מיקרופדיה תלמודית:כל דאלים גבר

הגדרה^[1] - פסק על ממון העומד בספק, שמי מהטוענים עליו שיגבר, יזכה בו

גדרו

עניינו

שנים שהיו חלוקים בדבר, ואין אחד מהם מוחזק בו, כגון שנים שהיו עוררים על קרקע, או על מטלטלים, זה אומר שלי, וזה אומר שלי - ואין לאחד מהם ראיה יותר מלחברו (רשב"ם בבא בתרא לד ב ד"ה זה; רמב"ם טוען ונטען טו ד; טוש"ע חושן משפט קמו כב) - אמר רב נחמן "כל דאלים גבר" (בבא בתרא לד ב, ורשב"ם שם; רמב"ם שם ופרק י ו; טוש"ע שם וקלט א), דהיינו, מי שתגבר ידו בכח או בראיות יזכה (רשב"ם שם לד ב ד"ה וכל; רא"ש בבא מציעא א א; שיטה מקובצת בבא בתרא לא ב, בשם רבינו יהונתן), ויש שנראה מדבריהם שאין דין "גבר" בראיות (כן משמע מסתימת רוב הראשונים והאחרונים והפוסקים). והוא בניגוד למקום שאחד מבעלי הדין מוחזק, או מרא קמא (ראה ערך חזקת ממון וערך חזקת מרא קמא), שהדין הוא המוציא-מחברו-עליו-הראיה (ראה ערכו), ובניגוד לאופנים אחרים של ספק-ממון (ראה ערכו) שפוסקים בהם שיהא-מונח-עד-שיבא-אליהו (ראה ערכו), או יחלוקו (ראה ערכו), או שודא-דדיני (ראה ערכו).

גדרו

בגדרו של "כל דאלים גבר", דנו ראשונים ואחרונים:

• יש סוברים שאינו פסק דין, אלא שבמקום שאין בית דין יכולים לברר כעת של מי הדבר, ואין אחד מבעלי הדין מוחזק, מסתלקים בית דין מן הדין, ואומרים "כל דאלים גבר" (רשב"ם בבא בתרא לה א ד"ה התם (הא'); תוספות רי"ד בבא מציעא ב א; שו"ת הרשב"א המיוחסות קלח; מאירי בבא בתרא שם), שאין בית דין נזקקים להם, אלא מניחים אותם, וכל דאלים גבר, עד שיבואו עדים ויבררו את הדבר (רשב"ם שם; ראב"ן שם; ריב"ש תלד).

• ויש סוברים שכל דאלים גבר פסק דין הוא (רא"ש בבא בתרא ג כב, וראה שו"ת הרא"ש עז א), שסמכו חכמים על כך שכל מי שהדין עמו קרוב להביא ראיות, ועוד, שמי שהדין עמו, ימסור נפשו להעמיד את שלו בידו, יותר ממה שימסור האחר את נפשו לגזול, ואף יאמר "מה בצע שאמסור את נפשי, והיום או למחר יביא ראיה ויוציאנה מידי" (רא"ש בבא מציעא א א, ובבא בתרא ובשו"ת שם).

כששניהם אוחזים בחפץ

היו שניהם אוחזים בחפץ, אין מוציאים אותו מידם לומר בו כל דאלים גבר (ראשונים דלהלן. וראה ריטב"א ב"ב לד ב), ולכך בשנים אוחזים בטלית, וכל אחד אומר אני מצאתיה וכולה שלי, ששנינו שיחלוקו בשבועה (בבא מציעא ב א), יש ראשונים שכתבו שאף שלכאורה היה עדיף לפסוק כל דאלים גבר, ולא חלוקה (ראה רא"ש בבא מציעא שם) - שמא נפסיד לאחד מהם החצי שלא כדין (רא"ש שם) - אין אומרים כל דאלים גבר להוציא את הטלית מיד האוחזים בה (רמב"ן בבא מציעא ב א, ובבא בתרא לד, ור"ן בבא מציעא ג א, בשם ר"ח; מאירי בבא בתרא לה ב; שו"ת הריב"ש תלד), שאי אפשר להוציא מחזקת שום אחד מהם (ר"ן שם, בשם ר"ח).

ויש שביארו הטעם שאין אומרים כל דאלים גבר להוציא מן המוחזק, שכל דבר שאנו רואים אותו בידי אדם, אנו מחשיבים אותו שהוא שלו, אף שאדם אחר מערער עליו ואומר שלי הוא (ראה בבא בתרא לד א: וכיון דאמר דחטפה הוה ליה כגזלן, וראה ערך חזקת מטלטלים), ובית דין חייבים למחות שלא יגזול האחד את חברו (תוספות בבא בתרא שם ב ד"ה ההוא, בשם רבינו תם; רא"ש בבא מציעא שם, ובשו"ת עז א בשם ר"ח), מה שאין כן כשאין אחד מהם מוחזק בדבר שמערערים עליו, שאין בית דין חייבים למחות במי שבא לקחת בחוזקה דבר שאין אנו יודעים של מי הוא, והוא אומר ששלו הוא (רא"ש שם ושם; סמ"ג עשה צה [מהדורת שלזינגר עמ' תקכ]).

ויש חולקים וסוברים שאף אם היו שניהם אוחזים בחפץ, אם אחד מהם ודאי רמאי, מוציאים אותו מידיהם לומר בו כל דאלים גבר (רמב"ן שם בשם יש אומרים, לדעת חכמים; רשב"א בבא מציעא ב ב, וראה ערך יחלוקו).

כשיש עד אחד לטובת אחד מהם

היה עד-אחד (ראה ערכו) המעיד לטובת אחד מבעלי הדין, אינו נאמן להחזיק את הדבר אצלו (ראה טור חו"מ רכב; נתיבות המשפט כג סק"א; שו"ת חלקת יעקב חו"מ יז הערה ב), שהרי עד אחד אין לו נאמנות בשום דבר בממון (ראה ערך עד אחד. נתיבות המשפט שם).

בטענות ברי ושמא

טען אחד מבעלי הדין טענת ברי, והאחר בא בטענת שמא, אין אומרים כל דאלים גבר, אלא ברי-ושמא (ראה ערכו) ברי עדיף (ראה ערך ברי ושמא, וערך טוען ונטען. ר"י מיגש בבא בתרא לד ב; יד רמה שם אות ס, סא; רמב"ן בבא בתרא שם; תשב"ץ ב רעב).

טענו שניהם טענת שמא, נחלקו ראשונים ואחרונים:

• יש סוברים שאומרים כל דאלים גבר (יד רמה שם אות סא; רשב"א בבא בתרא לה א סוף ד"ה ופרקינן; תשב"ץ שם).

• ויש שנראה מדבריהם שאין אומרים כל דאלים גבר אלא יחלוקו (ראה ערכו. רמב"ם גזלה ואבדה ד י, ורבינו ירוחם מישרים נתיב לא ד, ושו"ע חו"מ שסה ב, ורבי עקיבא איגר דלהלן בדעתם), וכתבו אחרונים שלדעת הסוברים שהטעם לכל דאלים גבר הוא הבירור שמי שהדין עמו ימסור נפשו להעמיד את שלו בידו (ראה לעיל: גדרו), אין אומרים כל דאלים גבר בשניהם טוענים שמא, שהרי אינו יודע אם הדין עמו (תומים קלט ב, ורבי עקיבא איגר בבא מציעא ב א, ובהגהותיו לשו"ע שם, בדעת הש"ך שם סק"ג), ומהם שהוסיפו, שבמקום שניכר שאחד מהם רמאי, אף ששניהם טוענים שמא, אומרים כל דאלים גבר, שהרי הוא יודע שאין הדין עמו (רבי עקיבא איגר שם ושם, בדעת הש"ך שם).

כשלא ברור שאחד מהם רמאי

אם אין הדבר ודאי שאחד מבעלי הדין רמאי, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאין אומרים כל דאלים גבר (ריב"א בתוספות בבא בתרא לד ב ד"ה ההוא, וכעין זה בהגהות מרדכי בבא מציעא תמא בשם ריצב"א, ובתוספות הרא"ש שם ב א בשם ריב"ם, וברמב"ן שם בשם יש אומרים; הגהות מיימוניות טוען ונטען ט ז, בדעת הרמב"ם שם).

• ויש סוברים שאפשר לומר כל דאלים גבר, אף אם אין אחד מהם ודאי רמאי (ראה תוספות שם, בשם רבינו תם; רמב"ן בבא בתרא שם, בדעת ר"ח; רא"ש ותוספות הרא"ש בבא מציעא ב א; תשב"ץ ב רעב).

בזמן הזה

בזמן הזה, יש שכתב שאין פוסקים כל דאלים גבר, לפי שאנחנו בגולה שפלים ונבזים, וקונסים מאוד על ההכאה, ואף הטעם שכתבו ראשונים שמי שהדין עמו ימסור נפשו על ממונו (ראה לעיל: גדרו), לא שייך בדורות אלו, שרבו המתפרצים והגזלנים והאלימים, שמוסרים נפשם אף על ממון שאינו שלהם (שו"ת שבות יעקב ב קסז, וראה שם שהוא דבר חדש שלא נמצא בפוסקים, ומכל מקום יש לפסוק כן לפי צורך השעה).

הספק

ספק העתיד להתברר

אין דנים כל דאלים גבר אלא בספק שיתכן שיתברר לאחר מכן, אבל בספק שאינו עתיד להתברר פוסקים יחלוקו (ראה ערכו) או שודא-דדיני - הכרעת הדיינים על פי התרשמותם ושיקול דעתם - ולדעה אחרת: לפי רצונם החופשי ללא כל שיקול דעת - (ראה ערכו. בבא בתרא לה א. וראה להלן).

בטעם הדבר שבספק העתיד להתברר אין פוסקים יחלוקו או שודא דדייני אלא כל דאלים גבר, נחלקו ראשונים:

• יש שביארו הטעם, שאם יפסקו, אפשר שיבואו עדים ויבררו את הדבר, ויסתרו את הדין שדנו בית דין (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה התם; שו"ת הרא"ש עז א), ונמצאו בית דין טורחים בכדי (יד רמה בבא בתרא ג סא, סב), או שגנאי הוא לבית דין, שיפסקו ויצטרכו להחזיר (חידושי ר"י בן חכמון בבא בתרא שם; שו"ת הרא"ש שם. וראה ערך זילותא דבי דינא), ולכך אין בית דין נזקקים להם לפסוק דין שסופו לבא לידי עיוות, אלא מניחים אותם, וכל דאלים גבר עד שיבואו עדים ויבררו את הדבר (רשב"ם שם. וראה שו"ת הרא"ש שם).

• ויש שנראה מדבריהם הטעם, שאין אומרים כל דאלים גבר אלא משום שאף אם יתגבר האחד אפשר שלמחר יתברר הדבר ויוציאו את הדבר מידו, מה שאין כן בספק שלעולם לא יתברר (ראה מאירי בבא בתרא שם).

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף בספק שאינו עתיד להתברר פוסקים כל דאלים גבר ולא יחלוקו, ולא אמרו שכשאינו עתיד להתברר אין פוסקים כל דאלים גבר אלא כשיש לומר שודא דדייני (תומים קלט סק"ב, בדעת הרמב"ם ערכין ד כב).

ספק שלא שכיח שיתברר

ספק שלא שכיח שיתברר, אף שיתכן שיתברר, דנים בו חלוקה או שודא דדייני, ולא כל דאלים גבר, ואין חוששים שיתברר (ראה ראשונים דלהלן). ולכן בספק של שני שטרות היוצאים ביום אחד - שכתב ראובן שטר מכר או מתנה על שדהו לשמעון, ובאותו יום כתב על שדה זו שטר מכר או מתנה ללוי, ואין ידוע מי מהם קנה (ראה ערך שטרות) - נחלקו בו תנאים ואמוראים אם פוסקים ביניהם יחלוקו או שודא דדייני (ראה ברייתא כתובות צד ב, ובבא בתרא לד ב ולה א, מחלוקת רב ושמואל), ואין אומרים שכל דאלים גבר, הואיל ואין האחד יכול להביא אחר כך עדים שהוא זה שקנה וליטול (גמרא בבא בתרא לה א, ורשב"ם שם), שהרי השטרות שווים בזמנם (רשב"ם שם ד"ה התם).

ואף שיתכן שיבואו עדים ויבררו שהשטר האחד נמסר בבוקר והאחר בערב, והקודם זכה - לסוברים שעדי מסירת השטר הם עיקר השטר (ראה ערך שטר) - אין חוששים לכך (ראה בבא בתרא שם, וראשונים דלהלן), לפי שאין הדבר מצוי שיתברר (יד רמה בבא בתרא שם; ראשונים דלהלן), שכשם שעדי החתימה לא דקדקו בשעת הכתיבה והחתימה של השטר - שהרי אין כותבים בו שעות (ראה ערך הנ"ל) - כך עדי המסירה לא דקדקו בשעת המסירה, ולא יתברר איזה מהשטרות נמסר תחילה (רמב"ן בבא בתרא שם; רשב"א שם בפירוש ראשון; ר"ן שם. וראה ריטב"א שם).

ספק של הכחשה

ספק של הכחשה (ראה ערכו) - כגון קרקע ששנים טוענים עליה, והביא כל אחד מהם עדים ששל אבותיו היא, ושאכלה שני חזקה (ראה בבא בתרא לא א - ב) - נחלקו בו ראשונים:

• יש סוברים שפוסקים בו כל דאלים גבר (ראשונים בבבא בתרא לא ב; רמב"ם טוען ונטען טו ד,ה, ומגיד משנה שם; רבינו ירוחם מישרים נתיב יא ב; טוש"ע חו"מ קמו כב-כג), שלדעתם, חשוב הוא ספק שאפשר לבררו, שמי שהדין עמו יחקור אחר העדים להוכיח שקרם, וקרוב הוא שנדע הדבר בבירור (נמוקי יוסף שם), כגון שיביא עדים אחרים שיעידו על כת אחת שעדים פסולים הם (בני שמואל חו"מ סוף סי' קמו (דף קיא ב); כתונת פסים בבא בתרא שם (דף מג), ושם: או יחקור אחרי עדי הזמה^[2]).

• ויש סוברים שבספק של הכחשת עדים אין פוסקים כל דאלים גבר, לפי שאי אפשר לבררו לעולם (ריטב"א וחידושי הר"ן בבא בתרא לא ב), אלא פוסקים בו שודא דדייני (ראה ערך שודא-דדיני, וערך יחלוקו. ראה ריטב"א שם), או יחלוקו (ראה ערך הנ"ל. נמוקי יוסף שם לדעת ר"ח).

ספק שיש בו לבעלי הדין זיקה לממון

ספק שיש בו דררא-דממונא (ראה ערכו) - דהיינו, שיש לבעלי הדין שייכות וזיקה לממון (ראה ערך דררא דממונא ושם שיש שפירשו בענין אחר, וראה עוד להלן. וראה ערך יחלוקו) - דינו יחלוקו (ראה ערכו), ואין פוסקים בו כל דאלים גבר (בבא בתרא לה ב. וראה הטעם להלן), ואפילו אם אפשר שיתברר הספק בעתיד (ראה רשב"ם בבא בתרא לה א ד"ה יחלוקו, וראשונים שם), וכגון אותה ששנינו במחליף פרה מעוברת בחמור וילדה, וכן המוכר שפחתו וילדה, ואין ידוע אם ילדה לפני שנמכרה והולד של המוכר, או שילדה לאחר שנמכרה והולד של הלוקח, זה אומר עד שלא מכרתי ילדה, וזה אומר משלקחתי ילדה, שאין אומרים כל דאלים גבר, אלא פוסקים יחלוקו, לדעת סומכוס (ראה משנה בבא מציעא ק א, וגמרא בבא בתרא שם) - ואף חכמים מודים שאם אין אחד מהם מוחזק כלל, חולקים - משום שהוא ספק שיש בו דררא דממונא (גמרא שם).

ונחלקו ראשונים בפירוש "דררא דממונא":

• יש מפרשים עיקר ממון, שלכל אחד יש עיקר תביעה בממון זה בלי המחלוקת, שלבעל הפרה יש חזקה גמורה, שכן הפרה היתה שלו קודם לכן, וכן בעל החמור יש לו חזקה גמורה, שכן עכשיו הפרה שלו ודאי, ונמצא שכל אחד מהם יש לו עיקר תביעה - ושייכות (עליות דרבינו יונה בבא בתרא לה א; ריטב"א בבא מציעא ב ב) - בלי המחלוקת (ראשונים בבא מציעא שם; יד רמה בבא בתרא ג סג; עליות דרבינו יונה שם).

• ויש מפרשים "דררא דממונא", שבלא טענותיהם יש ספק לבית דין (תוספות בבא מציעא ב ב ד"ה היכא, ובבא בתרא לה ב ד"ה דררא. וראה ערך דררא דממונא).

ויש חולקים על כל זה, וסוברים שלענין כל דאלים גבר אין הבדל בין ספק שיש בו דררא דממונא, לבין ספק שאין בו דררא דממונא, ושהספק של מחליף פרה בחמור חשוב ספק שאי אפשר לבררו, ולכן הוא "ממון המוטל בספק", שאין אומרים בו כל דאלים גבר (ר"י מיגש בבא בתרא לד ב; מאירי שם לה ב), ולא נתנה הגמרא טעם של "דררא דממונא" אלא לבאר שמשום כך אין פוסקים שודא דדייני (יש מפרשים ברשב"ם בבא בתרא שם ד"ה אי דמר, וכן משמע בראשונים הנ"ל).

ספק בדין

ספק בממון, מחמת שעמד בתלמוד ב"תיקו" (ראה ערך הלכה), או מחמת שנחלקו או נסתפקו בדינו, נחלקו בו ראשונים:

• יש סוברים שאין אומרים בו כל דאלים גבר אלא יחלוקו (תרומת הדשן שנב, והובא להלכה ברמ"א חו"מ קלט ד; שו"ת משאת בנימין יא), משום שהוא ספק שאינו עתיד להתברר - שאין אומרים בו כל דאלים גבר, לסוברים כן (ראה לעיל: ספק לא שכיח שיתברר) - שהרי מי יעיד לנו שהלכה כפלוני או כפלוני (תרומת הדשן שם. וכעין זה במשאת בנימין שם), או משום שלדעתם הטעם לעשיית כל דאלים גבר הוא משום שמי שהדין עמו ימסור נפשו להעמיד את שלו בידו (ראה לעיל: גדרו), וזה לא שייך אלא בדבר שהתובע בעצמו יודע את האמת, אבל בספק בדין אין התובע יודע את הדין יותר מחברו, ולא ימסור נפשו על כך (לבוש חו"מ קלט ד (הובא בש"ך שם סק"ו, והסכים); משנה למלך טוען ונטען טו ה, לדעה זו).

• ויש שנראה מדבריהם שאף ספק בדין אומרים בו כל דאלים גבר (רמב"ם ערכין ד כב, ומשנה למלך שם בדעתו; שו"ת הרשב"א המיוחסות קלח; מהרי"ק קצא; שו"ת הרד"ך ב יב), ובדעתם, יש שכתבו שאומרים כל דאלים גבר אף בספק שאינו עתיד להתברר (תומים קלט סק"ב); ויש שכתבו שפעמים שאף ספק בדין יכול להתברר, וכגון במקום שיש חכם גדול, שיכול הוא לחלוק על דברי הגאונים ולהכריע בין הפוסקים (שו"ת שבות יעקב ב קסז, על פי רא"ש סנהדרין ד ו (הובא בטוש"ע חו"מ כה א)).

ההתגברות

גבר אחד ותפס לפני שפסקו הדין

גבר האחד ותפס, לאחר שערער חברו בטענה שהדבר שלו, לפני שפסקו בית דין כל דאלים גבר, נחלקו ראשונים בדבר:

• יש סוברים שאין בחזקתו כלום, שהרי אנו עדים (אנן-סהדי. ראה ערכו) שבתורת חטיפה בא לידו (ראה ערך תפיסה, מחלוקת אם תפיסה לאחר לידת הספק מועילה. רשב"ם ונמוקי יוסף בבא בתרא לד ב ד"ה תיפסוה).

• ויש סוברים שאף שבתורת חטיפה בא לידו, חזקה היא (חידושי ר"י בן חכמון בבא בתרא שם; יד רמה שם ג מב; פסקי הרי"ד בבא בתרא שם), שכיון שעיקר דין זה הוא שכל דאלים גבר, כשם שאם יתקוף לאחר פסק הדין חזקה היא וזוכה, כך אם יתקוף לפני פסק הדין - יזכה (פסקי הרי"ד שם. וכעין זה ביד רמה שם).

כשעמד אחד ומסרו ביד גוי

בעלי דין שהיתה ביניהם מריבה על דבר, זה אומר שלי הוא וזה אומר שלי הוא, ועמד אחד מהם ומסרו ביד גוי, נחלקו אמוראים בדינם:

• אביי סובר שיכול הוא לומר "את שלי מסרתי" (בבא קמא קיז א), שכיון שאין אנו יודעים של מי הוא, הרי דינו שכל דאלים גבר (שיטה מקובצת שם בשם הראב"ד [ורבינו יהונתן], ובפירוש ר"י מלוניל ורשב"א בבא קמא שם), ויכול הוא לומר "אני גברתי, שהעמדתי אדם חזק במקומי" (שיטה מקובצת שם בשם הראב"ד).

• ורבא סובר שלא כל הימנו לומר כן, אלא מנדים אותו עד שיחזיר הדבר לכמות שהיה, ויסלק יד האנס מביניהם, ויעשו דין בישראל (בבא קמא שם; רמב"ם חובל ומזיק ח ה; טוש"ע חו"מ שפח ה. וראה ערך תפיסה. אם חשוב הוא מוסר, ראה ערך מסור), והלכה כרבא (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

תפיסה בדרך ערמה ותחבולה

תפיסה בדרך של ערמה ותחבולה, נחלקו בה ראשונים אם מותרת היא בדבר שדינו כל דאלים גבר:

• יש סוברים שמותר לתפוס בדרך זו (ראה להלן), וכן היה מעשה ברב שימי בר אשי שבא להשקות את שדהו של אביי, ולאותו נהר שממנו השקה היו סמוכות שדות של אחרים, מעל שדהו של אביי ומתחתיה, והדין בין העליונים לתחתונים הוא כל דאלים גבר - שהואיל ואין בנהר די מים להשקות את כל השדות, ונחלקו רב ושמואל אם העליונים ישקו או התחתונים, אמר רב הונא בר תחליפא שמספק אומרים כל דאלים גבר (גיטין ס ב; רמב"ם שכנים ג י; טוש"ע חו"מ קע ב. וראה ערך דרכי שלום, ושם מחלוקת ראשונים להלכה) - והערים עליהם רב שימי, ואמר לעליונים שהדין עם התחתונים, ולתחתונים אמר שהדין עם העליונים (גיטין שם). וכתבו ראשונים שאף אביי שלא טעם לאחר מכן מפירות שדהו (גיטין שם), אינו חולק על רב שימי בכך, ואף הוא סובר שבמקום שאומרים כל דאלים גבר מותר להערים (ראה תוספות שם ס ב ד"ה כבי; תוספות הרא"ש שם; נמוקי יוסף שם), ובכלל כל דאלים גבר הוא (נמוקי יוסף שם), שמה לי גבורת היד, ומה לי גבורה בטעם ובטענה (סמ"ע חו"מ שם סק"ב), וביארו בכמה אופנים הטעם שלא אכל מהפירות (ראה שם).

• ויש מן הראשונים שסוברים בדעת אביי, והלכה כמותו, שאף בדבר שדינו כל דאלים גבר, אסור לתפוס בדרך ערמה ותחבולה, ושלכן לא טעם אביי מהפירות (מאירי שם במשנה נט א, בדעת גדולי הפוסקים).

תפיסת אחד מהם

גבר האחד, האם האחר יכול לחזור ולתפוס ממנו

גבר האחד, נחלקו ראשונים אם יכול האחר לחזור ולתפוס ממנו (וראה ערך תפיסה):

• יש סוברים שאינו יכול (רא"ש בבא בתרא ג כב; רבינו ירוחם מישרים נתיב ג ה; טוש"ע חו"מ קלט א; שו"ת מהרשד"ם חו"מ שכח), שלא מסתבר שיתקנו חכמים שיהיו כל ימיהם במריבה ומחלוקת, היום יגבר זה ומחר חברו (רא"ש בבא בתרא שם), ועוד, שלאחר שגבר הראשון, נתברר הדבר ששלו הוא, שהרי הוא מסר נפשו להעמיד את שלו בידו, ולא חברו (ראה לעיל: גדרו), ואין האחר יכול לחזור ולתפוס ממנו (רבינו ירוחם שם; לבוש חו"מ קלט א; ט"ז חו"מ רמה יא).

• ויש סוברים שכל דאלים גבר אינו דין חתוך לעולם (שמיטה מקובצת ורשב"א בבא קמא קיז א, בשם הראב"ד), ואף לאחר שגבר האחד, יכול האחר לחזור ולתפוס ממנו (תוספות בבא מציעא ו א ד"ה והא; הגהות מיימוניות ערכין ו כב, וטוען ונטען י ו; שו"ת הרשב"א המיוחסות קלח (בספק בדין); ש"ך חו"מ קלט סק"ב, שמספק אין מוציאים מידו, ועוד שכן דעת רוב הפוסקים).

גבר האחד וביקש האחר להשביעו

גבר האחד, וביקש האחר - הטוען טענת ברי, שהדבר שלו (תשב"ץ ב רעב) - להשביעו שהוא שלו, חייב הגובר להישבע (שו"ת הרא"ש עז א; תשב"ץ שם; טוש"ע חו"מ קלט א^[3]) שבועת היסת (תשב"ץ שם; בית יוסף חו"מ שם; פרישה שם א; ש"ך שם סק"א), לפי שחשוב הוא כאילו לקח את הדבר בחוזקה (שו"ת הרא"ש שם), ואף שעשה כן על פי בית דין, אין זה פסק דין שיוכל לומר זכיתי בדבר מכח פסק הדין, ואני פטור משבועה, אלא שנסתלקו בית דין מן הדין לפי שאינם יכולים לבררו (ראה לעיל: גדרו. שו"ת הרא"ש שם; פרישה שם).

תפיסת בית דין

ביקש שבית דין יתפסו עד שיביא עדים

דבר שדינו כל דאלים גבר, שביקש אחד מבעלי הדין מבית דין שיתפסוהו עד שיביא עדים ששלו הוא - שהוא ירא שמא ימכרנו חברו בינתיים, ולא יוכל להוציא מהקונה (רשב"ם ונמוקי יוסף בבא בתרא לד ב ד"ה תיפסוה), או שמא יחזיק בה בעל דינו, לסוברים שיכול לתפוס קודם פסק דין (ראה לעיל: ההתגברות; גבר אחד ותפס לפני שפסקו הדין. חידושי ר"י בן חכמון בבא בתרא שם) - רב הונא אומר שבית דין תופסים אותו (בבא בתרא שם), ורב יהודה אומר שאין בית דין רשאים לתפסו (בבא בתרא שם). ונחלקו ראשונים בביאור מחלוקתם:

• יש שכתבו שרב יהודה הולך לשיטתו, שכן הוא סובר שאם יתפסוהו בית דין, שוב אינם רשאים להוציאו מידם לכל דאלים גבר, ונמצא שהפסיד הבעלים על ידי בית דין (רשב"ם שם ד"ה תפסינן וד"ה רב הונא; יד רמה שם ג ס; פסקי הרי"ד שם; נמוקי יוסף שם), ולכך אינם רשאים לתפוס, שמא שקרן הוא ואין לו עדים, והוא רוצה להפסיד את חברו, שהוא יודע שאחר שיתפסו בית דין, שוב לא יוציאו (רשב"ם שם ד"ה רב הונא); ורב הונא סובר כדעה שאם תפסוהו בית דין, והוא לא מצא עדים, מוציאים הם את הדבר מידם לכל דאלים גבר, ולכן אין שום הפסד בתפיסתם (רשב"ם ויד רמה ופסקי הרי"ד ונמוקי יוסף שם).

• ויש שכתבו שמחלוקות אלו אינן תלויות זו בזו, ולדעתם, רב יהודה שאמר שבית דין אינם רשאים לתפוס, אמר כן אפילו לסוברים שאם לא ימצא עדים יוציאוהו בית דין מידם, ואין לבעלים הפסד, שסוף סוף כיון שיש לחשוש שמא לא יביא עדים, ולא ידעו בית דין למי להחזיר - ויצטרכו להוציאו מידם לכל דאלים גבר - לכתחילה אין להם להיכנס לדבר ולתפוס; ורב הונא שאמר שבית דין תופסים, אמר כן אפילו לסוברים שאם לא יביא עדים לא יהיו רשאים להוציאו מידם, לפי שאנו מאמינים לו שיביא עדים (תוספות שם ד"ה רב הונא).

הלכה כרב יהודה (גמרא שם; רמב"ם טוען ונטען י ו; טוש"ע חו"מ קלט ג).

כשתפסו האם רשאים להוציא הדבר מידם

דבר שדינו כל דאלים גבר, שתפסוהו בית דין - ואף שהלכה שאין תופסים (ראה לעיל), אירע שסברו כרב הונא ותפסו, או ששני בעלי הדין הסכימו לתפיסה (רשב"ם בבא בתרא לד ב ד"ה א"ל אפקוה; מאירי שם) - ולא מצאו בעלי הדין עדים לדבריהם, וביקש הבעל דין להוציאו מבית דין לעשות כל דאלים גבר, נחלקו בו אמוראים:

• רב יהודה סובר שאין בית דין רשאים להוציא את הדבר מידם (בבא בתרא שם), שמאחר שבא ממון ישראל ביד בית דין, אינם רשאים להפקירו, אלא עליהם לעכבו עד שידעו למי להשיבו (רשב"ם שם ד"ה לא מפקינן; פסקי הרי"ד שם; חידושי ר"י בן חכמון שם; נמוקי יוסף שם).

• ורב פפא סובר שבית דין מוציאים את הדבר מידם (גמרא שם), כעין שמצאוהו מתחילה, שלדעת כן תפסוהו, שאם לא יביא עדים, יחזירוהו וכל דאלים גבר (רשב"ם שם ד"ה מפקינן).

הלכה כרב יהודה שאין בית דין רשאים להוציא מידם (גמרא שם; רמב"ם טוען ונטען י ו; טוש"ע חו"מ קלט ג), הן אם תפסו מדעת שניהם, והן אם תפסו שלא כדין (יד רמה שם ג ס; חידושי הר"ן בבא בתרא שם ונמוקי יוסף שם, ושכן נראה מסתימת הרמב"ם שם; טוש"ע שם), ויש שכתבו שאם תפסו שלא כדין, יוציאו וכל דאלים גבר, שתפיסתם היא בגדר "טעה בדבר משנה", שהדין חוזר (ראה ערך טעות הדיינים: חזרת הדין. ר"ן שם בשם "מי שחולק", ודחה).

הערות שוליים