מיקרופדיה תלמודית:יום הכפורים

הגדרה^[1] - יום העשירי לחדש תשרי, שהוא יום שבתון ותענית, ותשובה וכפרה^[2].

גדרו וקביעותו

יום העשירי לחודש תשרי נקבע לישראל ליום כפרה, שנאמר: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ וגו' בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם (ויקרא טז כט - ל), והוא נקרא בתורה "יום הכפורים", שנאמר: אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא (שם כג כז), ונאמר: כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם (שם כג כח).

שמותיו

יום הכפורים נקרא בתורה אף בשם "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" (ויקרא כג לב, ושם טז לא); מועד (ויקרא כג ד, ראה ערכין י ב); "יוֹם ה'" (יואל ב יא. ראה פסיקתא דרב כהנא, פיסקא כה (שובה)). בלשון חכמים יש שיום הכפורים נקרא "יומא רבה" (היום הגדול. ראש השנה כא א), וכן נקרא בשם "עָשׁוֹר" (רמב"ם שביתת עשור א ב), ו"יום צום" (משנה מנחות ק ב; רמב"ם תפילה ב ח). ובשנת היובל נקרא יום הכפורים בשם ראש השנה (יחזקאל כז א).

מהותו

• יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל (רמב"ם תשובה ב ז. ראה ערך תשובה, וראה להלן התשובה וכפרת היום). ואמרו שאין לו לשטן רשות להשטין ביום הכפורים (יומא כ א, ור"ח שם, וראה נדרים לב ב).

בטעם שנקבע יום העשירי לחודש תשרי להיות יום הכפורים, אמרו במדרש שביום זה ניתנו לוחות אחרונות (ראה תענית ל ב, ובבא בתרא קכא א), והיו ישראל שרויים בתפילה ובתענית, ובו ביום נאמר לו למשה: סלחתי כדברך, ונתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה (רש"י שמות לג יא, ודברים ט יח, וראה שמות לא יח), וקבעו הקדוש ברוך הוא להיות יום סליחה ומחילה לדורות (תנחומא (ורשא) כי תשא לא. וראה תוספות בבא קמא פב א ד"ה כדי).

• יום הכפורים הוא יום חיתום הדין, שאדם נידון בראש השנה, וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים (ראה להלן. ראש השנה טז א). ואמר ר' כרוספדאי אמר ר' יוחנן שבני אדם הבינוניים, שאינם צדיקים גמורים ולא רשעים גמורים, ולפיכך אינם נכתבים ונחתמים לאלתר בראש השנה, הרי הם תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכפורים, זכו נכתבים לחיים, לא זכו נכתבים למיתה (ראש השנה טז ב; רמב"ם תשובה ג ג)^[3]. וביום הכפורים הקדוש ברוך הוא יושב על כסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו (ראש השנה לב ב).

• יום הכפורים אסור בעשיית מלאכה (ראה להלן: איסורו במלאכה).

• חייבים להתענות ביום הכפורים, ואסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה (ראה להלן).

• יום הכפורים נתייחד משאר ימים אף בעבודת בית המקדש, שמלבד תמידים ושאר עבודות הנוהגות בכל יום (ראה ערך עבודה (במקדש)), ומלבד מוספי היום (ראה ערך מוסף), יש ביום הכפורים עבודות המיוחדות ליום זה, והן: מעשה פר החטאת - ואיל העולה - של כהן גדול; שני שעירים של ציבור, שאחד מהם הוא חטאת והשני שעיר-המשתלח (ראה ערכו); הקטרת הקטורת (ראה ערכו) בבית קדש-הקדשים (ראה ערכו. רמב"ם עבודת יום הכפורים ב א). על פרטי עבודת בית המקדש ביום הכפורים, סדרה ושאר דיניה, ראה ערך עבודת יום הכפורים.

על המצוה לאכול בערב יום הכפורים, ועל שאר דיניו ומנהגיו של אותו היום, ועל ההכנות ליום הכפורים שבאותו היום, ראה ערך ערב יום הכפורים.

איסורו במלאכה

• עשיית מלאכה ביום הכפורים אסורה היא מן התורה בלא תעשה, שנאמר: וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ (ויקרא טז כט; שם כג כח,לא; במדבר כט ז. ראה ספר המצות לרמב"ם לא תעשה שכט, וספר החינוך שטו).

עבר ועשה מלאכה ביום הכפורים במזיד חייב כרת (משנה מגילה ז ב; משנה כריתות ב א; רמב"ם שביתת עשור א א), ואם עשה מלאכה ביום הכפורים בשוגג, הרי זה חייב חטאת (ראה ערך חיבי קרבנות. משנה כריתות שם; רמב"ם שביתת עשור א א).

• הוצאה מרשות לרשות, לדעת רפרם אין חייבים עליה ביום הכפורים (יומא סו ב). ואמרו שדברי רפרם בדותא הם (כריתות יד א). להלכה פסקו ראשונים שיש איסור הוצאה ביום הכפורים (ר"ח יומא סו ב; רמב"ם עירובין ח ד; טוש"ע או"ח תטז ד). ויש מהראשונים שנראה מדבריו שלהלכה אין איסור הוצאה ביום הכפורים (ב"ח או"ח תריא, והגר"א או"ח תטז ד, בדעת רש"י שבת קב א ד"ה אף).

• איסור תחומים (ראה ערכו) נוהג ביום הכפורים (ראה ברייתא עירובין ל ב, ורי"ף ורא"ש ביצה יב א; רמב"ם עירובין ח ד; טוש"ע או"ח תטז ד).

• מותר לפצוע אגוזים ביום הכפורים מן המנחה ולמעלה (שבת קטו א; רמב"ם שביתת עשור א ג; טוש"ע או"ח תריא ב) לצורך אכילת הלילה (טור שם), אף על פי שבשבת אסור לעשות כן לצורך מוצאי שבת, משום הכנה מקודש לחול (ראה ערך הכנה), ובלבד שאין במעשיו משום מלאכה (ראה מאירי שבת שם, ודרכי משה או"ח שם).

• כל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביום הכפורים (רמב"ם שביתת עשור א ב).

מצות העינוי

יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה (משנה יומא עג ב; רמב"ם שביתת עשור א ד-ה; טוש"ע או"ח תריא א), שנאמר: תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם (ויקרא טז כט).

הרחת בשמים ביום הכפורים, יש מן האחרונים שכתבו שהיא מותרת, שאינה בכלל חמשת העינויים האסורים (מגן אברהם מו סק"ח, ושם תריב סק"ד; חיי אדם קמד לב; משנה ברורה שם ס"ק יח); ויש חולקים ואוסרים (של"ה תענית קסג ע"ב, והובא במגן אברהם או"ח מו סק"ח; כף החיים או"ח תריב לג בשם אחרונים).

וכל הצם ביום הכפורים קיים מצות עשה (ספר המצוות לרמב"ם עשה קסד; סמ"ג עשין לב; ספר החינוך שיג), וכל האוכל או שותה בו, הרי זה ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה (רמב"ם שביתת עשור א ד), שנאמר: כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ (ויקרא כג כט).

אכל ושתה במזיד, אם התרו בו למלקות הרי זה לוקה (משנה מכות יג א; רמב"ם סנהדרין יט א אות יא), ואם אכל או שתה בשוגג, הרי זה חייב חטאת (ראה משנה יומא פא א; משנה כריתות ב א; רמב"ם שביתת עשור א ד).

אין ענוש כרת אלא האוכל ושותה בלבד (יומא עד א; רמב"ם שביתת עשור א ה; טוש"ע או"ח תריא א), ואם רחץ, או סך, או נעל, או בעל - מכים אותו מכת מרדות (רמב"ם שביתת עשור א ה).

ונחלקו ראשונים: יש סוברים שכל שאר העינויים, חוץ מאכילה ושתיה, אין חיובם אלא מדרבנן (תוספות יומא עז א ד"ה דתנן; שו"ת הרשב"א ד רפד, והובא בבית יוסף יו"ד קכג; טור או"ח תריא); ויש חולקים וסוברים שחיובם מן התורה (שאילתות קסז; רש"י יומא פא ב ד"ה תשבתו; לבוש ומגן אברהם פרי חדש או"ח תריא). כתבו אחרונים שלמעשה יש להחמיר כדעת הסוברים שכל העינויים מן התורה, ולפיכך יש להחמיר בספק (משנה ברורה שם סק"ג).

ליל יום הכפורים כיומו לעינוי (ראה יומא פא א; רמב"ם שביתת עשור א ו; טוש"ע או"ח תריא א).

איסור אכילה ושתיה

יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה (ראה לעיל: מצות העינוי). שיעור אכילה ביום הכפורים, לענין חיוב כרת ומלקות וחטאת, הוא ככותבת (ראה ערכו) - פרי התמר היבש (הערוך ערך כותבת) - הגסה (יומא עג ב; רמב"ם שביתת עשור ב א; טוש"ע או"ח תריב א,ה, וראה ערך כותבת), אבל אם אכל פחות משיעור זה אינו חייב עליו (רמב"ם שם ג; טוש"ע שם ה).

שיעור שתיה ביום הכפורים, לחייב כרת ומלקות וחטאת, נחלקו בו תנאים: בית שמאי אומרים ששיעורה רביעית (ראה ערכו), ובית הלל אומרים ששיעורה מלא-לוגמיו (ראה ערכו), ר' יהודה בן בתירא אומר כדי גמיעה (יומא פ א). הלכה כבית הלל (בה"ג יום הכפורים; רמב"ם שביתת עשור ב א; טוש"ע או"ח תריב ט).

טעימה (ראה ערכו) בלי לבלוע כלל, יש מן הראשונים שכתבו שהיא מותרת ביום הכפורים (תשובות הגאונים שערי תשובה שכד; רשב"ץ ברכות יד א), והרבה ראשונים כתבו שהטעימה אסורה ביום הכפורים (רא"ש תענית א טו; טוש"ע או"ח תקסז א), ואפילו דברים שאינם ראויים לאכילה, כגון ללעוס עצי בשמים ועץ מתוק, אסור (רמ"א בשו"ע או"ח תקסז ג, ושם תריב ו), שכשלועס מרגיש טעם (משנה ברורה תריב ס"ק יח).

אכילה שאין בה הנאת גרון אלא הנאת מעים בלבד, שאינה חשובה אכילה (ראה ערך אכילה), אף ביום הכפורים אין חייבים עליה (אגלי טל מלאכת טוחן סב; שו"ת מחזה אברהם קכט; אחיעזר ג סא), ולפיכך הכורך מאכל בסיב ובלעו פטור - אבל אסור מדרבנן - שלא נהנה גרונו (שו"ת כתב סופר או"ח קיז; מנחת חנוך שיג ב), והוא הדין לניזון על ידי צינור המחובר לצוארו למטה מבית הבליעה (עמק שאלה או"ח יז; שו"ת מחזה אברהם שם), וכל שכן הניזון על ידי צינור המחובר למעיו, שאין בזה שם אכילה כלל (שו"ת מהרש"ם א קכג; אחיעזר שם).

חולה שאכל כדי צרכו^[4], אסור לו לאכול עוד, ואין אומרים שכיון שהותר לו היום באכילה יאכל ככל שירצה (המאורות יומא פב א; רבנו מנוח שביתת עשור ב ח; משנה ברורה תריז סק"ז).

איסור רחיצה

גדרי האיסור

• אסור לרחוץ ביום הכפורים (ראה לעיל: מצות העינוי), ואסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו (ברייתא יומא עז ב; רמב"ם שביתת עשור ג א; טור או"ח תריג), ואפילו אצבע קטנה אסור להושיטה במים (פסחים נד ב; רמב"ם שם; טוש"ע תריג א), והוא הדין בשאר משקים (מעשה רקח שביתת עשור שם).

• היה מלוכלך בטיט או בצואה, רוחץ כדרכו ואינו חושש (יומא שם; רמב"ם שביתת עשור ג ב; שו"ע תריג א), מקום המלוכלך בלבד (רמב"ם שם ומגן אברהם או"ח שם סק"א), ויכוין שאינו רוצה ליהנות מרחיצה זו, אלא להעביר הלכלוך בלבד (משנה ברורה תריג סק"א).

• ההולך לצורך מצוה, עובר עד צוארו במים ואינו חושש (רמב"ם שביתת עשור ג ו; טוש"ע או"ח תריג ה). וכן ההולך לשמור את פירותיו, מותר לו לעבור במים עד צוארו (יומא עז ב; רמב"ם שביתת עשור ג ו; טוש"ע תריג ח). העובר במים באופן המותר, לא יוציא את ידו מתחת שפת חלוקו (יומא עז ב; רמב"ם שביתת עשור ג ו; טוש"ע או"ח תריג ה).

• המלך (ראה ערכו) והכלה - בתוך שלושים יום לחופתה (יומא עח ב) – נחלקו תנאים אם רוחצים את פניהם (יומא עג ב. וראה שם עח ב), המלך לפי שדרכו ושבחו להיות נאה (יומא עח ב, ורש"י שם עג ב), והכלה, שצריכה נוי כדי שלא תתגנה על בעלה (יומא עח ב; רמב"ם שביתת עשור ג א). הלכה שרוחצים (רמב"ם שביתת עשור ג א; טוש"ע או"ח תריג י). וכתבו אחרונים שבזמן הזה, שהחתן מצוי בבית הכנסת כל היום, אין נוהגים היתר בדבר (חיי אדם קמה טו, הובא במשנה ברורה תריג ס"ק כו), והכל לפי הענין והזמן (כף החיים שם אות מח).

• חולה אף על פי שאינו מסוכן, מותר לו לרחוץ כדרכו (רמב"ם שביתת עשור ג ב; רמ"א תריג ט), אלא שכתבו אחרונים שנהגו להחמיר בדבר (מהרי"ל יום הכפורים; רמ"א שם ד). מן האחרונים יש שחולקים על כל זה, ולדעתם לא הותרה רחיצה אלא בחולה שיש בו סכנה (הגר"א תריג ב).

נטילת ידים

עשה צרכיו, שבשאר ימות השנה צריך לרחוץ ידיו במים (ראה ערך נטילת ידים), יש מן הראשונים שכתבו שביום הכפורים אסור לו לרחוץ אותן (ראה מאירי יומא עז ב, ורבנו מנוח שביתת עשור ג ב, בדעת רמב"ם). ורבים מתירים למי שעשה צרכיו לרחוץ את ידיו (רי"צ גיאת א עמ' נב; ראבי"ה תקלא). יש שכתבו שרשאי הוא בכך דוקא אם נפנה לגדולים - ויש סוברים שאף בגדולים דוקא אם קינח (טוש"ע או"ח תריג ג), אלא שכתבו אחרונים שהדברים אמורים דוקא בשעה שאינו רוצה להתפלל, אבל כשרוצה להתפלל, כיון שלתפילה אפילו אם לא קינח צריך ליטול את ידיו (ראה ערך תפלה), הרי זה נוטל את ידיו ואינו חושש, ואף על פי שלא קינח (שו"ע שם ג) - או שנפנה לקטנים ושפשף הניצוצות שניתזו (אור זרוע יום הכפורים רעז; טוש"ע שם), ויש סוברים שאפילו לא שפשף, אלא שנגע במקום הטינופת, הרי זה נוטל את ידיו (שו"ת מהר"י וייל קצב). ויש סוברים שאף לאחר שנפנה לקטנים מותר לו ליטול את ידיו לתפילה, ואפילו אם לא שפשף (תוספות ישנים יומא עז ב, וסמ"ג ל"ת סט, בשם ר' יהודה ועוד; דרכי משה תריג א).

הנוטל את ידיו לאחר שעשה צרכיו, לסוברים שמותר הוא בכך, יש שכתבו שרוחץ הוא כדרכו (סמ"ק מ' רכא) בלא שינוי (הפרנס רעז); יש שכתבו שאינו רוחץ אלא את ראשי אצבעותיו (טור או"ח תריג; מטה משה תתנא); ויש שכתבו שרוחץ עד סוף קשרי אצבעותיו (שו"ע תריג א).

נטילת-ידים (ראה ערכו) שחרית, אם מותרת היא ביום הכפורים, נחלקו ראשונים: יש אוסרים (רמב"ם תפלה ז ח; הגר"א או"ח תריג סק"ב), ולתפילה מקנח את ידיו בכל דבר המנקה (כסף משנה תפלה שם); ויש חולקים ומחייבים ליטול ידים ביום הכפורים בשחרית (שו"ת מהר"י וייל קצב; טוש"ע או"ח תריג ב), וצריך ליזהר שלא יתכוין להנאת רחיצה אלא רק להעביר רוח רעה מעל הידים (הגהות מיימוניות שביתת עשור ג ב; רמ"א תריג ב). לסוברים שנוטל ידיו שחרית, יש שכתבו שאינו מותר ליטול אלא את ראשי אצבעותיו (שבלי הלקט; מטה משה תתנא); יש שכתבו שנוטל עד סוף קשרי אצבעותיו (רבנו ירוחם אדם ז ב; שו"ע תריג ב); ויש שכתבו שנוטל כדרכו בלא שינוי (הפרנס רעז), עד מקום חיבור היד לזרוע (מהרי"ל יום הכפורים).

נטילת ידים קודם שאר התפילות, לסוברים שתקנו נטילת ידים לכל תפילה ותפילה (ראה ערך נטילת ידים וערך תפלה), הרי זו רחיצה של מצוה, שמותרת לסוברים שרחיצת מצוה לא נאסרה (ראה שער הציון תריג ח), אלא שלהלכה כתבו אחרונים שיש לחוש לדעת הסוברים שלא תקנו נטילת ידים לכל תפילה ותפילה (משנה ברורה שם סק"ה).

טבילה

כל חייבי טבילות טובלים כדרכם ביום הכפורים (יומא פח א; רמב"ם שביתת עשור ג ב. ראה ערכים: זב; זבה; מצורע; בועל-נדה; טמא-מת; נדה; יולדת). ונחלקו ראשונים: יש שכתבו שאין הדברים אמורים אלא בטבילה כשהיא בזמנה, ולסוברים טבילה בזמנה מצוה (ראה ערך טבילה), אבל לסוברים שאינה מצוה, אין טובלים ביום הכפורים אפילו טבילה בזמנה (ראבי"ה תקלא; טור או"ח תריג בשם ר"ת), ויש שכתבו שחייבי טבילות טובלים ביום הכפורים לדברי הכל (תוספות שבת קכא א, וביצה יח ב), ואפילו טבילה שאינה בזמנה (תוספות ישנים ותוספות הרא"ש יומא פח א).

• בזמן הזה שאין לנו טהרה מטומאת מת, כתבו ראשונים שכל חייבי טבילות לא יטבלו ביום הכפורים, לפי שאין הטבילה מטהרתם מטומאת מת שהכל טמאים בה (רי"צ גיאת א עמ' נב; טור או"ח תריג).

• נדה, שטובלת כדי ליטהר לבעלה, נחלקו ראשונים: יש מתירים (אור זרוע נדה י; שבלי הלקט פו בשם ר"א כץ), ויש אוסרים (תוספות ביצה יח ב בשם ר"י; שו"ת מהרי"ל טו ב; שו"ע תריג יב). אשה הלובשת לבנים לספירת שבעה נקיים, כתבו אחרונים שמותרת לרחוץ מעט בין ירכותיה (מגן אברהם תריג ס"ק יג; משנה ברורה שם).

• בעל-קרי (ראה ערכו), בזמן שנהגה תקנת עזרא שבעל קרי אסור בתפילה עד שיטבול, טובל לצורך התפילה, ואם ראה קרי לאחר שכבר התפלל תפילת נעילה, נחלקו תנאים בדבר (יומא פח א ורש"י). בזמן הזה, שבטלה תקנת עזרא ובעל קרי מותר בתפילה אפילו לא טבל לקריו (ראה ערך בעל קרי), נחלקו ראשונים ברואה קרי ביום הכפורים: יש אוסרים לו לטבול (רמב"ם שביתת עשור ג ג; טוש"ע או"ח תריג יא); ויש מתירים (שבלי הלקט שטו). להלכה כתבו הפוסקים שאף מי שרגיל לטבול בשאר ימות השנה לקריו, לא יטבול ביום הכפורים (שו"ע או"ח תריג יא; לבוש שם יב; שו"ע הרב שם יט; חיי אדם קמה טז).

איסור סיכה

יום הכפורים אסור בסיכה (ראה לעיל: מצות העינוי), ואסור לסוך מקצת גופו ככל גופו (יומא עז ב; רמב"ם שביתת עשור ג ט; טוש"ע תריד א).

סיכה האסורה ביום הכפורים, אסורה אף כשאינה של תענוג (ירושלמי מעשר שני ב א, שבת ט ד, יומא ח א; רמב"ם שביתת עשור ג ט; טוש"ע תריד א); ויש מן הראשונים שחולקים וסוברים שסיכה שאינה לתענוג מותרת ביום הכפורים (תוספות יומא עו ב ד"ה מנין).

סיכה להעברת הלכלוך, יש סוברים שמותרת לדברי הכל (ראה ב"ח תריג וט"ז שם סק"א).

החולה - אף על פי שאין בו סכנה - או מי שהיו לו חטטים בראשו, סך ביום הכפורים כדרכו ואינו חושש (יומא עז ב; רמב"ם שביתת עשור ג ט; טוש"ע תריד א).

סיכה שאינה בשמן, אלא בשאר דברים, כגון חֵלב, יש מן הראשונים שלדעתם הרי זו מותרת ביום הכפורים, שאין אסורה אלא סיכה בשמן (מחזיק ברכה תריד א, בשם ר"ת בתוספות נדה לב א ד"ה וכשמן); ויש מן הראשונים שחולקים ואוסרים הסיכה אף בשומן וחלב (מעשה רקח שביתת עשור ג ט).

איסור נעילת הסנדל

יום הכפורים אסור בנעילת הסנדל (ראה לעיל: מצות העינוי), ואסור לנעול סנדל אפילו ברגלו אחת (רמב"ם שביתת עשור ג ז; סמ"ג ל"ת סט).

דבר שאינו מנעל, אלא שהנועל אותו מתענג בנעילתו נחלקו בו אמוראים (יבמות קב ב, ויומא עח ב). להלכה כתבו ראשונים שמותר (רי"צ גיאת א נד; המנהיג צום כפור נ). ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שכל שאין קושי הארץ מגיע לרגליו, הרי זה אסור (ראה רמב"ם שביתת עשור ג ז), וכתבו אחרונים בדעתם שלענין יום הכפורים כל שרגילות לצאת בו, ואינו מרגיש שהולך יחף, הרי זה אסור, שכשהולך בו אינו מתענה, והרי זה חשוב מנעל (שו"ת פנים מאירות ב כח), וכתבו שמטעם זה יש לאסור מנעל העשוי מלבד קשה וצורתו כמנעל, ויש לו עקב, לפי שאם נועל מנעל זה נמצא שאינו מתענה (פנים מאירות שם, וראה משנה ברורה תריד סק"ה שאין למחות ביד המקילים). ויש שכתבו שהאיסור בכל דבר שאינו מתענה, לדעת ראשונים אלו, אינו אלא מדרבנן (שו"ת מהר"ם שיק או"ח שטז).

איסור נעילת הסנדל, תלוי גם בחומר ממנו הוא עשוי, שאם הסנדל והמנעל הם של עור, ודאי אסור לנועלם ביום הכפורים (ראה יבמות קב ב; טוש"ע או"ח תריד ב). היה הסנדל והמנעל של עץ, נחלקו בו תנאים ואמוראים (יומא עח ב, ראה משנה שבת סה ב לענין שבת, ויבמות קא א לענין חליצה). לסוברים שמנעל של עץ פסול לחליצה (ראה ערך חליצה), כתבו ראשונים שמותר לנועלו ביום הכפורים (רמב"ן במלחמות יומא שם), וכן כתבו ראשונים להלכה שמותר לנעול ביום הכפורים כל מנעל שאינו של עור (שבלי הלקט שיד; טוש"ע או"ח תריד ב). ויש מן הראשונים שכתבו להלכה שמנעל של עץ אסור ביום הכפורים (רבנו ירוחם נתיב ז חלק בשם יש מי שאוסר, ושמעולם לא ראה מי שנהג בו היתר).

סנדל של שעם, וכן סנדל של כפות תמרים ושל עשבים, אינם בכלל מנעל (יומא עח ב). להלכה כתבו ראשונים שמותר לנעול סנדל של שעם ושל גמי (רמב"ם שביתת עשור ג ז. וראה ט"ז או"ח תריד סק"א, שאין להחמיר במקום הצורך). ויש מן הראשונים שכתבו להלכה שאסור לנעול סנדל של שעם (ראה בעל המאור יומא עח ב, והעיטור יום הכפורים (הוצ' רמ"י ח"ב דף קז ע"א)).

מותר לאדם לכרוך בגד על רגליו ביום הכפורים ולצאת בו (יומא עח ב, ויבמות קב ב; רמב"ם שביתת עשור ג ז).

יולדת וחולה

יולדת כל שלשים יום (רמב"ם שביתת עשור ג ח; טוש"ע תריד ג) - תנעל את הסנדל, דברי ר' אליעזר (יומא עג ב), מחמת הצינה (יומא עח ב) שהיא קשה לה (רש"י יומא עג ב), וחכמים אוסרים (משנה שם). הלכה כר' אליעזר (רמב"ם שם; טוש"ע שם). ויש שפסקו כחכמים (רי"צ גיאת ח"א עמ' נה בשם רבנן קשישי; פסקי רי"ד יומא עח ב, הובא בשבה"ל שיד).

חולה (ראה ערכו), לדעת ר' אליעזר מותר הוא בנעילת הסנדל, אף על פי שאין בו סכנה (רמב"ם שביתת עשור ג ח; שו"ע תריד ג, וראה משנה ברורה שם ס"ק יב), כשהצינה קשה לו (לבוש שם ג; שו"ע הרב שם ה).

מקום שמצויים בו עקרבים ושאר בעלי חיים הנושכים, מותר לנעול שם סנדל, כדי שלא ישכנו (יומא עח ב, ורש"י שם; רמב"ם שביתת עשור ג ח; טוש"ע תריד ד). ונחלקו ראשונים: יש שכתבו שאינו מותר בסנדל של עור, אלא רק בסנדל של שאר מינים (שאילתות קסח; בה"ג יום הכפורים), ויש שכתבו שהותר אף בנעילת סנדל של עור (רשב"א יבמות קב ב).

איסור תשמיש המטה

תשמיש המטה אסור ביום הכפורים (ראה לעיל: מצות העינוי).

יתרחק אדם מאשתו ביום הכפורים שלא ליגע בה כאילו היא נדה (ראה ערך נדה. אגודה פסחים נב בשם רבנו שמחה; שו"ע או"ח תרטו א), ולא יישן במטה אחת עמה (הגהות מרדכי מועד קטן הלכות ט' באב; שו"ע שם), אפילו שניהם לבושים (חיי אדם קמה כב; משנה ברורה תרטו סק"ב), ולא ירבה עמה בדברים (מהרי"ל ערב יום הכפורים; מגן אברהם או"ח שם סק"א), ויש לנהוג עמה ככל הרחקות הנדה (ראה ערך נדה. מגן אברהם שם).

ביום, יש מן האחרונים שכתבו שמותר ליגע באשתו, שאין בו חשש תשמיש, ואימת היום עליו, ודוקא בליל יום הכפורים אסורה הנגיעה בה (ט"ז או"ח תרטו סק"א), אבל ראשונים אוסרים אף ביום (מהרי"ל ערב יום הכפורים).

הרואה קרי ביום הכפורים ידאג כל השנה כולה (יומא פח א; טוש"ע או"ח תרטו ב. וראה קרבן נתנאל על הרא"ש יומא ח כא אות מ, תיקונים שעליו לעשות), ואם עלתה לו שנה ולא מת, מובטח לו שהוא בן עולם הבא (יומא שם; טוש"ע שם), וסימן טוב הוא לו, שירחמו עליו מן השמים (תספות ישנים שם), ועוד אמרו שעתיד הוא שיאריך ימים ויראה בנים ובני בנים (יומא שם).

התשובה וכפרת היום

יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל (רמב"ם תשובה ב ז), לפיכך חייבים הכל - בין איש ובין אשה (יראים השלם רסג, במצוות וידוי) - לעשות תשובה (רמב"ם שם), ולהתוודות ביום הכפורים (בה"ג יום הכפורים; רמב"ם שם), שנאמר: מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ (ויקרא טז ל), והטהרה אשר בידינו היא התשובה ותיקון המעשים (שערי תשובה לרבינו יונה ד יז), והרי זו מצות עשה מן התורה, להעיר האדם את רוחו לחזור בתשובה ביום הכפורים (שערי תשובה ב יד), ואף על פי שמצוות התשובה נוהגת בכל עת (ראה ערך תשובה), החיוב נוסף ביום הכפורים (שערי תשובה ד יז)^[5].

יום הכפורים נאמר בו: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם (ויקרא טז ל), שהיום עצמו מכפר (ראה יומא פה ב; רמב"ם תשובה א ג).

הכפרה שיום הכפורים מכפר, נחלקו תנאים אם תלויה היא בתשובה (יומא פה ב, ושבועות יג א, וירושלמי יומא ח ז). והלכה שיום הכפורים אינו מכפר אלא על השבים (רמב"ם תשובה א ג, ושגגות ג י; רמ"א או"ח תרז ו).

עבירות חמורות, שתשובה אינה מכפרת עליהן, אלא תולה - להגן עליו מן היסורים (ר"י מלוניל יומא פה ב) - בלבד, יש מהן שיום הכפורים גומר כפרתן (ראה משנה יומא פה ב, וראה להלן), כגון העובר על לא תעשה, וכן כרת ומיתה בידי שמים ומיתת בית דין, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר (יומא פו א). ר' ישמעאל חולק, ולדעתו אם עבר על כריתות ומיתות בית דין - במזיד (פירוש המשניות לרמב"ם יומא פה ב) - ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולים, ויסורים ממרקים (יומא שם), וכן הלכה (רמב"ם תשובה א ד; רא"ש יומא ח יז); ויש שכתבו שאין הלכה כר' ישמעאל, אלא תשובה ויום הכפורים מכפרים כפרה גמורה אף על החמורות (האשכול (רצב"א) מועדים (ירושלים תשמ"ו) יום הכפורים עמ' מא, וראה נחל אשכול שם הערה 12 - 14).

על חלול-השם (ראה ערכו), שאין כח לא בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורים למרק, אלא כולם תולים ומיתה ממרקת, ראה ערך חלול השם.

עבירות שבין אדם לחברו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חברו (יומא פה ב; רמב"ם תשובה ב ט).

אין יום הכפורים מכפר על חטאים שחייבים עליהם קרבן (כריתות כה ב), ולפיכך חייבי חטאות וחייבי אשמות ודאיים שעבר עליהם יום הכפורים, חייבים להביא את קרבנם לאחר יום הכפורים (כריתות כה א; רמב"ם שגגות ג ט).

חייבי אשם-תלוי (ראה ערכו) שעבר עליהם יום הכפורים, פטורים מלהביא קרבנם (כריתות כה א; רמב"ם שגגות ג ט).

חיבי-מלקיות (ראה ערכו), אף על פי שעבר עליהם יום הכפורים, הרי הם חייבים (כריתות כו א), וכן חיבי-כריתות (ראה ערכו) שהתרו בהם למלקות, אף על פי שיום הכפורים מכפר להם עונש כרת, שהוא עיקר עונשו של חטא שחטאו, מכל מקום אינו מכפר להם על עונש מלקות (יד המלך תשובה א ב), וכן חיבי-מיתות-בית-דין (ראה ערכו), אין יום הכפורים מכפר להם מיתה שנתחייבו בה (באר שבע כריתות שם).

המבעט בכפרת יום הכפורים, נחלקו אמוראים אם יום הכפורים מכפר לו (כריתות ז א). הלכה שאינו מכפר (רמב"ם שגגות ג י; רמ"א או"ח תרז ו). ונחלקו ראשונים מהו מבעט: יש שכתבו שהוא האומר שאין יום הכפורים מכפר (רמב"ם שם); יש שכתבו שהוא האומר לא יכפר עלי יום הכפורים (רש"י כריתות שם; תוספות שבועות יג א ד"ה דאי); ויש שכתבו שהמבעט הוא מי שעשה מלאכה ביום הכפורים, וחוזר ועוסק בה (ר"ש משאנץ לתורת כהנים אחרי ח).

האומר אחטא ויום הכפורים יכפר, אין יום הכפורים מכפר לו (יומא פה ב; רמב"ם תשובה ד א).

כפרתו של יום הכפורים היא ביום (מגילה כ ב), אבל ליל יום הכפורים אינו מכפר, ומי שמת בליל יום הכפורים, לא כפר עליו יום הכפורים (שבועות יג א; כריתות ז א). במשנה שנינו שכל היום מכפר (משנה כריתות כה א), כלומר כל שעה ושעה מן היום (כריתות יח ב). בתוספתא - שלגירסת הרבה ראשונים הובאה בתלמוד (ראה ראשונים שבועות יג ב) - שנינו: יום הכפורים אינו מכפר עד שתחשך (תוספתא סוף יומא), בסוף היום (רמב"ן ורשב"א שבועות שם), וכן כתבו ראשונים להלכה (הרוקח ריז). ויש מן הראשונים שכתבו שזה שאמרו שיום הכפורים אינו מכפר עד שתחשך, היינו שאינו משלים הכפרה עד שתחשך, אבל מכפר הוא כל היום (העיטור יום הכפורים (הוצ' רמ"י דף קז ע"ב)).

בתורת מועד ומקרא קדש

מקרא קודש

יום הכפורים מצוה לקוראו "מקרא קדש" (ראה תורת כהנים אמור יד, והובא בשבועות יג א, וכריתות ז א), שנאמר: אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם (ויקרא כג כז), ונאמר: וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם (במדבר כט ז). כיצד קוראו מקרא קודש, נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שמקדש את היום בתפילה (רש"י ורבנו גרשום כריתות שם), שמזכיר בה קדושת היום (ראב"ד ור"ש משאנץ לתורת כהנים שם), ואומר: "מקדש ישראל ויום הכפורים" (רש"י שבועות שם). ויש מוסיפים שאף קידוש היום בכסות נקיה - שחייבים בו מן הכתוב לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד (ראה להלן) - הרי זה בכלל קריאת "מקרא קדש" (רש"י ויקרא כג לה).

• ויש שכתבו שמקדשו בשביתת מלאכה, ששובת ממלאכה בשביל קדושת היום (תוספות ותוספות הרא"ש וריטב"א שבועות שם בשם ר"ת).

כסות נקיה

יום הכפורים יש לכבדו בכסות נקיה, שנאמר: לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד (ישעיהו נח יג. שבת קיט א; רי"ף שבת שם, ויומא עח ב; טור או"ח תרי), וכתבו ראשונים שיום הכפורים עולה על יום טוב במצוות הידור מלבושים נכבדים ובגדים מצוינים (מאירי שבת שם, וכעין זה במהרש"א חדושי אגדות שבת שם), ואין ללבוש שק אף למי שקבל על עצמו לעשות כן לשם תשובה (מגן אברהם או"ח תרי סק"ה).

בגדי לבן

ונהגו ללבוש ביום הכפורים בגדים לבנים (שוחר טוב יז; מרדכי יומא תשכג; רמ"א או"ח תרי ד; מהרש"א שבת שם), שיהיו נראים כמלאכי השרת (מרדכי שם; רמ"א שם), וללמד שיצר הרע מסולק מהם, והם נקיים מחטא (ריטב"א בבא בתרא קכא א), וכתבו אחרונים שלטעם זה אין הנשים לובשות לבנים, לפי שאינן יכולות להיות כמלאכים, שהמלאכים כולם זכרים (מגן אברהם תרי סק"ה), ומכל מקום הנשים לובשות לבנים לכבוד היום, אבל לא יקשטו את עצמן בתכשיטים שמתקשטות בהן בשבת וביום טוב, משום אימת יום הדין (מטה אפרים שם ט; משנה ברורה תרי ס"ק טז), ועוד טעם שלובשים לבנים, להראות שמנצחים בדין, שיודעים שאביהם שבשמים הוא סניגור שלהם, ובטוחים שנמחלו עוונותיהם (ארחות חיים יום הכפורים כז), ויש נוהגים ללבוש בגד המכונה "קיטל", שהוא לבן ונקי, וגם הוא בגד מתים, ועל ידי זה לב האדם נכנע ונשבר (רמ"א שם).

בבית הכנסת ובבית

וכן מציעים בבית הכנסת בגדים נאים (טוש"ע תרי ד), ויש שכתבו שתולים לפני הארון פרוכת לבנה של משי מרוקם (סדור יעב"ץ (הוצ' אשכול ח"ב עמ' שמז)). וכן יש לכבד יום הכפורים בעריכת השולחנות כמו בשבת (רמ"א תרי ד בשם י"א, ושכן נוהגים), ויהיו המיטות מוצעות והבית נקי (סדור יעב"ץ דיני ערב יום הכפורים; ערוך השלחן שם סק"ב), ולכבדו בכל דבר של כבוד (רא"ש יומא ח ט; טור או"ח שם; אבודרהם תפלת יום הכפורים).

יש מקומות שנוהגים שלא ללבוש בגדים ותכשיטים שיש בהם זהב ביום הכפורים, שאין-קטיגור-נעשה- סניגור (ראה ערכו. תיבת גמא פרשת אחרי ד, הובא בהגהות רעק"א או"ח תרי).

הדלקת נרות ונר נשמה

מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורים - מדליקים, ומקום שנהגו שלא להדליק את הנר - אין מדליקים (משנה פסחים נג ב; רמב"ם שביתת עשור ג י; טוש"ע תרי א), ובכל המקומות לדבר אחד נתכוונו, כדי שלא יבוא לשמש מיטתו, שאסור ביום הכפורים (ראה לעיל: איסור תשמיש המטה): הנוהגים להדליק עושים כן לפי שאין אדם משמש מיטתו לאור הנר (ראה ערך תשמיש המטה), והנוהגים שלא להדליק עושים כן כדי שלא יראה את אשתו ויתאווה לה ויבא לידי תשמיש (ירושלמי פסחים ד ד; רמב"ם שם).

מקום שנהגו להדליק, מדליקים הנרות על שולחנם (מרדכי יומא תשכה), ומדליקים שני נרות כבשבת (ראה ערך נר שבת ויום טוב, ושם על הנוהגים להדליק יותר משנים. הרוקח ריח). ויש שכתבו שמדליק את הנר בחדר משכבו, שבזה הוא מונע את עצמו מלקרב אל אשתו (מהרי"ל ערב יום הכפורים. וראה רמ"א תרי א). ויש שכתבו שאין מדליקים אלא על שולחנם, ולא בחדר המשכב (ראה ראבי"ה תקכח; ראה מגן אברהם תרי א). וכתבו אחרונים שלמעשה יש להחמיר ולהדליק אף בחדר המשכב (מגן אברהם שם, והובא במשנה ברורה שם סק"ה).

מקום שמדליקים נרות ביום הכפורים, יש מן הראשונים שכתבו שאין מברכים על הדלקה זו (מרדכי שבת רעג; מהרי"ל ערב יום הכפורים; שו"ע או"ח רסג ה בשם י"א; הגר"א שם, וראה שער הציון תרי סק"ה, שבמקום שאין בו מנהג קבוע טוב יותר להנהיג שלא לברך); ויש חולקים וסוברים שמברכים על הדלקת הנרות ביום הכפורים כבשבת (רא"ש יומא ח כז; שו"ע רסג ב, בשם יש מי שאומר; רמ"א שם, שכן המנהג במדינות אלו; שו"ע הרב שם א; חיי אדם קמד יד), ונוסח הברכה: להדליק נר של יום הכפורים (פרי חדש תרי סק"ב; פרי מגדים תרי משבצות זהב סק"א).

מדליקים נרות ביום הכפורים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, בכל מקום (משנה פסחים נג ב; טוש"ע תרי ג), ונוהגים להרבות נרות בבתי כנסיות (רא"ש יומא ח ט; טוש"ע שם ד). כתבו ראשונים שבזמן הזה נוהגים להדליק - בבתי כנסיות (לבוש תרי ג) - נר לכל אחד ואחד (מרדכי יומא תשכג; רמ"א בשו"ע שם), גדול או קטן (רמ"א שם), ודוקא לזכרים, אבל אשה אין עושים לה נר (מהר"י וייל קצא; מגן אברהם שם סק"ג), ויש שאין נוהגים לעשות נר אלא לנשוי (מגן אברהם שם, ושכן המנהג עכשיו).

וכן נוהגים להדליק נר נשמה לאביו ולאמו שמתו (כל בו סח; רמ"א שם).

והרבה טעמים נתנו ראשונים ואחרונים למנהג הדלקת הנרות בבתי כנסיות: (א) משום כבוד היום (רא"ש וטור שם). (ב) משום כפרה ושמירה לנשמה (מרדכי שם וראה אבודרהם תפלת יום הכפורים). (ג) כנגד התורה שנגמרה ביום הכפורים (שו"ת מהר"י וייל קצא). (ד) כנגד רמ"ח אברים שבאדם שהם כמנין "נר" (מהרי"ל ערב יום הכפורים). (ה) כדי שיוכלו לקרא בדברי תפילות ותחנונים שאינם שגורים וידועים (כל בו סח). (ו) לפי שאמרו שהרוצה לידע אם תעלה לו שנתו, יקח נר וידליקנו בין ראש השנה ליום הכפורים במקום שאין נושבת רוח, ואם אורו נמשך בידוע שתעלה לו שנתו (כריתות ה ב. מהרי"ל שם), וכתבו אחרונים שבנרות שמדליקים בבית הכנסת אין שום חשש אם כבו, שאפשר שכבה מחמת הרוח או החום, ומכל מקום כיון שהעולם מקפידים בזה, ראוי לכל אדם ליתן נרו לשמש, ולא ישגיח עליו כלל (חיי אדם קמד יז; משנה ברורה תרי ס"ק יד).

מי שכבה נרו ביום הכפורים, כתבו הפוסקים שיחזור וידליקנו במוצאי יום הכפורים ואל יכבנו עוד אלא יניחנו לדלוק עד שיגמר, וגם יקבל עליו שכל ימיו לא יכבה נרו במוצאי יום הכפורים, לא הוא ולא אחר (רמ"א תרי ד).

מדליקים נרות ביום הכפורים במבואות האפלים וליד החולים אף במקומות שנהגו שלא להדליק בבית (פסחים נג ב; טוש"ע תרי ג).

נרות שמדליקים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים וליד החולים, אין מברכים על הדלקתם, לפי שאין בהם משום שלום בית (פר"ח תרי סק"ג; משנה ברורה שם סק"ח, וראה שער הציון שם סק"ו).

קידוש והבדלה

יום הכפורים אין בו קידוש על היין, ואף חולה שצריך לאכול ביום הכפורים לא יקדש על הכוס (שבלי הלקט שיא, שיב; מגן אברהם תריח סק"י).

כשם שמבדילים במוצאי שבת (ראה ערך הבדלה), כך מבדילים במוצאי יום הכפורים (טוש"ע או"ח תרכד א וג. וראה ערך ברכת הנר וערך ברכת הריח).

שמחה

יום הכפורים, שנינו במסכת סופרים שאין בו שמחה, שאין שמחה בלא אכילה (מסכת סופרים יט ו). ויש מן הראשונים שכתבו שיש שמחה ביום הכפורים (ראה שאילתות טו; ר"י מלוניל עירובין סוף פרק ג. וראה רמב"ם חנוכה ג ו, שיום הכפורים אינו יום שמחה יתירה), וביארו אחרונים שאף על פי שאין בו שמחה באכילה ושתיה, מכל מקום הוא יום שמחה מפני שהוא יום סליחה וכפרה, ומקדשים אותו במלבושים נאים (לבוש או"ח קכח מד).

בזמן שבית המקדש היה קיים, היה יום הכפורים יום שמחה יתירה, שכן שנינו: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר-באב (ראה ערכו) וכיום הכפורים (תענית כו ב).

נחלקו תנאים אם יום הכפורים דינו כרגל ומפסיק את האבלות, כשאר ימים טובים (מועד קטן יט א. וראה ערך אבל וערך אבלות). הלכה שמפסיק כשאר ימים טובים (מועד קטן כד א; רמב"ם אבל י ג; טוש"ע יו"ד שצט ו).

התפילות, ומנהגי היום

יום הכפורים יש בו חמש תפילות, שלש של כל יום, ערבית (ראה ערכו) שחרית (ראה ערכו) ומנחה (ראה ערכו), ותפילת מוסף (ראה ערכו) ותפילת נעילה (ראה ערכו. ראה שבת כד ב ורש"י, וראה יומא פז ב לענין וידוי; רמב"ם תפילה א ח).

בתפילות יום הכפורים אומרים סליחות (ראה ערכו), ואומרים "שלש עשרה מדות" בכל סליחה וסליחה (רי"צ גיאת ח"א עמ' סב)^[6].

ביום הכפורים קוראים בתורה בשחרית ובמנחה (מגילה ל ב, לא א; רמב"ם תפילה יג יא; טוש"ע או"ח תרכא א).

נהגו להתעטף בטלית אף לתפילת ליל יום הכפורים (שו"ת מהר"י וייל קצא; רמ"א או"ח יח א). ויש שלא נהגו בעיטוף טלית בליל יום הכפורים (לבוש או"ח תריט בתחילתו בשם מנהג פוזנא).

על תפילה זכה שיש שנהגו לאמרה קודם שנכנס יום הכפורים, ראה ערך ודוי.

קודם התפלה בליל יום הכפורים נהגו להתיר להתפלל עם העבריינים - אנשים שעברו על דברי תורה, או על דברי חכמים, או על גזירת הצבור, ונידום על כך (ראה לבוש או"ח תריט א; משנה ברורה שם סק"א) - שכל תענית ציבור שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית (מרדכי יומא תשכה; טוש"ע או"ח תריט א), ששם שמים מתעלה ומתקדש, בשעה שהרשעים חוזרים בתשובה, ורוצים הם להתאגד ולהתנהג כמעשה הצדיקים (פרישה שם א; שער הציון שם סק"ד), והיתר זה אינו אלא למשך יום הכפורים (מנהגי ר"א קלויזנר עמ' לג).

מנהג קדמונים מימי הגאונים לומר בליל יום הכפורים "כל נדרי" (ראה ערכו, וראה ערך התרת נדרים. וראה שמ"ק נדרים כג ב ד"ה אמר רבא, שהיא תקנת אנשי כנסת הגדולה).

ברכת הזמן - שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה (ראה ערך ברכת הזמן) - אם מברכים אותה ביום הכפורים, נחלקו אמוראים בדבר (עירובין מ ב). הלכה שמברכים ברכת הזמן ביום הכפורים (רמב"ם שבת כט כג; טוש"ע או"ח תריט א).

בקריאת-שמע (ראה ערכו) ערבית ושחרית של יום הכפורים, אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם (דברים רבה סוף ואתחנן, הובא בכמה ראשונים; טוש"ע או"ח תריט ב), שלא כשאר ימות השנה, שאומרים בלחש (ראה ערך קריאת שמע).

יש נוהגים להתפלל ביום הכפורים בכריעה (תוספות ברכות יב ב; טוש"ע או"ח תקפב ד).

נוהגים לבכות ולהוריד דמעות בתפילת יום הכפורים, אף כשחל בשבת (מטה אפרים תקפב סכ"ח. וראה כף החיים שם אות ס), שאפילו מי שכבר נכתב ונחתם בראש השנה בין הרשעים, כשבוכה ועושה תשובה ביום הכפורים קורעים את גזר דינו (אלף המגן שם אות מד בשם הראשונים. וראה בן איש חי וילך יח).

כל תפילה מחמש התפילות שמתפללים ביום הכפורים יש בה שבע ברכות (יומא פז ב; רמב"ם תפילה ב ז; טוש"ע או"ח תריט-תרכא), שלוש ראשונות ושלש אחרונות - ומתפללים אותן באותו הנוסח שמתפללים בעשרת-ימי-תשובה (ראה ערכו), ויש נוהגים להאריך בנוסח ברכת קדושת השם כנוסח שאומרים בראש השנה (רי"צ גיאת א עמ' סא; רמב"ם סדר תפילות כל השנה. וכן המנהג בזמננו) - ואמצעית מעין היום, וחותם בה "מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים" (רמב"ם שם).

בכל אחת מתפילות יום הכפורים מתוודה (יומא פז ב. וראה ערך ודוי)^[7].

אמירת סדר העבודה

שליח ציבור מסדר בתפילתו סדר עבודותיו של כהן גדול ביום הכפורים (ראה יומא לו ב ורש"י, ושם נו ב ורש"י), וכן את הוידויים שהיה כהן גדול מתודה ביום הכפורים (סדר ר"ע גאון (גולדשמידט) עמ' קסח; טור או"ח תרכא), על שם הכתוב "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד ג. רש"י יומא לו ב), והיא חובת היום (סדר ר"ע גאון (גולדשמידט) עמ' קסח), וכמה פיוטים נתחברו על סדר העבודה, ונהגו לאמרם (ראה העיטור יום הכפורים), כגון "אתה כוננת" (כן הוא במחזורים נוסח ספרד) ו"אמיץ כח" (ראה מהרי"ל יום הכפורים, והביא כמה דקדוקים בנוסח זה, וכן הוא במחזורים נוסח אשכנז) ועוד (ראה מחזור (גולדשמידט) ליום הכפורים בהקדמה עמ' יח ואילך, ושם שנמצאו כשלושים נוסחים שונים).

נהגו שליחי ציבור לומר את הוידוי בקול רם והציבור עומדים ושומעים, כדרך שהיה בבית המקדש שהיה כהן גדול אומר והכהנים והעם העומדים בעזרה היו שומעים - ויש שנהגו שהציבור כולו אומר את הוידוי עם שליח הצבור (רי"צ גיאת ח"א עמ' סב) - וכשם שבשעה שהיו שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם (ראה ערך הוגה את השם, וערך השתחואה, ע"פ משנה יומא סו א, וראה ערך עבודת יום הכפורים), כן אנו עושים לזכרון ולדוגמא (ראבי"ה יומא עמ' 196).

על אופן אמירת שם ה' בוידוי כהן גדול שבסדר העבודה שבתפילה, ראה ערך הוגה את השם.

תפילת נעילה

תפילת נעילה נתקנה כדי להוסיף תחינה ובקשה מפני התענית (רמב"ם תפילה א ז), ונקראת אף "נעילת שערים" (משנה תענית כו א, וגמרא יומא פז ב). ונוהגים שהרב אומר דברי כיבושים קודם התפילה, לעורר לב העם שלא תכבד עליהם התפילה מחמת התענית (מטה אפרים תרכג ב), ונוהגים שהרב, או אדם חשוב, זקן וחכם, יהיה שליח ציבור לתפילת נעילה (שם ג), ופותחים הארון כל זמן תפילת נעילה (דרכי משה תרכג ב), ובכל מקום שבשאר תפילות היום אומרים "כתבנו", אומרים בנעילה "חתמנו" (טור תרכג; רמ"א תרכג ב).

בזמנה של תפילת נעילה, נחלקו אמוראים בירושלמי (ירושלמי ברכות ד א, תענית ד א, והובא ברש"י תענית כו א, ויומא פז ב, ורא"ש יומא ח כ, ותענית ד א). להלכה כתבו ראשונים שזמן תפילת נעילה ביום (מרדכי יומא תשכז ועוד), וכתבו שזמנה הוא קודם שתשקע החמה (רמב"ם תפילה א ז; רא"ש יומא ח כ; טוש"ע או"ח תרכג ב), כשהחמה בראש האילנות (טוש"ע שם), בכדי שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה (רמב"ם שם ג ו; טוש"ע שם). וכתבו אחרונים שאין להקדימה קודם פלג המנחה (ראה שער הציון תרכג סק"ה). ויש שכתבו שמתחיל להתפלל סמוך לשקיעה, ויסיים סמוך לצאת הכוכבים (פסקי ריא"ז תענית ד א ג; מגן אברהם תרכג סק"א).

לאחר קריאת התורה של שחרית נוהגים לפסוק צדקה ושמן למאור בעד החיים ובעד המתים - ומזכירים נשמותיהם (רמ"א או"ח תרכא ו) - להעלות זכרם לטובה (מרדכי יומא תשכז; שו"ע או"ח שם), לפי שאף למתים יש כפרה ביום הכפורים (רמ"א שם).

מי שאכל ביום הכפורים ונתחייב לברך ברכת-המזון (ראה ערכו), נחלקו ראשונים אם צריך להזכיר בה מעין המאורע ולומר יעלה-ויבא (ראה ערכו): יש שכתבו שאינו אומר (שבלי הלקט שיב; ט"ז או"ח תריח סק"י), ויש סוברים שמזכיר בברכת המזון מעין המאורע (טושו"ע תריח י. וראה מגן אברהם שם סק"י), וכן קטנים שאוכלים ביום הכפורים, אומרים בברכת המזון יעלה ויבא (מטה אפרים תריח; משנה ברורה תריח ס"ק כח).

מצוה ללמוד ביום הכפורים משניות מסכת יומא עם פירושיהן, וכן ראוי ללמוד את המאמרים בתלמוד בסוף מסכת יומא המדברים ממעלת התשובה (של"ה יומא עמוד התשובה; מטה אפרים תריט כד; משנה ברורה שם ס"ק טז).

יום טוב שני

לא תיקנו חכמים לעשות בחוץ לארץ יום הכפורים שני ימים, כשם שתיקנו לענין יום-טוב (ראה ערכו) לעשות יום-טוב-שני-של-גליות (ראה ערכו), לפי שאנו בקיאים בקביעות החודש, ואין אנו עושים יום טוב שני אלא משום מנהג אבותינו בידינו (ראה ערך יום טוב שני של גליות), וביום הכפורים מעולם לא היה מנהג אבותינו כן (ראה ערך הנ"ל. ראה מגן אברהם והגר"א או"ח תרכד בסופו); ועוד, שסכנה היא להתענות שני ימים ושני לילות רצופים (ראה שאילתות מו, קט; ראבי"ה תתפו עמ' 658), ואין רוב הציבור יכול לעמוד בכך (רמ"א או"ח תרכד ה; ועוד).

ויש מגדולי הראשונים באשכנז, חסידים ואנשי מעשה שנהגו שני ימים יום הכפורים (סדור רש"י רד, וראבי"ה תתפו, ועוד ראשונים, שכן נהגו ר' יהודה ב"ר ברוך ור' יצחק הלוי ובניהם ותלמידיהם; טור או"ח תרכד, שכן נהגו חסידים ואנשי מעשה באשכנז; ועוד).

מוצאי יום הכפורים

תקיעת שופר

במוצאי יום הכפורים נוהגים לתקוע בשופר (תשובות הגאונים שערי תשובה סז), ואין מברכים על תקיעה זו (העיטור סוף יום הכפורים; ריטב"א ראש השנה כו ב). יש נוהגים לתקוע תקיעה שברים תרועה תקיעה (תשובות הגאונים שערי תשובה שם; טוש"ע או"ח תרכג ו), ויש שאינם תוקעים אלא תקיעה אחת בלבד (תוספות מגילה ד ב בשם ר"י הלוי; אור זרוע ב רפא; רמ"א תרכג ו), ואין מדקדקים בתקיעה זו בשום פסול, לא בתקיעה ולא בשופר (ריטב"א שם).

אחרי השלמת תפילת נעילה אומר שליח צבור קדיש (ראה ערכו), ואחר כך אומרים את הפסוק: ה' הוּא הָאֱלֹהִים (מלכים א יח לט) שבע פעמים (מחזור ויטרי עמ' 395; סמ"ג ל"ת סט), ואומרים הפסוק: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וגו' (דברים ו ד) פעם אחת (מחזור ויטרי וסמ"ג שם; רמ"א תרכג ו). ואומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" שלש פעמים (מחזור ויטרי עמ' 396: י"א; רמ"א שם). ויש שנהגו שאחר התקיעה אומרים: "לשנה הבאה בירושלים" (יסוד ושורש העבודה שער יא; משנה ברורה תרכג ס"ק יג).

תפילת ערבית

תפילת ערבית (ראה ערכו) במוצאי יום הכפורים, לסוברים תפילת ערבית רשות (ראה ערך ערבית, ושם שכן הלכה), אף על פי שאף לדעתם אין לבטל אותה בחינם (ראה ערך הנ"ל), מכל מקום במוצאי יום הכפורים רשאים לבטלה (ראה יומא פז ב. רא"ש ברכות ד ב). לסוברים תפילת ערבית חובה (ראה ערך הנ"ל), נחלקו אמוראים אם תפילת נעילה פוטרת את תפילת ערבית של מוצאי יום הכפורים (יומא שם). להלכה כתבו ראשונים שאינה פוטרת את של ערבית (רא"ש יומא ח כ; טור תרכד). ויש פוסקים שפוטרת (ראה רי"ף ורא"ש יומא שם), אלא שאף לדעה זו, כתבו ראשונים שכבר נהגו העולם להתפלל ערבית אחרי שהתפללו נעילה (רי"ף יומא שם; ראה רא"ש שם), ומאחר שנהגו כן עשאוה עליהם כחובה גמורה (ב"ח תרכד).

תפילת ערבית של מוצאי יום הכפורים, נחלקו תנאים אם מתפלל בה שמונה עשרה ברכות שלימות, או שמתפלל מעין שמונה עשרה (יומא פז ב. ראה ערך הביננו). להלכה פסקו ראשונים שמתפלל ברכות שלמות, ואינו מתפלל "הביננו" (ראה רמב"ם תפילה ב ד, וטוש"ע או"ח קי א).

במוצאי יום הכפורים אוכלים ושותים בשמחה (טור תרכד), ומרבים בו בסעודה (תוספות שבת קיד ב ד"ה ואמאי; רמ"א תרכד ה).

במוצאי יום הכפורים יש לאדם להקדים ולהתחיל במצוה, ויש המדקדקים להתחיל בעשיית הסוכה (רמ"א תרכד ה. וראה ערך סוכה).

ביום שאחר יום הכפורים משכימים לבית הכנסת (מגן אברהם תרכד סק"ז בשם מנהגים; משנה ברורה שם ס"ק יד).

הערות שוליים