מיקרופדיה תלמודית:כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[1] - מחשבה שבתחילת מעשה, מועילה אף להמשך המעשה שנעשה בסתם.

הכלל וגדרו

על המתחיל מעשה במחשבה מסויימת, וממשיך לעשותו בסתם, אמרו בתלמוד: כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה (זבחים ב ב, ושם מא ב, ומנחות טז א), והרי זה כאילו חשב כן במשך כל המעשה כולו (כן משמע מגמ' שם ושם ושם). לכן, המקריב קרבן-פסח (ראה ערכו), שמן הדין צריך לעשות את כל עבודותיו לשם פסח (ראה ערך קרבן פסח), אם שחטו לשם פסח וסתם - היינו שהתחיל לשחטו לשם פסח, ובסוף השחיטה שחטו בסתם (כן משמע מרש"י זבחים ב ב ד"ה הא), או ששחטו לשם פסח, וקיבל את דמו בסתם (תוספות שם ד"ה הא) - הקרבן כשר (גמ' שם, על פי משנה שם יג א), ואפילו היינו אומרים שהשוחט סתם אינו חשוב כשוחט לשם פסח, חשוב הכל כעשוי לשמו, הואיל ובתחילה כיון לשם פסח, וכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה (כן משמע מהגמ' שם).

במחשבת איסור

במשנה מצינו מחלוקת תנאים לענין הקטרה (ראה ערכו) של מנחות (ראה ערכו), שאם חשב הכהן מחשבת פגול (ראה ערכו) בהקטרת הקומץ (ראה ערכו), ולא חשב כן בהקטרת הלבונה (ראה ערכו), או שחשב מחשבת פיגול בלבונה ולא בקומץ, ונחלקו תנאים אם הרי זה פיגול (רבי מאיר במשנה מנחות טז א); או שאינו פיגול עד שיפגל בכל המתיר (חכמים במשנה שם), וכן הלכה (רמב"ם פסולי המוקדשים טז ז).

לדעה זו נחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שדווקא משום שנתן את הקומץ בשתיקה, ואת הלבונה במחשבה - שהקטרה ראשונה הקטיר בשתיקה ושניה במחשבה (רש"י שם ד"ה שנתן) - אינו פיגול, אבל אם נתן את הקומץ במחשבה, ואת הלבונה בשתיקה - שחשב בראשונה ושתק בשניה (רש"י שם) - הרי זה פיגול, לפי שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה (רב בגמ' שם).
  • ויש אומרים שאף אם נתן את הקומץ במחשבה, ואחר כך נתן את הלבונה בשתיקה, אין זה פיגול (שמואל בגמ' שם, לגירסתנו; כן משמע מריש לקיש בזבחים מא ב), שבמחשבת פיגול אין אומרים כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה (משנה למלך שם), שמה שאמרו שאינו עושה על דעת הראשונה, אין זה אלא במחשבת איסור (קרן אורה זבחים ב ב; מהרי"ם פדווא לח; ועוד), שכנגד הכלל של כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, יש לעושה חזקת-כשרות (ראה ערכו) שאין להחזיקו כרשע, ויש לומר שחזר בו ושב מרשעתו (חבלים בנעימים א כה י), וכן הלכה (רמב"ם שם).

גדרו

בגדרו של כלל זה, נאמרו כמה הסברים:

  • יש סוברים שהמתכוין בתחילת מעשה לדבר מסויים, אפילו לא נתכוין לכך בהמשך המעשה כלל, חשוב כל המעשה כנעשה באותה כוונה (כן משמע ממרכבת המשנה מעשה הקרבנות ד יא; קרן אורה שם), שאין זו אומדנא שדעתו בסוף המעשה היא לעשותו לשם אותו דבר, אלא דין הוא, שהואיל ונתכוין בתחילת המעשה, חשוב כל המעשה כנעשה בכוונה (גרי"ז מנחות טז א), לפי שנמשך כל המעשה אחר דעת הראשונה (שפת אמת זבחים מא ב).
  • יש סוברים שאם לא נתכוין בהמשך המעשה כלל, אין המעשה חשוב כאילו נעשה כולו בכוונה, אלא שהואיל ונתכוין לדבר מסויים בתחילת המעשה, אנו אומרים שנתכוין לכך אף בסופו (כן משמע מתוספות גיטין ה ב, לפי מרומי שדה זבחים ב ב; שפת אמת מנחות טז ב), ואין סברא לומר שחזר בו מדעתו, שאין דרך בני אדם לחזור בהם בלא סיבה (שערי תורה א ג יג; חבלים בנעימים א יט א-ג, ושם כה י).
  • ויש סוברים שכך הכריעו חכמים את דעתו של אדם, שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה (כן משמע מאור זרוע א תריא), שאף על פי שאין העושה מרגיש בעצמו שמתכוין לעשות על דעת הראשונה, מכל מקום בעומק דעתו מתכוין הוא לכך (כן משמע מתקנת רבים, אחרית דבר, בדעת האור זרוע שם; כן משמע ממנחת יהודא זבחים מא ב, בדעת תוספות מנחות טז א ד"ה קתני), ודי שחושב על כך בכח, אף אם אינו חושב על כך בפועל (בד קודש א ב).

שכח מחשבתו הראשונה

אפילו שכח בסוף מעשה את מחשבתו הראשונה, על דעת ראשונה הוא עושה (כן משמע מאור זרוע שם).

מחשבה קודם מעשה

מחשבה שקודם מעשה, אין אומרים בה כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, שאין אומרים כן אלא בשעת מעשה (אחיעזר ב יו"ד ד ה; משנה ברורה לב ס"ק כה)[2].

כשמפרש שאינו עושה על דעת ראשונה

האומר בשעת מעשה שאינו עושה על דעת הראשונה, דבריו קיימים (כן משמע מזבחים ב ב, ותוספות מנחות טז א ד"ה קתני).

המעשה

למעשה שלאחר זמן

כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה שאמרו, לא למעשה שבאותו יום בלבד הוא מועיל, אלא אף למעשה שלאחר כמה ימים (כן משמע מפרי מגדים או"ח יא, משבצות זהב סק"א, ומשנה ברורה שם סק"ה, ושם לב ס"ק כה), ואפילו עבר זמן רב ביניהם (מראה יחזקאל (הוכברג) יא ד"ה מש"ה). ולכן, הטווה חוטי ציצית, ואומר בתחילת הטווייה שעושה כן לשמה, שוב אינו צריך לומר כן בהמשך הטווייה, ומועיל הדבר אפילו לטווייה שביום אחר (פרי מגדים שם, לפי משנה ברורה יא סק"ה).

בשני מעשים

כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, לא במעשה אחד בלבד נאמר, אלא אפילו בשני מעשים (כן משמע מזבחים ב ב, ורמב"ם פסולי המוקדשים טו ג), ולכן אם נטוו חוטי הציצית במחשבת לשמה, ונשזרו בסתם - כשרים הם, שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה (כן משמע מאמרי בינה או"ח ו; ביאור הלכה יא ד"ה לשמן). ואפילו היו המעשים בחפצים שונים, ולכן לענין תליית חוטי הציצית (ראה ערכו) בבגד, אף על פי שיש לעשותה במחשבת לשמה, לסוברים כן (ראה ערך ציצית), מכל מקום אם תלה את החוט הראשון במחשבת לשמה, ואת שאר החוטים תלה בסתם, רשאי הוא לברך על ציצית זו (כן מצדד בביאור הלכה יד ד"ה בלי כוונה). ומכל מקום לא נאמרו הדברים אלא במעשים וחפצים המשמשים למצוה אחת (כן משמע מביאור הלכה שם ושם; משנת רבי אהרן א כ).

בשני אנשים

כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה לא נאמר אלא במעשה הנעשה כולו על ידי אדם אחד, אבל במעשה הנעשה בשתי דעות, היינו במעשה שתחילתו נעשית על ידי אדם אחד, וסופו נעשה על ידי אדם אחר, אין אומרים בו שסופו נעשה על דעת הראשונה (כן משמע ממנחות טז א). לכן, לדעת התנאים הסוברים שאין מפגלים בחצי מתיר (ראה לעיל: הכלל וגדרו), כהן שהקטיר קומץ של מנחה במחשבת פיגול, ואחר כך הקטיר חברו את הלבונה בשתיקה, לא נתפגלה המנחה (גמ' שם). ואין הדברים אמורים במחשבת איסור בלבד, אלא אף במחשבת מצוה, ולכן סופר הממשיך כתיבת ספר תורה או גט שהתחיל חברו לשמה, צריך לומר מחדש שכותבו לשמה, ואין אמירת הראשון מועילה לו (מראה יחזקאל (הוכברג) יא; ספר סת"ם עז), ואפילו היה הראשון שלוחו של שני, שהרי סוף סוף שתי דעות הן (כן משמע מאחיעזר ב לא, במסקנתו; נתיבות הקודש מנחות טז א, בשם הגרי"ז; חזון איש קדשים כב יט)[3].

במקום שיש ראיות כנגד

כשטוען שסיים בסתם

האומר לאחר מעשה שלא סיים את המעשה על דעת הראשונה, אלא סיימו בסתם, כתבו ראשונים - לשיטתם שגדר כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה הוא שהכריעו חכמים את דעתו (ראה לעיל: הכלל וגדרו) - שאין סומכים על דבריו, אלא דנים כפי שהכריעו חכמים את דעתו, שעל דעת ראשונה עשה (כן משמע מאור זרוע א תריא), ולכן, השוחט קרבן פסח לשם פסח וסתם, אף על פי שאמר שלא נתכוין לדעה הראשונה, אלא עשה בסתם, אין סומכים על דבריו, אלא דנים שעל דעת ראשונה שחט, ועבודתו כשרה (אור זרוע שם).

כשמוכח שאינו עושה על דעת הראשונה

דמים הניתנים על מזבח הפנימי, כגון ארבעים ושלשה של יום הכיפורים (ראה ערך עבודת יום הכפורים), לתנאים הסוברים שאין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר (חכמים בזבחים מא ב, ומנחות טז א), נחלקו אמוראים: יש סוברים דהיינו כגון שפיגל בראשונה ושתק בשניה ופיגל בשלישית, שאומרים: אם הזה בשניה על דעת הראשונה, מדוע חזר ופיגל במפורש בשלישית (רבא במנחות שם, בדעת רב); ויש סוברים שאין הדברים אמורים, אלא כגון שפיגל בראשונה ובשניה, ושתק בשלישית, שאומרים: אם הזה בשלישית על דעת הראשונה, מדוע חזר ופיגל במפורש בשניה (רב אשי בגמ' שם, בדעת רב, ורש"י ד"ה אלא).

כנגד חזקת כשרות

במקרים בהם עומדת חזקת כשרותו של אדם כנגד הכלל של כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, כגון שאם נאמר שעשה את המעשה על דעת הראשונה, נאמר בהכרח שחשב מחשבת איסור, נחלקו הדעות:

  • יש סוברים שאין אומרים שעושה את מעשהו על דעת הראשונה, שאף אם עבר עבירה אחת, אין סברא לומר שימשיך ויעבור עבירה אחרת (כן משמע מתשובת מהרא"י שהובאה בב"ח אה"ע קנז ג).
  • יש סוברים שאף בזה אומרים כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה (כן משמע מחבלים בנעימים א יט, ומרומי שדה זבחים מא ב).
  • ויש סוברים שמחלוקת אמוראים בדבר (קרן אורה זבחים ב ב; בית שלמה אה"ע קמז, בהג"ה מבן המחבר ב).

באמירה על כל המעשה

האומר בתחילת מעשה שעושה את כל המעשה לשמה, אין צריך לומר כן כל שעה שעושה את המעשה עד שיגמור, אלא דיו שיאמר כן בתחילת המעשה (כן משמע מתוספות זבחים ב ב ד"ה הא), ומועיל הדבר אף לסוברים שבלא אמירה זו אין אומרים כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה (כן משמע מתוספות שם). לכן, השוחט קרבן פסח לשם פסח וסתם, אפילו אם נאמר שהשוחט סתם אינו חשוב כשוחט לשם פסח, ושאין אומרים כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה (כן משמע מהגמ' שם), מכל מקום דיו שיאמר בתחילת השחיטה שתהא כל השחיטה לשם פסח (תוספות שם).

במחשבה

לא אמר בתחילת המעשה שעושה את כל המעשה בכוונה מסויימת, אלא חשב כן בליבו, נחלקו אחרונים:

  • יש סוברים שאין המחשבה מועילה כאמירה, שרק כשאמר בתחילת המעשה שעושה את כל המעשה לשמה, מועיל הדבר אף אם אינו חושב כן בהמשך המעשה כלל, משום שמחשבתו שבהמשך המעשה הינה דברים שבלב, ואין דברים שבלב מועילים להכחיש את מה שאמר מפורש בפיו בתחילה (כן משמע מבית שלמה יו"ד ב קסג).
  • ויש סוברים שאף מחשבה שבתחילת המעשה מועילה להחשיב את המעשה כנעשה לשמו, ואין צריך לחשוב כן במשך כל המעשה (מי באר זבחים ב ב; בד קודש א ב, על פי תוספות שם).

בשני אנשים

אף על פי שאין אומרים כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה בשתי דעות, דהיינו במעשים שתחילתם נעשית בידי אדם אחד, וסופם בידי אדם אחר (ראה לעיל: המעשה), יש מן האחרונים סוברים שאמירה שבתחילת המעשה על כל המעשה מועילה אף בשתי דעות, לפי שהדיבור שבתחילת המעשה מתפשט על כל המעשה, ואין צריך בהמשך המעשה שום מחשבה כלל (יד יוסף שם); ויש סוברים שכשם שאין אומרים כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה בשתי דעות, כך אין אומרים שתועיל בשתי דעות אמירה שבתחילת המעשה על כל המעשה (כן משמע מבית יהודה יו"ד ג, והגהות הדברי חיים על שו"ע או"ח לב יט).

בגילוי דעת שקודם מעשה

כשגילה דעתו קודם עשיית המעשה

המגלה דעתו קודם עשיית מעשה שכוונתו שהמעשה יחול באופן או בתנאי מסויים, ובשעת מעשה לא הזכיר הדבר, אלא עשאו בסתם, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שהמעשה חל באופן ובתנאי שהזכיר, לפי שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, ולדעתם, מי שאמר בפני עדים: גט זה אני רוצה ליתן לאשתי בפניכם על תנאי זה (ראה ערך גרושין: גרושין בתנאי), ואחר כך נתנו לה בפניהם סתם ולא הזכיר התנאי, על דעת ראשונה הוא עושה, ואינו מוחל התנאי (כן משמע מהשגות הראב"ד לרי"ף ורמב"ן ורשב"א ומאירי וריטב"א גיטין עו א; שו"ת הרא"ש לה א ט; שו"ת הרדב"ז ב תקצב, בשם ראשונים; מהריב"ל ב ט; דרכי משה אה"ע קמג סק"ב), שכל המתנה קודם מעשה, ולאחר מכן עושה את המעשה בסתם, על סמך תנאו הראשון הוא עושה (ראב"ד ומאירי שם).
  • ויש סוברים שמוכר וקונה שהסכימו ביניהם קודם גמר המקח שתהיה המכירה בתנאי מסויים, ובשעת גמר המקח לא הזכירו התנאי, הרי זה כדברים-שבלב (ראה ערכו), שאינם דברים, וחל המקח בלא התנאי (כן משמע משו"ת מהרי"ל החדשות קנט; שו"ת בית יוסף דיני גיטין יב, ומהרח"ש ג פז, בדעת הרי"ף כתובות עד א, והרמב"ם אישות ו כג).

שידוכין

מי ששידך את בתו של חברו (ראה ערך שדוכין), ולאחר מכן נתן לו קידושין בסתם, ואמר לו: הרי בתך מקודשת לי, נחלקו הדעות:

  • יש סוברים שהמשודכת מקודשת לו, והשאר מותרות, שכיון שגילה דעתו מתחילה שרוצה לקדשה, אומדים את דעתו שלכך נתכוין בשעת הקידושין, שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה (הגהות מימוניות אישות ט ג, בשם רבינו שמחה).
  • ויש סוברים שהמקדש את בת חברו בסתם, אין אומרים שנתכוין דווקא לאותה ששידך, אלא כולן צריכות גט (רשב"א ור"ן קדושין נב א, בשם רס"ג; יראים ז), לפי שבני אדם עשויים לחזור בהם לאחר השידוכין (יראים שם).

מקח וממכר

מוכר וקונה שלא הסכימו ביניהם על תנאי המכירה, ולאחר מכן תבע אחד מהם את חברו לקיים את המקח, נתקיים המקח על דעתו הראשונה של הנתבע (תוספתא קדושין (ליברמן) ב ט; רמב"ם מכירה כ א; טוש"ע חו"מ רכא א), שכל החוזר אצל חברו ותובעו, ביטל דעתו ורצונו לרצון חברו (שו"ת מהרי"ל לז).

כוונה לסמוך על מעשיו ומחשבותיו הראשונים

המקדש אשה על תנאי שאין עליה נדרים (רש"י יבמות קי א ד"ה על תנאי, וכתובות עב ב ד"ה קידשה), וכנסה סתם, ואחר כך נמצאו עליה נדרים (רש"י יבמות שם ד"ה וכנסה), נחלקו אמוראים:

  • יש סוברים שאינה צריכה הימנו גט (שמואל בגמ' שם ושם), והדברים אמורים אף כשבעל, ואין אומרים שבא עליה לשם קידושין, ומחל על תנאו (יבמות שם, ורש"י ד"ה וכנסה), לפי שכל הבועל על דעת קידושין ראשונים הוא בועל (גמ' שם).
  • ויש סוברים שצריכה הימנו גט (רב ביבמות קט ב, וכתובות שם), ומכל מקום יש סוברים שאין הדברים אמורים אלא בבעל (יבמות קי א, ואביי בכתובות עג א), וצריכה גט משום שביאתו לשם קידושין היתה (רש"י יבמות שם ד"ה וכנסה), שאין-אדם-עושה-בעילתו-בעילת-זנות (ראה ערכו. אביי בכתובות עג א), וגמר ובעל לשם קידושין, ואפילו ימצא עליה נדרים (רש"י כתובות שם ד"ה אלא), אבל בלא טעם זה, הכל מודים שאינה צריכה הימנו גט, שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה (כן משמע משו"ת הרא"ש לה ט).
  • ויש סוברים שאף אם כנסה סתם ולא בעל צריכה הימנו גט (רבי אלעזר בדעת רב בכתובות עד א), לפי שמחל על תנאו הראשון (כן משמע מהגמ' שם), ואינו עושה על דעת הראשונה (קהלת יעקב, מדות חכמים סז).

להלכה פסקו ראשונים שצריכה גט מספק, שמא ביטל התנאי כשכנס (רי"ף כתובות שם, ורמב"ם אישות ז כג, לפי הר"ן שם; כן משמע מהטוש"ע אה"ע לח לה)[4].

הערות שוליים

  1. כח, טורים תח-תמ.
  2. ויש מהאחרונים המצדד שאומרים כן אפילו במחשבה שקודם מעשה (חזון איש יו"ד קנט י).
  3. ויש מהאחרונים סוברים, שכיון ששלוחו של הראשון הוא, על דעתו הוא עושה (כן משמע מבית יצחק יו"ד יד ה; בן פורת ט ו).
  4. ויש מהראשונים הפוסק שאינה צריכה גט (ריטב"א שם).