מיקרופדיה תלמודית:יורד לאומנות חברו

הגדרה^[1] - האיסור על אדם להתחרות בחברו ולקפח בכך את פרנסתו

האיסור וגדרו

האיסור

היורד לאומנותו של חברו, היינו שבא לעסוק באותה אומנות או באותו מסחר שחברו עוסק בהם, חברו מעכב עליו - באופנים מסויימים (על האופנים הללו, ראה בפרקים הבאים) - שהרי הוא מקפח בכך את פרנסתו (ראה בבא בתרא כא ב וכב א, ורמב"ם שכנים ו ח ואילך, וטוש"ע חושן משפט קנו ה ואילך), שבני אדם שהורגלו לבוא אל הראשון, יבואו עתה אל זה (ראה רש"י ושאר ראשונים שם כא ב), וכן בני העיר מעכבים על בני עיר אחרת מלמכור סחורה בעירם (ראה גמרא שם כב א, ורמב"ם שם וטוש"ע שם, וראה להלן: בבני עיר אחרת). וכתבו ראשונים שהיורד לאומנות חברו נקרא רשע (מאירי מכות כד א, ושו"ת חתם סופר חו"מ סא), וגוערים ומוחים בו (שו"ת רשב"א ג פג); ויש מן האחרונים שכתבו שהיורד אינו נקרא רשע (שו"ת חות יאיר מב, וראה שם שכתב שכן מוכח משו"ת מהרש"ל לו).

גדרו

בגדר האיסור לרדת לאומנות חברו, מצינו כמה דעות:

• יש ראשונים שכתבו שכל המקפח פרנסתו של חברו הרי הוא בכלל "אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ" (דברים כז יז. שו"ת מהרש"ל פט, בשם הרוקח, וראה שם לו; ביאורי מהרש"ל לסמ"ג לאוין קנג; שו"ת מהר"ם שיק אורח חיים שיב. וראה שו"ת הרמב"ם [פריימן] רעג), שאף שהלאו: לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ וגו' (דברים יט יד), האמור על המשנה את הגבול שבין שדהו לבין שדה חברו ומעבירו לתוך שדה חברו (ראה ערך הסגת גבול), אינו אמור אלא על גזילת קרקע על ידי הסגת הגבול (ראה ערך הנ"ל), ארור מסיג וגו' בא ללמדנו איסור למקפח פרנסת חברו בדרך מקח וממכר (ביאורי מהרש"ל לסמ"ג שם, וכן כתב בשו"ת מהרש"ל שם בדעת הרוקח^[2]).

• יש מהאחרונים שכתבו שהוא בכלל גזל, ואסור מן התורה (ראה שו"ת רמ"א י, ובשו"ת חתם סופר חו"מ עט, בדעתו), ולפיכך אף נכרי שבא לרדת לאומנות של ישראל - מעכבים עליו, שהרי גזל הוא אחת משבע מצוות בני נח (ראה ערך בן נח: בגזל), ודיני ממון של בני נח ושל ישראל הם אותם הדינים (ראה ערך הנ"ל. שו"ת רמ"א שם, וחתם סופר שם בדעתו^[3]).

• יש אחרונים שכתבו שהאיסור לרדת לאומנות חברו אינו אלא מדרבנן, משום תיקון העולם (בית יוסף חו"מ קנו ד"ה החלק השלישי, לענין האיסור לסחור בעיר אחרת. ופשוט שהוא הדין בשאר יורד לאומנות חברו. וראה שו"ת משיב דבר ב ט).

• יש ראשונים שכתבו שהאיסור לירד לאומנות חברו הוא כאותה שאמרו בעני המהפך בחררה (ראה ערכו) - במי שמחזר על חררה לקנותה (ראה תוספות קידושין נט א ד"ה עני, ושאר ראשונים קידושין בשם רבינו תם) - שאם בא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע (ראה גמרא קידושין שם, וראה ערך הנ"ל), מפני שיכול למצוא לקנות חררה אחרת, ואף זה יכול לעסוק באומנותו במקום אחר (ריטב"א בבא בתרא כא ב ד"ה דינא, וראה שם קידושין נט א).

• ומהראשונים יש שכללו את היורד לאומנות חברו בכלל דיני הרחקת-נזקין (ראה ערכו. שו"ת הרא"ש ה ג, וכן כתב שו"ת בית אפרים חו"מ כו מדעת עצמו, ודן שם אם חשוב כ"גירי - דיליה", ראה ערכו).

מידת חסידות

אף באופן שמן הדין מותר לו לאדם לרדת לאומנות חברו, כגון ששניהם בני אותו מבוי - כדעת רבים מהראשונים להלכה (ראה להלן: בבני אותה העיר) - כתבו ראשונים שמידת חסידות היא שלא לעשות כן, שנאמר: ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ וגו' לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה (תהלים טו א-ג), ודרשו: שלא ירד לאומנות חברו (מכות כד א), ואין הדברים אמורים אלא באופן שמשורת הדין אי אפשר לעכב עליו (שו"ת מהר"ם בן בכרי [דפוס פראג] תרעז, וראה שו"ת עמק שאלה חו"מ א; שו"ת חות יאיר מב, ושו"ת בית אפרים חו"מ כז), ואין בו נדנוד עבירה, אלא שהצנועים והפרושים פורשים מכך (חות יאיר שם). וכן כתבו ראשונים בכלל הנהגות תלמיד חכם, שאינו יורד לאומנות חברו (רמב"ם דעות ה יג, וראה שם בכסף משנה המקור), והוא באופנים שמותר לרדת לאומנות מן הדין, ומידת חסידות היא שלא לעשות כן (ראה שו"ע הרב שם, ובמגיד משנה שם אות לג).

במקום שאין בו איסור משום יורד לאומנות חברו, מטעמים שונים - ראה בפרקים הבאים - אם אסור לעשות כן משום עני המהפך בחררה, ראה ערך עני המהפך בחררה.

כשקראו רשע

אותה שאמרו: הקורא לחברו רשע, יורד עמו לחייו (קידושין כח א, ובבא מציעא עא א), פירשו גאונים וראשונים שמותר לחברו לירד לאומנותו (תשובות הגאונים שערי צדק ד א סי' ג מרב שר שלום; ערוך ערך חי; רש"י ותוספות ר"י הזקן קידושין שם; שיטה מקובצת בבא מציעא שם בשם רבנו יהונתן), אף באופן שמן הדין יכול היה הלה לעכב עליו מלרדת אליה (ראה בפרקים הבאים), שכיון שקרא אותו רשע אינו יכול לעכב עליו, ואף מותר לו לעשות כן לכתחילה (שערי צדק שם; ערוך שם; שו"ת ריב"ש שעד), שכיון שקראו רשע גרם שבני עירו יחשדו אותו בעבירות גדולות, ולא ירחמו עליו, ולכן מותר לו למעט פרנסתו של זה, מידה כנגד מידה (שיטה מקובצת בשם רבנו יהונתן שם), או שכיון שזה קראו רשע, על כן ירד לאומנותו, שכל העושה כן קרוי רשע (ראה לעיל. שו"ת חתם סופר חו"מ עט, בדעת הערוך).

ויש ראשונים חולקים וסוברים שאסור לחברו לרדת לאומנותו (רש"י בבא מציעא שם ד"ה יורד, ופירש "יורד עמו לחייו" בענין אחר; פסקי תוספות שם), שלא התירו חכמים להינקם ולגמול רעה (רש"י שם).

בשאר בעלי עבירות, כתבו אחרונים שלדברי הכל אין לירד לאומנותם, שהרי מצווים להחיותם, ואסור להפסיד את פרנסתם (שו"ת כתב סופר חו"מ כ, וראה דברי חיים חו"מ ב מז, ופרי השדה ג כג, טעם אחר).

כשאין תועלת בשמירת האיסור

אין איסור על אדם לירד לאומנות חברו אלא כשהאיסור נשמר בדרך כלל, אבל כשבאים סוחרים נכרים וסוחרים כחפצם, ואין תועלת בשמירת האיסור, מותר אף לישראל לסחור, שאינו צריך להפסיד בלי שיועיל הדבר (שו"ת מהרשד"ם חו"מ תז ותמא, וראה שם יו"ד קכו; שו"ת בית אפרים חו"מ כז; שו"ת חתם סופר חו"מ סא).

כשהאומנות היא לזמן קצוב

היה עסוק באומנות לזמן קצוב, כגון מלמד שנשכר אצל בעל הבית לזמן קצוב, ובא מלמד אחר להשתדל אצל בעל הבית שישכרנו לאחר שייגמר הזמן, יש מהאחרונים שכתבו שאין הראשון יכול לעכב עליו מדין יורד לאומנות חברו, שאין איסור בירידה לאומנות חברו אלא כשהאומנות היא תמידית, כגון שהעמיד ריחיים בלי זמן קצוב, שאסור לאחר להעמיד ריחיים אצלו, מה שאין כן כשהיתה האומנות לזמן קצוב, אף שהוא רוצה להמשיכה, ולפיכך אם אדם חכר מהשלטון זכות של מכירת יין וכיוצא לזמן מסויים, ובא אחר להשתדל לחכור זכות זו לאחר שייגמר הזמן, אין החוכר יכול לעכב עליו (ים של שלמה קידושין ג ב; שו"ת משאת בנימין כז, בשם מורו; שו"ת שארית יוסף סוף סי' יז).

פסק מאומנות זו ותפס אחרת

בן אומנות שפסק מלעסוק באומנותו ותפס לו אומנות אחרת, יש ראשונים שכתבו שאינו יכול לעכב על אחר הבא לקבוע אומנות כיוצא באומנותו הראשונה (פסקי רקאנטי תצ).

ויש שכתבו שבן העיר שהוחזק בעסק של הלואה לנכרים ברבית, ויצא לעיר אחרת ודר בה שנים עשר חודש, ופסק מלשלם מס בעירו הראשונה, איבד את זכותו בה, ובני העיר מעכבים עליו מלעסוק שוב בעירם בהלואות (שו"ת מהרי"ק קפז (קצא), וכעין זה בתמת ישרים קיט, והובא בכנסת הגדולה חו"מ קנו הגהות בית יוסף יא).

האם איסור זה קיים אף על קונים

האיסור לקפח פרנסת חברו, כתבו אחרונים שהוא אף על מי שבא לקנות סחורה בעיר אחרת באופן שגורם בזה הפסד לבני העיר, כגון שהיתה פרנסת בני העיר מעיבוד עורות ומכירתם, ובאים בני אדם מערים אחרות לקנות בעיר עורות שאינם מעובדים, בני העיר מעכבים עליהם שלא יקנו, שהרי פרנסתם מתקפחת על ידי כך (שו"ת משפטי שמואל מח; שו"ת תורת חיים למהרח"ש ג קא; שו"ת משפט צדק ב עז (הב'), וראה שם א מו; חקרי לב מהדורא בתרא חו"מ טז (דף רכג ע"א) ועוד).

ויש מהאחרונים שכתבו שלא אסרו לירד לאומנות אלא על המוכרים, אבל מותר לקונים לקנות כל מה שירצו, אף שעל ידי כך מתקפחת פרנסת בני העיר, שכן אף למכור לא אסרו אלא מעט מעט כדרך החנוונים, אבל מותר לבן עיר אחרת למכור בעיר זו הרבה בבת אחת, והוא הדין שמותר לקנות הרבה בבת אחת (שו"ת מהרשד"ם חו"מ שסג), ואף לדעתם אם באים לקנות מעט מעט - אסור (שו"ת נשמת כל חי חו"מ טז, שכן הבינו כמה אחרונים בדעת מהרשד"ם, ושכן משמע במהרשד"ם עצמו חו"מ תז^[4]). וכן אם בגללם מתרבה המס המוטל על בני העיר, יכולים לעכב עליהם (שו"ת פני משה ב קיא, וכנסת הגדולה חו"מ קנו הגהות הטור כה, שכן משמע במהרשד"ם שם).

תקנות שנתקנו במשך הדורות

במשך הדורות נתקנו תקנות שונות בסדרי הנהגת המסחר, באופנים שאין בהם משום יורד לאומנות חברו, או משום עני המהפך בחררה, כגון תקנת "אורנדא" - חכירת זכות מאת השררה למכור יין, או להעמיד ריחיים וכיוצא, או גביית המכס (ראה שו"ת מהרש"ל לו, ושו"ת משאת בנימין כז, ושו"ת ב"ח ס ועוד) - שכל מי שהחזיק שלש שנים, או שיש לו כתב על כך לשלש שנים אף שלא החזיק, אין רשות לחברו להשיג גבולו כל ימי חייו (שו"ת ב"ח שם, וראה שו"ת מהר"ם לובלין סב, ועוד). וכן תקנות אחרות, אם בערים מסויימות, ואם בארצות מסויימות (ראה שו"ת רדב"ז ג תתקסח, ושו"ת מהריב"ל א נ (מז), ותורת חיים א מג, ושו"ת מבי"ט ג לא ועוד, וראה פנקס ליטא עג ואילך, ופנקס ארבע ארצות תתקכד ועוד).

בבני אותה העיר

בבן אותו מבוי

בן מבוי שהיה חייט, או בורסי, או אחד משאר כל בעלי האומנויות, ובא שכנו - היינו מי שדר עמו באותו מבוי (רש"י בבא בתרא כא ב ד"ה ולשכינו) - להיעשות אף הוא חייט או בורסי וכיוצא, נחלקו תנאים בדבר: רבן שמעון בן גמליאל אומר שיכול הוא לעכב עליו מלירד לאותה אומנות - שאומר לו "פסקת לחיותי" [אתה מקפח את פרנסתי] (רב הונא בגמרא שם, וראה להלן שדבריו כדעת רשב"ג) - וחכמים אומרים שאינו יכול לעכב עליו (תוספתא בבא מציעא יא ט, וברייתא בגמרא בבא בתרא שם, לפירוש רבינו גרשום ורש"י ורמב"ן ושאר ראשונים שם).

ואף אמוראים נחלקו בדבר:

• רב הונא אמר שבן מבוי שהעמיד ריחיים - לטחון ולהשכיר (רש"י בבא בתרא כא ב) - ובא חברו בן המבוי להעמיד ריחיים אצלו, הרי זה יכול לעכב עליו, לפי שאומר לו "פסקת לחיותי" (גמרא שם), שבני אדם שהיו רגילים לבוא אלי, יבואו עתה אליך (ר"י בן חכמון בבא בתרא שם), כדעת רבן שמעון בן גמליאל (ראה גמרא שם, וכן כתבו רש"י ושאר ראשונים שם^[5]).

• ורב הונא בריה דרב יהושע אמר שאין בן מבוי יכול לעכב על בן אותו המבוי מלירד לאומנותו (גמרא שם ורש"י), כדעת חכמים (רש"י ותוספות ויד רמה ורמב"ן ושאר ראשונים שם).

הטעם שאינו יכול לעכב

בטעם שלדעת חכמים אין הראשון יכול לעכב על הבא לירד לאומנותו, אמרו: שיכול לומר לו, אתה עושה בתוך שלך, ואני עושה בתוך שלי (ברייתא בגמרא בבא בתרא כא ב, וראה תוספתא שם ב ו), שכשם שאתה חושש לפרנסתך, כך יש לך לחשוש לפרנסתי (יד רמה שם, פירוש א'), או שכיון שכל אחד מאתנו אינו עושה אלא בתוך שלו, הרי יגיע לכל אחד מה שפסקו לו מן השמים, ואין אחד מאתנו מקפח את פרנסת חברו כלל (יד רמה שם).

לדעת רב הונא - וכן רבן שמעון בן גמליאל (ראה לעיל בסמוך) - שיכול לעכב על חברו בן המבוי, יש ראשונים שכתבו הטעם, שהוא אומר לו אתה יכול לעסוק באומנותך במקום אחר, ולדעת רב הונא בריה דרב יהושע, וכן חכמים, אינו יכול לעכב עליו, לפי שלדעתם יש לחברו הפסד בדבר, שכיון שהוא דר במבוי הזה, אין המלאכה מזדמנת לו יפה במקום אחר כמו במקום זה (ריטב"א קידושין נט א ד"ה הא), או שכאן מצוי בו הריוח לבעלי אותה אומנות, או שאין מקום אחר מצוי לו לקבוע שם אומנותו כמו שמצוי לו במקום הזה (עליות דרבינו יונה בבא בתרא שם ד"ה עלה).

להלכה

להלכה פסקו ראשונים שאינו יכול לעכב על בן אותו המבוי (רמב"ן בבא בתרא כא ב ד"ה ופסקו, ורשב"א שם ד"ה תנאי בשם הגאונים; רי"ף ב"ב כא ב; רמב"ם שכנים ו ח; טוש"ע חו"מ קנו ה), כדעת רב הונא בריה דרב יהושע (ראשונים בבא בתרא שם), שהלכה כחכמים החולקים על רבן שמעון בן גמליאל, שיחיד ורבים הלכה כרבים (ראה ערך הלכה: על פי הרוב. ראשונים בבא בתרא שם; סמ"ג עשין פב), ועוד שהלכה כרב הונא בריה דרב יהושע נגד רב הונא, שרב הונא בריה דרב יהושע הוא "בתרא", והלכה-כבתראי (ראה ערכו. ראשונים בבא בתרא שם; הגהות מיימוניות שם).

ויש שפסקו שיכול הוא לעכב עליו, כדעת רב הונא (הגהות מיימוניות שם, ובית יוסף חו"מ שם, בדעת אביאסף שהובא במרדכי בבא בתרא תקטז^[6]), שכל מקום שנשנו דברי רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו, הלכה כמותו (ראה ערך הלכה. ראה ראב"ן בתשובה (דף רצח ע"א), לצד זה).

האם יכול למונעו ע"י המלכות או בכח

לא אמרו שבן מבוי אינו יכול לעכב על בן אותו מבוי מלירד לאומנותו (ראה לעיל בסמוך), אלא לענין שאינו יכול למנוע ממנו על ידי בית דין, אבל רשאי הוא למנוע ממנו על ידי המלכות או בכח (שו"ת מהרי"ק שורש קצא (קפז)^[7]); ויש חולקים וסוברים שכל שאינו יכול לעכב בבית דין על חברו מלרדת לאומנותו, אף אינו רשאי למנוע ממנו על ידי המלכות וכיוצא (ראה תמת ישרים קיט; שו"ת לחם רב סוף סי' טז; שו"ת תורת חסד קצט. וכן משמע מסתימת הפוסקים^[8]).

ויש שכתבו שאף לדעה הראשונה לא נאמרו הדברים אלא לענין בן עיר אחרת הנותן מס בעיר זו, שאף שדינו כבני העיר, ואי אפשר לעכב עליו בבית דין (ראה להלן: בבני עיר אחרת), רשאי לעכב עליו בכח או על ידי המלכות, שכיון שעדיין לא זכה בעיר הזאת, יכולים בני העיר למנעו שלא יזכה, מה שאין כן בבן עיר זו שכבר זכה לסחור כאן, אינו רשאי לעכב עליו אף על ידי המלכות (שו"ת חמדת שלמה חו"מ ה).

הפטור מלעלות מס למלך

אף מי שפטרו המלך מלהעלות מס עם בני העיר, כתבו ראשונים שהוא רשאי לקבוע אומנותו במבוי שיש בו כבר בן אותה אומנות, ואין דינו כמי שאינו מבני העיר שאינו רשאי לקבוע אומנותו בעיר (ראה להלן: בבני עיר אחרת), שכיון שהוא בן המבוי, יש לו חלק בכל הזכויות במבוי שיש להם לשאר בני המבוי, ומן השמים ריחמו עליו שנפטר מחיובי שאר בני המבוי (יד רמה בבא בתרא ב סוף אות סה).

ואחרונים כתבו שבני העיר שאין להם אשה ובנים, כיון שאינם חייבים להעלות מס למלך, ואף אין מחייבים אותם במסי הקהילה (ראה ערך מסים וארנוניות), אין דינם כבני העיר, ומן הדין היה למנוע מהם מלעסוק באומנות של בני העיר, אלא שאי אפשר לאסור עליהם לעסוק באומנות לגמרי, שהרי צריכים הם להתפרנס, ולכן אינם רשאים לעסוק באומנות אלא כדי פרנסתם, ולפיכך אם נער מבני העיר החזיק איטליז, אם לא החזיק שלש שנים כדיני חזקה (ראה ערך חזקת קרקעות), יכול בן העיר שהוא בעל אשה ובנים לירד לאומנותו ולסלקו ממנה (שו"ת חתם סופר חו"מ סא), ואף על פי שעניי העיר שאינם משלמים מסים דינם כבני העיר, הרי זה לפי שהם שייכים במסי העיר אם יעשירו, ואינם פטורים אלא כל זמן שאין להם לשלם, מה שאין כן מי שאין לו אשה ובנים שאינו שייך כלל במסי העיר (חתם סופר שם).

בבן מבוי אחר

מבוי שיש בו אומן, ובא אחד מבני מבוי אחר לעסוק במבוי זה באותה אומנות, נסתפק רב הונא בריה דרב יהושע אם הראשון יכול לעכב עליו (בבא בתרא כא ב), וכתבו ראשונים שהדברים אמורים לדעת חכמים שאין בן המבוי יכול לעכב על שכנו מלירד לאומנותו (ראה לעיל: בבן אותו מבוי), והדבר ספק אם על בן מבוי אחר יכול הוא לעכב - מלירד לאומנותו במבוי זה (רמב"ן שם, ורשב"א שם; פסקי רי"ד שם; חידושי הר"ן שם בדעת רש"י) - או שאף בן מבוי אחר הוא בכלל "שכנו" שאמרו, ואינו יכול לעכב עליו (רש"י שם ד"ה ואי, ופסקי רי"ד ורשב"א ורא"ש שם, וראה שם בפסקי ריא"ז. וראה בראשונים שם כמה דעות באיזה אופן ספקו של רב הונא בריה דרב יהושע).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שאין הלכה כרב הונא בריה דרב יהושע, שנסתפק אם אפשר לעכב על בן מבוי אחר, שלדעתם זה שאמר רב הונא שבן מבוי שהעמיד ריחיים יכול לעכב על בן מבוי חברו מלהעמיד ריחיים אצלו (ראה לעיל: שם), אינו אלא בבן מבוי אחר, וכיון שלדעת רב הונא הדבר פשוט שיכול לעכב, אנו מניחים את הספק והולכים אחר הודאי (ראה ערך הלכה. עיטור אות מ (מודעה) [מחאה] מהדורת רמ"י דף נג ע"ב, וראה בית אפרים חו"מ כז, ובשער החדש לעיטור שם).

• ורבים מהראשונים חולקים וסוברים שהלכה כרב הונא בריה דרב יהושע שהדבר ספק אם יכול לעכב, שדברי רב הונא אמורים אף בבן אותו מבוי, ואין הלכה כדבריו (ראה לעיל: להלכה. תוספות ורמב"ן ויד רמה ושאר ראשונים בבבא בתרא כא ב; הראשונים שבציונים הבאים), וכתבו שכיון שהדבר ספק, אינו יכול לעכב מספק (ר"ח הובא בהגהות מיימוניות שכנים ו ז; רי"ף וראב"ן ורמב"ן ורא"ש ור"ן שם; רמב"ם שכנים ו ח; טוש"ע חו"מ קנו ה), שכל ספק בדיני ממון אנו דנים אותו להחמיר לתובע ולהקל לנתבע (ראה ערך ספק ממון. רשב"א ור"ן שם; תשובת הר"י ברבי מרדכי וה"ר אפרים וה"ר משה, בראב"ן (עהרענרייך, דף רצח ע"א)), וזה שבא לקבוע חנות הוא הנתבע, שהרי בתוך שלו הוא עושה (נתיבות המשפט שם סק"ב).

וכתבו ראשונים שאף שאינו יכול למנוע ממנו על פי בית דין, שהרי זה כמוציא מחברו שעליו הראיה, יכול הוא למנוע ממנו בכח, לפי שאף זה שבא לקבוע חנות אינו מוחזק, ובספק בדבר שאין אדם מוחזק בו אמרו שכל-דאלים-גבר (ראה ערכו, ושם מחלוקת בדבר. שו"ת מהרי"ק שורש קצא (קפז); חקרי לב חו"מ מהדורא בתרא טז (דף רכב ורכג)).

מן האחרונים יש שחולקים וסוברים שהבא לעשות מלאכתו הוא כמו מוחזק, ומי שבא למנוע ממנו מספק מלעשותה, הן בדין והן בכח, עליו הראיה (ראה שו"ת לחם רב סוף סי' רטז, וכעין זה במבי"ט ג קא, להשיג על מהרי"ק הנ"ל. וראה שו"ת חתם סופר חו"מ עט ד"ה ואיפסקא).

בזמננו

בזמננו, יש מהאחרונים שכתבו שכל העיר ומבואותיה רשות אחת הם לכולם בשוה, וכל בני העיר יכולים לעשות מלאכתם בכל מקום שירצו, ואין ספקו של רב הונא בריה דרב יהושע אלא בימיהם, שהמבואות שלהם היו משותפים לבני המבוי, ולאחרים לא היה חלק בו, מה שאין כן בזמננו שאין המבוי קנוי לבני המבוי (שו"ת דברי חיים ב חו"מ לט).

בבני עיר אחרת

הבא לקבוע אומנותו בעיר שאינו דר בה, אמר רב הונא בריה דרב יהושע שבן אותה האומנות שבעיר מעכב עליו (גמרא בבא בתרא כא ב; טור חו"מ קנו^[9]), שהרי הוא אומר לו "פסקת לחיותי" (ראה לעיל: בבני אותה העיר; בבן אותו מבוי. רבינו חננאל כתב יד, הובא בספר פירושי ר"ח (כהן); רבינו גרשום שם), וכן אם בא לעשות חנות בצד חנותו, או מרחץ בצד מרחצו, יכול למנעו (רמב"ם שכנים ו ח; שו"ע חו"מ קנו ה), ואף אם בא לקבוע חנות במבוי שאין בו חנות, בעלי חנויות שבמבואות אחרים מעכבים עליו (תוספות רי"ד שם; ראב"ן (עהרענרייך דף רצח ע"א)).

סוחרים הבאים מעיר אחרת

וכן סוחרים שבאו למכור את סחורתם בעיר שאינם דרים בה, בני העיר יכולים לעכב עליהם (רמב"ם שכנים ו י וטוש"ע חו"מ קנו ז, על פי גמרא בבא בתרא כב א^[10]), ואף כשהם מוכרים דברים שאינם נעשים בעיר, כל שסוחרי העיר מוכרים אותם, יכולים לעכב (ר"י מגאש בבא בתרא שם).

וכן רוכלי העיר יכולים לעכב על רוכלים מעיר אחרת, שלא יסבבו במבואות העיר ובבתיה למכור לכל הרוצים לקנות (ראה גמרא שם כב א, ורש"י ד"ה ומודה וד"ה לאהדורי; דרכי משה שם אות ו, ורמ"א בשו"ע שם ו). ודוקא כשהם מוכרים דברים שסוחרי העיר מוכרים אותם, אבל אינם יכולים לעכב עליהם מלמכור סחורה אחרת (רבינו ירוחם נתיב לא ו; רמ"א שם ז), שהרי אינם מקפחים את פרנסת סוחרי העיר בכך (הגר"א שם ס"ק לז), וזה נהנה, וזה אינו חסר (ראה ערכו) הוא, וכופים על מדת סדום (ראה ערכו. נחלת שבעה שו"ת סוף סי' ב). וכן אם הסחורה שמביאים הסוחרים האחרים לעיר יפה מזו של סוחרי העיר, אינם יכולים לעכבם (ר"י מגאש בבא בתרא שם; ראשונים שם; רבינו ירוחם שם; טור ורמ"א בשו"ע שם), שהרי זה כמוכרים סחורה שאינה נמכרת בעיר (ראשונים שם; רבינו ירוחם שם).

וכתבו אחרונים בדעת ראשונים שדוקא כשסחורתם יפה מזו הנמכרת בעיר, אבל כשהיא גרועה ממנה, יכולים לעכב עליהם מלמכור (בית יוסף שם קנו, שכן משמע ברבינו ירוחם שם); ויש מצדדים לומר שאף כשהיא גרועה ממנה אינם יכולים לעכב, שאף זו חשובה כסחורה שאינה נמכרת בעיר (בית יוסף שם, והניח בצריך עיון, והובא בסמ"ע שם ס"ק כג, ובנתיבות המשפט חידושים ס"ק כג).

כשבאים למכור סחורתם במחיר זול יותר

בני עיר אחרת שבאו למכור סחורתם במחיר זול מהמחיר של סוחרי העיר, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאין סוחרי העיר יכולים לעכב עליהם, משום הפסד לקונים (ר"י מגאש בבא בתרא כב א, ובראשונים שם, ומגיד משנה שכנים ו י, בשמו; רבינו ירוחם נתיב לא ו; טור חו"מ קנו יא, וברמ"א בשו"ע שם ז, בשם יש אומרים), שלא עשו חכמים תקנה לסוחרי העיר ולהפסיד בכך את הקונים (ר"י מגאש שם), וכתבו אחרונים שאין המוזילים רשאים למכור אלא את אותם הדברים שהם מוזילים אותם, אבל לא את שאר סחורותיהם (שו"ת הרמ"א סי' עג).

במה דברים אמורים שאינם יכולים לעכב, כשהיו הקונים ישראלים, אבל אם הם נכרים, יכולים בני העיר לעכב (ר"י מגאש שם; יד רמה בבא בתרא שם; רבינו ירוחם נתיב לא ו), ודוקא כשכולם נכרים, אבל אם יש מיעוט קונים ישראלים, אין בני העיר יכולים לעכב (יד רמה שם).

וכתבו אחרונים שאין הדברים אמורים אלא כשסוחרי העיר יכולים להוזיל והם מוכרים ביוקר - אף שהוא כדין - אבל כשסוחרי העיר מוכרים במחיר הראוי, והבאים רצונם להוזיל שלא כדרכי המסחר הראויים, אין מניחים להם, וגוערים בהם שמקלקלים דרכי המסחר (ערוך השלחן חו"מ קנו יא).

אמנם יש סוברים שאף כשסוחרי העיר האחרת מוכרים בזול, סוחרי העיר מעכבים עליהם (רמב"ן בבא בתרא שם, והובא ברשב"א וריטב"א ור"ן שם, והסכימו; מרדכי שם תקיג), מהראשונים יש שכתבו שאין הדברים אמורים אלא כשאינם מוזילים אלא מעט, שבשביל דבר מועט אין בני עיר אחרת רשאים להפסידם, אבל כשסוחרי העיר מוכרים ביוקר רב, וריוח גדול הוא לבני העיר מחמת הוזלתם של אלו, אף לדעה זו אינם יכולים לעכב (נמוקי יוסף שם, שכן נראה דעת הרמב"ן, וראה שו"ת לחם רב רטז), וכתבו אחרונים שמדברי ראשונים נראה שאין חילוק בדבר, ולעולם בני העיר מעכבים עליהם (בית יוסף שם, שכן משמע ברמב"ן, וכן משמע ברשב"א וריטב"א ור"ן הנ"ל).

בהלוואה

וכן בני העיר מעכבים על בני עיר אחרת שלא יבואו לעירם להלוות לנכרים ברבית (ראה ערך רבית. ראה תוספות בבא בתרא כב א ד"ה מעלמא; מאירי שם בשם מקצת מפרשים; תשובות חכמי פרובינציא חו"מ מט; הגהות מיימוניות שכנים ו י; טור ורמ"א בשו"ע חו"מ קנו ה); ויש חולקים וסוברים שדוקא באומנות ובסחורה יכולים לעכב, אבל לא בהלוואה (מאירי שם. וראה שו"ת רמ"ע מפאנו סז, וכנסת הגדולה חו"מ קנו הגהות בית יוסף אות סו, ושו"ת מים רבים סוף סי' טו).

כשמוכרים הרבה בבת אחת

אין בני העיר יכולים לעכב על בני עיר אחרת אלא כשבאים למכור מעט מעט כדרך החנוונים, אבל כשמוכרים הרבה בבת אחת כדרך סוחרים, אינם יכולים לעכב (עליות דרבינו יונה ורא"ש בבא בתרא כב א; רבינו ירוחם נתיב לא ו; טור חו"מ קנו, וכן כתב בשו"ע שם ז), שהרי זו טובה היא לבני העיר (עליות דרבינו יונה שם. וראה בית יוסף שם).

למכור לבני הכפרים שסביב לעיר

לא אמרו שבני העיר מעכבים על בני עיר אחרת מלסחור אלא בתוך העיר עצמה, אבל רשאים הם למכור לבני הכפרים שסביבות העיר (שו"ת מהרי"ט חו"מ יג; שו"ת משפטי שמואל ס); ויש שכתבו בדעת ראשונים שאף אינם רשאים למכור לבני הכפרים שבסביבות העיר (שו"ת משפט צדק א מו, על פי לשון שו"ת הרשב"א א תרסד: כל עיר בגבולותיה^[11]).

ביום השוק

ביום השוק - היינו אף ביום שוק קטן, שהוא יום אחד בכל שבוע (ב"ח חו"מ קנו, על פי לשון סמ"ג עשין פב), או שהדברים אמורים ביריד שבאים לו ממקומות רחוקים (חכמת שלמה לשו"ע שם) - אין בני העיר יכולים לעכב על סוחרים בני עיר אחרת מלמכור בעירם (בבא בתרא כב א; רמב"ם שכנים ו י; טוש"ע חו"מ קנו ז), שרשאים הם למכור לבאים ממקומות אחרים (גמרא שם), לפי שביום השוק באים הרבה אנשים ממקומות אחרים לקנות בשוק, ולפיכך אין בני העיר יכולים לעכב על המוכרים להביא סחורתם למכור אותה לנקבצים לשוק (רש"י שם ד"ה ולעלמא). ודוקא בשוק עצמו מותר להם למכור, אבל לא לסובב בעיר למכור על הפתחים (גמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), וכתבו ראשונים שמחוץ לשוק אסור להם למכור אפילו לבני עיירות אחרות (יד רמה שם אות עא; בית יוסף שם), לפי שהם לא באו לקנות אלא מהמוכרים שימצאו בשוק (יד רמה אות סט).

ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאינם רשאים למכור בשוק אלא לבאים ממקומות אחרים, אבל לא לבני העיר המזדמנים לשוק (תוספות שם כב א ד"ה מעלמא, בהלואה, והובא בהגהות מיימוניות שם אף לענין מכר; ר"י מגאש שם; יד רמה שם אות עא; מאירי שם, בשם ויש אומרים).

• יש שכתבו שיכולים למכור לכל מי שנמצא בשוק (מסקנת המאירי שם; בית יוסף שם, בדעת רמב"ם ונמוקי יוסף שם; פרישה שם, בדעת רמב"ם וטור שם), שכיון שהרוב אינם מבני העיר, אין זה כמוכר לבני העיר כלל (בית יוסף שם).

• ויש שכתבו לחלק בין שוק גדול לשוק קטן, שבשוק גדול, שרבים בו שלא מבני העיר, רשאי למכור לכל, אבל בשוק קטן, אינו רשאי למכור אלא למי שאינו מבני העיר (פתחי תשובה שם סק"י, בדעת הב"ח שם).

כששוהה בעיר כדי לגבות חובותיו

בן עיר אחרת שמכר לבני העיר הזו באשראי - וצריך לשהות בעיר כדי לגבות חובותיו, ואם לא ימכור לא יהא לו ממה להתפרנס (רש"י בבא בתרא כב א ד"ה אית; יד רמה שם אות ע) - יכול הוא להישאר בעיר ולמכור כשיעור פרנסתו, עד שיגבה חובותיו, ואחר כך ילך לו (גמרא שם; טור חו"מ קנו, וכעין זה ברמב"ם שכנים ו י, ובשו"ע שם ז), שחששו חכמים לתקנת כל אדם לפי הענין (מרדכי בבא בתרא תקיח), או לפי שמאחר שבני העיר חייבים לו, הרי זה כאילו הם המעכבים אותו בעיר (יד רמה שם אות ע).

וכתבו ראשונים ש"כשיעור פרנסתו" שאמרו, היינו שרשאי למכור סחורה שהריוח ממנה יהיה כשיעור פרנסתו (רמב"ן ורשב"א ור"ן שם, בשם רבינו תם, שאם יתפרנס מן הקרן, למחר ימות ברעב; טור שם קנו, וראה סמ"ע ס"ק כא, וש"ך סק"ו, שכן דעת רמ"א בשו"ע שם ז), ומשערים הדבר על פי בית דין, ואין מדקדקים בדבר להחמיר עליו יותר מדאי (רמב"ן ורשב"א שם, בשם רבינו תם); ויש שכתבו בדעת ראשונים שאינו רשאי למכור אלא כדי פרנסתו, והוא מתפרנס מן הקרן (פרישה שם, בדעת הטור בשם הרמב"ם שכנים ו י, ושכן הבין במגיד משנה שם בדעתו).

וכן אם הוא חייב לאנשי העיר, רשאי למכור כדי פרנסתו עד שיפרע חובותיו (בית יוסף חו"מ קנו, בביאור דברי הרמב"ם שכנים ו י: עד שיפרעו את חובם, וראה פרישה שם שדחה; סמ"ע ס"ק כב, בכוונת שו"ע שם).

כשמעלה מס למלך

הבא לקבוע אומנותו בעיר אחרת, והוא מעלה עמם מס למלך - מושל העיר הזאת (רש"י) - אין בני העיר יכולים למנעו מלקבוע (בבא בתרא כא ב; רמב"ם שכנים ו ח; טוש"ע חו"מ קנו ה), לפי שכל שמעלה עמהם מס הרי הוא כאחד מבני העיר (רבינו גרשום ותוספות רי"ד שם; יד רמה שם סוף אות סה, וראה רבינו ירוחם נתיב לא ו וטור שם^[12]) - שכולם חשובים כבני עיר אחת לענין זה (שו"ת רדב"ז ו שני אלפים רמח. וראה שו"ת הרשב"א א תרסד), ואחרונים כתבו שעל ידי שמעלה מס למלך כאחד מבני המקום, הרי זה כאילו שכר מהמלך את המקום והזכויות שמחמתו (חתם סופר חו"מ עט, ובחידושיו לבבא בתרא שם).

ונחלקו ראשונים אם רשאי הוא לקבוע אומנותו אף במבוי שיש שם בעל אותה אומנות:

• יש סוברים שאף שבעל אותה האומנות אינו יכול לעכב עליו מלקבוע בשאר העיר, יכול הוא למנעו מלקבוע במבוי שלו (תוספות בבא בתרא כא ב ד"ה ואי; רמב"ן שם בדעת רש"י: אפשר, וכן משמע ברש"י שם ד"ה ואי; טור חו"מ קנו, ורמ"א בשו"ע שם ה).

• ויש חולקים וסוברים שכל שמעלה עמהם מס למלך, רשאי לקבוע אומנותו אף במבוי שבו נמצא בן אותה אומנות, או לקבוע חנות ומרחץ בסמוך לאלו של בני העיר (רמב"ם שכנים ו ח; סמ"ג עשין פב; שו"ע חו"מ קנו ה).

גדר המס שמעלה למלך

בגדר העלאת המס שנעשה על ידה כבן העיר, נחלקו ראשונים:

• יש שכתבו שהוא כשנותן עמהם "מנת המלך" (רמב"ם שכנים ו ח; מאירי בבא בתרא כא ב; שו"ע חו"מ קנו ה), ואף אם הוא נותן אותה בעירו, שכיון שהוא ובני העיר מעלים מס לאותו מלך, אין בני העיר יכולים לעכב עליו (מאירי שם, בשם יש אומרים; שו"ת חזה התנופה טו, הביאו בית יוסף חו"מ קנו^[13]), שכיון שכולם משלמים מס למלך אחד, הרי הם לענין זה כבני עיר אחת (שו"ת רדב"ז ו שני אלפים רמח).

• ויש חולקים וסוברים שנתינת "מנת המלך" אינה מועילה (רמ"א בשו"ע חו"מ קנו ה^[14]), ואינו חשוב מעלה מס עם בני העיר אלא אם כן הוא פורע את המיסים בעיר הזאת (רש"י בבא בתרא שם ד"ה ואי, ובית יוסף שם בדעתו; מאירי שם; טור שם; שו"ת הרמ"א עג, ורמ"א בשו"ע שם ה), ודוקא שפורע את מס הגולגולת בעיר הזאת, אבל אם אינו משלם אלא את המכס לשר העיר הזאת, יכולים לעכב עליו (בית יוסף שם, בדעת רש"י הנ"ל).

בתלמיד חכם

תלמיד חכם שבא מעיר אחרת לדור בעיר זו, כתבו ראשונים שכיון שהוא פטור מתשלומי מסי העיר (ראה ערך מסים וארנוניות וערך תלמיד חכם), חשוב הוא כבן אותה העיר שהוא בא לדור בה (שו"ת מהר"י ברונא רנד (רנג)).

תקנת עזרא לצורך בנות ישראל

רוכלים המחזירים בעיירות - למכור בשמים לנשים להתקשט בהם (רש"י ומאירי בבא בתרא כב א), וכן תכשיטים (מאירי שם. וראה רבינו גרשום שם: כחל ושרק) - אין בני העיר - רוכליה (רש"י שם) - רשאים לעכבם, לפי שתקנת עזרא היא שיהיו רוכלים מחזירים בעיירות, כדי שיהיו בשמים ותכשיטים מצויים לבנות ישראל (גמרא בבא בתרא שם; רמב"ם שכנים ו ט; טוש"ע חו"מ קנו ו), ודוקא לחזר - ולסבב במבואות העיר ובבתים על כל הרוצה לקנות, ואחרי כן ישובו לעירם (רש"י שם. וראה רבינו גרשום שם) - אבל לקבוע מקום לישב בו, אינם רשאים (גמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם) אלא מדעת בני העיר (רמב"ם שם; שו"ע שם).

ודוקא במוכרי בשמים ותכשיטים אין מעכבים עליהם, אבל במוכרי שאר דברים, אין חילוק בין רוכל לאחר (רמ"א בשו"ע שם; דרישה שם אות יב).

במקום הפסד גדול

במצודת הדג

מרחיקים מצודת הדג מן הדג - שחייבים הדייגים להרחיק מצודותיהם ממצודת דייג אחר (יד רמה בבא בתרא ב סד), ויש שפירשו שמרחיקים ממצודה שדייג הניח בה דג, ועל ידי כך מתאספים שם הדגים (תוספות קידושין נט א, בשם רבנו מאיר אביו של רבינו תם), או שהדברים אמורים בדייג שנתן עיניו בדג עד שהכיר מקום חורו, ששאר הדייגים מרחיקים מצודותיהם (רש"י ועליות דרבינו יונה בבא בתרא שם; מאירי שם כב א) מן המצודה שפרש זה כדי לצודו (עליות דרבינו יונה שם) - כשיעור מלא ריצת הדג (ברייתא בגמרא בבא בתרא כא ב) במים בבת אחת (יד רמה שם), והוא פרסה (רבה בר רב הונא בגמרא שם), והוא שהיתה אומנותו של הדייג בכך (תירוץ ב' בתוספות בבא בתרא שם ד"ה מרחיקין, וראה שם תירוץ א'), ואם עבר והעמיד, מרחיקים אותו על ידי בית דין (שו"ת מהרש"ל לו; שו"ת מהרש"ך א נא; שו"ת משאת בנימין כז ד"ה אמנם).

חילוק בין הרחקת בן מבוי להרחקת מצודת הדג

אף שאין בן המבוי מעכב על חברו בן אותו המבוי מלירד לאומנותו, לסוברים כן (ראה לעיל: בבני אותה העיר; בבן אותו מבוי, שכן דעת חכמים ורב הונא בריה דרב יהושע, ושכן הלכה לרבים מהראשונים), כאן לדברי הכל יכול לעכב, לפי שהדגים "יהבי סייארא" [נותנים את עיניהם ומביטים] (גמרא בבא בתרא שם).

ונחלקו ראשונים בפירוש "יהבי סייארא" שאמרו, וכמה דעות בדבר:

• יש מפרשים שדרך הדגים לשוט למקום שראו שם מזונות, ודייג זה הכיר מקום הדג, ושם מזונות בתוך שיעור מלא ריצתו, ולכן בטוח הוא שילכדנו, והרי זה כמו שבא לידו (רש"י שם ד"ה שאני; יד רמה שם, וראה עליות דרבינו יונה ומאירי שם), ונמצא שחברו מזיקו (רש"י שם, ועי' ערוך ערך סר (ב) בשם ר"ח), שהרי זה כאילו נטלו ממצודתו של זה (ריטב"א שם בשם רש"י. וראה ערוך שם בשם ר"ח), מה שאין כן ביורד לאומנות חברו, שיכול לומר לו: מי שבא אצלי יבוא, ומי שבא אצלך יבוא (רש"י שם).

• יש מפרשים שפעמים שהדג נכנס כבר למצודה של הדייג הראשון, ואם יעמיד השני אף הוא מצודה, יתן הדג עיניו במזונות שבמצודה האחרת והולך אליה, ונמצא שהשני גוזל דבר שכבר בא למצודתו של זה (ערוך ערך סר (ב) בשם רבינו גרשום, וכן פירש רבינו גרשום בבא בתרא שם; ראשונים שם בשם הערוך), וממרחק פרסה מותר, שאינו יכול לראות את המצודה השניה, מה שאין כן ביורד לאומנות חברו שעדיין לא בא לידו כלום (רבינו גרשום שם).

• ויש מפרשים שכשהדגים רואים את המצודה השניה, סבורים הם שיש שם מצודות הרבה, ובורחים מאותו מקום כולו, ונמצא שעל ידי פרישת המצודה מקפח הוא את פרנסת הראשון לגמרי, מה שאין כן בחנות, שאפשר שמקצת מהאנשים ילכו לזה ומקצתם לזה, ואף שהוא ממעט את רווחיו של הראשון, הרי זה אומר לו: כל אחד מאתנו ירויח את מה שיפסקו לו מן השמים (ר"י מיגאש שם, וראה שו"ת חתם סופר חו"מ עט ד"ה שיטה ג', בביאור דברי הר"י מיגאש).

להלכה פסקו ראשונים שמרחיקים מצודת הדג מן הדג, אף שאין בן מבוי מעכב על בן אותו מבוי מלירד לאומנותו (מרדכי בבא בתרא תקטו, בשם ר' יוסף טוב עלם; עליות דרבינו יונה שם כב א; נימוקי יוסף שם כא ב^[15]); ויש מהראשונים חולקים וסוברים שלהלכה מותר לדייג לפרוש מצודה בכל מקום שיחפוץ, ואף סמוך למצודה שפרש אותה חברו, ואינו נמנע (מאירי בבא בתרא שם; חתם סופר שם, ובשו"ת ישועות מלכו חו"מ יט, בדעת הרמב"ם והרי"ף והרא"ש והטוש"ע שהשמיטו דין זה), שלדעת חכמים ורב הונא בריה דרב יהושע (ראה לעיל שם), והלכה כמותם - לדעת רבים מהראשונים (ראה לעיל שם) - אינו יכול לעכב אף בזו (שו"ת בית אפרים חו"מ כז, וחתם סופר שם, וישועות מלכו שם, שלמסקנא נדחה הטעם של "יהבי סייארא" הנ"ל).

בנכרי המכירו ועושה עמו לבדו עסקיו

ישראל שיש לו נכרי^[16] שהוא "מערופיא" [מכיר] שלו - היינו נכרי שהוא מלוה לו ברבית (מרדכי בבא בתרא תקטו, בשם תשובות ר' יוסף טוב עלם; אור זרוע בבא מציעא כח, בשם רשב"ם; שו"ע הרב הלכות הפקר והשגת גבול יג), או סוחר אתו (שו"ת מהרש"ל לו; שו"ע הרב שם), והוא לבדו עושה עמו בפרטות, ואין אחר עמו, ורגיל בכך תדיר (שו"ת חות יאיר מב) - נחלקו ראשונים אם אסור לאחרים להלוות לו בריבית:

• יש ראשונים שכתבו שאסור, כדרך שאמרו: מרחיקים מצודת הדג מן הדג (מרדכי שם, בשם ר' יוסף טוב עלם; אור זרוע בבא מציעא שם, בשם רשב"ם; רמ"א בשו"ע חו"מ קנו ה), וכתבו שמטעם זה נהגו במקצת מקומות דין "מערופיא", שאסרו לירד לאומנותו (מרדכי שם; רמ"א בשו"ע שם, וראה שם עוד ברמ"א לגבי העושה מלאכה אצל נכרי).

וכתבו ראשונים שההולך אצל "מערופיא" של חברו ומתעסק עמו אין מוציאים מידו (שו"ת פני משה א לט; שו"ת חתם סופר חו"מ עט; שו"ת עמק שאלה חו"מ ב); ויש שכתבו בדעת ראשונים ב"מערופיא", שבית דין מוציאים מידו של שני (שו"ת ישועות מלכו חו"מ יט, בדעת המרדכי, וכן כתבו בשו"ת מהרש"ל לו, ושו"ת משאת בנימין כז), היינו שמסלקים אותו מלעסוק במלאכה שעסק בה הראשון, אבל אין מוציאים מידו את מה שהרויח (מקור חיים תמח סק"ה; ישועות מלכו שם); ויש שנראה מדבריהם שאף מוציאים מידו את מה שהרויח (ראה מהרש"ל שם, וישועות מלכו שם בדעתו. וראה עוד בעניין בסמ"ע שפו סק"י).

• ויש חולקים וסוברים שמותר לישראל ללכת ל"מערופיא" של חברו ולהלוות לו ברבית (שו"ת מהר"ם בן בכרי [דפוס פראג] תתטו, ואור זרוע בבא מציעא כח, בשם רבינו תם), וכן נהגו במקצת מקומות (מרדכי שם; רמ"א בשו"ע שם^[17]), ולדעתם אף במקומות שנהגו דין "מערופיא" אין זה אלא משום מנהג המדינה, ולא מן הדין (ראה תשובת רבינו גרשום בשו"ת מהר"ם בן בכרי שם). וכמה טעמים מצינו בדבר:

• שאין הריוח ברור ומסוים שייחשב כאילו כבר בא לידו, ועוד שמא לא ישא ויתן עמו עוד (שו"ת מהרש"ל שם לדעה זו), ודוקא במצודת הדג חייב השני להרחיק, שכבר נתן הראשון עיניו בדג, והרי זה כאילו לכדו, ולפיכך אף לדעה זו, אם כבר התחיל עם הנכרי במשא ומתן, או בעסק הלואה מסויימים, יש למנוע מאדם אחר להשיג גבולו, שהרי זה כדייג שנתן עיניו בדג מסוים (משאת בנימין כז).

• שמה חזקה יש לזה יותר מזה, שהרי הגוי בן דעת הוא, וכל הקודם אצלו זכה (לבוש שם).

• לפי שלהלכה אף במצודת הדג אין חייבים להרחיק אותה מן הדג, לסוברים כן (ראה לעיל בסמוך. שו"ת בית אפרים חו"מ כז).

בהדפסת ספרים

מי שהדפיס ספרים, ובא אחר להדפיס אף הוא את אותם הספרים, והכריז שימכרם הרבה יותר בזול, יש שכתבו שיכול הראשון לעכב עליו, שאף שלהלכה אין בן מבוי מעכב על בן מבוי אחר, לפי שכאן ההיזק ודאי, שהרי הכל יבואו לקנות מהשני שמוכר בזול (שו"ת רמ"א י), אבל אם אינו מוזיל, אינו יכול לעכב עליו (שו"ת פרשת מרדכי ז, ושו"ת צמח צדק יו"ד קצה, על פי הרמ"א שם), ויש שכתבו שבעיר אחרת מותר לשני להדפיס, אף שהוא שולח את הספרים לעירו של ראשון ומוכרם שם, שלא מצינו שיהא לאדם זכות בעיר אחרת (פרשת מרדכי שם).

יש שכתבו שבהדפסת ספרים לעולם אי אפשר לעכב, שמשום "קנאת סופרים תרבה חכמה" התירו השגת גבול במלאכת שמים (צמח צדק שם). ויש שכתבו שכיון שטרח המדפיס הראשון ועמל בהדפסת הספרים, מי שיורד לאומנותו ומדפיס אף הוא - אף שאינו מוזיל - הרי זה גוזל אותו, ואפילו עושה כן בארץ אחרת, כדרך שאמרו שמרחיקים מצודת הדג מן הדג (ראה הסכמת רבני רומי לספרי ר' אליהו בחור, רומא רע"ט).

בהסכמות להדפסת הרבה ספרים, מצינו שאסרו חכמי הדור שלא ישיגו מדפיסים אחרים את גבול המדפיסים הראשונים, ולא יחזרו להדפיס את הספרים במשך זמן מסויים, וכתבו טעמים שונים לדבר, ואף הטילו חרמות על מי שיעבור על דבריהם (ראה בהסכמות לש"ס קאפוסט תקע"ו, ולש"ס וינא תקנ"א ולש"ס וין תקס"ו, ולשו"ע חו"מ המבורג תק"ב, ועוד. ראה שו"ת תפארת צבי (זמעטש) יו"ד סב, ושו"ת עטרת חכמים יו"ד כה, ושו"ת שם אריה חו"מ כ, ושו"ת מים חיים יו"ד מד, ושו"ת דברי חיים חו"מ נו, ועוד).

בחכירה מהשלטון

החוכר מהשלטון זכות למכירת שיכר וכיוצא, ובא חברו לחכור את הזכות ולדחות את הראשון ממנה, נחלקו אחרונים אם יכול הוא לעכב עליו:

• יש שכתבו שיכול לעכב, אף כשגם השני הוא בן אותה העיר, שלא אמרו שאין אדם יכול לעכב על חברו הדר באותה העיר מלירד לאומנותו, לסוברים כן (ראה לעיל: בבני אותה העיר), אלא באופן שמניח לראשון לעשות מלאכתו, מה שאין כן באופן שמבטלו לגמרי מלעשות מלאכתו, שיכול לעכב עליו מלקפח את פרנסתו (שו"ת שארית יוסף יז; שו"ת חסד לאברהם חו"מ לט^[18]).

• ויש חולקים וסוברים שמי שהחזיק בזכות מכירת שיכר וכיוצא, אינו יכול לעכב על בן עירו מלהיכנס במקומו (שו"ת מהרש"ל לו).

במלמד תינוקות ובתלמיד חכם

במלמד תינוקות

מלמד תינוקות - המלמד מקרא, או משנה, או תלמוד (יד שאול יו"ד רמה סק"ו, והובא בפתחי תשובה שם ס"ק יז) - אינו יכול לעכב על חברו מללמד אף הוא תינוקות (בבא בתרא כא ב; רמב"ם תלמוד תורה ב ז; טוש"ע יו"ד רמה כב, וראה טור חו"מ קנו, ורמ"א בשו"ע שם ו), היינו לפתוח בית בצידו של זה ללמד תינוקות, כדי שיבואו אליו תינוקות אחרים, או כדי שיבואו מהתינוקות של זה אליו, שנאמר: ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר (ישעיהו מב כא. רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד שם), ואף רב הונא הסובר שבן מבוי יכול לעכב על חברו, אף כשהוא בן אותו המבוי, מלירד לאומנותו (ראה לעיל: בבני אותה העיר; בבן אותו מבוי), מודה הוא במלמד שאינו יכול לעכבו, לפי שקנאת סופרים תרבה חכמה (בבא בתרא כא ב), שמתוך כך ייזהרו המלמדים באומנותם, שייראו זה מזה (רש"י שם ד"ה ומודה).

ויש גורסים שהוא מתקנת עזרא שיהיו מושיבים סופר - מלמד תינוקות - בצד סופר, ואין חוששים שמא יתרשלו במלאכתם, לפי שקנאת סופרים תרבה חכמה (גמרא לפנינו שם^[19]).

בשאר אומנויות של מצוה

אף בשאר אומנויות של מצוה, כתבו אחרונים שדינן כלימוד תינוקות, ואינו יכול לעכב (שו"ת חתם סופר חו"מ עט, וראה שם שיש סוברים ששאר מצוות אינן כמלמד תינוקות), אבל במלאכת שמים שאין בה "קנאת סופרים תרבה חכמה", ויש חשש שמתוך שיתעסקו בכך רבים יתרשלו בדבר, אסור לירד בה לאומנות חברו (חתם סופר שם).

ברוכל תלמיד חכם

רוכלים המחזירים בעיירות למכור תכשיטי נשים, שאינם רשאים אלא לחזר בעיר, אבל לא לקבוע מקום לישב בו (ראה לעיל: בבני עיר אחרת; תקנת עזרא לצורך בנות ישראל), אם היו תלמידי חכמים, התירו להם לקבוע מקום לישב בו (בבא בתרא כב א; רמב"ם שכנים ו ט; טוש"ע חו"מ קנו ו), שהם טרודים בלימודם, ואין דרכם לחזר בעיר (רש"י שם ד"ה ואי), ואמרו שרבא התיר לרב יאשיה ולרב עובדיה לקבוע מקום בעיר שלא כהלכה - היינו שלא כהלכה לשאר בני אדם (יד רמה שם אות סח; ריטב"א שם; ר"י בן חכמון שם), אבל לתלמידי חכמים הוא כהלכה (שו"ת מהר"י ברונא סוף סי' רנד (רנג), בשם אור זרוע) - כדי שלא ייטרדו מלימודם (גמרא שם). וכתבו ראשונים שהתירו לתלמיד חכם אף אם ישנם כבר תלמידי חכמים בעיר (מהר"י ברונא שם).

ויש מפרשים שזה שרבא התיר לרב יאשיה ולרב עובדיה שלא כהלכה, היינו לפנים משורת הדין (רש"י שם ד"ה דלא, ורבינו גרשום שם), שמן הדין לא התירו לתלמיד חכם אלא לקבוע בלבד, אבל לא לקבוע וגם לחזר בעיר, ורבא התיר להם לפנים משורת הדין שיהא אחד מהם קובע מקום, והשני יחזר בעיר (מהר"י ברונא שם, לדעת רש"י).

וברוכל תלמיד חכם שבא לקבוע במבוי שיש בו רוכל אחר, יש מהאחרונים שכתבו שבני המבוי מעכבים עליו, שלא התירו לתלמיד חכם יותר ממה שהתירו לבן עיר אחרת המעלה מס עם בני העיר, שאף שהתירו לו לקבוע אומנותו בעיר, לא התירו לו לקבעה במבוי שיש בו כבר בן אומנות אחר, לסוברים כן (ראה לעיל: בבני עיר אחרת; כשמעלה מס למלך. שו"ת פרשת מרדכי חו"מ ט); אבל ראשונים כתבו שתלמיד חכם קובע בכל מקום שירצה (ראה רמב"ם שכנים ו ט, ושו"ע חו"מ קנו ו).

תלמיד חכם בשאר אומנויות

לא נאמרו הדברים שתלמידי חכמים דינם שונה מדין שאר בני אדם אלא ברוכלים, אבל בשאר כל האומנויות אין חילוק בין תלמיד חכם לאחר (טור חו"מ קנו, ורמ"א בשו"ע שם ה), שלא התירו לתלמיד חכם אלא באופן שהאיסור לשאר בני אדם אינו אלא לקבוע, אבל מותרים לחזר בעיר, והקלו לתלמיד חכם לקבוע, כדי שלא יתבטל מלימודו, מה שאין כן באומנות שלשאר אדם אסור לגמרי, אף לתלמידי חכמים לא התירו (ביאור הגר"א שם ס"ק כד).

ויש סוברים שאף בשאר אומנות מותר, שאין איסור ירידה לאומנות חברו נוהג בתלמיד חכם כלל, ואף אם יש תלמידי חכמים אחרים בעיר, כדרך שהתירו לרוכל תלמיד חכם (שו"ת מהר"י ברונא סוף סי' רנד (רנג). וראה משיב דבר ב ט).

על תלמיד חכם המביא סחורה לעיר אחרת למכרה, שמונעים מכל אדם למכור מאותה סחורה עד שימכור הוא את שלו, ראה ערך תלמיד חכם.

חכם שהחזיק ברבנות לסידור גיטין וכיוצא

חכם שהחזיק ברבנות, בסידור גיטין וחליצות, ובהעמדת חופה וקידושין וכיוצא, שמותר לחכם אחר לעסוק באלה, לסוברים כן (ראה ערך חזקת שררה), הרי זה אף כשהוא מקפח קצת את פרנסתו בכך (רמ"א בשו"ע יו"ד רמה כב, על פי פסקי מהרא"י דלהלן); במה דברים אמורים שבא השני לדור שם בקביעות (רמ"א שם), אבל חכם שהוא אכסנאי בעיר, אין לו לקפח שכר הרב הדר שם, ולסדר חופה וקידושין, וליטול השכר הבא מהם (שו"ת מהרי"ק סוף שורש קסט (קע); רמ"א שם), כיון שלא בא לדור שם בקביעות (ש"ך שם ס"ק טז), אלא שאם החכם האכסנאי עושה כן בזול יותר, אין הראשון יכול לעכב עליו (שו"ת מהר"י ברונא רנד (רנג)).

וכתבו ראשונים שזה שהתירו לחכם אחר ליטול שכר, היינו שכר שנוטל מסידור גיטין והעמדת חופה וקידושין וכיוצא, שכיון שבקושי התירו נטילת שכר זה (ראה ערך תלמוד תורה), אין דנים אותו כפרנסה ומחיה שיהא אסור לאחר לקפח אותה (פסקי מהרא"י סי' קכח, הובא בדרכי משה שם, ובש"ך שם), אבל אם הוא נוטל שכרו בהיתר גמור (ראה ערך הנ"ל), אסור לאחר לקפח את פרנסתו (ש"ך שם; שו"ת חתם סופר חו"מ כא), לפיכך אין הדברים אמורים אלא בזמן הראשונים כשהיה כל חכם מנהיג בעירו מחמת חכמתו, וממילא היה מקבל שכר גיטין וכיוצא, אבל עתה שבני העיר מקבלים אדם לרב וקוצבים לו שכר, כדרך ששוכרים את הפועל, הרי שכר זה בהיתר גמור הוא, והבא בגבולו הרי זה יורד לאומנות חברו (שו"ת חתם סופר שם^[20]; שו"ת שם אריה ז; שו"ת תועפות ראם חו"מ כו. וראה שו"ת בית שלמה (מסקאלא) ב כא).

ויש חולקים וסוברים שאף כשקבלו עליהם את הראשון לרב, יכול השני אף הוא לשמש כרב בעיר, אף שהוא מקפח את פרנסתו, שאין איסור יורד לאומנות חברו נוהג ברבנות (שו"ת מהר"י ברונא רנד (רנג), על פי אור זרוע שהובא בשו"ת מהרי"ו קנא; ערך ש"י יו"ד רמה, שכן משמע ברמ"א שם, וכן משמע בביאור הגר"א יו"ד שם ס"ק לד, בדעת הרמ"א), שקנאת סופרים תרבה חכמה, כדרך שאמרו במלמדי תינוקות (מהר"י ברונא שם, על פי אור זרוע שם שכך כתב לענין חזקת ישוב), או לפי שתלמיד חכם שבא לדור בעיר נידון כמי שמעלה מס עם בני העיר, ולכן אי אפשר לעכב עליו מלירד לאומנות בני העיר (מהר"י ברונא שם. וראה שו"ת דברי חיים א יו"ד נא).

תחרות שאינה הוגנת

חלוקת קליות ואגוזים כדי למשוך אליו קונים

אם מותר לחנווני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות - שאבותיהם שולחים אותם לקנות, כדי להרגילם לקנות אצלו (רש"י בבא בתרא כא ב) - נחלקו תנאים: רבי יהודה אומר לא יחלק אדם קליות ואגוזים לתינוקות מפני שמרגילם לבוא אצלו, וחכמים מתירים (משנה בבא מציעא ס א). וכן הלכה (רמב"ם מכירה יח ד; טוש"ע חו"מ רכח יח). ואמרו שאף שבן מבוי מעכב על בן מבוי חברו מלירד לאומנותו, לדעת רב הונא (ראה לעיל: בבני אותה העיר; בבן אותו מבוי), מותר לחנווני לחלק קליות ואגוזים, מפני שיכול לומר לו, כדרך שאני מחלק אגוזים, יכול אתה לחלק שקדים (גמרא בבא בתרא שם^[21]). לפיכך באופן שאין שאר החנוונים יכולים לעשות כמותו, יכולים הם לעכב עליו (ראה שו"ת מאמר מרדכי יא, שכן כתב לדעת רב הונא, וצריך ביאור אם כן הוא אף להלכה).

למכור יותר בזול

לא יפחות חנווני את השער - למכור בזול, מפני שמרגיל את הלקוחות לבא אצלו, ומקפח מזונות שאר חנוונים (רש"י בבא מציעא ס א) - דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים זכור לטוב (משנה בבא מציעא ס א), שמתוך כך אוצרי פירות מוכרים בזול (גמרא שם ב, ורש"י ד"ה משום). הלכה כחכמים (רמב"ם מכירה יח ד; טוש"ע חו"מ רכח יח).

ונחלקו בכך אחרונים:

• יש סוברים שלא התירו למכור בזול אלא במקום שעל ידי כן ישתנה השער בשוק, אבל במקום שהשער קבוע ולא ישתנה, אסור לחנווני אחד למכור בזול (ראה שו"ת פנים מאירות א עח; שו"ת מאמר מרדכי יא), שאין משגיחים על טובת הקונים להפסיד את המוכרים, ואף במקום שישתנה השער, אם הקונים הם נכרים, אסור להוזיל את השער (פנים מאירות שם). במה דברים אמורים כשהיה בעיר שער ידוע, אבל אם אין שם שער ידוע, מותר להוזיל, ואפילו היו הקונים נכרים (פנים מאירות שם, שזה דומה לחלוקת אגוזים, ראה לעיל).

• יש חולקים וסוברים שהטעם שיוזל השער אינו אלא שלכן זה שמוכר בזול זכור לטוב (שו"ת דברי חיים א חו"מ יח, על פי רש"י שם א ד"ה מאי), אבל מותר לפחות את השער, לדעת חכמים, אף כשלא ישתנה השער, ואף במקום שכל הלקוחות נכרים, שהלכה כרב הונא בריה דרב יהושע שמותר לירד לאומנות חברו (דברי חיים שם), ואף על פי כן כתבו אחרונים שאם הוא מוזיל באופן ששאר חנוונים יפסידו מהקרן - אסור, כיון שהוא מקפח את פרנסם לגמרי (שו"ת חתם סופר חו"מ עט. וראה דברי חיים שם, שכתב על פי שו"ת רמ"א, שלהוזיל הרבה אסור).

• ויש שכתבו בטעם שמותר למכור בזול, לפי שאף האחרים יכולים לעשות כן (שו"ע הרב הלכות הפקר והשגת גבול יג; שו"ת בית אפרים חו"מ סוף סי' כז), ולפיכך במקום שאין שאר החנונים יכולים להוזיל, אסור (שו"ת מאמר מרדכי שם, לטעם זה).

הערות שוליים