מיקרופדיה תלמודית:ידיעות מחלקות

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - העובר על אותה העבירה עצמה בשוגג כמה פעמים, ונודע לו בין עבירה לעבירה שחטא, ידיעת החטא מחלקת ביניהן לחייבו קרבן על כל שגגה ושגגה, וכן אם עבר עליה פעם אחת ונודע לו באמצעה שחטא, ושוב שכח וגמרה, הידיעה מחלקת ופוטרת מקרבן

ההלכה, מקורה וגדרה

אף על פי שהעובר עבירה אחת - מן העבירות שחייבים עליהן כרת במזיד - בשוגג כמה פעמים בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת, שהכל שגגה אחת היא (ראה ערך שגגות), וכמעשה אחד הוא חשוב (אפיקי ים ב ה, על פי ר"ן נדרים יז א ד"ה כי אמר, וריטב"א מכות כ ב), אם שגג בה ואחר כך נודע לו, וחזר ושגג באותה עבירה עצמה, חייב על כל אחת ואחת (תורת כהנים ויקרא, חובה פרק א ו; כריתות ד א; רמב"ם שגגות ה א), שנאמר: וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה (ויקרא ד ב. תורת כהנים שם; גמ' שם), והיה יכול להיכתב: ועשה אחת, וייתר הכתוב מ"ם של "מאחת" וכל תיבת "מהנה" לדרשה (רש"י שבת ע א ד"ה ועשה) כאילו נאמר בכתוב: "ועשה אחת" "ועשה הנה" (תורת כהנים שם, לגירסת רבנו הלל והגר"א שם; כריתות שם), פעמים שכל מעשה עבירותיו חשוב אחת (רש"י שבת שם), והוא חייב אחת על כולם (תורת כהנים שם; שבת שם), ופעמים שהוא קרוי הנה, לשון רבים (רש"י שבת שם), והוא חייב על כל אחת ואחת (תורת כהנים שם; שבת שם וכריתות שם).

כגון העושה מלאכה בשבת, וידע שהיא שבת, וטעה במלאכות וחשב שאינן מלאכות אסורות, ועשה מלאכות הרבה, מעין מלאכה אחת - שכולן תולדות של אותו האב, או אב ותולדות שלו, שאם עשאן בהעלם אחד אינו חייב עליהן אלא חטאת אחת (משנה שבת סח א) - ונודע לו בין מלאכה למלאכה שהמלאכה שעשה אסורה, חייב על כל העלם והעלם (תורת כהנים ז; כריתות שם), שכיון שנודע לו, הרי הן כשתי שגגות (רש"י שם ד"ה דהעלמות; רמב"ם שם)[2].

מהות הידיעה המחלקת

הידיעה המחלקת היא ידיעת האיסור, שכשחטא היה סבור שהוא היתר, ולאחר מכן נודע לו שאיסור היה (רש"י עה"ת ויקרא ד כג), ושחטא בו (רש"י שבועות יח א ד"ה אכל), שחיוב חטאת תלה הכתוב בידיעה, שנאמר: אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ (ויקרא ד כג. רש"י כריתות ד א ד"ה דהעלמות), ומכיון שאילו חטא באותה שעה שנודע לו היה מזיד, ולא היה בר קרבן, לפיכך דין הוא שהידיעה תחלק בין שוגג לשוגג (ריטב"א שבת עב א), אבל אם נודע לו שעשה מעשה איסור אלא שסבור הוא שלא חטא בכך, אינה ידיעה המחלקת (רש"י שבועות שם).

כגון מי שבא על אשתו סמוך לוסתה ושגג, שסבור היה שיספיק לגמור ביאתו לפני שתראה, אבל יודע היה שאסור לבעול סמוך לוסת (ראה ערך וסת: עונת הוסת), והרגישה האשה שנטמאת בשעת תשמיש, ואמרה לו נטמאתי, שאסור לו לפרוש הימנה בקשוי (ראה ערך נדה), והוא לא ידע שאסור, ופירש מיד כשהוא מתקשה, חייב שתי חטאות, אחת על כניסתו, שהרי בעל נדה (ראה ערך בועל נדה), ואחת על יציאתו, שיציאתו הנאה לו כביאתו, ויש כאן ידיעה באמצע, שכשאמרה לו נטמאתי נודע לו שחטא בכניסתו. במה דברים אמורים כשידע שאסור לבעול סמוך לוסת, ולא ידע שאסור לפרוש מן הטמאה מיד, שנמצאו לו שתי העלמות, אבל אם לא ידע שאסור לבעול סמוך לוסת, ולא ידע שאסור לפרוש מן הטמאה מיד, אף על פי שפירש מיד בקשוי אינו חייב אלא חטאת אחת, מפני שכניסתו ויציאתו שהן כשתי בעילות, בשגגה אחת הן ובהעלם אחד עשה הכל (שבועות יח א, ורש"י ד"ה אכל שני; רמב"ם שגגות ה ז), שידיעת הטומאה אינה חשובה ידיעה המחלקת, לפי שסבור הוא שאנוס הוא על הכניסה ואינו חייב עליה, שהרי אינו יודע שמוזהרים ישראל לפרוש מנשותיהם סמוך לוסתן, ונמצא שלא היתה לו ידיעה שחטא (רש"י שם).

ואם עשה מלאכה בשבת בשגגת שבת וזדון מלאכה, וחזר ועשה אותה מלאכה בזדון שבת ושגגת מלאכה, שלהלכה מתכפר הוא על שתיהן בקרבן אחד (אביי ורבא בשבת ע ב - עא א; רמב"ם שם ז י), נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שמכיון שלא נודע לו בינתיים שחטא, אף על פי שנודע לו הדבר ששגג בו, דהיינו ששבת היום, אין זו חשובה ידיעה לחלק (רש"י שם עא א ד"ה קצירה; רמב"ם שגגות ה ז, לפי הר המוריה שם; מאירי וריטב"א שם ע ב), שנאמר: אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא (ויקרא ד כג. תוספות שם סז ב ד"ה כלל; ריטב"א שם ע ב), ואף על פי שההעלמות היו שונות זו מזו, אין שינוי העלמות מחלקות, אלא ידיעות לבד הן שמחלקות (מאירי שם)[3].
  • ויש אומרים שאם היו שתי השגגות דומות האחת לשניה, שבשתיהן טעה בין איסור להיתר, אין הידיעה שבינתיים מחלקת, אבל כשהיו שתי שגגות חלוקות, הידיעה שבינתיים מחלקת (ר"י מיגש שם; רמב"ם שם, לפי אור שמח שם).

ידיעת ספק

מי שהיו מונחים לפניו שתי חתיכות - אחת של חלב, ואחת של שומן, ואכל אחת מהן כסבור שומן היא, ואחר כך נודע שהאחת היתה חלב, ונסתפק לו אם של חלב אכל או של שומן - שחייב אשם-תלוי (ראה ערכו) - ואחר שנודע לו הספק אכל עוד חתיכה משתי חתיכות אחרות, ונסתפק לו אם של חלב אכל או של שומן, נחלקו תנאים אם הידיעה שבינתיים מחלקת להתחייב בשתי אשמות:

  • יש אומרים כשם שמביא חטאת על כל אחת ואחת - אם נודע לו בין אכילה לאכילה שאכל ודאי חלב, שידיעת ודאי מחלקת לחטאות (רבי יוחנן בשבועות יט ב, לדעה זו, ורש"י ד"ה ור' יוחנן) - כך מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת (רבי בתורת כהנים ויקרא, חובה פרק כא א, ושבועות שם) אם נודעה לו ידיעת ספק בין האכילות, שידיעת ספק מחלקת לאשם על הדרך שידיעת ודאי מחלקת לחטאת (מאירי שבועות שם), שנאמר: עַל שִׁגְגָתוֹ (ויקרא ה יח. רבי בתורת כהנים שם, לגירסת הגר"א שם), לחייב על כל שגגה ושגגה כשיש שם ידיעת ספק בינתיים (ביאור החפץ חיים שם), וכן הלכה (רמב"ם שגגות ח ז-ח).
  • ויש אומרים שאינו מביא אלא אשם תלוי אחד, שנאמר שם: עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג (ויקרא ה יח. רבי אלעזר בר שמעון ורבי שמעון בר יהודה משום רבי שמעון בתורת כהנים שם ב, ושבועות שם; רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ורבי שמעון בכריתות יח ב), על שגגות הרבה אינו מביא אלא אשם אחד (רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ורבי שמעון בכריתות שם), שפירוש הכתוב שריבה בשגגות, שירצה על שגגתו, ואשר שגג פעם אחרת על כולן לא יביא אלא קרבן אחד לבד (קרבן אהרן לתורת כהנים שם).

ידיעת ספק בתחילה ובינתיים

אכל חתיכה אחת משתי חתיכות, ואחר כך נסתפק לו אם של חלב אכל או של שומן, וחזר ואכל חתיכה אחרת משתי חתיכות, ונסתפק לו אם חלב אכל או שומן, ואחר כך נודע לו בוודאי שחלב אכל בראשונה ובשניה, באופן שמחמת הידיעה הוודאית לבדה לא היה חייב אלא חטאת אחת, נחלקו אמוראים אם ידיעת הספק שבינתיים שהיתה לו בתחילה מחלקת לחטאות:

  • יש אומרים שידיעת ספק מחלקת לחטאות (ריש לקיש ורב המנונא בירושלמי הוריות ג ב), שאותה ידיעה מחייבתו באשם תלוי, ונאמר: כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם (ויקרא ז ז), שהחטאת והאשם שווים הם, וידיעה המחלקת לאשם מחלקת אף לחטאת (ירושלמי שם, לדעה זו).
  • יש אומרים שאינה מחלקת לחטאות (רבי יוחנן בכריתות יח ב, וירושלמי שם; רבא בגמ' שם; רב חסדא בירושלמי שם), שנאמר: אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ (ויקרא ד כג), אינו חייב אלא אם יש לו ידיעה (כריתות יט א), וכן הלכה (רמב"ם שם ו יב).
  • ויש אומרים שהדבר תלוי במחלוקת תנאים הנ"ל - שלדעה הראשונה (גמ' שם, בדעת רבי זירא) - ידיעת ספק מחלקת לחטאות (רבי זירא ואביי וריש לקיש בגמ' שם); ולדעה השניה אינה מחלקת (גמ' שם, בדעת רבי זירא, ורש"י ד"ה רבנן היא).

יום הכפורים

לסוברים שידיעת ספק מחלקת לחטאות, הוא הדין שיום-הכפורים (ראה ערכו) מחלק, שכיון שמכפר הוא על עבירות שחייבים עליהן אשם תלוי הרי הוא כידיעת ספק (ראה ערך יום הכפורים), ולפיכך אם אכל כזית - ספק - חלב לפני יום הכפורים, וכזית - ספק - חלב אחר יום הכפורים בהעלם אחד, מביא שתי חטאות (רבא בר חנן בדעת אביי בכריתות יח ב), אם נודע לו אחר יום הכפורים על שניהם שוודאי חלב אכל (תוספות שם ד"ה אלא). וכן אם אכל כזית חלב בשחרית ביום הכפורים וכזית במנחה, הואיל והיתה שהות בינתיים שהיה יכול לידע, מביא שתי חטאות (איכא דאמרי בשמו, בגמ' שם), וכן אם אכל ושתה ביום הכפורים בהעלם אחד, מביא שתי חטאות, שאי אפשר שלא שהה בינתיים שיעור כדי לידע, לפי שידיעת ספק מחלקת לחטאות, לדעתם, כשם שמחלקת לאשמות, ויום הכפורים במקום ידיעת ספק הוא (גמ' שם, ורש"י ד"ה דמתיידע). אבל אם נהנה מן ההקדש פחות משיעור מעילה לפני יום הכפורים, והשלים לכשיעור אחרי יום הכפורים, הרי זה חייב בקרבן מעילה, שנאמר: תִמְעֹל מַעַל (ויקרא ה טו), לרבות (גמ' שם), ואין יום הכפורים נחשב כידיעת ספק לחלק ולפוטרו, לפי שאינו מכפר אלא על איסור ולא על ממון (תירוץ ראשון בגמ' שם), או לפי שאינו מכפר על חצי-שיעור (ראה ערכו. תירוץ שני בגמ' שם). וכן אם אכל ספק חלב פחות משיעור חיוב ביום הכפורים עם חשיכה, והשלים לכשיעור של ספק חלב בליל מוצאי יום הכפורים, חייב להביא אשם תלוי, משום שאין יום הכפורים מכפר על חצי שיעור, ואינו מחלק לפטור (משנה למלך שגגות ג ט).

ידיעה לאחר מעשה אחרון

אכל כזית חלב, וחזר ואכל עוד כזית חלב בהעלם אחד, ואחר כך נודע לו על הראשון שחלב היה, וחזר ונודע לו על השני - שנמצא שהיו לו שתי ידיעות, אבל לא ידיעה בין שתי העלמות - נחלקו אמוראים אם הידיעה מחלקת:

  • יש אומרים שחייב שתים (רבי יוחנן בשבת עא ב; ריש לקיש בירושלמי הוריות ג ב), שהידיעה מחלקת, ואף על פי שעדיין לא הפריש את הקרבן (רב אשי בגמ' שם)[4], שנאמר: וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא (ויקרא ד כח), ויש לדרוש: על חטאתו והביא (גמ' שם, ורש"י ד"ה על חטאתו), שעל כל חטאת וחטאת יביא (רש"י שם), ופירשו ראשונים שחילוק הידיעה נחשב כאילו הביא קרבן בין ידיעה לידיעה (רש"י שם עב א ד"ה בעל; ריטב"א שם), ועוד, שאין אדם פורע חובו במה שכבר נתחייב בו (רבנו חננאל שם עא ב ד"ה אתמר), וידיעת החטא מחייבתו בחטאת, שנאמר: אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ (ויקרא ד כג וכח). וכן הלכה, בין לחטאות (רמב"ם שגגות ו ט), ובין לאשמות (רמב"ם שם ח ח).
  • ויש אומרים שאינו חייב אלא אחת, שנאמר: מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ (ויקרא ד כו. ריש לקיש בגמ' שם; רבי יוחנן בירושלמי שם), אפילו לא הביא אלא על מקצת חטאתו, נסלח לו כולו (רש"י שם ד"ה מחטאתו), שמכיון שהכל בהעלם אחד היה, חטאת אחת היא, ואנו קוראים בו "מחטאתו ונסלח", ואין הידיעה מחלקת (רבנו חננאל שם), ואינו נחשב כאילו נתכפר על מה שנודע לו (רש"י שם עב א ד"ה ופליגי).

במה דברים אמורים, כשהיה הפרש בין אכילת כזית לכזית, ולא אכלם באכילה אחת אלא בשתי אכילות, אבל באכילה סמוכה זו לזו, הכל מודים שאין הידיעה מחלקת (מהר"י בירב נב, בדעת הרמב"ם; כסף משנה ולחם משנה שם ו יא, בשמו). ולפיכך אם אכל שני כזיתי חלב בהעלם אחד, ונודע לו על אחד מהם, והביא עליה חטאת, ראשון ושני מתכפרים בה (אביי ורבא בשבת עא א; רמב"ם שם), והדברים אמורים שאכלם בסמוך באכילה אחת, שלא היה הפרש זמן בין אכילת הראשון לשני (מהר"י בירב שם)[5].

הפריש קרבן קודם שנודע לו על השני

הפריש קרבן לחטאו הראשון קודם שנודע לו על השני, וחזר ונודע לו על השני, הכל מודים שאינו חייב אלא אחת, שאין ההפרשה מחלקת (רב אשי בשבת עא ב).

ימים שבינתיים

עשה מלאכה בשבת ושכח שהיום שבת, אבל יודע הוא שמלאכה זו אסורה בשבת, וכן בשבת שניה שכח שהיא שבת וחזר ועשה בה אותה מלאכה - או מעין אותה מלאכה, כגון שבראשונה זרע, ובשניה נטע (רמב"ם שגגות ז ט) - הרי זה חייב על כל אחת ואחת (משנה שבת סז ב, ורש"י ד"ה היודע שהוא שבת), שהימים שבין שבת לשבת הרי הם כידיעה אחת לחלק (רבה בכריתות טז א; רמב"ם שם). הלכה זו נלמדת משני הכתובים שנאמרו בשמירת שבת, כתוב אחד אומר: וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת (שמות לא טז), שמשמע שמירה אחת לשבתות הרבה, וכתוב אחד אומר: אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ (ויקרא יט ל), שמשמע שמירה לכל שבת ושבת (רב נחמן בשמו של רבה בר אבוה בשבת סט ב), לא מסרן הכתוב אלא לחכמים להודיעם מסברא, שאם שכח ששבת היום אבל יודע עיקר איסורה של השבת, ימים שבינתיים הם כידיעה לחלק, וחייב על כל שבת ושבת (רש"י שם ד"ה תשמורו). ואם שגג מתוך ששכח עיקרה של שבת, כסבור אין שבת בתורה, אינו חייב אלא אחת (משנה שם סז ב, ורש"י ד"ה השוכח; רמב"ם שגגות ו ב), שעל כך הזהירה התורה בשמירה אחת לשבתות הרבה (רש"י שם ד"ה אינו חייב)[6].

מהי הידיעה המחלקת

בפירושה של ההלכה שימים שבינתיים מחלקים, נחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים לפי שאי אפשר שלא שמע בינתיים שאותו היום שעשה בו מלאכה, שבת היתה, לפיכך כל שבת, שגגה אחרת היא (רש"י שבת סז ב ד"ה חייב). ואף על פי שלא נודע לו שחטא, שלא היה זכור שעשה בה מלאכה, למדים מגזרת הכתוב שימים שבינתיים חשובים כידיעה לחלק, לפי שנודע לו כל ענין שגגת החטא, שהוא שבת ושהללו מלאכות אסורות הן, ואילו היה יודע מתחילה מה שיודע עכשיו, לא היה עושהו, אף על פי שלא נזכר שעשה מלאכה זו, והרי זה בכלל הכתוב: אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ (ויקרא ד כג. רמב"ן וריטב"א שבת שם, בדעת רש"י).
  • ויש מפרשים שאם ידע שיום זה שונה משאר ימים משום שראה ששאר בני אדם אינם עושים בו מלאכה, אף על פי שלא נודע לו שאותו יום שבת הוא - או שיודע הוא עיקר שבת וששבת הוא היום השביעי, אלא שאינו יודע מתי הוא יום זה (רמב"ן שם) - הרי זו ידיעה לחלק, כיון שאילו נתן דעתו לדעת, היה יודע (ראב"ד לתורת כהנים ויקרא, חובה פרק א ז), או לפי שנודע לו בימים שבינתיים שהיום יום חול הוא, הרי זה הפסק להעלמות, שהרי יצא מן הספק הראשון (רמב"ן ורשב"א שבת שם, בשם הר"ר שמואל; ריטב"א שם, בשם התוספות), או לפי שהעלמה של שבת שניה אינה מפני ההעלמה של שבת ראשונה, שכשנעלמה ממנו שבת ראשונה יכול היה לדעת בינתיים משבת שניה, והעלמה ראשונה במקומה עומדת, לפיכך העלמה אחרת היא (ריטב"א וחידושי הר"ן שם, בשם רבינו שמואל), או לפי שימי ההיתר שבינתיים חשובים כמו ידיעה (רש"י כריתות טז א ד"ה ושבתות; שיטה מקובצת שם, השמטות ה), והרי הוא כעושה מלאכה אחת בכמה העלמות (רש"י שם), ואף על פי שלא נודע לו בינתיים, גזרת הכתוב היא שימים שבינתיים חשובים כידיעה לחלק (תוספות שבת שם ד"ה כלל; רשב"א שם, בשמם).

נדה

מלבד הלימוד מהכתובים (ראה לעיל) אמרו בתלמוד עוד שלמדים ההלכה לענין שגגת שבת שימים שבינתיים הרי הם כידיעה לחלק, מנדה, שכשם שהבא על הנדה בשגגה, וטהרה מנדתה וטבלה, וחזרה וראתה נדה, ובא עליה פעם שניה באותה שגגה עצמה, חייב על כל פעם ופעם, אף על פי שהוא בהעלם אחד, שהטבילה היא כמו ימים שבינתיים (רב חסדא בכריתות טז ב, לפי רבא בגמ' שם יז א, בדעת רבי אליעזר במשנה שם טז א), כך בשבת הימים שבינתיים מחלקים (ראה לעיל).

כשידע ששבת

שגג במלאכה אבל ידע ששבת היתה, וחזר ושגג בה בשבת אחרת, הימים שבינתיים אינם חשובים ידיעה לחלק (כן משמע מהמשנה שבת סז ב), שמשום הפסק הימים אין לו לדעת אלא אם כן ישב ועסק לפני חכמים בהלכות שבת (רש"י שם ד"ה היודע שהוא שבת), והימים שבינתיים אינם ימי היתר, לפי שלא יצא מהעלמה הראשונה (שיטה מקובצת כריתות שם).

ידיעה לחצי שיעור

שגג וכתב שתי אותיות בשבת - שהוא שיעור מלאכת כותב (ראה ערכו), שבפחות מכך אינו חייב (ראה ערך כותב) - ובין כתיבת אות אחת לאות שניה נודע לו שחטא, ושוב שכח וכתב האות השניה, נחלקו תנאים אם הידיעה שבינתיים מחלקת להקל עליו ולפוטרו:

  • יש מחייבים (רבן גמליאל במשנה שבת קה א), שלדעתם אין ידיעה לחצי שיעור (גמ' שם), שהידיעה שבינתיים אינה חשובה לחלק את השיעור (רבנו גרשום כריתות יד א ד"ה ואליבא; רש"י שם טז ב ד"ה ור"ג מחייב), ואותה ידיעה כאילו לא היתה, ובהעלם אחד עשה המלאכה כולה (פירוש המשניות לרמב"ם שבת קה א), כאילו עשה כל השיעור כולו בשגגה אחת (רבנו חננאל שבת שם ד"ה יש מי).
  • ויש פוטרים (חכמים במשנה שבת שם), שלדעתם יש ידיעה לחצי שיעור (גמ' שם) לחלק את מקצת המלאכה שעשה בתחילה מן המקצת שעשה לבסוף (פירוש המשניות לרמב"ם שם), כדי שלא יצטרפו לחייבו (כן משמע מרש"י כריתות שם), שהרי אילו היה נשאר בידיעתו, לא היה משלים השיעור, אלא ששכח, לפיכך אין המעשה האחרון מצטרף עם הראשון (חידושי רבי מאיר שמחה שבועות יח ב). שדוקא ידיעת חטאת - כלומר שהיתה אחר חטא גמור שהוא בר קרבן (ריטב"א שבת עא ב) - שמה ידיעה, שנאמר: אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ (ויקרא ד כג וכח), אבל ידיעה שאינה של חטאת אין שמה ידיעה (תוספות שבת קה א ד"ה רבן; ריטב"א שם עא ב), וכן הלכה (רמב"ם שגגות ו ח), שכשם שהידיעה מחלקת להחמיר (ראה לעיל: ההלכה מקורה וגדרה), כך מחלקת היא להקל (מאירי שבועות יח ב).

לפיכך אם אכל כחצי זית חלב בשוגג ונודע לו, וחזר ואכל חצי זית אחר בהעלם שני - פטור, שהרי נודע לו בינתיים, ויש ידיעה לחצי שיעור (רמב"ם שם; מאירי שם), וכן המוציא חצי גרוגרת ועוד חצי גרוגרת בשבת בשתי העלמות - ששיעור הוצאה בשבת להתחייב עליה הוא כגרוגרת (ראה ערך מוציא) - פטור (שבת פ א), שיש ידיעה לחצי שיעור (רש"י כריתות יז א ד"ה בשתי העלמות).

אכל כזית ומחצה ונודע לו על כזית

אכל כזית ומחצה חלב בהעלם אחד, ונודע לו על כזית, וחזר ואכל כחצי זית בהעלמו של שני, אינו חייב אלא חטאת אחת, שאין כחצי זית אחרון מצטרף לכחצי זית ראשון אף על פי שהוא בהעלמו (שבת עא ב; רמב"ם שגגות ו י). ואפילו הסוברים שידיעה לאחר מעשה שני מחלקת (ראה לעיל: ידיעה לאחר מעשה אחרון), מודים בזה שאינה מחלקת (גמ' שם), שנאמר: מחטאתו והביא - וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ וגו' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא (ויקרא ד כו. רש"י שם ד"ה על חטאתו) - שאם נתכפר על מקצת מחטאתו, פטור על הנשאר (רבנו חננאל שם ד"ה אתמר).

כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת באחרת

כתב אות אחת בשבת זו, ואות אחת בשבת אחרת, הרי זה פטור (תוספתא שבת (ליברמן) יא יז; כריתות טז ב), שנאמר: כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת (שמות לה ב), בו, ולא בו ובחברתו (מכילתא דרשב"י שם; ירושלמי שבת ז א), ונחלקו תנאים אם דברי הכל היא, ואף הסוברים שאין ידיעה לחצי שיעור מודים בה שאין שני ימים מצטרפים למלאכה אחת (תוספתא שם; ברייתא בכריתות שם); או שהדבר תלוי במחלוקת אם יש ידיעה לחצי שיעור (ברייתא אחרת בכריתות שם; ירושלמי שבת שם ויג א).

בחייבי אשם

אשם הבא בין על השוגג ובין על המזיד

עבירות שחייבים עליהן אשם, בין כשעוברים עליהן בשוגג, ובין כשעוברים עליהן במזיד, כגון הבא על שפחה-חרופה (ראה ערכו) [מי שחציה שפחה וחציה בת חורין, והיא מאורסת לעבד עברי] שמביא הבועל קרבן אשם שפחה חרופה (ראה ערך אשם: אשם שפחה חרופה), אם בעל חמש בעילות בשפחה אחת, ונודע לו על אחת מהן שחטא, ואחר כך נודע לו על השניה, וכן על כל אחת ואחת, אם הידיעה מחלקת לחייבו קרבן על כל ביאה וביאה, הדבר תלוי במחלוקת תנאים ואמוראים:

  • לסוברים שאשם מכפר אפילו אם לא נודע לו על החטא בשעה שהקריבו (ראה ערך אשם: כפרתו. כן משמע מרבי טרפון ורבי עקיבא במשנה כריתות כב א, לפי הגמ' שם ב), אין הידיעות מחלקות, ואינו חייב אלא אחת (עולא בשבת עא ב - עב א), בין שנודע לו לאחר כל המעשים, ובין שנודע לו בין המעשים (כן משמע מהגמ' שם), שכיון שאין הידיעה חשובה באשם - שהרי אין הקרבן בא על הידיעה אלא על המעשה שעשה (חידושי הר"ן שבת עא ב, בדעת הרא"ה) - אינה חשובה לחלק בו (כן משמע מרש"י שם ד"ה למאן). וכשם שבזדון מביא קרבן אחד על בעילות הרבה (ראה ערך הנ"ל: שם), כך בשוגג אפילו אם בעל בכמה העלמות אינו מביא אלא קרבן אחד (רבנו חננאל שם עב א ד"ה בעל ה'). אבל הפריש אשמו בין מעשה למעשה, אמר עולא שההפרשה מחלקת (גמ' שם), שאי אפשר לומר בקרבן שכבר הופרש, שיכפר אף על חטאים שיחטא מכאן ולהבא (רב המנונא בגמ' שם), ושעדיין לא היתה אפילו זיקת אותם חטאים (רבנו חננאל שם). אבל לאחר כל המעשים, אפילו כפרה אינה מחלקת, ומשהקריב אשם על מעשה אחד, נתכפרו בו כולם, אף על פי שלא נודע לו עליהם עדיין, שהרי אין הידיעה מעכבת את הכפרה (רב עקיבא איגר בגליון הש"ס שם, ובדרוש וחידוש שם), ואין צריך לומר שההפרשה לאחר כל המעשים אינה מחלקת, אפילו לסוברים שבשאר קרבנות הפרשה לאחר כל המעשים מחלקת (ראה לעיל: ידיעה לאחר מעשה אחרון), שדוקא בקרבנות שהידיעה גורמת לכפרה, מצטרפת היא עם ההפרשה לחלק, אבל אשם שאין הידיעה גורמת בו לכפרה, אינה מצטרפת עם ההפרשה לחלק (תוספות שם ד"ה מתקיף).
  • ולסוברים שהידיעה מעכבת את הכפרה (ראה ערך הנ"ל: שם. רבי עקיבא במשנה כריתות שם א, לפי רש"י שבת עא ב ד"ה למאן; רבי יוסי במשנה כריתות כג א, לפי המאור והרמב"ן שבת שם), הדבר תלוי במחלוקת אמוראים אם ידיעה שלאחר מעשה אחרון מחלקת בקרבנות הבאים על השוגג בלבד, שלסוברים ידיעה שלאחר מעשה מחלקת בחטאות (ראה לעיל: ידיעה לאחר מעשה אחרון. אביי בשבת שם), אף באשם שפחה חרופה מחלקת היא, אפילו לא נודע לו בין ביאה לביאה אלא אחרי ביאה אחרונה, לפי שחילוק הידיעה נחשב כאילו הקריב קרבן בין ידיעה לידיעה (רש"י שם ד"ה בעל; חידושי הר"ן שם), ולסוברים ידיעה לאחר מעשה אחרון בחטאות אינה מחלקת, לפי שאינה חשובה כחילוק כפרה (ראה לעיל: שם. רבא בגמ' שם), אף באשם שפחה חרופה אינה מחלקת, וכשם שאם בא עליה במזיד פעמים רבות אינו חייב אלא אשם אחד (ראה ערך הנ"ל: שם), כך אם בא עליה בשוגג (רש"י שם ד"ה ופליגי). ולדעה זו אפילו אם נודע לו בין ביאה לביאה - שבחייבי חטאות מחלקת היא (ראה לעיל: ההלכה, מקורה וגדרה) - אין הידיעות מחלקות, שדוקא במקום שחייב על השגגות בלבד אמרו שהידיעה שבינתיים מחלקת, שהרי הן כשתי שגגות (ראה לעיל: שם), אבל אשם שבא אף על המזיד אין הידיעה שבינתיים מחלקת (רש"י שם).

הערות שוליים

  1. כב, טורים א-כ.
  2. אם לא נודע לו שחטא במעשהו הראשון אלא לאחר שעשה מעשה שני, אם אף ידיעה זו מחלקת לחייבו בכפרה נפרדת, ראה להלן: ידיעה לאחר מעשה אחרון.
  3. ולדעת הסוברים שהעושה מלאכה בשבת בשגגת שבת וזדון מלאכה, וחזר ועשאה בזדון שבת ושגגת מלאכה, אינו מתכפר בקרבן אחד על שתיהן (רבי זירא בשבת שם), הוא לפי שלדעתם אף ידיעת הדבר ששגג בו בלא ידיעת החטא מחלקת היא (תוספות שבועות יח א ד"ה אי, בתירוץ הראשון).
  4. ויש מהאמוראים שנסתפק שמא לא נאמרו הדברים אלא לאחר הפרשה (רבינא בגמ' שם).
  5. ויש שכתבו שהידיעה לבדה בלא הפרשה אינה מחלקת (מאירי שבת צא א, בשם יש חולקים, ודחה; לקוטי הלכות לחפץ חיים שם, בדעת רש"י).
  6. ויש מהאמוראים הסוברים שלמדים הלכה זו ממשמעות הפוכה של הכתובים: ושמרו בני ישראל את השבת, משמע שמירה אחת לכל שבת ושבת, ואת שבתתי תשמרו, משמע שמירה אחת לשבתות הרבה (רב נחמן בר יצחק בגמ' שם סט ב).