מיקרופדיה תלמודית:כפל

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[1] - תשלום פי שנים, שמשלם הגנב על גניבתו

החיוב וגדרו

הגנב חייב לשלם תשלומי כפל, שנאמר: אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם (שמות כב ג. בבא קמא סג ב ברייתא ב'; טור חושן משפט שמח); ויש שלמדו חיוב כפל בגנב אף מהכתוב: אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם (שמות שם ו. בבא קמא שם ברייתא א') - וכן הוא להלכה (הלכה למשה גניבה א ה, ומרומי שדה בבא קמא סג א במהדורא תנינא, על פי בבא קמא שם) - ויש סוברים שכתוב זה אינו מדבר על חיוב כפל בגנב (בבא קמא סג ב).

אף בלא שבועה

חיוב כפל בגנב הוא אף בלא שבועה (מכילתא דרשב"י שמות כב ג; בבא קמא סג ב, ושם סד ב; רמב"ם גניבה א ד; טור חו"מ שמח), ואין צריך שיחשדוהו מתחילה בגניבה, וישבע - מעצמו - שלא גנב (ר"י מלוניל בשיטה מקובצת שם). ואינו כטוען-טענת-גנב (ראה ערכו), שאינו חייב כפל אלא בשבועה (ראה ערך טוען טענת גנב. בבא קמא שם ושם) - ואף לסוברים שכפל בגנב נלמד מהכתוב: אם ימצא הגנב ישלם שנים (ראה לעיל. רש"י וראב"ד ורשב"א ותוספות רבינו פרץ שם), ואין אומרים שהוקשו בכתוב זה גנב וטוען טענת גנב, וכשם שטוען טענת גנב אינו חייב כפל אלא בשבועה, אף גנב אינו חייב אלא בשבועה (תוספות רבינו פרץ שם), או שהכתוב בפרשה שם: וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים (שמות כב ז), מוסב אף על חיוב כפל בגנב עצמו (ראב"ד שם, וכעין זה ברשב"א שם) - שאם כן לא היה צריך להיכתב חיוב כפל בגנב, והיה אפשר ללמדו בקל-וחומר (ראה ערכו) מטוען טענת גנב, שבא לידו בהיתר, ואף על פי כן חייב כפל, והכתוב המחייב כפל בגנב, בא ללמדנו שהוא חייב כפל אף בלא שבועה (בבא קמא שם. וראה שם סג ב. וראה מכילתא דרשב"י שם).

בגזלן

אין חייב כפל אלא הגנב, אבל גזלן אינו משלם כפל (מכילתא מסכתא דנזקין טו, לגירסא שלפנינו, וראה גירסת הגר"א שם; תוספתא בבא קמא ז; בבא קמא עט ב; רמב"ם גזילה א ה. וראה ערך גזל) - וכן המודד או השוקל במידה ובמשקל חסרים, אף שהוא גונב, אינו משלם כפל (רמב"ם גניבה ז ב. וראה קרית מלך שם, שכן נראה בגמרא בבא בתרא פח ב), משום שהוא כגזלן (מגיד משנה שם; קרית ספר שם), כיון שביד הקונה לשקול ולמדוד, ולידע שהמוכר לקח ממנו (קרית ספר שם) - על פרטי האופנים מתי הוא חשוב גנב ומתי גזלן, ראה ערך גנבה: גדרה.

שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: מפני מה החמירה תורה בגנב - לשלם כפל (רש"י בבא קמא שם ד"ה החמירה) - יותר מבגזלן, אמר להם: הגזלן השוה כבוד עבד לכבוד קונו - אינו ירא מבני אדם כדרך שאינו ירא מהקב"ה (רש"י שם ד"ה השוה) - והגנב לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו - אלא חלק כבוד לעבד יותר מלקונו (מכילתא שם), שהוא ירא מבני אדם, ומעין של מעלה אינו נזהר (רש"י שם) - כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה, ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת (מכילתא ותוספתא שם; בבא קמא שם).

מצוה זו מוטלת על בית דין

מצוה על בית דין (ראה ראשונים דלהלן) לחייב את הגנב בתשלומי כפל (ספר המצות לרמב"ם עשה רלט[2]; סמ"ג עשין עא; החינוך מצוה נד). ומנו גאונים וראשונים מצוה זו במנין-המצוות (ראה ערכו. ראה להלן[3]), יש שמנו אותה כמצוה מיוחדת (רס"ג לה; אזהרות לרבינו אליהו הזקן; אזהרות רבינו שמשון הגדול ז"ל באתה הנחלת (במחזור לשבועות), ופירוש הרי"פ לרס"ג פרשה לה בדעתו), ויש שמנאוה בכלל כל דיני גנב (ספר המצות לרמב"ם שם; סמ"ג שם; החינוך שם), או בכלל כל פרשת נזיקין (בעל הלכות גדולות במנין פרשיות חוקים ומשפטים המסורים לצבור מצוה ג: פרשת נזיקין החובל בחברו ונוגח ונוגף וגונב וממונות), או בכלל כל דיני ממונות (זהר הרקיע נג, בדעת אזהרות לר"ש בן גבירול), ויש שלא מנאוה בכלל מצוות עשה, והביאו דיני כפל בכלל האיסור של גניבה (יראים קכד. וראה ספר המצות לרמב"ם לא תעשה רמד).

בתורת קנס

חיוב כפל הוא בתורת קנס (בבא קמא ד ב, ושם סד ב ועוד; רמב"ם גניבה א ה; טור חו"מ שמח). תשלומי כפל הם מאבות-נזיקין (ראה ערכו. בבא קמא ד ב. וראה סמ"ג עשין עא, ותוספות בבא קמא סב ב. וראה חידושי רבי נחום בבא קמא ד א אות צח). ולמדו חכמים אזהרה לחיוב כפל, מהכתוב: לֹא תִּגְנֹבוּ (ויקרא יט יא. תורת כהנים קדושים ב), והוא עונש על שעבר על איסור גניבת ממון (ספר המצות לא תעשה רמד, על פי תורת כהנים שם; יראים השלם קכד; שו"ת בן פורת ב ג אות ג). וכתבו ראשונים, שבחיוב כפל נמצא שהוא מפסיד כשיעור שביקש לחסר את חברו (רמב"ם שם, וראה מורה נבוכים ג מט), שראוי לעשות לגנב כמו שעשה לחברו, שיחסרו ממנו כשיעור שגנב (עקדת יצחק מו י; מאור עינים קידושין ה, ופירוש הרי"ף על עין יעקב בבא קמא עט ב), כיון שנתכוין להכניס לרשותו את מה שחיסר לחברו (מרחשת ג ל אות ז).

וכתבו אחרונים, שאף שלדעתם חיוב הגנב בקרן הוא, הן מחמת חיוב השבת הגניבה, והן מחמת שהתורה החשיבתו כמזיק, חיוב כפל אינו אלא מחמת שהוא חשוב מזיק (ברכת שמואל בבא קמא לג ב, בכוונת דברי חידושי רבי חיים הלוי גזילה ואבידה ט ה); ויש שכתבו שחיוב כפל אינו מגדרי מזיק, אלא שקנסתו תורה לשלם כפל (אבן האזל גניבה ב ד).

חיוב כפל הוא רק דרך קנין

אין הגונב מתחייב בכפל, אלא דרך קנין (ראה ירושלמי שבועות ח א, וראה להלן), היינו עד שיעשה בגניבה אחד מן הקניינים שקונים בהם את המטלטלים (פירוש המשניות לרמב"ם בבא קמא עט א. וראה ערך גנבה).

לפיכך אם משך את הבהמה שגנב ברשות הבעלים, הרי הוא פטור מכפל, אבל אם הוציאה מרשות הבעלים - חייב כפל, וכן אם הגביה את הבהמה ברשות הבעלים - חייב כפל (רמב"ם גניבה ב טז; רבינו יהונתן בשיטה מקובצת בבא קמא שם, על פי משנה שם, וראה ברטנורא ותוספות יום טוב למשנה שם; טור חו"מ שמח).

היתה בהמת חברו רבוצה ברשות הרבים וטבחה, אינו חייב אלא קרן, כיון שלא עשה בה קנין (תוספתא בבא קמא ז, ומנחת ביכורים וחסדי דוד שם בביאורה; בבא קמא שם ב: הא לא משך, ותוספות ורשב"א שם, שקושיית הגמרא היא אף כשטבח), אלא אם כן משכה (בבא קמא שם. וראה אבן האזל גניבה ב טז ד"ה ובמה). אבל אם היתה ברשותו, ונתכוין לגונבה - חייב כפל (ראשונים כתובות לד ב) - וארבעה וחמשה - שיש כאן קנין חצר (תרומת הכרי שמח; אמרי משה לב יא; אבן האזל גניבה ג ד. וראה ערך גנבה).

בשליחות

האומר לשלוחו: צא וגנוב לי, והלך וגנב, אין המשלח חייב כפל (בבא מציעא ח א, ורש"י שם. וראה ערך גנבה: על ידי אחר), שאין-שליח-לדבר-עבירה (ראה ערכו. רש"י שם ח א ד ד"ה פטור), אלא השליח חייב (רש"י שם, והגר"א חו"מ שמח ס"ק כה בדעתו; רמב"ם גניבה ב טז), כשהוא יודע שהיא גניבה (מגיד משנה שם; מחנה אפרים גזילה ז); ויש מן הראשונים שכתבו, שאף השליח פטור, שלא נתכוון לגנוב לעצמו (פסקי ריא"ז בבא קמא ז ו אות ח).

הגונב שלא על מנת לזכות בגניבה

אף כשאין כוונת הגנב לזכות בגניבה לעצמו - חייב כפל (אמרי משה לג יב; חזון איש בבא קמא טז סק"ט; אבן האזל גניבה ב טז ד"ה אכן על ואילך), וכן כתבו אחרונים בגונב על מנת לאבד, שהוא חייב כפל (לבוש מרדכי בבא קמא לה; אבן האזל שם), וכן הגונב דבר ההולך לאיבוד, כתבו אחרונים שהוא חייב כפל (דבר אברהם א כא ענף ז). וכן הגונב על מנת למיקט - לצער את חברו (רש"י וריטב"א בבא מציעא סא ב; ר"ש לתורת כהנים קדושים ב: להקניטו ולצערו שלא יהיה רגיל להניח חפצים במקום שאינו משתמר. וראה ערך גנבה), או להכעיסו ולהקניטו (הערוך ערך קט; ר"ש בציון הקודם; פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם), או להבהילו לשעה (החינוך מצוה רכד). ואף אם דעתו להחזיר לו את הגניבה (הערוך שם; החינוך שם; ריטב"א שם) - כתבו אחרונים שהוא חייב כפל (מנחת חינוך נד כב; חידושי הרי"מ חו"מ שמח סק"ד; אמרי משה לד יג; זרע אברהם (עניינים) כה א).

החייבים בו

אשה

אחד האיש ואחד האשה שגנבו, חייבים לשלם תשלומי כפל (בבא מציעא י ב, ומאירי שם שהנידון על כפל; רמב"ם גניבה א ז; טור חו"מ שמט), שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה (מגיד משנה שם ופרישה וסמ"ע שם סק"א, על פי בבא קמא טו א. וראה ערך אשה, וראה להלן), ושנינו לענין תשלומי ארבעה-וחמשה (ראה ערכו) - הכוללים את הכפל (ראה ערך ארבעה וחמשה) - כִּי יִגְנֹב אִישׁ (שמות כא לז), אין לי אלא איש, אשה מנין, תלמוד לומר: יְשַׁלֵּם , בין איש ובין אשה (מכילתא דרשב"י שם).

היתה אשת איש שאין לה לשלם, הרי הכפל עליה חוב עד שתתגרש או ימות בעלה (בבא מציעא שם; רמב"ם וטור שם, על פי בבא קמא פז א), והנגנב מעמידה בדין מיד, וכותבים לו בית דין שהיא חייבת לו כפל מיד כשיהיה לה (פרישה ודרישה שם סק"א וסמ"ע שם סק"ג. על גביה מנכסי מלוג, ראה ערך נכסי מלוג וערך קנס).

חרש שוטה וקטן

קטן שגנב פטור מן הכפל (רמב"ם גניבה א ח; טור חו"מ שמט), ואף אחרי שיגדיל - פטור (רמב"ם וטור שם; בית יוסף שם), שנאמר לענין כפל: "איש" - כי יגנֹב איש שור או שה (שמות כא לז. סמ"ע שם סק"א) - וממעטים קטן (בית יוסף חו"מ שם), מפני שאינו בן דעת (פרישה ודרישה שם סק"ג. וראה ערך חרש שוטה וקטן), וכיון שבשעת הגניבה אינו בן דעת, אינו מתחייב אף כשיגדיל (פרישה ודרישה שם. וראה לבוש שם). והוא הדין חרש ושוטה שגנבו פטורים מכפל, שדינם שוה לקטן בכל מקום, וטעם אחד להם (ראה ערך חרש שוטה וקטן. דרישה וסמ"ע שם). על דינו של קטן לפנים משורת הדין ולצאת ידי שמים, ראה ערך קטן (וראה ערך חובל וערך נזקין)

עבד כנעני

עבד-כנעני (ראה ערכו) שגנב חייב כפל (בבא מציעא י ב, ומאירי שם שהנידון על כפל), שכשישתחרר העבד חייב הוא לשלם, אבל קודם שחרורו פטור מן הכפל (בבא מציעא שם; רמב"ם גניבה א ט; טור חו"מ שמט), שאין לו משלו מה לשלם (בבא מציעא שם; טור שם).

גוי

גוי (ראה ערכו) שגנב אינו משלם כפל (מנחת חינוך נד; אחיעזר ג לז אות ז), שנתמעט מהכתוב: יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ (שמות כב ח. אחיעזר שם), ואף בדיניהם אין חיוב כפל (אחיעזר שם).

הגונב בשוגג

גנב בשוגג, כגון שנתן לו חברו חפץ של אחר, והוא סבור ששל הנותן הוא, יש מהראשונים שכתבו שהוא פטור מכפל (רבינו יהונתן בשיטה מקובצת בבא קמא עט א, וראה להלן), שגנב בשוגג אינו חשוב גנב (קובץ שיעורים בבא קמא עח, בדעת רבינו יהונתן) - ואף מהקרן פטור (ריטב"א כתובות לד ב, ושו"ת הרא"ש צג ב, ומחנה אפרים גזילה ז בדעתם, שאין דין גנב וגזלן בשוגג[4]) - ויש מהאחרונים שנראה מדבריהם, שאף אם גנב בשוגג חשוב גנב (ראה ערך גזל), פטור הוא מכפל, שחיוב הכפל הוא על שעבר באיסור גניבה, והשוגג שאינו עובר על האיסור אינו חייב כפל (גור אריה ויקרא יט יא, וכן כתב באמרי יוסף [דוידובסקי] גניבה ב ד).

ויש מן האחרונים שכתבו, שגנב בשוגג חייב כפל (ראה מחנה אפרים שם, שהרמב"ם גניבה ב טז הוא באופן שהיה שוגג, וראה רמב"ם שם שהוא חייב כפל; שו"ת עמק הלכה ב כח בהערות מחתן המחבר).

הבעלים

הגונב מגוי אינו חייב כפל (מכילתא דלהלן; רמב"ם גניבה ב א; טור חו"מ שנ), שנאמר: יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ (שמות כב ח), לרעהו ולא לגוי (מכילתא טו: לרעהו ולא לאחרים, וראה זית רענן שהכוונה לגוי; רמב"ם שם).

הגונב מאשה חייב כפל (כתובות עט ב; בבא מציעא לד ב. וראה ירושלמי בבא קמא ז א, ופני משה ונועם ירושלמי שם). וכן הגונב מעבד (מנחת חינוך נד ז, וראה ערך עבד כנעני, שעבד הוא בכלל רעהו).

הגונב מקטן חייב כפל (משרת משה [עטייה] גניבה א ח, ע"פ רמב"ם שם א; מנחת חינוך שם).

הקדש

הגונב נכסי הקדש פטור מתשלומי כפל (משנה בבא מציעא נו א; תוספתא דלהלן; רמב"ם גניבה ב א, ותרומות י כד; טור חו"מ שנ), שנאמר: יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ (שמות כב ח), לרעהו ולא להקדש (מכילתא שם; תוספתא תרומות ז ח; בבא קמא סב ב; ירושלמי תרומות ו ב; רמב"ם גניבה שם). ועוד למדו כן מן הכתוב: וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ (שמות כב ו), ולא מבית הקדש (בבא קמא עו א; רמב"ם גניבה ב א), ואף כשגנבם מבית המקדיש - פטור (בבא קמא שם; רמב"ם שם), שכל מקום שנמצא ברשות הקדש הוא (ראב"ד בבא קמא שם), ואף הגונב הקדש שאפשר לפדותו, פטור מכפל (בכורות יא א).

קדשים-קלים

הגונב קדשים-קלים (ראה ערכו), נחלקו בו תנאים: תנא קמא סובר שהוא פטור מלשלם כפל, ורבי יוסי הגלילי סובר שקדשים קלים כהדיוט (תוספתא בבא קמא ז, וראה להלן), והגונבם חייב כפל, שהוא סובר שקדשים קלים ממון בעלים הם (חסדי דוד שם, על פי בבא קמא יב ב ואילך).

ויש מהאחרונים שכתבו, שאף לסוברים שקדשים קלים ממון בעלים הם, מכל מקום הגונבם פטור מכפל, שנתמעטו מהכתוב: וגֻנב מבית האיש, ולא מבית הקדש (לחם משנה נזקי ממון ח א; ברכת שמואל בבא קמא לד בשם רבי חיים, וחידושי רבי חיים [מישור] בבא קמא עו א; חידושי רבי שמעון שקאפ שם טז (כא) ב ד"ה אמנם מצאנו[5]).

להלכה כתבו ראשונים שהגונב קדשים קלים פטור מן הכפל (רמב"ם גניבה ב א. וראה ערך ממון גבוה וערך קדשים קלים); ויש שכתבו שממון בעלים הם, וחייב כפל (פסקי ריא"ז בבא קמא ז ב אות ב).

קדשים שחייב באחריותם

הגונב קדשים שהוא חייב באחריותם (ראה ערך נדרים ונדבות, מתי הוא חייב באחריות), נחלקו בו תנאים:

* חכמים סוברים שהוא פטור מכפל (בבא קמא עו א, בביאור משנה שם עד ב, לענין ד' וה', ורש"י עא ב שפירש לענין כפל, וראה ראב"ד שם עח ב), ואף שזה דבר-הגורם-לממון - דבר שאינו ממון בעצמו, אבל הוא מסבב זכות ממון - (ראה ערכו) - שכן אילו מת הקרבן, חייב לשלם (רש"י שם עא ב ד"ה חייב) - שלדעתם דבר הגורם לממון אינו חשוב כממון (ראה בבא קמא שם).

* ורבי שמעון סובר שהוא חייב כפל, שחשוב "וגֻנב מבית האיש" (בבא קמא עו א, בביאור משנה שם עד ב כשטבח הבהמה, וראה לעיל שראשונים פירושו אף לכפל), שלדעתו דבר הגורם לממון כממון (שם עא ב).

הלכה שאינו חייב כפל (רמב"ם גניבה ב א), שדבר הגורם לממון אינו כממון (ראה מגיד משנה שם); ויש מן הראשונים שפסקו כרבי שמעון, שדבר הגורם לממון חשוב כממון וחייב כפל (ראה ערך הנ"ל).

מעשר שני

הגונב מעשר-שני (ראה ערכו), שנינו בו שהוא משלם כפל (תוספתא בבא קמא ז). ופירשו אחרונים שהיינו לסוברים שמעשר שני ממון הדיוט הוא (ראה ערך מעשר שני. חסדי דוד ומנחת ביכורים וחזון יחזקאל לתוספתא שם; אור שמח מעשר שני ג כד, וגניבה ב א), וכן כתבו ראשונים שהגונב מעשר שני אינו משלם כפל, שמעשר שני - לדעתם - ממון גבוה הוא (ראה ערך הנ"ל. רמב"ם מעשר שני שם), ונאמר: לְרֵעֵהוּ (שמות כב ח), ודורשים: ולא להקדש (רדב"ז שם; כסף משנה שם), וכיון שמעשר שני ממון גבוה אין זה "רעהו", ואין זה "בית האיש" (ראה לעיל: הקדש. ר"י קורקוס שם).

בגונב שלא מביתם

הגונב מן הגנב

הגונב מן הגנב, אינו משלם תשלומי כפל לגנב הראשון (משנה בבא קמא סב ב, וגמרא שם סט א בביאורה; מכילתא לשמות כב ו (מסכתא דנזקין טו), ומכילתא דרשב"י שם; רמב"ם גניבה א יז; טור חו"מ שנ), שנאמר: וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ (שמות שם), ודרשו: ולא מבית הגנב (מכילתא ומכילתא דרשב"י שם; בבא קמא סט ב; רמב"ם שם), שאין חיוב כפל בדבר שאינו שלו (גמרא שם; רמב"ם שם), שהרי דין הגניבה לחזור בעיניה לבעלים, ולא קנאה הגנב (רמב"ם שם). וכן אם מכרה הגנב לאחר - באופן שלא קנאה בשינוי-רשות (ראה ערך שינוי רשות) - וגנבה אחר מהלוקח, אינו משלם כפל ללוקח (בבא קמא סח א).

וכל זה הוא דווקא באופנים שלא קנה הגנב הראשון את הגניבה, אבל אם קנאה הגנב הראשון, או הלוקחה ממנו, משלם לו הגנב השני כפל (ברייתא וגמרא שם סח א, וגמרא שם סז ב, על יאוש ועל שינוי רשות ועל שינוי מעשה; רמב"ם שם יז,יח; טור שם).

אינו משלם כפל אף לבעלים

הגונב מן הגנב אינו משלם תשלומי כפל אף לבעלים (משנה בבא קמא סב ב, וגמרא שם סט א בביאורה; מכילתא לשמות כב ו (מסכתא דנזקין טו); רמב"ם גניבה א יז; טור חו"מ שנ) - ואף כשהוא מוסיף בגניבה, כגון שעשה בה שינוי, והוציאה מרשות בעלים לגמרי (משנה בבא קמא סב ב: ולא הטובח וכו, וראה אור שמח גניבה ג ב, ואמרי משה לב ו ולד א) - שאין הדבר הנגנב ברשותם של הבעלים (גמרא שם; רמב"ם שם. וראה ערך דבר שאינו ברשותו), וכתבו ראשונים שלומדים כן מהכתוב: וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ (שמות כב ו), ודרשו: ולא מבית הגנב (תוספות רי"ד בבא קמא קיא ב; מאירי שם סז ב), ומהאחרונים יש שכתבו שאת פטורו לשלם לבעלים אין למדים מדרשה זו, אלא מסברא (מנחת חינוך נד ה; בית רידב"ז סוף סי' טו).

הגונב מבית שומר

הגונב מבית שומר, חייב בתשלומי כפל לבעלים (משנה בבא מציעא לג ב; ירושלמי שבועות ח א; רמב"ם שאלה ופקדון ח א; טור חו"מ רצה. וראה להלן), ועיקר הכתוב של כפל נאמר על גונב מבית שומר: כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם (שמות כב ו. תוספות בבא קמא ע א ד"ה לא) - לסוברים שכתוב זה נאמר על כפל בגנב (ראה לעיל: החיוב וגדרו, מחלוקת בזה) - ואינו כגונב מן הגנב, שאינו חייב כפל לבעלים (ראה לעיל), שפקדון בכל מקום שהוא, ברשות בעליו הוא (ראה ערך דבר שאינו ברשותו: בפקדון. ראב"ד בשיטה מקובצת בבא מציעא לד א; קצות החושן שמט סק"א; תוספות רבי עקיבא איגר בבא קמא ז א אות נו; מנחת חינוך נד ה), כיון שהשומר מחזיק את הפקדון עבור הבעלים, ולכך הגונב ממנו חשוב כ"גונב מבית האיש" (קצות החושן שם, על פי ירושלמי שם; רבי עקיבא איגר שם).

ואף שואל ושוכר חשובים כשאר שומרים, והגונב מביתם משלם כפל לבעלים, שאף בשואל ושוכר הפקדון חשוב ברשות הבעלים (בבא מציעא לד א,ב, ורמב"ם שם א,ב,ה, וטור שם, וראה קצות החושן ריא סק"ב). ויש שכתבו שהגונב מבית שואל אינו חייב כפל לבעלים (ים של שלמה בבא קמא ה לד, וקצות החושן שם בדעת; נועם ירושלמי בבא קמא ז א וה"ו), מהם שפירשו שכיון שהשואל חייב באונסים, אינו חשוב ברשות בעלים (נועם ירושלמי א שם), אבל גונב מבית שוכר חייב כפל לבעלים (נועם ירושלמי שם), ויש שכתבו שאף גונב מבית שוכר אינו משלם כפל לבעלים, שכיון שיש לשוכר שעבוד בחפץ, אינו חשוב ברשות בעלים (ים של שלמה שם לג, וקצות החושן שם בדעתו, (וראה מערכת הקנינים שם)).

כפר השומר בפקדון ונגנב מביתו, פטור הגנב מכפל, לפי שאז אין הפקדון חשוב ברשות הבעלים (שו"ע יו"ד רנח ז, וראה ערך דבר שאינו ברשותו. דברי משפט שנב סק"א).

שומר שגנב מרשותו

שומר שגנב מרשותו, נחלקו ראשונים אם הוא חייב כפל:

* יש סוברים שהוא חייב (רמב"ם גניבה ד י, ואחרונים דלהלן בדעתו; שיטה מקובצת בבא קמא קו ב מהמאירי ד"ה ולענין פסק, ויש פוסקים וכו', ודברי משפט שנב בדעתו), וכן כתבו ראשונים, שאם היתה פרה שאולה אצלו, וטבחה דרך גניבה - בצינעה, ולא בפרהסיא (שיטה מקובצת כתובות לד ב, לשיטתו בביאור דעת הרמב"ם גניבה ג ד) - חייב כפל (רמב"ם שם, וטור חו"מ שנ), שרשות השומר מושאלת לבעלים, והרי הוא כגונב מרשות בעלים (נתיבות המשפט שם).

* ויש מן הראשונים סוברים, ששומר שגנב מהפקדון אינו חייב כפל (השגות הראב"ד גניבה ד י, ומגיד משנה שם בדעתו[6]), וכן כתבו ראשונים, ששואל שטבח את הבהמה שברשותו, אינו חייב כפל (רש"י כתובות לד ב ד"ה היתה פרה; ראב"ד בבא קמא קיב א; רשב"א שם, וראה שו"ת הרשב"א ה יז, ועוד). ופירשו אחרונים בטעם הדבר, ששומר אינו חשוב גנב, כיון שהחפץ תחת ידו מדעת הבעלים (חזון איש בבא קמא טז סק"כ), ואינו חשוב מעשה גניבה, שמקום החפץ הוא ברשותו (חידושי רבי שמואל רוזובסקי שם כא ב; שיעורי אבי עזרי כתובות לד ב אות נו).

הגונב אבדה

* יש סוברים שהגונב אבדה (ראה ערכו) חייב כפל (אור שמח גניבה ג ב; שיעורי רבי שמואל רוזובסקי בבא מציעא ב לח, בדעת הקצות החושן), שלדעתם אבדה חשובה שהיא ברשות בעלים (שיעורי רבי שמואל שם, וראה אור שמח על הרמב"ם שם).

* ויש סוברים שאינו חייב כפל (אולם המשפט שמט, וענף פרי לפרי יצחק סב, בביאור ירושלמי שבועות ח א; אמרי הצבי בבא קמא עט א אות קמג; קהילות יעקב בבא מציעא כח ב; שיעורי רבי שמואל שם בשם הגרי"ז), לפי שלדעתם כשם שגניבה חשובה שאינה ברשות בעלים, כך אבדה חשובה שאינה ברשות בעלים (אמרי הצבי שם; אולם המשפט שם, ושם רנט א; קהילות יעקב שם). ודווקא קודם שמצאוה, אבל אם מצאה אדם ונטלה על מנת להחזירה - אף שאינו יודע מיהו בעליה - הגונבה ממנו חייב כפל לבעלים (נתיבות המשפט רנט שם, וראה אור שמח שם).

הגונב מרשות הרבים

הגונב מרשות הרבים חייב כפל (משנה בבא קמא עט א, וראשונים שם בביאורה; קצות החושן שמט סק"א, שכן משמע מסתימת הרמב"ם וטוש"ע; מנחת חינוך נד ה).

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הירושלמי, שהוא חולק וסובר שאין חיוב כפל אלא על הגונב ממקום המשתמר, אבל הגונב מרשות הרבים פטור (ירושלמי שבועות ח א, וקצות החושן שם בביאורו).

דברים שהחיוב נוהג בהם

תשלומי כפל נוהגים בין בדבר שיש בו רוח חיים, ובין בדבר שאין בו רוח חיים (משנה בבא קמא סב ב), והגונב בהמה, או עופות, או כסות, או פירות, או כלים - משלם כפל (תוספתא שם ז), ואותה ששנינו: אחד שור ואחד כל בהמה לתשלומי כפל (משנה שם נד ב), אין הכונה שאין חיוב כפל אלא בבעלי חיים, אלא שלימדתנו המשנה שהנאמר בכתוב: עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה (שמות כב ח), הוא לאו דווקא (ראב"ד בבא קמא שם; רשב"א שם).

במקור דין זה נחלקו בתלמוד: לסוברים שמהכתוב אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב (שמות שם ו), לומדים כפל בגנב עצמו (ראה לעיל: החיוב וגדרו), לומדים שחיוב כפל הוא בכל דבר ממה שנאמר בכתוב זה: עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע (שם ח), "כל" ריבוי הוא (ראה ערך כל. בבא קמא סג א, בטוען טענת גנב, ושם ב, שכן הוא בגנב לדעה זו), שחייב על כל שיש בו פשיעה (שם נד ב); ולסוברים שכתוב זה אינו מדבר על גנב (ראה לעיל שם), לומדים שחיוב כפל הוא בכל דבר מהכתוב: אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם (שמות שם ג), וכסוברים שכל מקום שיש שני כללים הסמוכים זה לזה, אין דורשים אותם בכלל-ופרט-וכלל (ראה ערכו), אלא בריבוי ומיעוט וריבוי (ראה ערך כלל ופרט וכלל: בכללים סמוכים, מחלוקת תנאים, ושיש סוברים שכן פסק הרמב"ם להלכה), ולכך דורשים את הכללים "המצא תמצא" בריבוי ומיעוט וריבוי, ומרבים כל דבר (בבא קמא סד ב, ורש"י שם).

פחות משתי כסף

חיוב כפל, כתבו ראשונים שהוא אף בגונב פחות משתי כסף (רמב"ן בבא מציעא נז ב ד"ה תדע[7]); ויש שכתבו שאין הגנב חייב כפל אלא אם כן גנב שתי כסף, כשם שאין נשבעים על טענה של פחות משתי כסף (ראה ערך מודה במקצת וערך שבועת הדינים. פסקי תוספות בבא קמא קנד, בדעת תוספות שם; ים של שלמה שם ז א).

שותפים שגנבו

שותפים שגנבו חייבים בתשלומי כפל (מכילתא דרשב"י שמות כב ג; תוספתא בבא קמא ז; שבת צג ב, ותוספות שם; בבא קמא עח ב, ומאירי שם; רמב"ם גניבה ב יד) - ואף לסוברים ששנים-שעשו (ראה ערכו) מעשה, צריכים שיעור לכל אחד (ראה ערך שנים שעשו, ושם שאין הלכה כן), בכפל אין צריך שיעור, שהוא נוהג בכל שהוא (תוספות שבת שם); וכן שותף שגנב מחברו משלם כפל (מכילתא דרשב"י שם; משנה בבא קמא עח ב, ומאירי שם בביאורה, וראה גמרא שם; תוספות בבא קמא סב ב).

ואף שמתשלומי ארבעה-וחמשה (ראה ערכו) פטורים באופנים אלו (ראה ערך ארבעה וחמשה) - כיון שאין הטביחה או המכירה כולה באיסור - למדו מהכתוב: אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם (שמות שם), "משור" - אפילו מקצת שור (מכילתא דרשב"י שם).

גנב בהמה חוץ מידה או רגלה, משלם כפל (מכילתא דרשב"י שם), ואף שבתשלומי ארבעה וחמשה פטור אם מכרה חוץ מידה או רגלה (ראה ערך הנ"ל), למדו מהכתוב "עד שה" - אפילו מקצת שה (מכילתא דרשב"י שם).

קרקעות או עבדים או שטרות

הגונב קרקעות, או עבדים, או שטרות - אינו חייב לשלם תשלומי כפל (משנה בבא מציעא נו א, וברייתא שם נז ב, וברייתא בבא קמא סב ב, ושם סד ב; רמב"ם גניבה ב ב; טור חו"מ שנ).

במקור דין זה פירשו בתלמוד, שלסוברים שהכתוב: אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם (שמות כב ו), מדבר על חיוב כפל בגנב (ראה לעיל: החיוב וגדרו), לומדים כן ממה שנאמר: עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה וגו' (שמות כב ח), שאחר שלמדנו מ"כל", שתשלומי כפל נוהגים אף בדבר שאין בו רוח חיים (ראה לעיל), באו הפרטים בכתוב: "שור", "חמור", "שה", למעט קרקעות, עבדים ושטרות (בבא קמא סג א).

ולסוברים שהכתוב: אם ימצא הגנב, לא נאמר על כפל בגנב (ראה לעיל שם), פירשו בתלמוד, שכיון שדין זה שתשלומי כפל נוהגים בכל דבר, נלמד לדעה זו מהכתוב: אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם (שמות כב ג), ש"המצא תמצא" הם שני כללים, וכל שני כללים הסמוכים זה לזה, דנים אותם בריבוי מיעוט וריבוי, לסוברים כן, הרי מהפרטים שבכתוב זה: שור חמור ושה, ממעטים קרקעות עבדים ושטרות (שם סד ב. וראה ירושלמי שם ז א, ופני משה ומראה הפנים שם).

דבר שאינו מסוים

הגונב דבר-שאינו-מסוים (ראה ערכו) - שאין לבעלים סימן בו, או: שאינו במידה ובמשקל, או: שאינו שלם, כגון חצי רמון או חצי אגוז (ראה ערך דבר שאינו מסוים וערך טוען טענת גנב) - נחלקו בו ראשונים אם חייבים עליו כפל:

* יש מהראשונים שכתבו שאין חייבים (רש"י בבא קמא סג א ד"ה למעוטי; תוספות רבינו פרץ שם סד ב; רא"ש שם א; רבינו ירוחם מישרים לא ג; ים של שלמה שם א), שנתמעט מהכתוב: עַל שַׂלְמָה (שמות כב ח. בבא קמא שם לראשונים אלו).

* ויש שכתבו שחייבים (הר"י מיגאש בתשובה שבשיטה מקובצת בבא קמא סג א; רמב"ם גניבה ב ב, שהשמיט דין דבר שאינו מסויים, וים של שלמה שם ועוד בדעתו; חידושי הראב"ד בבא קמא סג א וסד ב, ועוד), שהמיעוט מהכתוב על שלמה אינו כלפי כפל בגנב (ר"י מיגש שם; ראב"ד שם ושם).

איסורי הנאה

הגונב אסורי-הנאה (ראה ערכו) פטור מכפל (תוספתא בבא קמא ז, ומכילתא מסכתא דנזיקין יג, שהוא פטור אף מקרן), ואפילו איסורי הנאה שאינם אסורים אלא מדרבנן (חסדי דוד שם), ואף אם אינם אסורים אלא לבעליהם (חסדי דוד שם, ראה שם כמה אופנים בזה). הטעם: איסורי הנאה, אף לסוברים שהם שלו, אינם ברשותו (ראה ערך אסורי הנאה: בעלות באיסורי הנאה), ואינו נחשב: וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ (שמות כב ו. אבן האזל גניבה ב א).

תרומה

הגונב תרומה מבית כהן, משלם כפל (תוספתא בבא קמא ז, לפירוש חסדי דוד שם ופירוש א' במנחת ביכורים שם; מאירי קידושין נח ב), שהתרומה, אף שהיא נקראת "קֹדשׁ" (ראה ויקרא יב ד, ושם כב ו-יד, וקדושין נג א-ב, וסנהדרין פג ב. וראה ערך תרומה), ממונו של כהן היא (חסדי דוד שם), והרי היא בכלל "רעהו" (מאירי קדושין שם).

הגונב תרומה - ומעשר ראשון (מאירי שם) - מישראל שהפרישה, לסוברים שטובת-הנאה (ראה ערכו) אינה ממון, אינו משלם כפל (רמב"ם גניבה ב ה; מאירי שם); ולסוברים שטובת הנאה ממון - משלם (תוספתא שם, לפירוש חזון יחזקאל שם, וראה ערך טובת הנאה); ויש סוברים שלדברי הכל משלם, שקנסו את הגנב (מנחת ביכורים שם בפירוש ב' בתוספתא שם).

כשאינו חייב בקרן

אין הגנב חייב בתשלומי כפל אלא אם כן חייב הוא בתשלומי קרן, אבל אם היה פטור מקרן, פטור אף מן הכפל (ראה להלן), שנאמר: חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם (שמות כב ג), תשלומי שנים אמרה תורה, ולא תשלומי אחד (ראשי בשמים י ו, וכעין זה באבן האזל גניבה ג ב,ד, וראה ענף פרי לפרי יצחק סב).

הגונב בשבת

הגונב בשבת - באופן שחילל שבת בגניבתו (ראה כתובות לא א-ב, ורש"י שם לד ב, ושאר ראשונים שם, האופנים בזה) - פטור מתשלומים (כתובות לד ב; רמב"ם גניבה ג ד), ואף לסוברים שמכפל שהוא קנס (ראה לעיל: החיוב וגדרו; בתורת קנס) אינו נפטר משום קם-ליה-בדרבה-מיניה (ראה ערך קם ליה בדרבה מיניה וערך קנס, ושם ושם שאין הלכה כן. ראה כתובות שם), מכל מקום פטור, כיון שאינו חייב בקרן, שמעשה הגניבה המחייב את הקרן מחייבו מיתה, ואין אדם מת ומשלם ממון (ראה ערך קם ליה בדרבה מיניה. רש"י שם), וכל שאינו חייב קרן - אינו חייב כפל (שיטה מקובצת שם בשם שיטה ישנה, ולחם משנה שאלה א ה, בביאור דעת הרמב"ם גניבה שם).

השיב הגניבה לבעלים

אם חזרה הקרן לבעלים, פטור הגנב מן הכפל (בבא קמא סח ב[8]), שאין חיוב כפל אלא כשהגניבה נמצאת ביד הגנב - בשעה שהעידו עדים (רש"י שם) - אבל אם הגנב כבר השיב את הגניבה לבעלים, אינו חייב כפל, שנאמר: אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ (שמות כב ג), היינו שהגניבה נמצאת ביד הגנב (רש"י בבא קמא שם), והימצאות הגניבה בידו היא המשך מעשה הגניבה, והיא חלק מהמעשה המחייב כפל (חידושי הגרנ"ט בבא קמא קלא ד"ה ולפיענ"ד).

לאחר שבית דין אמרו לו להשיב

החזיר את הגניבה אחרי שבית דין אמרו לו: חייב אתה ליתן לו, אף שלא אמרו: צא תן לו, שוב אינו נפטר מכפל (בבא קמא סט א. וראה ערך גמר דין).

לא השיב הגנב את הגניבה, אלא שפסקו לו בית דין: צא תן לו (ראה ערך גמר דין), יש סוברים שזה חשוב שחזרה קרן לבעלים (אחרונים דלהלן), שכשפסקו בית דין: צא תן לו, יצא מכלל גניבה (מלבושי יום טוב א חו"מ יא, וחלק ב חו"מ ה ו, וראה תוספות רבינו פרץ בבא קמא שם, וחזון איש שם יח סק"י).

התשלומים

הגונב חייב לשלם תשלומי כפל לבעל הגניבה (משנה בבא קמא סב ב, ושבועות מט א; רמב"ם גניבה א ד; סמ"ג עשין עא; טור חו"מ שמח). גנב דינר משלם שנים, גנב חמור או כסות או גמל משלם שנים בדמיהם (רמב"ם שם).

הוזלה הגניבה בשעת העמדה בדין

היתה הגניבה שוה בשעת הגניבה ארבעה זוזים, ובשעת העמדה בדין הוזלה ואינה שוה אלא זוז, שתשלומי הקרן הם כפי שהיתה שוה בשעת הגניבה (ראה ערך גנבה), אמר רב: תשלומי כפל כשעת העמדה בדין (בבא קמא סה א; רמב"ם גניבה א יד; טור חו"מ שנד), היינו כשוויו עכשיו בזמן שנגמר הדין (רא"ש בבא קמא ז ב).

בטעם הדבר כתבו ראשונים, שלמדו בתלמוד מהכתוב שהגנב חייב לשלם את הקרן כשעת הגניבה, שנאמר: אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה וגו' חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם (שמות כב ג), למה נאמר "חיים" ב"גניבה", לומר לך: אחייה - השלם (רש"י בבא קמא סד ב ד"ה אחייה; תוספות שם סה א ד"ה דתניא, שאחייה הוא לשון תשלומים, וכל דבר שמשלים החסרון קרוי אחייה) - לקרן כעין שגנב (בבא קמא שם. וראה ערך גנבה), ומשמע שאת הקרן לבדה יש לשלם כעין שגנב, אבל את הכפל ישלם כשעת העמדה בדין (תוספות שם ד"ה גופא, ותוספות רבינו פרץ שם; רא"ש שם), שהקרן לבדה קרויה גניבה, שהיא הנגנב (שיטה מקובצת שם בשם שיטה), אבל הכפל אינו נקרא גניבה, שהרי לא גנבו (שיטה מקובצת שם בשם רבינו יהונתן).

ויש מהראשונים שכתבו שזה שכפל משלם כשעת העמדה בדין הוא מסברא, לפי שבחיוב כפל אינו מחוייב עד שעת העמדה בדין (חידושי הראב"ד בבא קמא סה א, ושם סו א; רא"ש שם בדרך ב'; שיטה מקובצת שם בשם שיטה), שהרי לפני כן אם הודה בו - נפטר (ראה ערך מודה בקנס. רא"ש שם; שיטה שם).

גנב בהמה כחושה והשמינה

גנב בהמה כחושה והשמינה, משלם תשלומי כפל כשעת הגניבה (ברייתא בבא קמא סה א, ותוספתא שם ז, וראה להלן; רמב"ם גניבה א יג; טור חו"מ שנד: ופיטמה, וראה להלן), ולא כשעת העמדה בדין, שאומר לו הגנב: אני פיטמתי את הבהמה, ולמה תיטול אתה תשלום עבור זה (בבא קמא שם).

גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור, משלם כפל כשעת הגניבה (ברייתא שם סה ב; רמב"ם שם; טור חו"מ שנג), ונחלקו בכך אמוראים:

* רבי אילעא פירש שהוא משום שטלה ונעשה איל הוא שינוי (ראה ערכו), לדעתו (ראה ערך שינוי, ושם שכן הלכה. ראה בבא קמא שם), ואף לסוברים ששינוי אינו קונה (ראה ערך הנ"ל), אינו משלם אלא כשעת הגניבה (בבא קמא שם), שכיון שנשתנתה הגניבה שינוי גמור, אינו חייב לשלם אלא כמו שהיתה שוה בשעת הגניבה, שהגנב אומר לו: כלום איל גנבתי ממך, טלה גנבתי ממך (מלחמות לרמב"ן שם צו ב; תוספות רבינו פרץ שם סה ב; רבי עקיבא איגר שם, בביאור דברי הרא"ש שם ב), ולדעתו, אם נתפטמה הבהמה מאליה - שהפיטום שייך לבעלים הראשונים, לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל. מלחמות שם צו ב) - משלם כפל כשעת העמדה בדין (גמרא שם סה ב).

* ורבי חנינא סובר שאף אם אינו חשוב שינוי, משלם כעין שגנב, שהגנב אומר לבעלים: כלום איל גנבתי ממך, טלה גנבתי ממך (בבא קמא שם), שכיון שנשתנה במקצת, אף שאין זה שינוי הקונה, אינו משלם עליו כפל, כיון שלא היה בשעת גניבה (מלחמות לרמב"ן שם צו ב), ואף אם נתפטמה הבהמה מאליה, אומר הגנב: כלום שמינה גנבתי ממך (רא"ש שם, ורבי עקיבא איגר שם סה ב בדעתו; ים של שלמה שם ד).

להלכה נחלקו ראשונים:

* יש שכתבו שהגונב בהמה כחושה ונתפטמה אצלו מאליה, משלם כעין שגנב, שהגנב אומר לו: כלום שמינה גנבתי ממך (תוספות רי"ד ותוספות רבינו פרץ ור"מ מסרקסטה בשיטה מקובצת שם סו א, בשם ר"ח; תוספות שם סה א ד"ה אנא, וסו א ד"ה טלאים בשם ר"י, ורא"ש שם ב בשמם; ראשונים שם[9]), שהלכה כרבי חנינא (ים של שלמה שם ז ג בדעת תוספות).

* ויש שכתבו שהוא משלם כשעת העמדה בדין (רא"ש שם בדעת הרי"ף שם ריש פרק ז; רש"י בבא קמא סה א ד"ה ומשני, ושם סו א ד"ה טלאים; מלחמות לרמב"ן שם צו ב; טור חו"מ שנד; לבוש שם ד; ים של שלמה שם[10]). וכתבו ראשונים בדעתם, שהם סוברים שהלכה כרבי אילעא (מלחמות לרמב"ן שם; רא"ש שם בדעת הרי"ף), הסובר שהגונב בהמה כחושה והשמינה אצלו מאליה, שאינו חשוב שינוי, משלם כפל כשעת העמדה בדין, שאינו יכול לומר לו: כלום שמינה גנבתי ממך (מלחמות שם).

גנב בהמה שמינה והכחישה

גנב בהמה שמינה והכחישה, משלם תשלומי כפל כעין שגנב (ברייתא בבא קמא סה א, ותוספתא שם ז; רמב"ם גניבה א יג; טור חו"מ שנד), ולא כשעת העמדה בדין, שאומרים לגנב: מה ההבדל בין אילו הרגת את כל הבהמה, לבין אם הרגת את חציה (בבא קמא שם). ונחלקו ראשונים:

* יש מפרשים שלא נאמרו הדברים אלא כשהכחישה בידים (ראשונים דלהלן; מלחמות לרמב"ן שם צו ב (לד א); רא"ש שם ז ב; טור חו"מ שנד), מהם שפירשו הסברא, שהכחשה תחילת טביחה היא (רש"י שם סה א ד"ה מה); ומהם שפירשו, שכיון שהוא הכחישה, דין הוא שישלם הכל כמו שהיתה שווה בשעת הגניבה (פסקי רי"ד שם).

* ויש מפרשים שהדברים אמורים אף כשהוכחשה מאליה (תוספות שם סה א ד"ה מה לי), שכשם שאילו הרג את הבהמה וקנאה בשינוי (ראה ערכו), לא היה משלם כפי שהיא שוה כעת, שהרי אינה של הבעלים, אלא כפי שהיתה שוה קודם שהרגה, כשהיתה שייכת לבעלים, כך אם הרג את חציה היינו שהכחישה, אינו משלם כפי שהיא שוה כעת, אלא כפי שהיתה קודם שהכחישה, ומטעם זה הוא הדין אם הבהמה הוכחשה אצלו מאליה, משלם כעין שגנב, שכשם שאילו היתה מתה מאליה, יש לחייבו כשוויה מתחילה שהיתה של נגנב, ולא כשוויה עתה שנשתנתה, הוא הדין במתה חציה, דהיינו הוכחשה (תוספות שם. וראה תוספות רבינו פרץ שם).

להלכה נחלקו ראשונים:

* יש סוברים שאם הוכחשה מאליה משלם כפל כשוויה עתה (רש"י שם סה א ד"ה מה, ושם סו א ד"ה טלאים; תוספות שם סו א ד"ה טלאים בשם רבינו תם; רא"ש שם; טור חו"מ שנד; לבוש שם ד), שהם סוברים שאין אומרים: מה לי הרגת כולה, מה לי הרגת חציה, אלא בהכחישה בידים ולא בהוכחשה מאליה (רש"י סה שם; לבוש שם).

* ויש סוברים שאף אם הוכחשה מאליה משלם כפל כשוויה בשעת גניבה (תוספות שם סו א בשם ר"י; תוספות רבינו פרץ שם סה א בפירוש א, ושם סו א; מלחמות שם צו ב), מהם סוברים שאף בזה אומרים: מה לי מתה כולה, מה לי מתה חציה (תוספות רבינו פרץ שם); ומהם סוברים שלמסקנא אף בלא סברא זו, לענין כחש לא אמר רב שהוא משלם כשעת העמדה בדין (תוספות שם בשם ר"י).

צורת התשלום

תשלומי כפל משולמים מ"מיטב הארץ", ועל כך, ראה ערך אבות נזיקין, וערך תשלומי נזק, ושם אם רשאי לשלם תשלומי כפל בקרקע, כשיש לו מטלטלים. ונחלקו ראשונים:

* יש שנראה מדבריהם שאינו רשאי לשלם תשלומי כפל בשברי כלים (רמב"ם גניבה א טו, והגהות מיימוניות ומגיד משנה ועוד שם בביאורו), שתשלומי כפל יש לשלם כמו תשלומי קרן, והרי דרשו בירושלמי מהכתוב: חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם (שמות כב ג) - ולא מתים (ירושלמי בבא קמא א א. מגיד משנה שם), וכלים שבירתם זו היא מיתתם (ערוך השלחן חו"מ שנד יב).

* ויש סוברים שתשלומי כפל חלוקים מתשלומי קרן, ונראה מדבריהם שהוא רשאי לשלם תשלומי כפל בשברי כלים (ראב"ד גניבה שם, ואחרונים הנ"ל בביאורו, וראה אבן האזל שם), ולדעתם מה שלמדו מהכתוב שמשלם חיים ולא מתים, אינו אלא על תשלומי קרן - כמו גזלן (ראב"ד שם. וראה ערך גזל) - אבל כפל יכול לשלם אף בשברי כלים (חידושי רבי חיים הלוי על הרמב"ם שם).

כשאין לו איך לשלם

אם אין לו לשלם את הכפל, אין בית דין מוכרים אותו לעבד-עברי (ראה ערכו) עבור תשלום כפל (מכילתא דרשב"י שמות כב ב; ירושלמי סוטה ג ח; קידושין יח א; רמב"ם גניבה ג יב; טור חו"מ שמח) - כשם שמוכרים אותו, עבור תשלום הקרן (ראה ערך גנבה: תשלומיה ע"י מכירת הגנב) - שממעטים מהכתוב: וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ (שמות כב ב), בגנבתו ולא בכפלו (מכילתא דרשב"י שם; ירושלמי שם; קידושין שם), ונשאר הכפל חוב עליו עד שיעשיר (רמב"ם שם).

למי משלם

תשלומי כפל משלם הגנב לבעל הגניבה (רמב"ם גניבה א ד), וכן נאמר בכתוב: אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ (שמות כב ח), שכיון שנצטער זה שגנבו ממונו, דין הוא שיזכה בכפל (שו"ת הרדב"ז ב אלף מט (תרכד), שלכן חייבתו תורה לשלם דווקא לבעלים, ולא למי שירצה לשלם).

ואף באופנים שאין לבעלים הפסד מהגניבה, משלם להם הגנב כפל (מרחשת ג ל אות ז), ולא למי שהפסיד מהגניבה (ספר הזכרון אבן ציון מהגר"ח; אבי עזרי נזקי ממון ח א ד"ה ואשר נראה), כיון שכפל הוא קנס (ראה לעיל: החיוב וגדרו; בתורת קנס), ואינו תשלומי ההפסד (מרחשת שם; אבי עזרי שם), אלא חיוב שחייבתו תורה מפני שעשה איסור (ראה לעיל שם).

גנב נכסי מלוג

גנב ולד בהמת נכסי-מלוג (ראה ערכו) - היינו נכסים שנפלו לאשת איש מבית אביה, שהגוף שלה והפירות של בעל (ראה ערך נכסי מלוג, וראה ערך בעל: פירות) - משלם הגנב כפל לאשה (כתובות עט ב; רמב"ם אישות כב כח).

גנב נכסי מלוג עצמם, נחלקו ראשונים בדבר:

* יש אומרים שאף כאן משלם כפל לאשה, לפי שלא תקנו לו לבעל אלא את הפירות שיוצאים מגוף נכסי מלוג, ולא אלו שבאים ממקום אחר (תוספות כתובות שם ד"ה פירא בשם הריב"ן וברא"ש שם; ראשונים שם), וקונים בדמי הכפל קרקע והבעל אוכל פירות (בית מאיר אה"ע פה טז).

* ויש חולקים וסוברים שכפל של נכסי מלוג עצמם לבעל הוא, לפי שאף פירות שאינם יוצאים מגוף הנכסים יש לו, ודווקא פירות של הפירות לא תקנו לו (מאירי בבא מציעא לד ב).

הגונב מן השומר

הגונב מן השומר, משלם כפל לבעלים, ולא לשומר (משנה בבא מציעא לג ב; ירושלמי שבועות ח א; רמב"ם שאלה ופקדון ח א; טור חו"מ רצה. וראה לעיל: בגונב שלא מביתם; הגונב מבית שומר).

שילם השומר את הקרן לבעלים - או אפילו נתרצה לשלם (בבא מציעא לד א; ירושלמי שם ג א; רמב"ם שם; טור שם) - ונמצא הגנב, משלם כפל לשומר (משנה שם לג ב. וראה להלן).

ונחלקו אמוראים: רב יהודה בשם שמואל ורבי אלעזר סוברים שרבי יוסי חולק (בבא מציעא לז א), ולדעתו אף אם שילם השומר את הקרן, משלם הגנב את הכפל לבעלים, שכיצד זה נותן לתוך כיסו כפילו של זה (רש"י שם ד"ה אף), שלדעתו "אין אדם עושה סחורה בפרתו של חברו" (גמרא שם, על פי משנה שם לה ב), ולדבריהם הלכה כמותו (גמרא שם לז א); ורבי יוחנן סובר שאף לדעת רבי יוסי משלם את הכפל לשומר, כיון שהשומר שילם או נתרצה לשלם (שם).

להלכה הכפל לשומר (רבינו חננאל שם לד א; רי"ף שם (יח ב); רמב"ם שם; רא"ש שם ג א; אור זרוע ג פסקי בבא מציעא קג בשם ר' ברוך מארץ יון; טור שם), שכל מקום שנחלקו שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן (ראה ערך הלכה (ד). רבינו חננאל שם; אור זרוע שם בשם ר' ברוך מארץ יון), ומה שר' אלעזר סובר כשמואל, אינו חשוב, כיון שהיה תלמיד קטן לגבי ר' יוחנן (ראה ערך הנ"ל. רבינו חננאל שם; אור זרוע שם בשם ר' ברוך מארץ יון).

ויש מן הראשונים שסובר שהלכה שהכפל לבעלים (אור זרוע שם), שהלכה כשמואל בדינים (ראה ערך הנ"ל), ועוד שרבי אלעזר סובר כמותו (אור זרוע שם).

הערות שוליים

  1. לב, טורים עא-קמח.
  2. וראה שם שורש יד, ומנין המצוות לרמב"ם בתחילת היד החזקה מצות עשה רלט, וברמזים שלפני הלכות גניבה.
  3. וראה סמ"ק שלא מנה מצוה זו, ונראה שסובר שזה נכלל במצוה אחרת.
  4. וכן כתבו בתלמידי רבינו פרץ בשיטה מקובצת בבא קמא סט א, וכן כתב בקצות החושן כה סק"א, וראה נתיבות המשפט ומשובב נתיבות שם. וראה ערך גזל.
  5. וראה מרחשת ב ליקוטים ג, שתמה שבתוספתא הנ"ל מפורש שלרבי יוסי הגלילי חייב כפל.
  6. וראה מגיד משנה שם, שנסתפק לומר שאף הרמב"ם סובר כן.
  7. וראה קובץ שיעורים בבא קמא אות ה, שאף התוספות בבא קמא סג א ד"ה למה סוברים כן.
  8. וראה מלבושי יום טוב ב חו"מ ו, שמצדד שיש מחלוקת תנאים בדבר.
  9. וראה אמרי משה לב טו, ואבן האזל גניבה א יד, שכן דעת הרמב"ם שם יג.
  10. וראה בית יוסף חו"מ שם, וים של שלמה שם, שפירשו כן דעת הרמב"ם שם, שמה שכתב השמינה היינו בידים.