מיקרופדיה תלמודית:כוי

הגדרה^[1] - בעל חיים טהור, שנחלקו חכמים במהותו, ואם דינו כחיה או כבהמה.

הכוי הוא בעל חיים טהור (ראה בית יוסף יו"ד רצז) - הדומה בצורתו לצבי ולעז (ראה פירוש המשניות לרמב"ם ביכורים ב ח; רשב"א קידושין ג א ד"ה לא) - שהיה ידוע לחכמים, ונחלקו בו אם הוא חיה (ראה ערכו), או בהמה (ראה ערכו), או שהדבר בספק, או שהוא בריה בפני עצמה, או שהוא בא מכלאי חיה ובהמה (ראה להלן: מהותו. וראה תפארת יעקב חולין פ א ד"ה אמר). וכן דנו בתלמוד ובפוסקים במצוות ואיסורים ודינים שונים הנוהגים בו, בדומה לחיה או לבהמה.

בזמננו בעל חיים זה אינו ידוע, ואף בזמן הראשונים לא היה מצוי ולא הכירוהו (ראה תוספות יום הכיפורים יומא עד ב לתוספות שם ד"ה כוי).

ויש שנראה מדבריהם שבשם "כוי" נקרא כל בעל חיים שיש בו ספק אם הוא מין חיה או בהמה (ראה רמב"ם מאכלות אסורות א יב), וכן יש שכינו בלשון "כוי" בעל חיים - שאינו הכוי הנזכר בתלמוד - שהיו מסופקים בו אם הוא חיה או בהמה (ראה הגהה להלכות שחיטה למהר"י ווייל: כוי שקורין בופי"ל, וראה הגר"א יו"ד כח סק"ז).

מהותו

חיה או בהמה או מין בפני עצמו

במהות הכוי נחלקו תנאים ואמוראים:

• יש סוברים שהוא "אֵיל הבר" הגדל ביערות (תנא קמא בברייתא חולין פ א, ורב נחמן שם, ורש"י שם ד"ה איל, ותוספות ד"ה מדחשיב), ומין חיה הוא (תוספות שם ד"ה זה).

• יש סוברים שמין בהמה הוא, שיש שהיו מגדלים ממנו עדרים-עדרים (רבן שמעון בן גמליאל חולין שם).

• יש סוברים שבריה בפני עצמה הוא (רב אידי בר אבין ורבי יוחנן ראה יומא עד ב, וכריתות כא א), שאינו חיה ולא בהמה (תוספות יומא שם, וכריתות שם ד"ה כוי).

וכן בדעת רבי יוסי, שאמר שהכוי הוא בריה בפני עצמה ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה היא, או מין בהמה (חולין פ א), יש שפירשו שאינו חיה, ולא בהמה (רמב"ן יבמות פג א (בקונטרס אחרון)), והיינו שסימניו אינם מכריעים אותו להיות מכלל חיה, או מכלל בהמה, ולפיכך עשאוהו מין שלישי בפני עצמו (רמב"ן שם). אבל אי אפשר שיהיה גם חיה וגם בהמה (מאירי נזיר לד א).

• ויש סוברים שהכוי הוא ספק חיה ספק בהמה (תוספות חולין פ א ד"ה כוי, בדעת המשנה שם פג ב; תוספות ותוספות הרא"ש נזיר לד א ד"ה ראה, במשנה שם; ראה מאירי קידושין ג א, במשנה בכורים ב ח ואילך).

וכן בדעת רבי יוסי ורב יהודה, שלא הכריעו חכמים אם חיה הוא או בהמה, פירשו ראשונים שהסתפקו בו חכמים (ראה תוספות חולין שם; תוספות ותוספות ישנים יומא עד ב, וכריתות כא א; תוספות הרא"ש יבמות פג א, ונדה כח א), וכן אמרו בירושלמי, שהכוי ספק (ירושלמי כלאים ח ד).

ויש שכתבו שהוא ספק חיה, ספק בהמה, ספק בריה (פירוש הרא"ש נזיר שם, ורע"ב שם).

ספק זה, יש סוברים שמין בפני עצמו הוא, וספק אם מין זה חיה הוא או בהמה (ראה תוספות קדושין שם ד"ה לא); ויש סוברים שהוא ספק צבי ספק עז (ראה פירוש המשניות לרמב"ם בכורים ב ט,י; רשב"א קדושין שם בתירוץ שני) מפני שדומה להם בצורתו (רשב"א שם). ויש שכתבו שכמה ספיקות יש בו, שאפילו הוא בהמה, ספק אם הוא מין בקר, או מין צאן (מנחת חינוך כב ח), ואפילו הוא מין צאן, ספק אם הוא כבש, או עז (שם תקח).

ויש שנראה מדבריהם שסוברים שאין בין התנאים והאמוראים מי שסובר שהכוי הוא ספק חיה ספק בהמה (ראה רמב"ן חולין עט א. וראה פליתי בבית הספק ד"ה והנה דבר).

• ויש מן התנאים סוברים שהכוי הוא כלאים הבא מן התיש והצביה, או מן הצבי והעז (ר"א בירושלמי בכורים ב ו; יש אומרים בחולין פ א; תנא קמא ור"א שם עט ב, ראה שם פ א בדעתם)^[2], וכן שאר כלאים הבא מחיה טהורה עם בהמה טהורה (ראה רמב"ם מאכלות אסורות א יג, וטור יו"ד סא, ושו"ע יו"ד פ ו) - ויש שכתבו שאף כלאים משתי בהמות טהורות נקרא "כוי" (ראה כנסת הגדולה יו"ד סד הגהות בית יוסף ו, ופרי מגדים יו"ד שם שפתי דעת סק"א) - והיינו שאין בריה בשם "כוי", ואינו אלא כלאים (ראה ירושלמי בכורים ב). רבי יהושע בן לוי חולק בעיקר הדבר, וסובר שאין כלאים מתיש וצביה, או צבי ועז, שאין חיה מתעברת מבהמה, ולא בהמה מחיה (בכורות ז א).

ההלכה

• להלכה יש סוברים שכלאים הבא מתיש וצביה הוא הנקרא כוי (הערוך ערך כוי; ראה רמב"ם מאכלות אסורות א יג, לגירסה שלפנינו, ומגיד משנה שם בדעתו; ראה ראב"ד בכורים י ז; ראה תורת הבית הקצר ג ב; טור יו"ד סא, לפירוש הבית יוסף שם; שו"ע יו"ד פ ו).

• ויש סוברים שהכוי הוא ספק חיה ספק בהמה (ראה ר"ן על הרי"ף חולין מה א, וכסף משנה בכורים ט ה בדעת הרמב"ם שם, ומגיה ברמב"ם שבציון הקודם; ראה רשב"א חולין עט א, ותורת הבית ב ד בדעת בעל הלכות גדולות; רא"ש בכורות א ו; החינוך קפז; ריטב"א קדושין ג א; טוש"ע יו"ד כח ג. וראה רש"י ביצה ח א, וקידושין ג א), או בריה בפני עצמה (ראה רמב"ן במלחמות חולין ריש ה; ראה ריטב"א חולין קלב א)^[3].

בריה בפני עצמה

דמו וחלבו ונבלתו וגיד הנשה

הכוי, שהוא בריה בפני עצמה, שאינו חיה ולא בהמה, לסוברים כן, למדים בו מן הכתוב שדמו וחלבו ונבלתו וגיד הנשה שלו אסורים באכילה (ראה כריתות כא א, ויומא עד א).

וחייבים כרת על אכילת דמו, שהכתוב אמור לענין כרת (שיטה מקובצת כריתות שם).

ואין חייבים כרת על אכילת חלבו (ראה יומא שם), שאין חייבים כרת אלא על חלב בהמה הראויה לעלות על המזבח (ראה רבנו הלל ור"ש לתורת כהנים שם) - והכוי אינו ראוי לעלות על המזבח, שאינו שור וכשב ועז (ר"ש שם) - והכתוב לא נאמר בענין כרת, ומכל מקום לוקים על אכילתו (שיטה מקובצת שם); ויש סוברים שלא נתרבה אלא לאיסור, ולא למלקות (פרי מגדים יו"ד סד שפתי דעת סק"א).

טעון שחיטה ונבלתו טמאה

נבלתו טמאה - כנבלת חיה ובהמה (ראה ערך נבלה) - והוא טעון שחיטה (ראה ערכו), שכשם שלכל ענין ריבתה אותו התורה להיות כבהמה, אף לטומאתו ושחיטתו הוא כבהמה (כריתות כא א, ורש"י ד"ה טומאתו).

בשאר דינים

איסור אבר מן החי (ראה ערכו) נוהג בכוי, שכל שבשרו מותר אנו מצווים על אבריו (ראה ערך אבר מן החי. שיטה מקובצת כריתות כא א, בשם תוספות הרא"ש).

איסור אותו ואת בנו (ראה ערכו) - שאינו נוהג אלא בבהמה (ראה ערך הנ"ל) - אינו נוהג בו (ערוך לנר כריתות כא א ד"ה אף בהמה).

זרוע לחיים וקיבה

הכוי שנשחט, דרשו בו מהכתוב, שחייב אף הוא לתת לכהן זרוע לחיים וקיבה (ראה ערכו. חולין קלב א), ורבי אליעזר פוטר, שהמוציא מחברו עליו הראיה (ראה ערכו. ביכורים ב י; חולין שם ועוד), ויש מהראשונים סוברים שדרשה זו נאמרה לסוברים שהכוי בריה בפני עצמה הוא (האשכול (רצב"א) ג לט, בשם יש מי שכתב; ריטב"א חולין קלב א); ויש סוברים שלא דרשו מן הכתוב אלא לחייב את הבא מן הכלאים (ר"ן חולין קלב א בשם רש"י; תוספות חולין עט א ד"ה עייל; האשכול שם; תורת הבית ג ב; טור יו"ד שם, בדעת הרא"ש).

כיסוי הדם

יש מהראשונים סוברים שאף אם הכוי מין בפני עצמו הוא, דנים בו להחמיר בחומרי חיה ובחומרי בהמה (רמב"ן יבמות פג א (בקונטרס אחרון), הובא בריטב"א נדה כח ב, וראה להלן), ולכן אמרו שדמו טעון כיסוי (ראה חולין פד ב, וירושלמי ביצה א ג) - כדם חיה (ראה ערך חיה וערך כסוי הדם) - שכיון שריבהו הכתוב לכמה דברים כבהמה (ראה לעיל), אי אפשר לדון בו כבריה ולהוציאו מדין חיה ובהמה, ומכל מקום לא הכריעו בו חכמים לעשותו כבהמה לכל דבר, שהרי אין בו סימני בהמה יותר מסימני חיה, אלא בריה הוא, ושמא נתנה עליו תורה חומרי חיה וחומרי בהמה (רמב"ן שם).

ויש סוברים שאם מין בפני עצמו הוא, אין בו חומרי חיה, ומצות כסוי הדם (ראה ערכו) אינה נוהגת בו (תוספות יומא עד ב ד"ה כוי; תוספות הרא"ש נדה כח א; רמב"ן שם בשם תוספות).

ספק חיה ספק בהמה

ספקו לחומרא

הכוי - שהוא ספק חיה ספק בהמה, לסוברים כן (ראה לעיל) - יש בו דרכים - היינו בענייני המצוה, ולא בתולדתו ובטבעו (רמב"ם נזירות ב יא) - שהוא שוה בהן לחיה, ויש בו דרכים שהוא שוה לבהמה, ויש בו דרכים שהוא שוה לחיה ולבהמה, ויש בו דרכים שבהן אינו שוה לא לחיה ולא לבהמה (ביכורים ב ח ועוד; רמב"ם שם י, וראה שם יא. וראה להלן), שמספק מחמירים בו (רש"י קדושין ג א ד"ה יש; פירוש המשניות לרמב"ם ביכורים שם; מאירי קדושין שם).

ספק מחמת חסרון ידיעה

• ספק זה, יש מהאחרונים שכתבו שאינו חשוב כשאר "ספיקא דדינא", אלא כספק הבא מחמת חסרון ידיעה, שאפילו בספק דרבנן יש להחמיר בו, לסוברים כן (ראה ערך ספק), ולכן אף אין אומרים בו לענין חיובו בזרוע ולחיים וקיבה (ראה ערכו), שהמוציא מחברו עליו הראיה (ראה ערכו, וערך ספק וערך ספק ממון. רי"ט אלגזי בכורות א יא).

• והרבה סוברים שאף בכוי אומרים המוציא מחברו עליו הראיה (ראה דרישה יו"ד סא אות ה בדעת הטור, וב"ח שם; ראה מנחת חינוך תקח), וכן כתבו גאונים בספק של כוי באיסור דרבנן, שהולכים בו להקל (בעל הלכות גדולות יום הכיפורים). וכתבו אחרונים שאינו חשוב ספק של חסרון ידיעה, כיון שהספק הוא לכל באי עולם (ראה ערך ספק, מחלוקת אחרונים. פרי מגדים יו"ד פ שפתי דעת סק"ד).

כיסוי הדם

הכוי שוה לחיה, כיצד?

• דמו טעון כיסוי כדם חיה (ראה ערך חיה וערך כסוי הדם. בכורים ב ט; רבי יוסי חולין פד ב, למפרשים בדעתו שהוא ספק, ראה לעיל: מהותו; רמב"ם נזירות ב יא; טוש"ע יו"ד כח ג), שמא חיה הוא (חולין פג ב, ורש"י ביצה ח א ד"ה אין; החינוך קפז). ולא חששו חכמים שיאמרו שודאי חיה הוא וחלבו מותר - שמטעם זה גזרו על כיסוי דמו ביום טוב (ראה להלן) - לפי שיידעו שאף מספק אומרים לו חכמים שיטרח ויכסה (ביצה שם ב).

טומאת חלבו

• חֶלְבּוֹ מטמא בטומאת נבילה (ראה ערכו) כחיה - שאילו חלב בהמה טהורה שמתה, אינו מטמא (ראה ערך חלב) - וטומאתו בספק (ביכורים ב ט; רמב"ם אבות הטומאות א ו), לפיכך אין שורפים עליה תרומה וקדשים שנגעו בו (ראה ערכים: ספק טומאה, שרפת קדשים, תרומה טמאה), ואין אדם שנטמא בו חייב כרת על ביאת מקדש, או אכילת קדשים בטומאה (ראה ערכים: אכילת קדשים, טמא (א), טמאת מקדש וקדשיו. רמב"ם שם).

אינו קרב למזבח

• הכוי אינו קרב על גבי המזבח, שמא חיה הוא (ראה ערך חיה: בקרבנות. ראה פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש ביכורים ב י), ויש שהוסיפו, שאפילו הוא בהמה אינו ראוי למזבח, שאינו שור, ולא כבש, ולא עז (תפארת יעקב חולין פ א ד"ה לכן (הא')).

בפדיון פטר חמור

• אין פודים בו פטר חמור, כחיה (ראה ערך פטר חמור. בכורים ב ט; בכורות יב א; רמב"ם בכורים יב ח; טוש"ע יו"ד שכא ב), ואפילו פדה בו - חוזר ופודה בשה (ירושלמי בכורים שם).

כיסוי דמו ביום טוב

כוי שנשחט ביום טוב, אין מכסים את דמו (חולין פג ב ועוד, ורבי יוסי שם פד ב; רמב"ם יום טוב ג א, ושחיטה יד ד; טוש"ע או"ח תצח יח, ויו"ד כח ג. וראה ערך יום טוב) עד הערב (רמב"ם וטוש"ע שם ושם). ואמר רבי יוסי שקל וחומר (ראה ערכו) הוא, שהרי מילה (ראה ערכו) שדוחה שבת, אין ספקה דוחה יום טוב (ראה ערך מילה), כיסוי הדם שאינו דוחה שבת (ראה ערך כסוי הדם), כל שכן שאין ספקו דוחה יום טוב (חולין פד ב).

בטעם האיסור נחלקו אמוראים:

• לדעת רמי בריה דרב ייבא, הוא גזירה שמא יבואו הרואים להתיר את חלבו (ראה לעיל. ביצה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שיסברו שבספק בהמה לא היו חכמים אומרים לו לטרוח ביום טוב לכסותו (ביצה שם; שו"ע שם), ויוכיחו מזה שודאי חיה הוא (ראה רש"י שם ד"ה בחול (הב')) - וחלב חיה מותר הוא (ראה ערך חלב).

• רבא אמר שהאיסור משום שהעפר שבא לכסות בו מוקצה (ראה ערכו) הוא, ואסור לטלטלו לצורך כיסוי מסופק, אבל אם הוכן בפירוש לכך - מותר (ראה ביצה ח ב ורש"י).

הלכה כרמי בריה דרב ייבא, שאפילו יש לו עפר מוכן לכך, לא יכסה בו את דמו של הכוי, שמא יבואו להתיר את חלבו (רי"ף ובעל המאור ורא"ש ביצה ח ב; רמב"ם יום טוב ג א; עבודת הקודש לרשב"א בית מועד ב ב, ומשמרת הבית א ה; מאירי ביצה שם; טוש"ע או"ח תצח יח); ויש סוברים שאסור אף משום טירחה (ראה ערך יום טוב, מחלוקת בדעת הרמב"ם).

ויש פוסקים כרבא, שאם יש לו עפר מוכן לכך - יכסה בו (אור זרוע א שצא; ראה רא"ה חולין ו ובדיני הפרק, וראה בדק הבית א ה).

כבהמה

שוה לבהמה כיצד?

• חלבו אסור;

• אינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלים (בכורים ב י. ראה ערך חלב: בעלי החיים, וערך מעשר שני);

• חייב בזרוע ולחיים וקיבה (ראה ערך זרוע ולחיים וקיבה: הבהמה. חכמים בבכורים שם)^[4].

• איסור אותו ואת בנו (ראה ערכו) נוהג בו מספק (ראה העיטור שחיטה ב, בדעת רבי יוסי (ראה לעיל) שהוא בריה; מאירי חולין עח א; ראה כסף משנה בכורים ט ה ובית יוסף יו"ד סא, בדעת הרמב"ם; דרישה יו"ד כח א; ב"ח יו"ד טז בקונטרס אחרון ד"ה ונוהג).

איסור חלבו

חלבו של הכוי אסור כחלב בהמה (ביכורים ב י; רמב"ם מאכלות אסורות א יב, ונזירות ב יא; טוש"ע יו"ד סד א), ואין חייבים עליו כרת (ראה ערכו. ביכורים שם), לפי שהוא ספק (פירוש המשניות לרמב"ם שם)^[5], והיינו שאין מביאים חטאת (ראה ערכו) על שגגתו (רא"ש ורע"ב בכורים שם), או שאף כרת אין חייבים שהרי ספק הוא, ולפיכך אף שהוא מזיד אין עונשו כרת (ראה ערך שוגג. תוספות יום טוב בכורים שם, בדעת הרמב"ם), וכן אין לוקים על אכילתו (ראה רמב"ם מאכלות אסורות א יב; רא"ש ורע"ב ביכורים שם. וראה שו"ע יו"ד פ ה).

אשם תלוי בחלבו

אין חייבים אשם תלוי (ראה ערכו) על אכילת חלבו של הכוי (ראה ירושלמי בכורים ב ו; ראה כריתות יז ב, ויח א; רמב"ם שגגות ח ב), שאין אשם תלוי אלא במי שאכל אחת משתי חתיכות שאחת מהן ודאי אסורה, לסוברים כן (ראה ערך אשם תלוי. ראה כריתות שם ושם), ורבי אלעזר מחייב (כריתות שם ושם), שלדעתו אף האוכל חתיכה אחת מסופקת, חייב אשם תלוי (ראה שם ושם).

לקיחתו בכסף מעשר שני

הכוי אינו נלקח בכסף מעשר שני (ראה ערכו) לאכול בירושלים (ביכורים ב י. הרמב"ם השמיט), שמא בהמה הוא, ואין לוקחים ממעות מעשר שני בהמה אלא כדי להקריבה לשלמים (ראה ערך מעשר שני), והכוי אינו קרב (ראה לעיל. פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש ורא"ש ביכורים שם).

זרוע לחיים וקיבה

זרוע ולחיים וקיבה (ראה ערכו), ששנינו שלדעת חכמים הכוי חייב בהם (ראה לעיל), אמרו בירושלמי שלדעתם בריה בפני עצמה הוא (ביכורים ב ו), שלא הכריעו בה אם חיה היא או בהמה (ראה ר"י קורקוס בכורים ט ה, ורי"ט אלגזי בכורות א יא; מהר"א פולדא לירושלמי שם).

וכן פסקו ראשונים שאף על פי שהוא ספק, מפרישים ממנו זרוע ולחיים וקיבה (רמב"ם בכורים ט ה; מאירי חולין עט א; ראה שו"ע יו"ד סא יז; ראה ים של שלמה חולין י ז בדעת הרמב"ם והרא"ש), משום שאין אומרים בספקו המוציא מחברו עליו הראיה (ראה ערכו), לסוברים כן (ראה לעיל: ספק מחמת חסרון ידיעה), או משום שלמדים כן מן הכתוב (ר"י קורקוס שם: ואפשר עוד; כסף משנה בכורים שם ובית יוסף יו"ד סא; ראה ים של שלמה חולין י ז בדעת הרמב"ם והרא"ש; פרישה שם כד; מרכבת המשנה שחיטה יב ח).

ויש שפסקו שכיון שספק הוא, אינו חייב במתנות, שהמוציא מחברו עליו הראיה (ראה ים של שלמה שם בדעת הטור שם; דרישה יו"ד סא אות ה, בדעת הטור שם. וראה פירוש המשניות לרמב"ם ורע"ב בכורים שם, שהלכה כרבי אליעזר שם).

ראשית הגז

ראשית הגז (ראה ערכו) נוהג בכוי (רמב"ם בכורים י ז), כשם שהמתנות נוהגות בו, לסוברים כן (ראה לעיל. רדב"ז שם; ים של שלמה חולין יא ו).

ויש סוברים שהוא פטור (חסדי דוד לתוספתא חולין י בדעת הרמב"ם), שאפילו הוא בהמה, אינו כבש, ואין חשוב צמר אלא של רחלים (ראה ערך ראשית הגז. ים של שלמה שם, וראה ערך צמר).

שוה לחיה ולבהמה

שוה לחיה ולבהמה כיצד?

טעון שחיטה (ראה ערכו), ומטמא משום נבלה (ראה ערכו), ומשום אבר מן החי (ראה ערכו) כזה וכזה (ביכורים ב יא; רמב"ם נזירות ב יא. וראה הלכתא גבירתא ביכורים שם).

ונוהגים בו דיני טריפות (תפארת ישראל שם יכין נב; משנה ראשונה שם), ודין רובע (ראה ערכו) ונרבע (ראה ערכו. ירושלמי בכורים ב).

וחייבים על דמו (טור יו"ד סו וכל הפוסקים, וראה כריתות כא א, וחולין קלב א. והרמב"ם ושו"ע השמיטו), שבין חיה ובין בהמה, חייבים על דמן (ראה ערך דם. פרי חדש יו"ד סו סק"א, שלכן השמיטוהו הרמב"ם ושו"ע).

ונוהג בו איסור גיד הנשה (ראה ערכו. ראה חולין קלב א; מאירי חולין פט ב, ושם קלב א; ראה טוש"ע יו"ד סה ו. הרמב"ם השמיט).

שונה משתיהן

אינו שוה לחיה ולא לבהמה כיצד?

הכוי אסור משום כלאים - בהרבעה (רש"י קידושין ג א ד"ה שאין) - עם החיה ועם הבהמה (ביכורים ב יא; רמב"ם כלאים ט ה, ונזירות ב יא; טוש"ע יו"ד רצז (השני) ח, וש"ך שם. וראה ערך כלאי בהמה), כאילו אינו חיה ואינו בהמה (רמב"ם נזירות שם).

ואין לוקים עליו, לפי שהוא ספק (רמב"ם וטוש"ע שם; החינוך רמד), כשהביא אותו על עז או צביה, אבל אם הביא אותו על שאר בהמה וחיה - לוקה, שודאי כלאים הם, שהכוי, לדעתם, הוא ספק צבי ספק תיש (ראה לעיל: מהותו. רשב"א קידושין שם).

וכן אסור להנהיג את הכוי עם חיה או עם בהמה (ראה פירוש ר"ש סיריליאו לבכורים שם, וראה שער המלך שם בדעת הרמב"ם, וראה דרך אמונה שם), אבל אין לוקים עליו מפני שהוא ספק (רמב"ם שם).

שחיטתו ביום טוב

אין שוחטים את הכוי ביום טוב (ראה ערכו. ביכורים ב ט, וחולין פג ב, ורבי יוסי שם פד ב; רמב"ם יום טוב ג א; טוש"ע או"ח תצח יח, ויו"ד כח ג), מפני שאינו יכול לכסות את דמו (ראה לעיל: כיסוי דמו ביום טוב. רש"י ביצה ח א; ר"ש ורא"ש בכורים שם. וראה ערך כסוי הדם), ואין אומרים שמשום שמחת יום טוב ישחטנו ולא יכסה את דמו (ביצה שם).

הערות שוליים