פרשני:בבלי:יבמות ע ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות ע ב

חברותא[עריכה]

אלמא, הרי מוכח, שלא קני ליה, גופו של העבד העברי, לרביה.  1 

 1.  כך היא הגירסא ברשב"א, וכן נראה מרש"י.
אין קונה אותו אדונו "קנין הגוף", אלא יש לו בו רק זכות של שיעבוד לעבודה. ולכן אינו נקרא העבד העברי "קנין כספו" של אדונו הכהן,  2  ומשם כך אינו אוכל תרומה.

 2.  אך הקרן אורה צידד לפרש כוונת הגמרא, שאין הכונה ל"קנין כספו", אלא לדין "כל טהור בביתך יאכל אותו", שהוא מרבה את האשה מן התורה (לדעת רש"י בקדושין י ב), וסלקא דעתין שאף עבד עברי בכלל.
ואם כן, הכא נמי לגבי קרבן פסח, לא קני ליה גופיה לרביה.
שהיות וגילה הכתוב בתרומה, שאין עבד עברי קנוי לאדונו קנין הגוף, אם כן ישראל גמור הוא לענין פסח. ובודאי שאינו פטור מלעשות קרבן פסח, ומלאוכלו. ואיך יתכן שיאמר עליו הכתוב "תושב ושכיר לא יאכל בו"!?  3 

 3.  נתבאר על פי רש"י. אלא שלפי זה משמע (וכן משמע בלשון התוספות, וכמו שכתב הקרן אורה), כי אילו היה עבד עברי קנוי לאדונו קנין הגוף, אכן היה מקום לומר שאינו ישראל גמור לחייבו במצות פסח. עוד מתבאר לפי פירוש זה, שמדין תרומה מוכיחה הגמרא את היסוד שאין עבד עברי קנוי קנין הגוף לאדונו. (והקרן אורה תמה על זה, שתהיה הוה אמינא לפטור עבד עברי מן המצוות על ידי עבדות. וביאר סוגייתנו, שאין היא דנה אלא אם קני ליה רביה לענין המנאת העבד על פסחו של רבו, ראה שם. ולדבריו מדוקדק הלשון "הכא נמי לא קני ליה רביה"). והקשו הראשונים: איך סלקא דעתין שיהא עבד עברי גרוע מעבד כנעני, שהוא חייב במצות קרבן פסח, למאן דאמר נשים חייבות בקרבן פסח, והרי עבד כנעני דינו כאשה במצוות! וראה ברמב"ן רשב"א וריטב"א, שפירשו סוגייתנו כמאן דאמר נשים פטורות מן הפסח, וכמו כן עבד כנעני. אך התוספות מיאנו בתירוץ זה, שהרי הכתוב אומר "תושב ושכיר לא יאכל בו", שמשמע איסורא, והרי אין איסור לנשים לאכול קרבן פסח. ולפיכך פירשו באופן אחר, ראה שם. והראשונים הוסיפו: הוה אמרינן "תושב ושכיר לא יאכל בו" אינו איסור, אלא לומר שאינו חייב לאכול בו (לשון הריטב"א).
אלא, כיון שתושב ושכיר כן אוכלים קרבן פסח, הרי זה שאמר הכתוב בפסח "תושב ושכיר לא יאכל בו" - בהכרח, שלא בא הכתוב לומר שהם לא יאכלו בו, אלא רק לאפנויי, להיות פנוי לגזירה שוה, כדי שנלמד מפסח בגזירה שוה לתרומה, שאין הערל אוכל בה.  4 

 4.  כתבו התוספות: ואם תאמר, וכי בשביל לאפנויי אמר הכתוב דבר שאינו נכון? שכתב "לא יאכל בו", בעוד שתושב ושכיר כן אוכלין בו! ואומר רבינו יצחק, שאפש להעמיד את הפסוק הזה בשכיר ותושב גוי (גר תושב וגוי גמור). ומכל מקום, לגופיה לא איצטריך, כי לא עדיף זה מערל ובן נכר, שאינם אוכלים בפסח. ובמפורש דרשינן במכילתא הכי: "תושב" זה גר תושב. "שכיר", זה הגוי. ביאור דבריהם, שאפילו אם היה הגוי נימול, הרי הוא נחשב ערל, כמבואר לקמן עא א, ומה שכתבו "לא עדיף מבן נכר", ראה סוגיית הגמרא לקמן עא א, שלא הזכירה אלא ערל ולא בן נכר, וראה בהערות שם. ולדבריהם, מתבאר היטב לשון הגמרא "אי נימא תושב ושכיר ממש", ומשמע שלפי האמת, אין הכתוב מדבר בתושב ושכיר ממש. ואולם לשון רש"י לקמן עא א: אוקימנא כולי קרא ("תושב ושכיר") לגזירה שוה, ועקרינן ליה מפשטיה לגמרי! ויותר מפורש ברש"י פסחים צו א ד"ה בן נכר, שכתב: תושב ושכיר - כוליה קרא יתירא הוא, דתושב ושכיר אוכל בפסח, דתושב זה קנוי קנין שנים, ושכיר זה עבד עברי, ותרווייהו, ישראל מעליא נינהו, ואכלי בפסח, כדאמרינן ביבמות, וקרא יתירא הוא, ומופנה לגזירה שוה. וראה עוד בלשון רש"י לקמן עא א ד"ה ורבי עקיבא, ובמה שנתבאר שם בהערות.
ותמהינן: ואכתי, עדיין לצורך הלימוד בגזירה שוה "תושב ושכיר", אין זה מספיק, שהרי הפסוק הזה - מופנה מצד אחד בלבד הוא.
והרי שמעינן ליה לרבי אליעזר, דאמר: גזירה שוה שיש לצורך הלימוד פסוק שהוא מופנה מצד אחד בלבד - למדין הימנה רק אם אין ללימוד הזה פירכא.
ואולם, משיבין עליה פירכא כאשר יש מה לפרוך. ואז אין למדין הימנה.
והרי גזירה שוה זו, יש לפרוך עליה, כמבואר לעיל!  5 

 5.  עיקר המחלוקת הזו היא במסכת נדה כב ב, שאמר שמואל: כל גזירה שוה שהיא מופנה מצד אחד, לרבי ישמעאל, למדין ואין משיבין. לרבנן, למדין ומשיבין. אבל אם היא מופנה משני צדדין, דברי הכל למדין ואין משיבין. ושיטת רבי אליעזר היא כשיטת חכמים, כדמוכח בפרק מצות חליצה, וכמו שביאר רש"י. וראה מה שכתב רבינו נסים גאון בשבת קלא א.
ומשנינן: כיון דכל הפסוק של "תושב ושכיר" האמורים בפסח - לגופיה לא צריך כלל, הרי יש לפנינו שתי תיבות מיותרות של "תושב ושכיר" כדי לאפנויי. ולכן -
שדי, הטל חד מתיבות אלו א"למד".
דהיינו, העבר תיבה אחת ממקומה, והטל אותה, תצרפנה, אל הדבר הלמד (הנלמד), דהיינו, אל ענין אכילת התרומה, הנלמד מפסח, וכאילו נכתבה אותה התיבה המיותרת בענין תרומה.
ושדי חד - א"מלמד".
את התיבה המיותרת השניה, הטל אותה, תצרפנה אל קרבן פסח, שהוא המלמד לאכילת תרומה.
והיינו, השאר אותה במקומה, ושייך אותה לקרבן פסח בתורת תיבה מיותרת, שתהיה המילה הזאת פנויה לצורך הלימוד של גזירה שוה.
והוה ליה, ויש לנו בכך לימוד של גזירה שוה, שהוא מופנה משני צדדין.
ועל גזירה שוה שיש לה פסוק המופנה משני צדדים - לכולי עלמא למדין ואין משיבין, אפילו אם יש מה להשיב.  6 

 6.  ואם תאמר: האיך אנו עושים גזירה שוה שכזאת, והרי אין כאן מילים דומות, כי מצד אחד כתיב "תושב" ומצד שני כתיב "שכיר"?! תירצו התוספות: תני דבי רבי ישמעאל "זו היא שיבה (ושב הכהן) זו היא ביאה (ובא הכהן) ". שאפילו שתי מלים הזהות במשמעותן, אך לא בלשונם - גם מהן אפשר ללמוד גזירה שוה. והריטב"א כתב: אי נמי: שאני הכא, שנכתבו שתי המילים יחד במקום אחד כדי "לאשוינהו, למיעבד מינייהו גזירה שוה".
עוד מקשה הגמרא על לימודו של רבי אליעזר מן הגזירה שוה מפסח:
אם יש גזירה שוה בין פסח לתרומה, נשוה את דינם גם לגבי איסור אכילה באנינות, ונאמר: אי מה קרבן פסח - אדם שהוא אונן  7  אסור בו באכילתו (כשאר כל הקדשים, שהם נלמדים בקל וחומר ממעשר שני, שנאמר בו "לא אכלתי באוני ממנו") -

 7.  ביום שמת לו מת מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם.
אף תרומה - אונן אסור בה!
אמר תירץ רבי יוסי ברבי חנינא:
אמר קרא "וכל  8  זר לא יאכל בו" (בתרומה).

 8.  בגמרא לעיל סח ב מבואר, שדרשת רבי יוסי ברבי חנינא היא מ"וכל" זר.
ולא אמר הכתוב "זר לא יאכל בו".
מלמד הכתוב שלא לכל דבר נאמרה הגזירה שוה.
אלא, רק איסור של "זרות" אמרתי לך באכילת תרומה, ולא איסור אכילת תרומה באנינות.
והוינן בה: ואימא, אמור שלא בא "וכל זר לא יאכל קודש" למעט אנינות, ולהתיר אונן באכילת תרומה.
אלא, כוונת הכתוב היא לומר: רק זרות אמרתי לך לאיסור באכילת תרומה, ולא ערלות. ויהיה כהן ערל מותר לאכול בתרומה.
ומשנינן: אי אפשר לומר כך. כי - הא כתיב גזירה שוה של "תושב ושכיר", ללמד מפסח על תרומה.
וכשם שערל אינו אוכל קרבן פסח, כך אינו אוכל תרומה.
והוינן בה: ומה ראית לרבות את הערל שהוא אסור בתרומה, מגזירה שוה, ולא את האונן, שאותו מיעטת מהלימוד של "וכל זר"?
והרי יש לומר להיפך: הגזירה שוה באה לרבות את האונן שאסור בתרומה, ו"וכל זר" בא להתיר את הכהן הערל בתרומה?
ומשנינן: מסתברא שערלות הוה ליה לרבויי בגזירה שוה לאיסור בתרומה, ולא את האנינות.
שכן חמור הוא הערל מן האונן בארבעה דברים. וסימנך:
א. מעשים ב. כרותים ג. בדבר ד. העבד
א. מעשים:
הערל מחוסר מעשה מילה כדי לתקן גופו.
ואותו מעשה שהוא מחוסר בו - בגופו של הערל הוא מחוסר.
ב. כרותים:
והערל ענוש כרת אם לא מל וביטל מצות מילה.
ג. בדבר:
וישנו למצות מילה גם לפני הדיבור (מתן תורה), שהרי כבר נצטוה עליה אברהם אבינו.
ד. העבד:
ומילת זכריו של האב, ומילת עבדיו של האדון - מעכבת את האב, או את האדון, מלעשות פסח.
שאם יש לו בן הראוי למול, או עבד למול, אסור האב או האדון לאכול בפסח, אלא אם כן מלו.  9 

 9.  שנאמר בפרשת קרבן פסח, בענין מילת בניו "המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו". ונאמר לגבי מילת עבדיו "וכל עבד איש מקנת כסף, ומלתה אותו, אז יאכל בו". ופירושו: אז יאכל בו האדון. כי אם תאמר שעל העבד הכתוב מדבר, הרי כבר אמר הכתוב "וכל ערל לא יאכל בו". רש"י.
וכל ארבעת הדברים הללו הם חומרות הנוהגות רק בערל, ולא באונן, ולכן לומדים בגזירה שוה מפסח לרבות את הערל לאיסור, ולא את האונן.
ומקשינן: אדרבה! אנינות הוה ליה לרבויי לאיסור מן הגזירה שוה יותר מאשר את הערל, ולפרש "וכל זר" שהוא בא למעט את הערל מאיסור אכילת תרומה, שכן חמורה האנינות מן הערלות בדברים הללו:
א. אנינות ישנה בכל שעה שמת לו מת.
ולעומת זאת הערל, משהסיר ערלתו - שוב אינה חוזרת עליו לעולם.
ב. ונוהגת אנינות באנשים ונשים.
מה שאין כן ערלות, שנוהגת באנשים ובנשים.
ג. ואין בידו של האונן לתקן את עצמו.
אבל הערל יכול למול עצמו.
ומשנינן: הנך חומרות שמנינו בערלות נפישן (רבות) הן מן החומרות שבאנינות, כי לערלות ארבע חומרות, ולאנינות רק שלוש.
רבא אמר: גם בלא התירוץ ש"הנך נפישן", נמי לא מצית אמרת שהגזירה שוה באה לרבות את האונן לאיסור, ואילו הערל מותר בתרומה משום מיעוט "וכל זר".  10 

 10.  אין לשון הגמרא "לא מצית אמרת" מתקשר עם "שבקינן", אלא הוא מתקשר לנידון הגמרא בהמשך, מה באה הגזירה שוה לרבות, וכפי שנתבאר בפנים, וכך גם משמע מ"לא מצית אמרת" שבהמשך הגמרא.
שבקינן, וכי עלינו להניח מללמוד בגזירה שוה מפסח את איסור ערלות, דכתיב (שהיא כתובה) בגופיה דקרבן פסח.
ובמקום זאת ילפינן בגזירה שוה את איסור אכילת תרומה באנינות מקרבן פסח,
בעוד דאיסור האונן באכילת קרבן פסח גופיה - ממעשר גמרינן!?
והיינו, וכי נלמד את דין האנינות מפסח, כשהאנינות עצמה בפסח אינה כתובה בפרשת קרבן פסח, אלא נלמדת היא ממעשר שני, שנאמר בו "לא אכלתי באוני ממנו", בעוד שהערלות נאמרה במפורש בקרבן פסח!?
אך עדיין מקשה הגמרא על רבי אליעזר, הלומד גזירה שוה תרומה מפסח לאסור את הערל:
אי מה פסח, מילת זכריו ועבדיו מעכבת מלעשות את קרבן פסח, אף תרומה, תהא מילת זכריו ועבדיו מעכבת אותו מלאכול תרומה עד שימול אותם?
ומשנינן: אמר קרא גבי מילת עבדים בפסח מיעוט, "ומלתה אותו - אז יאכל בו" (האדון בפסח).
ואמר הכתוב מיעוט "בו", בקרבן פסח בלבד, כדי ללמדך:
מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו, בקרבן הפסח, מלאכול בפסח.
ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת באכילת תרומה.  11 

 11.  התוספות הקשו על קושיית הגמרא, שהיא על רבי אליעזר: הרי רבי אליעזר גופיה אינו סובר שמילת עבדיו מעכבת את האדון מלעשות פסח, ואם כן מאי פריך הגמרא ממילת עבדיו?! ותירצו: רק "לפום רהיטא" נוקטת הגמרא כדעת הסובר כן, ואילו לרבי אליעזר ממילת זכריו פרכינן. ותמה המהרש"א: אם כן, מאי משני הגמרא: ומלתה אותו אז יאכל בו. והרי כתוב זה לא נאמר על מילת זכריו, שהוא נלמד מן הפסוק: המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו?! וכתב מהרש"א: צריך לומר, דהאי "בו" דכתיב גבי עבדים לא איצטריך לגופיה, וב"אם אינו ענין", תנהו ענין למילת זכרים (כצ"ל במהרש"א) ; וראה מה שכתב בקרן אורה.
ותמהינן: אי הכי, שאתה דורש מ"בו" האמור במילת עבדיו למעט שאין מילת עבדיו מעכבתו באכילת תרומה -
אימא, אמור את אותו דרשה, ממיעוט המילה "בו", להתיר ערל באכילת תרומה.
שהרי נאמר בקרבן פסח "כל ערל לא יאכל בו".
ונמעט, בו, בקרבן פסח, אינו אוכל הערל.
אבל אוכל הוא כהן ערל בתרומה!
ומשנינן: הא, הרי מאידך כתיב "תושב ושכיר", ללמד מן קרבן הפסח בגזירה שוה על התרומה, ונתרבה ממנה הערל.
והוינן בה: ומה ראית לרבות את הערל לאיסור באכילת תרומה מגזירה שוה "תושב ושכיר", ולפרש "בו" האמור במילת עבדיו שהוא בא למעט את התרומה.
והרי יש לומר להיפך, שהגזירה שוה באה לרבות את מילת זכריו ועבדיו שתעכב באכילת תרומה, ואילו "בו" האמור בערל בא למעט את התרומה?  12  ומשנינן: מסתברא, ערלות דגופיה (של האוכל עצמו) הוה ליה לרבויי לאיסור בתרומה, ולא ערלותם של בניו או עבדיו, שכן חמורה היא הערלות של גופו מערלת זכריו ועבדיו בשני דברים:

 12.  ו"בו" האמור במילת עבדיו, נפרש כך: בו (בקרבן פסח) אינו אוכל, אבל אוכל הוא במצה ומרור. תוספות. ועל דרך שאמרו לקמן על "בו" האמור בערל.
א. ערלת עצמו, היא מעשה מילה שחסר בגופו של האדם.
ב. וענוש כרת על ערלת עצמו אם לא מל.
ואילו ערלת זכריו ועבדיו אינה מעשה שחסר בגופו שלו, ואינו ענוש עליה כרת.
ומקשינן: אדרבה, מילת זכריו ועבדיו הוה ליה לרבויי לאיסור בתרומה מגזירה שוה ולא את הערל, שכן:
ערלת זכריו ועבדיו ישנה בכל שעה שנולד לו בן או שקונה עבד, ואילו ערלת עצמו, משעה שמל פעם אחת, שוב אינה חוזרת לעולם.
ומשנינן: הנך שתי חומרות שבערלת עצמו נפישן (רבות הן) מהחומרא היחידה שבמילת זכריו ועבדיו.
ולכן מסתבר לפרש את הגזירה שוה לרבויי איסור בערלות של גופו, ואילו "בו" האמור במילת זכריו ועבדיו בא למעט את התרומה.
(ו"בו" האמור בערל - מפרש לה ואזיל לקמן עא א).
ואי בעית אימא יש לתרץ: גם בלא התירוץ של "הנך נפישן", נמי לא מצית אמרת שהריבוי בא לאוסרו בתרומה מחמת ערלותם של זכריו ועבדיו, ו"בו" בא להתיר לאכול בערלת עצמו, שהרי:
מי איכא מידי, האם יש כדבר הזה, דערלות דגופיה לא מעכבא ביה (אינה מעכבת בו) מלאכול בתרומה, ואילו ערלות דאחריני (של אחרים, זכריו ועבדיו) מעכבא ביה מלאכול בתרומה!?
ועתה מפרשת עוד הגמרא:
והוינן בה: השתא, עתה דאמרת, ש"בו" האמור בפסוק של מילת זכריו ועבדיו, לדרשה הוא דאתא (לדרשה הוא בא), שאתה למד מהמילה "בו" שמילת זכריו ועבדיו מעכבת רק מאכילת פסח ולא מאכילת תרומה -
זה שאמר הכתוב בקרבן פסח "כל ערל לא יאכל בו".
וכן זה שאמר הכתוב בקרבן פסח "כל בן נכר (מי שנשתמד, ונתנכרו מעשיו לאביו שבשמים  13 ) לא יאכל בו" -

 13.  שיטת רש"י היא (לפי פירוש הרא"ם על התורה בפרשת בא): כל מומר לדבר אחד הרי הוא מעוכב בעשיית פסח, אף שמומר לדבר אחד אינו מומר לכל התורה כולה. וראה עוד שיטות בזה בדברי הרב המגיה לריטב"א הנדמ"ח ציון 13, וציון 110.
למה לי, לאיזה דרשה אמר הכתוב "בו" בשני הפסוקים הללו?  14 

 14.  נכתב על פי גירסת הב"ח, וראה ערוך לנר.
ומשנינן:
א. בפסוק "כל ערל לא יאכל בו", משמשת המילה "בו" לדרשה הזאת: רק בקרבן פסח אינו אוכל בו הערל, אבל אוכל בו, חייב  15  הוא, במצה ומרור.

 15.  בפסחים כח ב איתא: מיבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה. כי סלקא דעתך אמינא הואיל ובפסח לא יאכל, מצה ומרור נמי לא יאכל, ופירש רש"י, שהוה אמינא שלא נחייב טמא ומי שהיה בדרך רחוקה באכילת מצה ומרור. וכעין זה כתבו התוספות כאן, שאין הכתוב צריך להתיר אותו בהם, ואף שאסור באכילת קרבן פסח, שהרי במצה ובמרור אין בהם קדושה. אלא לחייב אותו בהם בא הכתוב. ואולם הרשב"א הזכיר דרשה זו גם לענין תושב ושכיר גוי, ובזה לא שייך לומר "לחייב" אותו בהם, אלא "להתירו" בהם, וכפי שאכן הוא לשון הרשב"א. והרמב"ם (קרבן פסח ט ח) כתב: ערל שאכל כזית מבשר הפסח לוקה, שנאמר כל ערל לא יאכל בו. בו הוא שאינו אוכל, אבל אוכל הוא במצה ומרור. וכן מותר להאכיל מצה ומרור לגר תושב ושכיר, (ואולם ראה מה שכתב הלחם משנה שם).
ב. ובפסוק "כל בן נכר לא יאכל בו" -
משמשת המילה "בו" לדרשה הזאת:

דרשני המקוצר[עריכה]