מיקרופדיה תלמודית:כובש שכר שכיר

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - האיסור להימנע מלשלם לפועל את שכר עבודתו

עניינו

השם "כובש שכר שכיר" לא נזכר בלשון מקרא, אלא: עושק שכר שכיר (ראה דברים כד יד; מלאכי ג ה). ובלשון חכמים הוזכר "כובש שכר שכיר" בכמה מקומות (תוספתא בבא מציעא י א; תורת כהנים ויקרא דיבורא דחובה כב ו, וקדושים ב ט; ספרי תצא פיסקא רעח ורעט; בבא מציעא סא א, ושם קיא א, ושם קיב א, וסנהדרין נז א, ועוד), והוא הנמנע מלשלם לפועל את שכרו, כגון שאמר לו "לא שכרתיך מעולם", או שאמר "כבר נתתי לך את שכרך", וכיוצא בזה (ראה בבא מציעא קיא א, וראה להלן: האם ישנו חילוק בין הלאוים של עושק וגזל). ולדעת מקצת ראשונים נזכר השם "כובש שכר שכיר" אף על המאחר מלשלם את השכר בזמנו (ראה ראשונים להלן: במה עובר מי שבדעתו לשלם, אלא שמאחר). בדברי חכמים באגדה (ראה ערכו) נזכרו יחד "כובש" ו"עושק", בין העבירות שבשבילן נכסי בעלי בתים יורדים לטמיון (דרך ארץ רבה ב; רב סוכה כט ב).

ויש מהראשונים מפרשים שהכובש הוא הדוחה את השכיר ב"לך ושוב", והעושק הוא הגוזל את שכרו לגמרי (רש"י ורבי אברהם מן ההר סוכה שם. וראה מהרש"א וערוך לנר ועמק סוכות שם).

חומרו

הכובש שכר שכיר הוא בכלל האיסור של עושק (ראה ערכו), ככובש שאר ממון של חברו תחת ידו, כגון הלואה או פקדון (ראה רמב"ם גזלה ואבדה א ד, וספר המצות לא תעשה רמז; סמ"ג לאוין קנו-ז; סמ"ק מצוה רעא; חינוך מצוה רכח; טוש"ע חושן משפט שנט ח, וראה ערך עושק), אלא שבשכר שכיר החמירה התורה יותר מבשאר עושק, שהמעכב את השכר ואינו משלמו בזמנו, אף אם משלמו לאחר הזמן, עובר בלאו של בל-תלין (ראה ערכו), ובעשה של: ביומו תתן שכרו, ועוד (ראה להלן עובר בחמשה לאוין. ראה ערך בל תלין).

חכמים הפליגו בחומרת האיסור, ואמרו: כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נפשו ממנו (ספרי תצא פיסקא רעט; ברייתא בבא מציעא קיב א; רמב"ם שכירות יא ב; טוש"ע חו"מ שלט ב), שנאמר: וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ (דברים כד טו. ספרי שם; ברייתא שם; רמב"ם שם). ואמרו עוד: ואליו הוא נושא את נפשו, וכי מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה, לא על שכרו (ספרי שם; ברייתא שם).

בכל סוגי המלאכות

שכיר שאמרו, אין הבדל איזו מלאכה עשה, כמו שאמרו: מכלל שנאמר וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ (דברים כד טו), אין לי אלא מלאכה שהוא עושה בנפשו (ספרי שם, והובא ביראים השלם מצוה קלד), כלומר שהוא מסתכן בה, כגון העולה באילן (רבנו הלל לגירסא שבחלופי נוסחאות שם; יראים השלם שם), מלאכה שאין עושה בנפשו, כגון גרדי וסורק - אורג, וסורק פשתן - מנין, תלמוד לומר: לֹא תַעֲשֹׁק (דברים שם יד: לא תעשק שכיר עני ואביון), מכל מקום (ספרי שם), שמשמע שבכל דבר שעושק עני ואביון עובר בלאו (רבנו הלל שם), ולא נאמרה מלאכה שמסתכן בנפשו אלא ללמד שממהרים להיפרע מן העושק שכיר המסתכן בנפשו יותר מן העושק שכיר שאינו מסתכן בנפשו (יראים השלם שם).

כששכר בהמה או כלים

אחד שכר אדם, ואחד שכר בהמה וכלים, עובר עליהם משום "לא תעשוק" (תוספתא בבא מציעא י א; ברייתא בבא מציעא קיא ב[2]), שנאמר: לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ (דברים שם), ודורשים: אין לי אלא שכר אדם, מנין לרבות שכר בהמה וכלים, תלמוד לומר: בארצך, כל שבארצך (ברייתא שם), ובירושלמי אמרו: בארצך, לרבות בהמה ועבדים, בשעריך לרבות מטלטלין (ירושלמי בבא מציעא ט יא).

על מחלוקת התנאים בהלנת שכר בהמה וכלים, אם עוברים עליה משום בל תלין ושאר הלאוים של הלנת שכר, ראה ערך בל תלין: שכירות חפצים.

עובר בחמשה לאוין

הכובש שכר שכיר עובר בחמשה לאוין (תוספתא בבא מציעא י א; ספרי תצא פיסקא רעח; ברייתא בבא מציעא קיא א; רמב"ם שכירות יא ב, וסמ"ג לא תעשה קפא: בארבע אזהרות, וראה להלן; טוש"ע חו"מ שלט ב) ועשה (בבא מציעא שם, לגירסא שלפנינו וברש"י; רמב"ם וסמ"ג שם; טוש"ע שם):

  • משום: לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר (ויקרא יט יג. תוספתא שם; ספרי שם; בבא מציעא שם; רמב"ם וסמ"ג שם).
  • משום: לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן (דברים כד יד. בבא מציעא שם לגירסא שלפנינו וברש"י, ובמאירי בשם יש אומרים).
  • משום: וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ (דברים שם טו. תוספתא שם; ספרי שם; בבא מציעא שם; רמב"ם וסמ"ג שם).
  • ומשום: בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ (דברים שם. בבא מציעא שם; רמב"ם וסמ"ג שם, וראה תוספתא וספרי שם).

ויש שאינם גורסים את הלאו של: לא תעשק שכיר עני ואביון (רי"ף ורא"ש שם, וגורסים: בחמשה שמות, ולא גורסים: ובעשה; רמב"ם שם, וראה לחם משנה בדעתו שגרס כהרי"ף; סמ"ג שם; ראשונים בבא מציעא שם; חינוך מצוה רל; סמ"ק מצוה רסא), שהוא עצמו הלאו של "לא תעשק את רעך", אלא שנכפל פעמיים, ואינם נמנים אלא בלאו אחד (ראשונים בבא מציעא שם).

האם ישנו חילוק בין הלאוים של עושק וגזל

בהבדל שבין שני הלאוים שנאמרו בכובש שכר שכיר, לא תעשוק ולא תגזול, שאלו: איזהו עושק ואיזהו גזל (בבא מציעא קיא א), היינו עושק וגזל האמורים בשכר שכיר (ראב"ד בשיטה מקובצת שם; מגיד משנה ולחם משנה גזלה ואבדה א ג, ובהגר"א חו"מ שנט סק"י, בדעת הרמב"ם שם, וכן כתב בפני יהושע שם), ושתי דעות בדבר:

  • לדעת אביי, האומר לשכירו "לא שכרתיך מעולם" זהו עושק, והאומר לו "נתתיו לך" זהו גזל (גמרא שם, וראה שם עוד דעות שנדחו).
  • ולדעת רבא זהו עושק זהו גזל, ולא חילקם הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוים (גמרא שם), ולעולם עובר הוא בשני לאוים, בין שאמר לא היו דברים מעולם, ובין שאמר נתתיו לך (ר"י מלוניל ומאירי שם; ב"ח חו"מ שלט), ובין שאמר יש לך בידי ואיני נותן לך (מאירי שם; ב"ח שם). ויש שנראה מדבריהם שאינו עובר בלאוים אלו אלא כשכפר לו את הממון, בין בטענת לא שכרתיך ובין בטענת נתתיו לך, אבל לא באומר יש לך בידי ואיני נותן לך, שלמדים מעושק וגזל שנזכרו בשבועת-הפקדון (ראה ערכו) שהם על ידי כפירת ממון (ראה מיוחס לריטב"א שם בשם הגאון). מהראשונים יש שהביא להלכה את דברי אביי (רבינו ירוחם מישרים נתיב כט א[3]).

במה עובר מי שבדעתו לשלם, אלא שמאחר

הלאוים לא תגזל ולא תעשק, לא נאמרו אלא בכובש את השכר ודעתו שלא ליתנו כלל, שהיא גזלנות, אבל מי שדעתו לשלם, אלא שמאחר, אינו עובר אלא בבל-תלין (ראה ערכו. ר"י מיגש שבועות מה ב; כסף משנה שכירות יא ב, על פי רמב"ם שם ה במשהה; ב"ח חו"מ שלט בדעת הטור שם; פרישה חו"מ שם, וסמ"ע סק"א, ועוד), ואינו נקרא "כובש" שכר שכיר, אלא "משהה" (כסף משנה שם). ומכל מקום אף כשדעתו לשלם, אם רוצה לצערו בעיכוב השכר יש שכתבו שהוא בכלל "כובש" (כסף משנה שם, וצריך ביאור).

ויש שנראה מדבריהם שאף המעכב את השכר ודעתו לשלם נקרא "כובש שכר שכיר", ועובר בלאוים אלו (ראה שאילתות קנז והעמק שאלה אות ד בדעתו; מאירי בבא מציעא קיא א; לבוש חו"מ שם, וסמ"ע שם בדעתו), ומכל מקום אינו עובר עליהם אלא ביום הראשון בלבד, אבל מכאן ואילך אינו עובר אלא בלאו של דבריהם, מן הכתוב אַל תֹּאמַר לרעיך לְרֵעֲךָ לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן (משלי ג כח. שאילתות שם על פי בבא מציעא קי ב בבל תלין, ראה ערך בל תלין).

ממפרשי התורה יש שפירשו את הלאו לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן (דברים כד יד), על איחור השכירות (רלב"ג שם, מהדורת לוי עמ' רנ-רנא ועמ' רעב; אברבנאל שם), ומהם שכתבו שלא נאמר לאו זה אלא בעני, שנושא הוא את נפשו לשכרו, ואין ראוי לאחר שכירותו אפילו שעה אחת, ואם איחר לו הרי זה עושק גמור (אברבנאל שם[4]).

על עיקר האיסור של הלנת שכר ראה ערך בל תלין, ושם על הכובש את השכר ודעתו שלא ליתן כלל, אם עובר אף בשני הלאוים שנאמרו בהלנה, או שבשכיר יום אינו עובר אלא בלאו השייך בו, ובשכיר לילה בלאו השייך בו, ואימתי עובר עליהם.

האם לוקים על לאו זה

הכובש שכר שכיר, יש מהראשונים שכתבו שלוקה (תוספות בבא מציעא סא א ד"ה לעבור[5]); ויש שכתבו שאינו לוקה (ראב"ד בשיטה מקובצת ובמיוחס לריטב"א בבא מציעא שם; רמב"ם גזלה ואבדה א א-ד, ושכירות יא א (בהלנת שכר), ופירוש המשניות מכות ג, וספר המצות לא תעשה רמז; סמ"ג לא תעשה קנו; חינוך מצוה רכח), שהרי הוא לאו-הניתן-לתשלומין (ראה ערכו. פירוש המשניות שם, וכסף משנה ברמב"ם שכירות שם), וכל מקום שיש תשלומים אין מלקות (ראה ערך לאו הניתן לתשלומין. ראב"ד שם), או שהוא לאו הניתק לעשה (סמ"ג שם; חינוך שם).

בגר

הגר (ראה ערכו) נאמר בו לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ (דברים כד יד), ודרשו: מגרך, זה גר צדק (ספרי שם; ברייתא בבא מציעא קיא ב), מלמד שעובר עליו בשני לאוים (ספרי שם לגירסא שלפנינו, והובא ברמב"ן על התורה שם), שהחמירה התורה בשכיר גר יותר מבישראל לעבור עליו בשני לאוים (פני יהושע בבא מציעא סא א, וראה שם עוד פירוש בענין אחר), והיינו שני הלאוים האמורים כאן במקרא זה, ועובר עוד בלאו שלישי האמור במקום אחר: לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ (ויקרא יט יג. רבנו מיוחס דברים שם); ויש שאינם גורסים: מלמד שעובר עליו בשני לאוים (הגהות הגר"א לספרי שם. וראה שנויי נוסחאות בספרי מהדורת פינקלשטיין).

על שכיר גר-תושב (ראה ערכו), שעובר עליו בלא תעשוק, ועל דינו בשאר הלאוין האמורים בכובש שכר שכיר, ראה ערך גר תושב, וערך בל תלין: בנכרי וגר, וערך עושק. על שכיר גוי ראה ערך גזל הגוי.

בן נח

בן-נח (ראה ערכו), שחייב על הגזל (ראה ערך בן נח: בגזל), אף כובש שכר שכיר בכלל (סנהדרין נז א; רמב"ם מלכים ט ט), מה שאין כן בישראל (רמב"ם שם), שאין חיובו משום גזל, אלא שיש בו לאו של לא תעשק שכיר (כסף משנה שם. וראה אחרונים שבספר המפתח לרמב"ם פרנקל שם). ולאו דוקא כובש שכר שכיר, אלא אף כובש הלואה או פקדון, שכל עושק הוא בכלל גזל שנצטוו עליו בני נח (מנחת חינוך מצוה רכח), וראה ערך עושק.

על עושק שכר שכיר לענין חיוב קרבן שבועה ראה ערך שבועת הפקדון.

הערות שוליים

  1. כז, טורים שסט-שעח.
  2. והרמב"ם שכירות יא א, וטוש"ע חו"מ שלט א, הביאו לענין בל תלין.
  3. וראה מה שכתב בספר פתחי שערים בבא מציעא שם בטעמו.
  4. אבל הרלב"ג שם פירש שעני לאו דוקא, אלא שדיבר הכתוב בהווה.
  5. בטעם שאינו פטור משום לאו שאין בו מעשה ראה פני יהושע בבא מציעא שם, וראה ערך עושק.

2