פרשני:בבלי:גיטין נד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין נד א

חברותא[עריכה]

ואין מונין ישראל את נטיעותיהן לשבתות. כלומר, היות שאיסור ערלה בשנים הוא תלוי, שנאמר (ויקרא יט כג): "שלש שנים יהיה לכם ערלים", הדבר ניכר באיזו שנה נטע את העץ, כי כאשר יהיו הפירות מותרים בשנה הרביעית, יידעו הכל שבשביעית נטע את האילן. אבל, אין ניכר לאחר זמן, באיזה יום בשבוע נטעו, כי אין מונים ימים לנטיעה אלא שנים.
ולפיכך, הנוטע בשביעית יעקר, כי יהיה ידוע לכל שבשביעית נטעו, ושמא יבואו להתיר נטיעה בשביעית. אבל הנוטע בשבת בשוגג אינו צריך לעקור, כי לאחר זמן, לא ידעו שבשבת נטעו, ואין לחשוש שמא יבואו להקל באיסור שבת.
דבר (טעם) אחר, לדינו של רבי מאיר:
נחשדו ישראל לעבור על איסור השביעית, ולא נחשדו על חילול השבתות, ולפיכך, יש לקנוס את הנוטע בשביעית, ואין צורך לקנוס על מלאכה בשבת.
ומתמהינן: למאי הוצרך התנא לאתויי דבר אחר, ולא סגי ליה בטעם הראשון!?
ומפרשינן: הכי קאמר!
וכי תימא, אין טעם הראשון מספיק, כדי שהנוטע בשבת לא יעקור.
כי שבת נמי, זמנין (לפעמים), יהיה ניכר לאחר זמן, שנטעו בשבת.
וכגון דמיקלע יום שלשים קודם ראש השנה, בשבת.
שנה ראשונה של מנין שנות ערלה אין צריך שתהיה שנה שלימה, אלא, כל שהיה האילן נטוע  1  שלשים יום קודם ראש השנה, כשיגיע ראש השנה, עלתה לאילן שנה, כי שלשים יום בשנה נחשבים כשנה,  2  ואין פירות האילן אסורים משום ערלה אלא עוד שנתיים בלבד.

 1.  ואין די בנטיעה בלבד, אלא צריך שישריש האילן בקרקע, ואחר כך מתחילים למנות לו שלושים יום אלו, וראה בראש השנה י ב שלש שיטות תנאים בכמה זמן משריש האילן, יש אומרים שלושים יום ויש אומרים יד יום ויש אומרים שלושה ימים.   2.  כך פירש רש"י ד"ה הכי קאמר, ומשום ש"שלושים יום בשנה חשובים שנה". וראה ברש"ש שהקשה ממה שמבואר במסקנת הסוגיא בראש השנה שם, ששיעור שלושים יום הנאמר בברייתא הוא משום שיום אחד בשנה חשוב כשנה, ושלושים יום הם זמן קליטת הזרע בקרקע.
דאי נטע ההוא (באותו) יומא, הוא דסלקא (שתעלה) ליה שתא למנין שנות ערלה, כי שלשים יום בשנה, חשובין הן כשנה.  3 

 3.  רש"י. ובפשוטו אחרי הקליטה בעינן שלושים יום, ומה שאמר התנא "הנוטע שלושים יום קודם ראש השנה" כוונתו, הנוטע באופן שיהיה מושרש שלושים יום קודם ראש השנה. ומה שאמרה הגמרא "זימנין דמיקלע יום ל בשבת" הכוונה לאותו יום שאם ינטע בו יהיה נקלט שלושים יום קודם ראש השנה. וראה ברש"ש ובתוספות ראש השנה י ב ד"ה יום. ויש שדחקו בכוונת רש"י, שיש כאן שנה על ידי שלושים יום, כי שלושים יום בעינן לקליטה ויום בשנה חשוב שנה, ולפי זה יתפרשו דברי הברייתא והגמרא כפשוטם ומיושבת תמיהת הרש"ש.
ואי לא נטע בההוא יומא, לא סלקא ליה שתא, ויצטרך להמתין שלש שנים שלמות.
ונמצא, שהנוטע באותה שבת, ניכר הדבר לאחר זמן, כי לסוף שתי שנים, כשאוכלים מן הפירות, מחמת אותם שלשים יום שלפני ראש השנה, יהיו מזכירים שנטע בשבת.  4 

 4.  רש"י. וראה ברש"ש, שתמה, מדוע יתלו בני אדם שנטע את העץ שלושים יום קודם ראש השנה, והרי אפשר שנטעו הפירות קודם לכן, ואם כפי שכתב רש"י, שמא יזכירו בשעת אכילת הפירות, את זמן נטיעתו בשבת, הלא אף אם נטעו בשבת יותר משלושים יום קודם ראש השנה, יבואו להזכיר את יום נטיעתו.
ואם כן, לפי טעם הראשון שהזכיר רבי מאיר, ראוי לקנוס אף את הנוטע בשבת, והרי משמע שכל נוטע בשבת אינו צריך לעקור!? לפיכך אמר רבי מאיר: תא שמע, טעם נוסף, להקל במי שנטע בשבת.
נחשדו ישראל על השביעית ויש לחשוש, מתוך שניכר הדבר  5  שמא יבואו להתיר נטיעה בשביעית.

 5.  רש"י, ולדבריו, הטעם השני, אינו טעם העומד בפני עצמו, אלא השלמת הטעם הראשון, וראה ברש"ש, בפאת השולחן ב ס"ק כה ובדרך אמונה שביעית ג יא ד"ה שמא, בדעת הרמב"ם שפסק כשני הטעמים לחומרא. ואם נחשיב את הטעם השני בפני עצמו, אם כן יש לאסור אף את הזורע ירקות בשביעית, וראה בהשגת הראב"ד ד טו.
ולא נחשדו על השבתות, ואפילו אם יזכר ויוודע הדבר, לא יבואו להקל באיסור שבת, ולהתיר נטיעה בשבת.
ונמצא, דלא קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר.
ודרבי יהודה, הקונס שוגג אטו מזיד בשבת, אדרבי יהודה, דשביעית שאינו קונס בשוגג, נמי לא קשיא.
כי באתריה (במקומו) דרבי יהודה חמירא להו שביעית, ומתרחקים בני אדם מאד מאיסורי שביעית, ואין חשש שמא יבואו לזלזל באיסורי שביעית, ועל כן אין צורך לקנוס שוגג אטו מזיד.
וראייה לכך, שחמורה שביעית, אצל בני מקומו של רבי יהודה:
דההוא (אותו אדם, במקומו של רבי יהודה) דאמר ליה לחבירו, כדי לצערו, הלא דייר בן דיירתא (גר בן גיורת  6 ) אתה!

 6.  בפשוטו, כוונתו לומר, אינך מיוחס כבני ישראל, שהרי אמך גיורת וממילא אתה הינך גר, כי אם נפרש שהתגייר הוא יחד עם אמו, מה גנאי יש בכך שאף אמו נתגיירה.
אמר ליה חבירו, הלא אתה גרוע ממני, כי אנא לא אכלי פירי דשביעית באיסור  7  כוותך.

 7.  כגון לאחר הביעור, או פירות שלא הפקירם, או שעבד באיסור באילן, או שאכלן קודם שנתבשלו כל צרכן, ראה יומא פו ב רש"י ד"ה פגי שביעית.
ואם גנאי זה, גדול היה בעיניהם, מאשר להיות בן גרים, שאינו מיוחס, אות הוא, שחמורה היתה שביעית אצל בני מקומם.
תא שמע,  8  מברייתא, שאין רבי מאיר קונס, בדרבנן, שוגג אטו מזיד.

 8.  "תא שמע" זה משמש כקושיא על דברי הגמרא לעיל.
האוכל תרומה בשוגג, אינו משלם מעות כשאר מזיק, אלא תבואה.
ואינו משלם תרומה אלא חולין מתוקנים (שהפרישו מהם כבר תרומות ומעשרות).
כאשר נותן אותם לכהן הרי הם נעשין תרומה.  9 

 9.  ולא בשעת ההפרשה, ראה רשב"א. (וראה בתורת כהנים אמור כב יד שכך אכן סובר רבי מאיר, אבל רבי אלעזר בן רבי שמעון סובר שבשעת ההפרשה הוא מתקדש, וראה תוספות כתובות ל ב בסוף ד"ה זר).
אכל תרומה טמאה בשוגג, משלם חולין טהורין, במקום מה שאכל, והן נעשים תרומה ביד כהן, (ובהמשך מבארת הגמרא, שאין הדין כן, ורשאי הוא לשלם חולין טמאין).
עבר ושילם חולין טמאים, מהו? שיקנסוהו על כך.
אמר סומכוס משום רבי מאיר: בשוגג, תשלומיו תשלומין.
במזיד אין תשלומיו תשלומין, כי עבר על דברי חכמים.
וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה (שוגג ומזיד), תשלומיו ששילם כבר לכהן, תשלומין הן, ונעשים תרומה, וממון כהן הם, כדין תורה.
ומקנס חכמים, חוזר הוא, ומשלם לכהן חולין טהורין, ואינם נעשים תרומה.
והוינן בה (דקדקנו בברייתא זו):  10 

 10.  דברי הגמרא האלו אינם נצרכים לכאורה לעצם הקושיא, שהרי מפורש בברייתא שרבי מאיר אינו קונס שוגג אטו מזיד, וראה בתפארת יעקב.
אם אכל תרומה טמאה ושילם חולין טמאין, אפילו עשה כן במזיד, אמאי אין תשלומיו תשלומין!?  11 

 11.  כתבו הראשונים, שיכולה היתה הגמרא להקשות מן הרישא, אמאי מחוייב לשלם חולין טהורים, אלא דעדיפא מינה קמקשי, וראה עוד בתפארת יעקב.
הרי, אין ראוי לקונסו, ואדרבה, תבא עליו ברכה!
דהא אכיל מיניה תרומה טמאה שהיא מידי דלא חזי ליה (דבר שאינו ראוי לו) ואסור לאכלה אף בימי טומאתו.
וקא משלם ליה חולין טמאין, שהם מידי דחזי ליה, על כל פנים, בימי טומאתו.  12 

 12.  אבל בימי טהרתן נמנעים הפרושים מלאכול חולין טמאים ראה תוספות בחולין ב ב ד"ה טמא. ובפרט כהן הרגיל לאכול תרומה לא ירצה לאכול חולין טמאים ולפסול את גופו לתרומה, ראה שבת יג ב.
ואף על פי שהם חוזרים ונעשים תרומה, מכל מקום, לא בכל מקרה יש לקונסו, כי שמא לא ידע שהם הופכים להיות תרומה, ונמצא שכוונתו היתה לתת לו יותר ממה שאכל ממנו. ולמה קנסוהו חכמים?!  13  ואמר (תירץ) רבא, ואמרי לה כדי (שם חכם  14 ) תירץ:

 13.  ראה רש"י ד"ה וקמשלם ליה. ובתוספות ישנים יבמות צ א הקשה מה לנו בכוונתו, סוף סוף הרי נתן לה מידי דלא חזי, ובתוספות פירשו תבא עליו ברכה כי נפסד הוא ומשלם יותר ממה שהפסיד לכהן, וראה עוד בריטב"א ביבמות.   14.  ראה מהרש"ל בבא מציעא ב א, שם הגדולים ערך כדי, ובמהדורת עוז והדר בהגהות וחידושים על המהרש"ל אות פ.
חסורי מחסרא לשון הברייתא חסר הוא, ויש להשלימו. והכי קתני (כך נשנית הברייתא):
אכל תרומה טמאה - משלם חולין כל דהו בין טהורים בין טמאים.
אכל תרומה טהורה, משלם חולין טהורים, ואף על פי שמן התורה יכול הוא לשלם חולין טמאים, מכל מקום תקנו חכמים שישלם טהורים.
עבר ושילם חולין טמאים, מהו?
סומכוס אומר משום רבי מאיר: בשוגג תשלומיו תשלומין, ולא קנסוהו חכמים.
ואף על פי שהכהן מפסיד, כי תרומה טהורה אכל, וטמאה הוא מקבל, בכל זאת יצא ידי חובת תשלומין, כיון ששילם אותה כמות שאכל מן התרומה.  15  במזיד,  16  אין תשלומיו תשלומין, כי קנסוהו חכמים, היות ועבר על תקנתם במזיד, ונתכוין להפסיד את הכהן.  17 

 15.  א. כך פירש רש"י, וראה ברשב"א שהקשה הא בפסחים לב א איבעיא לן, אם משלם לפי "מידה" (הכמות של התרומה שאכל) או לפי "דמים" (הערך של מה שאכל). ולמה לא נפשוט את הספק מברייתא דהכא? ובתוספות הקשו, דאף למאן דאמר לפי "מידה" אי אפשר לפוטרו בחולין טמאין באותה מידה, כי הרי גזלן הוא וחייב לשלם לכהן את אותו ערך שגזל ממנו. וראה במהר"ם שיף ובכתב סופר כאן ובגליון הש"ס ורש"ש ושפת אמת בפסחים שדנו בדין התוספת שמוסיף על המידה היות ואינו שוה כערך הגזילה, האם כל מה שמשלם מתקדש, או רק אותה כמות שהוא אכל, והשאר אינו אלא תשלום דמים בעלמא. וראה ברשב"א ובפני יהושע שהיות והוא נותן לו פירות ששוים כמו מה שאכל, יוצא הוא אף ידי חיובו הממוני כגזלן אף על פי שהנגזל לא קיבל את שיווי הגזילה, ראה שם, ובמה שהקשה הכתב סופר על הפני יהושע. וראה עוד בזכרון שמואל סימן ב ס"ק ד ובקונטרס זכרון לאה שבסוף ספר מגילת ספר על התורה. ב. התוספות פירשו שמחוייב לתת כמות כה גדולה של חולין טמאים, עד שאף כאשר יהפכו לתרומה טמאה, יהיו שוים למאכל בהמה או להסקה כמו מעט תרומה שאכל.   16.  "מזיד" היינו כאשר יודע שהחולין הם טמאים, רש"י.   17.  שהיות וידע שהם טמאים, ונעשים כתרומה, אם כן נתכון לתת לכהן פחות ממה שגזל ממנו. ולפירוש תוספות לעיל הערה 15 אמנם אין לכהן הפסד ממון, ומכל מקום היות שגזל ממנו דבר שמצויים לו קונים ומשלם לו דבר שאין לו קונים נחשב גם דבר זה כמפסיד את הכהן.
וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה (שוגג ומזיד), תשלומיו תשלומין ונעשו תרומה, וחוזר ומשלם חולין טהורין שאינם נעשים תרומה.
ואמר רב אחא בריה דרב איקא:
אף מה שאמר סומכוס: "אין תשלומיו תשלומין", לא נתכוון לומר, חולין הם, ויחזרו אל הנותנם, כי כיון שמן התורה נעשו תרומה, לא באו חכמים לעקור דבר מן התורה.
אלא, כך אמר סומכוס: "אין תשלומיו תשלומין" לצאת ידי חובתו, ועל כן, אף על פי שמה שנתן, נתקדש, וממון כהן הוא, חייב הוא לחזור וליתן לו חולין נוספים, ואין חולין אלו נעשים תרומה.  18 

 18.  וכדברי חכמים, אע"פ שלשונו של סומכוס שונה מלשונם של חכמים כך פירשו בגמרא ביבמות צ א, וכפי שהובא ברש"י כאן.
ואם תאמר: אם כן, הרי גם חכמים כך אמרו, ומה בין חכמים לרבי מאיר!?
יש לומר: הכא, בקנסו שוגג אטו מזיד, איכא בינייהו: רבי מאיר לא קנס את השוגג, וחכמים קנסו ואמרו: אחד זה ואחד זה, לא נפטר במה ששילם, וחוזר ומשלם חולין אחרים.
והרי המשלם חולין טמאים, עבר על איסור דרבנן,  19  ונמצא, שרבי מאיר לא קונס בדרבנן, שוגג אטו מזיד, ותיקשי למה שאמרנו לעיל, בדרבנן קונס רבי מאיר שוגג אטו מזיד!?

 19.  ראה רש"י יבמות צ א ד"ה והא הכא, מנין שאכן מן התורה תשלומיו תשלומין, וראה מה שתמה עליו רבי עקיבא איגר.
ומשנינן: הכי השתא (וכי קושיא היא זו), התם (בתשלומי תרומה) גברא לשלומי קא מיכוין, ובטובה הוא מתעסק, ואדם כשר הוא,  20  ואנן ניקום וליקנסיה (וכי נעמוד אנו ונקנוס אותו)!?

 20.  לפירוש רש"י (לעיל הערות 16, 15) ניחא בפשיטות כי "שוגג" היינו כאשר סבור הוא שאין החולין טמאים, אך לתוספות צריך תלמוד, כי היות ושילם לו כמות גדולה של חולין טמאים הרי יודע הוא שהם נעשים תרומה טמאה ומתכוין הוא להפסידו, אלא שמכל מקום יתכן שאינו יודע שחכמים תיקנו לתת דוקא חולין טהורים.
ואינו דומה למטמא מדמע ומנסך, שאף בשוגג, אינו מתעסק בטובה, ועל כן יש מקום לקונסו, אטו מזיד.
תא שמע, מברייתא, שאין רבי מאיר קונס בדרבנן, שוגג אטו מזיד.
קרבן שנטמא דמו, מן הדין היה שלא לזרוק את דמו, ושלא יוכשר הקרבן אם נזרק הדם.
אלא, שה"ציץ" אשר על מצח הכהן הגדול "מרצה", ומכשיר את הקרבן, כמו שנאמר (שמות כח לה): "והיה על מצח אהרן, ונשא אהרן את עון הקדשים".
ומן התורה, אין איסור לזרוק את הדם, כאשר ה"ציץ מרצה" את הקרבן, אלא שרבנן אסרו לזרוק דם טמא, אף על פי שהציץ מרצה.
דם של קרבן שנטמא ועבר וזרקו, אם בשוגג זרקו, הורצה הקרבן, ובשרו מותר באכילה.
ואם במזיד זרק את דמו, קנסוהו חכמים, ולא הורצה, ובשרו אסור באכילה.  21 

 21.  אבל הבעלים יצאו ידי חובתן, ואין צריכין להביא קרבן אחר, כי אין הפסול בזריקת דם טמא אלא מדרבנן, ולא תיקנו חכמים להביא חולין לעזרה.
הרי שאין התנא קונס, בדרבנן, שוגג אטו מזיד!?
ומשנינן: הכי השתא, התם, גברא (הכהן שזרק את הדם) לכפורי על הבעלים, קא מכוין, ובטובה הוא עוסק, וכי אטו אנן ניקום ונקנסיה!? ועל כן, בכגון זה, מודה רבי מאיר, שאין לקונסו על שגגתו.
תא שמע!
אסרו חכמים להפריש תרומות ומעשרות בשבת, וכן אסרו להטביל כלים טמאים בשבת, מפני שנראה הוא כמתקן כלי בשבת.
המעשר בשבת, בשוגג יאכל, אף בשבת, ולא קנסוהו חכמים, במזיד, קנסוהו חכמים שלא יאכל.
והרי, סתם משנה היא (תרומות פרק ב משנה ג), ו"סתם משנה רבי מאיר" היא, ואף על פי כן, לא קנס התנא בדרבנן, שוגג אטו מזיד!? ומשנינן: הכי השתא, התם גברא לתקוני פירות קא מיכוין, ובטובה הוא עוסק, וכי אטו אנן ליקום וליקנסיה!?
תא שמע!
המטביל כלים בשבת, בשוגג, ישתמש בהן אף בשבת, ולא קנסוהו חכמים, במזיד קנסוהו חכמים שלא ישתמש בהן.  22 

 22.  בפשוטו אין איסור להשתמש בכלי בדבר שאינו מקבל טומאה, ורק בטהרות שהיו נפסלים כשהיה הכלי טמא, יהיה אסור להשתמש בו גם עכשיו.
ואף זו, סתם משנה היא, וכרבי מאיר, ולא קנסינן בדרבנן, שוגג אטו מזיד!?
ומשנינן: הכי השתא, התם, גברא לטהורי מאני (לטהר כליו) קא מיכוין, ובטובה הוא עוסק, וכי אטו אנן ליקום וליקנסיה!?
נמצא: דרבי מאיר אדרבי מאיר, לא קשיא!
ורמי (יש להקשות סתירה) דרבי יהודה אדרבי יהודה, בדרבנן:
כי לעיל אמרנו: אין רבי יהודה קונס, בדרבנן, שוגג אטו מזיד. ולהלן, מצאנו ברייתא, שרבי יהודה קנס את השוגג אטו מזיד!?
דתניא

דרשני המקוצר[עריכה]