פרשני:בבלי:בבא קמא עג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא עג א

חברותא[עריכה]

משום פסידא דלקוחות, שלא יפסידו הלקוחות שלא היו יודעים בפסלותם של העדים המוזמים עד שלא הוזמו בבית דין, והחתימו אותם על שטרי מכר שהם קונים מאחרים; ואם נפסול את העדים למפרע משעת עדותם, הרי יפסידו לקוחות אלו את כספם, כי השטר שחתמו להם עדים אלו, אינו שטר כלל.  1  ומפרשינן: מאי בינייהו להלכה בין שני הטעמים בדעת רבא? ומפרשינן: כגון דאסהידו ביה תרי לחד, ותרי לחד, שאמרו שני עדים על אחד שהוא היה עמהם, ועוד שנים אחרים העידו על השני שהוא היה עמהם.  2  אי נמי: כגון דפסלינהו שני עדים לשנים אחרים בגזלנותא, שמעידים עליהם באייר שגזלו ממון בניסן - ובשני אופנים אלו יש נפקא מינה לדינא בין שני הטעמים שנאמרו בדעת רבא:

 1.  א. כתבו התוספות בד"ה משום, שלכאורה היה נראה לומר שלא הכשירום חכמים אלא כשיש עדי מסירה, שבכך אנו יודעים שהעדות אמת היא, אבל בלי זה אין להכשיר עדים משום פסידא דלקוחות במקום שאפשר ששקר עדותם, אך כתבו דמהגמרא לא משמע כן, שלא אמר "איכא בינייהו" באופן זה. ב. ונראה הן מדברי רש"י והן מדברי התוספות, ש"פסידא דלקוחות" היינו באופן שהוחתמו העדים הניזומים על שטר מכירה; והנה ודאי משמע, שעל אופן זה - דהיינו שחתמו העדים על שטר מכירה - בזה נחלקו שתי הלשונות מאיזה טעם הוא כשר, שלפי הטעם הראשון הוא משום חידוש, ואילו לפי הטעם השני הוא משום "פסידא דלקוחות". אך הנה כתבו התוספות לעיל בעמוד ב (הובא שם בהערה 8 אות א), שלשיטת רב חסדא הפוסל עדים המכחישים זה את זה לכל עדות שבעולם, אם יעידו העדים הניזומים עדות להוציא ממון, וכגון שיחתמו על שטר מקח, בזה יודה רבא לפי הטעם הראשון שלמפרע הוא נפסל, ואם כן מה שכתב רש"י דפסידא דלקוחות הוא בשטר מכר, לא יתכן אלא לשיטת רב הונא, ולא לפי שיטת רב חסדא. ג. עוד כתבו התוספות בד"ה אי, שיכולה היתה הגמרא לומר נפקא מינה, אם נפסלים הם למפרע לדיני נפשות או לאסור אשה לבעלה, ולענין גיטין קדושין ועדות החודש, שלפי טעם "חידוש" אין לפוסלן למפרע, ואילו לפי הטעם "משום פסידא דלקוחות" פסולין הם למפרע לכל אלו, ומה שלא אמרה הגמרא ש"איכא בינייהו" לענין כל אלו, הוא משום שהגמרא דחקה את עצמה למצוא נפקא מינה לענין עדות ממון.   2.  א. כן פירש רש"י; ואולם התוספות תמהו על פירוש זה, שהרי כלל הוא בידינו: "תרי כמאה", ושוב אין מעלה בכך שארבעה העידו כנגד השנים, (ועוד צריך ביאור, שהרי ממה נפשך: אם אין אתה אומר שנים כמאה, אם כן למה אמרו תרי בחד ותרי בחד, והיה לגמרא לומר: דאסהידו ביה ארבעה בתרי! ?). ב. ולכן פירשו התוספות, שכוונת הגמרא לומר, ששני העדים המוזמים לא היו כת אחת ממש, אלא עד אחד ועוד אחד, כלומר: שלא היו מסייעים זה את זה, כי זה ראה מחלון אחד, וזה ראה מחלון אחר (והוא הנקרא: "עדות מיוחדת"), והיות שאין האחד מסייע לחבירו, אין כאן שנים כנגד שנים, אלא שנים כנגד כל אחד ואחד, וודאי שיש להאמין לשנים יותר מלאחד. ג. וב"יד רמה" (בסנהדרין כז א), אינו גורס "תרי בחד ותרי בחד", אלא "תרי בחד" לבד, וכגון שהעיד עד אחד על חיוב ממון לחייב שבועה, והעידוהו שנים שעמהם היה, ופוסלים הם אותו. ד. ורבינו תם בתוספות בסנהדרין כז א, גרס אף הוא: "דאסהידו ביה תרי בחד", ופירש: כגון שלא הוזם אלא האחד; ופירוש זה בפשוטו צריך ביאור, שהרי בהכרח צריך לומר שאינם מסייעים זה לזה, שאם מסייעים הם מה יועיל שהוזם רק האחד, ואם כוונתו באופן שאינם מסייעים זה לזה, אם כן אפילו הוזמו שניהם אין כאן אלא שנים כנגד אחד, וכאשר כתבו התוספות. והמהרש"ל שם מפרש את דברי רבינו תם, שאין גורסים בגמרא: "אי נמי דפסלינהו בגזלנותא", אלא: "דאסהידו ביה תרי בחד, ופסלינהו בגזלנותא", כלומר: עד אחד הוזם והשני נפסל בגזלנות, ונמצא שאין כאן חידוש, כי העד השני הרי נפסל בודאי, ואין כאן אלא תרי נגד חד; וכן נראה מדברי הרשב"א כאן, שהבין כן ברבינו תם; ואולם ה"תוספות שאנץ" וה"ר ישעיה (ב"שיטה מקובצת" כאן) הביאו דברי רבינו תם, ואינם מפרשים כן. והמהרש"א מפרש שאף לדעת רבינו תם עיקר כוןונת הגמרא היא, שאין האחד מסייע את השני, אלא שלפי גירסת התוספות: "דאסהידו ביה תרי בחד ותרי בחד", צריך ביאור למה לי שיעידו שנים אחרים על העד השני, והרי העדים הראשונים שהזימו את האחד יכולים הם להזים גם את השני, וזה מתוקן בגירסת רבינו תם, וראה עוד שם. ה. בעיקר דברי התוספות, שאם אין השנים מסייעים זה את זה, אין זה חשוב כתרי ותרי, ראה לעיל בעמוד ב הערה 9, שלכאורה אין הדברים מוסכמים על כל הראשונים. וראה עוד בליקוטי רבי עקיבא איגר הנדמ"ח, בשם תשובות מהר"ם יפה, שהביא נידון שבא לפני רבי עקיבא איגר, בסכין של שחיטה שבדקוהו קודם לשחיטה, והיו שני עדים אומרים שלא היה בו פגם, ושני עדים אחרים אומרים שהיה בו פגם, אלא שזה אומר במקום זה היה בו פגם, והשני אומר שבמקום אחר היה פגם, ודן רבי עקיבא איגר להכשיר את השחיטה, על פי התוספות שלפנינו, כי היות ואין עד אחד מסייע את חבירו, ואילו שני העדים הרי מכחישים את כל אחד מהם, אם כן זה חשוב כתרי נגד חד, ולא כתרי ותרי.
כי להך לישנא דאמרת: משום חידוש אינם נפסלים למפרע, אם כן בשני אופנים אלו הרי ליכא חידוש,  3  ונפסלים הם למפרע.

 3.  ביאר ב"יד רמה" (סנהדרין כז א) את הטעם ששני עדים נאמנים לפסול שני עדים אחרים בגזלנות: "דהא לאו לשקורי סהדותייהו דמסהדי אאחריני קאתו, כי היכא דנימא תרי ותרי נינהו, אלא אסהודי קא מסהדי עלייהו דעברו עבירה דמיפסלי עלה, ואפילו רבא מודה דמיפסלי למפרע משעת גזילה", ולא הוצרך הרמ"ה לטעם זה, אלא באופן ששני העדים הנפסלים מסייעים זה את זה לומר שלא גזלו, שאם לא כן, הרי אין כאן אלא תרי בחד, וכמבואר לעיל, שאפילו בעדים זוממים, אם אין הם מסייעים האחד את השני אין כאן "תרי ותרי", וכן מבואר גם ב"יד רמה" שם.
ואילו להך לישנא דאמרת: חכמים האמינום עד שעה שנתבררה פסלותם בבית דין, ומשום פסידא דלקוחות, הרי טעם זה איכא אף בשני אופנים אלו, ואינם נפסלים אלא משעה שהוזמו או שהעידו על פסלותם בפני בית דין.
אמר רבי ירמיה מדפתי:
מעשה היה ועבד רב פפי עובדא כוותיה דרבא, והכשיר את עדותם של העדים קודם שהוזמו.
רב אשי אמר: הלכתא כוותיה דאביי הסובר: למפרע הוא נפסל.
וכך מסיקה הגמרא: והלכתא כוותיה דאביי כשהוא חולק על רבא, בשש מחלוקות שסימנם: יע"ל קג"ם,  4  ומחלוקת זו אחת מהן היא, והיא הרמוזה באות עי"ן, דהיינו: "עד זומם".

 4.  "יאוש שלא מדעת" אם יאוש הוא, בבבא מציעא כא ב. "עד זומם" והיא המחלוקת שבסוגייתנו. "לחי העומד מאליו", אם כשר הוא להכשר מבוי, בעירובין טו א. "קדושין שאין מסורין לביאה", אם קדושין הם, בקדושין נא א. "גילוי דעתא בגיטא" בגיטין לד א. "מומר אוכל נבלות לתאבון" לענין פסול עדות, בסנהדרין כז א. ע"כ הערה.
מקשה הגמרא לדעת הסובר: "עד זומם למפרע הוא נפסל", מהא דתנן במשנתנו:
גנב על פי שנים, וטבח ומכר על פיהם, ונמצאו זוממין, הרי אלו משלמין את הכל.
מאי לאו, האם לא כן שמשנתנו עוסקת, בכגון: שהעידו תחילה על הגניבה, ושוב חזרו והעידו על הטביחה, והוזמו תחילה על הגניבה, ושוב חזרו והוזמו על הטביחה.  5 

 5.  א. כתב הבעל המאור: "ולאו דוקא הוזמו וחזרו והוזמו, אלא לרווחא דמילתא", ראה שם; וראה לקמן בהערה 6. ב. צריך ביאור: לפי מה שסברה הגמרא שהוזמו על הגניבה קודם שהוזמו על הטביחה, הלוא תיקשי: אף אם נאמר ש"עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל", שהרי נתבאר ברש"י במשנה, שכשהוזמו עדי הגניבה "אפילו חזרו והוזמו אחרונים אחרי כן אין משלמין, שהרי בטלה עדותן כבר, והוכחשו, דכיון דלא גנב לא טבח", וכן כתב שם רש"י בד"ה משלמין לו את הכל, גבי כת אחת; וכן כתב רש"י בסוגיא זו עצמה בסוף ד"ה והלכתא; ונמצא, שאפילו אם העידו על הטביחה ואחר כך העידו על הגניבה, אין הם מתחייבים על הטביחה! ? והתוספות הקשו כן, ותירצו על פי המבואר לקמן עד ב שדין זה תלוי בנידון "הכחשה אם תחילת הזמה היא", ויש לומר שסוגייתנו סוברת "הכחשה תחילת הזמה היא"; (אלא שיש לעיין, שהרי רש"י בד"ה והלכתא כתב כן לפי סוגייתנו, שבהכרח הוזמו על הטביחה תחילה).
ואם אמנם כן, הרי יש להוכיח ממשנתנו ש"עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל", שהרי:
ואי סלקא דעתך: "עד זומם למפרע - משעה שהעיד את עדות השקר - הוא נפסל", תיקשי:
הרי הני עדים, כיון דאיתזמו להו אגניבה, איגלאי מילתא למפרע, דכי אסהדו אטביחה פסולין הוו, כיון שהוזמו על הגניבה שהעידו קודם לטביחה, הרי התברר שבשעת עדות הטביחה כבר היו פסולים לעדות, ואם כן אמאי משלמין אטביחה שהעידו בפסלותם!?
אלא בהכרח שאין הם נפסלים אלא משעה שהוזמו, והיות והעידו על הטביחה קודם שהוזמו על הגניבה, הרי הם כשרים לעדות הטביחה, ואם הוזמו אף עליה, הרי הם חייבים עליה ב"כאשר זמם".
אמרי בני הישיבה לדחות את הראיה:
הכא במשנתנו במאי עסקינן: בכגון שהוזמו על הטביחה תחילה קודם שהוזמו על הגניבה!
אמרי בני הישיבה לתמוה על התירוץ:
והרי סוף סוף כי הדרי מיתזמי אגניבה (לכשהוזמו לאחר הזמת הטביחה אף על הגניבה), הרי איגלאי מילתא למפרע, דכי אסהדו אטביחה פסולין הוו (שבשעת עדות הטביחה פסולים היו), ואם תמצי לומר: עד זומם למפרע הוא נפסל, אמאי משלמי אטביחה, והרי נמצא שעדים פסולים העידו עליה, ואינם חייבים ב"כאשר זמם"!?  6 

 6.  א. הסוגיא נתבארה לפי פשוטה, אלא שלפי זה היא צריכה ביאור: מה עלתה על דעתם של בני הישיבה ליישב כפי שיישבו, בעוד אין בכך תשובה על הראיה כלל, וכפי שדחתה הגמרא! ? (ויתירה מזו תיקשי: לשם מה אמרה הגמרא בהוכחתה בתחילה: "מאי לאו שהעידו על הגניבה, וחזרו והעידו על הטביחה, והוזמו על הגניבה וחזרו והוזמו על הטביחה", והרי לשון זו אכן נותנת מקום לטעות, שאם נפרש את משנתנו בהזמת טביחה תחילה, כי אז אכן לא תהיה ראיה מכאן ש"מכאן ולהבא הוא נפסל", והרי אין הדבר כן וכפי שדחתה הגמרא, ולא היה לגמרא לומר, אלא: שהעידו על הגניבה וחזרו והעידו על הטביחה, ואילו ההזמה היתה מתי שהיתה בין לפני הזמת הגניבה, ובין לאחריה! ? וראה בהערה 5 בשם בעל המאור). ויש לפרש: מתחילה, לא דנה הגמרא לפטור אותם על הטביחה משום שעדותם עדות של פסולי עדות היא, שאין חייבים עליה ב"כאשר זמם" (אפילו אם נתקבלה עדותן בבית דין שלא ידעו בפסולם), אלא הוכחת הגמרא היתה: משום שבשעה שבאו להזימם על הטביחה, הרי נתבטלה כבר עדות הטביחה - על ידי הזמת עדות הגניבה, ובירור פסלותם למפרע - ואינה מחייבת את הגנב, כי היות ונודע לבית הדין שעדותם עדות של פסולים היא, שוב אין בית הדין מקבל את עדותן, ונפטר הנידון מלשלם, וכל שבשעת הזמה שוב אין הם מחייבים את הנידון לשלם, אי אפשר לחייבם ב"כאשר זמם", (וכאשר מוכח בעמוד ב בסוגיא ד"הכחשה תחילת הזמה"). ולפי סגנון הראיה, אכן דחתה הגמרא היטב: "כגון שהוזמו על הטביחה תחילה", ונמצא שבשעת הזמת הטביחה עדיין קיימת עדות הטביחה, ומתחייב הנידון על פיה. ועל זה מקשה הגמרא: סוף סוף, אף שבית הדין קיבלו את עדותם בטעות שלא ידעו בפסולם, הרי איגלאי מילתא למפרע שעדות הטביחה היתה מפי פסולי עדות, ולא חייבה תורה ב"כאשר זמם" על עדות של פסולי עדות, אף שבית הדין לא היה יודע בפסולם בשעה שהעידו. ב. כתב הרמ"ה ב"שיטה מקובצת" ד"ה ושמעינן: "ושמעינן משמעתין, דעדים זוממים דחייבינהו רחמנא תשלומין, אי אתברר, דמקמי דאסהידו לה לההיא סהדותא הוו פסולי מעיקרא, לא מחייבי בתשלומין"; וראה ב"ספר המפתח", שכמה אחרונים ביארו בזה את הפסוק בפרשת עדים זוממין (דברים יט יח): "והנה עד שקר העד" דמשמע: עד כשר שנשתקרה עדותו עכשיו. ונסתפקו אחרונים בטעם דין זה (ראה "קובץ שעורים" אות מז), אם הטעם הוא משום שהוא גמר דין בטעות, וחשוב כאילו לא נגמר הדין על פיהם; או שדין הוא בעדים זוממים שלא חייבה התורה אלא עדים כשרים ולא עדים פסולים; (וראה לשון הראב"ד: "ועל עדים פסולים לא חיילא הזמה דעדותם לא כלום היא"; וראה עוד בתשובת רבי עקיבא איגר (קמא סימן קעט), שדן באריכות בספק שנסתפק חתנו, אם קיבל עליו אדם עד קרוב או פסול או שני פסולין והוזמו, אם חייבים בדין הזמה, כיון דאין שם עדות עליהם). ג. ב"שיטה מקובצת" העיר ה"ר ישעיה: לפי המבואר בתוספות לעיל בעמוד ב, שלדעת רב חסדא "אף רבא מודה דלמפרע הוא נפסל לענין אפוקי ממונא, הוה מצי לאותובי מהא אף לרבא, דהכא לאפוקי ממונא"; פשטות כוונתו היא: הרי העדות על הגניבה להוציא ממון היא באה, ולענין זה פסולים הם אפילו לרב חסדא, וראה מה שכתב שם. ולכאורה אפילו אם עדות הגניבה היתה עדות להחזיק ממון, סוף סוף הרי בית הדין בא להוציא מהעדים ממון, ושמא פסולים הם, ואינם חייבים ב"כאשר זמם"; ומזה יש להוכיח, כפירושו הראשון של ה"קובץ שיעורים" בטעם הדין שפסולים אינם חייבים, וכפי שכתב ב"קובץ שעורים" שם, נפקא מינה באופן זה בין שני הפירושים. ד. ב"קובץ שעורים" אות נג הקשה בשם הגר"ח, למה קשה רק על אביי, והרי גם על רבא תיקשי: למה מחייב אתה את העדים ב"כאשר זמם" הן על עדות הגניבה והן על עדות הטביחה, שהרי אם כי לדעת רבא אין הם נפסלים למפרע ומשום שחידוש הוא, היינו רק שכלפי בית הדין אין הדבר גלוי שפסולים הם למפרע, אך אם באמת העידו שקר, הרי ודאי נפסלים הם למפרע, שאין פסול עדים צריך קיום בבית דין; ואם כן אם מחייב אתה אותם ב"כאשר זמם" על הגניבה, שוב אי אתה יכול לחייבם ב"כאשר זמם" גם על עדות הטביחה, שאם עדות הגניבה שקר היא (ולכן משלמים הם), אם כן בשעת עדות הטביחה היו פסולים, ואין הם חייבים ב"כאשר זמם" עליה, ונמצא, שאי אתה יכול לחייבם הן על הגניבה והן על הטביחה! ? וראה ב"קובץ שעורים" מה שכתב בזה.
ומסיקה הגמרא לדחות את הראיה:
והלכתא,  7  שהעידו בבת אחת על הגניבה ועל הטביחה, כלומר: בתוך כדי דיבור  8  של הגניבה העידו אף על הטביחה, והוזמו.

 7.  כתב ב"תוספות שאנץ" הובא ב"שיטה מקובצת": אורחיה דתלמודא לתרץ בלשון "הלכתא", והביא דוגמאות לזה.   8.  הוא שיעור כדי אמירת שלום, ויתבארו פרטי דיניו בעמוד ב.
כלומר: אף ש"עד זומם למפרע הוא נפסל", מכל מקום עדיין הוא כשר לאותם עדויות שאמר בתוך כדי דיבור לאותה עדות ששיקר בה;  9  ולכן חייבים הם על עדות הטביחה, שכשרים היו לה היות ונאמרה בתוך כדי דיבור לעדות השקר של הגניבה.  10 

 9.  א. כתבו התוספות בטעם הדבר, שהוא משום ש"תוך כדי דיבור" יכולים היו לחזור בהם מעדותם, ולכן אינם נפסלים עד לאחר כדי דיבור. וב"אילת השחר" תמה: מכל מקום כיון שבסופו של דבר לא חזרו בהם, הרי ודאי שנפסלו משעת אמירתם ממש, ואם כן מה איכפת לן שיכולים היו לחזור בהם! ? והביא שם מדברי ה"אחיעזר" (ב כה, אות ג) שהביא בשם ה"עמודי אור" (סימן צט, שכתב כן כדי לבאר את המשך הסוגיא), שהיות ועדים יכולים לחזור בהם, אם כן אף חלות עדותם אינו אלא לאחר כדי דיבור, שאין החלט דעתם נגמר עד אחר כדי דיבור, ואימתי מתבאר אמיתות דעתם רק כשלא חזרו לעקור עדותם; ולפי זה היה ניחא דברי הגמרא כאן, שהרי אין העדות הפוסלת נגמרת אלא לאחר כדי דיבור, וממילא פסלותם אינה אלא לאחר כדי דיבור, ואילו בשעת עדות הטביחה כשרים היו. ואולם - על פי דברי ה"אחיעזר" שם באות ד - אי אפשר לפרש כן, שהרי ב"עמודי אור" שם, יצא לדון מכח זה בדבר החדש, שעד המחלל שבת בתוך כדי דיבור לעדותו, אין עדותו מתקבלת, שהרי חלות העדות היא רק לאחר כדי דיבור, ובשעה זו פסול היה; ואם כן, מה יועילנו שעדות הגניבה נגמרה רק לאחר עדות הטביחה, אבל הרי סוף סוף נפסלו העדים בתוך כדי דיבור לעדות הטביחה, כי באותה שעה נגמר שיעור כדי דיבור של עדות הגניבה, וכאילו חיללו שבת בתוך כדי דיבור לעדות הטביחה, וראה מה שפלפל שם. וב"אילת השחר" כתב לבאר את דברי הגמרא, שאף עדים פסולים, כל שבית הדין באותה שעה לא היה שייך שידע בפסלותם, ונתקבלה העדות על ידיהם והוזמה, הרי הם חייבים ב"כאשר זמם"; ולכן עדי הטביחה שלא היה שייך לידע בפסלותם, כי הלוא באמת אם רצו לחזור בהם היו יכולים לחזור, חייבים ב"כאשר זמם" אף שאיגלאי מילתא למפרע שפסולים היו; (ולכאורה סברא זו תלויה בספק שהסתפק ב"קובץ שעורים" המובא בהערה 6 אות ב). ב. מדברי הראב"ד נראה, שאין הוא מפרשים כהתוספות, שכתב: "כיון שהעידו בבת אחת על הכל בבת אחת תוך כדי דיבור חיילא עלייהו הזמה אכולה מילתא, דהא ראויין להעיד הוו בכולה מילתא". ויש לפרש כוונתו: היות והעידו על הטביחה בתוך כדי דיבור לגניבה, לכן מחשיבים אנו את כל העדות לעדות אחת, ומה שהם נפסלים בעדות זו עצמה שהעידו עליה ומכח ההזמה, אין הוא פוטרם מ"כאשר זמם" על עדות זו עצמה. ויש עוד לפרש כוונתו, כאשר נראה מדברי הרמ"ה (הובא ב"שיטה מקובצת" בהמשך הסוגיא), שהיות ועדות אחת היא, אין העדים נפסלים עד גמר העדות.   10.  א. כתב רש"י: "ובלבד שיזומו על הטביחה תחילה", ופשטות כוונתו בזה, משום שאם הוזמו על הגניבה תחילה, הרי נתבטלה עדות הטביחה קודם שהוזמו עליה, שהרי "אם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה", והיות ונתבטלה העדות קודם ההזמה, שוב אין מחייבים עליה "כאשר זמם". וראה בגמרא לקמן עד ב, שדבר זה תלוי בדין "הכחשה תחילת הזמה", וראה בתוספות ד"ה שהעידו, שהוסיפו ביאור בדברי רש"י, שלכן פירש רש"י כשיטת הסובר: הכחשה לאו תחילת הזמה, משום שהתירוץ הוא לאביי, והוא עצמו סובר "הכחשה לאו תחילת הזמה", אך ראה מה שתמהו על דבריו.
לימא כתנאי, האם יש להכריח שתנאים נחלקו אם "עד זומם, מכאן ולהבא או למפרע הוא נפסל", מהא דתניא:
היו שנים מעידין אותו שגנב, והן - אותם עדים עצמם - מעידין אותו שטבח:
והוזמו על הגניבה: עדות שבטלה מקצתה, בטלה כולה ואין מחייבין את הנידון על פי עדות הטביחה, ש"אם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה".  11 

 11.  כתב רש"י: "ואפילו חזרו והוזמו על הטביחה פטורין", ולכאורה נראה שהזכיר זאת רש"י כאן, אף שלא הוזכר דין זה בברייתא, שהוא משום שבכלל לשון הברייתא "בטלה כולה", שלא יהיו חייבים אם יוזמו עליה, וכאשר נראה מלשון רש"י בסוף משנתנו; אלא שצריך ביאור, כי הרי כבר נתבאר בהערה 10, שדין זה תלוי בנידון הגמרא לקמן עד ב, אם "הכחשה תחילת הזמה".
ואם הוזמו על הטביחה לבדה: הוא הגנב משלם תשלומי כפל, שהרי לא הוזמו על הגניבה, והן משלמין תשלומי שלשה שרצו להפסידו שלא כדין.
אמר רבי יוסי:
במה דברים אמורים שהוא משלם כפל, ואין אומרים שאף עדות הגניבה בטלה על ידי הזמת הטביחה: בשתי עדיות, ומפרש לה ואזיל.
אבל בעדות אחת (כדמפרש ואזיל), כיון שהוזמה עדות הטביחה, אמרינן: "עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה".
ומפרשת הגמרא: והרי מאי "בשתי עדיות" שאמר רבי יוסי, ומאי "בעדות אחת" שאמר? אילימא ד"בשתי עדיות", היינו שהיתה עדות הגניבה ועדות הטביחה בשתי עדיות ממש, דהיינו בשתי כתות, ובאופן זה אם הוזמה כת שניה שהעידה על הטביחה, לא בטלה עדות הגניבה של הכת האחרת.
ו"בעדות אחת" היינו בכת אחת שהעידה על הגניבה ועל הטביחה, והיתה עדותם בזה אחר זה שלא בתוך כדי דיבור -
ועל זה הוא שאמר וחידש רבי יוסי:
שבעדות אחת בכת אחת אפילו שהיתה בזה אחר זה, כי מסהדי אגניבה והדר מסהדי אטביחה, כי מתזמי אטביחה, עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ואיתזמו להו אגניבה (כאשר העידה כת על הגניבה ולאחריה על הטביחה שלא בתוך כדי דיבור, היות והוזמה עדות הטביחה בטלה אף עדות הגניבה שהעידו) -
כך הרי אי אפשר לומר: כי מהיכא תיתי הך, מה סברא היא לומר, שתתבטל עדות הגניבה, והרי באותה שעה שהעידו עליה כשרים היו!?
אלא לאו בהכרח ש"בשתי עדיות": היינו בעדות אחת של כת אחת, שהיא כעין שתי עדיות של שתי כתות, ומאי נינהו: כת אחת שהעידה על הגניבה ועל הטביחה בזה אחר זה שלא בתוך כדי דיבור, ובאופן זה אם הוזמו על הטביחה לא בטלה עדות הגניבה.
אבל "בעדות אחת": היינו בעדות של כת אחת בבת אחת בתוך כדי דיבור, לא מתקיימת עדות הגניבה, אלא בטלה מחמת שבטלה עדות הטביחה שנאמרה עמה בבת אחת.
והטעם הוא, משום שרבי יוסי סובר: היות ואיגלאי מילתא למפרע שעדות שקר העידו, יש לבטל אף את העדות שנאמרה בתוך כדי דיבור לפני העדות ששיקרו בה.  12  וסברוה, היו סבורים בני הישיבה בפירוש הברייתא:

 12.  בפשוטו, מבואר כאן בגמרא, שכל עד שנפסל, לא די שנפסלת עדותו משעה שנפסל, אלא אף עדות שאמר בתוך כדי דיבור קודם לסיבה הפוסלתו, הרי היא פסולה, ולכן היא מתבטלת. אך תמהו על זה המפרשים, שהרי לעיל מבואר בגמרא, שאין עדים נפסלים אלא על עדות שנאמרה לאחר כדי דיבור מן העדות הפוסלתם, ואילו כאן מבואר בגמרא, שאפילו עדות שנאמרה בתוך כדי דיבור לפני העדות שהם נפסלים בה, אף היא נפסלת! ? והמדקדק בלשון הגמרא יראה, שלא נאמר שעדות הגניבה "פסולה" היא, אלא כך אמרו: "כי איתזמו להו אגניבה, איתזמו להו נמי אגניבה", ולשון זה משמע שביטול עדות הגניבה אינה משום שעדות של פסולים היא, אלא ביטול העדות היא כשם שבטלה עדות הגניבה משום ההזמה (ולא משום הפסול), וזה הוא מדין "עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה", וכלשון הברייתא. ואם אמנם כן, אין סתירה בין דברי הגמרא לעיל לדברי הגמרא כאן, כי לעיל שאנו באים לפוטרו מ"כאשר זמם" משום שעדות של עד פסול הוא, שאין חייבין עליה ב"כאשר זמם" (כפי שכתב הרמ"ה הובא בהערה לעיל), בזה אכן אין הוא נפסל אלא לעדות שאמר לאחר כדי דיבור, אבל מכל מקום אם העיד שקר בתוך כדי דיבור לאחר עדותו, גם העדות הראשונה בטילה ואין מחייבין על פיה, נתבאר על פי תלמידי מה"ר פרץ ב"שיטה מקובצת". אלא שלפי זה צריך ביאור: איך תלוי דין זה במחלוקת אביי ורבא אם "למפרע הוא נפסל, או מכאן ולהבא הוא נפסל"! ? וכתבו על זה תלמידי מה"ר פרץ: דודאי כי אמרינן "למפרע הוא נפסל", שהפיסול והביטול הוי משעה שהעידו העדות, אז שייך לומר "עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה", אבל כי אמר "מכאן ולהבא הוא נפסל", לא שייך לומר "עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה" דהא אין הביטול והפיסול משעת העדות, רק משעת הזמה, הלכך אההיא עדות דקא איתזום איתזום, אמאי דלא איתזום לא איתזום". אלא שרש"י הרי כתב: "איתזמו להו נמי אגניבה, האי איתזמו לאו הזמה דוקא לשלם ממון, אלא איפסלו להו אגניבה משום פסול עדות", (וכן כתב רש"י בעמוד ב בד"ה כדיבור דמי: "וכחד עדות דמי והרי פסולין היו באותה שעה") ; ואולם כתב המהרש"א, שבהכרח אין כוונת רש"י לפסול עדות, שהרי לעיל בסוגיא מבואר שאינם נפסלים. (ולכאורה, הצורך לידחק בזה, הוא לפירוש התוספות, אך לפירוש הראשון בדברי הראב"ד (שהובאו בהערה 9 אות ב), יש לפרש כפשוטו. והיינו, שבאותה עדות בה שיקר, נפסל הוא לה מתחילתה; ולכן, לענין ביטול העדות אנו אומרים שאף לעדות הגניבה - שקדמה לעדות הטביחה בתוך כדי דיבור ונצטרפה להיות עדות אחת - הרי הם פסולים, ובטלה העדות; אך לענין פטור העדים מ"כאשר זמם", יש לנו לומר - מטעם זה עצמו - בהיפוך, דכשם שאין פוטרים כל עדים שזממו מ"כאשר זמם" ואף שנפסלו לעדות מתחילתה, ובהכרח, שאם מכח עדות זו עצמה שעליה הם מוזמים - נפסלו, הרי אנו דנים אותם ככשרים, ואם כן הוא הדין שביחס לעדות הטביחה שנאמרה אחריה בתוך כדי דיבור אנו דנים אותם ככשרים, כי עדות אחת היא). וראה עוד ב"פני יהושע" וב"תוספות רבינו פרץ" ; וב"אחיעזר" חלק ב סימן כה אות ה, ביאר את דברי ה"שיטה מקובצת" באופן שאין סתירה בין דברי רש"י לדבריו; וראה עוד ב"ספר המפתח" מדברי הראשונים והאחרונים בביאור סוגיא חמורה זו.
דכולי עלמא - בין רבי יוסי ובין חכמים - סברי: "תוך כדי דיבור כדיבור דמי", כלומר: הנאמר בתוך שיעור של "כדי דיבור" הרי זה כאילו נאמר בבת אחת -
ואם כן מאי לאו, בהא קמיפלגי חכמים המכשירים את עדות הגניבה, ורבי יוסי הפוסל את עדות הגניבה: דרבנן סברי: עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל, וכיון דמההיא שעתא שהוזמו על הטביחה קא מיתזמי, כלומר: היות ואין אנו מיחסים את ההזמה אלא משעת הזמה ואילך, ולא למפרע, לכן: אטביחה דקא מיתזמי איתזום, אגניבה דלא מיתזמי לא איתזום, היינו, שאין מתבטלת אלא עדות הטביחה שעליה הרי הוזמו, אבל עדות הגניבה שלא הוזמה, אינה מתבטלת.  13 

 13.  ב"קובץ שיעורים" (בבא בתרא אות קי) הקשה, לפי מה שכתבו התוספות (לעיל עב ב, והובא בהערה שם), שלדעת רב חסדא (הסובר: כל תרי ותרי פסולים הם מספק), הרי הם פסולים להוציא ממון למפרע אפילו לרבא, כי לענין זה אינו חידוש, אם כן אפילו לרבא תיקשי: למה עדות הגניבה בעינה עומדת, והרי יש לנו לפוסלה מספק. וראה ב"חידושי רבינו מאיר שמחה" שהקשה כעין זה על עיקר הסוגיא, שהיה אפשר לפרש את מחלוקת התנאים, שלכולי עלמא "מכאן ולהבא הוא נפסל", אלא שנחלקו במחלוקת רב הונא ורב חסדא, ורבי יוסי סובר כרב חסדא, ולכן פוסל הוא מספק את עדות הגניבה, וראה מה שכתב שם.
ואילו רבי יוסי סבר: עד זומם למפרע הוא נפסל, וכיון דמיד כי אסהידו הוא דמיפסלי,  14  כי איתזמו להו אטביחה איתזמו להו נמי אגניבה, דהא תוך כדי דיבור כדיבור דמי, (היות ופסולם הוא למפרע, הועילה הזמתם שהוזמו על הטביחה כדי לבטל גם את עדות הגניבה שהיתה בתוך כדי דיבור, שהרי "כדיבור דמי").

 14.  יש לדקדק בלשון הגמרא, שבתחילה נקטה הגמרא: "דרבנן סברי מכאן ולהבא הוא נפסל, וכיון דמההיא שעתא קא מיתזמי", ובהמשך אומרת הגמרא: "וכיון דמי כי אסהידו הוא דמיפסלי", כי לכאורה היה לגמרא לומר לשון "הזמה" בשניהם, או לשון "פסול" בשניהם.
אמרי בני הישיבה לדחות פירוש זה בברייתא:
אין הענין כאשר אמרת, אלא: אי, אילו היה מוסכם הן על רבי יוסי והן על רבנן ד"תוך כדי דיבור כדיבור דמי", כי אז דכולי עלמא למפרע הוא נפסל, כלומר: היו מודים כולם שהיות ו"למפרע הוא נפסל" יש לבטל אף את עדות הגניבה שנאמרה בתוך כדי דיבור לפניה, כי בזאת לא נחלקו ש"עד זומם למפרע הוא נפסל" -
אלא הכא ב"תוך כדי דיבור כדיבור דמי", קא מיפלגי רבי יוסי ורבנן:

דרשני המקוצר[עריכה]