מיקרופדיה תלמודית:יין

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - המשקה היוצא מענבי הגפן, בתורת משקה חשוב לענין מצוות ודינים מיוחדים

שמו ומהותו

בלשון הכתוב

המשקה היוצא מענבי הגפן נקרא בתורה בשם "יין" - וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר (ראה בראשית ט כא), מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר (במדבר ו ג), ועוד - לפי שמביא יללה לעולם (יומא עו ב), שעל ידי היין רב הניאוף ופורענות באה לעולם, ויין הוא לשון תאניה ויללה (רש"י שם ד"ה שמביא יללה).

בלשון חכמים

בלשון חכמים משמש השם "יין" אף לשאר משקה היוצא מן הפירות (ראה תרומות יא ב, ושבת קמג ב, ועוד) כשיש בו חמיצות (רש"י שם ד"ה והכניסן), ויש שנקרא כן אף כשהמשקה עדיין בתוך הפרי (כן משמע מברכות לד ב, וסנהדרין צט א), ויש שביארו חכמים את "יין" שבתורה, כמשמש ליין היוצא מפירות אחרים (כתובות קיא ב)[2].

בלשון בני אדם

ומכל מקום לשון "יין" סתם, בלא שם לווי, משמשת בדרך כלל למשקה היוצא מן הענבים בלבד, ולכן בנדרים - שהולכים בהם אחר לשון בני אדם (ראה ערך נדר) - הנודר מן היין, מותר ביין תפוחים (משנה נדרים נג א; רמב"ם נדרים ט יד; טוש"ע יו"ד ריז טו), שכיון שיש לו שם לווי אינו נקרא יין סתם (ר"ן שם ד"ה הנודר מן היין).

תירוש

בלשון הכתוב יש שנקרא המשקה היוצא מן הענבים בשם תירוש, וכן אמרו: וְתִירֹשְׁךָ (דברים יא יד) זה היין, כענין שנאמר: כַּאֲשֶׁר יִמָּצֵא הַתִּירוֹשׁ בָּאֶשְׁכּוֹל וגו' (ישעיהו סה ח. ספרי עקב מב), ונקרא תירוש לפי שכל המתגרה בו נעשה רש (יומא עו ב), ומכל מקום בנדרים - שהולכים בהם אחר לשון בני אדם (ראה ערך הנ"ל) - הנודר מן התירוש, אסור בכל מיני מתיקה - ענבים (רש"י שם ד"ה הבא וד"ה דבר) - ומותר ביין (תוספתא נדרים (ליברמן) ד ג; גמ' שם), שאין דרך בני אדם לקרוא את היין בשם תירוש (רש"י שם ד"ה הלך).

שיכר

שיכר הנזכר בתורה, בכתוב: מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר (במדבר ו ג), ועוד, נחלקו בו תנאים:

  • יש אומרים שהוא יין סתם, ודברה תורה שתי לשונות (תנא קמא בספרי נשא כג; רבי יוסי הגלילי בבמדבר רבה י ח)[3].
  • ויש אומרים: יין זה מזוג, שכר זה חי (רבי אלעזר הקפר בספרי שם).
  • ויש אומרים ששיכר הוא יין ישן (ראה ציון הבא), ויין ושכר תרגומו: חמר (ראה להלן) חדת ועתיק (אונקלוס ושאר תרגומים במדבר ו ג, ושם כח ז, ועוד; יונתן שופטים יג ד,ז,יד, ועוד), ונקרא כן לפי שהיין משכר כשהוא ישן (רש"י במדבר ו ג).
  • ויש אומרים ששיכר הוא כינוי לכל דבר המשכר (רבי יהודה בכריתות יג ב), וכן מצינו שתרגמו יין ושכר במקצת מקומות חמר ומרוי (אונקלוס ויקרא י ט) - יין ומשכר - וכיוצא בזה (מיוחס ליונתן שם; יונתן מיכה ב יא)[4].

חמר

בתלמוד נקרא היין בדרך כלל בלשון ארמי בשם חמר (ראה לעיל), או חמרא, וכן מצינו שם זה במקרא: וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר (דברים לב יד), ועוד[5].

בתורת משקה ובתורת פרי

בתורת משקה

יין חשוב משקה (ראה ערכו) - בין לענין הכשר (ראה ערכו) אוכלים לקבל טומאה (מכשירין ו ד; רמב"ם טומאת אוכלין א ב), ובין לענין טומאת-משקים (ראה ערכו. רמב"ם שם ד) - שנאמר: וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר (דברים לב יד. תוספתא שבת (ליברמן) ח כד), ואין דינו כמי-פירות (ראה ערכו), שנחלקו בהם תנאים אם דינם כמשקה, והלכה שאינם בכלל משקה (ראה ערך הנ"ל).

בתורת פרי

וכן מצינו שהיין נידון כגוף הפרי, כגון לענין אוכל תרומה (ראה ערכו) בשוגג, שמשלם קרן וחומש (ראה ערכו), שאף השותה יין של תרומה בכלל, ואין דינו כשותה שאר משקים היוצאים מן הפירות, שלהלכה אינם אלא "זיעה בעלמא" (ראה ערך מי פירות. כן משמע מתרומות יא ב; רמב"ם תרומות יא ב), שכל עיקר מה שמשקים היוצאים מפירות תרומה הם כמותה למדים מבכורים (ראה ערך מי פירות), ואנו אומרים דון-מנה-ואוקי-באתרה (ראה ערכו), ולמדים משם את עיקר הדין בלבד, שכשם שלא מצינו משקים הקדושים בתרומה אלא תירוש ויצהר בלבד (ראה ערך תרומות ומעשרות) אף משקים היוצאים מפירות תרומה אין דינם כפירות אלא בתירוש ויצהר (חולין קכ ב).

חשיבותו וטבעו

חשיבותו

חשיבותו של היין מצינו בכמה מצוות שנאמרו בו, או שמתקיימות על ידיו בלבד, או על ידיו ועל ידי מספר משקים נוספים:

  • אין מקריבים על גבי המזבח - את היוצא מן הפירות - אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים (תרומות יא ג), היינו שמן למנחות (ראה ערכו), ויין לנסכים (ראה ערכו. פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש וברטנורא שם).
  • אין הלויים אומרים שירה (ראה ערכו) - של קרבן (רש"י ברכות לה א ד"ה שאין) - אלא על היין (גמ' שם, וערכין יא א, ושם יב א; רמב"ם כלי המקדש ג ב) כשמנסכים נסכי מזבח (רש"י ברכות שם), ולמדוהו מהכתוב: וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים (שופטים ט יג. גמ' שם ושם ושם).
  • בקידוש (ראה ערכו) של שבת דרשו: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ (שמות כ ח), זכרהו על היין (פסחים קו א)[6], שנאמרה זכירה על היין: זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן (הושע יד ח), נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן (שיר השירים א ד. תוספות שם ד"ה זוכרהו).
  • וכן בקידוש של היום, אף על פי שאין בברכתו קידוש ליום, אלא ברכה על היין (ראה ערך קידוש) יש מן הראשונים שכתבו שהברכה על היין נקראת "קידוש", שאף היא לכך תיקנוה, שיהא היום מתקדש להיות סעודתו חשובה כשהיא נקבעת על היין (מאירי פסחים שם).
  • בליל יום טוב הראשון של פסח תיקנו חכמים לשתות ארבע-כוסות (ראה ערכו) של יין (ראה ערך הנ"ל).
  • בכמה ברכות אמרו שהן טעונות כוס של יין, כגון ברכת-ארוסין (ראה ערכו) וברכת-חתנים (ראה ערכו), ומברכים על היין אף על פי שלא היו צריכים את שתייתו (כן משמע מרש"י ברכות מב א ד"ה דגורם).
  • בברכת-המזון (ראה ערכו), שיש סוברים שהיא טעונה כוס בשלשה, ויש סוברים שטעונה כוס אפילו ביחיד (ראה ערך כוס של ברכה), תקנו חכמים לסדר ברכות אלו על הכוס, מפני שהוא דרך כבוד ושבח נאה לסדר שבחו וברכתו יתברך עם הכוס שבידו, כמו שאמר הכתוב: כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא (תהלים קטז יג. לבוש או"ח קפב א).

מספר דינים מצינו שנאמרו מכח טבעו של היין:

משמח

יין משמח, ולכן במצות שמחת-יום-טוב (ראה ערכו) - שנאמר: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ וגו' (דברים טז יד) - בזמן שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין, שנאמר: וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ (תהלים קד טו. פסחים קט א; רמב"ם יום טוב ו יח). וכן בימי הפורים (ראה ערכו), שנאמר בהם: לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה (אסתר ט כב) מצוה לשתות יין עד שישתכר (מגילה ז ב). וכן במצות ענג-שבת-ויום-טוב (ראה ערכו) - שנאמר: וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג (ישעיהו נח יג) - שתיית יין עונג היא (רמב"ם שבת ל י, ויום טוב ו טז), ובשבתות וימים טובים אדם קובע סעודתו על היין, ולכן אם בירך ברכה ראשונה על היין שלפני המזון, פטר את היין ששותהו לאחר המזון קודם שיברך ברכת המזון (רמב"ם ברכות ד יב).

מטעם זה שהיין משמח, ההימנעות משתיית יין הוא דבר של צער ועינוי נפש, ולכן אשה שנדרה שלא תשתה יין, הרי זה בכלל נדרי ענוי-נפש (ראה ערכו), שהבעל מיפר אותם (ראה ערך הפרה וערך ענוי נפש. כתובות עא א; רמב"ם נדרים יב ה), והוא בכלל הנדרים שאמרו בהם שהמקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים, אינה מקודשת (רמב"ם אישות ז ו, על פי גמ' שם עב ב; טוש"ע אה"ע לט א), ואף על פי שאין תנאו אלא על נדרים שדרך בני אדם להקפיד עליהם, שדרך בני אדם להקפיד על נדרים שיש בהם עינוי נפש (רא"ש שם ז י)[7].

משכח את הצער

יין משכח את הצער, כמו שנאמר: תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ, יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ (משלי לא ו-ז), ומטעם זה (רש"י כתובות ח ב ד"ה עשרה כוסות) תקנו חכמים עשר כוסות בבית האבל (ראה ערך הבראה. כתובות שם; ירושלמי ברכות ג א) להרבות לו בשתיה (רש"י שם). ומצוה להשקות את האבל יין כדי לנחמו לשכח צערו (טור או"ח תקנב). אף אותה ששנינו שבערב-תשעה-באב (ראה ערכו) לא ישתה אדם יין בסעודה-המפסקת (ראה ערכו. משנה תענית כו ב, וגמ' שם ל א), יש שפירשו הטעם כי אם ישתה ישכח רישו, ומצוה שיזכור חורבן הבית ויצטער עליו (טור שם)[8].

חיי נפש

יש מהתנאים סוברים - וכן הלכה (רמב"ם מכירה יד ח; טוש"ע חו"מ רלא כו) - שיין הוא בכלל פירות שיש בהם חיי נפש, שאין מוציאים אותם מארץ ישראל לחוץ לארץ (תנא קמא בבבא בתרא צ ב), שעל ידי שכרות בא לידי תיפלות לשון (רבנו גרשום שם ד"ה מפני שממעט)[9]. וכן הוא בכלל פירות אלו לענין שאין עושים בו סחורה בארץ ישראל (גמ' שם צא א; רמב"ם שם ד; טוש"ע שם כג), היינו לקנות מבעל הבית ולמכור בשוק, אלא בעל הבית עצמו ימכרם לצריכים (רשב"ם שם ד"ה אין משתכרין), כדי שימכרנו בזול (רמב"ם שם; טוש"ע שם). וכן הוא בכלל הפירות שאין אוצרים אותם בארץ ישראל (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ד א; רמב"ם שם ה; טוש"ע שם כד), ובכל מקום שרובו ישראל (רמב"ם שם, על פי בבא בתרא צ ב; טוש"ע שם).

סועד את הלב

יין סועד את הלב, והוא עדיף על לחם, כמו שנאמר: וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ וגו' וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד (תהלים קד טו), שהלחם סועד ואינו משמח, ויין יש בו שתי מעלות, שסועד ומשמח. ומטעם זה (ברכות לה ב) שנינו לענין ברכות-הנהנין (ראה ערכו): על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ, חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן (משנה שם א; רמב"ם ברכות ח ב; טוש"ע או"ח רב א), שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו (רש"י שם א ד"ה כיצד), שהוא משובח יותר משאר משקים ומשאר פירות (פסקי ריא"ז שם). ומכל מקום - להלכה - אין מברכים לאחריו שלש ברכות של ברכת-המזון (ראה ערכו) לפי שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתם עליו, ואף הקובע עליו בטלה-דעתו-אצל-כל-אדם (ראה ערכו), ואין זו קביעות (גמ' שם ב).

גורר את הלב

יין גורר את הלב (גמ' שם ופסחים קז ב), היינו שממשיך את הלב לתאות רעבון (כן משמע מרש"י יומא פג ב ד"ה מגרר), ומטעם זה יש מהאמוראים שהיה שותה יין כל ערב-פסח (ראה ערכו), כדי שיאכל יותר בתיאבון מצה בערב (ברכות שם, ופסחים שם), ולכן אמרו לענין ארבע-כוסות (ראה ערכו): בין הכוסות הללו - בין הראשונה לשניה (רש"י פסחים קח ב ד"ה בין) - אם רצה לשתות ישתה, ואין אומרים שעל ידי כן יאכל את המצה אכילה-גסה (ראה ערכו. גמ' שם א)[10].

משכר

יין מביא לידי שכרות, כמו שנאמר: וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר (בראשית ט כא). וכן דרשו לענין איסור עבודת כהנים שתויי-יין (ראה ערכו) במקדש: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וגו' (ויקרא י ט), יכול אפילו כל שהוא, אפילו מגתו - יין חדש ומתוק (רש"י תענית ל א ד"ה יין) - תלמוד לומר: ושכר, אין אסור - היינו באיסור מיתה - אלא כדי לשכר, וכמה כדי לשכר, רביעית (ראה ערכו), יין בן ארבעים יום (תנא קמא בכריתות יג ב; רמב"ם ביאת מקדש א א). וכן אסור לשותה יין להורות הוראה (ראה ערך הוראה: שתויי יין) כל ששתה רביעית יין חי, או יותר מרביעית יין מזוג (גמ' שם). וכן מלך (ראה ערכו), אסור לו לשתות דרך שכרות, שנאמר: אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן (משלי לא ד. רמב"ם מלכים ג ה, על פי סנהדרין ע ב. וראה ערך מלך). וכן בדיני-נפשות (ראה ערכו), שאמרו שאם לא מצאו לנידון זכות, היו מלינים את דינו עד למחרת, ונושאים ונותנים בדינו כל הלילה (ראה ערך הלנת הדין) לא היו הדיינים שותים יין כל היום (משנה סנהדרין מ א; רמב"ם סנהדרין יב ג), שנאמר בהמשך הכתוב: וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר (משלי שם), ודרשו: העוסקים ברזו של עולם - היינו דיני נפשות (תוספות שם מב א ד"ה העוסקים) - אל ישתכרו (גמ' שם). וכן השותה רביעית יין אל יתפלל ולא ישא את כפיו עד שיסיר את יינו מעליו (כן משמע מעירובין סד א, ותענית כו ב; רמב"ם תפלה ד יז, ושם טו ד; טוש"ע או"ח צט א, ושם קכח לח). ומכל מקום יין שבתוך המזון אינו משכר (ירושלמי פסחים י ו), ולכן בין הכוסות הללו - של ארבע-כוסות (ראה ערכו) - אם רוצה לשתות ישתה, בין שלישית לרביעית לא ישתה (משנה פסחים קיז ב), שלא ישתכר - ולא יוכל לומר הלל (רשב"ם שם ד"ה בין ג' לד') - והלא כבר משוכר הוא, אלא שיין שלאחר המזון משכר, יין שבתוך המזון אינו משכר (ירושלמי שם; רי"ף שם, ורשב"ם שם, בשמו), וכן יין שלפני המזון, כתבו ראשונים שאינו משכר, ושמטעם זה אף בין ראשונה לשניה אם רצה לשתות ישתה (ראה לעיל. רשב"ם שם).

מביא לידי קלות ראש

יין יש שהוא מביא לידי קלות ראש ולידי עבירה של זנות (נזיר ב א, וסוטה ב א, ורש"י ד"ה יזיר). וכן דרשו: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה (במדבר ה - ו), לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין (ברכות סג א, וסוטה שם), שהוא מביא לידי ניאוף (רש"י עה"ת במדבר ו ב). וכן בהשקאת-סוטה (ראה ערכו) שנינו שבית דין מאיימים עליה כדי שתודה ולא תשתה, ואומרים לה: בתי הרבה יין עושה וכו' (משנה סוטה ז א; ספרי נשא יב). ומטעם אין פוסקים יינות לאשה במזונותיה (כתובות סה א), שהיין מרגיל אותה לתאוות תשמיש (רש"י שם ד"ה אין ב"ד)[11].

מפקח את הלב

יין מפקח את הלב (כן משמע מעירובין סד א, ויומא עו ב), והרגיל ביין ובשמים נמנה בין הדברים שמשיבים את הלימוד (הוריות יג ב), והרגיל ביין, אפילו לבו אטום כבתולה, יין מפקחו, שנאמר: וְתִירוֹשׁ יְנוֹבֵב בְּתֻלוֹת (זכריה ט יז. בבא בתרא יב ב). ועוד אמרו: המתיישב ביינו - ששותה יין ואין דעתו מטרפתו (רש"י עירובין סה א ד"ה המתיישב), או ששותה אותו שלא בדרך זוללות ושכרות (מאירי שם) - יש בו דעת שבעים זקנים (גמ' שם), ודרשו: כתוב "תירש", והקריאה היא תירוש, זכה נעשה ראש - שאם שותה לפי מידה מפקח לבו בחכמה (רש"י יומא שם ד"ה נעשה ראש) - לא זכה נעשה רש (יומא שם, וסנהדרין ע א).

מרפא

שתיית יין יש בה משום רפואת הגוף (עירובין כט ב, וגיטין סז ב, ועבודה זרה כט א, ועוד), ויין הוא מן הדברים שרובם קשה ומיעוטם יפה (גיטין ע א), שמעט מהם יפה לגוף לרפואה (רש"י שם ד"ה ומיעוטן). וכל דבר שמועיל לחולי זה, קשה לזה - כגון דבר שמועיל ללב, קשה הוא לעינים, או לאחד מתחלואי שאר האיברים (רש"י פסחים מב ב ד"ה כל) - ויין ישן הוא מהדברים המועילים לכל הגוף (גמ' שם). אף באשה מניקה אמרו שמוסיפים לה - על חיוב בעלה ליתן לה מזונות (ראה ערכו) - יין, שהיין יפה לחלב (כתובות סה ב; רמב"ם אישות כא יא; טוש"ע אה"ע פ יא; רמ"א שם ע ג).

ויש שיין משמש לרפואה של מכה, וכן שנינו לענין איסור רפואה (ראה ערכו) בשבת (ראה ערך רפואה וערך שבות): החושש במתניו, לא יסוך בהם יין וחומץ (משנה שבת קיא א), וכן נחלקו תנאים אם טורפים יין ושמן לחולה בשבת (גמ' שם קלד א), ואמרו: מי שנגפה ידו או רגלו, צומתה ביין - לשכך את הדם (רש"י שבת קט א ד"ה צומתה) - בשבת, ואינו חושש (גמ' שם; רמב"ם שבת כא כג; טוש"ע או"ח שכח כט). ואפשר להעביר את זיעת האדם ביין קהה, ושמטעם זה אין היא בכלל המומים (ראה ערכו) הפוסלים את הכהנים (כתובות עה א).

אף על פי שהיין משמש לצורך רפואה, השימוש בו לשתייה שכיח, והשימוש לרפואה אינו שכיח כל כך (שבת עח א), לפיכך אמרו לענין שיעור החיוב על מלאכת מוציא (ראה ערכו) בשבת, שהמוציא יין שיעורו כדי מזיגת הכוס (משנה שם עו ב) - כלומר רובע רביעית, כדי שימזגנו במים כהלכתו, שלשה חלקים מים ואחד יין, ויעמוד על רביעית, כשיעור כוס-של-ברכה (ראה ערכו. גמ' שם, ורש"י ד"ה שיעור כוס וד"ה כדי שימזגנו) - ולא כשיעור רפואתו, דהיינו כדי לשוף בו את הקילור שנותנים אותו על העין לרפואה (משנה שם), שרפואה ביין אינה שכיחה, לפי שיש שחסים על היין שדמיו יקרים ושפים את הקילור במים, לפיכך הולכים אחר שתייתו, אף על פי שזו קולא, ששיעור זה גדול יותר משיעור רפואתו (כן משמע מהמשנה וגמ' שם). וכן לענין יין של תרומה (ראה ערכו) שנינו: החושש בראשו, וכל מי שעלו בו חטטים, אינו סך יין וחומץ, שאין דרכם לסיכה (תוספתא תרומות (ליברמן) ט יד) - ואין סכים תרומה אם היא מדבר שדרכו לאכול או לשתות (ראה ערך תרומה) - והוא הדין ביין של מעשר-שני (ראה ערכו. כן משמע ממעשר שני ב א) ושל שביעית (ראה ערכו. כן משמע משביעית ח ב).

ראוי לכיבוס

יין ראוי אף לכיבוס בגדים, כמו שנאמר: כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ (בראשית מט יא), ופירשו ראשונים שמרוב יין עושה בו משרה וכביסה (ר"י בכור שור ואבן עזרא שם), שאם היה חפץ לכבס לבושו ביין לבן היה יכול, ובדם ענבים, היינו יין אדום, לצבע (ראה להלן: אדום, לבן ושחור. פירוש הר"א מגרמייזא עה"ת שם). וכן אותה שדרשו מהכתוב לגבי פרות-שביעית (ראה ערכו): לְאָכְלָה (ויקרא כה ו) - ולא לכבוסה (סוכה מ א; בבא קמא קב א) פירשו ראשונים שאסור לכבס בגדים ביין של שביעית (רש"י סוכה שם ד"ה ולא לכבוסה). ומטעם זה יש מן הראשונים שסוברים שהסוחט בגד בשבת מן היין חייב משום מלבן (ראה ערכו), והוא שמתכבס הבגד בכך מעט (רמב"ן שבת קיא א), אלא שיש מן הפוסקים שכתבו שדוקא יין לבן מכבס כמים, אבל יין אדום אינו מכבס, אלא אדרבה, מאדים את הבגד (ראה להלן: אדום, לבן ושחור. ט"ז או"ח שכ ס"ק יב, על פי טוש"ע שם שיט י). וכן ראוי היין אף לעוד דברים, וכן שנינו בשופר (ראה ערכו) שנותנים לתוכו מים או יין כדי לצחצחו (משנה ראש השנה לב ב, וגמ' שם לג א). וכן בעשיית הקטורת (ראה ערכו) הוזכרו יין קפריסין וחמר חיוריין עתיק, שהיו שורים בהם את הצפורן כדי שתהא עזה (כריתות ו א).

מונע הצמחה

יין, כתבו ראשונים שאינו מצמיח, אלא אדרבה הוא עז וחזק ושורף את העשבים ומונע אותם מלצמוח, ולפיכך מותר להטיל יין על גבי עשבים בשבת (התרומה רלה; סמ"ג לאוין סה; סמ"ק רפב; אור זרוע ב נד; מרדכי שבת שכט)[12].

חזק וחריף משאר משקאות

יין חזק הוא וחריף יותר משאר משקים, ולכן לענין בליעת איסור בכלים, ולענין טהרת כלים שבלעו איסור, החמירו חכמים ביין יותר מבשאר משקים, ואף על פי שכלי שהיה בו שאר משקה של איסור צונן אינו טעון הכשר, כלי שהיה בו יין צונן של איסור טעון הכשר, ומכל מקום אין דינו ככלי שהיה בו איסור רותח, שאף על פי שאין היין נידון כצונן גמור, אף כרותח גמור אינו (עבודה זרה עד ב; רמב"ן חולין קיא ב)[13].

סמיך יותר ממים

יין סמיך הוא יותר ממים (סוכה מח ב). וכן אמרו לענין נסוך-המים (ראה ערכו) בחג הסוכות, שהיו בקרן דרומית מערבית של המזבח שני ספלים מנוקבים כמין שני חוטמים דקים, אחד מעובה - רחב וגדול (תוספות שם ד"ה חוטמין, בדעת רש"י) - אותו של יין, ואחד דק, אותו של מים, כדי שיהיו נסכי המים והיין כלים בבת אחת (משנה שם, ורש"י שם ד"ה כמין וד"ה אחד מעובה), שהכהן מערה בזמן אחד את המים ואת היין (תפארת ישראל שם), ומים ממהרים לצאת (רש"י שם ד"ה שיהו). וכן אותה שאמרו לענין שיעורים (ראה ערכו), שהכתוב "וְגֶפֶן" (דברים ח ח) נאמר לענין שיעור רביעית יין לנזיר (ברכות מא א; עירובין ד א; סוכה ו א), יש ראשונים שפירשוה, שאם אכל הנזיר חרצנים וכדומה (ראה ערך נזיר) כשיעור רביעית יין, חייב מלקות, לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל), והיינו כשיעור שאם יתנם לכוס מלא יין יצא ממנו רביעית יין, לפי שאינו דומה המשער בכוס מלא מים למשער ביין, שהיין עב ואינו ממהר לצאת, אלא נברץ ונגדש על שפת הכוס יותר מן המים (רש"י סוכה שם ד"ה כדי), וצריך שיעור גדול יותר (תוספות ברכות שם ד"ה גפן), ומכל מקום היין דק מן השמן (מכשירין ג ב, ופירוש המשניות לרמב"ם ורא"ש שם; תוספות זבחים פח א ד"ה מדות), וכשאמרו בשיעור השעוה שחייבים על הוצאתה בשבת, שהוא כדי ליתן על פי נקב קטן של יין (שבת פ א) באו למעט שמן ודבש, שהיין זב דרך נקב קטן יותר משמן ודבש (רש"י שם ד"ה של)[14].

מתקיים בכלי חרס

יין אינו מתקיים לא בכלי כסף ולא בכלי זהב, אלא בפחות שבכלים, בכלי חרס (ספרי עקב מח; תענית ז א). ולכן יין שהיו מביאים לנסכים (ראה ערכו), שנינו בו שלא היו כונסים אותו בחצבים גדולים - שפוגמים את טעמו (רש"י כת"י מנחות פו ב ד"ה חצבים), או לפי שכשהיו מסתפקים ממנו היו החצבים מתרוקנים ומתקלקל היין (רש"י שם ד"ה לא היו) - אלא בחביות קטנות (סתם משנה מנחות שם)[15], ואינו ממלא את החבית עד פיה, כדי שיהא ריח היין נודף (משנה שם).

הדיבור רע לו

הדיבור רע הוא ליין (מנחות פז א; כריתות ו ב), ומטעם זה שנינו ביין של נסכים - שאין מביאים אותו לא מפי החבית, מפני הקמחים העולים על היין, ולא משוליה, מפני השמרים - שהגזבר היה יושב והקנה בידו, זרק הגיר, כלומר שהתחיל לצאת מן החבית אותו לבן שתחת היין שצף על השמרים, שנקרא גיר, הקיש בקנה (משנה מנחות פז א, ורש"י ד"ה גזבר יושב; רמב"ם איסורי מזבח ז ז), שהגזבר היה מקיש בקנה, ורומז כך למוציא היין שיין זה רע לנסכים, שכיון שהדיבור רע ליין היה רומז, ולא היה מדבר בפיו (רש"י כריתות שם ד"ה דיבור). וכן חום האויר קשה ליין, ומטעם זה שנינו שהמוכר יין לחברו ואמר לו יין מבושם - שיתקיים כדרך המתקיימים (רשב"ם בבא בתרא צח א ד"ה מבושם) - אני מוכר לך, חייב להעמיד לו עד העצרת (משנה שם; רמב"ם מכירה יז ו; טוש"ע חו"מ רל י), אבל לא מן העצרת ואילך, שחום תקופת תמוז מקלקל אפילו יין מבושם (רשב"ם שם ד"ה עד העצרת); וכן ריח רע קשה הוא ליין, ומטעם זה שנינו שלא יפתח אדם רפת בקר תחת אוצר יין של חברו (ראה ערך הרחקת נזיקין. משנה שם כ ב)[16].

חדש וישן

יין עד ארבעים יום

יין חדש נקרא בשם "יין מגתו" (אבות ד כ; תורת כהנים שמיני פרשה א א; בבא בתרא צז א; ועוד)[17]. יש שנקרא כן עד ארבעים יום לסחיטתו, וכן אמרו לענין נסכים (ראה ערכו): יין מגתו לא יביא - משום שנאמר: הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר (במדבר כח ז), דבר המשכר (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה לא יביא), ואם הביא - כשר (תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) ט יב; גמ' שם; רמב"ם איסורי מזבח ו ט), שאין כאן עכוב, שנאמר: הסך נסך, מכל מקום (רשב"ם שם ד"ה ואם). יין בן ארבעים יום מתנסך על גבי המזבח (עדיות ו א), שיצא מכלל יין מגתו, ובא לכלל יין גמור (רש"י ברכות כז א ד"ה ועל יין), וכבר הוא משכר (ראב"ד עדיות שם). וכן באיסור שתויי-יין (ראה ערכו) במקדש, דרשו: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וגו' (ויקרא י ט), יכול אפילו יין מגתו, תלמוד לומר: ושכר, אין אסור - היינו באיסור מיתה - אלא כדי לשכר, והוא יין שעברו עליו ארבעים יום (תנא קמא בכריתות יג ב; רמב"ם ביאת מקדש א א), שעד ארבעים יום מתוק הוא ואינו משכר (רש"י שם ד"ה עד), אם כן מה תלמוד לומר: יין, לומר לך שמוזהרים עליו מגתו (תנא קמא בגמ' שם), אינו במיתה עד שישתה יין בן ארבעים יום (רש"י שם ד"ה מוזהרין; רמב"ם שם).

יין עד שלשה ימים

ויש שנקרא יין מגתו כל זמן שהוא תוסס (תענית ל א, וסנהדרין ע א), היינו רותח (רש"י תענית שם ד"ה תוסס), וכמה תסיסתו, שלשה ימים (גמ' שם ושם). וכן שנינו באיסור שתיית יין בערב-תשעה-באב (ראה ערכו) בסעודה-המפסקת (ראה ערכו): אבל שותה יין מגתו (תענית שם), שהוא מתוק ואינו טוב כיין ישן, ומשלשל ומזיק (רש"י תענית שם ד"ה יין), והיינו כל זמן שהוא תוסס (גמ' שם ושם), שהוא נושך בגרון מחמת שהוא מחמיץ (רש"י סנהדרין שם ד"ה כל זמן). יין תוסס אין בו משום גלוי (ראה ערכו. תענית שם), שאין נחש שותהו כי יברח מרתיחתו (רש"י שם ד"ה אין בו).

סורר ומורה

בן-סורר-ומורה (ראה ערכו), שאינו נעשה כן עד שיאכל בשר וישתה יין (משנה סנהדרין שם), ואמרו שאם שתה יין מגתו, אינו נעשה בן סורר ומורה (גמ' שם), יש סוברים שהיינו כששתה יין בתוך ארבעים יום (גמ' שם, לגירסתנו), שעדיין אין בו טעם יין ממש, ואינו נמשך אחריו (רמ"ה שם; פסקי רי"ד שם); ויש סוברים שלא אמרו שאינו נעשה בן סורר ומורה אלא כששתאו בתוך שלשה ימים, שעדיין הוא תוסס (רמב"ם ממרים ז ד, לפי הרדב"ז שם; מאירי שם).

ברכת היין וקידוש

לענין ברכת-היין (ראה ערכו), אף יין מגתו דינו כיין, ומברכים עליו בורא פרי הגפן (בבא בתרא צז א, ורשב"ם ד"ה אין אומר; ירושלמי סוטה ח ה), ומקדשים עליו, וכן אמרו: סוחט אדם - מבעוד יום (שו"ת הרשב"א ז תקכט; ריטב"א שם ב, בלשון שני) - אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש (ראה ערכו) היום (גמ' שם; רמב"ם שבת כט יז; טוש"ע או"ח רעב ב), אלא שמצוה ביין ישן (מגן אברהם שם סק"ג). וכן בשאר ברכות הטעונות כוס - כגון ברכת-המזון (ראה ערכו) או ברכת-ארוסין (ראה ערכו) - נראה בירושלמי שמברכים אף על יין מגתו (כן משמע מירושלמי סוטה ח ה).

ארבע כוסות

וכן בארבע-כוסות (ראה ערכו) של ליל פסח, אמרו תנאים: אחד חדש ואחד ישן (תנא קמא בפסחים קח ב); אלא שיש מהם אומרים שצריך שיהא בו טעם יין (רבי יהודה בגמ' שם), שנאמר: אל תרא יין (משלי כג לא. גמ' שם, לדעה זו), שכיון שהזהיר הכתוב שלא יחמוד יין להיות רגיל בו, שלא ישתכר, הרי שיין צריך טעם (רשב"ם שם ד"ה אל תרא יין). ונחלקו ראשונים אם הם חולקים וממעטים יין חדש (רשב"ם שם ד"ה ואחד ישן, בפירוש השני); או להיפך, שממעטים יין ישן נושן שאין בו טעם יין כל כך (רשב"ם שם, בפירוש הראשון); או שאינם מדברים כלל לענין חדש וישן, ולא אמרו אלא שצריך שיהא בהן טעם יין, והכל מודים בזה (רמב"ן בבא בתרא צח א; ר"ן פסחים קז א, בשמו).

טעם היין

יין חדש טעמו כטעם הענבים (עבודה זרה סו א), ונחלקו אמוראים ביין-נסך (ראה ערכו), ביין חדש שנפל על גבי ענבים מבוקעות, אםשלענין שייקרא מין- במינו (ראה ערכו) בבטול-אסורים (ראה ערכו) הולכים אחר הטעם (ראה ערך מין במינו), כיון שטעמם אחד הרי זה כתערובת מין במינו, שיין נסך אוסר בו במשהו (אביי בגמ' שם), ואם הולכים אחר השם, הרי זה כתערובת מין בשאינו מינו, שאינו אוסר אלא בנותן טעם (רבא בגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם מאכלות אסורות טז לב; טוש"ע יו"ד קלד ח), וכיון שאין טעמו ניכר בענבים שיעורו בששים (רש"י שם ד"ה חמרא חדתא). נזיר (ראה ערכו) חייב על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמם (משנה נזיר לד ב; רמב"ם נזירות ה הח) ואף יין חדש וענבים (גמ' שם לח ב; רמב"ם שם), ואפילו סחט אשכול ושתה ממנו (רמב"ם שם), ואף על פי שהם מין אחד - שטעמם שוה (תוספות שם ד"ה ועל; פירוש הרא"ש שם ד"ה לחייב) שיין חדש מתוק הוא כענבים (מפרש שם ד"ה לאיתויי) - הואיל ויש להם שני שמות חייב על כל אחד ואחד (גמ' שם). וכן בנדרים - שהולכים בהם אחר לשון בני אדם (ראה ערך נדר) - הנודר מן הענבים מותר ביין (משנה נדרים נב ב; רמב"ם נדרים ט יד; טוש"ע יו"ד רטז יב), ואפילו חדש (רמב"ם שם; טוש"ע שם), אף על פי שטעמם שוה, לפי שהולכים אחר השם מהרלב"ח ט וב"ח שם, על פי עבודה זרה שם; ש"ך שם ס"ק כז). וכן בפועל (ראה ערכו), שמותר לו לאכול מאותו המין שהוא עושה בו, אבל לא ממין אחר (ראה ערך פועל), עד שלא הילך שתי וערב בגת, אוכל ענבים ואינו שותים את היין (בבא מציעא צא ב; רמב"ם שכירות יב יב; טוש"ע חו"מ שלז ט) הנסחט על ידם (כן משמע מטוש"ע שם), שכל עוד שלא הילכו אין מלאכתם ניכרת ביין אלא בענבים, ואם ישתו יין הרי הם כעושים במין זה ואוכלים במין אחר (רש"י שם ד"ה עד). בירך שהחיינו על ענבים חדשים (ראה ערך ברכת שהחינו) ואחרי כן בא לשתות יין שנעשה מהם, אפילו יין חדש שטעמו כטעם הענבים, חוזר ומברך, ואף על פי שכבר בירך על הענבים שהיין נעשה מהם, כיון שנשתנה שמו חשוב כמין אחר (תרומת הדשן לג, על פי גמ' שם ועבודה זרה שם; שו"ת הרדב"ז ד נג, על פי נדרים שם).

חלוקה לכלים

יין ממין אחד ששמוהו בשני כלים תוך ארבעים יום לבצירה - לסחיטת היין -חשובים כשני מינים לענין ברכת "הטוב והמטיב" (טור או"ח קעה, בשם הר"פ, שכתב בשם רבותיו; שו"ע שם ו), שבתוך הזמן הזה עדיין חדש הוא (ראה לעיל) וטעמו משתנה (ביאור הגר"א שם; משנה ברורה שם ס"ק טז), וכיון שכל אחד תוסס בחבית שלו אין טעמו של זה כטעמו של זה (לבוש שם ו; משנה ברורה שם), אבל אם חילקוהו לאחר ארבעים יום, הרי זה מין אחד (טוש"ע שם), שהוא בכלל יין ישן ואין טעמו משתנה (משנה ברורה שם).

יין ויין ישן

אף ביין שלאחר ארבעים יום, שיצא מכלל יין מגתו, מצינו הבדל בין יין סתם ליין ישן או מיושן, וכן שנינו באומר לחבירו יין ישן אני מוכר לך, שיתן לו משל אשתקד - שנה המוקדמת לזו שעומדים בה (רשב"ם בבא בתרא צח א ד"ה וישן) - ואם אמר לו יין מיושן, יתן לו משל שלש שנים (משנה שם; רמב"ם מכירה יז ו; טוש"ע חו"מ רל י), היינו שנה שקודם אשתקד, שהם שלש שנים עם השנה שעומדים בה (רשב"ם שם), ומיישן והולך עד החג (גמ' שם ב), שצריך שיהא של שלש שנים שלמות ושיתקיים ויתיישן עד גמר שנה שלישית זו, ואם יחמיץ קודם החג הרי הוא באחריותו של מוכר (רשב"ם שם ד"ה תנא).

יין ישן

יין ישן משובח הוא מיין חדש (כן משמע מאבות ד כ וספרי עקב לז, ועוד). וכן דרשו את הכתוב בעבד-עברי (ראה ערכו): כי טוב לו עמך (דברים טו טז), שלא תהא אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש (קדושין כ א וכב א; ערכין ל ב). וכן הוזכר יין ישן בין הדברים שממעטים את הזבל - בגוף - וזוקפים את הקומה ומאירים את העינים (פסחים מב א), והיינו ישן של שלש שנים (גמ' שם ב, ורש"י ד"ה עתיק). וכן בשמחת-יום-טוב (ראה ערכו), שאמרו: אין שמחה אלא ביין (פסחים קט א), יש שהוזכר יין ישן (גמ' שם עא א). בנדרים שנינו: קונם יין שאני טועם, שהיין רע למעיים, אמרו לו והלא המיושן - של שלש שנים (רש"י ברכות נא א ד"ה ביין) - יפה למעיים, הותר במיושן (משנה נדרים סו א)[18].

יין ישן הוזכר בין הדברים המביאים לידי טומאת קרי (תוספתא זבים (צוקרמאנדל) ב ה; יומא יח א).

יין ישן ריחו נודף וראוי לזילוף, מה שאין כן חדש (פסחים כ ב, ורש"י ד"ה בחדש)[19].

חי ומזוג

יין שלא נתן לתוכו מים, נקרא יין חי (ספרי נשא כג, ושם פנחס קמג; גיטין סז ב, ושם סט ב, ושם ע א; עבודה זרה ל א; ועוד), ויין שנתן לתוכו מים, נקרא יין מזוג (ספרי שם ושם; פסחים קח ב; בבא בתרא צז ב; ועוד).

יין שבכתוב

יין סתם הכתוב בתורה, יש שדרשו בו שאין הכוונה אלא ליין חי (תנא קמא בספרי שם כג, וספרי שם קמג), ויש שדרשו בו שאין הכוונה אלא ליין מזוג (רבי אלעזר הקפר בספרי שם כג).

חשיבות

בברכות ובמצוות שנאמרו ביין, יין מזוג חשוב הוא יותר מיין חי (משנה ברכות נ א, וגמ' שם), ונחלקו תנאים:

  • יש הסוברים שיין, עד שלא נתן לתוכו מים, אין מברכים עליו (רבי אליעזר במשנה שם) בורא פרי הגפן, אלא בורא פרי העץ (רבי אליעזר בתוספתא ברכות (ליברמן) ד ג, וגמ' שם ב), לפי שהיה יינם חזק מאד, ואין ראוי לשתיה בלא מים, הלכך עדיין לא נשתנה לעילוי שיברכו עליו בורא פרי הגפן, ולא זז מברכתו הראשונה, והרי הוא כענבים (רש"י שם ד"ה אין).
  • ויש הסוברים שבין כך ובין כך מברכים עליו (חכמים במשנה שם א) בורא פרי הגפן (חכמים בתוספתא וגמ' שם ב), לפי שיין חי ראוי ל"קורייטי" (גמ' שם), והוא משקה שעושים אותו מיין ישן ומערבים בו בו דבש ופלפלים (כן משמע מרש"י שם ד"ה לקורייטי) - שאינם באים אלא להטעים את היין קצת, ולכן אף על יין בעין תקנו ברכת בורא פרי הגפן (תפארת ישראל שם, בועז ח)[20], וכן הלכה (רי"ף שם; תוספות שם ד"ה למאי).

הכל מודים בכוס-של-ברכה (ראה ערכו) - היינו של ברכת המזון (ראה ערך כוס של ברכה) - שאין מברכים עליו עד שיתן לתוכו מים (ברכות נ ב, ובבא בתרא צז ב), לפי שמצוה צריך לעשותה מן המובחר (ברכות שם), ואינו חשוב לשתיה חי אלא מזוג (רשב"ם שם ד"ה חי). ואותה שאמרו בכוס של ברכה שצריך שיהא חי (ברכות נא א), פירשו ראשונים שהיינו שנותנו בכוס חי, ואחר כך מוזגו במים (רש"י שם ד"ה חי, ותוספות שם נ ב ד"ה מודים, בפירוש הראשון); ויש גורסים שיהא חי עד ברכת הארץ (רי"ף שם; ראב"ן קפז, וראבי"ה ברכות קלה, בשם רבנו חננאל), היינו שאז נותן לתוכו מים, שהרי אמרו שאין מברכים עליו עד שיתן לתוכו מים (רי"ף שם), להודיע - בשעת אמירת ברכת הארץ (רבנו יונה שם) - שבח ארץ ישראל, שיינותיה חזקים, וצריך לערב בהם מים רבים (רבנו יונה שם; ראבי"ה שם, בשם רבנו חננאל; רא"ש שם ז לה; טור שם, בדעת הרי"ף), וכן הלכה (רמב"ם ברכות ז טו; שו"ע או"ח קפג ב)[21].

בקידוש, מקדשים על יין חי (טור או"ח רעב, בשם בה"ג; שו"ע שם ה), ומכל מקום יותר טוב למזגו (טוש"ע שם). וכן במצות שתיית ארבע-כוסות (ראה ערכו) בליל ראשון של פסח, אם שתה אותן חי - יצא (פסחים קח ב; טור או"ח תעב) ידי יין, אבל לא ידי חירות (גמ' שם; רמב"ם חמץ ז ט), שאין זו מצוה שלימה (רש"י שם ד"ה ידי חירות; רשב"ם שם ד"ה ידי חירות), ולא קיים מצוה מן המובחר (ר"ן שם), שאין חשיבות אלא ביין מזוג (רשב"ם שם), ואין דרך חירות לשתות אלא מזוג (פסקי ריא"ז שם)[22].

נטילת ידים

בנטילת-ידים (ראה ערכו), אם נוטלים ביין חי, הרי זה תלוי במחלוקת בברכת היין (ראה לעיל), ונחלקו הדעות:

  • יש אומרים שלדעה שיין עד שלא נתן לתוכו מים אין מברכים עליו אלא בורא פרי העץ, נוטלים ממנו לידים (רבי אליעזר בתוספתא ברכות (ליברמן) ד ג; רבי אליעזר בברכות נ ב, לגירסתנו), לפי ששם מים עליו, שהרי הוא נקרא מי-פירות (ראה ערכו. רש"י שם ד"ה ונוטלין), ומשנתן לתוכו מים, שמברכים עליו בורא פרי הגפן, אין נוטלים ממנו לידים (רבי אליעזר בתוספתא שם; רבי אליעזר בגמ' שם, לגירסתנו), שיש עליו שם יין, ואין נוטלים אלא במים (רש"י שם ד"ה משנתן, בלשון הראשונה); ולדעה שאף על יין חי מברכים בורא פרי הגפן - וכן הלכה (ראה לעיל) - אין נוטלים אף ממנו לידים (חכמים בתוספתא שם; חכמים בגמ' שם, לגירסתנו).
  • ויש אומרים שלדעה שיין חי ברכתו בורא פרי העץ, אין נוטלים ממנו לידיים - שאינו משקה (הלכות גדולות, קדוש והבדלה, עמ' קב במהדורת מכון ירושלים) - ובזמן שהוא מזוג, מברכים עליו בורא פרי הגפן, ונוטלים ממנו לידים (רבי אליעזר בגמ' שם, לגירסת הלכות גדולות שם, ורש"י שם, בלישנא אחרינא, בשמו; רבי אליעזר בירושלמי ברכות ו א), לפי מפני שהוא משקה (הלכות גדולות שם); ולדעה שאף על יין חי מברכים בורא פרי הגפן, בין כך ובין כך אין נוטלים ממנו לידים (חכמים בגמ' שם, לגירסת הלכות גדולות שם, ורש"י שם, בשמו; חכמים בירושלמי שם, לגירסת הפני משה שם), מפני איבוד אוכלים (הלכות גדולות שם; רש"י שם, בשמו).

מזיגה

בשיעור המים להיחשב יין מזוג כראוי, אמרו בתלמוד שכל יין שאין בו שלשה חלקים של מים על חלק אחד של יין חי, אינו יין (רבא בשבת עז א, ועירובין כט ב, ובבא בתרא צו ב), ואם יש בו יותר מים, אינו יין חשוב (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן קנא)[23], ואותה ששנינו במראות הטמאים של דם-נדה (ראה ערכו), שאחד מהם הוא כיין מזוג, שהוא שני חלקי מים וחלק אחד יין מן היין השרוני (משנה נדה יט א; רמב"ם איסורי ביאה ה י), לא אמרו כן אלא ביין השרוני, שהוא רפה, או שדוקא לענין מראה דם אמרו שאינו אלא בשני חלקים מים ואחד יין, מה שאין כן לענין טעם היין, שצריך יותר מים (רבא בשבת שם); ויש מפרשים שמנהג אמורא יחיד הוא, אבל שאר האנשים האוהבים יין חזק אין מוזגים אלא שני חלקים מים (תוספות שבת שם ד"ה דאמר, בשם ריב"א, ובבא מציעא ס א ד"ה רבא, בתירוץ הראשון, וסנהדרין יד ב ד"ה אל, על פי בבא מציעא שם, ועירובין נד א), ששני חלקים מים היא מזיגה בינונית, וכך דרך בני אדם למזוג, ומכל מקום אם אינו מזוג בשלשה חלקי מים, אינו יין מעולה בטעם ובמראה (רמב"ן בבא בתרא שם).

ביינות שלנו

וכתבו ראשונים שלא אמרו בכל מקום שצריכים מזיגה אלא ביינות שלהם, שהיו חזקים (רש"י ברכות נ ב ד"ה אין), אבל יינות שלנו אין צריכים מזיגה (רשב"ם פסחים קח ב ד"ה ידי חירות; תוספות שם ד"ה שתאן; טור או"ח קפג ותעב; רמ"א שם קפג ב, שכן המנהג), ויותר טובים הם בלא מזיגה (טור שם רעב; רמ"א שם ה), וכדרך שאמרו כן ביין השרוני, שכיון שאינו חזק שיעור מזיגתו פחות משאר יינות (ראה לעיל. גבורות ה' מח; ביאור הגר"א או"ח רד ה)[24].

במה מוזגים

בזמן התלמוד לא היו רגילים לשתות יין מזוג במים צוננים, אלא דוקא את המזוג במים חמים (ירושלמי עבודה זרה ד יא), וכתבו ראשונים שבזמנם כבר נשתנה המנהג, ורגילים לשתות יין מזוג בצונן (רמב"ן ומאירי וריטב"א עבודה זרה נח ב; רא"ש שם ד ח; רשב"א שם, ותורת הבית הארוך ה ב).

מזוג יותר מידי

יין מזוג יותר מדי, יצא מכלל יין, ובשיעור המזיגה נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שיין המזוג בששה חלקי מים, אין מברכים עליו בורא פרי הגפן (שו"ת מהרי"ל קמב), ואף לסוברים בטעם-כעיקר (ראה ערכו) שהוא מן התורה אף להקל (ראה ערך טעם כעיקר: האיסור וגדרו), לענין תערובת יין במים בטל היין, אם יש שם ששה חלקים מים, שאינו חשוב טעם (שו"ת מהרי"ל שם, בשם רבנו תם), וכשיש בו פחות מששה חלקים מים, הולכים לענין ברכה אחר הטעם, ודוקא אם אנשים שותים אותו במקום יין על ידי מזיגה גדולה כל כך, שאם לא כן בטלה דעתו אצל כל אדם (שו"ת מהרי"ל שם). וכן הלכה (רמ"א או"ח רד ה). ונראה מדברי הפוסקים שאף ביין שלנו הדין כן (רמ"א או"ח רד ה; שלחן ערוך הרב שם ט; משנה ברורה שם ס"ק לא); ויש מן הפוסקים שכתבו שהיום אין נוהגים למזוג יינות רפויים במים, וצדדו לומר שאם נתערב בו מים, אפילו רובו יין, אין מברכים עליו בורא פרי הגפן (עולת תמיד שם; אליה רבה שם ס"ק יא, ומחצית השקל שם ס"ק טז, בשמו); ויש שכתב כן כשיש בו רוב מים (פרי מגדים שם, אשל אברהם ס"ק טז).
  • יש אומרים שאף יין המזוג ביותר משלשה חלקי מים יצא מכלל יין לענין ברכה (משמרת הבית ה ג; רא"ה וריטב"א עבודה זרה ל א).
  • יש מן הראשונים שמצדדים לומר שכשיש בו יותר משלשה חלקי מים, אף על פי שלדעתם אינו ראוי לקידוש ולכוס של ברכה, מברכים עליו בורא פרי הגפן, כדרך שאמרו כן ביין שריחו רע (ראה להלן: עם תערובות שונות), או שאינו אדום, לסוברים כן (ראה להלן: אדום, לבן ושחור. שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן קנא).
  • ויש שלא נתנו שיעור לדבר, וכתבו שכל שיש בו טעם ומראה יין נחשב יין גמור (תורת הבית שם ושו"ת הרשב"א שם, בשם אחרים; מאירי שם, בשם יש חולקים)[25].

קיומו

יין מזוג במים אינו מתקיים (כן משמע ממעשרות ד ד, וכתובות ג ב), ולפיכך אף במקום שנהגו להטיל מים ביין, והמוכר יין לחברו רשאי להטיל מים ביין (משנה בבא מציעא ס א; רמב"ם מכירה יח ו; טוש"ע חו"מ רכח יג), הרי זה דוקא בין הגיתות (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), היינו כל זמן שהוא תוסס (ראה רש"י שם ד"ה ובין הגתות), שאז קולטים המים את טעם היין (מגיד משנה שם), אבל לאחר מכן לא יטיל בו מים, מפני שהיין המזוג נפסד לאחר זמן מועט, והקונה משהה אותו בידו ונפסד (שיטה מקובצת שם).

לישה לצורך מצה

עיסה שנילושה לפסח, שמותר ללושה ביין, לסוברים כן, שמי-פירות (ראה ערכו) שאין בהם מים אינם מחמיצים (ראה ערך חמץ: מי פירות), אבל אם נתן בהם מים מחמיצים (ראה ערך הנ"ל: שם), כתבו ראשונים שמותר ללושה ביין אף אם מעורב בו מעט מים (הגהות מימוניות חמץ ה א, בשם סמ"ג; שו"ע או"ח תסב ג), והדברים אמורים דוקא שנתערבו המים ביין בשעה שהיה תוסס (פרי חדש שם; משנה ברורה שם סק"י), והניחוהו כך עד שהתיישן, שבאופן זה נהפכים המים ליין (משנה ברורה שם).

אדום, לבן ושחור

יין אדום ויין לבן

יין, יש שהוא אדום ודומה לדם (כן משמע מזבחים עז ב), ומראהו ניכר במים שנתערב בהם (מכות ד א), ויש שהוא לבן, ואין מראהו ניכר במים (כן משמע מזבחים עח ב), והכתוב יֵינִי עִם חֲלָבִי (שיר השירים ה א) פירושו יין אדום עם יין לבן (תרגום שם).

חשיבות

יין אדום מובחר וחשוב יותר מיין לבן (כן משמע מגיטין ע א), וביין של ארבע-כוסות (ראה ערכו) מצוה לצאת ביין אדום, שנאמר: אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם (משלי כג לא. ירושלמי פסחים י א, ושקלים ג ב), והוא זכר לדם שונאינו שנשפך, ונאמר בכוס פורענות של אומות: כִּי כוֹס בְּיַד ה' וְיַיִן חָמַר מָלֵא מֶסֶךְ (תהלים עה ט. ריטב"א בבא בתרא צז ב), לפי שיש בו זכר לדם, שהיה פרעה שוחט את ילדי ישראל ורוחץ בדמם (ט"ז ארו"ח תעב סק"ט), ולכן מצוה לחזר אחר יין אדום (טוש"ע שם יא), אם אין הלבן משובח ממנו (רוקח רפג; טור ורמ"א שם).

יין לבן

יין לבן נסתפקו בתלמוד בדינו, ופשטו את הספק מהכתוב: אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם (משלי כג לא. בבא בתרא צז ב). ונחלקו ראשונים בפירושו:

  • יש מפרשים שהספק הוא לענין נסכים (ראה ערכו. רשב"ם שם ד"ה חמר; ריטב"א שם; נמוקי יוסף שם, בשם גדולי הקדמונים; בית יוסף או"ח רעב ד, בדעת הרי"ף והרא"ש), ופשטו את הספק מהכתוב, שמשמעו אל תרא לשתותו, את היין האדום, לפי שהוא משכר יותר מדי, ומכאן שיין אדום קודם לנסכים, שנאמר בהם שכר (רשב"ם שם ד"ה כי יתאדם), ומכל מקום בדיעבד יין לבן כשר (רשב"ם שם ד"ה חמר), ולשאר דברים יין לבן דינו לכתחילה כיין אדום (ריטב"א שם; נמוקי יוסף שם, לדעה זו).
  • יש מפרשים שהספק אף לענין קידוש (ראה ערכו. רמ"ה שם; רמב"ן שם; נמוקי יוסף שם, בשם גדולי האחרונים), ופשטו מהכתוב שאין קרוי יין אלא אדום (רמב"ן שם; נמוקי יוסף שם, לדעה זו), ואף בדיעבד לא יצא ביין לבן, שאין לומר שאינו אלא לכתחילה, שאם אין צריכים קרא-כדכתיב (ראה ערכו) אף לכתחילה היה צריך להיות כשר, לענין קידוש, כיון שראוי וחשוב הוא, ועולה על שלחן מלכים (רמב"ן שם).
  • יש מפרשים שהספק הוא לענין קידוש, אלא שלא נסתפקו אלא לענין מצוה מן המובחר, ולכן אין לקדש על יין לבן אלא כשאין אדום (בית יוסף שם, בשם הריטב"א).
  • ויש מן הראשונים שלא הזכירו יין לבן לענין נסכים או קידוש (רמב"ם) ופירשו אחרונים שלדעתם נפשט הספק להקל (גבורות ה' מח, ובית יוסף שם, בדעת הרמב"ם).

להלכה כתבו הפוסקים שמקדשים אף על יין לבן, ושכן מנהג העולם (שו"ע שם ד, בסתם, ושכן המנהג), ואין צריך לחזר אחר יין אדום אם אינו משובח מן הלבן (שלחן ערוך הרב שם כו, בדעת הטור והט"ז); ויש שכתבו שאף בקידוש מצוה לכתחילה לחזר אחר יין אדום (משנה ברורה שם סק"י, בדעת השו"ע). וכן אם היין לבן יותר מדי נכון לחוש לדעת הפוסלים יין לבן, ושלא לקדש עליו אלא בשעת הדחק (אליה רבה שם סק"ח; משנה ברורה שם ס"ק יב). ומכל מקום מבדילים עליו (שו"ע שם) אם הוא חמר מדינה, שהכל שותים אותו, וכן מקדשים עליו קידוש של שחרית, שנהגו להקל בו ולקדש על כל משקה שהוא חמר מדינה (משנה ברורה שם ס"ק יא).

הטוב והמטיב

יין לבן, כתבו ראשונים שהוא בריא לגוף יותר מן האדום (מרדכי פסחים, תוספות ערבי פסחים), ומטעם זה כתבו לענין ברכת "הטוב והמטיב" שמברכים על שינוי יין (ראה ערך ברכות הודאה: על שינוי יין), שמברך אף בשתה תחילה יין אדום משובח, ואחר כך הביאו לו יין לבן שאינו משובח כמותו (מרדכי שם, תוספות ערבי פסחים; רמ"א או"ח קעה ב), ומכל מקום אם שתה יין לבן תחילה, ואחר כך הביאו לו אדום משובח יותר, מברך עליו "הטוב והמטיב" (ב"ח שם; ט"ז שם סק"ב; מגן אברהם שם סק"ג).

קרי

יין לבן, אמרו בו שהוא מביא לידי קרי, ולכן יש סוברים שאין להשקות בו כהן גדול בערב יום הכיפורים (ראה ערך פרישת כהן גדול).

יין שחור

יין יש שמראהו שחור (משנה נדה סד ב; שבת סג א, לפי רש"י ד"ה ביין חרדלי), וכן הוזכר יין "כושי" בין היינות שאמרו בהם לא יביא - לנסכים - ואם הביא כשר (תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) ט ט; בבא בתרא צז ב), ופירשו ראשונים שהוא יין שחור (רשב"ם שם ד"ה כושי; טור או"ח רעב). לקידוש, יין "כושי" כשר אף לכתחילה (כן משמע מבבא בתרא שם; טור שם; שו"ע שם ג).

מתוק, מבושל ומעושן

יין מתוק

יין יש שהוא מתוק מחמת השמש (כן משמע ממנחות פז א) - שבעודם בגפן נמתקו בשמש (תוספות שם פז א ד"ה הליסטיון)[26] - והוא הנקרא הליסטיון, ששמש בלשון יון אליאוס (ערוך, אלייסון), ויש שהוא מתוק מחמת עצמו (כן משמע ממנחות פז א), היינו מאליו, מחמת הפרי ולא מחמת השמש (רש"י כת"י שם פו ב ד"ה לא מתוק; רש"י שם פז א ד"ה רב אשי). וכן שנינו ביין לנסכים (ראה ערכו), שאין מביאים הליסטיון, ואם הביא כשר, ואין מביאים מתוק, ואם הביא פסול (משנה שם פו ב; רמב"ם איסורי מזבח ו ט), שהמתוק מחמת השמש אינו מאוס, מה שאין כן המתוק מחמת עצמו (גמ' שם פז א, לגירסתנו)[27].

אף בקידוש על היין - שאינו אלא ביין הראוי להתנסך על גבי המזבח (ראה ערך קידוש) - אמרו שיין הליסטיון, כיון שאם הביאו לנסכים כשר, מקדשים עליו אף לכתחילה (בבא בתרא צז ב; טור או"ח רעב), אבל במתוק מחמת עצמו, יש מן הראשונים שכתב שכיון שאם הביא פסול, לסוברים כן (ראה לעיל), אין מקדשים עליו (רמב"ן שם)[28].

יין מבושל

בין היינות הפסולים לנסכים נמנה במשנה יין מבושל (משנה מנחות פו ב; רמב"ם שם), ופירשו ראשונים שהיינו יין שנתבשל באש (רמב"ם שם), אף על פי שלא נשתנה טעמו (מאירי פסחים קז א, ובבא בתרא צז ב). וכן לענין הפרשת-תרומות-ומעשרות (ראה ערכו) שנינו שאין תורמים מן היין המבושל על שאינו מבושל (תרומות ב ו; רמב"ם תרומות ה יח; טוש"ע יו"ד שלא סג), לפי שאין תורמים מן הרע על היפה (ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות: ביפה ורע. כן משמע מהר"ש שם, ומאירי בבא בתרא צז א; ר"י קורקוס שם)[29].

במקום אחר אמרו שהבישול משביח את היין (רבי יהודה בתרומות יא א), ונחלקו ראשונים אם היינו שטעמו וריחו משובחים יותר (פירוש המשניות לרמב"ם שם); או שמתקיים יותר (ר"ש שם).

ברכתו וקידוש בו

לענין ברכת היין לפניו, נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שיין מבושל אין מברכים עליו אלא ברכת-שהכל (ראה ערכו. תשובות הגאונים (שערי תשובה) ד; שו"ת הרי"ף רצה; תוספות בבא בתרא צז א ד"ה אילימא, בשם רש"י ור"ש; המכריע כד, בשם רב פלטוי גאון) לפי שנשתנה לגריעותא (תוספות שם, בשם רש"י ור"ש), ויצא מכלל יין, ונקרא יין מבושל (המכריע שם, בשם רב פלטוי גאון), וכן לדעתם אין מקדשים על יין מבושל מטעם זה (שו"ת הרי"ף שם; תוספות שם, בדעת רש"י ור"ש; רמב"ם שבת כט יד; שו"ע או"ח רעב ח, בשם יש אומרים)[30].
  • ויש אומרים שמברכים עליו בורא פרי הגפן, ומקדשים עליו (תוספות ברכות לח ב ד"ה משכחת, ופסחים קט ב ד"ה ארבעה, ובבא בתרא שם; סמ"ג עשין כט, ורא"ש בבא בתרא ו י, בשם רבנו תם; רמב"ן שם, ועבודה זרה ל ב; ועוד), שיין גמור הוא (תוספות בבא בתרא שם), שהרי אמרו שהבישול משביחו (רמב"ן ורשב"א וריטב"א ורא"ש שם, והמכריע שם, על פי תרומות יא א), וזה שאמרו שאינו ראוי להתנסך על גבי המזבח הוא משום שנשתנה מברייתו (רא"ש שם), ושכן אמרו שיין מבושל יוצאים בו ידי ארבע-כוסות (ראה ערכו. תוספות בבא בתרא שם, על פי ירושלמי פסחים י א, ושקלים ג ב), וכוס של קידוש אחת מהן היא (ריטב"א שם). וכן הלכה (טוש"ע או"ח רב א, ושם רעב ח, בסתם, ורמ"א שם, שכן המנהג)[31].

ראוי ללפת בו הפת

יין מבושל ראוי ללפת בו את הפת (רש"י עירובין כט א ד"ה בחמרא), או לקינוח סעודה (עבודת הקדש לרשב"א ד ד; מגיד משנה עירובין א יא, בשמו), ומטעם זה אמרו בערובי-תחומין (ראה ערכו) ובשתופי-מבואות (ראה ערכו), שאף על פי שהמערב ביין שאינו מבושל שיעורו שתי רביעיות (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח שפו ב), היינו שיעור שתיה של שתי סעודות (רש"י שם), ביין מבושל די בפחות משיעור זה, ושיעור יין מבושל לעירוב הוא כדי לאכול בו (גמ' שם), היינו כדי לשרות בו פת מזון שתי סעודות (רש"י שם ד"ה יין; רמב"ם שם י; טוש"ע שם), מה שאין כן ביין שאינו מבושל, שהוא מורגל בכל מקום ושותים ממנו לבדו לסמוך עליו לסעודה (ריטב"א שם).

בנדרים

יין מבושל, אף על פי שנשתנה, שמו יין (ירושלמי נדרים ו ד). ומטעם זה בנדרים - שהולכים בהם אחר לשון בני אדם (ראה ערך נדר) - הנודר מן היין אסור אף ביין מבושל, שמבושל ואינו מבושל מין אחד הם (הלכות נדרים לרמב"ן נא ב; רא"ש שם ו ג; טוש"ע יו"ד ריז טו)[32].

יין מעושן

בכלל היינות הפסולים לנסכים (ראה ערכו), הוזכר אף יין מעושן (משנה מנחות פו ב; רמב"ם איסורי מזבח ו ט), ונחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים שהיו מעשנים את הענבים כדי למתקם (רש"י שם ד"ה מעושן).
  • יש מפרשים שהוא יין שהיה בכלי שיש בו ריח רע, שאותו היין יש בו אדים, ונקרא מעושן (פירוש המשניות לרמב"ם (קאפח) שם).
  • ויש מפרשים שנקרא כן יין שנכנס בו עשן (כן משמע מרש"י זבחים סד א ד"ה יתעשנו; תוספות בבא בתרא יח א ד"ה לא; רמב"ן שם; ר"ן פסחים קז א).

וכן אמרו שהעולה למזבח לניסוך היין - שהוא בקרן דרומית מערבית של המזבח (ראה ערך הנ"ל) - אינו מקיף דרך ימין, כדי שלא יתעשן היין שבידו באש המערכה ויפסל (כן משמע מהגמ' שם).

ונחלקו ראשונים בטעם שהוא פסול:

  • יש מפרשים שהעשן פוגם את היין (כן משמע מתוספות בבא בתרא שם, בשם רבנו תם), ולדעתם הוא הדין שפסול לקידוש (הגהות רעק"א לשו"ע או"ח רעב ח).
  • ויש מפרשים שאין הטעם משום שנפגם, שהרי אמרו לענין הרחקת-נזיקין (ראה ערכו) שהעשן משביחו (משנה וגמ' בבא בתרא כ ב, ורש"י ד"ה ביין התירו), אלא הטעם הוא לפי שנשתנה מברייתו (רמב"ן שם יח א, ושם צז ב; רשב"א שם; ר"ן פסחים שם), אבל לקידוש כשר (רמב"ן שם ושם; רשב"א שם; ר"ן שם; מגיד משנה שבת כט יד, בשם הרבה ראשונים)[33].

עם תערובות שונות

קונדיטון

יין, יש שמערבים בו דבש ופלפלין להשביחו, ונקרא יינומלים (תרומות יא א, לפי פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש ועוד שם), או אנומלין (משנה שבת קלט ב, לפי גמ' שם קמ א), או קונדיטון (פסיקתא דרב כהנא יב), ומותר לעשותו בשבת (משנה שבת שם), ולעשותו מיין של תרומה (תרומות שם), ומותר לעשותו מיין של מעשר-שני (ראה ערכו. מעשר שני ב א, לפי ר"ש שם), שאינו מפסיד את היין בכך (כן משמע מהמשנה שם).

ויין שנתערב בו דבש פסול לנסכים (ראה ערכו. רמב"ם שבת כט יד, ומאכלות אסורות יא י), לפי ששאור ודבש פסלם הכתוב למזבח (ראה ערך דבש וערך שאור ודבש. מגיד משנה שבת שם), ונחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שהוא הדין בקידוש (ראה ערכו) - שאינו אלא על יין הראוי להתנסך על גבי המזבח (ראה ערך קידוש) - יין שנתערב בו דבש או שאור, אפילו כטיפת חרדל בחבית גדולה, אין מקדשים עליו (רמב"ם שבת שם, שכן מורים בכל המערב; שו"ע או"ח רעב ח, בשם יש אומרים), ואף אין מברכים עליו בורא פרי הגפן (טור שם לדעה זו).
  • ויש סוברים שמקדשים עליו (רמב"ם שם, בשם יש מי שמתיר; ראב"ד שם; רמב"ן וריטב"א ומאירי בבא בתרא צז ב; ר"ן פסחים קז א; שו"ת הרדב"ז ג תקכז, בדעת הרמב"ם), שלא מיעטו אלא יין הפסול למזבח מחמת עצמו, מה שאין כן יין שנתערב בו דבש, שהדבש הוא שאוסרו למזבח (רמב"ן שם; מגיד משנה שם, לדעה זו), וכן אמרו שיוצאים ידי ארבע-כוסות (ראה ערכו) בקונדיטון (ירושלמי שבת ח א, ופסחים י א, ושקלים ג ב), ואחד מארבע הכוסות הוא קידוש (כן משמע מהראב"ד שם), וכן הלכה (שו"ע שם, בסתם, ותעב יב; רמ"א שם רעב ח, שכן המנהג), ומברכים עליו בורא פרי הגפן (שו"ע שם רב א), שהיין עיקר, והדבש והפלפלין לא באו אלא להשביחו ולהטעימו (משנה ברורה רב סק"ו)[34].

בנדר (ראה ערכו), לדעת הסוברים שהנודר מן הגריסים מותר במקפה של גריסים (רבי יוסי במשנה נדרים נג ב), הוא הדין שהנודר מן היין מותר בקונדיטון (ירושלמי שם ו ט, לגירסתנו); ולדעה שהנודר מן הגריסים אסור במקפה של גריסים (תנא קמא במשנה שם), הנודר מן היין אסור בקונדיטון (הלכות נדרים לרמב"ן שם; רא"ש שם ה ו; טור יו"ד ריז; שו"ע שם טו, בשם יש מי שאוסר).

אספרגוס

יין יש שהיו שורים בו כרוב, והוא הנקרא אספרגוס (ברכות נא א; פסחים קי ב; קדושין ע א), והיו רגילים לשתותו כל בוקר קודם האכילה לרפואה (רש"י ברכות שם ד"ה אספרגוס, וקדושין שם ד"ה אנבגא), וכן יש שהיו מערבים יין ישן ומים צלולים ושמן אפרסמון, והוא הנקרא אלונטית לענין איסור עשייתו בשבת (שבת קמ א, ועבודה זרה ל א; רמב"ם שבת כב יא; טוש"ע או"ח שכא יז)[35].

וורמוט

בימינו נקרא יין שמעורבת בו לענה וכדומה בשם "יין וורמוט" (ערוך השלם, אפסנתין), וכתבו הפוסקים שדינו כיין לכל דבר, ומברכים עליו בורא פרי הגפן (פרי מגדים או"ח רב, אשל אברהם סק"ב, בשם הרבה פוסקים; חיי אדם נה א).

כשנתערב בו שיכר

יין שנתערב בו שיכר תאנים לא יצא מכלל יין, ומברכים עליו בורא פרי הגפן, ומקדשים עליו, ונאסר במגע גוי, שאין השיכר משנה את טעם היין אלא אם כן היה הרוב שיכר, שהיין בטל ברוב (תשב"ץ א פו; רמ"א או"ח רב א), והוא הדין בשיכר של תמרים או של רמונים ושאר פירות (תשב"ץ שם; משנה ברורה שם סק"ז, ושער הציון סק"ח, בשם אחרונים)[36], ואין זה דומה ליין מזוג במים, שאף אם היין אינו אלא מעט יותר מאחד בששה במים אינו בטל, אם יש בו טעם יין, לסוברים כן (ראה לעיל: חי מזוג), שדרך מזיגת היין הוא במים ונעשה הכל מין אחד, מה שאין כן בשיכר, שאין דרך למזוג בו (כן משמע מפרי מגדים שם, משבצות זהב סק"א)[37].

כשנתערב בו יין מבושל

יין שנתערב בו יין מבושל - לסוברים שיין מבושל אין מברכים עליו בורא פרי הגפן, ואין מקדשים עליו (ראה לעיל: מתוק, מבושל ומעושן) - הולכים בו אחר הרוב (שו"ת הרי"ף רצה)[38].

יפה ורע

יין יש שהוא טוב ומתקיים, ונקרא יין יפה (בבא בתרא צה א), או יין מבושם (משנה שם צח א), ויש שהוא רע ועומד להחמיץ (רשב"ם שם צו א ד"ה כל, השני, על פי גמ' שם), וכן יש שהוא משובח או גרוע בטעמו (בבא מציעא סט א). ויש שטיבו תלוי בטיב הגפן שהוא בא ממנה.

  • לרעה, ולכן אין מביאים יין לנסכים (ראה ערכו) מכרמים הנטועים במקומות מסויימים ובצורות מסוימות שאין יינן יפה (משנה מנחות פו ב; רמב"ם איסורי מזבח ו ט).
  • ולטובה, ולכן מנו במשנה מקומות מסוימים שמהם היו מהדרים להביא את היין לנסכים (משנה שם; רמב"ם שם ז ב). וכן שנינו בבן-סורר-ומורה (ראה ערכו) שאינו נעשה בן סורר ומורה עד שישתה חצי לוג יין האיטלקי (משנה סנהדרין ע א), שאותו יין הוא טוב ומעולה ונמשך אחריו (רש"י שם ד"ה יין). וכן באיסור הוראה (ראה ערכו) בשכרות, שדרך מיל (ראה ערכו) מפיגה את היין, אמרו שיין האיטלקי משכר יותר, וצריך שלשה מילים (עירובין סד ב).

באותה חבית

אף ביין שבאותה חבית, אינו מביא - לנסכים - מפיה, מפני הקמחים (משנה מנחות פו ב; רמב"ם איסורי מזבח ז ו), והם גרגרים דקים לבנים שעולים על פני היין (פירוש המשניות לרמב"ם שם; ברטנורא שם ח ז), ולא משוליה מפני השמרים, אלא מביא משלישה ומאמצעה (משנה שם; רמב"ם שם), כלומר שהוא מניח ברז בחבית באמצע השליש האמצעי (תוספות יום טוב שם, על פי ברטנורא שם), ואם הביא מפיה ומשוליה כשר (בבא בתרא צז ב)[39].

בקידוש, מקדשים גם על היין שבשולי החבית (כן משמע מהגמ' שם), אף על פי שיש בו שמרים (טוש"ע או"ח רעב ג), ואף יין שבפי החבית, מקדשים עליו (כן משמע מהגמ' שם). ונחלקו ראשונים אם כך הדין אף על פי שיש בו קמחים (טוש"ע שם); או שיש לסננו תחילה להעביר את הקמחים (ארחות חיים, שבת כב; רמ"א שם).

עירוב יין

לענין איסור אונאה (ראה ערכו) במקח וממכר (ראה ערך מכירה וערך גנבת דעת), אף על פי שאין מערבים פירות בפירות - שאם אמר לו מוכר ללוקח פירות שדה פלונית אני מוכר לך, לא יערבנו בפירות שדה אחרת (רש"י בבא מציעא נט ב ד"ה אין) - ביין התירו לערב קשה ברך, מפני שהוא משביחו (משנה שם ס א; רמב"ם מכירה יח ה; טוש"ע חו"מ רכח יא), ונחלקו ראשונים אם קשה הוא יין חזק, והוא משביח את היין הרך, שאינו חזק כלל, שבעירובו הוא קולט מים יותר (מאירי שם), ודוקא אמרו קשה ברך, ולא רך בקשה (רש"י שם ד"ה מפני; מאירי שם); או שהרך טוב יותר לשתות, ודמיו יקרים יותר מן הקשה, ואף על פי כן מותר לערב מעט קשה ברך, לפי שמשביחו ומתקיים יותר, וכל שכן רך בקשה, שמשביחו (רא"ש שם ד כג; טור ורמ"א שם). ומכל מקום לא התירו לערב קשה ברך אלא בין הגיתות (גמ' שם), שתוססים זה עם זה ונעשים טעם אחד, אבל לאחר הגיתות, שכבר קלט כל אחד טעמו וריחו, אין הקשה משביח את הרך אלא פוגמו (רש"י שם ד"ה ובין)[40].

שמרים

שמרי יין מברכים עליהם בורא פרי הגפן (ראב"ן בבא בתרא צז א; מרדכי ברכות ו קנג, בשם ראבי"ה שכתב בשמו; בית יוסף או"ח רד ה, בשם תוספות; שו"ע שם), שעיקרם יין (לבוש שם ה)[41], ואף על פי שהם מזיקים (ראה ברכות נה א, ושבת פא א) אפשר שראויים לשתיה (מגן אברהם שם ס"ק טו), וכיון שכן צריך לברך אף על מה שמזיק (ראה ערך ברכות הנהנין: גדרי האכילה והשתיה. מחצית השקל שם ס"ק טו).

ענבי בוסר

יין העשוי מענבי בוסר (ראה ערכו), אינו קרוי יין אלא מים (תוספות גיטין לא א ד"ה ובשעת, ועבודה זרה כט ב ד"ה אי, על פי שביעית ד ח)[42].

יין שהחמיץ

יין, יש שהוא מחמיץ - ויוצא מתורת יין (ראה להלן: חומץ יין) - מסיבה של קלקול מבחוץ, כגון אויר או חום וכדומה (ברכות ה ב; חולין פו א), ויש שמחמיץ מעצמו, לפי שקלקולו בתוכו (רש"י בבא מציעא עג ב ד"ה דחמרא).

דרך היין להתקלקל בזמנים מיוחדים, ולכן בשלשה פרקים בשנה בודקים את היין - שהניחו להיות מפריש ממנו תרומות ומעשרות על שאר יינותיו, ואין תורמים מן החומץ על היין (רש"י גיטין לא א ד"ה) - בקידום של מוצאי החג - במוצאי חג הסוכות, כשמנשבת אז רוח קדים (רש"י שם ד"ה בקידום) וכבר נכנסה תקופת תשרי (גמ' שם ב, ורש"י ד"ה של תקופה) - ובהוצאת סמדר - כשיפול הפרח והענבים נראים מסודרים באשכול (רש"י שם לא א ד"ה הוצאת) - ובשעת כניסת מים לבוסר (משנה שם; רמב"ם תרומות ה כה), אחר שגדלו הענבים ונעשו כפול הלבן ולחלוחית נכנסת וגדילה בתוכו, שיכול לעצור מהם כל שהוא (רש"י שם; פסקי רי"ד שם), שבשלשה פרקים הללו רגיל להתקלקל היין שסופו להחמיץ (פסקי רי"ד שם), אבל בשאר ימות השנה מעמידים אותו על חזקתו שלא החמיץ (ראה ערך חזקה ב - דמעיקרא). ומכל מקום ביין מגתו אמרו שמפרישים עליו בחזקת שהוא יין כל ארבעים יום (תוספתא תרומות (ליברמן) ד ח; ירושלמי גיטין ג ג; רמב"ם תרומות ה כה), אפילו אם הגיע אחד מהזמנים הנזכרים לעיל בתוך ארבעים יום (ר"י קורקוס שם).

חזקת החמצה

דרך היין המחמיץ שמתחילה משתנה ריחו לריח חומץ, ואחר כך נהפך גם טעמו לחומץ, ומשיתחיל להחמיץ הרי שלשה ימים ריחו חומץ וטעמו יין, ומשלשה ימים ואילך נעשה חומץ גמור (רשב"ם בבא בתרא צו א ד"ה כל, השני), ולכן הבודק את החבית להיות מפריש עליה והולך - שבודק את החבית לדעת אם היא בחזקתה שלא החמיצה (רש"י נדה ב ב ד"ה היה), כדי שיוכל להפריש ממנה על שאר חביות (רשב"ם בבא בתרא שם) - ואחר כך כשחזר ובדקה נמצאת חומץ - ואין ידוע מתי החמיצה, וכל תרומה שסמך עליה משהחמיצה, לא תיקן (רש"י קדושין עט א ד"ה היה) - כל שלשה ימים ודאי, מכאן ואילך ספק (תוספתא תרומות שם; קדושין שם ובבא בתרא שם ונדה שם). ונחלקו אמוראים בפירושה:

  • יש אומרים שכל שלשה ימים הראשונים לאחר הבדיקה הראשונה שמצאה בחזקתה, ודאי יין, והיין שהפריש עליו מחבית זו הרי הוא מתוקן, מכאן ואילך ספק (רבי יוחנן בבבא בתרא שם), משום שהיין המחמיץ מתחיל להחמיץ מלמעלה בפי החבית ומתחמץ ויורד עד שבסוף שלשה ימים נעשה כולו חומץ, והרי בדקו בפי החבית ומצאו טוב, ועדיין לא התחיל להחמיץ, הלכך אפילו אם מיד לאחר שבדקו התחיל להחמיץ, הרי כל שלשה ימים הראשונים מאותה שעה ריחו חומץ וטעמו יין, ודינו כיין (גמ' שם, ורשב"ם ד"ה חמרא), ואף בשלשה ימים אחרונים אינו ודאי חומץ, שמא לא התחיל להחמיץ עד שלשה ימים קודם שנמצא חומץ, ועכשיו בשעת מציאה הוא שנעשה חומץ (רשב"ם שם), וכן הלכה (רשב"ם שם ד"ה חד אמר; רמב"ם תרומות ה כד).
  • יש אומרים שכל שלשה ימים אחרונים - קודם הבדיקה האחרונה - ודאי חומץ (רבי יהושע בן לוי בגמ' שם), שכיון שנמצא חומץ הרי ודאי כבר התחיל להריח ריח חומץ זה שלשה ימים, וכל שריחו חומץ הרי זה חומץ (רשב"ם שם ד"ה ג'), מכאן ולהלן - משלשה ימים למפרע (רש"י קדושין שם ד"ה מכאן ואילך) - ספק (גמ' שם), שלדעתם או שהיין מתחיל להחמיץ מלמטה, ויש לומר שאפילו בשעת הבדיקה הראשונה כבר היה חומץ, או שמתחיל להחמיץ מלמעלה, ואף אם כן הוא, יש לומר שמא עם סילוק ידי הבודק התחיל להריח ריח חומץ, שלדעתם יין שריחו חומץ וטעמו יין דינו כחומץ (בבא בתרא שם, ורשב"א שם).
  • ויש שאמרו בשמם, ששלשה ימים הראשונים ודאי יין, שלדעתו כל שריחו חומץ וטעמו יין דינו כיין, ושלשה ימים אחרונים ודאי חומץ (דרומאי בשם רבי יהושע בן לוי בגמ' שם; רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי בגיטין ג ח, ובבא בתרא ו א), והדברים אמורים כשנמצא חומץ חזק מאד (גמ' שם; ירושלמי גיטין שם), שבודאי כבר עברו שלשה ימים שנעשה חומץ גמור (רשב"ם שם ד"ה אחרונים), שזה ששה ימים שהתחיל להחמיץ ולסוף שלשה נעשה חומץ, ובשלשה אחרונים נתחזק מאד (שם ד"ה כגון), וימים האמצעיים הרי זה ספק (גמ' שם).

אף במוכר חבית יין לחברו והחמיצה, נחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שכל שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר (רב בגמ' שם צו א), וחייב להחזיר ללוקח את המעות שקיבל ממנו (תוספות שם ד"ה כל), שהדבר ידוע שאין היין מחמיץ בפחות משלשה ימים משהתחיל להריח ריח חומץ, והרי זה כמוכר לו יין ונמצא שהוא חומץ, שהוא מקח טעות (רשב"ם שם ד"ה אמר רב), מכאן ואילך ברשות לוקח (רב בגמ' שם), ואפילו אם עדיין לא נתן מעות, חייב ליתנם (תוספות שם).
  • ויש אומרים שאפילו החמיץ תוך שלשה ימים הראשונים ברשות לוקח הוא (שמואל בגמ' שם), אף על פי שהוא בחבית של המוכר (רשב"ם שם), משום שהיין מדלג על כתף בעליו (שמואל בגמ' שם), אם משום שמזלו, היינו חטאו של בעל היין גורם (רש"י בבא מציעא קו ב ד"ה עבדא; רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה ושמואל, בשם רש"י ותשובות הגאונים), או שכיון שנשאו בכתפיו, נתקלקל על ידי נענועיו ומיהר להחמיץ (תוספות שם ד"ה ושמואל, בשם רבנו תם; ראב"ד על הרי"ף שם; עליות דרבינו יונה שם), וכן הלכה (גמ' שם ב, לגירסתנו; רי"ף שם; רשב"ם שם; טוש"ע חו"מ רל ה)[43].

כשהחמיץ מעצמו

יין שהחמיץ מעצמו, מעיקרו היה חומץ (בבא מציעא עג ב) וקלקולו בתוכו (רש"י שם ד"ה דחמרא), שמימות הבציר היה היין מקולקל, אלא שלא היה ניכר הדבר עד שעת חימוץ (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה אבל). ומטעם זה מותר לאדם לקנות מחברו בתשרי מאה כדים של יין בדינר, ואינו נוטלם עד טבת, וכשנוטלם בודק ומחזיר החומץ, ולוקח היין הטוב (כן משמע מבבא מציעא שם; רמב"ם מלוה ח י; טוש"ע יו"ד קעג יג) ואין בו משום רבית (ראה ערכו), אף על פי שבשעה שנוטלם היין יקר יותר, ואת החומץ אינו נוטל, ונמצא מרויח בשכר הקדמתו את המעות (מאירי שם), לפי שלא קנה ממנו אלא יין, ואלו שהחמיצו, מתחילה היו ראויים להחמיץ (רמב"ם שם)

שינוי טעם ושם

יין שהחמיץ, נשתנה טעמו וריחו (בבא קמא צז א), ונשתנה שמו מיין לחומץ (ראה להלן: חומץ יין)[44].

כשהחמיץ במקצת

יין שהחמיץ במקצת, נקרא יין שהקרים (ברכות מ ב, ובבא בתרא צה ב, ועוד, לגירסתנו) - או: שהקריס (ערוך, קרס), או: שקרם (מעשר שני ד ב, לגירסתנו) - מברכים עליו שהכל נהיה בדברו (גמ' שם ושם), שאינו בכלל יין לברך עליו בורא פרי הגפן (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה אומר). ונחלקו תנאים ואמוראים בשיעור החימוץ:

  • יש אומרים שהוא יין שריחו חומץ וטעמו יין, והוא הנקרא "יין הנמכר בחנות" - היינו יין רע, ככל יינות הנמכרים בחנות (רשב"ם שם ד"ה יין), ונקרא יין קוסס (כן משמע מהמשנה שם צג ב), מלשון הכתוב: פִּרְיָהּ יְקוֹסֵס וְיָבֵשׁ (יחזקאל יז ט; רשב"ם שם ד"ה קוססות; ר"ש מעשר שני ד ב) - ומברכים עליו בורא פרי הגפן (רב יהודה בגמ' שם צה ב), ואף מקדשים עליו (רבי יוחנן בגמ' שם צז ב, לפי רשב"ם שם ד"ה למעוטי), ואותה שאמרו שמברכים עליו "שהכל", הדברים אמורים ביין רע יותר מאותו שהוא נמכר בחנות, שיין זה אינו נמכר אלא בקרנות העיר בפרשת דרכים, שיש שם לוקחים הרבה ואינם מדקדקים מה יקנו כפי שעה (רב זביד בגמ' שם צה ב, בדעת רב יהודה, ורשב"ם שם ד"ה בפורצמא). ואין מביאים ממנו לנסכים, אבל אם הביא - יצא (רבי שמעון בן לעזר בתוספתא בבא בתרא (ליברמן) ו י), וכן הלכה (רי"ף פסחים קו ב; רשב"ם בבא בתרא צו א; תוספות שם ד"ה דרומאי; רמב"ם שבת כט יז, ואיסורי מזבח ו ט; טוש"ע או"ח רעב ג).
  • ויש אומרים שיין שריחו חומץ וטעמו יין זהו יין שהקרים, שאמרו שמברכים עליו "שהכל" (רב חסדא בגמ' שם צה ב), ואין מקדשים עליו (רבי יהושע בן לוי בגמ' שם צז ב), ואם הביא ממנו לנסכים - פסול (סתם ברייתא בגמ' שם, וירושלמי סוטה ח ה).

יין קוסס דינו כיין לענין כמה מצוות ודינים שנאמר בהם יין - שמערבים בו, ומשתתפים בו, ומברכים עליו, ומזמנים עליו, ומקדשים בו את הכלה, ומנחמים בו את האבל, ואסור בהורייה ובהיתר נדרים, וחייב עליו על ביאת מקדש, אלא שנסתפקו אם חשוב יין לענין שייעשה בשתייתו בן-סורר-ומורה (ראה ערכו. ירושלמי שם), שכיון שרע הוא אין חוששים שמא ימשך אחריו (קרבן העדה שם).

נזיר - שאסור בין ביין ובין בחומץ (ראה ערך נזיר) - ששתה יין קוסס, לוקה (רבי שמעון בן לעזר בתוספתא שם), ואין אומרים שיצא מכלל יין ולכלל חומץ לא הגיע, אלא הרי הוא בכלל יין (חסדי דוד שם).

אף לסוברים שיין קוסס דינו כיין (ראה לעיל), האומר לחברו מרתף של יין אני מוכר לך - ולא אמר לו מרתף זה - נותן לו יין שכולו יפה (תוספתא שם ח; גמ' שם צה א), ואינו נותן לו יין הנמכר בחנות, שעל יין כזה אין אנשים נותנים את כספם (תוספות שם ד"ה חבית). והמוכר לחברו יין סתם, לא מכר לו יין קוסס, אלא שמכל מקום נמכר הוא בחנות לשם יין (ירושלמי סוטה שם), ואין כאן מקח טעות, שסתם יין חנות יין קוסס הוא (פני משה שם).

אף לסוברים שיין קוסס דינו כחומץ (ראה לעיל) מכל מקום שמו יין (תוספות שם ד"ה נותן), ומטעם זה האומר לחברו מרתף זה של יין אני מוכר לך, נותן לו אף יין הנמכר בחנות (גמ' שם)[45].

יין צימוקים

צימוקים - ענבים שנתייבשו ונצטמקו (רש"י עירובין נא ב ד"ה צימוקין; רשב"ם בבא בתרא צז ב ד"ה צימוקים) - יש שעושים מהם יין, שכותשים אותם ונותנים עליהם מים והם תוססים (ט"ז או"ח רב סק"י, ויו"ד קכג ס"ק יג), ואותו היין כשר לקידוש (ראה ערכו) ולדברים נוספים (ראה להלן), ומכל מקום אינו חשוב יין אלא כשיצא מצימוקים שיש בהם לחלוחית, שאם ידרוך אותם יצא מהם דובשם (כן משמע מהרי"ף פסחים קז א; רמב"ם שבת כט יז; טור ורמ"א או"ח רעב ו, ושו"ע שם רב יא), ושורים אותם במים וסוחטים אותם (רי"ף שם, בשם רבוותא; רא"ש כתובות א טז, בשם רב נסים גאון, ועוד), אבל אין לקדש על יין של צימוקים שאין יוצאת מהם לחלוחית כשסוחטים אותם (רי"ף שם), ואף על פי שאם שורה אותם במים יוצא מהם בעצירתם כעין יין, אינו כלום (מאירי בבא בתרא צז ב)[46].

שיעורו

בשיעור המשקה היוצא מן הצימוקים שייחשב יין, כתבו ראשונים שחשוב יין אף על פי שלא הוציאו הצימוקים יותר מן המים שנתנו בהם, ואינו כתמד (ראה ערכו) של שמרי יין או של חרצנים שנדרכו בקורה, שאם הוציאו כמו שהכניסו אינו כלום (ריב"ש ט; תשב"ץ א נז; מהרלב"ח מא), שהוא דומה לתמד של מים על גבי חרצנים שלא נדרכו בקורה, אלא ברגלי בני אדם, שהחרצנים עצמם בולעים מן המים, והיין יוצא מהם (ריב"ש שם).

נסכים

לנסכים (ראה ערכו), לא יביא יין של צימוקים, ואם הביא כשר (תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) ט ט; בבא בתרא צז ב; רמב"ם איסורי מזבח ו ט), והדברים אמורים ביין שנעשה ממים ששרו בהם צימוקים (יבין שמועה לרשב"ץ, חמץ, עמ' לד; פרי מגדים או"ח תסב, אשל אברהם סק"ו, ושאלת יעבץ א עג, בדעת כמה ראשונים).

קידוש

בקידוש (ראה ערכו), שאין אומרים אותו אלא על יין שראוי להתנסך על גבי המזבח (ראה ערך הנ"ל), כיון שבנסכים אם הביא יין צימוקים - כשר (ראה לעיל) מקדשים עליו אף לכתחילה (גמ' שם א; רמב"ם שבת כט יז; טוש"ע או"ח רעב ו)[47], ומברכים עליו בורא פרי הגפן (שו"ע שם רב יא). וכן כשר הוא לארבע-כוסות (ראה ערכו. שו"ת הרדב"ז א תעט; ט"ז או"ח תעב סק"י; משנה ברורה שם ס"ק לז, בשם אחרונים)[48].

יין גוים

אף באיסור יין-של-גוים (ראה ערכו), יין צימוקים הרי הוא כיין ומתנסך (רמב"ם מאכלות אסורות יז יא; איסור והיתר הארוך כב, בסופו; רמ"א יו"ד קכג יא).

נדרים

בנדרים - שהולכים בהם אחר לשון בני אדם (ראה ערך נדר) - הנודר מן היין אסור אף ביין צימוקים (חידושי הרעק"א יו"ד ריז טו, בשם תורת חסד; פרי הארץ יו"ד טו)[49].

חומץ יין

יין שהחמיץ, הוזכר במקרא בשם חֹמֶץ יַיִן (במדבר ו ג), או בשם חֹמֶץ (תהלים סט כב; משלי י כו; ועוד).

לנסכים וקידוש

חומץ פסול לנסכים (כן משמע מבבא בתרא צה ב וירושלמי סוטה ח ה), ואין מברכים עליו בורא פרי הגפן (משנה ברכות מ ב; רמב"ם ברכות ח ח; טוש"ע או"ח רד א), ואין אומרים עליו קידוש היום (גמ' שם צז ב).

יין של גוים

ובאיסור יין-של-גוים (ראה ערכו) שנינו שאין חומץ של גוים אסור, אלא אם כן היה מתחילתו יין ביד הגוי (משנה עבודה זרה כט ב; רמב"ם מאכלות אסורות יא יג; טוש"ע יו"ד קכג ו), אבל אם קנה הגוי חומץ מישראל - או נגע בחומץ של ישראל (תוספות שם ד"ה אי) - אינו נאסר (רש"י שם ד"ה שהיה), לפי שאין האיסור ביין של גוים אלא במקום שיש לחוש שמא ניסכוהו לעבודה זרה (ראה ערך הנ"ל), וחומץ אינם מנסכים (כן משמע מהגמ' שם, ורש"י שם).

טומאה

ומכל מקום לענין הכשר (ראה ערכו) אוכל לקבל טומאה - שאינו אלא על ידי אחד משבעה משקים, שאחד מהם יין (ראה ערך הנ"ל) - אף חומץ בכלל משקה (מכשירין ג ב). וכן חיוב נטילת-ידים (ראה ערכו) לאוכל דבר שטיבולו באחד משבעה משקים (ראה ערך נטילת ידים) נוהג אף בדבר שטיבולו בחומץ (כן משמע מרשב"ם פסחים קטו א ד"ה כל, ותוספות שם קיד א ד"ה מטבל). נזיר (ראה ערכו), עשה בו הכתוב חומץ כיין, שנאמר: חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה (במדבר ו ג), ובא הכתוב להשמיענו שלא נלמד מאיסור עבודת שתויי-יין (ראה ערכו) במקדש, שלא עשה בו חומץ כיין (ספרי נשא כג).

שתייתו ביום הכפורים

החומץ, אף על פי שמחמת חמיצותו יצא מכלל יין, יש שהוא ראוי לשתיה, וכן אמרו באיסור אכילה ושתיה ביום הכפורים - שאינו חייב אלא באוכלים שהם ראויים לאכילה, ובמשקים שהם ראויים לשתיה (ראה ערך יום הכפורים) - שאף אם שתה חומץ חייב (יומא פא ב)[50].

ברכתו

לענין ברכת-הנהנין (ראה ערכו) נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שמברכים שהכל נהיה בדברו (תנא קמא במשנה ברכות מ ב) אם מזוג קצת (רא"ש שם ו כג), היינו שעירבו במים עד שראוי לשתותו (טוש"ע או"ח רד א), אבל על החומץ לבדו אינו מברך כלום מפני שהוא מזיקו (רא"ש שם; טוש"ע שם ב), והיינו אם היה החומץ חזק שמבעבע כששופכים אותו על הארץ (מגן אברהם שם ס"ק יג)[51].
  • ויש אומרים כל שהוא מין קללה - שהיה טוב ונפסד (רבנו יונה שם) - אין מברכים עליו (רבי יהודה במשנה שם)[52].

יין וחומץ

יין וחומץ, נחלקו תנאים אם הם נחשבים לשני מינים, ואין תורמים ומעשרים מזה על זה (רבי בתוספתא תרומות (ליברמן) ד ז, וגמ' בבא בתרא פד ב); או שמין אחד הם (חכמים בתוספתא שם, וגמ' שם), ואם תרם מזה על זה, ואפילו מן החומץ על היין, תרומתו תרומה, וכדרך שאמרו כן בתורם מן הרע על היפה, אף על פי שעבר על איסור (גמ' שם, ורשב"ם ד"ה מין אחד). ומכל מקום במוכר לחברו יין ונמצא חומץ, או חומץ ונמצא יין, הכל מודים ששניהם יכולים לחזור בהם (ראה ערך מקח טעות. כן משמע מסתם משנה שם פג ב) - אף על פי שהמוכר לחברו חטים יפות ונמצאו רעות, או רעות ונמצאו יפות, המתאנה בלבד יכול לחזור בו (ראה ערך הנ"ל) - לפי שיש שנוח לו בטעם יין, ויש שנוח לו בטעם חומץ (גמ' שם פד ב), אף על פי שיין עדיף (רש"י קדושין מח ב ד"ה איכא), מה שאין כן בחטים יפות ורעות, שטעם אחד ושם אחד להם (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה אבל).

וכן הגוזל יין והחמיץ, משלם כשעת הגזילה, ואינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך (משנה בבא קמא צו ב) כיון שנשתנה טעמו וריחו (גמ' שם צז א).

וכן חומץ של איסור שנפל לתוך יין של היתר, אף באופן שמין במינו אינו בטל - כגון באיסור טבל ויין נסך, או אף בשאר איסורים לסוברים כן (ראה ערך בטול אסורים) - אמרו שאינו אוסר אלא בנותן טעם (עבודה זרה סו א; רמב"ם מאכלות אסורות טז לה; טוש"ע יו"ד קלד ו), אף לדעת הסוברים ששניהם מין אחד הם (מאירי שם), לפי שאינם דומים זה לזה לא בריח ולא בטעם (רש"י שם ד"ה חלא), ואין להם שם אחד (תורת הבית הארוך ה ה).

טיבול בו

חומץ ראוי לטבל בו את הפת, כמו שנאמר: וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ (רות ב יד), וכן רגילים לטבל בו ירק (כן משמע מרשב"ם פסחים קט א ד"ה כל שטיבולו, ותוספות שם קיד א ד"ה מטבל) או בשר (כן משמע מרש"י שם מ ב ד"ה חרוסת, ועירובין כט א ד"ה חומץ). ובערוב-תחומין (ראה ערכו) ושתופי-מבואות (ראה ערכו) שיעור חומץ לערב בו הוא כדי לטבל בו (עירובין כט א), היינו לטבל מזון שתי סעודות (כן משמע מהגמ' שם; רמב"ם עירובין א י; טוש"ע או"ח שפו ו).

נתינתו לתוך מאכל

חומץ ראוי הוא לתת אותו לתוך המאכל או לתוך התבשיל לתקנו (כן משמע משבת קמ א, ושם קנו א).

בדעת התנאים הסוברים שאין איסור ליתן בשבת תבלין לקדירה רותחת שהעבירה מעל האש, שהיא כלי-ראשון (ראה ערכו), אלא אם כן יש בתבשיל חומץ או ציר (ראה ערכו. רבי יהודה במשנה שבת מב ב, לפי הגמ' שם), ביארו ראשונים שחומץ וציר מבשלים את התבלין הניתן לתוכם כשהם רותחים (רש"י שם ד"ה חוץ). וכן בנותן יין לתבשיל חם, או שמן לאלפס וקדירה כשהם רותחים, לדעתם לא הוקבעו היין והשמן למעשר - שבישול קובע למעשר (ראה ערך קביעות למעשר) - אלא אם נתנם לתבשיל שיש בו חומץ וציר (רבי יהודה במעשרות א ז), שהם מבשלים את היין והשמן משום חריפותם (פירוש המשניות לרמב"ם שם). וכן כתבו הפוסקים במה שאמרו בכל מקום שכלי שני אינו מבשל, שאם יש שם חומץ, אף כלי שני מבשל (רמ"א יו"ד סט ט, וש"ך שם ס"ק לח)[53].

רפואה

חומץ יש שהוא משמש לרפואה, ומספר דינים נאמרו בענין זה:

  • מי שבלע עלוקה או צירעה ועומד למות, שישקוהו חומץ, שלא ימהר למות עד שיעשו לו רפואה (עבודה זרה יב ב), או עד שיספיק לצוות על ביתו (גמ' שם, וגיטין ע א).
  • מי שנגפה ידו או רגלו בשבת, אסור הוא לצומתה - לכווצה (כן משמע מערוך, צמת) - בחומץ (שבת קט א; רמב"ם שבת כא כג; טוש"ע או"ח שכח כט), לפי שהוא חזק, ויש בו משום רפואה (טוש"ע שם).
  • החושש בשיניו לא יגמע בהם בשבת את החומץ ויפלוט אותו (משנה שבת קיא א, וגמ' שם; רמב"ם שם כד; טוש"ע שם לב), שהדבר ניכר שלרפואה הוא עושה, ורפואה אסורה בשבת (ראה ערך רפואה. רש"י שם ד"ה לא יגמע), אבל מגמע ובולע (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), וכן מטבל הוא כדרכו - מאכלו ופתו בחומץ (רש"י שם ד"ה מטבל כדרכו) - ואם נתרפא נתרפא (משנה שם).
  • החושש במתניו לא יסוך בהם - בשבת - חומץ (משנה שם; רמב"ם שם כג; טוש"ע או"ח שכז א), שאין אדם סך אותו אלא לרפואה (רש"י שם ד"ה לא יסוך).

ומכל מקום אין דרכו של חומץ לסיכה, לפיכך אמרו שאסור לסוך בחומץ של מעשר-שני (ראה ערכו. מעשר שני ב א), ושל שביעית (ראה ערך פרות שביעית. שביעית ה ב), ושל תרומה (ראה ערכו. תוספתא תרומות (ליברמן) ט ז)[54].

חומץ סתוניות

שם "חומץ" מצינו אף במשקה היוצא מענבים קשים ורעים שיינם חמוץ (ר"ש תרומות יא ב; תוספות נדרים נג א ד"ה בסתוניות), ומשקה זה נקרא חומץ סתוניות (משנה תרומות שם ונדרים שם), היינו ענבים הנמצאים בגפנים בימות החורף, שאין מתבשלים לעולם, ועושים מהם חומץ (רש"י חולין קכ ב ד"ה סיתווניות; ר"ן נדרים שם ד"ה הנודר מן התמרים), או: חומץ ספוניות (ברכות לח א), היינו סופי ענבים שאין מתבשלים עולמית (רש"י שם ד"ה וחומץ). ואין דינו כיין אלא כמי פירות, וכן שנינו בתרומה ומעשר שני, שאין עושים מסתוניות חומץ, כדין שאר פירות שאמרו בהם שאין משנים אותם מברייתם אלא זיתים וענבים בלבד (תרומות שם ג). וכן באוכל תרומה בשוגג, דינו כמי פירות, שנחלקו בהם תנאים אם משלם חומש (שם ב), או לענין הכשר (ראה ערכו) לקבל טומאה על ידי משקים, או לענין טומאת משקים, שנחלקו בהם תנאים אם דינם כמשקים (משנה שם), ומכל מקום אינו בכלל חומץ סתם, והנודר מחומץ מותר בחומץ סתוניות (משנה נדרים שם; רמב"ם נדרים ט יד; טוש"ע יו"ד ריז יד).

הערות שוליים

  1. כד, טורים רטו-רפג.
  2. על משקה היוצא משאר פירות, ראה ערך מי פירות.
  3. ויש שריבו מ"שכר" לימודים לגבי יין (תנא קמא ורבי אליעזר בכריתות יג ב).
  4. על משקה של שעורים או של תמרים, שהוזכר בתלמוד בשם שיכר, ראה ערך חמר מדינה וערך שכר של גוים.
  5. על מים ששרו או בישלו בהם צימוקים, שיש שדינם כיין, ראה להלן: יין צימוקים; על תמד, שיש שדינו כיין, ראה ערך תמד; על ענבים שנעשו יין, שחשוב שינוי לענין השבת גזלה וגנבה ועוד, ראה ערך שנוי; על הזמן שנחשב גמר מלאכתו של היין, לענין איסור טבל וחיוב הפרשת תרומות ומעשרות, ראה ערך גמר מלאכה.
  6. וכן בקידוש של יום טוב, לסוברים שקידוש בו הוא מן התורה (ראה ערך קידוש. רמב"ם שבת כט יח).
  7. ואף לסוברים ששאר נדרי עינוי נפש אינם בכלל התנאי (ראה ערכים הנ"ל), על שתיית יין ודאי הקפיד, לפי שיש בה עינוי נפש מרובה (ר"ן שם).
  8. על האיסור לשתות יין במיני זמר לאחר החורבן, ראה ערך זכר לחרבן; על הימנעות משתיית יין שנמנית בין דרכי התשובה, ראה ערך תשובה.
  9. ורבי יהודה בן בתירה מתיר מפני שממעיט התיפלות.
  10. על המברך על היין, שפטור מברכה על כל מיני משקים ששותה אחריו, ראה ערך ברכת היין: יין ושאר משקים; על יין שבתוך המזון שאינו נפטר בברכת הפת, ראה ערך ברכת הפת: בסעודה; על שינוי יין, שמברך עליו "הטוב והמטיב", ראה ערך ברכות הודאה.
  11. בבן-סורר-ומורה (ראה ערכו) שנינו: אכל כל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין, אינו נעשה בן סורר ומורה, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלֲלֵי בָשָׂר לָמוֹ (משלי כג כ. משנה סנהדרין ע, וגמ' שם עא א), שאלה מושכים אותו להתרגל בהם (כן משמע מהגמ' שם ע ב). ועוד שנינו: יין של צהרים מוציא את האדם מן העולם (אבות ג י), שמבטל תלמוד תורה, ומביאו לידי עבירה (רבינו יונה שם), וכן: יין לצדיקים רע להם ורע לעולם (משנה סנהדרין עא ב, וגמ' שם עב א. ושם: לרשעים, הנאה להם והנאה לעולם, וברש"י: שכששותים אינם חוטאים ואינם מריעים לבריות, שאין עוסקים בתורה (רש"י שם עא ב ד"ה לצדיקים).
  12. על ריח היין, שמכוחו ראוי היין לזילוף, ראה להלן: חדש וישן.
  13. על פרטי הדינים באיסור כלי שהיה בו יין, ופרטי הדינים בהכשרו, ראה ערך כלי היין; על יין אסור הבלוע בכלי, אם חשוב נותן טעם לשבח ואוסר יין כשר שהוכנס לאותו הכלי, ראה ערך נותן טעם לפגם.
  14. על יין טבל שנתערב חדש בישן, שתורם ומעשר ממנו עליו, ואין צריך לעשר עליו ממקום אחר, שאני אומר שיש במעשר משניהם כפי החשבון, לפי שדבר לח נבלל יפה, ראה ערך בילה.
  15. ויש הסוברים שלא בחביות קטנות, אלא בכדידיות בינוניות (סתם תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) ט י).
  16. על עשן או הבל, שיש שמזיק ליין ויש שמשביחו, ראה ערך הרחקת נזיקין, ולהלן: מתוק, מבושל ומעושן.
  17. ויש שנקרא בראשונים בשם "תירוש" (רש"י ורש"י כת"י מנחות פו ב ד"ה לא מתוק; רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה יין מגתו; רמב"ם שכירות יב יב; ועוד).
  18. מצינו גם להיפך, שיין חדש משובח מן הישן, ולכן יש מהתנאים הסובר שאין מביאים יין ישן לנסכים (ראה ערכו. רבי במשנה מנחות פו ב), לפי שהיין בשעת אדמימות מובחר הוא, וכשעברה שנתו אינו אדום כל כך כבשנתו הראשונה (רש"י כת"י שם ב ד"ה אל תרא); ואין הלכה כמותו (רמב"ם איסורי מזבח ז ז).
  19. על ריח היין אם נחשב כהנאה, לענין איסורי הנאה, ועל ריח יין של איסור שנבלע בהיתר, ראה ערך ריח; על רתיחת יין חדש, אם היא חשובה חיבור ליין לענין מגע טומאה ולענין מגע גוי, ראה ערך חבור וערך יין של גויים.
  20. לביאורים נוספים, ראה: רשב"א ומאירי וריטב"א שם.
  21. ויש מפרשים שחי היינו "מזוג ואינו מזוג", ובברכת הארץ מוסיף מים עד שיהא מזוג כראוי (תוספות שבת עו ב ד"ה כדי, ועירובין כט ב ד"ה כדי, ופסחים קח ב ד"ה שתאן, בשם רבנו תם).
  22. על יינות שלנו, אם אף הם צריכים מזיגה, ראה להלן.
  23. וכן יש אמוראים שמצינו שאמרו שכן השיעור לענין כוס-של-ברכה (שבת עו ב), וארבע-כוסות (ראה ערכו. פסחים קח ב).
  24. ויש מן הראשונים שכתב שאין יין שלנו גרוע מיין השרוני, ששיעור מזיגתו הוא שני חלקים מים ואחד יין (שיטה מקובצת בבא בתרא צז א, בשם רבינו יהודה).
  25. על המוציא יין קרוש שאינו ראוי למזיגה מרשות לרשות בשבת, ראה ערך מוציא; על יין מזוג שנאמר בחיוב של בן סורר ומורה, ראה ערכו; על יין מזוג אם יש בו משום איסור גלוי, ראה ערך גלוי; על האיסור שגזרו חכמים ביין שנגע בו גוי, שנוהג אף ביין מזוג, ועל שיעור מזיגה ששוב אינו חשוב יין אף לענין איסור זה, ראה ערך יין של גוים: היין; על מזיגת הגוי ליין של ישראל, שאסורה, ואם היין נאסר בכך, ראה ערך הנ"ל: משום הרחקה; על יין המזוג בדבש או בדברים מרים ועוד, או שנתערב במשקים אחרים, ראה להלן: עם תערובות שונות.
  26. או: שהיו תולים את הענבים בשמש (רש"י כת"י שם פו ב ד"ה הלוסטין; תוספות שם פז א ד"ה הליסטיון, בשם רש"י, ודחו), או: שהמתיקו את היין בשמש (רמב"ם איסורי מזבח ו ט, לפי כסף משנה שם).
  27. לדעות נוספות, ראה: גמ' שם; רבנו גרשום שם; כסף משנה שם.
  28. ויש הסובר שמקדשים בין על יין המתוק מחמת עצמו, ובין על יין המתוק מחמת השמש (משנה ברורה שם סק"ח, בדעת השו"ע).
  29. ויש מן הראשונים שכתב שיין מבושל אינו גרוע מיין שאינו מבושל, אלא אדרבה, עדיף ממנו, וזה שאין תורמים מן המבושל על שאינו מבושל, הרי זה לפי שנאמר לענין תרומה: רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וגו' (דברים יח ד), ואילו היין המבושל אינו בכלל תירוש, לפי שנשתנה (תשב"ץ א פה).
  30. ויש שכתבו לענין קידוש בלבד - שאינו אלא ביין הראוי להתנסך על גבי המזבח - שאין מקדשים על יין מבושל (רמב"ם שם, לפי מגיד משנה שם; אור זרוע א קסב, בשם בשר על גחלים).
  31. על יין מבושל, אם יש בו משום איסור גלוי, ראה ערכו.
  32. ויש שנקטו שלא נאמרו הדברים אלא לדעה שהנודר מן החלב אסור בקום החלב, אבל להלכה שהנודר מן החלב מותר בקום, הוא הדין שהנודר מן היין מותר ביין מבושל (מאירי שם נג א, בשם יש אומרים, על פי ירושלמי שם; פסקי ריא"ז שם ו ב ח).
  33. על מגע גוי ביין מעושן, אם אוסרו בכך, ראה ערך יין של גוים.
  34. על האיסור שגזרו חכמים ביין שנגע בו גוי, אם נוהג אף ביין קונדיטון, ראה ערך יין של גוים: היין; על איסור גלוי אם נוהג בקונדיטון, ראה ערך גלוי.
  35. ועוד דינים נאמרו בה, ראה: עבודה זרה ל א, וחולין ז א.
  36. ויש הסובר שדוקא שיכר תאנים אינו מפסיד טעם היין (מגן אברהם שם סק"ג, בשם הש"ך).
  37. ויש סוברים שאף בנתערב בשיכר או בשאר משקים, דין שיעור עירובו כשיעור יין מזוג במים (מגן אברהם רד ס"ק טז, בדעת הט"ז; באור הגר"א או"ח רב א), ושאפשר שכיון שאינם פוגמים את טעם היין, אין היין בטל בהם אף ביותר מששה חלקים, אלא שמכל מקום ביינות שלנו - שאינם חזקים כל כך - ודאי בטל (מגן אברהם שם).
  38. ויש שכתב שהולכים בו אחר הטעם (פירוש רבי דוד עראמה לרמב"ם שבת כט יד).
  39. ויש מהראשונים שהשמיט (רמב"ם), ומשמע שסובר שאם הביא - פסול (זבח תודה מנחות שם, בדעת הרמב"ם, ותמה).
  40. על שאר הדינים של המוכר יין לחברו, והאופנים שמותר לערב בו את שמריו, ראה ערך מקח טעות; על יין צלול ושאינו צלול, אם תורמים ומעשרים מזה על זה, ואיזה מהם יפה יותר או מתקיים יותר, ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות.
  41. או שיין גמור הם (שלחן ערוך הרב שם י).
  42. אם אסור במגע גוי, ראה ערך יין של גוים: היין.
  43. על המוכר לחברו יין והחמיץ לאחר שלשה ימים, והאופנים שההפסד הוא על המוכר או שהוא על הלוקח, ראה ערך מקח טעות.
  44. אם היין והחומץ נחשבים כמין אחד, לענין שתורמים ומעשרים מזה על זה, ולענין ביטולם זה בזה, ולדינים נוספים, ראה להלן: חומץ יין.
  45. על המוכר לחברו מרתף של יין שיש בו חביות הרבה, ועל האופנים שהלוקח מקבל עליו עשר קוססות למאה, ראה ערך מקח טעות.
  46. ויש מהאחרונים שכתב ליישב המנהג שעושים יין מצימוקים שאין בהם לחלוחית, שלא אמרו שאינו יין אלא לדעה שטעם-כעיקר (ראה ערכו) הוא דין דרבנן, ואנו סומכים על הדעה שהוא מן התורה (ראה ערך הנ"ל: הכלל ומקורו. ערוך השלחן או"ח רב טו).
  47. ואף לסוברים שיין צימוקים שיש בו מים פסול לנסכים (ראה לעיל) - לקידוש כשר, שהרי מקדשים על יין מזוג (משכנות יעקב שם).
  48. ויש סוברים שלא אמרו שכשר לכתחילה אלא כשאינו מוצא יין אחר (תשובות הגאונים (שערי תשובה קיז, בשם הנגיד ורב עמרם), ואינו דומה ליין מזוג - שמקדשים עליו אף לכתחילה (ראה לעיל: חי ומזוג) - לפי שאין כאן אף חלק עשירי מן היין, אלא שמשום שעת הדחק התירו (ראבי"ה פסחים תקכה).
  49. ויש מן האחרונים שצידד לומר שלסוברים שהנודר מן היין מותר ביין קונדיטון (ראה צלעיל: עם תערובות שונות), כל שכן שמותר ביין צימוקים, ואף לדעת הסובר שאסור, אפשר שלא אמר כן אלא בקונדיטון, שמתחילה היה יין ואחר כך נעשה קונדיטון, מה שאין כן ביין צימוקים, שמעולם לא נקרא בשם יין סתם (מהר"ש הלוי יב).
  50. יש מהתנאים הסובר שהדברים אמורים אף בחומץ חי, לפי שמשיב את הנפש ומבטל את העינוי (רבי בגמ' שם, ורש"י ד"ה משיב); אלא שאין הלכה כן, ואינו חייב אלא בשותה חומץ מזוג (גמ' שם).
  51. ויש מהראשונים הסובר שאף אם אינו מזוג מברך עליו, שכיון שאם שתה ממנו הרבה נהנה ממנו, לא יצא מתורת אוכל (רבנו יונה שם).
  52. על חיוב תרומות ומעשרות בחומץ, ראה ערך תרומה וערך מעשרות; על הגומע חומץ של תרומה בשוגג אם משלם חומש, כדין אוכל תרומה בשוגג, ראה ערך חומש וערך תרומה; על חומץ שאסרה התורה לנזיר, אם הדברים אמורים אף בחומץ שאינו ראוי לשתיה, ראה ערך נזיר.
  53. על חומץ של איסור שנתערב בתבשיל באופן שנותן בו טעם לפגם, וכן על דברים של איסור שפוגמים בשאר משקים ובחומץ הם לשבח, ראה ערך דבר חריף וערך נותן טעם לפגם; על חומץ אם יש בו משום איסור גלוי, ראה ערך גלוי.
  54. על צמיתת בשר וכבד בחומץ, שלא יפלטו דם, ועל צמיתת שעורים או קמח בחומץ שלא יחמיצו, ראה ערך חליטה.