מיקרופדיה תלמודית:כבוש

הגדרה^[1] - דבר שנשרה בתוך משקה, בצונן, שנחשב כמבושל - לסוברים כן - לענין בליעה ופליטה בתערובת איסור בהיתר, ולדינים אחרים התלויים בבישול, ונפסל לקיום מצוות ידועות

מהותו וגדרו

השם כבוש נזכר במשנה, בתלמוד ובראשונים, לגבי כל דבר יבש - כגון זיתים (תרומות א ט, ועוד), או דגים (שם י ח) - שנשרה בתור דבר לח (כן משמע ממרדכי ביצה תרעד, ואיסור והיתר הארוך ל א,טו), כגון חומץ (תוספתא תרומות (ליברמן) ט ד) או יין (שביעית ז ז), ומעמידים אותו שם (תוספות יום טוב עוקצין א ב) כדי לקיימו (רש"י פסחים נב א ד"ה הכובש) שלא יירקב (ערוך, כבש א), או כדי להכניס ריח או טעם הדבר היבש בלח (שביעית ז ז, לפי רבי נתן אב הישיבה ופירוש המשניות לרמב"ם שם).

נדרים

בלשון בני אדם סתם כבוש הוא של ירק (כן משמע מהמפרש נדרים נא ב ד"ה אינו אסור, ותוספות שם ד"ה קונם, ופירוש הרא"ש שם ד"ה אינו אסור), ולכן הנודר מן הכבוש אינו אסור אלא מן הכבוש של ירק (משנה נדרים שם).

יבש ביבש

דבר יבש השרוי בתוך דבר יבש אינו בכלל כבוש (איסור והיתר הארוך שם; דרכי משה הארוך יו"ד קה; פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"א), אפילו הם לחים קצת (פרי מגדים שם). ואף דבר יבש בתוך שומן קרוש אין זה כבוש, אלא כשהשומן רך כל כך שיכול הגוש להתנועע בתוכו ממקום למקום (כן משמע משו"ת הרא"ש כ א, ורמ"א יו"ד קד ב; פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"ג, וקה, משבצות זהב סק"א; חוות דעת שם, חידושים סק"א).

בליעה ופליטה באיסורים

במובן הרחב השתמשו הפוסקים בלשון כבוש לענין בליעה ופליטה באיסורים, על כל שרייה של דבר גוש עם משקה, אף באופנים שאינו כבוש ממש, כגון בדבר שאינו כבוש בתוך משקה, אלא אדרבה, המשקה שוהה בתוכו (ראה להלן: בבליעה ובפליטה), ובכלים שהשהו בהם משקה (ראה להלן: בכלים) ועוד. וכן השתמשו בכבוש במובן זה על המשקה ששוהה בו הגוש (ראה להלן), אף על פי שהגוש הוא שנעשה כבוש ומשתנה על ידי הכבישה, ואילו המשקה אינו משתנה בכך, אלא שנבלע בתוך הגוש ובולע ממנו (כן משמע משו"ת מהר"ם שיק יו"ד קכד).

בגדר כבוש דנים מצד המשקה, מצד הדבר הכבוש, ומצד זמן הכבישה.

המשקה

"כבוש" שאמרו שהוא כמבושל לענין בליעה ופליטה בתערובת איסור והיתר (ראה להלן: דינו כמבושל) נחלקו בו ראשונים:

• יש מפרשים כגון שנכבש בחומץ (רש"י פסחים עו א ד"ה כבוש; רבנו יהונתן וריבב"ן ור"ן חולין קיא ב; מאירי חולין צז א, ופסחים שם), או בחומץ ובתבלין (רש"י חולין צז ב ד"ה כבוש; מאירי שם א, בשם יש מפרשים, וב, בסתם), או ביין וחומץ (ראבי"ה חולין אלף קיד, בשם רבותינו), או במלח (ערוך, כבש א; סמ"ג לאוין קלח; חקרי לב יו"ד א עז, בדעת רש"י), אבל אם נכבש במשקים אחרים - כגון שמן (כן משמע מהמרדכי ביצה תרעד) - אינו כמבושל (מרדכי שם, בדעת רש"י; הגהות מימוניות (קושטא) מאכלות אסורות טו לא).

• יש סוברים שלא אמרו כבוש בשרייה במים (שו"ת הרשב"א א תקיד, ומיוחסות קנא; תוספות רבנו פרץ פסחים מד ב), או בחלב (הגהות שערי דורא ח, בשם רבנו ברוך), אלא בכבוש בדברים החריפים כחומץ ומלח, וכן בכל דבר שיש בו חמיצות, כגון שכר (שו"ת הרשב"א שם ושם), שהפליטה היא מצד החריפות (מאירי חולין שם).

• ויש סוברים שאין חילוק בין המשקים, ואף הכבוש בשאר משקים נותן טעם כמבושל (ראבי"ה שם, שכן קיבל, על פי משנה שביעית ז ד; מרדכי שם, על פי שביעית שם; איסור והיתר הארוך ל א), וכן הלכה (כן משמע מהשו"ע יו"ד קד ב, ושם קה א; ים של שלמה חולין ח צא).

הדבר הכבוש

• בשר חי ששהה כמה ימים בציר מלוח, יש מהראשונים שנסתפק אם חשוב הוא ככבוש בכך, שאפשר שאין אומרים כבוש כמבושל אלא בכבשים המתרככים על ידי הכבישה (תשובות ופסקים לר"י הזקן א); ומשאר ראשונים נראה שאין חילוק בדבר, וחשוב ככבוש (כן משמע מתוספות חולין צו ב ד"ה אפילו, ושם קיב ב ד"ה ודגים, ורשב"א חולין קיג א, ושו"ת א תסו, ותורת הבית הארוך ג ג, ועוד), וכן הלכה (כן משמע מטוש"ע יו"ד סט א,טו,יח).

• יש מהאחרונים שכתבו שכבוש כמבושל אינו כלל לכל דבר, שאין טבע כל המינים שוה, ויש דברים שאינם בולעים ופולטים בכבוש, כגון מיני ירקות, שלדעתם אינם בולעים זה מזה על ידי כבישה אלא כשאחד מהם הוא דבר חריף (נודע ביהודה קמא יו"ד כו, וערוך השולחן יו"ד קה ג-ו, בדעת הרמב"ם), ועל פי זה כתבו שכל דבר שלא נזכר בפירוש שיש בו דין כבוש כמבושל אינו אלא ספק, שמא אין טבעו להפליט ולבלוע על ידי כבישה, ואם הוא איסור של תורה יש להחמיר בו מספק, ובאיסור דרבנן ספקו להקל (נודע ביהודה שם); אבל מסתימת הפוסקים נראה שאין חילוק בין המינים, שכולם בולעים ופולטים על ידי כבישה (נודע ביהודה שם; ערוך השלחן שם ז).

• בעל חיים שנפל למשקה בעודו חי, יש סוברים שלא שייכת בו כבישה (מהר"ם שיק יו"ד קא, בדעת איסור והיתר הארוך ל א; חקרי לב יו"ד א פ; עמודי אור נד)^[2]; ויש סוברים שאף בכבוש מחיים יש בליעה ופליטה (כן משמע ממסקנת מהר"ם שיק שם; כן משמע מהחתם סופר בשו"ת יו"ד צד, וחידושים עבודה זרה סח ב).

• דבר שדרכו וטבעו להיות עם משקה, כגון עור הקיבה של עגל שיש בו חלב של יניקה, יש מהראשונים הסובר שאינו נעשה כבוש בכך (שו"ת הרי"ד ג וקיג, והמכריע לג); ורוב ראשונים חולקים (התרומה עב; סמ"ג לאוין קלד; סמ"ק ריג; איסור והיתר הארוך יח טו), וכן הלכה (טוש"ע יו"ד פז י).

הזמן

בשיעור הזמן שנעשה כבוש נחלקו ראשונים, לענין בליעה ופליטה באיסורים:

• יש סוברים ששיעור כבישה הוא יום שלם מעת-לעת (ראה ערכו. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (מקיצי נרדמים) ב צא; רבנו ירוחם טו כה, בשמו; מרדכי ביצה תרעד, בשם ר"מ שכתב בשם ריצב"א; רא"ש עבודה זרה ב כ, ושם ה יא, בשם ריצב"א) מתחילת הנחתו בתוך המשקה (יד יהודה קה ארוך סק"א וקצר סק"ב), שהרי אמרו בבשר-בחלב (ראה ערכו) שחידוש הוא שנאסר בבישול, אף על פי שאם שרו בשר כל היום בחלב מותר (פסחים מד ב), הרי שבשאר איסורים נאסרים בשריית יום, שנעשה כבוש בשרייה זו (שו"ת מהר"ם שם; רא"ש שם), ואי אפשר לפרש יום ממש, שאם כן נתת דבריך לשיעורים, שיש יום קצר ויש יום ארוך, אלא יום ולילה, מעת לעת (שו"ת מהר"ם שם), וכן הלכה (טוש"ע יו"ד קה א).

• יש סוברים ששיעור כבישה הוא יותר מיום אחד, אבל ביום אחד אינו נעשה כבוש (אור זרוע ד רפה, בשם רבנו תם), או ששיעורו זמן מרובה, יום או יומיים (תוספות עבודה זרה ס ב ד"ה ההוא; התרומה עב; תשובות בעלי התוספות קו), או שנים או שלשה ימים (המכריע לג, בשם יש אומרים).

• ויש סוברים שאין שיעור לדבר, אלא כל שהחמיץ ונעשה כבוש כדרך שכובשים לאכול ולקיים, ופעמים שנעשה כבוש בזמן קצר, ופעמים שאינו נעשה כבוש אלא בזמן ארוך (יד יהודה שם, בדעת רש"י ועוד; ערוך השלחן יו"ד קה ג, בדעת הרמב"ם).

דינו כמבושל

בליעת איסור בהיתר

כבוש, אם דינו כמבושל, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שכבוש הרי הוא כמבושל (שמואל בפסחים עו א, וחולין צז ב, ושם קיא ב, ושם קיג א; רבי יוחנן במסקנתו, בחולין קיא ב, לפי רש"ס תרומות י ו, ובעי חיי יו"ד קמא, ופלתי סט ס"ק יח, ועוד), שאם נכבשו איסור והיתר הרי זה כבישול בקדירה - כאילו נתבשלו יחד (האורה א קט) - ונאסר הכל (רבנו יהונתן ור"י אלמדארי חולין קיא ב; מאירי פסחים שם), וכן חומץ של איסור שנפל לתוכו בשר של היתר, או בשר איסור שנפל לתוך חומץ, הרי ההיתר נאסר בכך, מפני שדינו כמבושל (מאירי חולין צז א), וכן הלכה (הלכות גדולות, גיד הנשה, עמ' תרנד במהדורת מכון ירושלים; רי"ף ופסקי רי"ד חולין קיא ב; ר"ש תרומות י ח; רא"ש חולין ח כח, ועבודה זרה ב כ, ושם ה יא, ועוד, ופירוש המשניות תרומות שם; מאירי פסחים עו א, וחולין צז א,ב, ושם וקיא ב)^[3].

• ויש אומרים שכבוש אינו כמבושל (רבין בשם רבי יוחנן בחולין קיא ב; רבי יוחנן בירושלמי תרומות י ו, לפי פני משה שם), שאמנם הכבוש נותן טעם ובולע ופולט, אלא שאין הפליטה בבת אחת, אלא מעט מעט, ולדעתו כל מעט שנפלט ראשון-ראשון מתבטל, ואף על פי שלבסוף נותן טעם, כבר נתבטל, ואינו חוזר-ונעור (ראה ערכו. ברוך טעם, התערובות ב ז; אמרי בינה, בשר בחלב יא, בתירוץ הראשון); או שאף על פי שהכבוש נותן טעם, אינו אלא טעם קלוש, ואין בו כח לאסור (ערוגות הבושם יו"ד פז ב, ושם קה א; ישועות יעקב או"ח תעג סק"ג; אמרי בינה שם, בתירוץ השני), ולא נתחדש דין טעם-כעיקר (ראה ערכו) אלא בטעם חשוב הנפלט על ידי בישול, אבל טעם היוצא על ידי כבישה קלוש הוא ומתבטל ברוב (אמרי בינה שם).

מקור הכלל

הכלל של כבוש כמבושל הוא מן התורה, שאיסור שנכבש בהיתר מעת לעת אוסרו מן התורה (איסור והיתר הארוך ל א; ים של שלמה חולין ח צ, והגהות לשערי דורא ג; ש"ך יו"ד פג ס"ק יד) - כדין איסור שנתבשל בהיתר, שלהלכה אוסרו בנתינת טעם מן התורה (ראה ערך טעם כעיקר) - ולכן ספק כבוש - כגון בספק אם שהה מעת לעת או לא (איסור והיתר הארוך שם ב) - אסור (איסור והיתר הארוך שם; רמ"א יו"ד קה א), כדין ספק של תורה (ראה ערך ספק. איסור והיתר הארוך שם).

במקור הדין נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שהוא בכלל השעורים (ראה ערכו) שהם הלכה-למשה-מסיני (ראה ערכו. חכמת אדם נח ד).

• יש אומרים שכך שיערו חכמים בחכמתם, שהטעם נבלע על ידי כבישה, וממילא הוא בכלל טעם-כעיקר (ראה ערכו) מן התורה (קנאת סופרים (קלוגר) פח; מבוא התלמוד (חיות) טו).

• ויש אומרים שמקורו מהכתוב בנזיר (ראה ערכו): וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה (במדבר ו ג), שדרשוהו שאם שרה ענבים במים, ויש בהם טעם יין - חייב (רבנן בפסחים מד ב), הרי שהשרייה במים נותנת בהם טעם יין, ואוסרתם (עמודי אור ו ז).

לדינים אחרים

כבוש כמבושל נאמר לענין בליעת איסור בהיתר (ראה לעיל), אבל בכמה דינים אחרים התלויים בבישול נחלקו אם הוא כמבושל או לאו (ראה להלן), ובגדר החילוק יש מהראשונים שכתבו, שאין השרייה במים מעת לעת עדיפה מבשול בכלי שני, שאף על פי שמפליט ומבליע, לסוברים כן (ראה ערך כלי ראשון; כלי שני), אינו מבשל (ראה ערך הנ"ל. מהר"ח אור זרוע מו), והיינו שלא אמרו כבוש כמבושל אלא לענין בליעה ופליטה, אבל אינו כמבושל ממש (שואל ומשיב קמא ג ס), או שדוקא בכבוש במים אינו כמבושל אלא לבליעה ופליטה, אבל בשאר משקים נעשה כמבושל אף לדינים אחרים (אבני נזר יו"ד קיג יג, ושם חו"מ קצ יז, בדעת מהר"ח אור זרוע; שואל ומשיב שם, ושערי שמחה ד א,ג, בדעת רש"י); ויש סוברים בדעת ראשונים שחולקים אף בכבוש במים שהוא כמבושל בכלי ראשון, ונעשה כמבושל לכל דבר (ביאור הגר"א יו"ד סט ס"ק נז, בדעת מהר"ם מרוטנבורג, ועוד).

אף לענין בליעה ופליטה יש מחלקים בין כבישה לבין בישול בכמה פרטים (ראה להלן: בבליעה ובפליטה, וראה להלן: בכלים), ויש מהאחרונים מסבירים, שהמתבשל מתחמם על ידי האש לבלוע ולפלוט, אבל הכבוש אינו מתחמם כלל על ידי כבישה בצונן, ואינו מתבשל, אלא שהמשקה נכנס בתוך הגוש, ומוציא ממנו את הלחלוחית שבתוכו, ולא אמרו שהוא כמבושל אלא לומר שהבליעה מתפשטת בכולו, בניגוד לבליעה של צלייה ומליחה, שאינה אלא במקצתו (יד יהודה קה, ארוך סק"א וקצר סק"ג).

נדרים

בלשון בני אדם אין הכבוש כמבושל (ט"ז יו"ד ריז סק"ג), והנודר מירק המתבשל בקדירה, אינו אסור אלא במתבשל בה, ולא בכבוש (טוש"ע שם ד, וט"ז שם).

בשר בחלב

לענין בישול בשר-בחלב (ראה ערכו), בשר שנשרה בחלב אפילו כל היום מותר מן התורה (פסחים מד ב; נזיר לז א), היינו שמותר לשרותו ואין בזה משום איסור בישול בשר בחלב, ואינו עובר אפילו על אכילתו (רש"י פסחים שם ד"ה תרי ליה), אף על פי שנעשה כבוש בכך, לסוברים כן (ראה לעיל: מהותו וגדרו. אור זרוע ד רפה; הגהות אש"רי עבודה זרה ה ל, והגהות שערי דורא ח וכב ופה, בשמו; איסור והיתר הארוך ל א-ב; רמ"א יו"ד קה א), לפי שלא אסרה תורה אלא דרך בישול, ואפילו נותן בו טעם (רש"י שם), ולא אמרו כבוש כמבושל אלא לענין בליעה ופליטה, אבל אינו כמבושל ללקות עליו משום בשר בחלב (אור זרוע שם), ומכל מקום מדרבנן אסור בשר שנכבש בחלב (רש"י ואור זרוע ואיסור והיתר הארוך שם; סמ"ג לאוין קלד; כן משמע מטוש"ע יו"ד פז א,י, וש"ך סק"א, ושו"ע יו"ד צא ח, ורמ"א יו"ד קה א), ואפילו בשר עוף שנכבש בחלב אסור מדרבנן, אף על פי שגם בבישול אין איסורו אלא מדרבנן, לסוברים כן (ראה ערך בשר בחלב: הבשר. דגול מרבבה יו"ד צ ג, ופרי מגדים יו"ד פז משבצות זהב סק"א, ועוד, על פי חולין קיב א). ומכיון שאין כבוש בבשר בחלב אסור אלא מדרבנן, הולכים בספקו להקל, כדין ספק-דרבנן (ראה ערכו. איסור והיתר הארוך שם; רמ"א שם), וכן אין הכבוש אסור אלא באכילה, אבל מותר בהנאה, כמו שאר בשר בחלב שאינו אסור אלא מדרבנן, שמותר בהנאה (ראה ערך בשר בחלב: האכילה וההנאה. איסור והיתר הארוך שם ה; שו"ע יו"ד צא ח, ורמ"א שם פז א), וכן מותר לכבוש בשר בחלב לגוי, ואין בזה משום איסור בישול אף מדרבנן (כן משמע מכנסת הגדולה יו"ד קה הגהות טור ג, והגהות בית יוסף ז)^[4].

הכובש בשבת

הכובש כבשים בשבת אסור, מפני שהוא כמבשל (רמב"ם שבת כב י; מאירי חולין יד א; שו"ע או"ח שכא ג), ואין האיסור אלא מדרבנן (מאירי שם; חיי אדם לב ח, וחכמת אדם נח א), לפי שאין איסור תורה בשבת אלא בבישול בתולדות האור (ראה ערך מבשל. חיי אדם וחכמת אדם שם)^[5].

בגדר הכבישה האסורה בשבת כתבו ראשונים שהוא בכבישה בחומץ (מאירי שם); ואחרונים כתבו שאסור לכבוש בשבת כל מיני ירקות או פירות אפילו בלא מלח, אלא במים לבד (זכרו תורת משה לז ג), ומכל מקום מותר לשרות צמוקים ושאר פירות יבשים במים, ואין האיסור אלא לכבוש כבשים (פרי מגדים או"ח שלו, אשל אברהם ס"ק יב; משנה ברורה שם ס"ק נא, בשמו). ואסור לכבוש בשיעור מעת לעת, אף על פי שאין הכבישה נגמרת עד לאחר השבת (אבני נזר או"ח שצז ב; חלקת יואב או"ח י).

בישול אחר כבישה

המבשל כבשים בשבת, כתבו אחרונים שחייב (פרי מגדים או"ח שיח, משבצות זהב סק"ו; אגלי טל, אופה סק"כ), ואף על פי שכבוש כמבושל, ואין בישול אחר בישול (ראה ערך מבשל), אין הכבוש כמבושל אלא להבליע ולהפליט, אבל אינו כמבושל ממש (פרי מגדים שם); ויש שנסתפקו בדבר, שאפשר שפטור הוא, הואיל והכבוש כמבושל (תשובה מאהבה רט).

כיוצא בזה דנו בבישול אחר כבישה לענין בשר בחלב:

• יש אומרים שבשר שנכבש בחלב, שאין איסורו אלא מדרבנן (ראה לעיל), אם בישלו אחר כך בחלב זה אסור מן התורה (כן משמע מתוספות מנחות קא ב ד"ה פיגל), וכן יש שכתבו שבשר שנכבש בחלב אסור לבשלו מן התורה (הגהות בסוף איסור והיתר הארוך ל ד; נודע ביהודה קמא יו"ד כו; פרי מגדים יו"ד קה, משבצות זהב סק"ב, ועוד, וחידושי רבי עקיבא איגר יו"ד פז א, על פי איסור והיתר הארוך) אף בפני עצמו (כן משמע מנודע ביהודה ופרי מגדים שם; חידושי רבי עקיבא איגר שם), ואם בישלו אסור באכילה ובהנאה מן התורה (נודע ביהודה שם; פרי מגדים, סוף הפתיחה לבשר בחלב; חידושי רבי עקיבא איגר שם), שהרי החלב בלוע בתוכו, ונמצא מבשל בשר בחלב (נודע ביהודה שם; חידושי רבי עקיבא איגר שם). ואף לסוברים שאין בישול אחר בישול לענין בשר בחלב (ראה ערך בשר בחלב: הבישול), כבוש אינו כמבושל אלא להבליע ולהפליט, ויש בישול אחר כבישה (דרכי תשובה יו"ד פז סק"ד).

• ויש אומרים שאינו נאסר מן התורה בבישול (הגהות יד שאול יו"ד צ ג; רא"ל בלחובר בשם אריה יו"ד סו, ובערוגות הבושם יו"ד קה ב), הואיל וכבוש כמבושל, ואין בישול אחר בישול (יד שאול שם), או לפי שאין גוף החלב נבלע על ידי הכבישה, אלא טעמו, והטעם היוצא על ידי כבישה קלוש הוא יותר מטעם היוצא על ידי בישול, ולא אסרה תורה בשר בחלב אלא בטעם היוצא על ידי בישול (שם אריה שם)^[6].

קביעות למעשר

הכובש קובע למעשר (מעשרות ד א; רמב"ם מעשר ה יד; ראב"ד שם ג ג; שו"ע יו"ד שלא קב) - שלאחר כבישה אסור לאכול אפילו אכילת עראי בלא לעשר (ראה ערך טבל: חלותו, וערך קביעות למעשר) - לפי שהכבוש כמבושל, ובישול קובע למעשר (ראה ערך הנ"ל. ר"ש סיריליאו מעשרות ד א; ביאור הגר"א יו"ד שם ס"ק קלו; אבני נזר יו"ד קיד), או שקביעות למעשר תלויה בגמר המלאכה ובתיקון לאכילה, ואף אם כבוש אינו כמבושל, מכל מקום הכובש קובע למעשר (שואל ומשיב חמישאה יא).

בשולי גוים

לענין איסור בשולי-גוים (ראה ערכו) נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין הכבוש כמבושל, וכבשים של גוים מותרים, כמו ששנינו בכבשים של גוים, שאם אין דרכם לתת לתוכם יין וחומץ מותרים הם באכילה (משנה שם לט ב), ואף על פי שכבוש כמבושל, לא גזרו חכמים אלא בבישולי גוים שעל ידי תולדות האור (רמב"ן ופסקי רי"ד ותוספות רי"ד ורבנו יונה וריטב"א ור"ן עבודה זרה לח ב; תורת הבית הארוך ג ז), וכן הלכה (טור יו"ד קיג; רמ"א שם יג).

• יש סוברים שמחלוקת אמוראים היא בכבשים של גוים, אם גזרו אף במבושל שלא על ידי האור, או שלא גזרו, והלכה שמותר, ולדעת האמוראים האוסרים, אותה ששנינו בכבשים שמותרים, לא אמרו אלא בדבר שאינו עולה על שלחן מלכים, שאף במבושל לא גזרו בו משום בשולי גוים (ראה ערך הנ"ל: הדברים האסורים בבישולי גוים. רמב"ן ור"ן שם, בדעת רש"י שם ד"ה דג מליח; פרי חדש שם ס"ק כא), או בדבר הנאכל כמות שהוא חי, שאף בו לא גזרו (ראה ערך הנ"ל שם. שלטי גבורים למרדכי עבודה זרה תתלא ז; פרי חדש שם).

• ויש אומרים שכבשים של גוים אסורים (רבנו גרשום חולין קיא ב ד"ה כבוש; שלטי גבורים שם, בשם הרב ברכיה מניקלואי, על פי ירושלמי שבת א ד), לפי שכבוש כמבושל, והגוי שכובשם הרי הוא כאילו מבשלם (רבנו גרשום שם; שלטי גבורים שם).

ערובי תבשילין

בכלל תבשיל שאמרו בערובי-תבשילין (ראה ערכו) אפילו הכבוש (ביצה טז ב, לגירסתנו; רי"ף שם; רמב"ם יום טוב ו ד; רא"ש שם ב ה; שו"ע או"ח תקכז ה, ועוד), לפי שהכבוש כמבושל (מגן אברהם שם סק"ג); ויש מהראשונים הסוברים שאין הכבוש מועיל לערובי תבשילין, שאין לערב אלא בדבר שנתבשל על ידי האור (כן משמע מפסקי ריא"ז ביצה ב א; בית יוסף שם וחכם צבי קל, בדעת הטור)^[7].

בבליעה ובפליטה

תערובת איסור והיתר

להלכה, שכבוש כמבושל (ראה לעיל: דינו כמבושל), כל דין שנוהג באיסור שנתערב בהיתר על ידי בישול, כך דינו אם נכבש בתוכו (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) שכח; איסור והיתר הארוך ל א; טור יו"ד קה), שמאכל של היתר שנכבש בתוך משקה של איסור, או משקה של היתר שנכבש בתוכו מאכל של איסור, הכל אסור (מאירי חולין צז א; איסור והיתר הארוך שם), כגון בשר של היתר שנפל לתוך דם (ראה ערכו), או לתוך יין-נסך (ראה ערכו), ונכבש בתוכו, או שרץ מת שנפל לתוך משקה של היתר ונכבש בתוכו, ואפילו צונן בצונן (איסור והיתר הארוך שם). ואף איסור והיתר שנכבשו יחד במשקה, הכל אסור (רש"י פסחים עו א ד"ה הרי הוא כמבושל, וחולין צז ב ד"ה כבוש; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג שם; כן משמע משו"ע שם א), שהכבישה מפליטה מן האיסור ומבליעה בתוך ההיתר (יד יהודה שם, קצר סק"א), אבל אם היה בהיתר ששים כנגד האיסור - מותר (מאירי פסחים שם; איסור והיתר הארוך שם ג; כן משמע מטוש"ע יו"ד קד א), שאין הכבוש חמור מן המבושל, והרי אף בבישול היה בטל בששים (ראה ערך בטול בששים. איסור והיתר הארוך שם), וכן אם היה האיסור נותן-טעם-לפגם (ראה ערכו), אינו אוסר בכבישה, כדרך שאינו אוסר בבישול (ראה ערך הנ"ל. איסור והיתר הארוך שם; כן משמע מהטוש"ע שם).

ביעור שביעית

חרובים שכבשם ביין, חייבים בבעור-שביעית (ראה ערכו. שביעית ז ז; רמב"ם שמיטה ז כב), לפי שהחרובים נותנים טעם ביין (פירוש המשניות לרמב"ם שם) וחייב לבערו, שהרי יש בו טעם פירות שביעית (רמב"ם שם). וכן הכובש שלשה כבשים בחבית אחת - שלשה מיני ירקות בחבית אחת של חומץ או של ציר (רש"י פסחים נב א ד"ה הכובש; מאירי שם; ריבמ"ץ ור"ש ורא"ש שביעית ט ה), כגון לפת ובצל וקפלוט (תוספות פסחים שם ד"ה הכובש, ותוספות הרשב"א ותוספות חכמי אנגליה שם) - נחלקו תנאים במהות האיסור לאחר זמן הביעור של אחד מהם (ראה שביעית ט ה).

דג טמא עם טהור

דג טמא (ראה ערך דגים: דגים טמאים) שכבשו עם דג טהור, מדיחו ומותר (תוספתא תרומות (ליברמן) ט א; ירושלמי תרומות י ה), שנאמר: תֹּאכֵלוּ (ויקרא יא ט), לרבות את הטהור שנכבש עם הטמא (תורת כהנים שמיני פרשה ג ו, לפי ראב"ד ורבנו הלל שם). ואין הדברים אמורים אלא כשכבשם בבת אחת, ולא בזה אחר זה (ירושלמי שם), לפי שכשכבשם בבת אחת התחילו לפלוט בבת אחת, וכשהתחיל ההיתר לפלוט תמיד הוא פולט ואינו בולע, אבל אם כבש את האיסור תחילה פלט, ומיד כשכבש אחר כך את ההיתר בלע מן האיסור, לפני שהתחיל לפלוט (רא"ש תרומות י ח; ר"ש סיריליאו שם); ומכל מקום הפוסקים נקטו שהדגים אסורים, לפי שכבוש כמבושל (רמב"ם מאכלות אסורות טו לד, לגירסתנו; תרומת הדשן קעד; תורת חטאת כ ז; ט"ז יו"ד פג סק"ו; ש"ך שם ס"ק יד; פרי חדש שם סק"ח), אף כשנכבשו בבת אחת זה עם זה (מנחת יעקב לתורת חטאת שם יג).

לענין מליחה וצלייה

נכבש בדמו

בשר שלא נמלח, ונכבש בדמו, נחלקו בו ראשונים:

דנים בו אם הוא כבשר שנתבשל בדמו, שאין לו עוד תקנה להוציא את הדם במליחה (ראה ערכו) או בצליה (ראה ערכו), או שכבוש אינו כמבושל לענין זה, ויש לו תקנה במליחה ובצלייה. ומחלוקת ראשונים בדבר:

• יש סוברים שבשר שלא נמלח, ושהה מעת לעת במים - אסור (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (מקיצי נרדמים) ב צא; הגהות סמ"ק רה, בשמו; איסור והיתר הארוך ב ה, בשם המרדכי; שערי דורא ג; אגור אלף קצג, בשם יש אומרים; שו"ע יו"ד סט טו, בשם יש אומרים), אם היה מלוכלך בדם כששרהו (שו"ת מהר"ם שם; הגהות סמ"ק שם, בשמו; איסור והיתר הארוך שם, בשם המרדכי; שו"ע שם), לפי שהדם בעין שעליו מתערב במים, וחוזר ונבלע בו על ידי הכבישה, שכבוש כמבושל, והרי זה כבשר שנתבשל בדמו שאין לו עוד תקנה (איסור והיתר הארוך שם), וכבוש הרי הוא כמבושל לענין בליעה, שאין המלח מפליטו (הגהות סמ"ק שם)^[8].

• ויש סוברים שמותר במליחה (כן משמע מתוספות רבנו פרץ פסחים מד ב; אגור שם, בשם תוספות; מהר"ח אור זרוע מו), לפי שלדעתם אין השרייה במים מבלעת דם (תוספות רבנו פרץ שם), או שאף על פי שהכבוש במים הוא כמבושל, לא אמרו אלא שמבליע ומפליט, אבל אינו כמבושל ממש, והדם שנבלע יש לו תקנה להוציאו במליחה (מהר"ח אור זרוע שם).

שהה במים

בשר שלא נמלח ושהה במים מעת לעת, אם יש ששים במים כנגד הדם לבטלו - אינו נאסר (איסור והיתר הארוך ב ה, בשם מהר"ם; הגהות שערי דורא ג, בשמו, ושכן משמע מהשערי דורא שם; שו"ע שם), שהדם שנתערב במים כבר נתבטל, ומה שנשאר בחתיכה יוצא עכשיו על ידי מליחה (הגהות שערי דורא שם)^[9].

בכלים

אף על פי שאין בכלים כבישה ממש - וגם אין הכלי שרוי בתוך משקה, כדרך כבישה באוכלים שהגוש בתוך המשקה, אלא המשקה בתוך הכלי (וראה פלתי סט ס"ק טז שעמד ע"ז) - דנים על כלים ששהה בתוכם משקה כשיעור כבישה אם הם בולעים ופולטים על ידי כך, כדרך שהכבישה מבליעה ומפליטה במאכלים, או לא, ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שיש כבישה בכלים, ואם שהה איסור לח בכלי היתר כשיעור כבישה, נאסר הכלי (מרדכי ביצה תרעד; איסור והיתר הארוך ל ט, ושם מה ד; ט"ז יו"ד קה סק"א, בשם הדרכי משה; ש"ך יו"ד קלה ס"ק לג; חכמת אדם נז יא), ואפילו כשהאיסור אינו חריף כלל, לפי שכבוש כמבושל (איסור והיתר הארוך שם), והבליעה היא בכל הכלי - היינו בכל הדופן שכנגד המשקה מעבר לעבר, אבל לא בחלק הכלי שמחוץ למשקה (חכמת אדם שם) - שאם מבשל בו היתר אחר כך צריך ששים כנגד כל הכלי לבטלו (איסור והיתר הארוך לז א; תורת חטאת פה א; ש"ך שם, ושם צח ס"ק יג, ושם קלז סק"ט; פרי מגדים יו"ד קה, משבצות זהב סק"א). וכן איסור שנכבש במשקה של היתר, שאוסרו (ראה לעיל: בבליעה ובפליטה) אוסר אף את הכלי שנכבש בתוכו (איסור והיתר הארוך שם ל ט) בשריית מעת לעת אחד (כן משמע מאיסור והיתר הארוך שם), כגון בשר ששהה מעת לעת במים בלא מליחה, שנאסר משום פליטת הדם שבתוכו ובליעתו, לסוברים כן (ראה לעיל: לענין מליחה וצלייה), שאף הכלי נאסר (איסור והיתר הארוך כלל ב דין ח; רמ"א יו"ד סט א), שכבוש כמבושל אף בכלים (איסור והיתר הארוך שם; ש"ך שם סק"ח), ואם בישלו בו היתר אחר כך צריך ששים כנגד כל הכלי (איסור והיתר הארוך שם וכד ט). וכן כוס זכוכית של יין ששורים בה במשך השנה פתיתים של לחם, שצריכה הכשר לפסח, אף על פי שתשמישה בצונן, לפי שכבוש כמבושל (פסקי תוספות עבודה זרה סה; הגהות מימוניות, חמץ, הלכות הגעלה, בשם רבינו יחיאל; מגן אברהם או"ח תנא ס"ק יז)^[10].

• ויש סוברים שאין דבר לח נבלע בכלי בצונן (כן משמע מהמלחמות לרמב"ן פסחים ל ב ור"ן שם; רא"ה עבודה זרה לג א ובדק הבית ד ד; ריטב"א שם, בשמו), ואם השתמש בכלי בנבילה ושאר איסורים בצונן אינו נאסר (רמב"ן ור"ן פסחים שם; ריטב"א שם).

כלי חרס

כלי חרס ישנים, שכבר נשתמשו בהם כמה פעמים^[11], נחלקו בהם הפוסקים:

• יש סוברים שאינם בולעים על ידי כבישה בשיעור מעת לעת, לפי שכבר שבעו מלבלוע ואינם בולעים יותר (לבוש יו"ד צג א; ב"ח יו"ד קג ב, על פי בבא מציעא מ א).

• ויש סוברים שאף כלי חרס ישנים בולעים בכבישה, כשם שבולעים בבישול, שכבוש כמבושל (הגהות מהרש"ל לשערי דורא פה; ט"ז יו"ד צג סק"ב; ש"ך יו"ד קלה ס"ק יג, וארוך יו"ד צג).

וכן נחלקו בכלי חרס חדשים כשמשתמשים בהם בפעם הראשונה או השניה:

• יש סוברים שבולעים אף בפחות משיעור מעת לעת (הגהות שערי דורא פה, בשם ר"י הלבן, לפי הגהות מהרש"ל וט"ז וש"ך שם), אף בחצי מעת לעת (מהרש"ל שם), או אף בשיעור שעה (כן מצדד בפרי מגדים יו"ד צג משבצות זהב סק"ב), או אפילו מיד (פרי חדש יו"ד קה סק"א).

• ויש סוברים שדינם כשאר כלים, ואינם בולעים אלא בשיעור מעת לעת (ש"ך שם).

בשאר דינים

בכמה הלכות דנים על הכבוש משום שינוי טעמו, או מראהו, ושאר תכונותיו על ידי הכבישה:

מרור

ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובתו באכילת-מרור (ראה ערכו) בליל ראשון של פסח, אין יוצאים בהם כשהם כבושים (משנה פסחים לט א; רמב"ם חמץ ז יג; טוש"ע או"ח תעג ה), שכל שאין בו טעם מרור אין יוצאים בו (גמ' שם ב). ואף לסוברים שכבוש אינו כמבושל (ראה לעיל: דינו כמבושל) אין יוצאים בו, לפי שסוף סוף נתבטל טעמו (ישועות יעקב או"ח שם).

כבוש שאין יוצאים בו היינו שכבשו בחומץ (רש"י שם א ד"ה כבושין; רבנו יהונתן ומאירי ור"ן שם; תוספות ר"י שירליאון ותוספות הרא"ש ברכות לח ב; סמ"ג עשין מא) ימים רבים (תוספות ר"י שירליאון ותוספות הרא"ש שם).

מרור שנשרה במים מעת לעת, נחלקו בו הדעות:

• יש סוברים שיוצאים בו (חק יעקב או"ח שם סק"כ; תשובה מאהבה ב רסב). ואף לסוברים שלענין איסור נעשה כבוש בשרייה במים מעת לעת (ראה לעיל: שם), דוקא לענין בליעה ופליטה אמרו כן, אבל לענין מרור כל שיש בו טעם מרור יוצאים בו, והרי הדבר נראה בחוש שכל שלא נכבש בחומץ יש בו טעם מרור (חק יעקב שם). וכיוצא בזה יש מחלקים, שיש מיני מרור שמתבטל טעמם אף על ידי כבישה במים, אבל מין מרור שאנו רואים שאין מרירותו מתבטלת על ידי כבישה, יוצאים בו (פנים מאירות ב קיא).

• ויש סוברים שאין יוצאים בו (פסקי רי"ד פסחים שם; מגן אברהם שם ס"ק יד; חק יוסף שם ס"ק יח; עולת שבת שם; חיי אדם קל ג; הגדת מעשה נסים, סימני הסדר), ואף על פי שגם אחרי הכבישה טעמו מר, מכיון שנשתנה טעם מרירותו על ידי הכבישה מכמות שהיה מתחילה, אין יוצאים בו (הגדת מעשה נסים שם).

מצה

מצה כבושה, נחלקו בה אחרונים:

• יש סוברים שאין יוצאים בה ידי חובת אכילת-מצה (ראה ערכו) בלילה ראשון של פסח, כשם שאין יוצאים במצה מבושלת, לסוברים כן (ראה ערך מצה), שהרי כבוש כמבושל, והיינו אף בשרויה במים מעת לעת (חק יעקב תסא ס"ק יג; שלחן ערוך הרב שם יב).

• ויש סוברים שיוצאים בה (פלתי עג סק"א, על פי פסחים מא א; כתב סופר או"ח קכב ב), שכבוש אינו כמבושל אלא לענין בליעה ופליטה, אבל אינו מבושל ממש (פרי מגדים או"ח תסא, אשל אברהם סק"ח)^[12].

אתרוג

אתרוג (ראה ערכו) הכבוש פסול למצות נטילת-לולב (ראה ערכו. סוכה לו א, לגירסתנו; רמב"ם לולב ח ח; טוש"ע או"ח תרמח טו), לפי שאינו הדר (סדור רש"י רצז; מחזור ויטרי (הורוויץ) שסג ושע)^[13]. והיינו הכבוש בחומץ (רש"י שם ד"ה כבוש; ריבב"ן ומאירי ור"ן שם; טוש"ע שם) או בחרדל (רש"י ומאירי ור"ן שם).

במים, נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שפסול, שהרי הוא כמבושל (מגן אברהם שם; שלחן ערוך הרב שם כה; משנה ברורה שם ס"ק נד).

• ויש מצדדים להכשיר בשרוי במים, ואף על פי שחשוב כבוש לענין שבולע ופולט באיסורים, עדיין הוא בכלל הדר (אליה רבה שם סק"ג; פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"ב וס"ק יז)^[14].

הדס ערבה ולולב

אף הדס וערבה שכבשם פסולים (השגות הרמב"ן להלכות לולב לראב"ד; בית יוסף או"ח תרמה א, בשמו; מגן אבות למאירי כא), וכן בלולב (כן משמע ממגן אבות שם), ולפיכך אם שרו את הלולב ומיניו במים מעת לעת נעשו כבושים ונפסלו (כן משמע משו"ת החתם סופר יו"ד פא), לפי שעל ידי הכבישה משתנים הם מברייתם, ואין עליהם עוד שם כפות תמרים והדס וערבה (ראה לעיל. כתב סופר שם, בדעת החתם סופר).

ויש שכתבו שאין נוהגים להיזהר בזה, לפי שלדעתם אין פסול כבוש אלא בנשתנה מראהו, שאינו הדר, ומינים אלו אין מראיהם משתנה אלא אם נכבשו בחומץ או בדבר חריף, אבל לא בשרייה במים (ראה לעיל. בכורי יעקב שם; מנחת אלעזר ב סט), או שאין פסול כבוש אלא באתרוג, שהכבישה פועלת בו להפליט את טעמו, וכיון שנפלט ממנו הטעם ונשתנה מברייתו שוב אינו ראוי למצותו, אבל לולב והדס וערבה שהם עץ בעלמא, שאין בו טעם, לא שייך בהם ענין כבישה כלל (דרכי תשובה קה ס"ק טז).

דם

דם היוצא מן הבשר על ידי כבישה - בין במים מעת לעת, ובין בחומץ בשיעור כדי שירתיח (פרי מגדים, פתיחה להלכות מליחה, ויו"ד ע, שפתי דעת ס"ק יח, וקה, שפתי דעת סק"ב ומשבצות זהב סק"א) – נחלקו בו הדעות:

• יש סוברים שאף על פי שדם (ראה ערכו) שבישלו מותר מן התורה, לסוברים כן (ראה ערך דם א: דם שבישלו ושמלחו), מכל מקום דם כבוש אסור מן התורה (ים של שלמה חולין ח צ; פרי מגדים שם, על פי איסור והיתר הארוך ל א; ישועות יעקב יו"ד עג סק"א; פתחי תשובה יו"ד סט ס"ק לד), שלא אמרו כבוש כמבושל ממש, אלא שמפליט ומבליע כמבושל (פרי מגדים שם; ישועות יעקב שם), והכבישה אינה משנה את גוף הדם כבישול, אלא שפועלת להוציאו ממקומו, והרי שמו דם כבתחילה (כן משמע מהפרי מגדים שם; האלף לך שלמה יו"ד קל).

• ויש סוברים שדם היוצא על ידי כבישה אין איסורו אלא מדרבנן (חוות דעת ע סק"ד, ושם קה סק"ה, על פי איסור והיתר הארוך ו כ; חסד לאברהם (תאומים) קמא יו"ד לד, ועוד, וראה שו"ת מקום שמואל כז), לפי שהוא כדם שבישלו, שאינו ראוי להקרבה על גבי המזבח (ראה ערך תערובת קדשים. חוות דעת שם, על פי איסור והיתר הארוך שם), הואיל ונתערב במים (כן משמע מאיסור והיתר הארוך שם). ודוקא בדם היוצא על ידי כבישה, אבל בשר שנכבש בתוך דם בעין כשיעור כבישה אסור מן התורה (איסור והיתר הארוך ל א), שהרי בעין הוא וראוי להקרבה, ולא נתערב במים, ולא אמרו שאיסורו דרבנן אלא בנתערב במים, שאינו ראוי להקרבה (אמרי בינה, בשר בחלב יא).

יין צימוקים

אף על פי שיין מבושל אינו נאסר במגע גוי (ראה ערך יין של גוים: היין), מכל מקום יין צימוקים - הנעשה על ידי שריית הצימוקים במים (ראה ערך יין: יין צימוקים) - נאסר במגע גוי (כן משמע מהרמב"ם מאכלות אסורות יז יא, ואיסור והיתר הארוך כב, בסופו, ורמ"א יו"ד קכג יא). ואף על פי שכבוש כמבושל, אף במבושל ממש לא התירו אלא כשנתבשל לאחר עשייתו, אבל יין שתחילת עשייתו על ידי בישול או על ידי כבישה יש בו משום מגע גוי (אבני נדר יו"ד קיג י), או שאף המבושל מתחילתו אין בו משום מגע גוי, אלא שאין כבוש אלא בחומץ ובדבר חריף, לסוברים כן, ואף לסוברים שאף במים כבוש כמבושל, לא אמרו כן אלא להבליע ולהפליט, אבל אין הכבישה במים פועלת לשנות את הטעם הנפלט בהם כפעולת הבישול, וטעם היין הנפלט לתוך המים לא נשתנה, ודינו כיין שאינו מבושל (אבני נזר שם יג)^[15].

מים שנכבשו בהם

המים שנכבשו בהם ירקות או פירות, וקיבלו טעמם, דינם כמי שלקות, שמברכים עליהם כברכת הירק או הפרי עצמו, לסוברים כן (ראה ערך ברכת הפירות. כן משמע מבית יוסף או"ח רב י, ושו"ע שם י-יא), שהרי כבוש כמבושל (הלכות קטנות ב קנא; פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"י). יש שכתבו ששיעור הכבישה אף לענין זה הוא במים מעת לעת (פרי מגדים שם); ויש שכתבו שלענין ברכה הכל תלוי בטבע הדבר הנכבש, שהרי אנו רואים כמה דברים שאינם נותנים טעם גמור במים בשיעור מעת לעת, ובהם צריכים שיעור גדול יותר (שער הציון שם סק"ס)^[16].

הערות שוליים