פרשני:בבלי:מנחות פ ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות פ ב

חברותא[עריכה]

ונתותרו מן המעות, כי קנה תודה רק בחלקם, הרי זה מביא בהן - במעות שניתותרו - לחם.
אבל אם הפריש מעות ללחמי תודה וניתותרו, אין מביא בהן, במעות שניתותרו, אחר שהביא לחם מחלקם, תודה.
מקשה הגמרא: מאי טעמא, יכול הוא להביא לחם ממעות שהפרשו לתודה, ואין הוא יכול להביא תודה ממעות שהופרשו ללחם!? שהרי:
אילימא משום דרב כהנא, דאמר רב כהנא: מנין ללחמי תודה שאף הן נקראו "תודה"? שנאמר: "והקריב על זבח התודה חלות מצות", וכיון שנקראו "תודה", יכול הוא להביא אותם ממעות שהפרשו לתודה -
והרי אי הכי - שמשום טעם זה יכול הוא להביא תודה ממעות שהפרשו ללחמי תודה - איפכא נמי, אף בהיפך נאמר, כיון שהפריש מעות ללחמי תודה - שהן "תודה" - יכול הוא להביא תודה מהם!?
ומפרשינן: לחם איקרי "תודה", אבל תודה לא איקרי "לחם", והוא הרי הפרישם ל"לחמי תודה", ואין תודה עצמה בכלל.
ואמר עוד רבה:
שנינו בברייתא לעיל עט ב: מנין למפריש תודתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות, מנין שאיזה מהן שירצה יקריב (תחילה) ולחמה עמה, תלמוד לומר "התודה יקריב"; יכול שתהא שניה (להקרבה) טעונה לחם, תלמוד לומר "יקריבנו": אחד ולא שנים; והכלל בזה הוא: כל תודה שהיא באה במקום חברתה, בין אם הקרבה התודה הראשונה, בין אם הקרבו חליפיה הרי האחרת פטורה.
הפריש תודתו (של חובה) ואבדה, וחזר והפריש אחרת תחתיה, ואבדה אף היא, וחזר והפריש אחרת תחתיה, ושוב נמצאו הראשונות, והרי שלשתן עומדות:
אם נתכפר תחילה בראשונה שהפריש ואבדה: הרי השניה, שהיא חילופי הראשונה, אינה טעונה לחם, שהרי כבר הקרבה התודה שזו באה תחתיה, וזו "מותר תודה" היא שאינה טעונה לחם. אבל, אם בא להקריב את השלישית לאחר הראשונה, הרי היא טעונה לחם, כי השלישית אינה חילופי הראשונה, אלא חילופי השניה היא, והשניה הרי עדיין לא הקרבה, ולפיכך טעונה לחם.  1 

 1.  נתבאר על פי רש"י מכתב יד, שכתב: אבל שלישית טעונה לחם, דחליפין דשניה היא, ושניה לא קרבה ולא הויא מותר תודה; ומשמע, דוקא אם הקריב את השלישית לאחר הראשונה, אבל אם הקריב את השלישית לאחר השניה, שוב אין השלישית טעונה לחם, כיון שכבר קרבה שניה, ואף שלא הביא לחם עם השניה; ועל פי זה נתבאר בפנים. אך מדברי ה"טהרת הקודש" נראה שאינו מבין כן, שכתב בטעם הדין שהשלישית טעונה לחם: פירוש, דסבירא ליה, דהא דמיעטה התורה לחלופין מלחם כדלעיל, היינו טעמא, משום שיוצא בלחם זה שהביא על התודה הראשונה שזהו חליפין לה, אבל השלישית שאינה חליפין של הראשונה, אינו יוצא באותו לחם; ולפי סברא זו לא יועיל מה שהקריב את השניה, כיון שהקריבה בלי לחם.
ואם נתכפר תחילה בשלישית: הרי השניה אינה טעונה לחם שהרי קרבו חליפיה, אבל הראשונה - אם בא להקריבה קודם השניה - טעונה לחם, שעדיין לא קרבו חליפיה.
ואם נתכפר תחילה באמצעית: הרי שתיהן - הן הראשונה שהאמצעית היא חילופיה, והן השלישית שהיא חילופי האמצעית - אין טעונות לחם; הראשונה, משום שהקרבו חילופיה, והשלישית משום שהקרבה זו שהיא באה תחתיה.  2 

 2.  ב"שלמי יוסף" סוף סימן קטז הביא בשם הגרי"ז, להוכיח ממה שמביא הוא לחם עם השלישית אם נתכפר בראשונה, דהא דממעטינן מ"יקריבנו, אחת ולא שתים", שאין זה סתם מיעוט דלאחר שנתכפר באחת שוב אין השניה טעונה לחם, אלא גזירת הכתוב היא ד"חליפי תודה" אינה טעונה לחם, וסובר רבה, שרק השניה חשובה חליפי תודה ולא השלישית; ולפי זה ביאר את הברייתא לעיל עט ב, שלפי פשוטה משמע שחליפת תודה נתמעטה משתי מקראות הן מ"יקריבנו" והן מ"אם על תודה", והיינו משום דמ"יקריבנו" נלמד שהשניה נעשית חליפי תודה, וממילא נתמעט מ"אם על תודה" שהוא ממעט ולדות תמורות וחליפות, אבל בלי הכתוב "יקריבנו" לא הוה ידעינן כלל דנעשית השניה חליפי תודה; וראה שם שסייע עצמו מדברי הראב"ד בתורת כהנים; (ויש לעיין לפי זה, איך משוה הגמרא חטאת לתודה כיון שבחטאת אין כתוב ללמדנו כן).
אביי אמר: אפילו נתכפר באחת מהן, כלומר, באיזה מהן שנתכפר תחילה, הרי שתיהן - אלו שעדיין לא הקרבו - אין טעונות לחם.
ומשום דכולהו חליפין דהדדי נינהו (כולן חילופין הן זו לזו) היות וכולן מכח הראשונה הפרשו, והיות וקרבה האחת נפטרו האחרות מן הלחם.
אמר רבי זירא: וכן הוא הדין לענין חטאות. כיצד?
הפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ואבדה אף היא, והפריש אחרת תחתיה, ושוב נמצאו הראשונות, והרי שלשתן עומדות: אם נתכפר בראשונה, הרי השניה שהיא חליפי הראשונה תמות, משום שנתכפרו בעליה בחטאת שזו היא חילופיה, אבל השלישית - שלא נתכפרו בעליה בחילופיה, שהשלישית חילופי השניה היא ולא של הראשונה - תרעה עד שיפול בה מום ותיפדה.
ואם נתכפר בשלישית, הרי השניה תמות היות ונתכפרו בעליה בשלישית שהיא חילופיה של זו, ואילו הראשונה - שהשלישית אינה חילופיה - תרעה.
ואם נתכפר באמצעית, שתיהן ימותו, שהרי האמצעית היא חילופי הראשונה ונתכפרו בעליה בה, והשלישית הרי באה במקום האמצעית וכבר נתכפרו בעליה בה.
אביי אמר: אפילו נתכפר באחת מהן, כלומר, אין חילוק באיזה נתכפר, ולעולם שתיהן שניתותרו ימותו, ומשום דכולהו חליפין דהדדי נינהו.
ומקשינן: מאי "וכן"? כלומר, למה צריך להשמיענו שכן הוא הדין לענין חטאת, והרי פשיטא שהוא כן!?  3 

 3.  (יש להעיר, שלעיל בעמוד א מצינו כמה חילוקים בין חטאת לתודה, שלחכמים אין חטאת מתה אלא שנמצאה לאחר שנתכפרו בעלים, ואילו תודה כי האי גוונא אין טענה לחם; וכן בהפריש שתי חטאות לאחריות, אפילו לרבי אין השניה רועה, ואילו בתודה אינה טעונה לחם).
ומשנינן: מהו דתימא, כי הייתי יכול לחלק בין תודה לחטאת, ולומר:
התם, גבי תודה, הוא דאיכא למימר שאין השלישית חליפי הראשונה, אלא מרבה בתודות הוא, שהרי תודה באה בנדבה, אבל הכא גבי חטאת, דליכא למימר על השלישית מרבה בחטאות הוא, שהרי אין חטאת באה בנדבה,  4  אימא לא תרעה השלישית אלא תמות.

 4.  כן פירש רש"י מכתב יד; אבל בפירוש המיוחס לרש"י כתב: אבל חטאת דליכא למימר מרבה בחטאות הוא, שאין דרכן של בני אדם להרבות בחטאות; וראה מה שכתב בזה הרש"ש, וראה עוד ב"שלמי יוסף" סימן קיח ד"ה והנראה בזה - במוסגר.
קא משמע לן!
תני רבי חייא ברייתא: תודה הטעונה לחם שנתערבה בתמורתה שאינה טעונה לחם, ואין ידוע מי התודה ומי התמורה, ומתה אחת מהן, הרי חבירתה הקיימת אין לה תקנה להקריבה -
ומשום דהיכי נעביד (איך נעשה)!?
אי נקריב לחם בהדה (עם זו שנשארה), הרי דלמא תמורה היא, ותמורה אינה טעונה לחם, ואי לא נקריב לחם בהדה, הרי דלמא תודה היא, ותודה טעונה לחם.  5 

 5.  דוקא מתה אחת מהן, אבל אם שתיהן עומדות יש להם תקנה, שיביא לחם ויתנה: אם זו תודה היא הרי לחמה, ואם זו תודה היא הרי לחמה.
ואינו יכול להביא לחם מספק, כי שמא אינה תודה ונמצא מכניס חולין בעזרה, וכפי שיתבאר בהמשך הסוגיא.
ואף אינו יכול להביא בהמה נוספת, שיתנה עליה, ויאמר: אם זו שנותרה תמורה היא, הרי זו תודה וזו לחמה, ואם זו שנותרה תודה היא, יהא הלחם עבורה, ואילו הבהמה האחרת תהא שלמים שאינם טעונים לחם; ומשום שאין להביא בהמה שהיא ספק שלמים ספק תודה, כי השלמים נאכלים לשני ימים ולילה, ואילו התודה נאכלת ליום ולילה בלבד, וגורם הוא לשלמים שלא ייאכלו מספק אלא ליום ולילה, ומביא קדשים לבית הפסול, וכפי שיתבאר בהמשך הסוגיא.
ומכל מקום מקשה הגמרא שיש תקנה לספק תודה זו, כי יכול הוא בכמה אופנים להביא בהמה נוספת עם לחם, ולהתנות: אם הנותרת תמורה היא, כי אז תהא בהמה זו תודה וזו לחמה, ואם הנותרת תודה היא, יהא הלחם עבורה ואילו זו שהבאתי תהא תודה שאינה טעונה לחם, וכפי שיתבארו בגמרא כמה אופנים לעשות כן: ומקשינן: ואי עוסקת הברייתא בכגון דאמר "הרי עלי תודה" וזו שנתערבה בתמורה הפרשה לקיום נדרו, הרי לא סגיא דמייתי ליה בהמה אחרינא ולחם, כלומר, הרי מוטל עליו להקריב תודה, ויכול הוא להפריש תודה אחרת לאחריות, ואם כן יביא תודה נוספת עם לחם,  6  ולימא (ויתנה):

 6.  א. כן משמע לפרש את לשון הגמרא על פי לשון רש"י מכתב יד, שכתב: לא סגי דלא מייתי תודתו, וכיון דלא סגי דלא מייתי, יכול להפריש אחרת לאחריות; וראה מה שיתבאר בזה בהערה הבאה. ב. הנה לעיל פ א מבואר, שולד תודת חובה קודם שנתכפר בתודה טעון לחם, ומשום שאדם מתכפר בשבח הקדש; ושם בהערה הובא הנידון אם אדם מתכפר גם בתמורת הקדש וטעונה היא לחם קודם כפרה; ומכאן הוכיחו האחרונים שהיא אינה טעונה לחם, שאם כן יש לה תקנה בלי שיביא אחרת, שהרי ממה נפשך טעונה היא לחם; ראה בזה ברש"ש כאן, וב"חזון איש" תמורה סימן לג ז.
אי הך דקיימא תמורה היא, אם זו שנותרה תמורה היא, הרי הא - התודה האחרת שהבאתי - תהא תודה, והא לחמה.
ואי הך דקיימא תודה היא (אם זו שנותרה היא התודה) הא לחמה, יהא שלה הלחם שאני מביא, והא - התודה האחרת שהבאתי
- תיהוי לאחריות, שאם תאבד הראשונה תהא זו במקומה -
ומקריב את שתיהן, והלחם משתייך מאליו לתודה, והאחרת נקרבת בלי לחם, משום שאם תמורה היא, הרי אינה טעונה לחם, ואם לאחריות היא, אף היא קריבה בלי לחם.  7  ומשנינן: לא צריכא, דאמר "הרי זו תודה", שהוא אינו חייב באחריותה, ושוב אינו יכול להביא תודה אחרת אלא לנדבה, והיא טעונה לחם בפני עצמה.  8 

 7.  תוספת ביאור: בפשוטו צריכים אנו לומר, שהמפריש תודה לאחריות, דין תודה לה בין אם היא נצרכת לאחריות ובין אם לאו וכגון שנמצאת הראשונה, ואין ביניהן אלא, שאם נצרכת היא לקיום נדרו, כי אז טעונה היא לחם, ואם לא הרי היא נקרבת כתודה ונאכלת ליום ולילה ואינה טעונה לחם ; שהרי אם כפשוטו, שהמפריש תודה לאחריות קדושתה על ספק, שאם לא יצטרך לה הרי היא חולין, אם כן לא הועיל במה שהפריש תודה נוספת לאחריות; שהרי כל התועלת בהבאת בהמה נוספת היא רק משום שלפי הצד שהעומדת לפנינו תמורה היא, הרי הוא מביא את הלחם על הבהמה הנוספת שהיא נקרבת לשם תודה, אבל זו שהפריש לאחריות, הרי אינו יכול להקריבה כלל, כי שמא זו העומדת לפנינו תודה היא, ואינו צריך בהמה נוספת וחולין היא; ובהכרח שלהקריבה צריך הוא בכל אופן, וחיובה בלחם הוא שתלוי אם צריכה היא לו אם לאו, והועיל בתנאו, שאם זו שלפנינו תודה היא וטעונה לחם, הרי זו של האחריות אינה טעונה לחם, ואילו אם תמורה היא, הרי זו של האחריות תודה היא והלחם עבורה. וברש"י מכתב יד הזכיר כאן את האמור לעיל, שהמפריש שתי תודות לאחריות, הראשונה טעונה לחם, והשניה אינה טעונה לחם; והיינו מה דאמרינן לעיל בעמוד א: אמר רבי אושעיא: הפריש שתי חטאות לאחריות, מתכפר באיזה מהן שירצה, והשניה תודה; ואמרינן שם בגמרא: תודה כי האי גוונא אינה טעונה לחם. אך בתוספות שם כתבו, שהמפריש שתי חטאות לאחריות היינו כגון דאמר "תיקדוש אחת מהן"; ומבואר מדבריהם (ומדבריהם בפסחים המובאים בהערה שם), שהשניה אינה קדושה כלל, ולפי דבריהם, הסוגיא כאן - לפי פירושו של רש"י - טעונה ביאור; וכבר נזכר בהערה שם לדקדק מדברי רש"י, שלא כשיטת התוספות, אלא כפי שהובא שם בשם הרמב"ם ששתיהן קדושות; וראה עוד ברש"י לקמן פא א ד"ה וליקדשו שכתב "המפריש שני קרבנות לאחריות שניהם קדושים", (וראה בהערה שם), וראה עוד ברש"י שם בד"ה ולייתי בהמה, גבי מפריש תודה לאחריות, שכתב "חלה על האחת קדושת אחריות", ומכל זה נראה, שאכן חלה קדושה ללא תנאי על בהמת האחריות, והתנאי אינו אלא לגבי הלחם, שאם ייפטר בה מחיובו יהא טעון לחם, ואם לא, תיקרב בקדושת בהמת אחריות כתודה, ואינה טעונה לחם. ולפי שיטת התוספות היה אפשר לומר בביאור סוגייתנו, ובביאור לשון הגמרא "לא סגיא דמייתי בהמה ולחם": כיון שאין הוא יודע אם מתכפר הוא בזו העומדת לפנינו או לא, אם כן מדין חיוב אחריות שלו צריך הוא להביא תודה ודאית ולהקריבה, אלא שאותה תודה שהוא מביא בגלל האחריות אם באמת כבר יצא ידי תודתו, הרי הוא מקריבה בלי לחם; והיינו דאמרינן: הרי בהכרח צריך הוא להביא בהמה אחרת משום חיוב אחריות שלו, ואותה בהמה (פסולי המוקדשין יב ח, הובאו בעמוד א בהערה יביא, ויתנה, אלא שהדברים מחודשים.   8.  א. מכאן הקשו האחרונים על דברי הרמב"ם 3): ולד תודה (של חובה) ותמורתה, והמפריש תודתו (של חובה) ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, אם הביאן לאחר שכיפר בתודה ראשונה אינן טעונין לחם, ואם עדיין לא כיפר בה והרי היא וחליפתה או היא וולדה או היא ותמורתה עומדות הרי שתיהן צריכות לחם; במה דברים אמורים בנודר תודה, אבל תודת נדבה חליפתה ותמורתה טעונין לחם, וולדה אין טעון לחם בין לפני כפרה בין לאחר כפרה; וזה הוא שלא כמבואר כאן דתמורת נדבה אינה טעונה לחם, וראה "ספר המפתח". וב"שפת אמת" ו"חזון איש" צידדו לומר, שהרמב"ם מפרש מה שאמרו "תודה שנתערבה בתמורתה", שנתערבה בתמורת תודה אחרת של חובה, ולא בתמורתה של תודה זו, שהיא נדבה. ב. כתב הרמב"ם (פסולי המוקדשין יב יג): האומר "הרי זו" ונתערבה בתמורתה:. איןלה תקנה:. לפיכך לא תקרב זו לעולם, אלא תרעה עד שיפול בה מום; והראב"ד השיג: מה תקנה יש בזה, אלא יביא אחרת ולחמה, ודמיה של זו יביא תודה בלא לחם שהיא מותר דתודה; ונלאו האחרונים להבין כוונת הראב"ד ראה "ספר המפתח".
סימן למקשי הקושיות דלקמן על ברייתא זו: למדים; מרת (הוא בר מרתא) ; עלה (הכוונה לרב עילא שחלש) ; שיש (היינו רב שישא) ; שכן (נוטריקון רב אשי ורב כהנא) ; ראי (נוטריקון: רבינא איקלע) ; דדמה (רב דימי מדמהוריא).
סימן נוסף לקושיות עצמם: חלש (נוטריקון: חולין שלמים) ; מותר; תמורה; בחוץ; חזקיה; הפריש חטאת; לאחריות.  9 

 9.  גירסת הסימן ופירושו, על פי "חק נתן".
אמרו הקשו למדין לפני רבי, (הוא לוי, והקשה כן במעמד שאר התלמידים):  10 

 10.  כן פירש רש"י, ולכן נקרא כאן "למדין לפני רבי", ובהמשך קרוי בשמו; ובתוספות חלקו, ראה דבריהם.
וכי למה אין לה תקנה, ולייתי לחם, ולימא (יביא לחם, ויתנה):
אי הך דקיימא תודה היא, הא לחמה (אם זו העומדת לפנינו תודה היא, הרי לחם זה בשבילה)
ואי לא, אלא תמורה היא שאינה טעונה לחם, כי אז ליפוק הלחם לחולין; והוא יאכלנו בדין לחמי תודה בספק!?
אמר תירץ להו רבי: וכי מכניסין (ספק) חולין לעזרה, והלחם הרי צריך להכנס לעזרה לתנופה, כפי שיתבאר בהמשך הסוגיא.  11 

 11.  כתבו התוספות: ואף על גב דאדם נכנס במלבושי חול לעזרה, ומביא כבשתו לעזרה ומקדישה אחר כך, לא אסרינן להכניס חולין לעזרה אלא היכא דאיכא כעין עבודה כי הכא, (פשטות כוונתם לתנופה, אך ראה הערה בגמרא לקמן פא א) ; ובטעם האיסור כתבו התוספות על פי המבואר בגמרא קדושין נז ב "אמרה תורה: שחוט שלי בשלי (שחוט את הקדשים בחצירי, כדכתיב "ושחט את בן הבקר לפני ה"'), ושלך בשלך (כדכתיב "וזבחת מבקרך ומצאנך:. בשעריך"), מה שלי בשלך אסור (דהיינו "שחוטי חוץ"), אף שלך בשלי אסור". וברש"י מכתב יד לקמן פא א ד"ה וליקדשו, מבואר טעם אחר להא דמביא אדם כבשתו לעזרה ומקדישה אחר כך, והוא משום צורך קרבן.
הוסיפו עוד ה"למדים לפני רבי" להקשות: הרי יכול לתקן את זו שנותרה, על ידי הבאת בהמה נוספת שחיובה בלחם תלוי בבהמה שנותרה:
ולייתי בהמה ולחם, ולימא (יביא בהמה ולחם, ויתנה): אי הך דקיימא תמורה היא, הא - הבהמה שהבאתי - תהא תודה והא לחמה.
ואיהך דקיימא תודההיא - הא לחמה, ואילו הא - הבהמה שהבאתי - תיהוי שלמים שאינם טעונים לחם.
אמר תירץ להו רבי: משום דקא ממעט באכילה דשלמים, היות וזמן אכילת שלמים הוא לשני ימים ולילה אחד, ואילו התודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה, ונעשית נותר לאחר זמן זה ונשרפת, הרי אם יביא בהמה שהיא ספק שלמים ספק תודה, נמצא שמביא הוא קדשים לבית הפסול, שאם לא תיאכל ליום ולילה יהא מוכרח לשרוף, אף שיתכן ושלמים הם ולא תם זמן אכילתם.
אמר הקשה לוי לרבי, לתקן את הנותרת על ידי הבאת בהמה נוספת על תנאי באופן אחר:
ולייתי בהמה ולחם, ולימא (יביא בהמה ולחם, ויתנה):
אי הך דקיימא תמורה היא, הא תודה והא לחמה.
ואי האי דקיימא תודה היא - הא לחמה, ואילו הא תיהוי "מותר דתודה" (תודה שנאבדה ונתכפר באחרת, או ולד תודה) שהיא נקרבת כתודה ונאכלת ליום ולילה בלבד, ואינה טעונה לחם!?
אמר ליה רבי ללוי: כמדומה אני שאין לו (ללוי) מוח בקדקדו -

דרשני המקוצר[עריכה]