מיקרופדיה תלמודית:לחם משנה

הגדרת הערך - המצוה לבצוע על שתי ככרות לחם בשבתות וימים טובים.

המצוה ומקורה

בשבת

מצוה לבצוע על שתי ככרות לחם בשבת (ראה ערכו. ברכות לט ב, ושבת קיז ב; רמב"ם ברכות ז ד, ושבת ל ט; טוש"ע או"ח רעד א, ושם רצא ד), שנאמר: לֶחֶם מִשְׁנֶה (שמות טז כב. גמ' שם ושם), והוא מקרא מיותר, שהרי נאמר שם: שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד (שמות שם), אלא שבא ללמדנו על חיוב לחם משנה בשבת (כלבו כד; ערוך השלחן או"ח רעד א), זכר לנס ירידת המן ביום ששי משנה, שני העומר לאחד, לצורך השבת (ראה שמות שם. המאורות ברכות שם)^[1].

מדאורייתא או מדרבנן

מצוה זו, נחלקו בה ראשונים אם חיובה מן התורה (כן משמע מכלבו כד; ט"ז או"ח תרעח סק"ב; ערוך השלחן או"ח רעד שם), שהרי למדוה מן הכתוב: לחם משנה (ראה לעיל. ט"ז שם; ערוך השלחן שם); או שאין חיובה אלא מדרבנן (ארחות חיים, שלש סעודות ב; מגן אברהם תרח סק"י, לפי מחצית השקל שם; פרי מגדים או"ח תרעח, משבצות זהב סק"ב), והכתוב שממנו למדו מצוה זו אינו אלא אסמכתא (ראה ערך אסמכתא א. פרי מגדים שם).

גדרה

בגדר מעשה המצוה של לחם משנה, נחלקו הדעות:

• יש סוברים שהוא לברך ברכת-הפת (ראה ערכו) על לחם משנה (כן משמע מרש"י שבת קיז ב ד"ה לבצוע, ור"ן שם, ורשב"א ונמוקי יוסף ברכות שם).

• יש סוברים שהוא לבצוע את לחם המשנה (המכתם ברכות שם, ושו"ת הרשב"א ז תקל, בשם ה"ר שמעון, לפי הסכמת ר"י גרינוולד לויגד משה (כץ) ).

• ויש סוברים שמעשה המצוה הוא להתחיל את הסעודה עם לחם משנה (כן משמע מהסמכת הר"י גרינוולד שם, ושמירת שבת כהלכתה נב הערה עה, בשם הרש"ז אויערבך).

ביום טוב

אף ביום-טוב (ראה ערכו) מצוה לבצוע על לחם משנה (תשובת רב נטרונאי גאון בסדר רב עמרם גאון סדר שבתות, ובמחזור ויטרי (הורוויץ) קיא; רי"ף פסחים קטז, בשם רבנן; רש"י פסחים קטז א ד"ה אף; מחזור ויטרי, פסח נה וס, בשם הגאונים; רמב"ם שם ושם; טוש"ע או"ח תקכט א; רמ"א או"ח רעד א), שכן אף בימים טובים לא היה יורד המן לישראל, והיה יורד לחם משנה בערב יום טוב (מכילתא בשלח ויסע ד; לקח טוב שמות טז כו; תשובת רב נטרונאי גאון שם ושם; רי"ף שם; מחזור ויטרי שם ושם).

נשים

נשים, נחלקו הדעות אם אף הן חייבות במצות לחם משנה בשבת (הישר (התשובות) ע ד; רמב"ן שבת קיז ב, ומרדכי שבת שצז, ומגילה תשפ, בשמו; מאירי כתובות סד ב; ארחות חיים שם; בית יוסף או"ח רצא א; משנה ברורה רעד סק"א) וביום טוב (ראה לעיל. שאילת שמואל יא; פתחי תשובה או"ח קפח ו, ושם תקכט ב) - אף על פי שלחם משנה מצות-עשה-שהזמן-גרמא (ראה ערכו) הוא - לפי שאף הן היו בנס המן (הישר שם, בטעם הראשון; מאירי שם)^[2]; או שהן פטורות מלחם משנה (כן מצדד בכפות תמרים סוכה לח א, בדעת שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) תעד; האלף לך שלמה או"ח קיד, שכן המנהג).

יציאת המסובים עם המברך

המברך ברכת-הפת (ראה ערכו) על לחם משנה, ואחרים מסובים עמו ושומעים את ברכתו, די בכך שיהיה לחם משנה בפניו, ואין צריך שיהיה לחם משנה מונח בפני כל אחד ואחד מן השומעים (כן משמע מתוספות פסחים קו א ד"ה הוה, ורא"ש ברכות ז טו, ופסחים י טז, וטוש"ע או"ח קסז טו, ושם רעד ג). באופן יציאת השומעים ידי חובת המצוה, נחלקו אחרונים:

• יש סוברים שצריכים השומעים הן לצאת בברכת הפת של המברך - מדין שומע-כעונה (ראה ערכו) - והן לאכול מבציעתו (כן משמע משלחן ערוך הרב או"ח רעד ד, וערוך השלחן או"ח רעד ד, ומשנה ברורה קסז ס"ק פג, ושם רעד סק"ב), שלדעתם עיקר מצות לחם משנה הוא לברך ברכת הפת על לחם משנה (ראה לעיל), ולפיכך אם רק אוכלים השומעים מבציעת המברך, אך אינם יוצאים בברכתו, אלא מברכים בעצמם, נמצא שברכתם אינה על לחם משנה, אלא על הפרוסה שקיבלו, וכן אם יוצאים בברכתו, אך אינם אוכלים מבציעתו, אלא מלחם אחר, נמצא שברכתם אינה על לחם משנה, אלא על הלחם שאכלו (קצות השלחן לז, בדי השלחן סק"ט), או שלדעתם עיקר מצות לחם משנה הוא הבציעה (ראה לעיל), ועל ידי הברכה והטעימה מצטרפים השומעים למעשהו של הבוצע (כן משמע מתשובת הרש"ז אויערבך באבני ישפה או"ח סא).

• יש סוברים שדי בכך שיצאו השומעים ידי חובתם בברכת הפת של המברך, ואינם צריכים לאכול מבציעתו, אלא רשאים לאכול מלחם אחר, שלדעתם עיקר מצות לחם משנה הוא שתהא ברכת הפת נאמרת על לחם משנה, וכיון שנאמרת היא על ידי המברך על לחם משנה, והרי הוא מוציא אותם ידי חובת הברכה, חשובה אף ברכתם כמי שנאמרה על לחם משנה (כן משמע מקרבן נתנאל פסחים י טז ה; הררי קדם ב סט, בשם הגר"ח, על פי רש"י שבת קיז ב ד"ה לבצוע).

• יש סוברים שדי בכך שיאכלו המסובים מבציעת המברך, אך אינם צריכים לצאת בברכתו, אלא יכולים לברך בעצמם על הפרוסה שקיבלו (כן משמע מאשל אברהם (בוטשאטש) או"ח רעד א; הדרת קודש (פריינד) עמ' לב), ומהם שכתבו שאף אינם צריכים לשמוע הברכה כלל (כן משמע מהדרת קודש שם), שלדעתם גדר מעשה המצוה הוא שהסעודה תתחיל עם לחם משנה (ראה לעיל), וכיון שטועמים מבציעת המברך, חשובה סעודתם כנטפלת לסעודת הבוצע, וכאילו התחילה עם לחם משנה (הסכמת ר"י גרינוולד לויגד משה (כץ) ), או שלדעתם גדר מעשה המצוה הוא לבצוע שתי ככרות לחם (ראה לעיל), והבוצע הוא שליח של המסובים להוציאם בבציעתו, ועל ידי הטעימה מצטרפים השומעים עם הבוצע לצאת בבציעתו (חידושי מנחת שלמה ברכות לט ב, באופן הראשון, בדעת האשל אברהם).

• יש סוברים שאין צריכים השומעים לצאת ידי חובתם בברכת הפת של המברך, ואף לא לאכול מבציעתו, אלא רק להתכוין לצאת ידי חובת מצות לחם משנה בבציעת המברך, שלדעתם גדר מעשה המצוה הוא לבצוע שתי ככרות לחם (ראה לעיל), ואף באופן זה מצטרפים השומעים עם הבוצע לצאת בבציעתו (חידושי מנחת שלמה שם, באופן השני, ושמירת שבת כהלכתה נה הערה יד בשם הרש"ז אויערבך, בדעת האשל אברהם).

• ויש סוברים שאין השומעים צריכים לצאת ידי חובת ברכת הפת בברכתו של המברך, ואף לא לאכול מבציעתו, אלא שלדעתם צריכים השומעים להתכוין לצאת ידי חובת מצות לחם משנה בברכת הפת של המברך, ולאחר מכן יכולים הם לברך ברכת הפת בעצמם על לחם אחר (הררי קדם שם, בדעת האשל אברהם).

האכילה המחייבת

שתי סעודות ראשונות של שבת

שתי סעודות ראשונות של שבת (ראה ערך שלש סעודות) - שיש לקובען על הפת (ראה ערך הנ"ל) - חייב אדם לבצוע בהן על שתי ככרות לחם (כן משמע מרמב"ם שבת ל ט, ורוקח שיב, ותניא יח).

סעודה שלישית ושאר סעודות

סעודה שלישית של שבת (ראה ערך הנ"ל), שנחלקו בה ראשונים אם יש לקובעה על הפת דווקא (ראה ערך הנ"ל), כשקובע אותה בפת, נחלקו בה הדעות:

• יש סוברים שדינה כשתי סעודות ראשונות של שבת, ומצוה לבצוע בה על שתי ככרות לחם (רמב"ם שם; דעת זקנים והדר זקנים שמות טז כב, בשם מה"ר מקינון וה"ר אברהם וה"ר דוד והריב"א; ראבי"ה שבת רנב, בשם יש מרבותינו; מאירי ברכות לט ב, ושבת קיז ב; אבודרהם, דיני שלש סעודות, וטור או"ח רצא, בשם הרא"ש; שו"ע שם רצא ד; רמ"א שם, שכן יש להחמיר), והוא הדין בשאר סעודות שסועד אדם בשבת (סדר רב עמרם גאון, סדר פסח; תשובת רב נחשון בהלכות פסוקות קלז; מחזור ויטרי (הורוויץ) קלה; הלכות ברכות לריטב"א ב ז; אבודרהם שם, בשם הרא"ש; רמ"א שם) - או ביום-טוב (ראה ערכו. הלכות ברכות לריטב"א שם), שאין מצוה זו תלויה במצות שלש-סעודות (ראה ערכו) בשבת, אלא מצוה בפני עצמה היא, שכל פעם שבוצעים על הלחם, יש לעשות כן על לחם משנה (כן משמע מביאור הגר"א שם)^[3].

• ויש סוברים שבסעודה שלישית אין חובה לבצוע על שתי ככרות לחם (כן משמע מדעת זקנים והדר זקנים שם; תניא יח, בשם יש אומרים; יחוסי תנאים ואמוראים, חדקא; ראבי"ה שם, בשם אביו, וקצז; מרדכי שבת שצז, וטור או"ח רצא, בשם המכילתא; מהרי"ל, שבת יג; רמ"א שם ולבוש שם ד, שכן המנהג), שדי לנו שיהיו שתי סעודות הראשונות ניכרות בלחם משנה (ראבי"ה שבת רנב, בשם אביו), או שמשני העומר שהיו יורדים לישראל ביום ששי, היו ישראל עושים ארבעה לחמים, אחד ליום ששי שחרית, ושלשה נוספים לשבת (דעת זקנים והדר זקנים שם; מרדכי שם, וטור שם, בשם המכילתא), ונמצא שלא היה להם לחם משנה אלא לשתי הסעודות הראשונות, אך לא לסעודה שלישית (דעת זקנים שם); ומכל מקום יש מהם סוברים שחובה לבצוע בה על ככר לחם אחת (מנהגים דבי מהר"ם, קבלת שבת; הגהות רבנו פרץ לתשב"ץ קטן יט, שכן המנהג; מרדכי שם; טור שם; כן משמע מהרמ"א שם).

טעימה

לא קבע סעודתו על הפת, אלא רק טעם מן הפת כדי להפיג חולשתו, אינו צריך לבצוע על לחם משנה (מאורי אור ד ד"ה ודע מ"ש; ארחות חיים (ספינקא) רצא סק"ה, בשמו).

פת הבאה בכיסנים

אכילת פת הבאה בכיסנים (ראה ערך לחם: שאינו לחם) שלא בקביעות סעודה, כתבו אחרונים שאינה מחייבת לחם משנה (דעת תורה או"ח רפט א, ומנחת יצחק ג יג ד, וקצה המטה תרכה ס"ק פא, על פי התורת שבת רעד סק"א, והמחצית השקל שם סק"א), שלדעתם פת הבאה בכיסנים אינה חשובה לחם גמור (ראה ערך הנ"ל: שם. קצה המטה שם; מנחת יצחק שם ה-ו)^[4].

סעודות נוספות

סעודת מוצאי שבת (ראה ערך כבוד שבת: בכניסתה וביציאתה), יש שכתבו שיסדר בה אדם שולחנו עם שתי ככרות, ויבצע אחת מהן (כנפי יונה ב ג; של"ה שבת, נר מצוה מ, בשמו; כף החיים או"ח ש סק"ה, בשם פרי עץ חיים).

סעודות ראש-חודש (ראה ערכו) וחול-המועד (ראה ערכו) יש שכתב שיש לבצוע בהן על לחם משנה, כדי לכבדן (כף החיים או"ח תיט סק"ב, ושם תקל סק"ד).

סעודת ערב-יום-הכפורים (ראה ערכו) יש שנהגו לבצוע בה על לחם משנה, שחשובה היא כסעודת יום טוב (מטה אפרים תרה וקצה המטה שם ס"ק לז, שיש הנוהגים כן).

הלחם

כשאין בו כזית

לחם שאין בו כזית (ראה ערכו), אין יוצאים בו ידי חובת לחם משנה (כן משמע מחקרי לב יו"ד א נז; כף החיים (פלאג'י) ל מד; פתח הדביר רעד סק"ו; רבבות אפרים רד ג), שמצוה זו נלמדת מן הכתוב: לחם משנה (ראה לעיל: המצוה ומקורה), ולחם בשיעור כזה אינו קרוי לחם (חקרי לב שם); או לפי שבענין הלחם שירד לישראל במדבר נאמר: אִכְלֻהוּ הַיּוֹם (שמות טז כה), ואכילה של פחות מכזית אינה חשובה אכילה (ראה ערך אכילה: שיעורה. כף החיים שם), או לפי שבלחם בשיעור זה אין משום כבוד שבת (פתח הדביר שם)^[5].

פת באה בכיסנים

פת הבאה בכיסנים (ראה ערך לחם: לחם שאינו גמור) שלא קבעו עליה סעודה (ראה ערך ברכת הפת: הברכה ונוסחתה) נחלקו אחרונים אם ראויה לשמש כלחם משנה באכילה המחייבת לחם משנה (ראה לעיל: האכילה המחייבת), כגון בסעודה שאוכלים בה פת גמורה, ורוצים להשתמש בפת הבאה בכיסנים כלחם משנה בלבד (תורת שבת רעד סק"א):

• יש סוברים שאין יוצאים בה ידי חובת לחם משנה (כן משמע מתורת שבת שם, בדעת הט"ז או"ח קסח סק"ז, והמגן אברהם רפ, בתחילת הסימן; כן משמע מדעת משה (פרידמן) ד), שכיון שלא קבעו עליה סעודה, אין שם פת עליה כלל (תורת שבת שם; דעת משה שם).

• יש סוברים, שיוצאים בה ידי חובת לחם משנה (קצות השלחן פב, בדי השלחן סק"ה; מעורר ישנים (פרידמן) כו קיא), ששם פת עליה לכל העניינים, לסוברים כן (ראה ערך לחם: שם), או לפי שראויה היא לקבוע עליה סעודה ולהיחשב כפת גמורה (ראה להלן. קצות השלחן שם).

• ויש סוברים, שאין יוצאים ידי חובת לחם משנה בפת הבאה בכיסנים, אלא בסעודות שאין חובה לעשותן בפת, כגון בסעודות הרשות (ראה ערך שלש סעודות), או בסעודה שלישית, לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל), אך לא בסעודות שבת שחובה לעשותן בפת (ראה ערך הנ"ל. כן מצדד במנחת יצחק ג יג ד, בדעת הקיצור שלחן ערוך).

פת הבאה בכיסנים שקבעו עליה סעודה, לדברי הכל יוצאים בה ידי חובת לחם משנה (תורת שבת שם, בדעת הט"ז שם, והמגן אברהם שם; דעת משה שם; קצות השלחן שם).

כשאסורה באכילה

ככר האסורה באכילה - כגון שאסורה משום חדש (ראה ערכו) - אין יוצאים בה ידי חובת לחם משנה (עין הבדלח סא; חלקת יעקב או"ח צ ב; שמירת שבת כהלכתה נה יד), שאף לסוברים שאין בוצעים אלא אחת משתי הככרות (ראה להלן: אחיזת הככרות ובציעתן), מכל מקום צריכות שתיהן להיות ראויות לבצוע עליהן (עין הבדלח שם)^[6].

כשאסורה באכילה בסעודה זו

ככר לחם המותרת באכילה, אלא שאסורה באכילה בסעודה זו - כגון מצה (ראה ערכו) בערב פסח (ראה ערך אכילת מצה: איסור אכילתה בערב פסח) - נחלקו אחרונים אם יוצאים בה ידי חובת לחם משנה (פרי השדה ב פח; שמירת שבת כהלכתה שם), שסוף סוף שם לחם עליה (פרי השדה שם); או שאין יוצאים בה ידי חובת לחם משנה (כן משמע מעין הבדלח שם, וחוט שני שבת ד עמ' שסט), שכן שתי הככרות צריכות להיות ראויות לבציעה (כן משמע מעין הבדלח שם), או שלדעתם טעם מצות לחם משנה הוא משום חשיבות הסעודה, שמתחילה בשני לחמים (ראה לעיל: המצוה ומקורה), וכיון שככר הלחם אסורה באכילה בסעודה זו, אין בה כדי להחשיב את הסעודה (חוט שני שם).

כשנזהר לאכלה מחמת חומרא

ככר לחם שאדם נזהר שלא לאכלה מחמת חומרא, יכול לצאת בה ידי חובת לחם משנה, ולכן מי שאין לו ללחם משנה אלא פת-גוים (ראה ערכו), אף אם מחמיר שלא לאכלה, מכל מקום יוצא בה ידי חובת לחם משנה (פרי מגדים או"ח רעד, משבצות זהב סק"ב; חלקת יעקב שם), וכן מי שנזהר לאכול מצה (ראה ערכו) שאינה שמורה בפסח (ראה ערך הנ"ל), מכל מקום יכול לצאת בה ידי חובת לחם משנה (חלקת יעקב שם; יסודי ישורון ג עמ' רסד; שמירת שבת כהלכתה שם).

כשאינה ראויה לאכילה מחמת המציאות

ככר לחם שאינה ראויה לאכילה מחמת המציאות - לסוברים שאין צריך לבצוע אלא אחת משתי הככרות (ראה להלן: שם) - אין יוצאים בה ידי חובת לחם משנה (כן משמע ממנחת יצחק ט מב א, וציץ אליעזר יד מ).

לא היתה ככר הלחם ראויה לאכילה בשעה שבירכו עליה, אבל ידוע שתהיה ראויה לאכילה לאחר זמן, כגון שהיתה קפואה בשעת הברכה, ועתידה להפשיר, נחלקו אחרונים:

• יש סוברים, שכיון שתהיה ראויה לאכילה לאחר זמן, יוצאים בה ידי חובת לחם משנה (מנחת יצחק שם; ציץ אליעזר שם; שמירת שבת כהלכתה נה יב), שמכל מקום שם לחם עליה (ציץ אליעזר שם), או שכיון שניתן לעשותה ראויה לאכילה, כגון על ידי הפשרה או חימום, חשובה היא ראויה לאכילה (מנחת יצחק שם).

• יש סוברים, שכיון שאין ככר הלחם ראויה לאכילה בשעה שמברכים עליה, אין יוצאים בה ידי חובת לחם משנה, שאף לסוברים שאין בוצעים אלא אחת משתי הככרות (ראה להלן: שם), מכל מקום צריכות שתיהן להיות ראויות לבצוע עליהן (כן מצדד בשבט הלוי ו לא א).

• ויש סוברים, שרק אם בדעתו של הבוצע להאריך בסעודה עד שתהא ככר הלחם ראויה לאכילה, יוצאים בה ידי חובת לחם משנה (כן משמע משמירת שבת כהלכתה נה הערה לט, בשם רש"ז אויערבך, ובצל החכמה ג קי ד).

שלמות הלחם

ככרות הלחם משנה צריכות להיות שלמות (רש"י פסחים קטז א ד"ה אף; רי"ף שם; רשב"ם שם ד"ה אף; רמ"א או"ח קסז א, ושם רעד א), שנאמר: לֶחֶם מִשְׁנֶה (שמות טז כב. ברכות לט ב, ושבת קיז ב, לגירסת ורי"ף ומאירי פסחים שם, ושכל טוב שמות שם). דין זה הוא מדרבנן, והלימוד מהכתוב אסמכתא הוא (ראה ערך אסמכתא א. מנחת יעקב יב; ערוך השלחן או"ח רעד ה), ועיקר הטעם שככרות חסרות אינן דרך כבוד, שכך היא דרכו של עני לאכול פרוסה (מנחת יעקב שם; תורת שבת רעד סק"ב; ערוך השלחן שם), ומן התורה אין צריך אלא לחם אחד שלם ומחצה, שאף אחד ומחצה קרויים שניים (מנחת יעקב שם, על פי ברכות ג ב), או שמן התורה אף שתי פרוסות כשרות ללחם משנה, שאף פרוסה קרויה לחם (ערוך השלחן שם)^[7].

מי שאין לו אלא ככר אחת

מי שאין לו אלא ככר אחת אין לו תקנה, שדין שלמות הלחם מעכב את עיקר מצות לחם משנה (כן משמע מתוספות ברכות לט ב ד"ה והלכתא, ומרדכי ברכות קכח, ובית מנוחה (אשכנזי) דיני לחם משנה ג; מנחת יצחק י כד; להורות נתן א יד), ולכן אף מי שאין לפניו אלא ככר לחם אחת, לא יבצענה לשתים, שאף אם יבצענה לא יקיים מצות לחם משנה (מנחת יצחק שם)^[8].

כשבאה כשהיא חסרה

ככר לחם דינה כחסרה, בין כשנחסרה לפני שבאה לפני הבוצע, ובין כשנחסרה לאחר שבאה לפניו (כן משמע מערך השלחן או"ח רעד סק"א, ותרת שבת רעד סק"ו, ומשנה ברורה רצא סק"כ; להורות נתן א יד, בדעת השו"ע ורמ"א או"ח רעד א)^[9].

כשצורתה כשל שלמה

ככר לחם שאינה שלמה, אלא שצורתה ותוארה כשל שלמה - כגון ככר העומדת להיחתך, לסוברים שכל העומד להיחתך הרי הוא כחתוך (ראה ערך כל העומד ל...) - נחלקו בה אחרונים:

• יש סוברים שחשובה כשלמה לעניין לחם משנה, שהטעם שצריך ככרות שלמות ללחם משנה אינו אלא משום דרך כבוד, ועל כן די בכך שתהיינה הככרות נראות כשלמות (כן משמע משער אפרים א, וחכם צבי סב, ושו"ת חתם סופר או"ח מו, בדעת רבנו ברוך, ובית שערים או"ח עד, ועוד).

• ויש סוברים שככר לחם שאינה שלמה, אף שצורתה ותוארה כשל שלמה, אינה חשובה שלמה לעניין לחם משנה (כן משמע משער אפרים שם, ושו"ת חתם סופר שם, בדעת המהר"ם מרוטנבורג, ומחזה אברהם או"ח לח, ועוד).

כשחלקה אינו ראוי לאכילה

ככר לחם שחלקה אינו ראוי לאכילה מחמת המציאות, כגון ששרוף לגמרי, החלק שאינו ראוי לאכילה חשוב כמי שישנו, והככר חשובה כשלמה לעניין לחם משנה (כן משמע משער אפרים שם, ושו"ת חתם סופר שם, ועוד).

שיעור החיסרון

בשיעור החיסרון שמחמתו נפקע מן הככר שם "שלמה", נחלקו הדעות:

• יש סוברים, שכל עוד לא נחסרה הככר בשיעור של יותר מאחד מארבעים ושמונה ממנה - שהוא שיעור הפרשת-חלה (ראה ערכו) בככרות של נחתום (ראה ערך הפרשת חלה: השיעור) - עדיין חשובה היא שלמה לעניין לחם משנה (כן משמע ממנחת יעקב, סוף הספר יב, וחכם צבי שם בדעת הרא"ש עירובין ז יב), וכפי שמצינו לענין ערובי-חצרות (ראה ערכו) - שאין מערבים בהם אלא בככר שלמה (ראה ערך ערובי חצרות) - שככר שלא נחסרה אלא בשיעור של אחד מארבעים ושמונה חשובה שלמה, לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל. מנחת יעקב שם, על פי רש"י עירובין פא א ד"ה חלת; חכם צבי שם, בדעת הרא"ש שם), ומהם שהוסיפו, שמכל מקום עדיף שיהיו ככרות הלחם שלמות לגמרי (מנחת יעקב שם, בדעת הלבוש או"ח תנז ב).

• יש סוברים, שאף חסרון כל שהוא מפקיע מן הככר שם "שלמה" (כן משמע מתשב"ץ קטן שכב, ואליה זוטא קסז סק"א, ובמנהגים ס"ק יז; תורת שבת רעד סק"ב; מגן גבורים או"ח קסז סק"ב; ישועות יעקב או"ח שסו סק"ג; ערוך השלחן או"ח רעד ה), ולדעתם לא אמרו שככר שנחסרה בשיעור של אחד מארבעים ושמונה חשובה שלמה - לסוברים כן (ראה לעיל) - אלא לעניין עירובי חצרות, שהטעם שטעונים ככר שלמה הוא משום איבה - שלא יאמר אדם לחברו אני נותן שלמה ואתה פרוסה (ראה ערך הנ"ל) - וכיון שנוטל מן הככר שיעור חלה (ראה ערכו), חושבים הכל שעשה כן לצורך הפרשת חלה, ושוב אין איבה, אך לעניין לחם משנה, שהטעם שצריכה הככר להיות שלמה הוא משום דרך כבוד וחשיבות (ראה לעיל), צריכה היא להיות שלמה לגמרי (כן משמע מאליה זוטא שם ושם; תורת שבת שם; מגן גבורים שם; ערוך השלחן שם).

• יש סוברים, שככר שנטלו ממנה שיעור של אחד מארבעים ושמונה להפרשת חלה, חשובה שלמה לעניין לחם משנה, שהרי זה הוא אופן תיקונה, אך ככר שניטל ממנה שיעור כזה - או אפילו פחות מזה - שלא לשם הפרשת חלה, חשובה ככר חסרה, שהרי יודע הוא בעצמו שלא לשם תיקון הככר חיסרה (קרבן נתנאל לרא"ש שם, בדעת הרא"ש; כן משמע מהחכם צבי שם, בדעת התוספות עירובין פא א ד"ה כדי, בשם ר"י).

• ויש סוברים, שככר שאין חסר ממנה כזית במקום אחד, אינה חשובה חסרה, אלא שלמה (בית שערים או"ח עד, בדעת תוספות שבועות כז ב ד"ה אם).

ככר שבירך עליה חברו

המברך על ככרות לחם שכבר ברך עליהן חברו, יוצא ידי חובת לחם משנה, אם משום שאין צורך אלא שבעיני בני אדם יראו שלמות (ראה לעיל. מחזה אפרים שם), או משום שאין הברכה מחשיבה את הככרות כעומדות להיחתך, או שהעיקר הוא שהעומד להיחתך אינו כחתוך (שואל ומשיב חמישאה פו).

שאף על פי שעל ידי הברכה חשובות הככרות כעומדות להיחתך, מכל מקום די בכך שבעיני בני אדם נראות הן כשלמות (מחזה אברהם שם).

ככר שנשרפה בקצוותיה

ככר לחם שנשרפה בקצוותיה, אם חשובה שלמה לעניין לחם משנה, נחלקו אחרונים:

• יש סוברים שאינה חשובה שלמה, לפי שעומדת היא להיחתך, וכל העומד להיחתך כחתוך, לדעתם (ערך השלחן או"ח רעד סק"א), ואף לסוברים שכל העומד להיחתך אינו כחתוך (ראה ערך הנ"ל), מכל מקום, אם חלק הככר השרוף אינו ראוי להיאכל אף בשעת הדחק, אין הככר חשובה שלמה, שאותו חלק חשוב כמי שאינו (בנין עולם שם).

• ויש סוברים שככר לחם שנשרפה בקצוותיה כשרה ללחם משנה (כן משמע מחכם צבי שם; שער אפרים שם; חסדי דוד לתוספתא מקואות ח ג), שלדעתם כל העומד להיחתך אינו כחתוך (שער אפרים שם), או שאף על פי שכל העומד להיחתך הרי הוא כחתוך, לסוברים כן, מכל מקום אין הוא חשוב כחתוך באופן שהחיתוך נראה בגלוי, אלא באופן שהחיתוך אינו נראה בגלוי (כן משמע מחכם צבי שם), או שכיון שאין החיבור שבין חלקה השרוף של הככר לשאר הככר מזיק לשאר הככר, ואין הכרח לחתכו, אין הככר חשובה עומדת להיחתך (חסדי דוד שם).

ככרות שנדבקו זו לזו בשעת האפיה

שתי ככרות שנדבקו זו לזו בשעת האפיה שלא בכוונה, חשובות כשתי ככרות שלמות (מחצית השקל רעד סק"א, על פי תרומת הדשן פסקים קו, ושו"ע או"ח קסח ג).

הודבקו שתי הככרות זו לזו בשעת האפיה בכוונה, נחלקו בהן אחרונים:

• יש סוברים שחשובות שתיהן כככר אחת (כן מצדד במחצית השקל שם; כן משמע ממחזה אברהם שם), מהם שכתבו שאם הופרדו לאחר האפיה, אין אף אחת מהן חשובה ככר שלמה, שהרי שני חצאים של ככר אחת הן (כן משמע ממחצית השקל שם); ומהם שכתבו, שאם הופרדו, אף על פי ששני חצאים של ככר אחת הן, מכל מקום לעניין לחם משנה חשובות הן כשתי ככרות שלמות, שהטעם שצריך ככרות לחם שלמות ללחם משנה הוא משום כבוד (ראה לעיל), וכיון שיש לכל אחד מככרות אלו צורה של ככר שלמה הנאפית בפני עצמה, חשובה היא שלמה לעניין זה (מחזה אברהם שם).

• ויש סוברים, ששתי ככרות לחם שהודבקו זו לזו בשעת האפיה בכוונה, אם מפרידים אותן זו מזו אינן חשובות כשני חצאים של ככר אחת, אלא כשתי ככרות שלמות (כן משמע מהגהות מנחת פתים לשו"ע או"ח רעד א, ושם תרמח יג).

ככר שנילושה במי פירות

ככר שעיסתה נילושה במי פירות, כשרה ללחם משנה, שהטעם שצריכות הככרות להיות שלמות הוא משום דרך כבוד (ראה לעיל), ועל כן די בכך שנראות הן כשלמות בעיני בני אדם (ראה לעיל. תורת שבת שם).

אחיזת הככרות ובציעתן

אחיזת הככרות

על הבוצע לאחוז את שתי הככרות (ברכות לט ב; שבת קיז ב) בידו (רמב"ם ברכות ז ד; ראב"ן ומאירי ברכות לט ב; שו"ע או"ח רעד א; לבוש שם א) - או בשתי ידיו (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (לבוב) תלב, ותשב"ץ קטן יח) - שנאמר: לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה (שמות טז כב. כן משמע מהרמב"ם וראב"ן ומאירי שם, על פי גמ' שם ושם), שהלקיטה משמעה אחיזה, ועליה נאמר "משנה" (רש"י שבת שם ד"ה לקטו; רא"ה ברכות שם; מאירי שבת שם; ר"ן שבת שם; נמוקי יוסף שבת שם).

לסוברים - וכן הלכה - שאין צריך לבצוע אלא אחת משתי הככרות (ראה להלן), עד מתי צריך לאחוז את שתי הככרות, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים, שצריך לאחוז את שתי הככרות אף בשעת הבציעה (כן משמע ממחזור ויטרי (הורוויץ) שבת מד, והתרומה, מפתח הסימנים רמו, והסמ"ג עשין ל; תפארת אדם, זכרונות ב ט, על פי גמ' שם ושם; פתח הדביר או"ח רעד סק"ב, וכף החיים שם ס"ק יב, בדעת השו"ע שם א).

• ויש סוברים, שאין צריך לאחוז את שתי הככרות אלא בשעת ברכת-הפת (ראה ערכו), אך לא בשעת הבציעה (רש"י שבת שם ד"ה לבצוע, לפי נימוקי או"ח רעד סק"א, בשם ר"י משינאווע; שלחן ערוך הרב שם ב), שאז רשאי לשמוט מידו את הככר שאינו בוצע (שלחן ערוך הרב שם).

בציעת הככרות

באופן בציעת הלחם משנה, אמרו בתלמוד על אחד האמוראים שהיה נוהג שלא לבצוע אלא אחת משתי הככרות (רב כהנא בגמ' שם ושם), שרק בעניין הלקיטה נאמר: לחם משנה, אך לא בעניין הבציעה (רש"י שבת שם ד"ה לקטו; רא"ה ברכות שם; מאירי ור"ן ונמוקי יוסף שבת שם). ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שלא בדווקא עשה כן, אלא שדי היה לו בבציעת ככר אחת (כן משמע מרא"ה ושיטה מקובצת ברכות שם).

• ויש סוברים שבדווקא בצע ככר אחת בלבד, לפי שבציעת שתי ככרות נראית כרעבתנות (סידור רש"י תצא; מחזור ויטרי (הורוויץ) קיא; פסקי רי"ד ברכות שם; פסקי ריא"ז ברכות ו ב ג), או לפי שיותר נאה לבצוע רק אחת משתי הככרות, שיש בזה זכר לנס שנעשה לישראל במדבר בשתי העומר, שאת האחד אכלו ביום שישי, ואילו את השני הניחו לשבת, ואף על פי כן התקיים ולא הבאיש (ראה שמות טז כד. המכתם ברכות שם; שו"ת הרשב"א ז תקל, וארחות חיים דין שלש סעודות ז, וכלבו כד, בשם הרא"ש מלוניל).

אם הכל מודים שאין צורך לבצוע על שתי הככרות, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאמוראים אחרים נחלקו בדין זה, ולדעתם יש לבצוע על שתי הככרות (רבי אבא בגמ' שם ושם, לפי המכתם ורא"ה ושיטה מקובצת ברכות שם; רבי זירא בגמ' שם ושם, לפי שו"ת הרשב"א שם, בשם ה"ר שמעון, וארחות חיים וכלבו שם, בשם ה"ר שמואל ב"ר דוד), שדרשו את הכתוב: לחם משנה, שאף הבציעה תהיה פי שתים מהבציעה שבימות החול (שו"ת הרשב"א שם; ארחות חיים שם; כלבו שם)^[10].

• ויש סוברים שהכל מודים שאין צריך לבצוע את שתי הככרות (כן משמע מרבי אבא בגמ' שם, לפי רש"י שבת שם ד"ה לבצוע ור"ן שם; רבי זירא בגמ' שם ושם, לפי רש"י ברכות שם ד"ה אכולא, ושבת שם ד"ה בצע, וריבב"ן וריטב"א שבת שם).

להלכה, כתבו ראשונים ואחרונים שיש לבצוע ככר אחת (רש"י פסחים קטז א ד"ה אף; רמב"ם ברכות ז ד; ראב"ן ברכות לט ב; שו"ת הרשב"א שם, בשם הרא"ש מלוניל; פסקי ריא"ז שם; כן משמע מטור או"ח רעד; שו"ע שם א; לבוש שם א), ויש שהוסיפו, שראוי לצאת אף ידי דעת הסוברים שצריך לבצוע את שתי הככרות (ב"ח שם; דרישה שם סק"א, בשם רבו; חיי אדם ב ז ב, שכן רבים נוהגים; כף החיים (סופר) שם ס"ק טז)^[11].

זמן הבציעה

זמן בציעת הככרות, נחלקו בו ראשונים:

• יש סוברים, שכשם שבשאר ימות השבוע יש לחתוך את הפת מעט קודם הברכה - לסוברים כן (ראה ערך בציעת הפת: הבציעה) - כך בשבת יש לעשות כן (כן משמע משו"ת מהר"ם מרוטנבורג (לבוב) תלב, ותשב"ץ קטן יח, בשמו; שלטי גבורים למרדכי ברכות קכח אות ט, בשם ר"י מאיברא).

• ויש סוברים, שבשבת נכון להחמיר ולחתוך את הפת רק לאחר הברכה (תוספות ברכות לט ב ד"ה והלכתא; תשב"ץ קטן שכב; מרדכי שם קכח, ואגודה שם קמ, ואגור רט, בשם ר"י; הגהות אש"רי שם ו יט; רמ"א או"ח קסז א; לבוש שם א), שיש לחוש שמא תישמט ידו לבצוע את הפת קודם שתכלה הברכה, ושוב לא יהא ניתן לצאת בה ידי חובת לחם משנה (תוספות שם; אגור שם; לבוש שם), ולכן אם שכח וחתך מעט את הפת בשבת כמו בחול, אין זה מזיק (דרכי משה שם סק"א, בדעת המרדכי שם)^[12], וכן הלכה (רמ"א שם; לבוש שם), אלא שהמדקדקים נוהגים לרשום בשבת בסכין על הפת קודם הברכה (ב"ח שם, בשם המהרש"ל; תורת חיים סנהדרין קב ב; מגן אברהם רעד סק"א; ערוך השלחן שם ו; משנה ברורה שם סק"ה), ולחתוך במקום הרשימה, כדי שלא יהיה הפסק גדול בין הברכה לאכילה (מחצית השקל שם סק"א)^[13].

איזה ככר יבצע

הככר שאותה יש לבצוע - לסוברים שאין בוצעים אלא אחת מן השתים (ראה לעיל) - כתבו בו ראשונים מנהגים שונים:

• יש שכתבו שנוהגים לבצוע את העליונה (הרוקח נב; רבנו יהונתן שבת קיז ב; שו"ת הרשב"א ז תקל; כלבו כד; ארחות חיים דין שלש סעודות ד, שיש נוהגין; כן משמע מטור או"ח תעג ותעה, ושו"ע שם תעה א), לפי שאין-מעבירין-על-המצות (ראה ערכו. ב"ח או"ח רעד, בדעת הטור; מחצית השקל שם סק"א).

• יש שכתבו שנוהגים לבצוע את הככר התחתונה דווקא (שו"ת הרשב"א שם, וכלבו שם, שיש נוהגין; בית יוסף או"ח רעד, ושו"ע שם א; שו"ת הרדב"ז ג תקפב; ט"ז שם סק"א), שלדעתם כך נכון לעשות על פי הקבלה (בית יוסף שם; שו"ת הרדב"ז שם), ומהם שכתבו שיש להניח את התחתונה קרוב לבוצע יותר מהעליונה, כדי שיפגע בתחתונה תחילה, ולא יעביר על המצוות (ט"ז שם; ערוך השלחן או"ח רעד ו, שכן המנהג).

• יש שכתבו, שבליל שבת יש לבצוע את התחתונה, ואילו ביום השבת, וכן בליל יום טוב - אפילו חל בשבת (כן משמע מהמגן אברהם תעה סק"ג) - יש לבצוע את העליונה (דרכי משה או"ח רעד סק"א, ורמ"א שם א; לבוש שם א; שלחן ערוך הרב שם ב)., שלדעתם כך יש לעשות על פי הקבלה (כן משמע מדרכי משה ורמ"א שם; לבוש שם).

• ויש שכתבו להכריע בין השיטות, שיניח שתי הככרות לפניו בשעת הקידוש זו על גבי זו, ולאחר מכן, בשעת ברכת הפת יניח העליונה למטה ויבצע עליה (מגן אברהם שם), ובזה יצא ידי שתי הדעות (מחצית השקל שם).

בציעה בסעודה אחרת

ככר לחם ששימשה כלחם משנה בסעודה אחת, אם נותרה בשלמותה, ראוי לבצוע עליה בסעודה אחרת, שכל דבר שנעשתה בו מצוה אחת ראוי שתיעשה בו מצוה אחרת (ריטב"א שבת קיז ב)^[14].

סדורו

אופן ההנחה

אופן הנחת הככרות צריך שיהיה ככר על גבי ככר (כן משמע מהרוקח נב, ורבנו יהונתן שבת קיז ב, ושו"ת הרשב"א ז תקל, ועוד), יש הנוהגים לתיתן לאורך השולחן, ויש הנוהגים לתיתן לרחבו (ליקוטי מהרי"ח סדר סעודת ליל שבת).

בין שתי מפות

יש ליתן הככרות בין שתי מפות (מחזור ויטרי (הורוויץ) שבת מד ופסח נה; תוספות פסחים ק ב ד"ה שאין, בשם יש מפרשים; טוש"ע או"ח רעא ט), זכר למן, שהיה טל מעליו וטל מתחתיו, והוא מונח ביניהם כבקופסא (מחזור ויטרי שם ושם; תוספות שם; לבוש שם ט)^[15].

הזמן בו צריך שיהיו הככרות נתונות בין שתי מפות, נחלקו בו אחרונים:

• יש סוברים שיש להניחן כך עד שעה שרוצה לברך עליהן ברכת-הפת (ראה ערכו), ואז יוציא אותן מתחת המפה העליונה, ורק לאחר מכן יסיר המפה משם, כפי שעשו ישראל במדבר, שהוציאו את המן בעוד הטל עליו (פרישה או"ח רעא ס"ק יג).

• יש סוברים שיש להשאיר את הככרות בין שתי המפות עד אחר ברכת הפת (סדור בית יעקב, סעודה ראשונה, סדר הבציעה אות ב; כף החיים (פאלג'י) ל מז; ערוך השלחן או"ח רעא כב).

• יש סוברים שאין צריך להשאיר את הככרות בין שתי המפות אלא עד אחר הקידוש (אליה רבה או"ח רעא ס"ק יז; חיי אדם ב ה ז), ומהם שהוסיפו, שאם הביאו לפניו לחם משנה לאחר שקידש, מכל מקום יתננו בין שתי מפות (חיי אדם ב ו יג).

• ויש סוברים שאין צריך להשאיר את הככרות בין המפות אלא שעה מועטת, ורשאי לגלותן מיד לאחר ברכת בורא פרי הגפן (פרי מגדים או"ח רעא, משבצות זהב ס"ק יב).

עריכת השולחן לאחר סעודת ליל שבת

יש הנוהגים לערוך את השולחן בליל שבת בלחם משנה, ולהניח הככרות שם במשך כל הלילה כשהן מכוסות במפה, זכר למן שהיה מונח בקופסא כל הלילה (לבוש יו"ד קעח ג, וט"ז שם סק"ז, שיש הנוהגים כן), וכתבו אחרונים שמנהג טעות הוא, שהרי המן לא היה מונח כן כל הלילה, אלא ירד בבוקר, שנאמר: וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל וגו' (שמות טז יג. לבוש שם), ונחלקו בדבר: יש סוברים שיש למחות ביד הנוהגים כן, שוודאי לא נתפשט זה המנהג אלא מחוק עבודה-זרה (ראה ערכו), בה נאמר: הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן (ישעיהו סה יא. לבוש שם); ויש סוברים שאין בזה איסור משום חוק עבודה זרה, שאין עושים זאת למזל, אלא בשביל כבוד השבת, לכבדו בלחם משנה (ט"ז שם).

הערות שוליים