מיקרופדיה תלמודית:כסוי הדם

הגדרה^[1] - המצוה לכסות דם חיה או עוף שנשחטו

המצוה

מהותה

מצות עשה מן התורה לכסות דם היוצא בשחיטת חיה טהורה, או עוף טהור, שנאמר: וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר (ויקרא יז יג. רמב"ם שחיטה יד א).

מצות כיסוי הדם נוהגת בארץ ובחוץ לארץ (משנה חולין פג ב. וראה כנסת הגדולה יורה דעה כח הגהות הטור ג), שמצוה זו חובת הגוף היא, שאינה מוטלת לא על הקרקע ולא על גידוליה, אלא על גופו של אדם (ראה רש"י קידושין לז א ד"ה חובת הגוף), וכל חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ (מאירי שם). ונוהגת המצוה בין בזמן שבית המקדש קיים, ובין בזמן שאינו קיים (חולין פג ב, ורבינו גרשום ומאירי שם).

מצות כיסוי הדם נמנית במנין המצוות, ונמנית כמצוה בפני עצמה (רס"ג עשין צד; ראה הלכות גדולות בהקדמה: קע; ספר המצות לרמב"ם עשה קמז; סמ"ג עשין סד; חינוך קפז).

מצות כיסוי הדם, יש מהראשונים שכתבו שהיא חוקה, והיא בין הדברים שהשטן ואומות העולם ויצרו של אדם משיבים עליהם שאין בהם תועלת (ראה יומא סז ב, ורש"י ד"ה השטן, ותוס' ישנים ד"ה אכילת); ויש שכתבו טעמים למצוה (רבי אברהם אבן עזרא ובעל הטורים ויקרא יז יג; רבי יוסף בכור שור שם יא; חינוך קפז).

מצות כיסוי הדם נוהגת בזכרים ובנקיבות (ספרא אחרי יא; חינוך קפז), בגרים ובנשי הגרים ובעבדים, שנאמר: וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם (ויקרא יז יג), ודרשו: ישראל - אלו ישראל, מבני ישראל - לרבות הנשים, גר - אלו הגרים, הגר - לרבות נשי הגרים, בתוכם - לרבות עבדים (ספרא שם, לגירסת הגר"א). דרשה זו אינה אלא אסמכתא, שהרי השוה הכתוב אשה לאיש בכל התורה (ראה ערך אשה. אור זרוע א תג).

ביחס לשחיטה

כיסוי הדם, פעמים שהוא נחשב חלק מהשחיטה. כגון מה שאמרו בירושלמי שמותר לכסות דם ביום טוב אף באופן שיש בו משום מלאכה, ואף על פי שאין המצוה דוחה איסור מלאכה, כיון שהתחיל במצוה של שחיטה שהיא מלאכת אוכל נפש, ומותרת ביום טוב (ראה ערך מלאכת אוכל נפש), אומרים לו לגומרה (ראה ירושלמי ביצה א ג, לפירוש קרבן העדה וגליון הש"ס שם). וכן כתבו הראשונים שהכיסוי, גמר מעשה השחיטה הוא (ראה רש"י ביצה ז ב ד"ה הא, ושיטה מקובצת שם; רא"ש חולין ו ד), ובכיסוי הדם הרי הוא מסתלק מן השחיטה (ראה תוס' חולין פו ב ד"ה אסור, שם פז א ד"ה משחא; שו"ת הרשב"א החדשות לה).

ויש שכתבו שכיסוי הדם חשוב כמצוה אחת עם השחיטה (אהל מועד שער השחיטה דרך ז. וראה פרישה יו"ד כח סק"ב, בדעת הרא"ש. וראה חידושי ר' שמואל פסחים ז ב קכג), ולכן אין לברך עליו קודם הכיסוי, שאין מברכים באמצע מצוה (ראה להלן: הברכה).

ויש שדנו את הכיסוי כמצוה בפני עצמה, שאינה חלק מהשחיטה; כגון לענין ברכה, שהרבה סוברים שמברכים על הכיסוי לפניו, כשאר מצוות שמברך עליהן עובר לעשייתן (ראה ערך ברכת המצוות: עובר לעשייתן), וכתבו הראשונים שאינו חשוב מברך באמצע המצוה, שהכיסוי מצוה בפני עצמה הוא (ראה רא"ש חולין ו ו). וכן כתבו הראשונים והאחרונים בטעם שאין הכיסוי מעכב את אכילת הבשר, שהוא מצוה בפני עצמה שאינה תלויה בשחיטה, ואינה ממכשירי האכילה (מאירי חולין פד ב; ראה לבוש יו"ד כח א; שמלה חדשה שם ב. וראה רמ"א יו"ד כח א).

שחט הרבה במקום אחד

שחט מאה חיות במקום אחד, כיסוי אחד לכולן; שחט מאה עופות במקום אחד, כיסוי אחד לכולם, שלשון "חיה" ולשון "עוף" שבכתוב (ויקרא יז יג) משמעותם בין חיה אחת או עוף אחד, ובין חיות מרובות או עופות מרובים כמו שנאמר: וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר (בראשית לב ו), והיו לו הרבה, מכאן שכיסוי אחד לכולם (משנה חולין ו ד, ותוספות יום טוב שם; ספרא אחרי יא; רמב"ם שחיטה יד ה; טוש"ע יו"ד כח ט)^[2].

שחט חיה ועוף במקום אחד, כיסוי אחד לכולם ומצוה אחת היא; ור' יהודה חולק ואומר שאם שחט חיה יכסנה, ואחר כך ישחט את העוף (משנה חולין פו ב, וריטב"א שם; ספרא אחרי יא).

הלכה כחכמים, שהשוחט עופות וחיות במקום אחד - כיסוי אחד לכולם (רמב"ם שחיטה יד ה; טוש"ע יו"ד כח ט), שיחיד ורבים הלכה כרבים (ראה ערך הלכה: על פי הרוב. פסקי הרי"ד חולין פו ב).

גדר המצוה

בגדר מצות כיסוי הדם, יש מהראשונים שנראה מדבריהם שהמצוה היא שדם חיה ועוף לא יהיו מגולים (ראה רמב"ן דברים יב כב. וראה חתם סופר חולין פט א). וכן כתבו האחרונים שכיסוי הדם תיקון הוא, שהשוחט קלקל בריה, ועל ידי הכיסוי אין הקלקול נראה (הגהות הרמ"א למרדכי חולין תקעה, ובקיצור בדרכי משה יו"ד כח ס"ק יא). ויש מוסיפים שהמצוה אינה חובה על האדם לכסות, אלא חובה שהדם יהיה מכוסה (אבני נזר או"ח תו י; שו"ת דבר יהושע ב צח ד; שו"ת שרידי אש ב ח).

ויש מהאחרונים שנראה מדבריהם שכיסוי הדם אינו חובת החפצא אלא חובת הגברא, שכתבו שקיום המצוה הוא בשעה שמפזר את העפר מעל הדם, ואף על פי שהדם אינו מתכסה אלא אחר כך (שו"ת דברי חיים א או"ח לא).

בלא כונה

כיסה את הדם בלי כוונה, נחלקו האחרונים:

* יש סוברים שלא קיים את המצוה, שמצוות צריכות כוונה (ראה צבי לצדיק יו"ד כח ה; שו"ת טוב טעם ודעת מהדורה ג צג; ביאור הלכה תצח יח ד"ה אפילו; מנחת שלמה א א), ומכל מקום אינו חייב לגלותו, שהרי הדם מכוסה (מנחת שלמה שם), והמכסה ולא נתכוין לקיום המצוה באותו כיסוי, הרי זה מבטל את המצוה בידים (ביאור הלכה שם).

* ויש סוברים שקיים את המצוה (שו"ת בית שערים או"ח שנה; יבין דעת כח א), שתכלית המצוה שהדם יהיה מכוסה, ומתקיימת אף בלא כוונה (בית שערים שם).

סמוך לשחיטה

כיסוי הדם, יש לעשותו מיד אחרי השחיטה (ראה ר"י מנרבונא חולין פו ב; ראה מאירי ביצה ח א; ראה ט"ז יו"ד כח סק"ב), שחביבה מצוה בשעתה (ראה ראבי"ה תשכו; פלתי יו"ד כח סק"א), וזריזין מקדימין למצות (מחזיק ברכה יו"ד כח סק"א), ועוד שמא ישכח לכסות (פרי מגדים יו"ד כח משבצות זהב ס"ק יג).

המאחר בכיסוי, אף על פי שקיים המצוה, יש מהאחרונים שכתב שכיון שחביבה מצוה בשעתה, לא קיים את המצוה על בוריה (פלתי יו"ד כח סק"א); והרבה סוברים שאף על פי שראוי לכסות מיד, יכול לכסות ומקיים את המצוה כהלכתה כל זמן שירצה (מחזיק ברכה שם; תבואות שור כח ס"ק לו; פרי מגדים יו"ד כח משבצות זהב ס"ק יג,יז, ושפתי דעת שם ס"ק כט; מחזיק ברכה יו"ד כח סק"א; שו"ת ערוגת הבשם יו"ד לא ג; אמרי בינה יו"ד דיני שחיטה כב).

שחט ואינו יכול לכסות את הדם סמוך לשחיטה, כגון שהכיסוי אסור באותה שעה, או שאין לו עפר - כשיוכל לאחר זמן לכסות, חייב לכסות. שכן שנינו: השוחט בשבת וביום הכיפורים שאינו רשאי לכסות בו ביום, כיון שחשיכה, אם היה דם קיים, חייב לכסותו (תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ו ה. וראה רמב"ם שחיטה יד יד, וטוש"ע יו"ד כח טז).

כיסוי הדם וברכתו אינם חשובים הפסק בין שחיטה לשחיטה, והשוחט חיה או עוף והיתה דעתו לשחוט עוד, ושכח וכיסה דמם קודם ששחט את שאר החיות, כשחוזר לשחוט אינו צריך לחזור ולברך על השחיטה (טוש"ע יו"ד יט ח). וכן השוחט חיה או עוף, ורוצה לשחוט בהמה, מכסה דם החיה קודם שחיטת הבהמה, ואינו מברך על שחיטת הבהמה (רמ"א שם).

הפסק בדיבור

הפסקה בין השחיטה לכיסוי הדם, כגון בדיבור, נחלקו הראשונים בדינה:

* יש מהראשונים שכתבו שמותרת (העיטור שחיטה שער ב ו, דף מו ב; מרדכי חולין רמז תרנב, בשם ספר התרומה; רבינו ירוחם תולדות אדם וחוה טו ד), שכיסוי הדם, לדעתם, הוא מצוה בפני עצמה, ואינה גמר השחיטה (ראה לעיל. ב"ח יו"ד יט; ט"ז שם סק"ה).

* ויש מהראשונים שכתבו שהיא אסורה (ראב"ן חולין רפד; ראבי"ה אלף צ, הובא במרדכי חולין רמז תרנח; ספר אסופות ז), משום שלדעתם כיסוי הדם גמר השחיטה הוא, ואין להפסיק באמצע מצוה (ראה ב"ח וט"ז שם; פרי מגדים יו"ד יט משבצות זהב סק"ה).

להלכה פסקו האחרונים שמותר להפסיק בדיבור בין השחיטה לכיסוי הדם, ומכל מקום טוב שלא להפסיק בדיבור (רמ"א בשו"ע יו"ד כח ד; לבוש שם ד; פרי תואר שם סק"ט), לחוש לדעת האוסרים (פרי מגדים שם).

כשאינו יכול לכסות

הבא לשחוט חיה או עוף, לא ישחטם אלא אם יכול לכסות את דמם, אבל אם אינו יכול לכסותו, כגון שאין לו עפר, אסור לו לשחוט (ראה ביצה ח א, וראה תורת הבית לרשב"א א ה, וטוש"ע יו"ד כח כא), שאסור לגרום לביטול מצות עשה (שו"ת עדות ביהוסף (רוזין) יו"ד ה).

ויש שכתבו שאין האיסור אלא במקום שבידו להמתין ולשחוט לאחר זמן ולקיים את המצוה, אבל אם אי אפשר לבא לידי קיום המצוה, מותר לגרום לביטולה (עונג יום טוב א; תוספת ירושלים יו"ד כח בקיצור הוראת איסור והיתר). ולדעתם חיה או עוף מסוכנים, שאם לא ישחטם עתה ימותו ולא יוכל לשוחטם, אפילו אין לו עפר רשאי לשוחטם (תוספת ירושלים שם).

איסור הבשר באכילה

כיסוי הדם אינו מעכב את היתר הבשר באכילה, והשוחט חיה או עוף ולא כיסה את הדם אפילו במזיד מותר לאכלם (רש"י ביצה ח ב ד"ה אין מכסין; פסקי הרי"ד ביצה ח ב; מאירי חולין פד ב, ושם פז א; כלבו קח; אהל מועד שער השחיטה ז א; ב"י יו"ד כח, ורמ"א שם א).

ויש מהאחרונים שמצדדים בדעת חלק מהראשונים, שאם לא כיסה את הדם הבשר אסור באכילה (שער הציון תצח ס"ק קכח, בדעת רבינו חננאל. וראה ערך השלחן יו"ד כח סק"ג).

להלכה פסקו האחרונים שאפילו לשוחט עצמו שבמזיד לא כיסה את הדם, הבשר מותר באכילה (רמ"א יו"ד כח א; ש"ך שם סק"ג. וראה כף החיים שם סק"ו), אלא שאם העם פרוצים ולא מקיימים מצות כיסוי כראוי, יש לקנוס ולהלקות ולאסור את הבשר על העובר, כדי לגדור את הדבר (ש"ך שם; שמלה חדשה כח ב, ותבואות שור שם סק"א).

כסהו ונתגלה

המכסה את הדם, ונתגלה, אינו חייב לכסותו פעם אחרת שנאמר: וְכִסָּהוּ (ויקרא יז יג), משמע שאין צריך לכסות אלא פעם אחת ולא יותר (חולין פז א, ורש"י ד"ה כתיב; רמב"ם שחיטה יד ז; טוש"ע יו"ד כח יא). כיסה את הדם ויצא ידי חובתו, אינו צריך לשמור שלא יתגלה (תבואות שור שם ס"ק יח).

יש מהאחרונים שכתבו שאף מותר לכתחילה לגלות את הדם מיד אחרי שכיסהו (תורת חיים חולין שם; פרי חדש יו"ד כח ס"ק יח); ויש מהאחרונים שכתבו שלכתחילה אין לגלות את הדם, משום שנראה שכיסהו על מנת לגלותו, והמכסה על מנת לגלותו, לדעתם לא יצא ידי חובה (שמלה חדשה שם ס"ק יג, ותבואות שור שם)^[3].

אכילתו

דם כיסוי הרי הוא, לענין איסור אכילה, כשאר דם, שבהרבה מקומות הזהירה התורה על הדם (ראה ערך דם (איסור)), ללמדנו שאף על דם כיסוי יש איסור לאו וחיוב כרת (כריתות ד ב).

בעלי החיים

חיה ועוף ובהמה

כיסוי הדם נוהג בחיה ובעוף (משנה חולין פג ב, ושם קלח ב; רמב"ם שחיטה יד ד; טוש"ע יו"ד כח א), בין בזכרים ובין בנקבות (תוס' חולין קלט ב ד"ה שכיסוי; רמב"ן חולין קלט א; רשב"א שם קלח ב; ריטב"א שם), כמו שכתוב: אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר (ויקרא יז יג. מאירי שם פג ב).

בהמה, אין נוהג בה כיסוי הדם (ראה משנה חולין פג ב, פד א, קלח ב; ראה רמב"ם וטוש"ע שם), ואף על פי שבכמה מקומות שנאמר בתורה "חיה", אף בהמה בכלל, בכיסוי הדם אין בהמה בכלל חיה (חולין פד א), שנאמר בדם בהמה: עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם (דברים יב טז,כד, שם טו כג), ודרשו: מה מים אינם צריכים כיסוי, אף דם שחיטת בהמה אינו צריך כיסוי (ספרי ראה כח; חולין פד א).

בטמאים

כיסוי הדם אינו נוהג אלא בחיה ועוף טהורים, ולא בחיה ועוף טמאים שנאמר: אֲשֶׁר יֵאָכֵל (ויקרא יז יג) - ולא טמא, שאינו נאכל לישראל (ספרא אחרי יא; חולין פה א; ראה רמב"ם שחיטה יד א; תוס' חולין פה א ד"ה ורבי, בכורות ט ב ד"ה מכל).

במזומן

כיסוי הדם נוהג בין במזומן, דהיינו עוף הגדל בבית, ובין בשאינו מזומן, דהיינו בחיה ועוף הגדלים במדבר (משנה חולין פג ב, ורבינו גרשום ורש"י ד"ה במזומן; חולין קלח ב; רמב"ם שחיטה יד ב; טוש"ע יו"ד כח א). וכן שנינו: נאמר: אֲשֶׁר יָצוּד (ויקרא יז יג), אין לי אלא אשר יצוד, דהיינו שאינו מזומן, ניצודים ועומדים מאליהם, כגון אווזים ותרנגולים, מנין, תלמוד לומר: ציד, מכל מקום (חולין פד א, ותוס' שם פג ב ד"ה במזומן; ספרא אחרי ח יא); והכתוב אשר יצוד, בא ללמד דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה (חולין שם), או שדיבר הכתוב בהווה (רמב"ם שם; סמ"ג עשין סד; חינוך קפז).

בקדשים

קדשי מזבח, נחלקו בהם אמוראים:

* יש סוברים שנוהג בהם כיסוי הדם (חולין פג ב), בחטאת העוף (רש"י חולין פג ב ד"ה בקדשי), ויש סוברים שאף בעולת העוף (ריטב"א חולין פג ב; שיטה מקובצת שם).

* ויש סוברים שבקדשי מזבח אין נוהג כיסוי הדם, לפי שנאמר: חַיָּה אוֹ עוֹף (ויקרא יז יג), הקיש הכתוב עוף לחיה, מה חיה אינה קודש, אף עוף שחייב הכתוב לכסות את דמו, אינו קודש (חולין פג ב).

קדשי בדק הבית, פטורים מכיסוי הדם (חולין קלט א).

שפיכת הדם

מליקה ונחירה

שפיכת הדם האמורה בתורה, שהשופכו חייב לכסותו, שנאמר: וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר (ויקרא יז יג), הרי זה בין בשחיטה (ראה חולין פה א, ושם פו א-ב, ושם פז א; רמב"ם שחיטה יד א; טוש"ע יו"ד כח א); ובין במליקה - בעופות של קדשי מזבח, לסוברים שנוהג בהם כיסוי הדם (ראה לעיל: בעלי החיים); ובין בנחירה [המתת בעל חיים על ידי דקירת סכין בגרון] המתירה את הבשר באכילה (ראה להלן), כגון נחירה בעוף, לסוברים שאין שחיטה לעוף מן התורה (ראה ערכים: עוף; שחיטה), ומן התורה נחירה מתירתו באכילה (ראה ערך נחירה. ראה חולין כז ב, פה ב, פו א).

מליקה ונחירה שחייבות בכיסוי, זהו מפני שהן חשובות כשחיטה (ראה רש"י חולין יז א ד"ה אלא לר' עקיבא, וריטב"א שם פג ב); ויש סוברים שמליקה ונחירה נכללות בלשון שפיכה האמורה בכתוב, שלא הקפיד הכתוב על שחיטה דווקא (תוס' חולין פג ב ד"ה במוקדשין; ראה ריטב"א שם), אלא כל ששופך את דמו חייב לכסות (ראה תורת הבית הקצר לרשב"א א ה).

חרש שוטה וקטן

חרש שוטה וקטן ששחטו שחיטה כשירה - כגון שאחרים ראו אותם שוחטים כראוי (ראה ערכים: חרש שוטה וקטן; שחיטה) - חייב הרואה לכסות את הדם (משנה חולין פו א, ורש"י ד"ה ואחרים; ר"י מלוניל שם; רי"ף שם; טור יו"ד כח. וראה רמב"ם שחיטה יד י, ושו"ע שם יז) בברכה (ש"ך יו"ד כח ס"ק כג), כשאר חיה ועוף שנשחטו והשוחט לא כיסה את הדם, שהרואה חייב לכסותו (רש"י שם; ר"י מלוניל שם).

נבילה

השוחט ונתנבלה בידו, שנפסלה שחיטתו, כגון על ידי פגימת הסכין, או שהיה או דרסה (רש"י חולין יז א ד"ה ונתנבלה); והנוחר דהיינו שקרעה מנחיריה ועד החזה (רש"י שם ד"ה והנוחר); והמעקר דהיינו שעקר את הסימנים (רש"י שם ד"ה והמעקר) - פטור מלכסות (משנה חולין פה א; תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ו ד; רמב"ם שחיטה יד י; טוש"ע יו"ד כח יז).

שחיטה שאינה ראויה

השוחט שחיטה שאינה ראויה, דהיינו שחיטה שאינה מתירה באכילה, מחמת דבר שאינו בגופו של מעשה השחיטה (ראה מאירי חולין פה א, ור"י מלוניל שם; ריטב"א שם. וראה ערך שחיטה שאינה ראויה), כגון השוחט ונמצאת טריפה, והשוחט לעבודה זרה, והשוחט חולין בעזרה (ראה ערך חולין שנשחטו בעזרה), וקדשים בחוץ (ראה ערך שחוטי חוץ), והשוחט חיה ועוף הנסקלים, נחלקו תנאים:

ר' מאיר מחייב בכיסוי הדם; ור' שמעון פוטר (משנה חולין שם).

הלכה כר' שמעון שאין חייב בכיסוי אלא דם שחיטה שמכוחה הבשר ראוי לאכילה, אבל השוחט ונמצאת טריפה - פטור מלכסות (חולין פה א; רמב"ן יבמות מב ב; רשב"א וריטב"א יבמות שם; רמב"ם שחיטה יד י; ראה טוש"ע יו"ד כח יז); וכן השוחט חולין בעזרה, או השוחט חיה ועוף שנגמר דינם לסקילה - פטור מלכסות (רמב"ם שם).

הדם

כסוי כל הדם

שיעור הדם שמצוה לכסותו, נחלקו בו תנאים:

* לדעת חכמים צריך לכסות את כולו, אפילו דם הניתז למרחוק, מחוץ לגומא ששוחט בה (רש"י חולין פג ב ד"ה דם), וכן הדם שעל הסכין, שנאמר: וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ (ויקרא יז יג), מלמד שכל דמו חייב לכסות, ש"דמו" משמעותו כל הדם (תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ו ח; חולין פח א).

* ור' יהודה סובר שכל שיש שם דם אחר, אין צריך לכסות דם הניתז או שעל הסכין, ואין צריך לכסותו אלא כשאין שם דם אלא הוא, ש"דמו" לדעתו משמעו אפילו מקצת דמו (חולין פח א).

הלכה כר' יהודה, שאין צריך לכסות כל הדם (רי"ף חולין פח א; מחזור ויטרי תקלו; העיטור שחיטה ב ו, דף מז א; ראה רמב"ם שחיטה יד ח; תוס' חולין שם ד"ה רבנן; סמ"ג עשין סד; סמ"ק קנו; ראבי"ה אלף פח; אור זרוע א תב, בשם רבינו חננאל; פסקי ריא"ז חולין פז א; רמב"ן רשב"א וריטב"א חולין שם; רא"ש חולין ו י; טוש"ע יו"ד כח טו; לבוש שם טו).

ויש מהראשונים שכתבו שהלכה כחכמים, שיש לכסות את כל הדם (בעל המאור חולין פח א, ובהלכות שחיטה להרז"ה ז"ל; ר"י מלוניל חולין פג ב, ושם פז א; השגות הראב"ד שחיטה יד ח, בשם אחרים; הגהות הרמ"ך לרמב"ם שם, בשם כל רבותיו; ריטב"א חולין פח א, בשם ר"י. וראה משכנות יעקב יו"ד יד).

סוג הדם

סוג הדם שמצוה לכסותו, נחלקו בו תנאים:

* תנא קמא סובר שחייב לכסות כל דמו, ואפילו כיסה דם הנפש שהוא הדם היוצא בקילוח (ראה ערך דם (איסור)), חייב לכסות דם הניתז ושעל אגפיים (ראה תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ו ח; חולין פח א).

* ורבן שמעון בן גמליאל סובר שאינו חייב לכסות דם הניתז ושעל אגפיים אלא כשלא כיסה דם הנפש, אבל אם כיסה דם הנפש, פטור מלכסות, ש"דמו" משמעו דם המיוחד, דהיינו דם הנפש (חולין שם).

להלכה, יש שפסקו שיש לכסות מדם הנפש דווקא (רבי ירוחם פרלא לרס"ג עשין צד, בדעת רס"ג שם; ראה רמ"א יו"ד כח טו, ותבואות שור שם ס"ק כט, בדעתו; לבוש שם טו; ראה דברי חמודות חולין ו י ל; כנסת הגדולה יו"ד כח הגהות בית יוסף לא).

והראשונים כתבו שלהלכה אין צריך לכסות מדם הנפש (ראה רמב"ן חולין פח א, ובמלחמות שם; ראה כרתי כח ס"ק כ; יד יהודה שם בפירוש הקצר ס"ק טז; וכך משמע מסתימת טוש"ע שם). יש מן האחרונים שכתב, שלהלכה יש לחשוש לסוברים שיש לכסות מדם הנפש, ולכן צריך השוחט לדקדק קודם ברכתו שמכסה מקצת דם הנפש, ואם מכסה דם הניתז או שעל הסכין, ואינו יודע שהוא מדם הנפש, יכסה בלי ברכה, שלא תהיה ברכתו לבטלה (תבואות שור יו"ד כח ס"ק כט).

נתכסה ללא קיום המצוה

נתכסה מאליו

השוחט וכיסתה הרוח את הדם עד שאין רישומו ניכר (פרי תואר כח ס"ק טו), פטור מלכסות (חולין פז א; רמב"ם שחיטה יד ז; טוש"ע יו"ד כח יא), אף על פי שלא נתקיימה מצות כיסוי, ואם יתגלה יהא חייב לכסות (הגהות רבי עקיבא איגר לש"ך שם ס"ק יב), שהרי עתה מכוסה ועומד הוא (רש"י שם ד"ה פטור).

וכן השוחט ונבלע הדם בקרקע, ואין רישומו ניכר - פטור מלכסות כמי שכיסתו הרוח (תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ו ז; חולין פז א; רמב"ם שם ט; ראה טוש"ע שם י). אף על פי שנפטר בכיסוי הרוח, לא יסמוך על כך, וכל שעדיין לא כיסתה, מצוה שיתן הוא עפר ויכסה (פרי מגדים יו"ד כח שפתי דעת ס"ק יב).

חזר ונתגלה

דם שכיסתו הרוח, וחזר ונתגלה - חייב לכסותו (משנה חולין פז א; רמב"ם שחיטה יד ז; טוש"ע יו"ד כח יא).

העפר ושאר כיסויים

כסוי בעפר

מכסים את הדם בעפר, שנאמר: וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר (ויקרא יז יג). ואמרו: שאם היה כתוב ובעפר יכסנו, דהיינו שהכיסוי היה נאמר אחרי שנאמר עפר, היה משמע שמכסים בעפר ולא בדבר אחר, אבל כיון שנאמר: וכסהו, הרי הוא נדרש בפני עצמו, שמשמע שמכסהו בכל דבר, ומיעט - "בעפר" - לרבות כל שהוא מין עפר, ולהוציא דברים שאינם מין עפר (חולין פח א-ב, ורש"י שם ב ד"ה ת"ל. וראה מלבי"ם ויקרא שם (קכ)).

ר' ישמעאל אומר: שהלכה למשה מסיני, פעמים שהיא עוקרת את הפסוק להוציאו מפשוטו (ראה ערך הלכה למשה מסיני: הלכה עוקרת מקרא), שהתורה אמרה: בעפר, והלכה שמכסים בכל דבר שמגדל צמחים (ירושלמי קדושין א ב; סוטה טז א, ורש"י ד"ה והלכה; מאירי שם). מדברי הראשונים נראה שאינם חולקים בהלכה, אלא בדרשה, שחכמים למדים מ"וכסהו", ור' ישמעאל סובר שלמדים מהלכה למשה מסיני (תוס' חולין פח ב ד"ה שוחק).

דבר המגדל צמחים

בגמרא נחלקו אם מכסים בדבר שאינו מגדל צמחים:

* רב נחמן בר רב חסדא אמר שאין מכסים אלא בדבר שזורעים בו ומצמיח (חולין פח ב).

* רבא דחה את דברי רב נחמן בר רב חסדא (ראה חולין שם), וסובר שמכסים אף בדבר שאינו מגדל צמחים (ראה חולין שם לפירוש הרמב"ן והרשב"א שם; ר"ן שם, בדעת השאילתות).

להלכה נחלקו הראשונים:

* יש סוברים שמכסים אף בדבר שאינו מגדל צמחים (ראה רמב"ם שחיטה יד יא, ור"ן חולין פח ב, בדעתו; ראה רמב"ן ורשב"א ור"ן חולין פח ב, בדעת השאילתות; ראה בית יוסף יו"ד כח, בדעת תורת הבית הקצר).

* יש סוברים שאין מכסים אלא בדבר המגדל צמחים, ואפילו זורעים בו ואינו מצמיח (ראה ארחות הלכות כיסוי הדם וכל בו קח, בשם הראב"ד; ראה מאירי וריטב"א חולין שם), כגון שמגדל עשבים, אבל אינו מצמיח מה שזורעים בו (פסקי רי"ד חולין פח ב).

* ויש סוברים שאין מכסים אלא בדבר שזורעים בו ומצמיח (רי"ף חולין פח ב; שבלי הלקט שחיטה יא; כלבו קח, בשם הרז"ה; טוש"ע יו"ד כח כג).

עפר תיחוח

אין מכסים את הדם אלא בעפר תיחוח (ראה ביצה ז ב, ורש"י ד"ה השוחט; ראה חולין לא א, לגירסת הרי"ף שם פח א; ראה רש"י שם פג ב ד"ה עפר למטה, וד"ה וכסהו עפר; יראים השלם תלח; ראה רוקח שפ; רא"ש חולין ב ח, ו י; מהר"ם חלאוה פסחים מז ב), דהיינו עפר דק, כגון עפר הכתוש יפה יפה (יראים השלם תלח).

מכסים בזבל דק ובחול הדק, אבל אין מכסים לא בזבל הגס ולא בחול הגס (משנה חולין פח א; רמב"ם שחיטה יד יא,יב; טור יו"ד כח; שו"ע יו"ד כח כג). ואמרו שחול דק שמכסים בו הוא חול שאין היוצר כלי חרס צריך לכתשו, וחול הגס שאין מכסים בו הוא חול שהיוצר צריך לכתשו (חולין שם).

כסוי באפר

אפר, נחלקו תנאים אם מכסים בו:

* בית הלל סוברים שמכסים בו, שמצינו אפר שקרוי בכתוב "עפר", שנאמר: וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת (במדבר יט יז. חולין פח ב), ודבר הנקרא "עפר" בכתוב מכסים בו אפילו אינו מגדל צמחים (תוס' חולין פח ב ד"ה שוחק; ריטב"א שם; ראה ספר התרומה איסור והיתר מ; רא"ש חולין ו י; כלבו קח). ולכן אפר, שנקרא בכתוב "עפר שריפה" מכסים בו (ראה חולין שם).

ויש ראשונים שחולקים, וסוברים שאף לדעת בית הלל דבר הנקרא עפר אין מכסים בו אלא אם מגדל צמחים (ראה ראבי"ה תשכו, ואור זרוע שחיטה שצב, וחידושי המאירי ביצה ח א, ושיטה מקובצת שם, בלשון ראשון).

* ובית שמאי סוברים שאין מכסים אלא בעפר ולא באפר, שאפר נקרא "עפר שריפה", אבל אינו נקרא "עפר" סתם (חולין פח ב).

הלכה כבית הלל, ומכסים בין באפר עצים, ובין באפר בגדים, ואפילו בבשר שנשרף (רמב"ם שחיטה יד יג; ראה טוש"ע יו"ד כח כג), ומכסים בכל דבר שרוף (ראה פירוש המשניות לרמב"ם חולין ו ז; קרית ספר שחיטה יד; פרי חדש יו"ד כח ס"ק מב; פרי מגדים שם משבצות זהב ס"ק יט), וכן באפר אוכלים שנשרף (רשב"א ביצה ח א; שו"ע שם).

יש שהיו מדקדקים לכסות דווקא באפר (ראה בית הלל יו"ד כח סק"ד; מנחת יוסף שם ליקוטי יוסף ס"ק קנו; אהל יצחק שערי זבח כד ז; דרכי תשובה יו"ד כח ס"ק מא), שיש להקפיד שהכיסוי לא יהיה גס, ובאפר לא שייך בו שיהיה גס (מנחת יוסף שם); או משום שבכיסוי בעפר יש טרחה גדולה שצריך לכסות עד שהדם לא ייראה כלל (ראה להלך: מעשה הכיסוי), שעד שאינו מכסה בהרבה עפר, הדם ניכר, אבל בכיסוי באפר, במעט אפר אינו ניכר (אהל יצחק שם).

המכסה

חיוב השוחט

מי ששחט, הוא צריך לכסות את הדם, שנאמר: וְשָׁפַךְ ... וְכִסָּה (ויקרא יז יג), מי ששפך הוא יכסה (ספרא אחרי יא; חולין פז א; רמב"ם שחיטה יד טו; טוש"ע יו"ד כח א,ח). ואמרו בתורת כהנים: לא יפקיד אחר שיכסה (ספרא שם לגירסת קרבן אהרן), וביארו האחרונים שדרשה זו היא אזהרה לשוחט שיכסה הוא בעצמו, ולא יזלזל במצוה לתת לאחר לכסות (ראה קרבן אהרן שם; ראה מלבי"ם שם; רבי ירוחם פערלא פרלא לרס"ג עשה יד). וכן יתן השוחט את העפר שצריך לתת תחת הדם (שמלה חדשה כח ט, ותבואות שור שם ס"ק יג; כרתי שם סק"ח; בן איש חי שנה א' וילך ג), שאף נתינת העפר למטה, מן הכיסוי היא (ראה תבואות שור שם).

וכן כתבו האחרונים שלא זכות היא שזיכתה התורה לשוחט, אלא חובה היא שמוטלת עליו שהוא יכסה, לפי שהוא זה ששפך (תפארת יעקב חולין פז א).

ויש שכתבו ששני דינים הם, שמוטל חיוב על השוחט, ואם לא כיסה - אף על פי שאחרים כיסו, וקיימו את המצוה, שכל שלא כיסה השוחט, מסורה המצוה לאחרים (ראה להלן) - עוון תלוי בצוארו; ועוד, שזכות המצוה מסורה לו, ואין אחר רשאי לחוטפה מידו, והחוטף ממנו נידון כגזלן (פרי תואר יו"ד כח ס"ק יא).

שליח ששחט

בעל חיה או עוף שמינה שליח לשחוט עבורו, יש מהאחרונים שכתבו שהבעלים הוא שיכסה את הדם (דעת חכמים לב; משיב דבר ב סד; התעוררות תשובה ד ו; שו"ת עני בן פחמא יו"ד ג), שהבעלים חשוב כמי ששחט את החיה או העוף בעצמו (משיב דבר שם; התעוררות תשובה שם).

ויש מהאחרונים שכתבו שעל השוחט לכסות את הדם, אפילו החיה או העוף הנשחטים שייכים לאדם אחר, והוא שוחט בשליחותו (שו"ת האלף לך שלמה יו"ד כג; רב פעלים ב יו"ד ב; דעת תורה יו"ד כח סק"ח).

שליח לכסות

השוחט, שעליו מוטלת מצות כיסוי הדם, אם יכול למנות שליח לכסות, נחלקו בדבר:

* יש ראשונים ואחרונים הסוברים שאי אפשר למנות שליח, שכיסוי הדם היא מצוה שצריך השוחט שיעשנה בגופו, ומצוות שבגופו אינו יכול לעשותן על ידי שליח (כל בו קמו; אבודרהם ברכת המצוות ומשפטיהם; ראה ש"ך חו"מ שפב סק"ד; קצות החושן שם סק"ב; חתם סופר חולין פז א; בינת אדם שער איסור והיתר ז סק"י).

* ויש סוברים שמועילה שליחות בכיסוי הדם (ראה ספר המנהגים (קלויזנר) כד בהגהה; שמלה חדשה כח ט, ותבואות שור ס"ק יד; פרי מגדים יו"ד כח משבצות זהב סק"ח, ושפתי דעת ס"ק יד; כרתי שם ס"ק י, ופלתי שם סק"ג; המקנה קידושין כט א; בית אפרים חו"מ סז; שו"ת חתם סופר או"ח קנט), שאין המצוה שיעשה כיסוי בגופו, אלא שמוטל עליו שיכוסה הדם ששפך, וזה יכול לעשות על ידי שליח (בית אפרים שם). ומכל מקום עדיף שהשוחט עצמו יכסה, שמצוה בו יותר מבשלוחו (ראה ערך שליחות. שמלה חדשה ותבואות שור שם). אף לדעה זו, קטן אין לעשותו שליח לכיסוי הדם, שאין שליחות לקטן (ראה ערכים: קטן; שליחות. דעת קדושים יו"ד שם סק"ו; מנחת יוסף שם י).

כסוי על ידי אחר

לא כיסה השוחט את הדם, ובא אחר וראה את הדם המגולה (ראה ר"ן חולין פו; מלאכת שלמה חולין ו ד), ואפילו רואה זה אינו בעל החיה או העוף (פלתי כח סק"ב), חייב לכסותו (ספרא אחרי יא; משנה חולין פז א; תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ו ט; רמב"ם שחיטה יד טו; טוש"ע יו"ד כח ח), ויברך על הכסוי (ראה שמלה חדשה כח ט), שנאמר: וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא יז יד), אזהרה לכל בני ישראל (חולין שם). וכל הקודם לראות הדם שאינו מכוסה חייב לכסותו (תורת הבית הקצר לרשב"א א ה), שמצות כיסוי הדם היא מצוה בפני עצמה, ולא חלק ממצות שחיטה, ואינה תלויה בשוחט לבדו (רמב"ם שם; ארחות חיים דין כיסוי הדם; כל בו קח), שכל ישראל בכלל החיוב, ואף כשהשוחט נמצא שם (ט"ז יו"ד כח סק"ח), אלא שהשוחט קודם בחיובו (תורת הבית הקצר שם; טור יו"ד כח; לבוש שם ח).

אף על פי שמצות כיסוי הדם שייכת אף ברואה - ואם כיסה הרואה, השוחט פטור, שהרי הדם נתכסה (מאירי חולין פז א) - לכתחילה מי ששפך הוא יכסה, ולא יכסה אחר (ספרא אחרי יא לגירסת הגר"א שם. ראה פרי תואר כח סק"יא); ואין ראוי לשום אדם לחטוף את המצוה ממנו, שהמצוה מוטלת בעיקר על השוחט (יראים השלם תלח; מאירי חולין פז א), והוא קודם לכל אדם (תורת הבית הקצר לרשב"א א ה; טור יו"ד כח).

ולא יכסה אחר כל עוד השוחט עסוק במצוה (סמ"ק קנו; כל בו קח), או רוצה לכסות את הדם (ר"י מלוניל חולין שם); ואין מוטל על הרואה לכסות אלא כשהשוחט שכח לכסות (פרדס הגדול רו), או שאינו רוצה לכסות (ר"י מלוניל שם). ויש מהאחרונים שכתבו שאפילו אין ידוע שהשוחט מונע עצמו מלקיים את המצוה, כל שלא כיסה מיד בגמר השחיטה - שלכתחילה יש לכסות מיד אחרי השחיטה (ראה לעיל: המצוה) - מצוה על כל אדם לכסות את הדם, וקדימת השוחט אינה אלא כשהוא מוכן לקיים את המצוה ועוסק בעשייתה (רבי ירוחם פערלא פרלא לרס"ג עשה יד-טו ד"ה אמנם נראה).

הברכה

חיוב הברכה

המכסה את הדם - בין השוחט ובין הרואה את הדם מגולה, שחייב לכסותו (ראה לעיל: המכסה. שמלה חדשה כח ט; ערוך השולחן יו"ד יט א) - צריך לברך ברכת המצוות: אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על כיסוי כו' (תוספתא ברכות (ליברמן) ו יא; ראה ירושלמי ברכות ט ג; ראה חולין פז א; ראה רמב"ם שחיטה יד א, ברכות יא ו; ראה טוש"ע יו"ד כח ב).

מברכים את הברכה מעומד, כשאר ברכת המצוות (ראה ערך ברכת המצוות. גליון מהרש"א יו"ד כח סק"ד).

אפילו לא כיסה בשעת השחיטה, כשמכסה - מכסה בברכה (המנהיג הלכות אירוסין ונישואין).

השוחט בעלי חיים רבים, ובא לכסות את דמם, מברך ברכה אחת על כיסוי הדם (ראב"ן חולין רט; ראבי"ה אלף פח, בשם רבי שמואל בן חפני ורבנו קלונימוס מרומא ורבינו חננאל).

נוסח הברכה

בחתימת הברכה, יש סוברים שאומר בה: על כיסוי דם (ראה תוספתא ברכות (ליברמן) ו יא, לגירסת ביאור הגר"א יו"ד כח ב; שחיטות מרבינו ירוחם טז ב); ויש סוברים שצריך לומר עם ה' הידיעה: על כיסוי הדם (ראה תוספתא ברכות (ליברמן) ו יא, לגירסא שלפנינו; ירושלמי ברכות ט ג; סידור רס"ג עמ' קא; רמב"ם שחיטה יד א; רמב"ן חולין פו ב, בשם הלכות גדולות; רוקח שפ; ריטב"א שם פז א; כל בו קח; תשובות פסקים ומנהגים למהר"ם מרוטנברג ב א, ותשב"ץ קטן שכד); או: על מצות כיסוי הדם (אור זרוע א שפז, בשם הירושלמי; מהר"ח אור זרוע קכט). בטעם המצריכים ה' הידיעה, כתבו האחרונים משום שחייב הוא לכסות את הדם שלפניו (חזון יחזקאל לתוספתא שם).

להלכה יש מהאחרונים שפסקו שאומר: על כיסוי דם (טוש"ע יו"ד כח ב לגירסא שלפנינו; ים של שלמה חולין ו יב; לבוש שם ב; שמלה חדשה שם ג); והרבה פסקו שאומר: על כיסוי הדם (ראה טוש"ע שם, מהדורת מכון ירושלים, שכן הגירסא בדפוסים ראשונים; מחזיק ברכה יו"ד כח ב; מטה אפרים תרד - תרה ח; תורת הזבח יד העלה שלמה סק"א; בן איש חי שנה א וילך ג).

חתימת הברכה של כיסוי הדם, נחלקו בה הראשונים אם מסיים בתיבת "בעפר":

* יש סוברים שיש להוסיף בנוסח הברכה "בעפר" (רוקח שנ,שפ; פירוש התפילות והברכות לרבי יהודה בר יקר ב עמ' סא; ראה אור זרוע א תד; פסקי ר"ח אור זרוע חולין לה; מהר"ם מרוטנברג ב א; תשב"ץ קטן שכד; אבודרהם ברכת מזוזה והפרשת חלה; טוש"ע יו"ד כח ב), כלשון הכתוב: וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר (ויקרא יז יג. פירוש התפילות והברכות לרבי יהודה בר יקר שם).

* ויש מהראשונים שלא כתבו בנוסח הברכה בעפר (ראה הלכות גדולות כסוי הדם סט; סידור רס"ג עמ' קא; רמב"ם שחיטה יד א), משום שאין מוסיפים בברכה את פרטי המצוה (ב"ח יו"ד כח, לדעה זו; דמשק אליעזר חולין פד ב ס"ק לד).

להלכה פסקו האחרונים שמזכירים בחתימת הברכה את הלשון "בעפר" (טוש"ע יו"ד כח ב; ים של שלמה חולין ו יב; לבוש שם ב; ט"ז שם סק"ג; הארוך מש"ך שם; שמלה חדשה שם ג; כרתי שם סק"ב; פרי תואר שם סק"ג). ויש מהם שכתבו שאינו אלא מנהג ל"רווחא דמילתא" (ש"ך שם ס"ק כט), ובשעת הדחק יש לסמוך על הפוסקים שאין צריך להזכיר עפר (ארוך מש"ך שם); וכן בדיעבד כשברך על כיסוי הדם ולא הזכיר "בעפר" - יצא (פרי תואר שם; חכמת אדם ח ד; כף החיים שם ס"ק יב).

זמן הברכה

שעת הברכה על כיסוי הדם, נחלקו בה הגאונים והראשונים:

* יש סוברים שמברך אחרי הכיסוי (הלכות גדולות כיסוי הדם סט; תורת הבית א ה; רבינו ירוחם תולדות אדם וחוה טו ד), ואינה כשאר ברכת המצוות שמברך לפני עשיית המצוה (ראה ערך ברכת המצוות), שהכיסוי תלוי בשחיטה, שאם נפסלת השחיטה - פטור מלכסות (תורת הבית שם), ואינו תחילת מצוה אלא גמר מצוה, וכיון שכבר שחט והתחיל במצוה, אי אפשר לו לברך עובר לעשייתן, ואין ראוי לברך באמצע המצוה, לכן תיקנו שיברך אחרי הכיסוי (רא"ש חולין ו ו; רבינו ירוחם שם; טור יו"ד כח).

* והרבה ראשונים סוברים שמברך לפני כיסוי הדם (סידור רס"ג עמ' קא; פרדס הגדול שחיטה רו; מחזור ויטרי תקלו; רמב"ם שחיטה יד א; אור זרוע א שפז; תורת הבית לרשב"א א ה; ריטב"א חולין פז א; מאירי שם פו ב; רא"ש שם, שהעולם לא נהגו כהלכות גדולות; טור יו"ד כח ב), דהיינו לפני שנותן עפר על הדם למעלה, כדרך שאר המצוות שמברך עליהם קודם עשייתן (ראה ערך ברכת המצוות: עובר לעשייתן. תורת הבית שם), ואינו חשוב מברך באמצע המצוה, ששחיטה וכיסוי הדם שתי מצוות הן (ראה מאירי שם; רא"ש שם).

וכן כתבו הפוסקים להלכה, שמברך לפני הכיסוי (שו"ע יו"ד כח ב; לבוש שם ב; שמלה חדשה שם ג; חכמת אדם שער איסור והיתר ח ד).

בדיעבד, שלא בירך לפני הכיסוי, יש סוברים שיש לסמוך על הדעה שמברכים אחריו, ולברך (ראה פרי חדש יו"ד כח סק"ג; ערוך השולחן שם ח); ויש חולקים, שאף בדיעבד אין לברך אחריו (שמלה חדשה כח ג, ותבואות שור שם סק"ג; פרי מגדים שם משבצות זהב סק"ג).

ואדם שמברך על כיסוי הדם, כתבו הראשונים שצריך לבדוק ששחיטתו כשירה, שמא ימצא שהשחיטה מקולקלת, ונמצא מברך לבטלה (אור זרוע א שפז, הובא במרדכי חולין רמז תרנג; מאירי חולין פה א; ר"י מנרבונא שם פו ב; שו"ע יו"ד כח יט).

אף על פי שהשוחט צריך לתת עפר למטה קודם השחיטה, אינו מברך - לסוברים שמברך לפני המצוה - אלא קודם שיכסה מלמעלה (ראה רמב"ם שחיטה יד א; שו"ע יו"ד כח ב).

מעשה הכיסוי

עפר למטה

השוחט צריך שיתן עפר למטה תחת הדם, ועפר למעלה על הדם, שנאמר: וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר (ויקרא יז יג), "עפר" לא נאמר, אלא "בעפר", מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה (ביצה ז ב; חולין לא א, פג ב; ראה רמב"ם שחיטה יד יד; ראה טוש"ע יו"ד כח ה). בביאור הדרשה כתבו הראשונים, ש"בעפר" משמע שהדם בלול וטמון בעפר קודם הכיסוי, אבל "וכסהו עפר", משמעותו שאינו מקפיד אלא על כיסוי (רש"י ביצה שם ד"ה בעפר וד"ה וכסהו עפר).

עפר תיחוח

העפר שנותנו למטה, כתבו הראשונים שהוא עפר תיחוח (ראה ביצה ז ב; רי"ף חולין פח א; רש"י חולין פג ב ד"ה עפר תיחוח; תוס' שם ד"ה צריך; רא"ש חולין ב ח; טוש"ע יו"ד כח ה), שאין נקרא "עפר" אלא התיחוח, ולא ישחט על גבי קרקע קשה (רש"י חולין לא א ד"ה צריך). וכתבו האחרונים שיש ליתן למטה עפר כזה שכשר ליתנו למעלה (פרי מגדים יו"ד כח משבצות זהב סק"ו).

בדיעבד

השוחט חיה או עוף ולא נתן עפר למטה, אם לא היה ראוי לתת שם עפר למטה, אין נוהגת בהם מצות כיסוי הדם, שכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו (ראה חולין פג ב), שכל שאי אפשר לו להיות בתורת כיסוי גמור, לא זהו הדם שחייבה התורה לכסות (משמרת הבית א ה. וראה ערך כל שאינו ראוי לבלה בלה מעכבת בו); אבל היה ראוי קודם שחיטה לתת עפר למטה, אף על פי שלא נתן, אינו מעכב, וחייב לכסות (ראה חולין שם, ורש"י ד"ה כל הראוי).

כגון שחט בהמה, ואחר כך שחט חיה, ונשפך הדם על דם הבהמה ולא נתערב בו (ראה בדק הבית א ה), חייב לכסות מלמעלה, אף על פי שאין עפר למטה בין דם הבהמה לדם החיה (חולין פג ב, ורש"י ד"ה חייב לכסות ותוס' ד"ה שחט), לפי שהוא ראוי לבילה שהיה ראוי לתת עפר למטה, בין דם הבהמה לדם החיה, קודם ששחט את החיה (חולין שם, ורש"י ד"ה כל הראוי; משמרת הבית א ה).

שיעור העפר

עפר הכיסוי אין לו שיעור (מור ואהלות אוהל ברכות והודאות מט; קהילות יעקב חולין כד. וראה פרי חדש יו"ד כח ס"ק יב), אלא יש לכסות את הדם ולהסתירו מעין רואיו עד שלא יראה כלל (חינוך קפז; ראה דעת קדושים כח סק"ז; מור ואהלות שם; דרכי תשובה שם סק"ה).

דרך כבוד

כיסוי הדם - וכן שאר מצוות (ראה ערך בזוי מצוה) - יש לעשות דרך כבוד, ולא דרך בזיון, שנאמר: וְשָׁפַךְ... וְכִסָּה (ויקרא יז יג), ודרשו: במה ששפך, דהיינו בידו (רש"י חולין פז א ד"ה במה), או בסכין (סמ"ג עשין סד), בו יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהיו מצוות בזויות עליו (ספרא אחרי יא; תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ו י; חולין פז א; טור או"ח כא. וראה רמב"ם שחיטה יד טז, וטוש"ע יו"ד כח ו).

האיסור לכסות את הדם דרך בזיון, איסור תורה הוא, שהדרשה מן הכתוב ושפך וכסה, דרשה גמורה היא (ראה פרדס הגדול מט; ראה חרדים יח יב; ראה קרית ספר מעשר שני ג; שאגת אריה מ; חיי אדם סח ב; עין יצחק א או"ח ה); ויש מהאחרונים שכתב שהדרשה אינה אלא אסמכתא, והאיסור אינו אלא מדרבנן (שו"ת אבן שתיה או"ח כו).

לאחר כיסוי הדם, כתבו הראשונים שמותר לדרוך על דם הכיסוי, שאין האיסור לנהוג דרך בזיון אלא בשעת קיום המצוה (ריטב"א שבת כב א).

הערות שוליים