מיקרופדיה תלמודית:כותים

הגדרה^[1] - בני עמים ידועים שהביאום מלכי אשור לארץ ישראל, והתגיירו

יחוסם ואמונתם

זהותם

אחרי גלות עשרת השבטים משומרון, הביא מלך אשור בני עמים ידועים לשבת במקומם (מלכים ב יז כד), והיו אריות הורגים בהם (שם כה-כח), ומאימת האריות התגיירו (רש"י יבמות כד ב ד"ה גירי אריות). ועדיין היו עובדים עבודה זרה (מלכים ב שם לג,מא) בשיתוף (ראה מכילתא שמות כב יט).

ויש שכתבו שלא התגיירו כלל (אברבנאל ומלבי"ם מלכים ב שם), אלא שאחר כך נמשכו לשמירת מקצת מן המצוות (אברבנאל שם).

בימי עזרא, ביקשו לבנות את בית המקדש השני יחד עם ישראל, וכשנדחו, כתבו דברי שטנה למלך, ועל ידי זה התבטל בנין הבית במשך כמה שנים (ראה עזרא ד כל הפרק).

שמותיהם

במשנה ובתלמוד נזכרו בהרבה מקומות "כותים" (ראה להלן)^[2], והתייחדה לדיניהם "מסכת כותים" (במסכתות קטנות שבש"ס), והם צאצאי העמים הנזכרים, ועוד אחרים שנוספו עליהם (ראה פרקי דרבי אליעזר לח, ותנחומא וישב ב). ונקראו כותים לפי שבאו מכותה (ראה מלכים ב יז כד. רש"י קידושין עד א ד"ה וכותי), ואפשר שהבאים משם היו מרובים משאר העמים, ונקראו על שם הרוב (מלאכת שלמה ברכות ז א; תפארת ישראל כתובות ג א)^[3].

ונקראו עוד "שומרונים", על שם ערי שומרון שישבו שם (פרקי דרבי אליעזר ותנחומא שם; ערוך ערך כתי. וראה קדמוניות ט יד ג, ושם יא ד ד, ועוד).

וכן בימי הגאונים והראשונים והאחרונים נזכרו בשמות כותים ושומרונים (תשובות הגאונים אסף ד (י-ם תש"ב) עמוד 57; מסעות רבי בנימין מטודילה; ראה פירוש המשניות לרמב"ם נדרים ג י, וידים ד ה; רמב"ן בסוף פירוש התורה; כפתור ופרח ה; שו"ת הרדב"ז ב תשמא, ושם ג תתפג; שו"ת מהר"ם אלשקר עד), ובימינו קרויים שומרונים, והשתנו באמונתם ובמנהגיהם בכמה פרטים מכפי שהיו בזמן חז"ל^[4].

התערבותם עם ישראל

מקצת מישראל נתערבו בכותים, ומצינו שנטמעו בהם כהנים (ראה קידושין עה ב. וראה יוסיפון ה, וקדמוניות יא ד ט, ושם ז ב), ונזכר "כהן כותי" (תוספתא דמאי ג ג,ד; ראה נדה נז א, ורש"י ד"ה בכהן), היינו כהן שקיבל עליו את דת הכותים (ראה מאירי מכות כא א; תוספות יום טוב נדה ז ה).

יחוסם לפי דעתם

הכותים מכחישים את יחוסם לגוים שהביא מלך אשור, ומייחסים את עצמם לשבטי אפרים ומנשה (ראה בראשית רבה צד ז; קדמוניות ט יד ג, ושם יא ח ו; מסעות רבי בנימין מטודילה)^[5], ואת מקצתם לכהנים (מסעות רבי בנימין).

בזמן חז"ל

הכותים בזמן חז"ל לא היו עובדים את אלוהיהם כמו שעשו בזמן בית ראשון, והחזיקו בתורה שבכתב (תוספות עירובין לו ב ד"ה דתנן; פירוש המשניות לרמב"ם ברכות ח). אבל לא היו זהירים אלא במה שכתוב בפירוש בתורה (ראה ברכות מז ב, וחולין ד א), ולא האמינו בתורה שבעל פה (ראה ערכו. רש"י סוטה לג ב ד"ה ספרי; מאירי נדה לא ב), ולא האמינו בתחיית המתים (ספרי שלח קיב, הובא בסנהדרין צ ב; כותים ב).

זיופיהם בתורה שבכתב

אף את התורה שבכתב זייפו בכמה מקומות (סוטה שם), ואין פרשה בתורה שלא זייפו בה (כפתור ופרח ה)^[6]. וכותבים אותה ב"כתב עברי", ולא בכתב אשורי (ראה ערכו) שבידינו (פירוש המשניות לרמב"ם ידים ד ה; שו"ת הרדב"ז ג תתפג; שו"ת מהר"ם אלשקר עד), וכן אמרו שבימי עזרא ניתנה תורה לישראל בכתב אשורי, והניחו כתב עברי להדיוטות, היינו לכותים (סנהדרין כא ב)^[7].

מקדשם בהר גריזים

הכותים לא האמינו בקדושת ירושלים (כותים שם, וראה ערך ירושלים), אלא בהר גריזים (כותים שם; ראה חולין ו א), והיו עולים לרגל להר גריזים (ראה נדרים לא א), והיו מתעבים ומגנים את ירושלים (פירוש המשניות שם ג י; תוספות רי"ד נדה לד א ד"ה רגל; רא"ש נדרים ל ב), והיו עובדים בהר גריזים (תוספות שם לא א ד"ה מעולי)^[8], ולא לעבודה זרה, אלא לשמים (תוספות הרא"ש יומא סט א ד"ה כיון; הגהות יעב"ץ יומא שם. וכן הוא בימינו).

אחד מהימים הטובים הקבועים במגלת תענית (ראה ערכו) הוא יום שביקשו כותים מאלכסנדר מוקדון להחריב את בית המקדש, והתבטלה הגזירה, ועשו להר גריזים כדרך שביקשו לעשות לבית המקדש (ראה יומא שם, ומגלת תענית ט, וראה ערך מגלת תענית וערך כסלו וערך טבת).

עד ימינו

בימינו אינם מאמינים אלא בחמשה חומשי תורה בלבד, ולא בנביאים ובכתובים (רבינו עובדיה מברטנורא באוצר מסעות; מלאכת שלמה נדה ז).

אמונותיהם ומנהגיהם השתנו במשך הדורות, ובכמה מקומות אמרו שקלקלו הכותים מעשיהם, ובתקופה מאוחרת שבימי חז"ל אף נמצאו בהם עובדי עבודה זרה (ראה להלן. בימינו אינם עובדים עבודה זרה).

על עיירות מסוימות של כותים בארץ ישראל, שיש אומרים שפטורות מתרומות ומעשרות (ראה ערכו) או משביעית (ראה ערכו), ראה נספח לערך ארץ ישראל (ב"אוצר ארץ ישראל").

על ארצם לענין טומאת ארץ העמים (ראה ערכו) ראה להלן: בחשש טומאה.

על שאר הכתות הכופרות בתורה שבעל פה, ראה ערך צדוקים וערך קראים.

גרותם ויהדותם

תוקף גירותם הראשונה

נחלקו תנאים ואמוראים אם הכותים "גרי אריות" הם - על שם האריות שהתגיירו מאימתם (ראה לעיל) - ואין גרותם גרות, או ש"גרי אמת" הם:

• לדעת רבי ישמעאל גרי אריות הם (קידושין עה ב), וכן דעת רבי יוסי ורבי שמעון (ראה מנחות סו ב, ותוספות ד"ה רבי יוסי), ורבי אליעזר בן יעקב (ראה גיטין ל א,ב, ורש"י ד"ה עניי), ורבי (ירושלמי שקלים א ד, ור"ש סיריליאו שם, וכתובות ג א, ופני משה שם), וכן סובר רב אשי (חולין ג ב).

• ולדעת רבי עקיבא גרי אמת הם (קידושין שם), וכן דעת רבי אליעזר (ראה קידושין שם, ועו א), ורבן גמליאל (ראה גיטין י א, וחולין ה ב, ותוספות שם ד"ה רבן גמליאל), ורבי מאיר (נדה נו ב, ובבא קמא לח א, ורבי אליעזר (ראה קידושין עו א ועוד), ורבי שמעון בן אלעזר (ראה חולין ו א, ותוספות עבודה זרה כב א ד"ה תיפוק), ורבן שמעון בן גמליאל (ירושלמי שקלים א ד), וכן היא סתם משנה בכמה מקומות (ראה ברכות מה א, וכתובות כט א, ונדרים לא א, ועוד), וכמה אמוראים: רבי יוחנן (ראה חולין ה ב, ורמב"ן שם ד"ה ואיכא), ורבי אבהו (ראה חולין ו א, ורמב"ן בבא מציעא עא ב ד"ה אבל), ורבי אמי (ראה חולין שם), ורבי אסי ורבי זירא (ראה חולין שם ו ב), ואביי ורבא (ראה חולין ג א וב).

טעמי המחלוקת

• בטעם הסוברים שגרי אריות הם, אף שלהלכה גרים שהתגיירו מחמת אימה, גרותם גרות (ראה ערך גרות), כתבו ראשונים, שהכותים לא התגיירו לגמרי (תוספות סוכה ח ב ד"ה סוכת, ובבא קמא לח ב ד"ה גרי; רמב"ן קידושין עה ב ד"ה דאמר, וריטב"א שם ד"ה סבר תירוץ ב), ומעולם לא השתקעה עבודה זרה מהם (רמב"ן וריטב"א שם). ואילו לדעת הסוברים שגרי אמת הם, התגיירו לגמרי (ראה תוספות בבא קמא שם; רמב"ן וריטב"א קידושין שם).

• ויש שכתבו שלדעת הסוברים שגרי אריות הם, כל המתגייר מחמת יראה אינו גר (ראה ערך גרות. ראה רש"י יבמות שם ד"ה גירי, וערוך לנר שם בדעתו; רמב"ן וריטב"א קידושין שם תירוץ א), ואילו לסוברים גרי אמת הם אף המתגייר מחמת יראה גרותו גרות (ערוך לנר שם).

גרי אריות כגויים גמורים

לסוברים שגרי אריות הם, הרי הם גוים גמורים (ראה ירושלמי שקלים א ד; רש"י סנהדרין פה ב ד"ה גירי אריות; ריטב"א קידושין עה ב ד"ה סבר), שאינם חייבים במצוות (ראה סוכה ח ב; ראה רש"י גיטין מה ב ד"ה כותי), ולכל דבר, כגון:

• לענין ולד מולד מכותי הבא על בת ישראל (ראה ערך גוי: היחס. קידושין שם);

• המכהו או מקללו אינו לוקה (סנהדרין שם);

• שור תם (ראה ערכו) של כותי שנגח שור של ישראל משלם נזק שלם, ושור של ישראל שנגח שור של כותי פטור (ראה ערך הנ"ל. בבא קמא לח ב);

• האונס (ראה ערכו) ומפתה (ראה ערכו) נערה כותית אין לה קנס (ראה ירושלמי כתובות ג א; תוספות כתובות כט א ד"ה ועל);

• שחיטת הכותי נבלה (ראה ערך הנ"ל. ראה חולין ג ב, ותוספות ד"ה קסבר);

• בנות כותים אין כתמיהן טמאים (נדה נו ב);

• פירותיהם פטורים מן המעשרות, לסוברים כן בגוי (ראה ערך אין קנין לנכרי בארץ ישראל וערך גמר מלאכה: ביד נכרי. רמב"ן חולין יד א ד"ה וקסבר, ורשב"א שם ד"ה דתנן);

• אסורים בנישואין עם ישראל (ראה תוספות קידושין עה ב ד"ה ורבי ישמעאל).

ויש מצדדים שיש עליהם תורת גר תושב (ראה ערכו), ששבע מצוות בני נח קיבלו עליהם (ראה שו"ת מהר"ם שיק יו"ד תה, ראה ערך בן נח).

על גזירות חכמים בכותים ראה להלן.

לא כגויים גמורים

ויש שנראה מדבריהם שאף אם גרי אריות הם, אינם כגוים גמורים:

• יש שכתבו שהבא על הכותית יש לה קנס (רש"י כתובות כט א ד"ה כותית), שחייבים הם במצוות אלא שיש בהם איסור חתנות (רש"י ומאירי שם).

• ויש שנראה מדבריהם שכותי שקידש בת ישראל קידושיו קידושין, כשאר חיבי-לאוין (ראה ערכו. ראה רש"י סנהדרין נא א ד"ה כותי).

• ויש שנראה מדבריהם שישראל וכותי שהרג אחד מהם את חברו בשגגה הרי זה גולה על ידו (ראה ערך גלות. ראה מאירי מכות ח ב).

• וכיוצא בזה כתבו ראשונים, שכותי שתרם - תרומתו תרומה (ראה ערך גוי: בתרומות ומעשרות. תוספות ישנים יומא נו א ד"ה עשרה).

ויש שכתבו בדעתם, שלסוברים גרי אריות הם, דינם תלוי אם גר המתגייר מחמת יראה גרותו גרות, ולפיכך יש מהם סוברים שגוים גמורים הם, ויש מהם סוברים שאינו גר גמור, ואסור בנישואין עם ישראל כספק גוי (מגיני שלמה כתובות שם בדעת רש"י, וכן כתבו פני יהושע כתובות שם, וערוך לנר יבמות סח ב).

בגזירות חכמים

לסוברים גרי אריות הם, פעמים שהחמירו בהם חכמים יותר מבשאר גוים, ופעמים שהקילו: החמירו שגזרו עליהן טומאת נדה מעריסתן (ראה להלן), ואילו בבנות גוים גזרו מבת שלש שנים ויום אחד (ראה ערך גוי), לפי שחששו שמא יטמעו בהם (רבינו תם בתוספות הרא"ש נדה לא ב; תוספות נדה לב א ד"ה רבי מאיר). והקילו שכשגזרו על יין של גוים (ראה ערכו), לא גזרו על יינם (ראה להלן. רבינו תם שם; תירוץ א בתוספות עירובין לו ב ד"ה דתנן; רמב"ן חולין יד א ד"ה וקסבר בשם יש אומרים). וכן לא גזרו עליהם לעשותם כזבים לכל דבריהם כגוים (ראה ערך גוי. רבינו תם שם).

ויש סוברים שגזרו אף על יינם (תוספות מנחות סו ב ד"ה רבי יוסי; ראה ראב"ד עבודה זרה לא א; תירוץ א ברמב"ן שם). וכן יש סוברים שגזרו עליהם להיות טמאים כזבים (ר"ש טהרות ה ח, ורע"ב שם).

גרי אמת כישראל

לסוברים גרי אמת הם, הרי הם כישראל לכל דבר (ראה ירושלמי שקלים א ד), אלא שבכמה עניינים דיניהם בתורת עוברי עבירה וחשודים, וכן גזרו עליהם חכמים כמה גזירות (ראה בפרקים הבאים). וכן אמרו: דרכי כותים פעמים כגוים, פעמים כישראל, ורובן כישראל (כותים א). וכיוצא בזה יש שפירשו פסולם לבא בקהל (ראה להלן: בתורת פסולי קהל), שהוא משום שנתערבו בהם עבד ושפחה (רבא קידושין עו א).

להלכה פסקו ראשונים שגרי אמת הם (ראה בעל הלכות גדולות סוף קידושין; ראה רי"ף ברכות מז ב, ורא"ש שם ז כ; ראה רמב"ם עבדים ו ו, ופרי מגדים יו"ד ב ש"ד כד בדעתו; ראה טוש"ע או"ח קצט ב, ואה"ע מד י, ובאור הגר"א שם ס"ק יט, ושו"ע יו"ד רסז מז, ועוד).

גזירות רבי מאיר ורבן גמליאל

אף על פי שלהלכה גרי אמת הם, גזרו עליהם שיהא דינם כגוים:

• רבי מאיר גזר לאסור יינם כיין של גוים (ראה ערכו. חולין ו א), לפי שמצאו להם דמות יונה בראש הר גריזים שהיו עובדים אותה, ונעשו מומרים לעבודה זרה, ורבי מאיר לשיטתו שחושש למיעוט (ראה ערך רוב), וגזר על הרוב משום המיעוט (חולין שם, ורש"י ד"ה מצאו).

• רבן גמליאל ובית דינו אסרו שחיטת כותי כשחיטת גוי (ראה ערך גוי. חולין ה ב), לפי שסברו כרבי מאיר (חולין ו א).

עשאום כגוים גמורים

גזירותיהם לא התקבלו (חולין שם), לפי שלא רצו העם לפרוש מהם, אבל בימי האמוראים לא היו הכותים שומרי תורה, ועשאום לגוים גמורים, לאסור את שחיטתם ואת יינם (ראה חולין שם ו א, ורש"י ד"ה וקבלו), ואף לענין בטול רשות (ראה ערכו) בשבת (חולין שם), שישראל ששכח לערב ערובי-חצרות (ראה ערכו), צריך לשכור מכותי הדר במבוי את ביתו, כדין גוי (רש"י שם ד"ה לבטל), שגזרו עליהם אפילו באיסורים מדרבנן, ולא משום חשד, אלא שמא ילמדו ממעשיהם (ראה רמב"ן שם ד"ה והא).

וכן אסר רבי אבהו "חלוט" של כותים - בצק שחולטים אותו במים רותחים - כדין בשולי גוים (ראה ערכו), ואמר: הלואי היינו יכולים לאסור גם מימיהם (ירושלמי ופני משה עבודה זרה ה ד).

וכן להלכה, הכותים בזמן הזה כגוים גמורים, בין לענין שחיטה (רי"ף גיטין י א, ורא"ש שם א ט; רמב"ם אבות הטומאות ב י; טוש"ע יו"ד ב ח), ובין לענין יין נסך (רי"ף ורא"ש שם; ש"ך יו"ד קנט סק"ה), ובין לביטול רשות (ראה לעיל. רי"ף ורא"ש שם; טוש"ע או"ח שפה ב).

גדר הגזירה

בגדר גזירה זו נחלקו ראשונים ואחרונים:

• יש סוברים שגזרו לעשותם כגוים גמורים (רמב"ם עבדים ו ו; מאירי גיטין י א; רע"ב ברכות ז א), בין לחומרא ובין לקולא (ראה רמב"ם הנ"ל, ובית יוסף וב"ח אה"ע ד בדעתו; ש"ך יו"ד קנט סק"ה), ואין חייבים במצוות (ראה מאירי נדרים לא א; קרן אורה נדרים שם לדעת הרמב"ם), שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אפילו ב"קום ועשה", לצורך "מיגדר מילתא" (גדר וסייג) (ראה ערך יש כח וכו' מחלוקת ראשונים. חכמת בצלאל נדה נו ב; משנת ר' נתן ברכות ז); ויש שכתבו שיש לכלל ישראל כח להוציא את המורדים מכלל האומה (הגהות חתם סופר לשו"ע או"ח לט); ויש שכתבו שמכיון שמצאו להם דמות יונה שהיו עובדים אותה התברר למפרע שמעולם לא היתה גרותם גרות (שו"ת מהר"ם שיק יו"ד תה על פי לשון הרמב"ם).

• ורבים סוברים שלא עשאום כגוים אלא להחמיר (בית יוסף וב"ח אה"ע ד, בדעת הטור שם; תפארת למשה ובית הלל ושער דעה יו"ד קנט, וחוות דעת שם סק"ד; שאילת יעב"ץ א ל, ועוד), ועדיין חייבים בכל המצוות (ראה ריטב"א הלכות ברכות ה כ; ראה שו"ע יו"ד קנט ג), וכותי שקידש בת ישראל חוששים לקידושיו (בעל הלכות גדולות סוף קידושין, הובא בעיטור אות ק קידושין, ובטור אה"ע מד; שו"ע אה"ע שם י).

ומכל מקום יש מהם סוברים שגזרו עליהם לכל דבריהם (ראה פסקי ריא"ז ברכות ז ב ד, וגיטין א ב י, ובבא קמא ד ב ה, וחולין ו א), כגון שאינו מצטרף לזימון (ראה ערך זמון. ריא"ז ברכות שם, ובראשונים ברכות מז ב, ובטוש"ע או"ח קצט ב), ועדותו בגט פסולה (ריא"ז גיטין שם), ושור של ישראל שנגח שור של כותי פטור, ושור תם של כותי שנגח שור של ישראל משלם נזק שלם (ראה ערך גוי. ריא"ז בבא קמא שם).

ויש שנראה מדבריהם שאף לחומרא לא עשאום אלא כמומרים לעבודה זרה (ראה תשובות הרמב"ן ב; ראה סמ"ג עשה קסב ופז; ראה שו"ע יו"ד קנט ג), כגר שחזר לסורו, שהוא כגוי לכמה עניינים (ראה ערך גר: כשחזר לסורו וראה ערך מומר), כגון לשחיטה, וליין נסך, ולזימון (ריטב"א שם), אבל שור תם של כותי שנגח שור של ישראל אינו משלם אלא חצי נזק, והאונס והמפתה נערה כותית משלם קנס (רמב"ן שם). וכן יש שמכשירים עדות כותי בגט אף בזמן הזה (העיטור ח).

על דיניהם לאחר הגזירה ראה בפרקים הבאים, ובערכים המתאימים בכל ענין (ראה ערכים: אמן; ארץ ישראל: בטומאה וטהרה; זמון; יחוד).

בתורת פסולי קהל

איסור נישואין לישראל

הכותים נמנו בין ה"ספקות" שאסורים לבא בקהל (ראה להלן על הספק. קידושין עד א, וכן בכתובות כט א) אף לסוברים שגרי אמת הם, ואף לפני שגזרו עליהם לעשותם כגוים (ראה לעיל: גרותם ויהדותם. ראה קידושין עה ב, ועו א).

כותי הבא על בת ישראל פסלה מן הכהונה (יבמות סח א, וקידושין עד ב), כדין הנבעלת לשאר פסולים (ראה ערך זונה וערך חלל; חללה), שאסורה להינשא לכהונה, ואם בת כהן היא, נפסלה אף מאכילת תרומה (רש"י יבמות וקידושין שם ד"ה פסלוה), ואף לסוברים שגרי אמת הם (תוספות יבמות שם ב ד"ה עובד כוכבים (הא')).

לסוברים שגרי אריות הם, הרי דינם כגוים, שאסורים לישראל (ראה ערך חתנות), ואם התגיירו ראה להלן.

טעמי האיסור

כמה טעמים נאמרו באיסור הכותים לבא בקהל (ראה קידושין עה ב, ועו א, ותלמיד רש"י ויד רמ"ה ורמב"ן וריטב"א שם פירוש ב):

• רבי עקיבא אומר, מפני ספק ממזרות (ראה ערך ממזר. כותים ב; ראה קידושין שם), שהיו פוטרים את הנשואות מן החליצה (ראה ערכו. קידושין שם, ורש"י ד"ה ופוטרין), ונישאו לשוק בלא חליצה ובניהם ממזרים (תלמיד רש"י), ורבי עקיבא לשיטתו שהולד מחייבי לאוין ממזר הוא (ראה ערך יבמה לשוק: האיסור וגדרו, וראה ערך חיבי לאוין וערך ממזר. קידושין עו א).

• ויש אומרים, לפי שאין בקיאים בתורת קידושין וגרושין (קידושין שם), ושמא התקדשה אשה ואמרו שאינם קידושין, והלכה ונישאה (רש"י שם ד"ה לפי), או שהתקדשה בכסף או בשטר, והתירוה הכותים בלא גט, שאין הם מודים בקידושי כסף ושטר, שאינם מפורשים בתורה (ראה רש"י יבמות לז א ד"ה וכותי).

• רב נחמן אמר בשם רבה בר אבוה, לפי שהתערבו בכותים ממזר מנישואי אחות (ראה ערכו), וממזר מנישואי אשת אח (ראה ערכו. קידושין שם).

• רבא אמר, משום שהתערבו בהם עבד ושפחה (קידושין שם. ראה ערך קדש; קדשה וערך עבד כנעני וערך שפחה כנענית).

• בירושלמי יש שאמרו, משום גוי ועבד הבא על בת ישראל, שהולד ממזר, לסוברים כן (ראה ערך ממזר. ירושלמי כתובות ג א), שהתערבו בכותים גוים ועבדים (קרבן העדה שם).

• ויש שכתבו שהוא קנס וגזירה שגזרו חכמים על הכותים (ראה בעל המאור קידושין שם בדעת אביי שם עה א).

איסורם אף אם התגיירו

לרבי ישמעאל, הסובר שגרי אריות הם, יש אומרים הטעם - שאסורים אף אם התגיירו (רמב"ן במלחמות קידושין שם) - משום ספק ממזרות, שנשאו להם מבנות ישראל, וגוי הבא על בת ישראל הולד ממזר (ראה ערך הנ"ל), ונמצאו בניהם ממזרים (ירושלמי גיטין א ד, ורידב"ז ופני משה שם, וראה רש"י קידושין עה ב ד"ה ורבי ישמעאל).

ולסוברים שהולד מגוי הבא על בת ישראל - כשר (ראה ערך הנ"ל), הטעם לפי שנטמעו בכותים כהנים פסולים (קידושין שם; ירושלמי שם), והיינו ממזרים (תלמיד רש"י ותוספות רי"ד ושיטה לא נודע למי שם); ויש מפרשים שהם פסולי כהונה (ראה ערכו. יד רמ"ה קידושין שם; ראה ריטב"א שם), ולדעתם לטעם זה לא נאסרו הכותים אלא לכהונה (יד רמ"ה שם).

נישואי כותי בכותית

כותי הבא לישא כותית, נחלקו תנאים:

לרבי אליעזר כל פסולי קהל (ראה ערכו), אף הספקות, אסורים זה בזה (קידושין עד א), וכן היה רבי אלעזר אומר: כותי לא ישא את הכותית (קידושין עה א), שמא אחד מהם כשר והשני פסול (רש"י שם עד א ד"ה אסור); ויש מתירים (תנא קמא שם עד א).

ואף אם איסורם משום ספק ממזרות (ראה לעיל), והרי להלכה גר מותר בממזרת (ראה ערך גר: בחתנות), ישראלים כשרים נטמעו בהם, ויש לחוש שמא אחד מהם ישראל כשר, והשני ממזר (תוספות רבינו פרץ ותוספות הרא"ש שם עו א ד"ה ממזר; ראה ריטב"א שם עה ב ד"ה אבל בפירוש ב).

להלכה

להלכה הכותים פסולים לבא בקהל (פסקי ריא"ז קידושין ד ב ו), ופוסלים בביאתם את האשה מן הכהונה ומן התרומה (רי"ף יבמות סח א, ורא"ש שם ז ה; ריא"ז שם), ואסור לקבל גר מן הכותים (בעל הלכות גדולות סוף נחלות). ודינם כשאר ספקות פסולי קהל, שאסורים זה בזה (ראה ערך פסולי קהל וערך אסופי. ראה רי"ף קידושין עה א, ורא"ש שם ד יג; טור אה"ע ד, ולבוש שם), ואין להם תקנה אלא להינשא לגרים (טור ולבוש שם).

יש שכתבו שהלכה כהטעם שאינם בקיאים בתורת גיטין וקידושין (ראה לעיל. שו"ת המבי"ט א לז); ויש שהביאו להלכה את הטעמים שהתערבו בהם ממזר מאחותו, או עבד ושפחה (בעל הלכות גדולות שם).

התגיירו לאחר שעשאום כגוים

אף לאחר שעשאום כגוים גמורים (ראה לעיל: גרותם ויהדותם), אם באו להתגייר אסורים לבא בקהל (רבינו חננאל, הובא בר"י אלמנדרי קידושין עד א; בית יוסף וב"ח אה"ע ד בדעת הטור), שלא עשאום כגוים אלא להחמיר, ולא להקל ולהכשיר פסולם (בית יוסף וב"ח שם).

ויש שכתבו שעשאום כגוים גמורים אף להקל (ראה בית יוסף שם לדעת הרמב"ם), ומותרים לבא בקהל אם התגיירו (עצי ארזים אה"ע שם ס"ק סו).

ויש שכתבו שלא נאסרו אלא הכותים שבזמן התלמוד, שמקצתם כשרים לעדות היו, והיה מקום לחוש שמא קידשו בעדים כשרים וגירשו בגט פסול, ואם נישאת לאחר הולד ממזר (ראה לעיל), אבל בזמננו, שאינם נוהגים כלל בדרכי ישראל, אין לחוש לקידושיהם, ואין בהם ספק ממזרות, ואם חזרו לדרכי ישראל מותרים לבא בקהל (פסקי הלכות יד דוד בהשמטות סוף חלק א. וראה ערך קראים).

בתורת מומרים ורשעים

קודם שגזרו לעשותם כגוים

לסוברים גרי אמת הם, לפני שגזרו לעשותם כגוים (ראה לעיל: גרותם ויהדותם), דנו עליהם אם היה דינם כישראל מומר (ראה ערכו) או אפיקורוס (ראה ערכו), מכיון שלא האמינו בתורה שבעל פה (ראה לעיל).

וכן דנום כדין ישראל רשע (ראה ערכו. ראה להלן), שמחמת כפירתם בתורה שבעל פה היו עוברים כמה איסורים (ראה להלן: בתורת חשודים, ובפרקים הבאים).

בקללתם והכאתם

ישראל המקלל כותי אינו לוקה משום וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר (שמות כב כז. סנהדרין פה ב; מכות ח ב), אף קודם שעשאום כגוים (מאירי מכות שם), שאין לאו זה נוהג אלא במי ש"עושה מעשה עמך" (ראה ערך רשע. מכות שם), ואף שגרים גמורים היו, אחר כך הרשיעו (רש"י סנהדרין שם ד"ה גירי).

המכה כותי הכאה שאין בה שוה פרוטה - שאילו ישראל היה, מכיון שאין כאן תשלומי ממון, היה לוקה (ראה ערך חובל: עונשו) - נחלקו תנאים, יש פוטרים, ויש מחייבים (סנהדרין שם; מכות שם וט א).

בגלות להורגם בשגגה

ההורג כותי בשוגג - גולה (מכות ח ב; כותים שם), ובמזיד - נהרג (כותים שם), שהכותי בכלל "רעהו" האמור לענין רציחה (שו"ת רדב"ז ה אלף תפד). ואף על פי שאפיקורוס (ראה ערכו) הכופר בתורה שבעל פה הוא בכלל מורידין ולא מעלין (ראה ערכו), אין דינם כאפיקורסים לענין זה, לפי שמעשה אבותיהם בידיהם, והרי הם כתינוק שנשבה לבין הגוים, שהוא אנוס (חזון איש יו"ד ב ס"ק יח).

בדין עדים זוממים

וכן במקום שנאמר "אחיו" אף הכותי בכלל, כגון בעדים שהעידו על הכותי שהתחייב מלקות, והוזמו, שלוקים (ראה ערך עדים זוממים. מכות שם).

על דינם לאחר שעשאום כגוים ראה לעיל.

כשרותם לעדות

בכמה עניינים נחלקו אם היה דין הכותים כדין מומרים ורשעים:

• כתבו ראשונים שמן התורה היו הכותים כשרים לעדות (ראה רש"י גיטין ט ב ד"ה פסולא; תוספות שם י ב ד"ה אי לאו), שהרי גרי אמת הם, ואותה ששנינו: כל גט שיש עליו עד כותי - פסול, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים (שם י א), אינו אלא מדרבנן (תוספות שם). ואף על פי שהיו עוברים על גופי תורה, הואיל ומעשה אבותיהם בידיהם, הרי הם כתינוק שנשבה בין הגוים, שאינו חשוב כמזיד, ואינם נפסלים לעדות (אבן האזל עבדים ו ו; ראה חזון איש יו"ד ב ס"ק יח. וראה ערך רשע). ומטעם זה היתה שחיטתם כשרה קודם שגזרו עליה, לסוברים שהכופר בתורה שבעל פה שחיטתו נבלה (ראה ערך מומר וערך שחיטה. חזון איש שם).

• ויש סוברים שפסולים היו לעדות מן התורה (מהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב שם ולג (הב'); ישועות יעקב אה"ע קל ס"ק יא), ולא הכשירום אלא בחתימת הגט, שהיא מדרבנן (ראה ערך גרושין: עדי מסירה), ומשום עיגון הקילו (מהריק"ש שם); ויש שכתבו שלא הכשירו אלא בכותי חבר, שאינו כופר בדברי חכמים (חוות דעת יו"ד קנט סק"ד).

לאחר שגזרו לעשותם כגוים, פסולים לחתום כעד אף בגיטי נשים ובשחרורי עבדים (רי"ף גיטין י א, ורא"ש שם א ט; ראה רמב"ם עבדים ו ו, ופירוש המשניות גיטין שם; ראה טור אה"ע קל, ויו"ד רסז, ובית יוסף שם ושם בדעתו; ראה שו"ע יו"ד שם מז), ואפילו היה כותי חבר (ראה רמב"ם שם; ראה שו"ע שם). לסוברים שעשאום כגוים גמורים אף להקל (ראה לעיל: גרותם ויהדותם), פסול הגט לגמרי (ש"ך יו"ד קנט סק"ה); לסוברים שלא עשאום כגוים אלא להחמיר עליהם (ראה לעיל שם), אין הגט פסול אלא מדרבנן (חוות דעת שם), ואם קידשה אחר צריכה גט מהשני (בית הלל יו"ד שם).

אינו בקשירה אינו בכתיבה

ספר תורה (ראה ערכו) תפלין (ראה ערכו) ומזוזה (ראה ערכו), שפסולים אם נכתבו על ידי מומר (ראה ערך כתיבת סת"ם), כתבם כותי - פסולים (גיטין מה ב, ומנחות מב ב; שו"ע או"ח לט א בתפלין, ויו"ד רפא ג בספר תורה), שכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה (גיטין שם. וראה ערך כתיבת סת"ם). ואף לסוברים גרי אמת הם (ראה תוספות ר' אלחנן עבודה זרה כז א), מפני שאינם מודים במצות קשירת תפילין, שהיא מדרש חכמים (ראה פסקי ריא"ז גיטין שם).

ויש שפירשו שהדברים אמורים לסוברים גרי אריות הם (רש"י גיטין שם ד"ה כותי, וראה חזון איש יו"ד ב סק"כ).

על פסול כותי בכתיבת סת"ם משום שאינו מכוין לשמה ראה להלן: בכוונת המצוות.

צירוף לזימון ולדבר שבקדושה

מזמנים על הכותי (ברכות מה א), ואף על פי שאין מזמנים על עם הארץ (ראה ערכו), לסוברים כן (ראה ערך זמון), הדברים אמורים דוקא בכותי חבר (ראה ערכו. אביי שם מז ב); ויש אומרים שלא אמרו שאין מזמנים אלא על עם הארץ שאינו מעשר את פירותיו כראוי (ראה ערך הנ"ל שם וערך עם הארץ), ואילו הכותים מעשרים (ראה להלן. רבא ברכות שם).

• יש מהראשונים שנראה מדבריהם שכיון שאינם מאמינים בתורה שבעל פה, אינם מצטרפים לא למנין לדבר שבקדושה (ראה ערכו), ולא לזמון בשלשה, שכל שאינו מאמין בחיובי קדושה וזימון ובמנין עשרה ושלשה אינו מצטרף להם (ראה תשובות הרמב"ם (בלאו) רסה בקראים), ולא אמרו שמצטרף לזימון אלא כותי חבר המאמין בדברי חכמים ובתורה שבעל פה (פתח הדביר או"ח קצט ג, בדעתו).

• ומהאחרונים יש שכתבו שאף מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה מצטרף לזימון (שו"ע הרב או"ח שם ב).

על דינם לאחר שעשאום כגוים, ראה לעיל.

להלוותם ברבית

• הכותים שבקיסרין מותר להלוותם ברבית (ראה ערכו. ירושלמי עבודה זרה ה ד), מפני שקלקלו מעשיהם (רמב"ן בבא מציעא עא ב ד"ה אבל; בית יוסף יו"ד קנט), ונעשה דינם כישראל מומר (ראה ערכו) לעבודה זרה, שמותר להלוותו ברבית, לסוברים כן (ראה ערך מומר וערך רבית, וערך אח (ב). ראשונים הנ"ל; תוספות עבודה זרה שם ד"ה אני).

• במסכת כותים אמרו שמותר להלוות לכותים ברבית (כותים א), ולא לאלו שבקיסרין בלבד (ראה חגי יהודה שם), והדברים אמורים לאחר שגזרו עליהם לעשותם כגוים (ראה חגי יהודה שם. ראה לעיל: גרותם ויהדותם), וכן כתבו ראשונים שמותר להלוותם ברבית (ראה ריטב"א הלכות ברכות ה כ; כפתור ופרח ה; שו"ע יו"ד קנט ג), אבל ללוות מהם ברבית אסור, שאף ממומר אסור ללוות ברבית, לדעתם (ראה ערך מומר וערך רבית. ראה ריטב"א שם; ראה שו"ע שם).

• ויש סוברים שמותר אף ללוות מהם ברבית, שלדעתם עשאום כגוים גמורים אף לקולא (ראה לעיל: גרותם ויהדותם. ש"ך יו"ד שם סק"ה. וראה כותים א^[9]).

גזלתם וגניבת דעתם

גזל ממונם, אף לאחר שעשאום כגוים, נראה מדברי ראשונים שאסור (ראה תשובות הרמב"ן ב), כמומר לעבודה זרה שגזלו אסור, לדעתם (רמב"ן שם, וראה ערך מומר), ולא התירו אלא להלוותם ברבית, וכן לא חייבה התורה להשיב אבדה למומר, לדעתם (ראה ערך הנ"ל. רמב"ן שם). אבל מברייתא במסכת כותים נראה שאף גזלם הותר (ראה כותים ב), שקנסום להרחיקם מישראל (חק משה שם).

גנבת דעת (ראה ערכו) שלהם אסורה, ולכן אין מוכרים להם סנדל של נבלה (כותים א) - סנדל מעור של נבלה (ראה חולין צד א) - בחזקת שחוטה (חגי יהודה שם); ואין מוכרים להם "כוס כוס" - בהמה מסוכנת (ראה ערכו) שנשחטה (ראה חולין לז ב) - ולא שליל - בשר בן פקועה (ראה ערכו) שלא נשחט (חגי יהודה שם) - ואף על פי שישראל אוכלים אותם (ראה ערך טרפה (ב), וערך מסוכנת וערך בן פקועה), מפני שהכותים סוברים שאסור לאוכלם, והרי זו גניבת דעת (כותים שם, ומצרף שם)^[10].

בתורת חשודים

כמה מצוות ואיסורים הכותים חשודים עליהם שלא לקיימם, ואינם נאמנים להעיד עליהם, ואין סומכים עליהם מן הסתם שעשאום כדינם, וחוששים להם באותם עניינים שלא להכשילם (ראה ערך חשוד).

וכמה אופנים בדבר:

א) מצוות ואיסורים שלא החזיקו בהם הכותים, ואינם מודים בהם;

ב) מצוות ואיסורים שהחזיקו בהם, אבל אינם חוששים להכשיל אחרים בהם, לפי שאינם מודים באיסור לפני עור (ראה ערכו), ראה להלן: בחשד להכשלת אחרים;

ג) מצוות ואיסורים שמודים הכותים בהם, אבל יש לחשוש שרפויים הם בידם, או שאינם בקיאים בהלכותיהם, ראה להלן: בדקדוקי מצוות.

ד) מצוות ואיסורים שאמנם מקיימים הם אותם, אבל יש לחשוש שמא כוונתם בהם אינה כראוי, ראה להלן: בכוונת המצוות.

לאחר שעשאום כגוים

לסוברים שהכותים גרי אריות הם, הרי הם כגוים, שפסולים לעדות (ראה ערך גוי: בעדות ונאמנות), ואינם נאמנים באיסורים ובמצוות (ראה ערך הנ"ל. ראה תוספות עירובין סא ב ד"ה אמר; ראה ריטב"א חולין ד א ד"ה אלא). אבל לסוברים שגרי אמת הם, נאמנים היו באותם דברים שלא היו חשודים עליהם (ראה להלן).

ומכל מקום, לאחר שעשאום כגוים, נפסלו לעדות (ראה לעיל: עדותם בגט), ונעשו חשודים לכל התורה (ראה רמב"ן ורשב"א ור"ן חולין ו א), ואינם נאמנים בכל האיסורים (ראה פירוש המשניות ומאירי נדה נו ב; ראה רמב"ן ורשב"א ור"ן שם); ויש שכתבו שאינם נאמנים אף להחמיר, לסוברים כן בגוי (ראה ערך גוי. ר"ש סיריליאו לירושלמי דמאי ו ח). ואין סומכים עליהם אף במצוות שעשו לצורך עצמם (ראה ריטב"א שם, וראה ירושלמי פסחים א א; ראה בית יוסף יו"ד רא).

לסוברים שגרי אמת הם, קודם שעשאום כגוים, נחשבו הכותים כחשודים לכמה עניינים, כדלהלן.

דבר שחשודים בו

זה הכלל: דבר שחשודים בו הכותים, אינם נאמנים עליו (נדה נו ב; כותים א):

• אינם נאמנים על טומאת סככות ופרעות (ראה ערכו), ועל טומאת בית הפרס (ראה ערכו. נדה שם; כותים שם), ולא על ארץ העמים (ראה ערכו. כותים שם), שהן טומאות שחששו חכמים לספק טומאה, ואין הכותים מודים בהן (רש"י שם ד"ה סככות);

• אינם נאמנים לומר עד כאן תחום שבת, לפי שתחומין מדרבנן, ואין הכותים מודים בהם (נדה נז א, ורש"י ד"ה לאתויי. וראה ערך תחומין);

• אינם נאמנים לומר על יין שלא נגע בו גוי (נדה שם ומאירי שם. ראה ערך יין נסך), לפי שאינם מקפידים על מגע גוי ביין (רש"י שם ד"ה ויין).

יש שכתבו שאין זה אלא חשש דרבנן, שחששו משום מיעוט המצוי של חשודים (פני יהושע גיטין כה ב, ראה ערך רוב); ויש שכתבו שמן התורה אינם נאמנים, שהרי אינם מאמינים בדברים אלה (חמדת שלמה גיטין י א. וראה ערך חשוד אם אינו נאמן מהתורה או מדרבנן).

דברים שאין חשודים בהם

דברים שאין הכותים חשודים בהם, נאמנים הם עליהם (ראה נדה שם, ולהלן). ואפילו נחשדו על חלק מהאיסור, נאמנים לגבי החלק שאינם חשודים עליו (חזון איש יו"ד קיט סק"ד).

ואף שחשודים על איסורים חמורים (ראה להלן), וחשוד לדבר חמור נעשה חשוד לדבר קל (ראה ערך חשוד: חשוד מדבר לדבר), דבר שלא החזיקו בו הרי הוא קל בעיניהם, ואין זה מחמור לקל (חזון איש שם מב סק"ג). ואף לסוברים שהחשוד לדבר אחד נעשה חשוד לכל התורה (ראה ערך חשוד), כיון ששוגגים הם וטועים, לא נעשו חשודים לכל התורה (חזון איש שם סק"ד).

דבר שכתוב בתורה

דבר שכתוב בתורה זהירים בו הכותים (ברכות מז ב), ונאמנים עליו (ראה להלן. וראה להלן: בחשד להכשלת אחרים):

• נאמנים לומר על מקום: קברנו שם את הנפלים, או: לא קברנו (נדה נו ב; כותים א), שהרי טומאת-מת (ראה ערכו) דאורייתא היא (רש"י שם נז א ד"ה נאמנין);

• נאמנים על בכור בהמה טהורה (ראה ערכו), לומר על הבהמה אם ביכרה (נדה שם; כותים שם);

• נאמנים על נטע רבעי (ראה ערכו) ועל הערלה (ראה ערכו. כותים שם).

ויש דינים דאורייתא שנחשדו עליהם, כגון:

• על שיעור ארבעים סאה של מקוה (ראה ערכו), שהם אומרים שהמקוה מטהר בכל שהוא (ירושלמי עבודה זרה ה ד).

• חמצם אסור אחר הפסח משום חמץ שעבר עליו הפסח (ראה ערכו), אם לא עשו את פסחם עם ישראל, שאין הם מודים בקביעות המועדים של ישראל (תוספתא פסחים ב א; כותים ב), ואינם נאמנים מטעם זה על בדיקת חמץ (ראה ערכו. ירושלמי פסחים א א).

הלכות כותים עקורות הן, שאינן למדות זו מזו (מועד קטן יב א), ואין אומרים שכשם שהחזיקו בדבר זה כך החזיקו באחר (רש"י שם ד"ה ואין). על מצוה שאין ידוע אם החזיקו בה הכותים, ראה להלן: בדקדוקי מצוות.

בדינים מסוימים מדרבנן

פעמים שהכותים נאמנים גם בדינים דרבנן, כגון:

• בציון קברות (ראה ערכו. נדה נו ב; כותים א), הואיל והוזכר במקרא (ראה יחזקאל לט טו), זהירים הם בו (שם נז א).

• כתמים (ראה ערכו) הבאים מבין הכותים, לדעת רבי מאיר טמאים הם, שנחשדו הכותים על כתמיהם, אבל לדעת חכמים טהורים הם, שלא נחשדו על כתמיהם הטמאים, ומצניעים הם אותם (שם נו ב), ואף שטומאת כתמים מדרבנן (ראה ערך כתמים), סבורים הם שהיא מן התורה (רמב"ן שם נז א ד"ה וענין בתירוץ א; רשב"א שם נו ב ד"ה וחכמים תירוץ א).

אם חשודים להעיד עדות שקר, ראה להלן: בדקדוקי מצוות.

לקנות מהם דברים שחשודים עליהם

אין קונים מהם דברים שהם חשודים עליהם, כגון יין כשיש לחשוש שנגע בו גוי (ראה להלן), ומאכלים שדרכם לתת בהם יין וחומץ (ירושלמי עבודה זרה ה ד; כותים ב), וכן קנקנים שכבר נתנו בהם יין אסורים (ראה ערך כלי היין. כותים שם).

אבל פעמים שסומכים עליהם שהקפידו על מגע גוי: בראשונה היו אומרים, יין של עין כושי - מקום של כותים (רש"י) - אסור, מפני בירת סריקא, שהיא עיר של גוים הסמוכה לעין כושי, כיון שאין הכותים מקפידים על מגע גוי (עבודה זרה לא א ורש"י, וכעין זה כותים ב). חזרו לומר חביות פתוחות אסורות - בכל מקום (כותים שם) - וסתומות מותרות, שהכותים מקפידים על מגע גוי בסתומות, שמא לא יקנו ישראל מהם (עבודה זרה שם, ורש"י שם ב ד"ה בעיר; ראה כותים שם). ואף בסתומות לא התירו אלא בשעת הגיתות, שהכל הולכים ובאים בדרכים, והכותים מתייראים שמא יראום כשהם מניחים לגוים לגעת (עבודה זרה שם ב).

רבי מאיר אומר שכל יינם מותר, חוץ מן החבית הפתוחה בשווקים (כותים שם), שלדעתו מקפידים הם גם בפתוחות, אלא שבשווקים אפשר שנגע גוי בלי ידיעתם (חגי יהודה שם). על הגזירה שגזר רבי מאיר אחר כך לאסור את יינם של הכותים עצמם ראה לעיל: גרותם ויהדותם.

הכשלתם בדברים שחשודים בהם

איסורים שהכותים חשודים לעבור עליהם, ישראל מוזהרים שלא להכשילם בהם משום הלאו של לפני עור (ראה ערכו):

• לא ישכיר אדם שדהו לכותי, מפני שעושה בה מלאכה בחול המועד (ראה ערכו. עבודה זרה כא ב וכב א ורש"י, וראה שם טעם נוסף). ואפילו כשאומר לו שלא לעשות בה מלאכה בחול המועד, אינו מציית לו (עבודה זרה שם).

• אין מקנים לכותים במחובר לקרקע (ראה תוספתא עבודה זרה ב ב; כותים א), בארץ ישראל, לפי שחשודים לחזור ולמכור לגוים, ונמצאו עוברים בלא תחנם (ראה ערכו. חק משה שם פירוש א). ואין משכירים להם בתים שדות וכרמים בארץ ישראל (רבי מאיר בתוספתא שם ג), ואין נותנים להם באריסות (ראה ערכו) ובקבלנות (ראה ערכו. תוספתא שם). ויש מצדדים שהטעם משום שקנסו את הכותים עצמם שלא לתת להם חניה בקרקע בארץ ישראל (יד ישראל כותים שם פירוש ב; חק משה שם פירוש ב; חזון יחזקאל לתוספתא שם: אולי).

• אין מוכרים לכותי ואין לוקחים ממנו פירות שביעית (ראה ערכו. תוספתא שביעית ו יב), כדין ישראל החשוד על השביעית (ראה ערך חשוד וערך פירות שביעית. מנחת ביכורים שם).

• אין מוכרים להם בהמה גסה (ראה ערכו. כותים א; ראה עבודה זרה טו ב, ורש"י ד"ה אלמא), שמא ימכרוה לגוי, שאסרו חכמים למכור לו בהמה גסה (ראה ערך בהמה גסה: איסור מכירתה לגוי. ראה רש"י שם). ואף בהמה דקה (ראה ערכו), שמותר למוכרה לגוים, אלא שיש מקומות שנהגו שלא למוכרה להם (ראה ערך בהמה דקה: מכירתה לגוי), במקום שנהגו שלא למוכרה אף לכותים, אין מוכרים (עבודה זרה שם), שמא ימכרוה לגוי (רבינו חננאל שם).

דברים שנהגו בהם איסור

דברים המותרים שנהגו בהם הכותים איסור, אין מתירים אותם בפניהם (פסחים נ ב ונא א), כדרך שאין מתירים אותם בפני עמי הארץ (ראה ערך מנהג. ראה פסחים שם), לפי שיבואו להקל ולזלזל יותר (רש"י שם ד"ה דסרכי).

דברים שישראל אוכלים אותם, והכותים נוהגים בהם איסור, כגון בשר בן פקועה (ראה ערכו), ובשר מסוכנת (ראה ערכו) שנשחטה (ראה לעיל: גניבת דעתם), אין לוקחים אותם מן הכותים, שנאמר כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַייָ אֱלֹהֶיךָ (דברים יד כא), כשאתה קדוש, לא תעשה עם אחר קדוש למעלה ממך (כותים א).

בחשד להכשלת אחרים

אין מודים באיסור לפני עיור

אף דברים שלא היו הכותים חשודים לעבור עליהם בעצמם, חשודים היו להכשיל בהם אחרים (ראה להלן; פסקי ריא"ז חולין ד א), שאין הם מודים באיסור לפני עור (ראה ערכו. נדה נז א), שמפרשים אותו כמשמעו, שלא יתן אבן בדרכו של עור להפילו (רש"י חולין ג א ד"ה ואפילו), ולכן אינם נאמנים באיסורים, אלא כשנוהגים בהם בעצמם על פי דבריהם (ראה להלן).

כשנוהג בעצמו על פי עדותו

אין נאמנים לומר לא קברנו במקום פלוני נפלים (ראה לעיל), אלא כשכהן כותי עומד באותו מקום ותרומה בידו ואוכל ממנה (נדה שם), וכן אין נאמנים על הבהמה שביכרה (ראה לעיל), אלא כשהכותי גוזז ועובד בולד זה (ראה ערך גזה ועבודה. נדה שם).

וכן שחיטת כותי שמותרת, לסוברים כן (ראה להלן), לא אמרו אלא כשישראל עומד על גביו ורואה ששחט כהוגן (חולין ג א, וראה ערך שחיטה), או אם חתך כזית בשר ונתן לו ואכלו (חולין שם, ושם ב, ושם ד א), ואין לוקחים בשר מטבח כותי אלא ממה שהוא אוכל (כותים ב).

וכן גבינת כותים, מותרת כשהיא של בעלי בתים, ולא של סיטונים (רבי שמעון בן אלעזר כותים שם), שבעלי בתים עושים לעצמם לאכילה, אבל הסוחרים, אפשר שלקחו גבינת גוים (ראה ערכו) שאסורה (יד ישראל ומטהר שם).

וכן מצת כותי שמותרת בפסח, לסוברים כן (ראה להלן), דוקא כשראינו את הכותי אוכל ממנה (תוספות טוך ויד רמ"ה קידושין עו א; ריטב"א חולין ד א ד"ה דתניא). ומה שיוצאים בה ידי חובה בליל ראשון של פסח (ראה להלן), ולא חששו שלא שמרה הכותי לשם מצוה, הדברים אמורים כשאכל ממנה גם הכותי (תוספות קידושין שם ד"ה מצת), ואין לו מצה אחרת לצאת בה ידי חובתו (תוספות גיטין י א ד"ה מצת).

וכתבו אחרונים, שאף שעד אחד, במקום שאינו נאמן, אינו נאמן אפילו כשעושה בעצמו על פי דבריו (ראה ערך עד אחד נאמן באיסורים), כותי נאמן, לפי שעד כשר הוא, ונאמן במקום שאינו חשוד, וכל שעושה על פי דברי עצמו הרי אינו חשוד (שו"ת חתם סופר יו"ד קמז).

למכור להם דבר העלול למכשול

אין מוכרים לכותים נבלות וטרפות שקצים ורמשים (כותים א), שמא יחזרו וימכרום לישראל בחזקת דברים המותרים (חגי יהודה שם פירוש א ומטהר שם).

ואין מוכרים להם כלי זין (עבודה זרה טו ב; כותים שם), ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים (כותים שם), שמא ימכרום לגוים החשודים על שפיכות דמים (ראה ערך גוי. ראה עבודה זרה שם), שהרי אין הכותים מקפידים על לפני עור (חסדי דוד שם).

חשודים למכור טבל

פירות הכותים טבל (ראה ערכו) הם, ולא דמאי (ראה ערכו. ראה דמאי ה ט, ושם ז ד, ור"ש ורא"ש שם ושם; ראה כלים יז ה ופירוש המשניות ור"ש ורא"ש שם; ראה נדרים נח ב והמפרש ד"ה ומעשרן; כותים א. וראה ערך דמאי חילוקים בין ודאי לדמאי). ואותה שאמרו שהכותים זהירים בתרומות ובמעשרות, לפי שכתובים בתורה (ברכות מז ב), הדברים אמורים בפירות שאוכלים בעצמם, אבל לא ממה שהיו מוכרים לאחרים (ראה ערכו. תוספות עירובין לז א, וסוכה כג ב, וגיטין כה א ד"ה שני; ר"ש ורא"ש דמאי שם ה, וכלים שם, ועוד), אלא שמכל מקום דמאי הם, כפירותיו של עם הארץ (תוספתא דמאי ה כה, ומנחת בכורים שם).

שינויים בדין פירותיהם

לא בכל מקום ובכל זמן אמרו שפירות הכותים ודאי טבל הם: כיפת הישוב, וכיפת אנטיפטריס, ושוק של פטרוס - מקומות שישבו בהם כותים (חזון יחזקאל) - בראשונה היו דמאי, מפני שחזקתן שלקחום מישראל שבהר המלך, שפירותיהם דמאי (רבי יהודה בתוספתא דמאי א ט, וחזון יחזקאל שם), ועכשיו אמרו רבותינו: כל עיירות הכותים שעל יד הדרך התבואה והקטניות שלהן דמאי, מפני שהן של ישראל, ושאר כל פירותיהן ודאי (תוספתא שם).

במקום אחר אמרו ששלש גזירות היו: מעשה שנכנסו רבותינו לעיירות של כותים שעל יד הדרך, והביאו לפניהם ירק, וקפץ רבי עקיבא ועישרו ודאי, ואמר לו רבן גמליאל שאין הדין כן, שאינו אלא דמאי. וכשבא רבן גמליאל ביניהם, עשה תבואה וקטנית שלהם דמאי, ושאר כל פירותיהם ודאי. וכשחזר רבן גמליאל ביניהם, וראה שנתקלקלו, עשה כל פירותיהם ודאי (תוספתא שם ה כו).

לעשר משל כותי על של כותי אחר

נחלקו תנאים אם מעשרים מפירות של כותי על פירות של כותי אחר:

• יש אומרים שמעשרים (תנא קמא דמאי ה ט).

• רבי אליעזר אוסר (דמאי שם), לפי שמקצתם זהירים בתרומות ומעשרות, ושמא יפריש מן החיוב על הפטור (ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות: בפטור וחיוב. פירוש המשניות שם), כשם שבדמאי אין מעשרים מזה על זה (ראה ערך דמאי: מדמאי על דמאי. ירושלמי דמאי ה ח). ויש מפרשים טעמו, לפי שאפשר שאחד מהם עישר כדי לאכול, ונמלך למכור (ר"ש ורא"ש דמאי שם).

על מתנות עניים בשעת הקציר

פעמים שנאמנים על המעשרות: עניי כותים כעניי ישראל (תוספתא פאה ד א), שנאמנים על הלקט ועל השכחה ועל הפאה (ראה ערכיהם) בשעתם, ועל מעשר עני (ראה ערכו) בשנתו (כותים א), לומר על פירות שבידם שהם של מתנות עניים, ופטורים מן המעשר (ראה ערך תרומות ומעשרות וערך מתנות עניים), לפי שהיא שעת הקציר, והפירות שבידם הם בחזקת מתנות עניים (חגי יהודה פירוש א ויד ישראל).

אין חשודים להחליף

ישראל המוליך חטים לטוחן כותי, וכן המפקיד פירות אצל כותי, הרי אלו בחזקתם למעשרות ולשביעית (ראה ערכו. דמאי ג ד), שאין הכותי חשוד להחליפם (רש"י גיטין סא ב ד"ה בחזקתן. וראה ערך חשוד: בפקדון ושליחות), ואפילו לאחר שנחשדו הכותים (ראה ירושלמי דמאי שם ד) על עבודה זרה, שמצאו להם דמות יונה (ר"ש סיריליאו שם).

וכן בשאר איסורים, כגון השולח ציר דגים ביד כותי, הרי זה מותר, ואין חוששים שמא החליפו הכותי בציר של דגים טמאים (רש"י עבודה זרה לא ב ד"ה ושל ציר).

בדקדוקי מצוות

מצוות שהכותים מודים בהן, נחלקו תנאים אם אפשר לסמוך עליהם שמדקדקים הם לקיימן כהלכתן.

מצה של כותים

• מצה של כותים, רבי אלעזר אוסר (גיטין י א, וקידושין עו א, וחולין ד א; ראה כותים ב) לאוכלה בפסח, שמא החמיצה (רש"י גיטין שם ד"ה ר"א), לפי שאינם בקיאים בדקדוקי מצוות כישראל (שם; כותים שם), לשומרה מחימוץ (רש"י חולין שם ד"ה קסבר), ולהבחין בסימני חימוץ (ראה ערך חמץ: חימוץ בבצק. רש"י שם ד"ה שאין), ולדעתו אין סומכים על הכותים אף במצוה הכתובה בתורה שהוחזקו בשמירתה (רש"י שם ד"ה אלא איכא); ויש סוברים שרבי אלעזר סובר שאין יוצאים בה ידי חובת מצה בליל ראשון של פסח, שאין הכותים בקיאים בשימור לשם מצות מצה (ראה ערך מצה. ראה רש"י שם ד"ה קסבר בשם יש מפרשים).

• רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שהחזיקו בה כותים, הרבה מדקדקים בה יותר מישראל (גיטין וקידושין וחולין שם). וכן אמר תנא קמא: מצה של כותים מותרת, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח (תוספתא שם), שהכותים בקיאים אף בשימור (חולין שם) לשם מצת מצוה (רש"י שם ד"ה מהו).

כותי שהפריש תרומות ומעשרות

כיוצא בזה נחלקו בכותי שהפריש תרומות ומעשרות (ראה ערכו):

• רבי אומר: הכותי כגוי (תוספתא תרומות ד יב,יג), שתרומותיו ומעשרותיו ספק טבל (ראה תוספתא שם יג), שמא הפריש ממין על שאינו מינו, שאין הפרשתו כלום (ראה ירושלמי תרומות ג, וערך גוי: בתרומות ומעשרות).

• רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכותי כישראל (תוספתא שם ושם. וראה ברכות מז ב).

מצוות שאין כתובות בתורה והחזיקו בהן

מצוות שהחזיקו בהן הכותים, אבל אינן כתובות בתורה - כגון שחיטה (ראה ערכו), שאין הלכותיה כתובות בתורה (ראה חולין ד א) - לדעת רבן שמעון בן גמליאל הואיל והחזיקו - החזיקו (חולין שם), וסומכים עליהם (רש"י שם ד"ה אלא); ולתנא קמא כיון שאינן כתובות בתורה, אין סומכים עליהם (שם ורש"י שם).

מצוות הכתובות בתורה ולא החזיקו בהן

מצוות הכתובות בתורה, ולא החזיקו בהן הכותים - היינו שאין ידוע לנו אם החזיקו בהן (רש"י חולין ד א ד"ה תנא קמא):

• לדעת תנא קמא סומכים עליהם (רש"י שם ד"ה אלא), שכיון שכתובות ודאי החזיקו בהן (רש"י שם ד"ה תנא קמא).

• לדעת רבן שמעון בן גמליאל נחלקו: יש סוברים שכיון שלא הוחזקו הכותים בהן, אין סומכים עליהם (תוספות חולין שם ד"ה איכא בינייהו); ויש סוברים שמודה רבן שמעון בן גמליאל שסומכים עליהם (רמב"ן וריטב"א חולין שם ד"ה אלא); ויש שכתבו שהתלמוד מסופק בזה (תוספות גיטין שם ד"ה אי).

דעות הראשונים להלכה

• יש פוסקים כתנא קמא, שאין סומכים על הכותים במצוות שאין הלכותיהן כתובות בתורה, אף שהחזיקו בהן (רמב"ן חולין ה ב ד"ה וכן, ור"ן שם ד"ה שמא; רשב"א חולין שם ד"ה ונראה, ותורת הבית א א, הובא בטור יו"ד ב. וראה שו"ע יו"ד שם ט, ופרי מגדים שפתי דעת כד בדעתו, וראה באור הגר"א ס"ק כא).

• ויש פוסקים כרבן שמעון בן גמליאל, שסומכים עליהם במצוות שהחזיקו בהן אף שאינן כתובות (פסקי ריא"ז חולין שם. וכן כתבו בב"ח, ובפרישה יו"ד שם, ובש"ך שם ס"ק כב, בדעת הרמב"ם שחיטה ד טז, ובדעת הטור שם בשמו), וכן במצוות הכתובות בתורה אף שאין ידוע אם החזיקו בהן (ריא"ז שם).

• ויש פוסקים כרבי אלעזר, שאף במצוות הכתובות בתורה שהחזיקו בהן אין סומכים עליהם (ראה שו"ת רדב"ז ב תשצו, וחתם סופר חולין ג ב, בדעת הרמב"ם עבדים ו ו).

בזמן הזה, שכבר עשאום כגוים, אין סומכים עליהם - לדברי הכל - אף במצוות שהחזיקו בהן (ראה ריטב"א חולין ד א ד"ה אלא).

עדות בדבר שאין בקיאים ואם חשודים לשקר

הכותים, לפני שעשאום כגוים (ראה לעיל על דינם לאחר שעשאום כגוים), דנו בהם אם אפשר לסמוך על עדותם, משום החשש שאינם בקיאים בדקדוקי ההלכה, וכן דנו אם חשודים היו להעיד שקר:

עדות על שטר

גט - שטר - שחתום עליו עד כותי - פסול לדעת רבי אלעזר, שאוסר מצת כותי, לפי שאינם בקיאים בדקדוקי מצוות, אבל לתנא קמא שמתיר במצה, אף השטר כשר, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, שמצוה שהחזיקו בה הכותים מדקדקים בה יותר מישראל, הסתפקו אם החזיקו בשטרות או לא (ראה גיטין י א, וראה להלן). וכתבו ראשונים, שלרבי אלעזר שאין הם בקיאים בדקדוקי מצוות, חשודים הם על עדות שקר (רש"י שם ד"ה עד כותי), אבל לתנא קמא אינם חשודים (רש"י שם ד"ה אפילו וד"ה לעולם).

להלכה שטר שחתום עליו עד כותי פסול (רמב"ם עבדים ו ו; סמ"ג עשין פז; שו"ע יו"ד רסז מז).

גט ששני עדיו כותים

גט (ראה ערכו) אשה, או גט שחרור (ראה ערכו) של עבד שהיו שני עדיו כותים - פסול לדעת רבי אלעזר, לפי שאין הכותים בקיאים בדקדוקי גיטין (גיטין י א; ירושלמי גיטין א ד). יש שכתבו שחשודים לשקר (ראה רש"י שם ד"ה לעולם), אולם בירושלמי אמרו שעל העריות לא נחשדו לשקר (ירושלמי שם).

רבן גמליאל מכשיר גט ששני עדיו כותים (ראה גיטין שם ושם ב, לרבא, ולאביי הכשיר בעד אחד), שסובר כרבן שמעון בן גמליאל, שמצוה שהחזיקו בה מדקדקים בה יותר מישראל, וגיטי נשים ושחרורי עבדים ידוע לנו שהחזיקו בהם (ראה תוספות שם ד"ה רבא).

להלכה גט שעדיו כותים - פסול (ראה רמב"ם עבדים ו ו; ראה סמ"ג עשין פז; ראה שו"ע יו"ד רסז מז).

עדות על שטר קידושין

עד כותי בגט, פסולו מדרבנן (רש"י גיטין ט ב ד"ה פסולא; תוספות שם י ב ד"ה אי). ולכן יש סוברים ששטר קידושין שחתומים עליו שני עדים כותים - כשר, שאף מדרבנן לא פסלום להתיר האשה בלא גט (תוספות הרא"ש שם א ד"ה כי בשם ה"ר משה מאיברא); ויש שכתבו שפסול אף בשטר קידושין (רש"י שם א ד"ה מילתא), שהפקיעו חכמים את הקידושין, שכל המקדש על דעת חכמים הוא מקדש (ראה ערך אפקעינהו רבנן לקידושין. מהר"ם שיף שם ב בתירוץ ב).

כותי חבר בעדויות אלו

היה הכותי חבר (ראה ערכו), כשר לעדות בגיטי נשים ושחרורי עבדים (ראה גיטין י ב; רמב"ם עבדים ו ו; שו"ע יו"ד רסז מז). "חבר" היינו שמדקדק במצוות, ובקי במצוות שהחזיקו בהן הכותים (רשב"א שם ד"ה הא, ובשו"ת א תרסג, ושם ד רלא), אבל אינו מאמין בדברי חכמים (חתם סופר גיטין שם בדעת רשב"א שם); ויש שכתבו שחבר היינו שהולך בדרכי ישראל, בין בתורה שבכתב ובין בתורה שבעל פה (שו"ת המבי"ט א לז). אבל בשאר שטרות יש סוברים שאף כותי חבר פסול (ראה רמב"ם ושו"ע שם), שלא חילקו חכמים בשטרות (מאירי שם).

ואף בגיטין אינו כשר אלא כשחתם עד ישראל עמו, אבל גט ששני עדיו כותים - פסול (ראה רמב"ם וסמ"ג ושו"ע שם), שמא אחד מהם אינו חבר, כיון שרובם אינם חברים (מבי"ט שם), או כדי שלא יבואו להכשיר אף כותים שאינם חברים (שו"ת הרדב"ז שם).

ויש שכתבו שאף שני כותים חברים כשרים בגט (שו"ת תורת חיים למהרח"ש ג קיא; בני אהובה גרושין ט כט), ואף בשאר שטרות (ראה תורת חיים שם; בני אהובה שם ותומים מה ס"ק יד).

עד כותי אחד בגט

גיטי נשים ושחרורי עבדים שיש עליהם עד כותי - יחד עם עד ישראל - כשרים (גיטין י א), אף לפוסלים עדות כותים בגיטין (ראה לעיל), וכגון שחתום ישראל לבסוף, שעדי הגט אינם חותמים זה בלא זה, ואילמלא היה הכותי חבר, לא היה נותן לו לחתום לפניו, אבל בשאר שטרות שרשאים העדים לחתום זה בלא זה, אפשר שהישראל חתם ראשון, וחתם כותי שאינו חבר למעלה מחתימתו (ראה ערך גט וערך גט שחרור. גיטין שם ורש"י).

בירושלמי יש סוברים שאף כשחתם הכותי לבסוף - כשר (רבי יוסי בירושלמי גיטין א ד), שאלמלא היה הישראל מכירו שהוא חבר לא היה חותם עמו (רמב"ן וריטב"א ור"ן ומאירי גיטין שם), ולדעתם אף בשטרות כשר (ראה ירושלמי שם ומאירי שם).

להלכה יש פוסקים שהגט כשר כשהישראל חתם לבסוף (העיטור ח; מאירי וריטב"א ור"ן שם; רבינו ירוחם אדם וחוה כד ב); ויש שנראה מדבריהם שכשר אף כשהכותי חתום לבסוף (ראה רמב"ם עבדים ו ו, ושו"ע יו"ד רסז מז, ומרכבת המשנה שם ותומים שם, ובני אהובה גרושין ט כט בדעתם, וראה באור הגר"א יו"ד שם ס"ק פז).

שליחות בגט

נאמן הכותי להביא גט ממדינת הים (כותים א), היינו שנאמן לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" (ראה ערך שליח להולכה. יד ישראל שם).

בכוונת המצוות

בכמה מקומות חששו שלא לסמוך על כותים העושים מצוה בשביל ישראל, שמא אין כוונתם כראוי.

מילה

במילה (ראה ערכו) נחלקו תנאים:

• רבי יהודה אומר, כותי לא ימול את ישראל, מפני שהם מלים לשם הר גריזים (עבודה זרה כז א; כותים א).

• רבי יוסי אומר, וכי היכן מצינו מילה מן התורה לשמה, אלא מל והולך עד שתצא נשמתו (עבודה זרה שם). וכן סובר רבי מאיר (עבודה זרה כו ב, למסקנת הגמרא שם כז א. וכן סובר תנא קמא כותים שם).

ויש גורסים שרבי מאיר אומר לא ימול, ורבי יהודה אומר ימול (שם לפי הגירסא הראשונה שם, וכן הוא במנחות מב א).

על ההלכה במחלוקת אם צריכים כוונת לשמה במילה, ראה ערך מילה.

על מילת כותי לאחר שעשאום כגוים, ראה לעיל.

• "לשם הר גריזים", פירשו ראשונים, לשם עבודה זרה (ראה רש"י עבודה זרה כו ב ד"ה ימול וד"ה ואל ימול; רמב"ן גיטין מה ב ד"ה הא), שדמות יונה מצאו להם בראש הר גריזים, שהיו עובדים לה, והיו מלים את בניהם לשם יונה זו (רש"י שם ד"ה ואל), והמצוות היו עושים לשם עבודה זרה (ראב"ד שם כו ב). והדברים אמורים לאחר שנתקלקלו (ראה תוספות מנחות מב א ד"ה ואל ימול).

• ויש סוברים שהמחלוקת נשנתה לפני שגזר רבי מאיר על הכותים (תוספות רי"ד עבודה זרה שם בתירוץ ב), שלא היו עובדי עבודה זרה, אלא שמצות מילה היו עושים לשם הר גריזים (מטהר למסכת כותים אות כ בדעת הרי"ד)^[11].

כתיבת סת"ם

כתיבת סת"ם (ראה ערכו) יש מהראשונים שכתבו שהכותי פסול לה, מלבד פסולו משום ש"אינו בקשירה" (ראה לעיל), גם משום שאינו מכוין לשמה (ראה ערכו), שבסתם מכוין לשם הר גרזים (תוספות מנחות מב א ד"ה ואל).

צביעת התכלת

הלוקח טלית מצוייצת מן הכותי ויש בה תכלת - פסולה (מסכת ציצית), כלוקח טלית מצוייצת מהגוי (ראה ציצית שם, ומנחות מג א. וראה ערך ציצית), שמא צבעה שלא לשמה (פירוש תכלת וארגמן למסכת ציצית שם (תל אביב תשכ"ג)).

שימור מצת מצוה

על שימור מצה לשמה, שנחלקו תנאים אם הכותים מכוונים לשם מצת מצוה, ראה לעיל: בדקדוקי מצוות.

אמן על ברכתו

כותי המברך אין עונים אחריו אמן (ברכות נא ב; רמב"ם ברכות א יג; טוש"ע או"ח רטו ב), אלא כששומעים ממנו את כל הברכה (ברכות שם; טור שם), שמא בירך להר גריזים (רש"י שם ד"ה עונין).

• יש מפרשים שהחשש שכוונתו לעבודה זרה (תלמידי רבינו יונה ורא"ש שם; טור שם), אבל כשאמר את כל הברכה מוכח שאין כוונתו לעבודה זרה (תלמידי רבינו יונה ורא"ש וטור שם). והדברים אמורים לפני שעשאום כגוים גמורים (פירוש המשניות לרמב"ם שם; יש אומרים בתלמידי רבינו יונה שם), לפי שכבר מצאו להם דמות יונה, אף שרק מיעוטם עבדו עבודה זרה, לענין ברכה החמירו לחשוש למיעוט זה (רד"ל שם בדעתם).

• ויש שכתבו שחששו שהואיל ואין הם מאמינים בדברי חכמים, שמא שינו ממטבע הברכה, ולכן אין עונים אחריהם אמן עד שישמעו מהם כל נוסח הברכה כתיקונו (רד"ל שם ואבן האזל ברכות שם בדעת הרמב"ם שם).

לאחר שגזרו עליהם לעשותם כגוים, תלוי במחלוקת אם עונים אמן אחר גוי (ראה ערך אמן וערך גוי):

• יש סוברים שאין עונים אחר גוי אפילו כששומעים ממנו את כל הברכה (ראה פירוש המשניות שם; יש אומרים בתלמידי רבינו יונה שם; כסף משנה ובית יוסף וב"ח שם בדעת הרמב"ם);

• יש סוברים שעונים אחריו כששומעים ממנו את כל הברכה (תלמידי רבינו יונה שם בשם מורו);

• ויש סוברים שאחרי גוי עונים אף כשאין שומעים ממנו את כל הברכה, אבל אחר כותי אין עונים אלא כששומעים את כל הברכה (רבינו ירוחם שם; טור שם), שגוי אין דרכו לכוין בברכתו לשם עבודה זרה, ואילו כותי דרכו בכך (ראה רבינו ירוחם וטור שם)^[12].

שליחות לעירוב תחומין

השולח ערוב תחומין (ראה ערכו) ביד מי שאינו מודה בעירוב - כותי - אינו עירוב (עירובין לא ב; רמב"ם עירובין ו כב; טוש"ע או"ח תט ח), כיון שאינו מודה בדברי חכמים אין סומכים עליו (פסקי רי"ד שם).

ואפילו נמצא העירוב שם, חוששים שמא לא הניחו על מנת לקנות למשלח שביתה שם (ר"י מלוניל ומאירי שם; מגן אברהם שם ס"ק טו מר"י מלוניל), שכיון שאינו מודה בעירוב אינו מכוין לקנות שביתה (מאירי שם).

ויש שכתבו שהטעם לפי שכל שאינו בתורת אותו דין אינו נעשה שליח לו (ראה ערך שליחות), וכיון שאינו מודה בעירוב הרי הוא כמי שאינו בתורת עירוב (ראה באור הגר"א או"ח שפה סק"ב; מרומי שדה עירובין שם, וסא ב), אבל משום הספק בכוונתו לא היינו חוששים, לדעתם, שספק דרבנן להקל (מרומי שדה שם).

בחשש טומאה

הכותים אינם מודים בדינים ידועים מדיני טומאה וטהרה, ולכן חוששים שמא טמאים הם. ויש שטימאום כדי להרחיקם מישראל, שלא ייטמעו בהם.

בנות הכותים נדות מעריסתן

בנות כותים נדות מעריסתן (נדה לא ב), מיום שנולדו (רש"י שבת טז ב ד"ה בנות), אף שאין ידוע אם ראו דם נדה, לפי שמיעוט הקטנות רואות דם, וחששו למיעוט (נדה שם), וכשיטת התנאים החוששים למיעוט (ראה ערך רוב), ובישראל אין לחשוש לזה, שאילו היתה רואה היו מפרישים אותה מן הקדשים, אבל הכותים אינם מודים בטומאת נדות בקטנה, ואינם מפרישים, ולכן גזרו עליהם חכמים (שם לב א); ויש אומרים שגזירה זו היא מהגזירות של שמונה עשר דבר (ראה ערכו. שבת שם ויז א).

הדברים אמורים אף לסוברים שגרי אריות הם, שאף על פי שאין בבנות גוים טומאת נדה מן התורה (ראה ערך גוי), גזרו עליהן כדי שלא ייטמעו בהם (תוספות נדה שם ד"ה רבי מאיר, ושבת טז ב ד"ה אף). ויש שכתבו שמטעם זה גזירה זו היא אפילו לסוברים שאין חוששים למיעוט (ראה ערך רוב. תוספות נדה שם; רבינו תם בתוספות הרא"ש נדה שם).

להלכה יש סוברים שאין בנות הכותים נדות מעריסתן, לפי שלהלכה אין חוששים למיעוט (מאירי נדה לא ב); ויש סוברים שנדות הן משום גזירה (מאירי שם).

יש סוברים שנוהג דין זה אף לאחר שעשו את הכותים כגוים (ראה לעיל: גרותם ויהדותם. פסקי רשב"ץ נדה שם); ויש סוברים שאינן מטמאות אלא כבנות הגוים (ראה פירוש המשניות נדה שם, וכן כתב בחסדי דוד לתוספתא נדה ה א בדעת הרמב"ם).

הכותים טמאים שהם בועלי נדות

הכותים טמאים, מפני שהם בועלי נדות (ראה ערך בועל נדה. נדה לא ב), אם נשואים הם (שם לג א), לפי שהכותיות יושבות על כל דם ימי נדות, בין שהוא אדום וטמא, ובין שהוא ירוק וטהור (ראה ערך דם נדה: מראיו), ואם רואה דם ירוק, ותראה באותם ימים דם אדום אינה מונה אלא מראייתה הראשונה, ומן הראייה השניה היה לה למנות (רש"י שם לא ב ד"ה והן); ועוד, שיום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה (נדה שם לג א), שאם ראתה בימי זיבה (ראה ערכו) וצריכה למנות שבעה נקיים (ראה ערך זבה: טהרתה), סופרת את יום שראתה בו ופסקה למנין שבעה, והרי אין זבה נטהרת אלא בשבעה נקיים שלמים (רש"י שם ד"ה יום).

לאחר שעשו את הכותים כגוים כתבו ראשונים שדינם כגוים מבן תשע שנים ויום אחד, שגזרו עליהם טומאת זב לכל דבריהם (ראה ערך גוי. רשב"ץ נדה שם; רע"ב טהרות ה ח).

טומאת הכותים משום בועלי נדות אין חייבים עליה משום ביאת מקדש (ראה ערכו וערך טמאת מקדש וקדשיו), ואין שורפים עליה את התרומה (ראה ערך תרומה טמאה), מפני שטומאתם ספק (נדה לא ב), שאין יודעים אם נשותיהם נדות הן אם לאו, וטומאתם אינה אלא מדרבנן (ראה לעיל. רש"י שם ד"ה אין, ראה מהר"ם שם)^[13].

בטומאת עם הארץ

הכותים טמאים אף משום הטומאה שגזרו חכמים על עם הארץ (ראה ערך טמאה וערך עם הארץ. נדה לג ב), שסתם כותי עם הארץ הוא (מאירי שם לא ב), אלא אם כן ידוע שהוא חבר (ראה ערכו. שם לג ב), ואף לא גזרו בו משום בועל נדה (ראה נדה שם; מאירי שם). כותי "חבר" היינו המודה בדיני טומאה כהלכתם, אבל כותי שאינו מודה בטהרת דם ירוק וכיוצא בזה, אף על פי שחבר הוא לשאר דברים, לא יצא מכלל עם הארץ לטומאה (חזון איש יו"ד קיט ס"ק יא).

לאחר שעשו את הכותים כגוים יש שכתבו שאין בהם טומאה אלא כגוים, אבל לא טומאת עם הארץ (ערוך לנר שם לג ב).

בטומאת מת

"בית הטומאות" של כותים - חדר שהנשים משתמשות בו בימי נדותן (רש"י נדה נו ב ד"ה בית), או: מקומות של טומאה (פירוש המשניות שם), שמחזיקים אותם בטומאה, ואין טהורים הולכים לשם (אליה רבה שם) - מטמא טומאת אוהל (ראה ערכו), מפני שהם קוברים שם את הנפלים (נדה שם). רבי יהודה אומר לא היו קוברים אלא משליכים, וחיה גוררתו (נדה שם), ולכן טהור (ראה תוספתא נדה ו ט). הלכה כתנא קמא (פירוש המשניות ומאירי שם).

ואף על פי שהיו זהירים בטומאת מת (ראה לעיל), מכל מקום היו קוברים את הנפלים שם לפי שעה, ואין אנו יודעים אם כבר סילקו אותם לקוברם בבית הקברות (תוספות שם ד"ה קוברין).

אבל לא גזרו בבתיהם כדרך שגזרו על בתיהם של גוים, שהיו קוברים נפליהם בבתיהם (ראה ערך מדורות הגוים. תוספתא מקואות ו א). לאחר שעשו את הכותים כגוים, הרי אף הם בכלל גזירת מדורות הגוים (חסדי דוד אהלות יח ג).

בטומאת ארץ העמים

לענין טומאת ארץ העמים (ראה ערכו), שגזרו מחשש טומאת מת (ראה ערך ארץ העמים: הגזרה וטעמיה), שנינו: ארץ הכותים טהורה, ומדורותיה ושביליה טהורים (תוספתא מקואות ו א. וראה ר"ש מקואות ח א), שחזקה שאינם בוררים להם שביל אלא בטהרה (ירושלמי עבודה זרה ה ד).

• יש מפרשים שהדברים אמורים בעיירות שבארץ ישראל, והוא הדין לנכרים, שלא גזרו טומאת ארץ העמים בארץ ישראל (ראה ערך ארץ ישראל. ר"ש ומאירי מקואות שם פירוש א).

• ויש מפרשים שהדברים אמורים בעיירות של חוץ לארץ המובלעות בתחום ארץ ישראל (ראה ערך הנ"ל וערך ארץ העמים: סמוכות ומובלעות), וגזרו טומאה במקום שדרים נכרים, ולא במקום שדרים ישראל, ובמקום הכותים לא גזרו (ר"ש שם בפירוש ב; מאירי שם בשם יש מפרשים).

במקום אחר אמרו שאין מביאים יין ושמן מן הגליל לירושלים לנסכים (ראה ערכו), מפני שרצועה של כותים מפסקת ביניהן (חגיגה כה א; ירושלמי חגיגה ג ד), שגזרו עליה טומאה משום ארץ העמים (מאירי שם, וראה פירוש המשניות שם), לאחר שנתקלקלו הכותים ומצאו להם דמות יונה (תוספות שם ד"ה שרצועה ותוספות הרא"ש שם), ואף על פי שגזירת רבי מאיר על שחיטתם ויינם לא התקבלה (ראה לעיל: גרותם ויהדותם), לענין טומאה התקבלה הגזירה, מכיון שנעשו חשודים על טהרה (שיח יצחק שם בדעת תוספות שם ד"ה שרצועה), ולדעתם אף בארץ ישראל גזרו על מקומות של גוים (חזון איש מקואות קמא ט סק"ד, וראה לעיל). ויש שכתבו שלא משום ארץ העמים טימאו, אלא משום מדורות הגוים (ראה ערכו. כפתור ופרח י).

גזירות חכמים להרחיקם

חכמים גזרו על הכותים כמה גזירות להרחיקם מישראל, כדי שלא ייטמעו בהם (בבא קמא לח ב). ואף כשגזרו מפני חששות איסור - ראה בפרקים הקודמים - יש שגזרו מטעם זה אף כשמן הדין לא היה ראוי לאסור (ראה לעיל: בחשש טומאה, ועוד).

הדברים אמורים אף לסוברים שגרי אמת הם, וקודם שעשאום כגוים (ראה בבא קמא שם, ולהלן). וראה לעיל: גרותם ויהדותם, על הגזירות לסוברים שהם גרי אריות.

גזירת עזרא וסיעתו

כשביקשו הכותים לבטל את בנין בית המקדש השני (ראה לעיל: יחוסם ואמונתם), נידו עזרא וסיעתו את הכותים (פרקי דרבי אליעזר לח, ותנחומא וישב אות ב), והחרימום שלא יאכל אדם מישראל פת כותי עד עולם, ולא יתגייר כותי בישראל - היינו שאסור לו לשאת אשה מישראל (ראה לעיל: בתורת פסולי קהל. ראה ר"י מלוניל בשיטה מקובצת בבא קמא פג א) - ולא יהא להם חלק בתחיית המתים, ולא חלק ונחלה בירושלים (פרקי דרבי אליעזר ותנחומא שם).

יש שכתבו שנראה מכאן שהכותים מנודים, ושאסור ליהנות מממונם, לסוברים כן במנודה (ראה ערך נדוי וערך חרם (א). כפתור ופרח ה); ויש שנראה מדבריהם שלא נתנדו הכותים (ראה שו"ת הריב"ש קעב. ושאר הראשונים לא הזכירו נידוי זה), ולפיכך הכותי מצטרף לזמון (ראה ערכו. ראה ברכות מה א, וראה לעיל: בתורת מומרים ורשעים. ראה ערך נדוי וערך חרם (א). ריב"ש שם).

פת של כותים

באיסור הפת של כותים נחלקו תנאים:

• רבי אליעזר היה אומר, כל האוכל פת כותי כאוכל בשר חזיר (שביעית ח י. וכן בפרקי דרבי אליעזר לח, ותנחומא וישב אות ב).

• רבי עקיבא, כשאמרו לפניו את דברי רבי אליעזר, אמר להם: שתוקו, לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו (שביעית שם).

ונחלקו בדעתו:

• יש מפרשים שסבר שרבי אליעזר מתיר לאכול פת כותי (רבי חזקיה בשם רבי אחא בירושלמי שביעית שם ח), שתיקנו הכותים את מעשיהם והתירו את פיתם (ר"ש סיריליאו ערלה ב ו), או שלדעתו אף מתחילה לא גזרו (ראה ר"ש סיריליאו שביעית שם).

• ויש אומרים שבא רבי עקיבא להחמיר (רבי יוסי בירושלמי שם), שיש בה אף משום איסור טבל (ראה ערכו), שאין הכותים מעשרים מה שהם נותנים לאחרים (ראה לעיל: בחשד להכשלת אחרים. ר"ש שם).

"כאוכל בשר חזיר", לאו דוקא, שאינו לוקה אלא מכת מרדות (ראה ערכו) מדרבנן (רמב"ם ורע"ב שביעית שם).

יינם ושחיטתם

גזירות אחרות שגזרו על מאכלי גוים לא גזרו בכותים, לסוברים שגרי אמת הם, לפני שעשאום כגוים (ראה לעיל: גרותם ויהדותם, ועל דינם למאן דאמר גרי אריות), כגון על יינם (ראה דמאי ז ד, וחולין ו א. ראה תוספות עירובין לו ב ד"ה דתנן, ויומא נה ב ד"ה הלוקח; ר"ש דמאי שם. ראה לעיל: שם; עשאום כגוים), ועל תבשיליהם (ראה ירושלמי עבודה זרה ה ד. וראה לעיל: שם), ועל שחיטתם (ראה חולין ה ב. וראה לעיל: שם), ועל גבינה שלהם (ראה כותים ב. וראה לעיל: בחשד להכשלת אחרים).

איסור פיתם גזירה נפרדת

ואף איסור פת כותי לא בכלל גזירת פת גוים (ראה ערכו. ראה לעיל שהיא גזירת עזרא), ואסורה אפילו למתירים פת של גוים (ראה ערך פת גוים. העיטור ב הכשר הבשר), ואף למתירים כשחתה ישראל באש שבתנור (ראה ערך הנ"ל), שפת של כותי יש בה חרם, ואסור ליהנות ממנה (ר"י מלוניל בשיטה מקובצת בבא קמא פג א). וכן אף למתירים במקום שאין פלטר ישראל (ראה ערך הנ"ל), שבכותים חששו יותר שמא ייטמעו ישראל בהם (רמב"ן חולין יג א ד"ה הא).

וכן לאחר שעשו את הכותים כגוים, איסור פתם במקומו עומד (ראה כפתור ופרח שם, וברכי יוסף יו"ד קיב ד). ויש חולקים (פרי חדש יו"ד שם סק"ב).

אינם חשודים כגויים

גזירות שגזרו חכמים בגוים מפני שהם חשודים על גלוי עריות (ראה ערכו) ועל שפיכות דמים (ראה ערכו. ראה ערך גוי: בתורת חשוד), לא גזרו בכותים, שאינם חשודים בכך:

מתייחדת אשה עם שני כותים (תוספתא קידושין ה י. וראה ערך יחוד), אף שבגוים אסור (ראה ערך גוי). מעמידים בהמה בפונדקאות של כותים, ומוסרים בהמה לרועה כותי, שלא נחשדו על הרביעה (עבודה זרה טו ב; כותים א).

מוסרים לכותי תינוק ישראל ללמדו, שלא נחשדו על משכב זכור (עבודה זרה שם; כותים שם. וראה ערך גוי).

מתייחד ישראל עם הכותי (עבודה זרה שם; כותים שם), ומסתפר ממנו, והכותית מיילדת את בנה של ישראלית ומניקתו (תוספתא עבודה זרה ג א, הובאה בתוספות שם כט א ד"ה המסתפר. וראה כותים שם), שלא נחשדו על שפיכות דמים (עבודה זרה שם. וראה ערך גוי).

והדברים אמורים אף לסוברים שגרי אריות הם (תוספות עירובין סא ב ד"ה הדר). וכן לסוברים שגרי אמת הם, אף לאחר שעשאום כגוים (ראה תוספות רי"ד עבודה זרה כז א).

לא חששו לעבודה זרה

דברים שגזרו בגוים מחשש עבודה זרה (ראה ערכו) לא גזרו בכותים, ולכן משכיר אדם את ביתו לכותי, ואינו חושש שמכניס בתוכו עבודה זרה (תוספתא עבודה זרה ב ג. וראה ערך עבודה זרה)^[14], ומיילדת בת ישראל ומניקה את בנה של כותית, שאילו בבנה של גויה אסור, מפני שמגדלת בן לעבודה זרה (ראה ערך גוי. תוספתא שם ג א).

וכן בגזירת יין של גויים, שיש סוברים שהיא משום חשש ניסוך לעבודה זרה (ראה ערך יין של גויים), לא נאסר יינם של הכותים עד שנתקלקלו ונמצאו בהם עובדי עבודה זרה (ראה חולין ו א. וראה לעיל: גרותם ויהדותם)^[15].

הקרבת קרבנותיהם

קרבנות חובה, ושקלים (ראה ערכו) לקרבנות ציבור, שאין מקבלים מן הגוים (ראה ערך גוי: בקרבנות) - וכן לבדק הבית (ראה ערכו), ולחומת ירושלים (ראה ערכו) ומגדלותיה, שאין מקבלים מהם, לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל: בנדרים ובהקדשות) - אף מן הכותים אין מקבלים (שקלים א ה), לסוברים שגרי אריות הם (ראה ירושלמי שם ד, ור"ש סיריליאו ופני משה שם), אבל מקבלים מידם נדרים ונדבות, כדרך שמקבלים מגוים (ראה ערך הנ"ל. שקלים שם).

לסוברים שגרי אמת הם, נחלקו:

• יש סוברים שדינם כישראל (ראה ירושלמי שם לרבי אבא לפירוש ר"ש סיריליאו; תלמיד רשב"ש שם).

• יש סוברים שקרבנות חובה מקבלים מהם, כיון שמתכוין לכפרה, שמא ישוב (מאירי שם), אבל שקלים אין מקבלים מהם (מאירי שם; ראה פני משה שם), לפי שנוטלים מהם גם לבדק הבית, ובזה אין חלק לכותים (פני משה שם).

• ויש מחלקים בין חטאות ואשמות, שמקבלים כיון שמתכוין לכפרה, לבין קיני זבים וזבות ויולדות, שאין מקבלים מהם (פירוש המשניות שם), לפי שאין הם מונים שבעה נקיים כהוגן (ראה לעיל: בחשש טומאה. שקל הקדש לירושלמי שם).

• במסכת כותים שנינו, שאין מביאים מהם קיני זבים וזבות ויולדות וחטאות ואשמות, אבל מקבלים מידם נדרים ונדבות (כותים א), והדברים אמורים אף לסוברים שגרי אמת הם (ראה רמב"ן בבא מציעא עא ב ד"ה אבל), אלא שקנסום שלא לקבל מהם קרבנות חובה (יד ישראל כותים שם), או שיש לחוש שמא לא התחייבו בהם על פי דין, וטועים הם בפרטי ההלכות (חק משה שם).

• ויש סוברים שאפילו נדרים ונדבות, אין מקבלים מהם, שדינם כמומרים (ר"א פולדא לירושלמי שם לדעת רבי אלעזר. וראה לעיל: בתורת מומרים ורשעים).

לאחר שעשאום כגוים (ראה לעיל: גרותם ויהדותם), דינם כגוים אף לקבלת קרבנות (פירוש המשניות שם, וראה מרכבת המשנה מעשה הקרבנות ג ב, ולחם משנה שם).

בדיני נזקין

• שור של כותי שנגח שור של ישראל, לדעת רבי מאיר בין תם (ראה ערכו) ובין מועד (ראה ערכו) משלם נזק שלם, ואילו שור של ישראל שנגח שור של כותי - פטור (בבא קמא לח ב; כותים ב), שדין הכותי לענין זה כדין גוי (ראה ערך גוי. רש"י שם ד"ה שור). ואף שגרי אמת הם (ראה לעיל: גרותם ויהדותם, שכן דעת רבי מאיר), קנס הוא שקנס רבי מאיר בממונם, שלא ייטמעו בהם (בבא קמא שם). ואף שהאונס (ראה ערכו) והמפתה (ראה ערכו) כותית משלם קנס (ראה לעיל: גרותם ויהדותם), לענין זה לא קנסו, כדי שלא יהא חוטא נשכר (בבא קמא שם, ולט א).

• תנא קמא חולק ואומר ששור של כותי שנגח שור של ישראל, תם משלם חצי נזק, ומועד משלם נזק שלם, ושור של ישראל שנגח שור של כותי - פטור (בבא קמא לח ב), שקנסו את הכותים, אבל דיים בזה שפטורים ישראל על נגיחת שורם (רש"י שם ד"ה שור).

• ויש סוברים בדעת תנאים שדינם כישראל, אף לחייב שור של ישראל שנגח שור שלהם (ראה רש"י סנהדרין פה ב ד"ה היינו).

הלכה כתנא קמא, ששור תם שלהם שנגח שור שלנו משלם חצי נזק, ושור שלנו שנגח שור שלהם - פטור (ראה תשובות הרמב"ן ב; רא"ה בשיטה מקובצת בבא קמא לט א; ים של שלמה בבא קמא שם), ואף בשאר נזקים אין מחייבים את ישראל לשלם להם, משום קנס (רמב"ן שם). ויש שכתבו שבנזקי שור בלבד פטרו את ישראל המזיקם (יד ישראל כותים ב אות ה).

הערות שוליים