה לטמא את הכלים מדין אוהל (ריטב"א).
רבי יהודה אומר: כל אהל שאינו עשוי בידי אדם המתכוין לעשותו אוהל אינו אהל; אינו מאהיל על הכלים כלל, והרי הטומאה בוקעת ועולה כנגדה עד לרקיע, (ריטב"א).
ומפרשינן: מאי טעמא דרבי יהודה?

דרשני המקוצר[עריכה]