פרשני:בבלי:כתובות סג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות סג ב

חברותא[עריכה]

אלא למאן דאמר מורדת ממלאכה היא, האם חולה בת מלאכה היא, עד שתאמר שאם אינה רוצה לעשות מלאכה "מורדת" היא!?
אלא מכח קושיא זו מפרשת הגמרא את מחלוקתם באופן אחר:
אם מונעת עצמה מתשמיש, כולי עלמא לא פליגי דהויא מורדת, ובמורדת מתשמיש עוסקת הברייתא.
כי פליגי האמוראים, האם גם מורדת ממלאכה יש לה דין מורדת:
מר - רב הונא - סבר: ממלאכה לא הויא מורדת.
ומר - רבי יוסי ברבי חנינא - סבר: ממלאכה נמי הויא מורדת.  1 

 1.  לדעת התוספות לעיל בעמוד א, יסוד מחלוקתם אם מרידה ממלאכה הויא מרידה, הוא במחלוקת האמוראים לעיל נח ב, אם יכולה אשה שתאמר לבעלה "איני ניזונית ואיני עושה", ורב הונא סבר שיכולה לומר כן, ולכן אינה מורדת. ואולם פירוש זה לא יתכן אלא אם כן האומרת "איני ניזונית ואיני עושה" פטורה מכל המלאכות, ולא רק מעשייה בצמר, שאז אינה מורדת כיון שיכולה לפטור את עצמה, וכפי שביארו את כל זה התוספות כאן; ואולם דעת הר"ן היא, שאף האומרת "איני ניזונית ואיני עושה" אינה פטורה אלא מעשייה בצמר שהוא תחת מזונות ולא משאר מלאכות שהיא חייבת לבעלה (וכמו שהובא בהערות לעיל נח ב). ולפי שיטתו, אף הסובר שיכולה היא לומר איני ניזונית ואיני עושה, אכתי משכחת לה שתמרוד משאר מלאכות ותיחשב מורדת. וראה בר"ן כאן.
גופא, שנינו בתחלת הברייתא המובאת לעיל:
המורדת על בעלה, פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרים בשבת. רבי יהודה אומר שבעה טרפעיקין.
רבותינו,  2  חזרו ונמנו, שלא ישהו אותה לפחות מכתובתה מעט מעט בכל שבוע, אלא יפסידוה כל כתובתה, וזאת לאחר:

 2.  בתוספתא פרק ה, הגירסא היא: "זו משנה ראשונה" רבותינו וכו"'.
שיהו מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות (כדלקמן) ארבע שבתות (ממש), זו אחר זו.  3 

 3.  כתב הר"ן שבהכרח "ארבע שבתות" היינו שבתות ממש (וכמבואר בגמרא), שאם לא כן, מאי קא משמע לן התנא שאמר "זו אחר זו", דפשיטא היא. ובשלמא אם שבתות ממש, היייתי אומר דכיון שמפסיקים ימי חול בינתיים, הוא הדין שאין קפידא שהיו השבתות רצופין; ולרמב"ם שיטה אחרת בזה, הובא בר"ן. עד גמר ההכרזה אין פוחתין לה מכתובתה כלום, ואם חזרה בה יש לה את כל כתובתה. ריטב"א ורוב הראשונים, וכן משמע מרש"י.
ושולחין לה בית דין פעמיים, לפני ולאחרי ההכרזות (כדמפרש לקמן), לאמר: הוי יודעת! שאפילו אם כתובתיך היא מאה מנה, אם תעמדי במרדך, הפסדת את כולה.
אחת לי - שהיא בדין מורדת - כשהיא ארוסה ואחת לי כשהיא נשואה, אפילו נדה, אפילו חולה, ואפילו שומרת יבם, וכפי שנתבאר לעיל.
אמר  4  תמה ליה רבי חייא בר יוסף לשמואל, על דברי הברייתא, שאף הנדה בכלל מורדת מתשמיש היא:

 4.  קושיא זו מקומה לפני "גופא", ואכן יש ספרים שגורסים את הקושיא הזאת בעמוד א, אלא שמדברי רש"י לעיל עמוד א ד"ה ה"ג מבואר שאינו גורס כאותה גירסא.
וכי נדה, בת תשמיש היא, ומה שייך בה מרידה!?
אמר תירץ ליה שמואל לרבי חייא בר יוסף: אינו דומה מי שמתענה ויש לו פת בסלו, למי שמתענה ואין לו פת בסלו.
וכך הנדה, חשובה היא אצלו כמי שיש לו פת בסלו, שהרי בטוח הוא שתטבול בסוף נדתה ותהא ראויה לו. מה שאין כן כשהיא מורדת בו.  5 

 5.  ריטב"א. מבואר בירושלמי ובראשונים, שאינה מרידה אלא אם כן מרדה קודם שהיתה נדה ונעשית נדה. וכתב הר"ן: "ואפשר דטעמא דמילתא, דכיון שלא התחילה למרוד עד ההיא שעתא, אמרינן שרצתה לשחק בו עד שתטבול".
אמר רמי בר חמא לפרש את תחילת הברייתא שלמדנו "ומכריזין עליה ארבע שבתות, זו אחר זו":
אין מכריזין עליה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
אמר רבא: דיקא נמי כדברי רמי בר חמא, מדקתני: ארבע שבתות זו אחר זו. שלכן מכריזין עליה ביום השבת, היות ובשבת העם בטלים ממלאכה, ומצויים הם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ושם מכריזין עליה.
ומסקינן: שמע מינה!
ועוד אמר רמי בר חמא: כך יש לבאר את מה ששנינו בברייתא "ושולחין לה":
פעמיים שולחין לה הודעה מבית דין: אחת קודם הכרזה, ואחת לאחר הכרזה
דרש רב נחמן בר רב חסדא: הלכה כרבותינו שאין פוחתין לה מכתובתה, אלא מפסידים ממנה את כולה לאחר הכרזה!
אמר רבא: האי - דבר זה שדרש רב נחמן בר רב חסדא - בורכא, דבר שאינו הגון הוא!
אמר תמה ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי בורכתיה? מה לא הגון בפסק זה!?
והרי אנא הוא דאמריתה ניהליה (אני הוא זה שאמרתי את הדברים הללו לרב נחמן בר רב חסדא), ומשמיה דגברא רבה אמריתה ניהליה (ומשמו של אדם גדול אמרתיו), ומנו (מי הוא אותו אדם גדול)? - רבי יוסי ברבי חנינא!
ומבארת הגמרא: ואיהו - רבא שתמה על פסק זה - כמאן סבר?  6 

 6.  הקשה הריטב"א (לפי שיטת רש"י): והיכי אמרינן ואיהו כמאן סבר, הא פשיטא דסבר כמשנתנו! ? ותירץ: דמשום משנתנו לא היה לו לומר "בורכא", דהא רבותינו יודעים היו את המשנה ובכל זאת רצו לתקן תקנה זו, ולכן מבארת הגמרא שרבא מצא אמוראים שהיו אחר רבותינו (כדלקמן שאמר רבא גופיה משמו של רב ששת שהלכה כמשנתנו) שפסקו שלא כרבותינו, ולכן היה סבור שבורכא היא שלא לפסוק כמותם.
כי הא, דאתמר:  7  רבא אמר משמו של רב ששת: הלכה - נמלכין בה! כלומר, אין הלכה כרבותינו, שמפסידין אותה כל כתובתה כאחד, אלא הלכה כמשנתנו, שמשהין את גיטה, ומחזירין עליה שתחזור בה, ובתוך כך פוחתין מכתובתה שבעה דינרין בשבת.

 7.  המחלוקת מתבארת על פי הריטב"א בהבנת רש"י.
רב הונא בר יהודה אמר משמו של רב ששת: הלכה כרבותינו שבברייתא, שאין נמלכין בה להשהות את גיטה. אלא, מפסידין את כל כתובתה כאחת, לאחר ששולחים לה פעמיים את דברי הבית דין, ולאחר ההכרזה.
ודנה הגמרא: היכי דמיא "מורדת" שנוהגים בה כדין משנתנו, או כדברי רבותינו?
אמר אמימר: דוקא באופן דאמרה האשה על בעלה "בעינא ליה, ומצערנא ליה" (רוצה אני בו שיהיה בעלי, אבל כדי לצער אותו אני מורדת) אזי כופים אותה שלא תמרוד בו, על ידי שפוחתין מכתובתה.
אבל, אם אמרה האשה "מאיס עלי בעלי", ואין אני צריכה לא אותו ולא את כתובתו - לא כייפינן לה (אין כופין אותה) להשאר תחתיו, אלא כופין אותו ליתן לה גט בלא כתובה.  8 

 8.  על פי הריטב"א בהבנת רש"י, ובתוספות לא משמע שהבינו כן בדעת רש"י, וכן הר"ן כתב בהדיא לשיטת רש"י ש"נותן גט מיד אם הוא רוצה ויוצאה בלא כתובה"; ולקמן בגמרא סד א מבואר לשיטת רש"י, שאינו מוציאה מיד, אלא ממתין שנים עשר חודש.
מר זוטרא אמר: אפילו אמרה "מאיס עלי", כייפינן לה כופין אותה, ואין כופין אותו ליתן גט, ואפילו בלי כתובה.
הוה עובדא באשה שאמרה "מאיס עלי", ואכפה מר זוטרא (וכפה אותה מר זוטרא) שתמשיך להיות עמו כדרך בעל ואשה, על ידי פחיתת כתובתה, ולא כפה את בעלה להוציאה. ולבסוף, נפק מיניה (מבעלה, על ידי אשה זו) רבי חנינא מסורא (ויצא ממנו רבי חנינא מסורא).
ומוסיפה ואומרת הגמרא: ולא היא, אין ללמוד מכך שנולד מהם רבי חנינא מסורא, שלא לכופו להוציא!
כי התם, סייעתא דשמיא הוה שיהיה שלום בית ביניהם, אך אין רגילות שתשוב אשה המואסת בבעלה לשכון עמו בשלום.
כלתיה  9  דרב זביד אימרדא (כלתו, אשת בנו של רב זביד, מרדה בבעלה), שאמרה "מאיס עלי",  10  והיתה יוצאת בלא כתובה.

 9.  השמועה מתבארת בחלקה, על פי התוספות סד א ד"ה משום.   10.  ברש"י באיוב (לט יח) גרס: "אימראי ונפקא", בביאורו על הפסוק "כעת אשר במרום תמריא" - כל לשון המראה כאדם שזונה לבו לצאת ממדתו ומגידולו ומארצו, לשוטט לו בארצות ולנסות לו מדות אחרות, וכן "בן סורר ומורה". ובלשון גמרא אימראי, כלתיה דרב זביד אימראי, ונפקא". ומכאן יש ללמוד שאמרה "מאיס עלי" כדפירש רש"י, מדאמר "אימראי" ולא "אימרדא", וגם מדקאמר "ונפקא", שמשמע שיצאה מכח המראתה, ואילו מורדת אינה יוצאת אלא פוחתין לה. ואולם בריטב"א ובר"ן כתבו טעם אחר לדברי רש"י שפירש ב"מאיס עלי" עסקינן, ומשום שאם במורדת סתם עסקינן, פשיטא שהיא מפסדת אף את המעיל שתפסה. וכתב הריטב"א בביאור שיטת רש"י: "היכי קרינן לה "דאימרדא", הא לא מיקרי מורדת אלא היכא דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה כדאיתא לעיל! ? הא ליתא, דכל שמסרבת על בעלה מורדת היא, ואין לך מסרבת בו יותר מן האומרת מאיס עלי".
הוה תפיסא חד שירא (תפוסה היתה במעיל אחד) שהכניסה לו בנדונייתה שהוא מנכסי צאן ברזל. וכמו כן היו בידה עוד מעילים שהכניסה לו בנכסי צאן ברזל, אך לא היתה תפוסה בהם.
יתיב (יושבים היו) אמימר ומר זוטרא ורב אשי, ויתיב רב גמדא גבייהו (ורב גמדא היה יושב אצלם), ויתבי וקאמרי (והיו אומרים):
מרדה האשה בבעלה, שאמרה "מאיס עלי"  11  - הפסידה אף את בלאותיה הקיימין!

 11.  נתבאר על פי הריטב"א והר"ן בהבנת רש"י, שכל סוגיא זו אינה דנה אלא ב"מאיס עלי", וכנ"ל בהערה.
לא די שמפסדת את תשלום האחריות שהתחייב הבעל אם יאבדו נכסי צאן הברזל שהכניסה לו, אלא אף אם הנכסים עדיין קיימים - כגון בלאי הבגדים שהכניסה לו - אין היא לוקחת אותם עמה, אלא משאירה אותם לבעלה.
ולכן, צריכה כלתו של רב זביד לתת לבעלה את כל המעילים שיש לה מנכסי צאן ברזל.
אמר להו רב גמדא: וכי משום דרב זביד - חמיה של האשה - גברא רבה הוא (אדם גדול הוא), מחניפיתו ליה (מחניפים אתם לו), לומר שתחזיר לו כלתו אף את המעיל שהיא תפוסה בו!?
והא אמר רב כהנא: מיבעיא בעי הסתפק רבא בשאלה זו, האם הפסידה מי שאמרה "מאיס עלי" את בלאותיה הקיימין, ולא פשיט, ולא מצא פתרון לספק זה, והאיך אתם פוסקים להפסידה גם את אותו המעיל שהיא תפוסה בו, והא קיימא לן ש"המוציא מחבירו - עליו הראיה"!?
איכא דאמרי לא כך היה המעשה, אלא יתבי וקאמרי אמימר מר זוטרא ורב אשי: אשה שמרדה בכך שאמרה "מאיס עלי" - לא הפסידה בלאותיה קיימין, ולכן כל המעילים מנכסי צאן ברזל - שלה הם.

דרשני המקוצר[עריכה]