מיקרופדיה תלמודית:כסף (מטבע)

הגדרה^[1] - מטבע או דבר אחר המשמש כאמצעי תשלום במקח וממכר, ובפרעון חובות וחיובי ממון שונים, ומשערים על פיו ערכו של ממון

השם "כסף" נזכר במקרא בכמה מובנים:

• מין מתכת, כמו: שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף (ראה ערך חצוצרות. במדבר י ב).

• מטבע המשמש כאמצעי תשלום, כמו: תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף (דברים ב ו)^[2].

• מין מטבע מסויים, כמו: מֵאָה כֶסֶף (שם כב יט)^[3].

• רכוש בכלל, כמו: וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד (שם יז יז), שפירושו ממון (ראה ערך מלך).

ערך זה ענינו כסף בתורת אמצעי תשלום, וכקנה מידה לשיעור ערכו של ממון.

גדרו

כסף בדיני התורה ובמצוותיה נזכר לענין מספר רב של דברים, כגון קדושי אשה (ראה ערך קדושין) ופדיון-מעשר-שני (ראה ערכו). על גדר כסף בהלכה דנים לענין דברים הטעונים כסף ולא "שוה-כסף" (ראה ערכו), וכן דנים על גדרו בתורת תשלום עבור סחורה (ראה להלן: בתורת דמי מקח), ועל גדרו בתורת קנה מידה לשער בו ערכו של ממון, שהיוקר והזול נמדדים על פיו (ראה להלן: בשיעור ערכו של ממון).

ברוב דיני התורה התלויים בכסף, אף שוה כסף דינו ככסף (ראה ערך שוה כסף), אולם יש מדיני התורה הטעונים כסף דוקא ולא שוה כסף, כגון פדיון-מעשר-שני (ראה ערכו) - שנאמר בו: וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ (דברים יד כה), ודורשים: כסף שיש עליו צורה (ברכות מז ב, ושבת קכח א ועוד), או כתב (רמב"ם מעשר שני ד ט; שו"ע יו"ד שלא קלח), ויוצא באותו זמן ובאותו מקום (רמב"ם שם י; שו"ע שם) - וכן מחצית השקל שנותנים כל שנה לקרבנות ציבור (ראה ערך שקלים. משנה בכורות מט ב)^[4].

גדרו

כסף לענין מקח וממכר (ראה להלן: בתורת דמי מקח) פירושו מטבע היוצא (כן משמע ממשנה בבא מציעא מד א, ורמב"ם מכירה ו ו, וטוש"ע חו"מ רג ח; המקח לרב האי מא), שבמקום שאין מלך נקבע על פי הסכמת אנשי המדינה, ובמקום שיש מלך נקבע על פי מצות המלך, ולא על פי הסכמת בני המדינה (המקח שם), אבל לשונות של זהב ושל כסף הרי הן כעששיות של ברזל ושל נחושת, ודינן כשאר המטלטלין (רמב"ם שם ב; שו"ע שם ג). וכן כסף האמור לענין שומת ערכו של ממון - שהזול והיוקר נמדדים על פי כסף, ולא על פי שאר דברים (ראה להלן: בשיעור ערכו של ממון), ולכן מותר להלוות מטבע במטבע (כן משמע מגמ' שם מד א-ב; טוש"ע יו"ד קסב א), ואין זה כהלואת פירות, שאסור להלוותם סאה בסאה, שמא יתייקרו בשעת הפרעון, ויש בכך משום רבית (ראה ערכו. גמ' שם; טוש"ע שם) - היינו מטבע היוצא (יראים קיח; התרומות מו ה ו; טוש"ע שם), אבל חתיכות של כסף דינן כפירות (יראים שם; התרומות שם). וכן תשלומי גזילה ונזיקין, שמשערים בכסף (ראה להלן: בשיעור ערכו של ממון) שיעורם הוא על פי ערך המטבע היוצא, ולא על פי ערך מתכת הכסף (המקח שם; חזון איש חו"מ טז סק"ב, שכן המנהג).

כשמשתמשים בחפצים כאמצעי לתשלום

במקומות שמשתמשים בחיטים או בפירות אחרים כאמצעי תשלום במקח וממכר, נחלקו גאונים:

• יש אומרים שדין החיטים והפירות הוא כמטבע היוצא, ואף אם יש באותו מקום מטבע הנוהג על פי המלך, אלא שחוק המלך הוא שיתקבלו שניהם בסחורה, והפירות "חריפים" לצאת בהוצאה, שניהם חשובים מטבע, בין הפירות ובין מטבע המלך (המקח שם).

• ויש אומרים שאין דין הפירות באותם מקומות כמטבע, שאין מטבע אלא של כסף (קיצור השערים למקח שם; רי"ץ גיאת בבא מציעא מד א, בשם רב שרירא), ואף אם נהגו לישא וליתן בפרוטות נחושת אינן כמטבע (קיצור השערים שם).

כסף החשוב ממון

כסף האמור לענין שיעור שוה פרוטה (ראה ערכו) שחשוב ממון (ראה ערך הנ"ל), וכן כסף שנזכר בניגוד ל"שוה-כסף" (ראה ערכו), נחלקו בו הדעות:

• יש סוברים שמובנו הוא מתכת כסף, ולא מטבע (אבני מלואים כז סק"א, בדעת הרבה ראשונים), ולדעתם מטעם זה הוא שיש הסוברים ששיעור פרוטה (ראה ערכו) הוא משקל חצי שעורה של כסף טהור (תשובות הגאונים (קורונל) צה; רבנו חננאל שבועות לח ב; רי"ף קדושין יב א; ועוד), ובפחות מזה אינו חשוב ממון, אפילו אם הוא שוה הרבה בדברים אחרים (בדק הבית אה"ע לא, בדעת הטור שם, בשם הרמ"ה), לפי שכסף האמור בתורה הוא מתכת כסף, והשיעור הוא על פי משקל המתכת, בין אם הוקרה ובין אם הוזלה (אבני מלואים שם, בדעת הרבה ראשונים). ולדעתם אף "כסף" האמור בתשלומי נזיקין (ראה ערכו) לענין תשלום "כסף או מיטב" (ראה ערך נזיקין וערך מיטב) הוא מתכת כסף, ולא מטבע (אבני מלואים שם, בדעת נמוקי יוסף בבא קמא ט א, בשם הרמ"ה).

• יש סוברים ש"כסף או מיטב" האמור בתשלומי נזיקין היינו מטבע היוצא, כמו: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי (שמות כב כד. ש"ך חו"מ תיט סק"ג, שכן דעת כל הפוסקים). וכן יש סוברים שכסף האמור בתורה בניגוד לשוה כסף פירושו מטבע, ואף פרוטה של נחושת כסף היא ולא "שוה כסף" (כן משמע מרבנו חננאל בן שמואל קדושין ב א; אבני נזר אה"ע שפד, על פי רש"י קידושין ב א ד"ה פרוטה; חזון איש אה"ע קמח לקידושין יא ב), ורק לענין שיעור פרוטה הולכים אחר שיווי מתכת הכסף במשקל חצי שעורה, שכל שיש בפרוטת נחושת שיווי זה הרי היא חשובה ממון (אבני נזר שם; חזון איש שם). וכן שאר שיעורי מטבעות, כגון חמישה סלעים לפדיון הבן, שכתבו ראשונים שיעורם במשקל המתכת (טוש"ע יו"ד שה א; ועוד), אין השיעור כולל את ערך ההטבעה, אלא את משקל המתכת בלבד (דעת כהן קפד; חזון איש חו"מ טז י), שאף מתכת הכסף חשובה מטבע מצד עצם טבעה, לפי שהיא יקרה ונוח להשתמש בה כאמצעי תשלום, וקבעה תורה את השיעור לדורות על פי משקלה (כן משמע מחזון איש שם ט-י).

• ויש סוברים שכסף האמור בתורה אין פירושו לא מתכת כסף ולא מטבע, אלא "ממון", ולכן אין שיעור שוה פרוטה תלוי במשקל הכסף, אלא בערכו, ואפילו פחות ממשקל חצי שעורה כסף חשוב ממון, אם הוקרה המתכת ואפשר לקנות בשיעור זה דברים אחרים כמו בפרוטה (אבני מלואים שם, בדעת ריטב"א קדושין יא א)^[5].

מטבעות ושטרות

בזמן המקרא והתלמוד היה עיקר ערכו של המטבע כערך המתכת שנעשה ממנה על פי משקלו^[6], וההטבעה באה בעיקר לציון משקלו של המטבע (חידושי הרי"מ אה"ע כז סק"ג), ומכל מקום מטבע טבוע היה שוה יותר מערך המתכת שבו (תוספות בכורות נ א ד"ה דמזדבנא, בשם ריב"ן). ונחלקו ראשונים אם שיעור ההפרש בין מטבע טבוע לשאינו טבוע היה אחד מכ"ד בערך המתכת, והוא שכר ההטבעה (תוספות שם, בשם ריב"ן); או ששיעור ההפרש היה חומש (כן משמע מפסקי רי"ד בבא קמא צח א; רא"ש שם ט יב, לפי תשובת ר"מ בנט בשו"ת חתם סופר חו"מ סה).

במשך הדורות התחילו לערב במטבעות הכסף מתכות אחרות, כגון נחושת, והיה שווי המטבעות גבוה בהרבה מערך מתכת הכסף שבתוכם (כן משמע מביאור הגר"א יו"ד שה סק"ד), ולאחר מכן התחילו המדינות או הבנקים להוציא שטרות נייר לשימוש בתורת אמצעי תשלום במקום מטבעות של מתכת. בתחילה היו המדינות שהוציאו שטרות נייר מתחייבות לשלם לכל דורש את תמורת השטרות במטבעות כסף או במטבעות זהב, לפי הסכום הנקוב בהם, והיו מקומות וזמנים שלא היה מקבל כלום, כמו במטבע (ראה שו"ת ר' משולם איגרא חו"מ טז, ונחל יצחק חו"מ סו לח), ובתקופה מאוחרת יותר היו מתחייבות לשלם את התמורה במתכת זהב, ואילו בימינו אין בשטרות כל התחייבות מצד המדינות, ואינם משמשים אלא כאמצעי תשלום בלבד, ואף מטבעות המתכת בדרך כלל אין להם ערך עצמי, ואינם משמשים אלא כאמצעי תשלום (ראה ברית יהודה (בלוי) פתיחה לפרק יח), ונחלקו אחרונים בדין שטרות הכסף:

• יש סוברים ששטרות נייר אינם חשובים כסף לדיני התורה (תשובה מאהבה ג תד; שו"ת חתם סופר שם; טוב טעם ודעת קמא רעא ותליתאה ב לח, והאלף לך שלמה חו"מ ו, וחכמת שלמה חו"מ קצ; בית שלמה חו"מ לד וע ועא ועז; עונג יום טוב קב; חיי אריה א), לפי שאין להם ערך עצמי (עונג יום טוב שם; חיי אריה שם), או לפי שאינם אלא כשטרי חוב על אוצר הממשלה, ודינם כשטרות שאין גופם ממון (ראה ערך שטרות. תשובה מאהבה שם; טוב טעם ודעת והאלף לך שלמה וחכמת שלמה שם; בית שלמה שם; עונג יום טוב שם), ונתמעטו מחיובי אונאה (ראה ערך אונאה: דברים שאין בהם אונאה. בית שלמה חו"מ ע), ושומרים (ראה ערכו. בית שלמה חו"מ לד ועז), ומשבועה (ראה ערכו) דאורייתא (ראה ערך שבועת הדיינים. שו"ת חתם סופר שם), ואין פודים בהם בכור-אדם (ראה ערכו), שאין פודים בשטרות (ראה ערך פדיון הבן. תשובה מאהבה שם; שו"ת חתם סופר שם; חכמת שלמה שם; עונג יום טוב שם; חיי אריה שם), ומכל מקום אינם ממש כשטר, אלא נקנים כשאר מטלטלין, ואינם צריכים כתיבה ומסירה כשטר (ראה ערכו. שו"ת חתם סופר שם), והמזיקם חייב לשלם מן הדין כממון גמור, ואינו כמזיק שטרו של חברו, שחיובו הוא רק מדין "גרמי" (ראה ערך גרמא בנזקין; גרמי: באין גופו ממון. שו"ת אור שמח ב יד).

• ויש סוברים ששטרות נייר דינם ככסף לכל דבר (שו"ת חתם סופר יו"ד קלד, ושם חו"מ קפז; נחל יצחק חו"מ סו לח, ועין יצחק יו"ד ל; שואל ומשיב תליתאה ג נה; ערוך השלחן חו"מ סו ט, ושם רג יב, ושם רעח יג, ויו"ד שה יח), שהרי אף מטבעות של כסף פעמים שערכם הוא יותר מערך המתכת שבהם, ואף על פי כן דינם ככסף לגבי כל שוויים, וזה הוא גדר מטבע, שגזרה המלכות עליו שיצא בהוצאה, והמוכר חייב לקבלו כתשלום, ודינא-דמלכותא-דינא (ראה ערכו) לענין זה, והרי הוא מטבע גמור (שו"ת חתם סופר שם ושם; נחל יצחק שם).

הגוזל מטבע ונפסל

מטבע שבזמן חז"ל, אף על פי שהיה עיקר ערכו משום המתכת שבו, יש דינים התלויים בערכו בתורת מטבע טבוע, כגון הגוזל מטבע ונפסל - והמטבע הגזול קיים בידי הגזלן - אומר לו הגזלן לנגזל: הרי שלך לפניך (משנה בבא קמא צו ב; רמב"ם גזלה ג ד; טוש"ע חו"מ שסג א). ונחלקו אמוראים:

• יש אומרים שכך הדין דוקא כשפסלתו מדינה זו, ויוצא במדינה אחרת (רב יהודה בגמ' שם צז א), אבל אם פסלתו מלכות, שציותה שלא יצא לא במדינה זו ולא במדינה אחרת (רש"י ד"ה פסלתו מלכות), הרי זה כגוזל מטבע ונסדק, שמשלם כשעת הגזלה (רב יהודה בגמ' שם), שהואיל ואינו יוצא כלל, היזק גמור הוא (כן משמע מרש"י שם ד"ה היינו), שאין צורת מטבע זה דומה לצורת שאר המטבעות היוצאים עכשיו, ואילו בשעת הגזלה היו כל המטבעות שוים לו (רש"י ד"ה הכא מינכרא).

• ויש אומרים שאפילו פסלתו מלכות אומר לו הרי שלך לפניך, שהרי לא נשתנה (רב הונא בגמ' שם), שאין זה שינוי, מכיון שלא נעשה מעשה בגוף המטבע (רבנו יהונתן שם צו ב).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה (רמב"ם שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם); ויש פוסקים כדעה השניה (רא"ש שם ט י; טור שם, בשמו; רמ"א שם, בשם יש אומרים; ב"ח שם).

שטרות כסף של ימינו, יש מהאחרונים שכתבו שאם נפסלו לדברי הכל אינו יכול לומר הרי שלך לפניך, שאי אפשר לומר כן אלא במטבע שעיקר ערכו הוא משום המתכת שבו, וגם כשנפסל הרי המתכת קיימת, אבל שטרות של ימינו, שאין להם ערך עצמי, כשנפסלו הרי זה כהיזק ניכר (מנחת פתים שם; דברות משה שם סח ב)^[7].

הפוחת מצורת המטבע

השף מטבע של חברו - שפיחת את צורת המטבע (רש"י שם צח א ד"ה השף), ולא חיסר את גופו (גמ' שם) - אמרו אמוראים שפטור, לפי שלא חיסרו כלום (רבה בגמ' שם), ונחלקו ראשונים בטעם הדבר:

• יש מפרשים שהם סוברים שמטבע שפסלתו מלכות אין זה חשוב שינוי לקנות בגזלה (ראה לעיל. תוספות שם ד"ה השף; רשב"א שם; רא"ש שם), והשף מטבע חברו הוא הזק-שאינו-ניכר (ראה ערכו. תוספות שם, לפי מחנה אפרים נזקי ממון ד), שהצורה היא דבר שאין בו ממש (מחנה אפרים שם; חידושי הרי"מ חו"מ פח סק"ג), שהמתכת נשארה כמות שהיתה, ואף על פי שירד ערכה על ידי זה, הרי זה אינו ניכר (חידושי הרי"מ שם), אבל לאמוראים הסוברים שמטבע שפסלתו מלכות הרי הוא כנסדק, וחשוב כהיזק ניכר (ראה לעיל), השף מטבע חייב לשלם (תוספות ורשב"א ורא"ש שם).

• ויש מפרשים הטעם שאינו אלא גרמא-בנזקין (ראה ערכו. רש"י שם ד"ה חסורי; תוספות רי"ד ופסקי רי"ד ופסקי ריא"ז שם; מרדכי שם קטז; טור חו"מ שפו; רמ"א שם ג; ים של שלמה שם יז), שחסרון הצורה אינו חשוב אלא גרמא, הואיל ולא חיסרו כלום (תוספות רי"ד ופסקי רי"ד ופסקי ריא"ז שם), שעיקר המטבע הוא המתכת שבו, וביטול צורתו אינו אלא גרמא שייפחת מדמיו (אבן האזל חובל ז ד, בדעת הרמב"ם שם יא)^[8].

שטרות כסף של ימינו, מכיון שעיקרם אינו אלא הצורה, המוחק את הצורה שעליהם - חייב (חידושי הרי"מ אה"ע כז סק"ג; שו"ת אמרי יושר ב קנא, ומנחת פתים חו"מ שסג).

מודה במקצת

לענין שבועת מודה-במקצת (ראה ערכו), שלהלכה אין נשבעים אלא כשההודאה היא ממין הטענה (ראה ערך הנ"ל), כל מין מטבע אחת היא, ולכן אם אמר לו: דינר זהב יש לי בידך, והשיבו: אין לך בידי אלא דינר כסף, או פרוטה - חייב (משנה שבועות לח ב). וביארו גאונים וראשונים שלא אמרו כל מין מטבע אחת אלא בתובעו "מטבע" סתם, כגון שטען שנתן לו דינר זהב להחליפו וליתן לו מטבעות תחתיו (כן משמע ממשפטי שבועות לרב האי א א; תוספות שם ד"ה בטוענו; תוספות הרא"ש שם מ א, בשם רבנו חננאל; רמב"ן ורשב"א ועוד שם; טוש"ע חו"מ פח יא), אבל הטוען "דינר זהב יש לי בידך בפקדון", והודה לו הנתבע בדינר כסף, או בפרוטה - פטור, שאין זו הודאה ממין הטענה (משפטי שבועות שם; רמב"ם טוען ג ח; תוספות ורמב"ן ורשב"א שם; טוש"ע שם ט), מכיון ששתי המטבעות חלוקים בין במינן ובין בצורתן (ריטב"א שם), וכן אם טענו מטבע ממלכות זו, והודה לו במטבע ממלכות אחרת - פטור (רמב"ן שם)^[9].

היו התביעה והטענה באותו מין מתכת, אבל במטבע אחר, כגון שתבעו דינר זהב והודה לו בחצי דינר זהב, נחלקו ראשונים אם זו הודאה ממין הטענה (כן משמע מהרמב"ן שם לט ב, ורא"ש שם ו ד, בשמו); או שאינה חשובה הודאה ממין הטענה, ופטור (רא"ש שם), וכן הלכה (טוש"ע שם יא).

בעל חוב

בעל חוב, שלהלכה אם יש לו מעות חייב לפרוע מעות, ולא שוה כסף (ראה ערך גבית מלוה: גבייה במעות), נחלקו אחרונים אם חייב לפרוע באותו מין מטבע שלוה, אם זהב - זהב, ואם כסף - כסף (קצות החושן קא סק"ה; חזון איש חו"מ יא יא); או שרשאי לפרוע אף במין מטבע אחר, כל שהוא מטבע היוצא (חידושי הרי"ם חו"מ פח ס"ק כד; נחל יצחק עד ז ב).

בתורת דמי מקח

כסף משמש לקנין בדברים הנקנים בכסף, כגון קרקע (ראה ערכו. ראה ערך כסף (קנין): הדברים הנקנים), אולם מטלטלין (ראה ערכו) אינם נקנים בכסף (ראה ערך כסף (קנין): במטלטלין), ולפיכך הלוקח מטלטלין, אף על פי שפרע הלוקח את כל הדמים - לא קנה (כן משמע ממשנה בבא מציעא מד א; רמב"ם מכירה ג ד; כן משמע מטוש"ע חו"מ קצח א, ושם רג ג), ויכול לחזור בו (משנה שם; רמב"ם שם; כן משמע מטוש"ע שם רד א). משך הלוקח את המטלטלין, או עשה בהם קנין אחר המועיל במטלטלין (ראה ערך מטלטלין, וערך אגב וערך הגבהה וערך חליפין וערך חצר), אף על פי שלא נתן את הדמים - קנה, ואין שניהם יכולים לחזור בהם (כן משמע ממשנה שם; רמב"ם שם; כן משמע מטוש"ע שם קצח א), ומתחייב הלוקח בדמים (כן משמע ממשנה שם, וגמ' שם מה ב; רמב"ם שם; טור שם קצח ורג; רמ"א שם רג ג), אבל אין הכסף נקנה למוכר במשיכת המטלטלין, אלא שנעשה חוב על הלוקח (כן משמע מגמ' שם, ורמב"ם שם, וטור שם). כללו של דבר, כל שנקנה - קונה (תוספתא בבא מציעא (ליברמן) ג יד), היינו שהדבר הנקנה - המקח - מחייב במשיכתו את דמיו, ואילו הדמים אינם קונים את המקח במשיכתן (רמב"ן שם מד ב), ולעולם החפץ שאדם מוכר הוא המקח, והכסף הוא דמי המקח (כן משמע מהמקח לרב האי מא).

חליפין

מטבע אינו נקנה בחליפין (ראה ערכו. גמ' שם מו א; רמב"ם שם ו א; טוש"ע חו"מ רג ג), שאם ייחד לו מעות כדמי מקח ומשך את המטלטלין - לא קנה (טור שם; רמ"א שם), לפי שמטבע אינו מקח וממכר כשאר סחורה, עד שייקנה בחליפין, אלא לעולם הוא משמש כדמי הסחורה (המקח לרב האי יג).

טבעא ופירא

כסף לעומת מטלטלין של מקח נקרא בתלמוד "טבעא" - מטבע - לעומת המקח שנקרא "פירא" (גמ' שם מד א-ב ומה ב) - פירות - ה"טבעא" אינו קונה את ה"פירא", ואילו ה"פירא" קונה את ה"טבעא" (כן משמע מהמשנה שם מד א, וגמ' שם), ולא קונה ממש, אלא שמחייב את הלוקח לשלם (ראה לעיל).

בגדר כסף שהוא "טבעא" אמרו שאינו אלא מטבע היוצא (ראה להלן), אבל לשונות של זהב ושל כסף אין דינן ככסף אלא כ"פירא" (המקח לרב האי מא; רמב"ם שם ב; שו"ע שם), והרי הן כעששיות של ברזל ושל נחושת, וכשאר מטלטלין, שנקנים בקנין, וקונים זה את זה בחליפין (ראה ערכו. רמב"ם שם; שו"ע שם). וכן אסימון (ראה ערכו) [כסף שאינו טבוע, או מטבע שהצורה שבו שבורה או סדוקה] קונה את המטבע, והמטבע אינו קונה את האסימון (משנה בבא מציעא מד א; טור שם), היינו שמשיכת האסימון מחייבת את הלוקח לשלם עבורו מטבע, ואילו משיכת המטבע אינה מחייבת לתת את האסימון (טור שם), שהואיל ואסימון אין בו צורת מטבע הרי הוא כחתיכת כסף, ונקרא סחורה לגבי מטבע היוצא, ואילו המטבע חשוב ככסף לגבי האסימון (המקח שם; מאירי שם). וכן מעות הרעות קונות - היינו מחייבות - את היפות, והיפות אינן קונות את הרעות (משנה שם; רמב"ם שם ו; טוש"ע שם ח), שהרעות הן כשאר מטלטלין (רמב"ם וטוש"ע שם), ומחייבות את המעות היפות במשיכתן, ואינן נקנות במשיכת המעות היפות (טוש"ע שם).

מעות רעות, נחלקו בהן הדעות:

• יש מפרשים שהן מעות שנפסלו (המקח שם; רש"י שם ד"ה מעות הרעות; רמב"ם שם; רבנו יהונתן ומאירי ופסקי רי"ד שם), שפסלתן המלכות או המדינה (רמב"ם שם; מאירי שם), או שנמחקה צורתן (מאירי שם), או שעירבו בהן הרבה נחושת עד שאינן יוצאות בסחורה (המקח שם)^[10].

• ויש מפרשים מעות הרעות, מעות שיוצאות על ידי הדחק - כגון שנשתפשפה צורתן והאדימו (רשב"א שם), או שנסדקו (תוספות רבנו פרץ ותוספות רא"ש ואור זרוע וטור שם) - ולדעתם אף על פי שחשובות הן כ"טבעא" לגבי מטלטלין (ראה להלן), לגבי מעות היפות חשובות הן כ"פירא" (תוספות שם ד"ה הנחושת; תוספות רבנו פרץ ותוספות רא"ש שם; אור זרוע ג בבא מציעא קמא; רשב"א שם, שכן משמע מהראב"ד, והסכים עמו; ריטב"א (החדשים) שם, בשם ר"י; טור שם; כן משמע מרמ"א שם)^[11].

להחליף מטבע זה בזה

אף מיני מטבעות שונים יש שנחשב אחד מהם לגבי חברו כ"טבעא" לעומת "פירא" כשבא להחליפם זה בזה, שהמין החשוב יותר, או ה"חריף" יותר, היינו שיוצא בהוצאה ועובר לסוחר, נחשב כ"טבעא", ואילו המין שאינו חשוב וחריף כל כך נחשב כ"פירא" (ראה להלן). וזהו כללו של דבר - כל הירוד מחברו קונה את חברו (ירושלמי בבא מציעא ד א)^[12].

חילול מעות מעשר שני

בחילול מעות של מעשר שני (ראה ערך פדיון מעשר שני), מחללים אף מטבע החשוב "טבעא" על מטבע החשוב "פירא" (מאירי בבא מציעא מד ב), אם משום שנאמר: וצרת הכסף (דברים יד כה), ולא "וצרת כסף", לרבות אף מיני מטבעות הללו (המאור וראב"ד על הרי"ף ורמב"ן ור"ן שם מה ב), או שבמעשר לא הקפידה התורה אלא על כסף שיש עליו צורה, כדי להקל ממשאו, וכל שהמטבע הוא כסף שיש עליו צורה, מחללים עליו, אף על פי שלענין מקח וממכר הוא חשוב כ"פירא" (ריטב"א שם)^[13].

מטבעות ושטרות

מטבעות זהב וכסף ונחושת ושטרות כסף שבימינו, כולם חשובים כ"טבעא" זה לגבי זה, שהרי אין להם ערך עצמי, וכולם שוים בחשיבותם ובחריפותם (חזון איש חו"מ טז ס"ק כו). ומכל מקום מעות שאינן יוצאות באותה מדינה, ואין נושאים ונותנים בהן עד שמחליפים אותן במטבע אחר, נחשבות "פירא" לגבי מטבע היוצא (כן משמע מהמקח שם וקיצור השערים שם, ורי"ף שם מד א; רמב"ם שם; מאירי שם), והוא הדין שחשוב כ"פירא" לגבי מטלטלין (רי"ף שם; רא"ש שם; רמב"ם שם; טוש"ע חו"מ רג ח), אבל מעות שנתקלקלה צורתן, ועדיין יוצאות הן על ידי הדחק, לסוברים שנחשבות הן כ"פירא" לגבי מעות היפות (ראה לעיל), לגבי מטלטלין חשובות הן כ"טבעא" (תוספות שם ד"ה הנחושת; תוספות רבנו פרץ ותוספות רא"ש ורשב"א שם; טור שם).

לגבי מטלטלין

מטבע של מדינה אחרת, שאינו יוצא באותה מדינה ואין נושאים ונותנים בו עד שמחליפים אותו למטבע אחר, שחשוב כ"פירא" לגבי מטבע של מדינה זו, הוא הדין שחשוב הוא כ"פירא" לגבי מטלטלין (כן משמע מהרי"ף שם; רמב"ם שם; שו"ע חו"מ רג ח); ויש מחלקים, שאם השולחנים שבמדינה זו קונים מטבע זה בשווי מתכת הכסף שבו בלבד, הרי הוא כ"פירא" לכל דבר, אבל אם קונים אותו ביותר משווי זה מחמת צורת המטבע שבו, כגון שיוצא במדינות שאינן רחוקות כל כך, או שהסוחרים מצויים לילך לשם, אף על פי שלגבי מעות היפות הרי הוא כ"פירא", לגבי מטלטלין חשוב הוא כ"טבעא" (ריטב"א שם מה א, שכן מצא מוגה; מאירי שם מד ב, במסקנתו).

בשיעור ערכו של ממון

גזל ונזיקין

חיוב התשלומים של גזל (ראה ערכו) ונזיקין (ראה ערכו) נקבע "לפי דמים", היינו על פי שווי הרכוש הגזול או הניזוק בכסף בשעת הגזלה והנזק, ולכן הגוזל מחברו ואין הגזלה בעינה, או שקנאה הגזלן בשינוי, משלם את דמיה לפי שוויה בשעת הגזלה (ראה ערך גזל: תשלומי גזלה. כן משמע ממשנה בבא קמא צג ב; רמב"ם גזלה ב א, ושם ג א; טוש"ע חו"מ שס ה, ושם שסב א), וכן בתשלומי נזיקין (ראה ערכו) שמים את הנזק בכסף (כן משמע מגמ' שם יד ב) כשעת הנזק (כן משמע משו"ת מהר"ם מרוטנבורג (קרימונה) שה), שאם הרג את שורו של חברו, והוקרה הבהמה או הוזלה, או הדליק את גדישו של חברו, והוקרה התבואה או שהוזלה, אין לו אלא כשעת נזקו (תוספתא בבא קמא (ליברמן) ג ה), ואפילו אם החזיר המזיק לניזק חפץ כדוגמת החפץ הניזוק, מכיון שהוזלו דמיו של חפץ כזה, ולא פרע את דמיו כשוויו בשעת הנזק, לא יצא בזה ידי חובתו (חסדי דוד לתוספתא שם; מרחשת ב לב ג ד).

פירות

בחיובי תשלומים מסויימים שמשתלמים בפירות, דנים אם שיעור התשלום נקבע על פי ערך הפירות בכסף, "לפי דמים", או על פי כמותם של הפירות, "לפי מידה":

• בתשלומי-תרומה (ראה ערכו), שמשלם זר האוכל תרומה בשוגג, נסתפקו בתלמוד כשהוקרו הפירות שאכל בין שעת אכילתו לשעת התשלומים, האם משלם לפי דמים, כדין גזלן שמשלם לפי דמים כשעת הגזלה, או שמא לפי מידה הוא משלם, היינו פירות באותה מידה שאכל, אף על פי שהם שוים עכשיו יותר מזוז (פסחים לב א), ואינו דומה לגזלן שמשלם לפי דמים, מכיון שהקפידה התורה בתשלומי תרומה לשלם פירות ולא מעות (ראה ערך הנ"ל. רש"י ד"ה איבעיא להו), ותלו הדבר במחלוקת תנאים (ראה גמ' שם א-ב). להלכה נחלקו ראשונים אם משלם לפי דמים (רמב"ם תרומות י ה,ו, כו); או לפי מידה (כן משמע מרש"י שם לא ב ד"ה בשוגג, וגיטין נד א ד"ה בשוגג תשלומיו, ורשב"א גיטין שם בשמו; ראב"ד שם ו,כו; פסקי רי"ד ומאירי שם).

• בפרעון חוב של הלואת פירות, פעמים שמשלמים לפי דמים, ופעמים שמשלמים לפי מידה: המלוה לחברו כור חיטים, ולא קצץ את דמיהם, והוזלו החטים, נותן לו כור חיטים, אבל אם הוקרו החיטים, נותן את דמיהם (בבא מציעא עה א; רמב"ם מלוה י ד; טוש"ע יו"ד קסב א) כשוויים בשעת ההלואה (רמב"ם שם; טוש"ע שם). וביארו ראשונים שזה שבהוזלו נותן לו כור חיטים, הרי זה מעיקר הדין, שאינו חייב לו אלא חיטים, כמו שהלוהו, ואילו זה שבהוקרו נותן את דמיהם ולא כור חיטים, אינו אלא משום רבית (ראה ערכו. כן משמע מפסקי רי"ד שם מד ב; ריב"ש שצו), אבל מן הדין היה מחוייב לפרוע לו כור חיטים, כמו שהלוהו (בית אפרים יו"ד מג, על פי ריב"ש שם)^[14].

שומת ערך הכסף

בשומת ערכו של ממון דנים את הכסף כדבר שערכו קצוב וקבוע, ואילו שאר החפצים הם שמתייקרים או מוזלים, ומשתנה ערכם ביחס לכסף (כן משמע מגמ' שם מד ב; המקח לרב האי מא), ואין היוקר והזול תלויים במטבע, אלא בפירות (כן משמע מרש"י שם ד"ה בשלמא, השני, וד"ה הוי ליה), שהמטבעות אינם בני יוקר וזול אלא הפירות, שפעמים שמחירם לגבי המטבעות עולה ופעמים יורד (תלמיד הרשב"א שם), ולכן האיסור ללוות סאה-בסאה (ראה ערכו), נוהג בכל דבר חוץ ממטבע (כן משמע מהגמ' שם מד ב - מה א; טוש"ע יו"ד קסב א), שטעם האיסור הוא שמא יתייקרו הפירות ונמצא בא לידי רבית, אבל במטבע אין יוקר וזול (תשב"ץ ג רפז; ב"ח שם; לבוש שם א)^[15].

שני מיני מטבעות

שני מיני מטבעות, שאחד מהם חשוב ביחס לחברו כ"טבעא" לעומת "פירא" (ראה לעיל: בתורת דמי מקח), אם נשתנה ערכם זה ביחס לזה, דנים את ה"טבעא" כמי שערכו קבוע, ואילו היוקר והזול הוא באותו מין מטבע החשוב "פירא" (כן משמע מגמ' שם מד ב).

מטבע של מלכות אחרת, שבמלכות זו אינו יוצא אלא בין הסוחרים, ומחליפים אותו במטבע של מלכות זו - שמטבע זה חשוב הוא כ"פירא" לגבי מטבע של מלכות זו (ראה לעיל: שם), נחלקו ראשונים אם לגבי הלואה דינו כ"טבעא", ומותר ללוותו מטבע במטבע, ואין בו משום רבית (ריטב"א (החדשים) שם א, בשם מקצת רבותינו; תלמיד הרשב"א שם ב), שכיון שאף כאן אין מקפידים עליו, ובמקומו הוא "טבעא" גמור, אף כאן דינו כ"טבעא" (ריטב"א (החדשים) שם א); או שדינו כ"פירא", ואסור (יראים קיח; מאירי שם ב; ריטב"א שם מה א).

בימינו

שטרות ומטבעות כסף של ימינו, כתבו אחרונים שדינם כ"טבעא", מכיון שעיקר המשא ומתן אינו אלא בהם, ואין בהלואתם משום הלואת סאה בסאה, שאין בהם יוקר וזול (כן משמע מחכמת אדם קלב ט), וכן נקבעים תשלומי נזיקין וגזלה על פיהם, כדין מטבע היוצא (חזון איש חו"מ טז ס"ק כה). ודוקא שטרות ומטבעות של מדינה זו, אבל שטרות ומטבעות של מדינה אחרת דינם כ"פירא", ואין חיובי התשלומים במדינה זו נקבעים על פיהם (חזון איש שם). ונחלקו אחרים אם אסור ללוותם מטבע במטבע משום סאה בסאה, כדין פירות (חזון איש שם); או שמותר ללוותם מטבע במטבע, שדוקא מטבע שבזמן חז"ל היה נידון כ"פירא" כשהוא מחוץ למקומו, מכיון שהיה לו ערך עצמי, אבל מטבע שלנו, שאין לו ערך עצמי, הרי מחוץ למקומו אין לו ערך, וכל ערכו אינו אלא מפני שימושו בתורת "טבעא" במקומו, ובמקומו הרי אין בו יוקר וזול, וערכו קבוע (מנחת שלמה א כז ג).

כשהוחלף המטבע

המלוה את חברו על המטבע, ונפסל המטבע, כגון שמת המלך וקם מלך חדש תחתיו, ושינה את צורת המטבע לכתוב את שמו עליו (רבנו יהונתן בבא קמא צז ב), והמטבע החדש שוה לישן במשקלו (ראב"ן שם; ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות אלף לח; התרומות מו ח; תשב"ץ ג יז), וערכו שוה לערכו של הישן קודם שנפסל לגבי קניית פירות (רבנו ברוך שם; ראבי"ה שם; מאירי שם), נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שנותן לו מטבע היוצא באותה שעה (רב בגמ' שם צז א-ב) בשעת פרעון, ולא מטבע שנפסל, שהרי קיבל עליו לתת לו מטבע, וזה אינו מטבע (רש"י שם ב ד"ה נותן לו).

• ויש אומרים שיכול לומר לו על המטבע שנפסל: לך הוציאו במישן (שמואל בגמ' שם ב) - מקום שבו יוצאים כל המטבעות (התרומות שם), אפילו מטבע שפסלתו מלכות (רבנו חננאל שם; ראב"ד שם) - שכיון שיוצא הוא במישן שם מטבע עליו (תוספות שם א ד"ה המלוה; רשב"א ונמוקי יוסף שם), והרי זה כאילו לא נפסל (רבנו יהונתן שם), וכן הלכה (רבנו חננאל שם ב; רא"ש שם ט יא; ראב"ד שם, בדעת הרי"ף; סמ"ג לאוין קצג; רמב"ם מלוה ד יב; טוש"ע חו"מ עד ז)^[16].

ומכל מקום אינו יכול לומר: לך הוציאו במישן, אלא כשיש לו למלוה דרך למישן (רב נחמן בגמ' שם ב, לפי רבנו חננאל שם), היינו שצריך הוא ללכת לשם (רש"י שם ד"ה ומשני), ובכגון זה כופים-על-מדת-סדום (ראה ערכו. רבנו יהונתן שם), שזה-נהנה-וזה-אינו-חסר (ראה ערכו. תשב"ץ שם), אבל אם אין לו דרך למישן - לא, מכיון שאינו מטבע היוצא לו, ואומדים את דעתו שעל מטבע הראוי לו הלוהו (ראב"ד שם), ואין המלוה מחוייב להוציא מנה על מנה כדי להוציאו במישן (שיטה מקובצת שם, בשם הרמ"ה).

במה דברים אמורים, כשהמלכויות מקפידות זו על זו (גמ' שם), היינו שמלכות זו שפסלה את המטבע אינה מניחה להוציא ממנה את המטבע הפסול למקום אחר, כדי שיהיה הכסף בזול, ויוכלו להתיך את המטבעות הישנים ולחדש את המטבע (ראב"ד שם), ולכן אין המלוה יכול להשתמש במטבע זו כדי לקנות מסוחרי מישן הבאים לכאן (פסקי רי"ד שם), אלא שאין המלכות מקפידה עד כדי כך שיהיו בודקים ומחפשים בכליו, ולכן יכול המלוה להוליך את המעות "על ידי הדחק" למישן (גמ' שם); אבל כשאין המלכויות מקפידות זו על זו, יכול הלוה לפרוע במטבע שנפסל אפילו כשאין למלוה דרך למישן (כן משמע מהגמ' שם), שהרי יכול הוא להוציאו במקומו (פסקי רי"ד שם). וכשאין מלכויות מקפידות הכל מודים שנותן לו ממעות הראשונות, ולא נחלקו אלא כשמלכויות מקפידות (המאור שם, בתירוץ השני; פסקי רי"ד שם).

בפירוש "המלוה על המטבע" נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהדברים אמורים במלוה לחברו פרקמטיא, וקצץ לו את התשלום במעות (רש"י שם א ד"ה המלוה וד"ה על המטבע; רבנו יהונתן ונמוקי יוסף שם; מאירי שם, בשם חכמי הצרפתים), ולכן יש הסוברים שנותן לו מטבע היוצא באותה שעה, שהרי קיבל עליו לתת מעות, אבל המלוה את חברו מעות, ונפסל המטבע, מה שהלוהו משלם לו (רש"י שם ב ד"ה נותן לו; תוספות שם ד"ה המלוה ורשב"א שם, בשמו; נמוקי יוסף שם). וההבדל בין מכירת פרקמטיא להלואת מעות אינו אלא לפי שבמכירה רגילים להזכיר את התשלום בדמים, ואילו בהלואת מעות אין רגילים להזכיר דבר, אבל הוא הדין בהלואת מעות כשקצב לו בפירוש לשלם מעות (תוספות שם, בדעת רש"י; נמוקי יוסף שם).

• יש מפרשים ש"מלוה על המטבע" היינו שהתנה עמו בפירוש על מנת שישלם מטבע, בין במלוה מעות, ובין במלוה פרקמטיא (תוספות שם; תוספות רבנו פרץ שם; רשב"א שם, בשם תוספות; רא"ש שם; מגיד משנה מלוה ד יב, בשם תוספות ורשב"א; טור חו"מ עד), וכיון שפירש מטבע, מן הסתם לכך פירש, שאם ייפסל יתן לו מטבע היוצא באותה שעה, ואילו מטבע שנפסל אין שמו מטבע (תוספות שם; רשב"א שם). ודוקא בתנאי מפורש לשלם במטבע, אבל המוכר פרקמטיא, אף אם קצץ דמים רשאי לתת מטבע שנפסל, שלא נתכוין בקציצה זו אלא לזקוף עליו את דמי הסחורה במלוה (כן משמע מתלמיד הרשב"א שם, בשם תוספות), אלא שאם לא זקף במלוה גמורה, אלא הלוהו סאה חטים והתנה עמו שיחזיר או סאה חטים, או כך וכך מעות, שאם ירצה נותן לו חיטים, נותן לו מטבע היוצא באותה שעה (תוספות שם, בשם ר"י).

• ויש מפרשים שהכל מודים שהמלוה מעות סתם ונפסל המטבע, נותן לו מטבע היוצא באותה שעה (כן משמע מהראב"ד ורבנו ברוך שם), ולשון "על המטבע", שהלוהו מטבע היוצא בסתם, ולא התנה עמו בפירוש שאם ייפסל המטבע יתן לו זקוק של כסף בכך וכך דינרים (ראב"ד שם); או ש"על המטבע" היינו שההלואה היתה במטבע פלוני (ראה רבנו ברוך שם). וכן יש מפרשים "מלוה על המטבע" בכל אדם החייב מעות לחברו, בין אם הלוהו מעות סתם, ובין אם הלוהו פירות וקצץ להם דמים (פסקי רי"ד שם; מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם), ונותן לו מטבע היוצא באותה שעה, לפי שבסתם דעתו היא על המטבע היוצא, ולא עלה על דעתו שייפסל (פסקי רי"ד שם), וכל המלוה על סמך המטבע היוצא וחשיבות צורתו הוא מלוה (מגיד משנה שם), ולשון "על המטבע" לא בא אלא לרבות את המלוה פירות וקצץ דמים, שדינו כמלוה מעות (מגיד משנה שם, לפי לחם משנה שם), או שלא בא אלא לבאר את טעמו של שמואל הסובר שאם יכול להוציאו במישן משלם במטבע שנפסל, מפני שעל סמך אותו מטבע הלוהו (פסקי רי"ד שם).

כשהמעות בעין

היו מעות ההלואה בעין ביד הלווה, שעדיין לא הוציא אותן, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שנותן אותן למלוה, אף על פי שנפסלו, לפי שאינו גרוע מגזלן, שהגוזל מטבע ונפסל אומר לנגזל: הרי שלך לפניך (ראב"ן בבא קמא צז ב; מרדכי שם קי, בשמו),

• ויש סוברים שנותן לו מטבע היוצא באותה שעה (סמ"ג לאוין קצג; הגהות מימוניות מלוה ד יב, בשמו; פסקי מהרי"ח שם), ואינו דומה לגזלן שאומר הרי שלך לפניך, לפי שמלוה להוצאה ניתנה (ראה ערך הלואה), והלווה רשאי להחזיר לו מעות אחרות, ולכן אפילו כשמחזיר לו אותן מעות עצמן אין זה פרעון עד שישלם במטבע החדש (סמ"ג שם; פסקי רי"ד שם).

להלכה לא הכריעו הפוסקים במחלוקת (כן משמע מדרכי משה חו"מ עד סק"ו, וסמ"ע שם ס"ק יט; ב"ח שם ט), וכתבו שכיון שהוא ספק, המוציא-מחברו-עליו-הראיה (ראה ערכו. ב"ח שם)^[17].

כשלא שילם חובו ונפסל המטבע

הלווה שלא שילם את חובו בזמן הפרעון, ודחה את המלוה בלך ושוב, ובינתיים נפסל המטבע, משלם במטבע היוצא באותה שעה, ולא אמרו שמשלם במטבע שנפסל אלא כשנפסל לפני זמן הפרעון (ים של שלמה בבא קמא ט יג, על פי שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) תתר, ועל פי טור חו"מ עד; שו"ת חתם סופר אה"ע א קכו, וחו"מ נח ועד, בדעת המהר"ם; שער משפט שם סק"ה; אבני מלואים קיד סק"א), לפי שעיכוב ההלואה חשוב כגזלה, ומשלם כשעת הגזלה (אבני מלואים שם)^[18].

בימינו

שטרות כסף של ימינו, אם לוה אותם אדם ונפסלו אינו יכול לפרוע את חובו בהם, אף לסוברים שבהלואה סתם יכול לשלם במטבע שנפסל (ראה לעיל), שלא אמרו כן אלא במטבע שעיקר ערכו משום המתכת שבו, וגם כשנפסל הרי המתכת קיימת, והרי הוא כחפץ שהוזל, אבל שטרות של ימינו, שאין להם ערך אלא מצד צורתם, כשנפסלו בטל מהם שם כסף (הר המור (בנט) לז; ערוך השלחן חו"מ עד ח).

כשהמטבע הוסף

המלוה על המטבע והוסיפו עליו - שנפסל המטבע הראשון, ועשו מטבע חדש גדול וכבד מן הראשון (רא"ש שם ט יב) - נותן לו מטבע היוצא באותה שעה (גמ' שם; רמב"ם מלוה ד יא; טוש"ע יו"ד קסה א), ודוקא כשנפסל המטבע הראשון, אבל אם לא נפסל, ועדיין הוא יוצא בהוצאה, הלווה פורע במטבע הראשון (שו"ת הרא"ש קג א, ותשובת הרא"ש שבטור חו"מ עד; תשב"ץ ג יז)^[19].

שיעור התשלום מן המטבע היוצא הוא שאם הוזלו הפירות מחמת התוספת, מנכה הלווה מן התשלום את שיעור התוספת (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), אפילו לא היתה התוספת אלא כלשהו (רבנו חננאל שם; רי"ף שם; רמב"ם שם; שו"ע שם), שאם לא ינכה נמצא משתכר בתוספת, ויש בכך משום רבית (ראה ערכו. רש"י שם ד"ה והא קזיילין; ראב"ד ורשב"א ורא"ש שם), ולכן אינו נותן לו אלא כפי מה שהיו נותנים תחילה בפירות (רבנו יהונתן שם), ואם לא הוזלו הפירות מחמת התוספת - או אפילו אם הוזלו, אבל לא היתה ההוזלה מחמת התוספת, אלא "מחמת השער" (גמ' שם צח א), כגון שבאו גשמים ונמצאו רוב תבואות בעולם והוזלו הפירות (רש"י שם ד"ה מחמת תרעא) - אינו מנכה לו (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהרי אף במטבע הראשון, אילו לא היה נפסל היה קונה עכשיו פירות באותו שיעור (רבנו יהונתן שם; רמ"ה שם).

במה דברים אמורים, שהוסיפו על המטבע עד חמישיתו (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), כגון שהיה משקלו ארבעה ועשוהו חמישה (רבנו חננאל שם; תוספות שם ד"ה עד, בשמו; רי"ף וראב"ן ומאירי ורא"ש שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[20], אבל הוסיפו עליו יותר מזה הרי הלווה מנכה לו, אף על פי שלא הוזלו הפירות (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), מכיון שיש בדבר ריוח לענין משקל המתכת, אם בא להתיך את המטבע ולעשות ממנו חתיכת כסף (כן משמע מהגמ' שם, ורש"י ד"ה לענין נסכא), והוא ריבית (רש"י שם; ראב"ד שם; שו"ת הרשב"א ד רפז)^[21], ובאופן זה מנכה לו את כל התוספת (רבנו חננאל ורשב"א ומאירי שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ומשלם לו לפי משקל המטבעות הראשונים, ולא לפי מניינם (רא"ש שם; רבנו ירוחם מישרים ו א)^[22].

בטעם ההיתר עד שיעור חומש, נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים, שמצוי הדבר במטבעות היוצאים שמקצתם חסרים או יתרים במשקלם עד חומש, ובין אלו ובין אלו יוצאים בהוצאה בערך שוה, ולכן אין תוספת המשקל במטבע החדש חשובה רבית (ראב"ד שם, בפירוש הראשון; רשב"א שם, בשמו), שהרי אפשר שהמטבעות הישנים שהלוהו שוים במשקלם למטבעות החדשים שנוטל, ואין כאן תוספת כלל (רשב"א שם, וראבי"ה, ביאורי תשובות וסוגיות אלף לח, בשם הראב"ד).

• יש מפרשים, שאם יתיך את המטבע החדש יפסיד חומש באכילת האש ובשכר עשיית המטבע, ולפיכך ריבוי עד חומש במשקל המתכת אינו רבית (ראב"ד שם, בפירוש השני; רשב"א שם, בשמו).

• ויש מפרשים שכיון שלא הוזלו הפירות, ואין ריוח בדבר אלא לענין משקל המתכת, עד חומש הכל דרכם למחול על כך, ולכן אין בזה משום רבית (רשב"א שם).

כשהמטבע נפחת

המלוה על המטבע ופחתו ממנו - שנפסל הראשון, ועשו מטבע חדש קטן ממנו (פסקי רי"ד שם צח א) - נחלקו בו הדעות:

• יש סוברים שדינו כמו בהוסיפו על המטבע (תשובות גאוני מזרח ומערב יג; רי"ף שם; רא"ש שם; רמב"ם שם), שאם נתייקרו הפירות מחמת הפחת אפילו משהו, מוסיף הלווה מן המטבע החדש עד שישלים לשער הפירות שהיה בזמן ההלואה (ראה תשובות גאוני מזרח ומערב שם; רבנו יהונתן שם; רמ"ה ור"מ מסרקסטא שם; ספר התרומות שער מו חלק ח; פסקי רי"ד שם; ראה הרא"ש כלל קג א, בדעת הרי"ף; ריב"ש שם), ואין בכך משום ריבית (סספר התרומות שם), ואם לא נתייקרו הפירות מחמת הפחת, אם היה הפחת עד חומש במשקל המתכת אינו מוסיף, אבל אם היה יותר מחומש מוסיף לו במטבע החדש כשיעור המתכת שהיה במטבע הישן שהלוהו (ראה תשובות גאוני מזרח ומערב שם, ותשובת רב שר שלום שם; רבנו יהונתן שם; ראב"ד שם בדעת הרי"ף; רמ"ה ור"מ מסרקסטא שם; ראה רשב"א ב"ק שם וב שם; ספר התרומות שם; ראה הרא"ש שם; צרור הכסף שם; ריב"ש שם; תשב"ץ שם ויז בדעת הרי"ף והרמב"ם; ים של שלמה ב"ק שם), וכן הלכה (טוש"ע יו"ד קסה א).

• יש סוברים שלא נאמר השיעור של חומש אלא לענין הוספה על המטבע, ומשום ריבית, אבל לענין פחת אין חוששים לשיעור זה, אלא לעולם נותן לו מן המטבע החדש (ראב"ד שם; עיטור שם).

• ויש סוברים להיפך, שבפחת לעולם נותן לו מן המטבע הישן שהלוהו, שלא יפסיד המלוה (רא"ש שם, בשם הראב"ד; תשב"ץ שם, בדעת תשובות הגאונים שבעיטור).

כתובת אשה

הכותב לאשה בכתובתה מטבע ידוע, ופירש משקלו, והוסיפו על המטבע, דינו כמו המלוה על המטבע (רמב"ם שם; סמ"ג לאוין קצג). ונחלקו הדעות:

• יש מפרשים שכך הדין דוקא כשפירש את משקל המטבע, שאז אינו מחוייב יותר ממשקל המטבע שפירש, אבל אם כתב לה סתם, נותן לה מטבע היוצא בשעת הפרעון, אף על פי שהוסיפו עליו יותר מחומש, וגם הוזלו הפירות מחמת התוספת (לחם רב יג; שו"ת מהרי"ט ב יו"ד מז; ועוד).

• ויש מפרשים שאף בכתובה, אף אם לא פירש את משקל המטבע, אם פחתו מן המטבע יותר מן השיעור נותן על פי ערך המטבע הראשון (כן משמע מתשב"ץ ג רפז).

בימינו

שטרות כסף של ימינו שנפסלו, והוחלף המטבע, כתבו אחרונים שאם פחת ערך המטבע החדש לעומת הישן, שאין אנשים נותנים בו אמון כדרך שנתנו במטבע הראשון, והוקרו הפירות מחמת זה, דינו כמטבע שנפחת משקלו, שמוסיף הלווה את הפחת על פי שער הפירות במטבע הראשון (חזון איש שם יז ס"ק לא).

שינוי ערכו

הכסף שנשתנה ערכו ביחס לחפצים אחרים, רואים אותו כדבר שערכו קצוב וקבוע בלא שינוי, ואילו הפירות הם שהוקרו או שהוזלו, ונשתנה ערכם ביחס לכסף (כן משמע מבבא מציעא מד ב; המקח לרב האי מא), שהיוקר והזול תלוי בפירות (רש"י בבא מציעא שם ד"ה הוי ליה), אבל במטבע לא שייך יוקר וזול (תלמיד הרשב"א בבא מציעא שם; ב"ח ולבוש יו"ד קסב א).

וכן שני מיני מטבעות, שאחד מהם חשוב "טבעא", והשני חשוב "פירא" לגביו (ראה לעיל: בשיעור ערכו של ממון), אם נשתנה ערכם זה ביחס לזה, דנים את ה"טבעא" כמי שערכו קבוע, ואילו היוקר והזול הוא באותו מין מטבע החשוב "פירא" (כן משמע מהגמ' שם; המקח שם).

כשטעם השינוי הוא במטבע

נשתנה ערך הכסף באופן שברור שסיבת השינוי היא מחמת המטבע, ולא מחמת הפירות, נחלקו אחרונים:

• יש סוברים שלא אמרו אין יוקר וזול במטבע אלא כשסיבת השינוי היא מחמת הפירות, אבל אם סיבת השינוי היא מחמת המטבע, הכסף הוא שהוקר והוזל^[23]; ולכן הלווה מחברו, וגזרה המלכות לשנות את ערך הכסף, ועל ידי כך הוקרו הפירות או הוזלו, הרי זה מנכה מדמי הפרעון או מוסיף עליהם לפי ערך הפירות בשעת ההלואה (מהרשד"ם חו"מ עה, ושם יו"ד קעו ורכב ורכד, לפי חקרי לב חו"מ א קנד; דרכי נעם יו"ד כד), כדרך שאמרו כשהוחלף המטבע והוסיפו על משקלו או פחתו ממנו, שאם הוזלו הפירות או הוקרו מחמת כך הרי זה מנכה או מוסיף על פי ערך הפירות (ראה לעיל: כשהוחלף המטבע), ואין לחלק בין תוספת ופחת מצד המשקל לבין תוספת ופחת משום גזירת המלכות (מהרשד"ם חו"מ שם).

• יש סוברים שאף כשסיבת השינוי היא מחמת המטבע רואים את הכסף כדבר שערכו קצוב, והפירות הם שהוקרו והוזלו (כן משמע מחקרי לב שם; חזון איש חו"מ טז ו וכה, ושם בבא קמא יז לא; אגרות משה יו"ד ב קיד), שכן הוא הדין בחוק התורה שהכסף נחשב כדבר שערכו קבוע (חזון איש חו"מ שם כה), ולכן הלווה מחברו ונשתנה ערך הכסף מחמת גזרת המלכות, ועל ידי כך הוקרו הפירות או הוזלו, משלם כמו שלוה, ואינו מנכה ומוסיף לפי ערך הפירות (חקרי לב שם, בדעת שו"ת הרשב"א ג מ, ושו"ת הרא"ש צא ב וקג א; בני שמואל (חאיון) מט וסא; חזון איש בבא קמא שם).

• ויש שכתבו שהוא ספק, והמוציא-מחברו-עליו-הראיה (ראה ערכו. כן משמע מחקרי לב בתרא שם דף קפז), וכן יש מקומות שנהגו או שהתקינו לפשר בין הצדדים בכל העניינים הנובעים מעליית וירידת המטבעות (מהרש"ך ב, תשובות הנוספות ז, ומהר"ש הלוי חו"מ לג, וחקרי לב שם דף קצ, ועוד).

בימינו

בשטרות כסף של ימינו, שאין להם ערך עצמי, נחלקו אחרונים:

• יש סוברים שיש בהם יוקר וזול, ואינם דומים לכסף שבזמן התלמוד שהיה לו ערך עצמי, ולפיכך אומרים שערכו קצוב, והפירות הם שמוקרים ומוזלים, מה שאין כן בכסף של ימינו, שכל ערכו אינו אלא בתורת אמצעי תשלום, וכשהוקרו הפירות או הוזלו ביחס לכסף נמצא שירד ערכו של הכסף או שעלה (אגרות משה יו"ד ב קיד).

• ויש סוברים שאף בכסף של ימינו אין יוקר וזול, אלא רואים את הכסף כמי שערכו קבוע, והפירות הם שמוקרים ומוזלים (כן משמע מחזון איש חו"מ טז כה), וכן אם השתנה ערך המטבע של מדינה זו ביחס למטבע של מדינה אחרת, מכיון שמטבע של מדינה אחרת דינו כאן כ"פירא" (ראה לעיל: בשיעור ערכו של ממון), רואים את המטבע של מדינה זו שהוא "טבעא", כמי שערכו קבוע, והמטבע של המדינה האחרת הוא שהוקר והוזל (חזון איש שם)^[24].

הערות שוליים