מיקרופדיה תלמודית:ימי נדה וימי זיבה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - הימים שהאשה הרואה בהם דם מן המקור נעשית בכך נדה או זבה

מהותם

שתי פרשיות נאמרו בתורה על טומאת אשה הרואה דם מן המקור. פרשה אחת נאמרה בנדה: וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ (ויקרא טו יט), ופרשה שנייה נאמרה בזבה: וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא (ויקרא טו כה).

טומאת הנדה וטומאת הזבה אחת היא: זו וזו טומאתן יוצאת מגופן, והן מכלל אבות הטומאה, ומטמאות אדם במגע ובמשא וכלים במגע, ואדם וכלים בהסט, והנטמאים נעשים ראשון לטומאה; וכן מטמאות הן משכב ומושב ומרכב, והם נעשים אב הטומאה; ומטמאות את בועליהן להיות כמותן (ראה ערכים: מדרס; טומאה; זבה; נדה; בועל נדה).

דם הנדה ודם הזבה דם אחד הוא, ושניהם מן המקור של האשה הם באים, ומעיין אחד הוא שממנו באים שניהם, ובזמנים שהאשה רואה בהם את הדם הוא שמשתנה דינם, אם תהיה נדה או זבה (רמב"ם איסורי ביאה ו א; סמ"ג לא תעשה קיא; סדרי טהרה קפד סק"ט ד"ה ומדי), ומראה הדם אחד הוא, אלא שהרואה ב"עת נדתה" היא נדה, והרואה "בלא עת נדתה" היא זבה (תשב"ץ א קב).

וכתבו הראשונים שדם הנדה בא לה לאשה בטבעה, וטבע הנשים שלא לראות יותר משבעה ימים, מה שאין כן דם הזיבה שבא לה מחולי שגורם לה לראות שלא בזמן נדתה (רמב"ן ויקרא טו יא).

הערך שלפנינו עוסק בקביעת הזמנים הנחשבים "עת נדתה", וקרויים "ימי נדה" מפני שראויים לנדה, וקביעת הזמנים הנחשבים "בלא עת נדתה" וקרויים "ימי זיבה" מפני שראויים לזיבה (ראה נדה לו ב, לח א,ב; רמב"ם איסורי ביאה ו ד,ה)[2].

בזמן הזה

צריכה האשה להיזהר במנין ימי נדה וימי זיבה שלה, כדי שתדע כשתראה דם אם בימי נדה ראתה או בימי זיבה (רמב"ם איסורי ביאה ו ו)[3].

וכתבו הראשונים שבזמן הזה, שהחמירו בנות ישראל על עצמן לנהוג בכל ראיית דם כדין זבה גדולה, וכלולים בזה כל חומרי נדה וחומרי זבה (ראה ערך זבה: בזמן הזה), אינן צריכות למנות ימי נדה וימי זיבה, ונשתכח המנין מהן לגמרי (רמב"ן נדה לט א, והלכות נדה ה טז, והובא בתורת הבית הארוך ז ג, ובמגיד משנה איסורי ביאה ח ט)[4].

קביעתם ומניינם

מנין הימים

מנין ימי נדה וימי זיבה כיצד: אשה שמתחילה לראות דם בפעם הראשונה בחייה, הרי זו נדה שבעה ימים, ואפילו לא ראתה אלא טיפת דם, טמאה כל שבעה, וטובלת בליל שמיני, ונטהרת (ראה נדה מג ב; רמב"ם איסורי ביאה ו ב, ושם ד ו; טור יורה דעה קפג); ושבעת ימים אלו נקראים ימי נדה מפני שהם ראויים לנדה, וכל דם שרואה בימים אלו הוא דם נדה.

ואחד עשר יום שאחרי שבעה ימים אלו נקראים ימי זיבה מפני שהם ראויים לזיבה, שאם רואה בהם דם נעשית זבה (נדה עב ב, עג א; רמב"ם איסורי ביאה ו ד,ה,ז,יג; טור יו"ד קפג); וכן הם נקראים "אחד עשר יום שבין נדה לנדה" (ספרא צו יא ו; מנחות פט א; נדה עב ב; ירושלמי ברכות ה ח; טור שם), ועליהם נאמר הכתוב בזבה: בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ (ויקרא טו כה). ואם ראתה בהם יום אחד או שנים נקראת זבה קטנה, ומשמרת יום אחד בטהרה וטובלת בו ונטהרת, ואם ראתה בהם שלשה ימים רצופים, הרי זו זבה גדולה, והיא צריכה לספור שבעה ימים נקיים, וטובלת ביום השביעי ונטהרת (ראה רמב"ם איסורי ביאה ו ז,ח; טור שם. וראה ערך זבה: זבה קטנה; זבה גדולה; טהרתה), ומביאה קרבן ביום השמיני להטהר לקדשים (ראה רמב"ם שם ח,יא, וראה ערך זבה: קרבנה).

אם ראתה שוב מיום שנים עשר ואילך היא חוזרת לימי נדה כבתחילה; וכן אם לא ראתה דם כל י"א ימי זיבה, וחזרה וראתה דם ביום י"ב, שהוא יום י"ט לראייתה הראשונה, הרי זו נדה, וחוזרת למנות שבעת ימי נדה ואחד עשר ימי זיבה (ראה רש"י ערכין ח א ד"ה פתח; רמב"ן הלכות נדה א י,יא; טור יו"ד קפג).

וכתבו הראשונים שבשבעת ימים הראשונים דמיה של אשה מרובים, וראויה להיות שופעת דם יום אחר יום, ולכן החמירה בה תורה להיות טמאה כל שבעה אף בראייה אחת, שהרי ימים אלו ראויים הם לראיית דם; ולאחר שעברו עליה שבעת ימים הללו, נסתלקו דמיה, ומפני כך הקילה התורה בראיות שבימים אלו שמשתפסוק יום אחד טובלת וטהורה, אלא שאם ראתה בימים הללו שלשה ימים רצופים, כיון שראתה כל כך בזמן שהיתה ראויה להיות מסולקת דמים, החמירה בה תורה שלא תטהר עד שתמנה שבעת ימים נקיים; ולאחר שכלו י"א ימי זיבה, חזרו לה הדינים הראשונים שבנדה, מפני שכבר חזרו דמיה לאיתנם, וכל ראייה שתראה מיום י"ב ואילך, נעשית בה נדה (מאירי ברכות לא א).

מקור ההלכה

במנין אחד עשר יום שבין נדה לנדה, נחלקו תנאים אם הוא נלמד מן הכתובים, או מהלכה למשה מסיני:

  • לדעת ר' עקיבא לא נאמרה הלכה למשה מסיני בענין זה, אלא למדים מנין זה מן הכתובים, וכן שנינו בטומאת זיבה: "עַל נִדָּתָהּ" (ויקרא טו כה), אינה מטמאה בתחילה, אלא אם ראתה אחר ימי נדתה (נדה עג א, ורש"י ד"ה לר"ע).
  • ור' אלעזר בן עזריה חולק ואומר שאחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני הם (ספרא צו יא ו; מנחות פט א; נדה עב ב), שמשעברו שבעת ימי הנדה, אינה חוזרת להיות נדה עד שיעברו אחד עשר יום, וכל דם שהיא רואה באחד עשר ימים הללו נעשית בו או זבה קטנה או זבה גדולה (רש"י סנהדרין פז א ד"ה הלכות).

להלכה כתבו הראשונים שמנין י"א יום שבין נדה לנדה הוא הלכה למשה מסיני (רי"ף שבועות יח ב; רמב"ם איסורי ביאה ו ג; הלכות נדה לרמב"ן א ד; חינוך קפב; מאירי ברכות לא א, נדה עב ב; שו"ת חות יאיר קצב א); ויש שהביאו את דברי התנאים הדורשים דבר זה מן הכתובים (אור זרוע א שלח; ספר התרומה פו).

ראיה ארוכה

בימי נדה, אפילו היא שופעת דם כל שבעת הימים, הרי זו נדה וטובלת לערב וטהורה, ואינה נעשית זבה אף על פי שראתה שלשה ימים רצופים (נדה נד א; ספרא מצורע זבים ז ז; רמב"ם איסורי ביאה ו ב; טור יו"ד קפג).

וכתבו הראשונים שכל אשה הרואה משמיני לנדתה ואילך נעשית זבה, בין אם ראתה קודם לכן בכל שבעת ימי נדתה ולא פסקה, ובין אם פסקה מלראות בתוך שבעה (אור זרוע א שלח).

צורח החישוב

בעיקר החשבון של ימי נדה וימי זיבה, נחלקו הראשונים אם הם קבועים לפי מנין ימים הראויים להיות ימי נדה או ימי זיבה, או שהם נקבעים לפי הראייות שהיא רואה בהם בפועל:

  • יש מהראשונים סוברים שמונים ימי נדה וימי זיבה לעולם מראייתה הראשונה של האשה, אפילו ראתה כשהיא קטנה, ואפילו ביום שנולדה בו (רמב"ם איסורי ביאה יא ב, ו ו, ובפירוש המשניות נדה ד ד; סמ"ג לא תעשה קיא; רשב"א ומאירי נדה נד א, בדעת רבינו חננאל), ומונים שבעה ימי נדה, ואחריהם אחד עשר ימי זיבה, ושוב שבעה ואחד עשר, וחוזר חלילה כל ימיה, בין ראתה בהם ובין לא ראתה בהם, ונקראים "ימי נדה" ו"ימי זיבה" אף על פי שלא ראתה בהם, מפני שראויים לראייות של נדה וימי זיבה (רמב"ם שם ו ד-ה; סמ"ג שם). וכתבו שהלכה למשה מסיני שאין בין זמן נדה לזמן נדה אלא אחד עשר יום בלבד (רמב"ם שם ג), שאפילו לא ראתה מיד לאחר אחד עשר יום הללו, מתחילים ימי נדה מיום שנים עשר ואילך (ראה מרכבת המשנה קונטרס גופי הלכות שם אות נז). במה דברים אמורים באשה שאין לה וסת, אבל אם קבעה וסת, מונה מתחילת יום הוסת, ולא משעת ראיה ראשונה, שבעה ימי נדה ואחד עשר ימי זיבה, שבעה ואחד עשר, שבעה ואחד עשר, כל ימיה לעולם, דהיינו מיום שנקבע לה וסת עד שתמות, או עד שייעקר הוסת ליום אחר (רמב"ם איסורי ביאה ו ו; סמ"ג לא תעשה קיא).
  • ורבים מהראשונים חולקים וסוברים שמנין ימי נדה וימי זיבה אינו מנין קבוע לפי סדר הימים, אלא הוא משתנה על פי הראייות שהאשה רואה בפועל, ושני כללים בדבר:

הראשון הוא שאין מנין ימי זיבה מתחיל אלא לאחר ימי נדה שראתה בהם, דהיינו מהיום השמיני לראייתה ואילך, אבל אם לא ראתה בימים הראויים לנדות, אינה נעשית זבה כשרואה בי"א יום שאחריהם, אלא כל זמן שתראה היא תחילת נדה, ולכן אם ראתה בתחילה ונעשית נדה, ולא ראתה מיום י"ט לראייתה הראשונה ואילך, אלא ביום כ"ו לראייתה הראשונה או אחריו, הרי היא אז תחילת נדה (ראה רש"י ערכין ח א ד"ה פתח, וד"ה פתחה י"ז, ונדה כט ב ד"ה ומשנינן שבוע רביעי; רמב"ן נדה נד א, ובהלכותיו א יא,יב; מאירי נדה ו א; חינוך קפב; ריטב"א נדה כט ב; מגיד משנה איסורי ביאה ו ו, ושם ח טז)[5], שהואיל ולא ראתה באותם ימים שמיום י"ט עד יום כ"ה, אין הם בכלל המנין, ואין עליהם שם זמן נדות, ומשעה שמתחילה לראות, מונה שוב שבעה ימים לנדה וי"א יום לזיבה (מאירי שם).

והכלל השני הוא שאין "ימי נדה" באים כשרואה אחרי ימי הזיבה, אלא כשאינה זבה גדולה, כגון שלא נעשתה זבה גדולה בימי הזיבה, או שנעשתה זבה גדולה אלא שספרה שבעה נקיים ונטהרה מזובה, אבל זבה גדולה שעדיין לא ספרה שבעה נקיים, כל ראייות שתראה ראייות של זיבה הן, וסותרות את ספירת הנקיים, ואינה נעשית בהן נדה (רש"י ערכין ח א ד"ה פתח וד"ה ארבעה, ונדה לז ב ד"ה מה; רשב"ם בבא בתרא קכז א ד"ה אי הכי; תוס' הרא"ש נדה לז ב; ספר התרומה הלכות נדה פו; ר"ש משאנץ לספרא תזריע א יג; תוס' רי"ד נדה לז א; רשב"א וריטב"א ור"ן נדה לז ב, ושם נד א; מאירי נדה ו א; טור יו"ד קפג), שימי הזיבה וספירת הנקיים מעכבים את ימי הנדה מלבא (ראב"ד בספרא שם), לפי שאין ראייתה בימי הספירה אלא סתירה לספירתה, ואין ראוי למנות ימים אלה כימי נדה (רמב"ן נדה לז ב). והסבירו האחרונים שמאחר שלדעה זו אין ימי נדה תלויים ב"ימים מסויימים", אלא שבכל ראייה בזמן שאינה זבה נעשית נדה, ואלו הם "ימי נדה" לכן כשעדיין לא נטהרה מזובה, כל ראייה שתראה ראיית זיבה היא, ואין לימים תורת "ימי נדה" להפקיע מטומאת זיבה, ואינה נעשית נדה (חידושי הגרי"ז ערכין ח א).

ולא נאמרו הדברים שכל זמן שלא נטהרה מזובה אין ימי הנדה באים, לדעה זו, אלא כשלא השלימה את ספירת הנקיים, אבל אם ספרה שבעה נקיים ועדיין לא טבלה, וראתה, הרי זו תחילת נדה (ראה תוס' הרא"ש ורשב"א וריטב"א נדה לו א; מאירי שם ו א; שו"ע הרב הקדמה להלכות נדה).

לדעה זו, שימי נדה וימי זיבה תלויים בראייותיה בפועל בימי הנדה, אין הוסת גורם שום שינוי במנין ימי הנדה וימי הזיבה (מגיד משנה איסורי ביאה ח י. וכן נראה מסתימת כל הראשונים).

יולדת

יולדת שראתה לאחר שעברו ימי טוהר שלה, נעשית תחילת נדה (נדה כט ב, ושם לח א). ואף לסוברים שמונה ז' וי"א ז' וי"א כל ימיה, הלידה מפסיקה את החשבון, והדם שרואה בראשונה לאחר מלאת ימי טומאה וטהרה שלה (ראה ערך יולדת: זמן טומאתה וטהרתה) הוא תחילת נדתה, ואין משגיחים על הוסתות שמקודם (רמב"ם איסורי ביאה ו ו, ושם ז יב). ובטעם הדבר כתבו הראשונים שכיון שבימי טומאה וטהרה של יולדת אין חילוק אם רואה בהם דם או לא, שבימי טומאה טמאה אפילו אינה רואה, ובימי טוהר טהורה אפילו רואה (ראה ערך יולדת), דין הוא שתתחיל אחריהם חשבון חדש (חידושי הר"א נדה שם, בדעת הרמב"ם).

הרואה כתם

הרואה כתם, שאינה טמאה נדה מהתורה אלא מדרבנן (ראה ערכים: כתמים; טמאה), כתבו הראשונים שמהתורה אינה מונה ימי נדה וימי זיבה מראיית הכתם, ואם תראה למחר דם באופן המטמא אותה מן התורה מונה משם ואילך, ורק מדרבנן דנים את ראיית הכתם לחומרא כראיית דם גם למנין ימי נדה וימי זיבה (רמב"ן ורשב"א ומאירי וחידושי הר"א וריטב"א ור"ן נדה נג ב).

ואפילו אם יודעת שיצא הכתם מגופה, ויודעת מתי יצא, הרי כיון שראתה אותו שלא בהרגשה, ואינה טמאה מן התורה, לסוברים כן (ראה ערך נדה), אינה מונה מהתורה ימי נדה וימי זיבה מראייה זו (ראה חידושי הר"א נדה שם).

בספק

טעתה במנין הימים

אשה שטעתה במנין ימי נדה וימי זיבה, ואינה יודעת אם היא עומדת בימי נדה או בימי זיבה, וראתה, הרי היא צריכה לחשוש מספק לנדות ולזיבה (ראה ערכין ח א-ב; רמב"ם איסורי ביאה ח טז) בין לבעלה ובין לטהרות (פירוש המשניות לרמב"ם ערכין ב א; מאירי נדה ו א).

ולכן אם ראתה יום אחד או שנים, היא טמאה מספק עד סוף שבעה, שמא נדה היא שטמאה שבעה בראיית יום אחד; ואם ראתה שלשה ימים רצופים צריכה לספור שבעה נקיים, שמא בימי זיבה היא עומדת וצריכה שבעה נקיים (ראה רש"י ערכין ח א ד"ה פתחה; רמב"ם שם)[6], ומביאה קרבנות זבה, וחטאתה אינה נאכלת (ראה ערך חטאת העוף הבאה על הספק. ערכין ח ב).

חזרה לימי נדה

אשה זו שטעתה במנינה, אם ספרה שבעה ימים נקיים, אף אם אינה יודעת כמה ימים ראתה, נטהרת לבעלה ממה נפשך, שאפילו אם זבה היא נטהרת בספירת שבעה נקיים; אלא שאם תחזור ותראה לאחר הנקיים, הרי זו עומדת בספק אם בימי נדה היא או בימי זיבה, וכדי לברר אימתי זמן תחילת נדתה, צריכה שיעברו עליה מספר מסויים של ימים נקיים, שתצא ודאי מספק ימי זיבה ותחזור לפתח נדותה, היינו שאם תראה אחריהם תדע שהיא תחילת נדה, ומכאן ואילך תמנה שבעת ימי נדה וי"א ימי זיבה (ראה ערכין ח ב, ורש"י ד"ה שאין ורבינו גרשום שם, ורמב"ם איסורי ביאה ח טז ,יז).

אשה שאמרה יום אחד טמא ראיתי, ואינה יודעת אם הוא מימי נדה או מימי זיבה, אם עברו עליה שבעה עשר ימים נקיים - טהורה, ואם תראה שוב היא תחילת נדה, ומנין זה של ימים נקיים מוציא מכל ספק (ערכין ח א, ורש"י ד"ה ולא יותר; תוס' שם ד"ה פתחה; מאירי נדה ו א; רמב"ם איסורי ביאה ח יז,כב); שאפילו תאמר שהיום שראתה בו הוא תחילת נדה, כבר נשלמו ז' ימי נדה, היינו ביום זה שראתה בו וששה ימים שלאחריו, ולאחריהם י"א ימי זיבה, וכשתראה ביום שמונה עשר היא שוב תחילת נדה; ואם תאמר שיום זה שראתה בו היה מימי זיבה, כל שכן שנשלמו ימיה, שכבר נשלמו י"א ימי זיבה, ובכל זמן שתראה עכשיו עומדת היא בימי נדה, לסוברים שכשמרחיקה ראייתה לאחר ימי זיבה היא תחילת נדה (רש"י ערכין שם ד"ה פתחה; רמב"ן ורשב"א וחידושי הר"א נדה נד א; מאירי נדה ו א).

הרואה כתם

הרואה כתם שמדרבנן דינה כרואה דם, אף לענין מנין ימי נדתה וימי זיבתה הרי זו מקולקלת למניינה (נדה נב ב; תוספתא נדה (צוקרמאנדל) ט ו; ירושלמי נדה א א; רמב"ם איסורי ביאה ט ג), שאינה יודעת פתח נדותה לדעת מתי יתחילו י"א ימי זיבה, שהרי אינה יודעת אימתי ראתה את הכתם (רש"י נדה נב ב ד"ה הרי זו; תוס' חכמי אנגליה נדה ו א; מאירי שם ו א, ושם נב ב; חידושי הר"א שם נב ב), והריהי כמו טועה במנין הימים שאינה חוזרת לפתח נדותה עד שבעה עשר יום נקיים (ראה לעיל. רש"י נדה ו א ד"ה ואינה, לגירסת מהרש"א; תוס' חכמי אנגליה שם; מאירי שם ושם).

הרואה דם

הרואה דם, אף על פי שמטמאה מדרבנן למפרע טהרות שנגעה בהן בתוך מעת לעת שקודם ראייתה, שחוששים שמא כבר יצא הדם קודם לכן (ראה ערך טמאה למפרע), אינה מקולקלת למניינה (נדה ו א), שמונה מיום הראייה ואילך, שלא גזרו טומאה למפרע אלא לענין טהרות (רש"י נדה שם ד"ה ואינה).

בחזקת סילוק דמים

בימי זיבה

חשבון הימים של נדות וזיבה, מלבד מה שדנים עליו לגבי ראייה בימים אלו, אם נעשית בה נדה או זבה, דנים עליו גם לענין חזקת סילוק דמים, שבימי זיבה מוחזקת האשה שהיא מסולקת דמים, ולא בימי נדה.

כל אחד עשר יום שבין נדה לנדה, עומדת האשה בחזקת טהרה, דהיינו בחזקת שאינה רואה (נדה לח ב, ורש"י ד"ה כל; רמב"ם איסורי ביאה ח יא; תוס' הרא"ש נדה לט א ד"ה לומר), ודמיה מסולקים, לפי שיצאו דמיה בנדותה ונסתלקו (נדה סח ב; רמב"ם שם ט; רש"י נדה לט א ד"ה בחזקת טהרה; ראב"ד בבעלי הנפש שער הוסתות), ונחלקו אמוראים לענין מה נאמרו הדברים:

  • רב יהודה אמר שהדברים אמורים לענין בדיקה, שאף על פי שאשה העסוקה בטהרות צריכה לבדוק את עצמה שחרית וערבית שמא ראתה, בתוך אחד עשר יום הללו אינה צריכה בדיקה (נדה לט א, ורש"י ד"ה לומר); או לענין אותה שאמרו שכל אשה המרבה לבדוק את עצמה תמיד אף לבעלה הרי זו משובחת, שבאחד עשר יום הללו אינה צריכה לבדוק (ראה רמב"ם איסורי ביאה ח יא ומגיד משנה).
  • רב חסדא אמר שהדברים אמורים לרבי מאיר, הסובר שאשה שאין לה וסת אסורה לשמש לעולם, שמא תראה דם בשעת תשמיש (ראה נדה יב ב, וראה בדיקת אשה, שאין הלכה כן, וראה ערך נדה), ואילו באחד עשר יום הללו אין חוששים שתראה, ומן הדין היא מותרת לשמש (נדה לט א).
  • רב הונא בר חייא בשם שמואל אמר שהדברים אמורים לענין קביעת וסת, שמטעם זה אינה קובעת וסת בימי זיבתה, שאפילו ראתה שלש פעמים בימי זיבתה, הואיל והיא בחזקת שאינה רואה, מקרה הוא, ואין זו קביעת וסת (נדה לט א, ותוס' הרא"ש שם; רמב"ם איסורי ביאה ח ט. וראה ערך וסת).

ראיה שניה

ימי זיבה שהיא מסולקת דמים בהם, יש שכתבו שלא אמרו כן אלא לענין ראייה ראשונה שרואה בימים אלו, שאין הדמים מצויים בה, אבל אם כבר ראתה ונעשתה זבה גדולה או קטנה, הרי בימים שלאחר מכן אינה בחזקת סילוק דמים, ואם רואה אחר כך קובעת וסת בראייות אלו, לסוברים שאשה קובעת וסת ממעין פתוח (חידושי הר"ן נדה לט א); ויש סוברים שאין חילוק בדבר, ולעולם היא בחזקת סילוק דמים (ראה ראב"ד בבעלי הנפש שער הוסתות, ובספר משיב נפש על בעלי הנפש שם, בדעתו; רמב"ן נדה לט א, בשם הראב"ד)[7].

הערות שוליים

  1. כד, טורים תקצז–תרמג.
  2. וראה ערך נדה, על ימי נדה, במובן שבעת ימי טומאת נדה של אשה הרואה דם בעת נדתה; וערך זבה, על ימי זיבה, במובן ימי טומאת זיבה של אשה הרואה דם בלא עת נדתה.
  3. ראה ערך דם קושי: בימי נדה וזיבה, על ההבדל שבין ימי נדה לימי זיבה, בנוגע לדם קושי היוצא מן האשה מחמת חבלי לידה, שאם היה בימי נדה טמאה נדה, ואם היה בימי זיבה טהורה, ועל הפרטים השונים בדין זה.
  4. וראה ערך וסת, על הסוברים שאף בזמן הזה יש נפקא מינה להלכה במנין ימי נדה וימי זיבה לענין קביעת וסת, שאין אשה קובעת וסת בימי נדה או ימי זיבה. וראה ספר מחשבות בעצה יו"ד ט, איך יכולה אשה הרואה בזמן הזה לדעת אם היא נדה או זבה.
  5. וראה ש"ך יו"ד קפג סק"ד, שכן הסכימו הפוסקים, וכך פסקו בחכמת אדם קז יב, ובשו"ע הרב בהקדמה להלכות נדה; וראה שו"ת חתם סופר יו"ד קמג, שאין לצרף להלכה שיטת הרמב"ם אפילו כסניף לצדדי קולא אחרים.
  6. וראה ערך זבה: בזמן הזה, על תקנת רבי להחמיר בכל אשה חומרי נדה וחומרי זבה כדין טועה; ועל החומרא שהחמירו בזמן הזה לדון כזבה גדולה את הרואה כל ראייה שהיא, להצריכה שבעה נקיים.
  7. וראה ערכים: נדה; זבה; בדיקת אשה; חזקה, על דין האשה שראתה ונעשית נדה או זבה, וספק אם נמשכה ראייתה עוד ימים או לא, אם מעמידים אותה בחזקת טהרה שלא ראתה עוד, או שהיא בחזקת טומאה, ואם יש הבדל בזה בין נדה לזבה.