מיקרופדיה תלמודית:טרפה (אדם)

הגדרה^[1] - אדם שסופו למות מחמת חבלות או חליים מסויימים

אדם טריפה הוא אדם שלקה באחד מאבריו מחמת מחלה או חבלה קשה, וסופו למות מחמת ליקוי זה. הטריפה דינו כחי, ואסור לפגוע בו בכל צורה שהיא, וההורגו שופך דמים, וחייב בדיני שמים, אלא שאינו נהרג בבית דין, ולענין דינים מסוימים אין הטריפה חשוב כחי גמור, כמפורט להלן.

מהותו וגדרו

טריפה האמור באדם, שאין דנים אותו כחי גמור לגבי כמה דינים, הוא אדם שנחתכו סימניו (סנהדרין עח א), הושט או הקנה (רמ"ה שם), או שנולדה בו אחת מהטריפות שבבהמה (ראה ערך טרפה (בעלי חיים)), ואי אפשר לו לחיות, ולא יתרפא מאותה מחלה (ראה להלן. ר"י מיגאש בשיטה מקובצת בבא קמא כו ב, וכעין זה ברמ"ה שם), אף על פי שעכשיו אוכל ושותה ומהלך בשוק כבריא (רמב"ם רוצח ב ח; סמ"ג לאוין קסג).

אבל החולה שנחלש והוא גוסס, אם אין בו מהטריפות שמנו חכמים, חי גמור הוא ואינו טריפה, שאפשר שיתרפא ויחיה שנים רבות (ר"י מיגאש שם).

אם יכול לחיות שנים עשר חודש

כדרך שנחלקו תנאים בבהמה טריפה אם יכולה לחיות שנים עשר חודש (ראה ערך טרפה (בעלי חיים)), כך נחלקו באדם טריפה (ראה נדה כד א, ובתוספות שם כג ב ד"ה אמר), וכן לסוברים בבהמה טריפה שאינה חיה שלשים יום (ראה ערך טרפה (בעלי חיים)), אף באדם טריפה כן (שו"ת חתם סופר או"ח פו; שו"ת עמק שאלה יו"ד י).

אף לסוברים שיכול לחיות שנים עשר חודש, דינו כמת, לפי שסופו למות מחולי זה (תוספות ותוספות הרא"ש סנהדרין עח א ד"ה ההורג); ויש שהסתפקו אם דינו כמת (יחוסי תנאים ואמוראים ערך רב יצחק בריה דרב אידי).

הלכה שאין טריפה חי שנים עשר חודש (רמב"ן רשב"א ריטב"א ומאירי יבמות קכ ב; שו"ע אה"ע יז לב, ועוד), לפיכך כיון שעברו שנים עשר חודש משנודע לנו שהוא טריפה, הרי זה בחזקת שכבר מת (הראשונים ביבמות שם; שו"ע אה"ע יז לב).

כשחי יותר משנים עשר חודש

כתבו אחרונים שספק טריפה שחי שנים עשר חודש, הוברר שאינו טריפה, אבל ודאי טריפה, אף על פי שחי שנים עשר חודש, טריפה הוא (ש"ך יו"ד שה ס"ק טז), ובדרך נס הוא חי (גנת ורדים אה"ע סב ד), ויש שכתבו שיש מיעוט טריפות שחיים (פלתי נז סק"י, ושו"ת חתם סופר יו"ד רצד, בדעת ים של שלמה חולין פ; מנחת חינוך לד), אלא שסופם למות, ודין טריפה עליהם (פלתי שם; רבי עקיבא איגר חולין מב א).

ויש מהראשונים שכתבו שאדם טריפה חי יותר מבהמה טריפה, שאדם יש לו מזל (ראה ערך אדם. רבינו תם בתוספות זבחים קטז א; ב"ח יו"ד קצד, בדעת הרמב"ם), ויש טריפות שיכול לחיות עמהן זמן רב (רשב"א עבודה זרה ו א), אבל רוב בני אדם שהם טריפה, אינם חיים שנים עשר חודש (פלתי לא סק"ה).

על טריפה בתוך שנים עשר חודש שיצא מחזקת חיים (ראה ערכו), ראה להלן: בשאר דינים.

טריפות באדם

במה אדם נעשה טריפה, נחלקו ראשונים:

• יש שכתבו שכל הטריפות שבבהמה (ראה ערך טרפה (בעלי חיים)), טריפה הן באדם (ראה רש"י מכות ז א ד"ה אם, ותוספות בבא קמא נא א ד"ה נעביד, וראה הגר"א יו"ד לא סק"ח, וצמח צדק (החדש) עה), ויש שכתבו שבדברים שאין האדם והבהמה שווים, כגון הקרום התחתון של המוח, שבאדם קשה וחזק הוא, אם ניקב הקרום העליון, אינו טריפה, שהקרום התחתון מגן על המוח (ראה ערך מח וערך נקובה. תוספות ותוספות הרא"ש חולין מב ב ד"ה ואמר; תוספות בכורות לז ב ד"ה כדי; ר"ש אהלות ב ג).

• ויש שכתבו שיש טריפות בבהמה שאינם טריפה באדם (רבינו תם בתוספות חולין ובכורות שם; רמב"ן גיטין נו ב, ויבמות קכ ב; מאירי גיטין שם), לפי שיש לו מזל, ויש לו יותר חיות (ראה ערך אדם), ולכן אדם שניקב קרום המוח שלו אינו טריפה אלא אם כן נחסר גם מהגולגולת (ראה ערכו. רבינו תם שם)^[2]. ויש שכתבו שאף לדעה זו אדם ובהמה שוים, והאדם אף חלש יותר, אלא שיש טריפות שמתרפא מהן אם ישתדל ברפואות (תבואות שור לא סק"ו; פלתי שם סק"ה; שו"ת חתם סופר יו"ד נב).

התחשבות בדעת הרפואה

• ויש שמחלקים, שלענין בהמה כל הטריפות אף אם ייראה בדרכי הרפואה שבידינו שאפשר שתחיה מהן, הרי היא אסורה, שנאמר עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ (דברים יז יא. רמב"ם שחיטה י יג, וראה ערך טרפה (בעלי חיים)), ולענין אדם אין ההורגו פטור אלא כשנודע בודאי שהוא טריפה, ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה רפואה באדם (רמב"ם רוצח ב ח), שלא נמסר למשה מסיני מה עושה אדם לטריפה (שו"ת מהר"ם שיק או"ח רסח). אבל אם יש לו רפואה, וכן אם אין בו סימני טריפה - אינו טריפה, שאין טריפה באדם אלא אם יש בו סימני טריפה, ויאמרו הרופאים שאין לו רפואה (אחיעזר א יב סק"ה).

ויש שכתבו שאדם אינו תלוי בסימני טריפה, שדוקא בבהמה ניתנו סימנים קבועים, ואין מתחשבים עם שינויי הטבע, מה שאין כן באדם הדבר תלוי במציאות, וכל שאומרים הרופאים שאין רפואה, אלו הם סימני הטריפה לדור זה (אגרות משה חו"מ ב עג ד).

טריפות שהוזכרו באדם

מהטריפות שבבהמה יש שהוזכרו בפירוש גם באדם:

• נחתכה רגלו מהארכובה (ראה ערכו) ולמעלה (ראה יבמות קכ ב, וראשונים שם, ונדה כד א, ורש"י ד"ה עד, וראה שו"ע אה"ע יז לב);

• מרה (ראה ערכו) שניקבה (ראה חולין מג א, וכן כתב בפירוש המשניות בכורות מה ב. וראה ערך מרה);

• כבד (ראה ערכו) שניטל (ראה ערכין כ א, וראה ערך כבד).

ויש ראשונים שפירשו שאף אלו הוזכרו בתלמוד:

• שדרה (ראה ערכו) שחסרה (ראה חולין מב ב, ורמב"ן שם, וראה תוספות שם ד"ה ואמר);

• גולגולת (ראה ערכו) שחסרה (ראה אהלות ב ג, וחולין מב ב ועוד, לפירוש תוספות שם);

• כליה (ראה ערכו) שלקתה (ראה רש"י חולין מג א ד"ה יפלח);

• יתר כנטול (ראה ערך יתר), כגון הנולד עם שני ראשים (ראה מנחות לז א, ותוספות שם ד"ה שומע);

• ושט (ראה ערכו) שנחתך (רמ"ה סנהדרין עח א. וראה ערך ושט);

• קנה שנחתך (רמ"ה שם. ראה ערך גרגרת).

וכתבו אחרונים שאף לסוברים שאין ללמוד מטריפות בהמה (ראה לעיל), מכל מקום ידוע היה באלו לחכמים שאף אדם מת מהן (ראה בית שמואל אה"ע יז ס"ק צז).

מן הראשונים הזכירו עוד מיני טריפות באדם:

• ושט שניקב (ראה רש"י סנהדרין שם, ונדה כג ב ד"ה ושטו, ותוספות ושאר ראשונים שם);

• קרום של מוח שניקב (ר"י מיגאש, הובא בשיטה מקובצת בבא קמא כו ב; רש"י סנהדרין שם);

• מעים (ראה ערכו) שניקבו (פירוש המשניות בכורות מה ב; רמב"ם ביאת מקדש ו ז);

• נתרסקו אבריו על ידי נפילה (תוספות ותוספות רבנו פרץ בבא קמא נא א. וראה ערך נפולה וערך צלעות).

נחתכה רגלו מארכובה ולמעלה

מעשה באחד ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו, ואמרו חכמים אם עלתה בידם מן הארכובה ולמעלה - שהיא אבר שהנשמה תלויה בו (ראה ערכו. ראה ערכין כ א) - תינשא אשתו לאחר שנים עשר חודש (ירושלמי יבמות טז ד; יבמות קכא א; שו"ע אה"ע יז לב), שטריפה הוא, ואינו יכול לחיות שנים עשר חודש (רמב"ן ורשב"א וריטב"א יבמות קכ ב).

וכתבו אחרונים שבזמננו, שמנתחים טריפות שמן הארכובה ולמעלה והם חיים, בטל דין טריפה זו לענין היתר אשת איש, ואין מעידים על טריפה בזמננו להתיר אשת איש ואפילו לאחר י"ב חודש (חזון איש אהע"ז כז סק"ג).

הנולד עם שני ראשים

הנולד עם שני ראשים, שהוא טריפה משום שכל יתר כנטול (ראה ערך יתר) הוא חשוב (תוספות מנחות לז א ד"ה שומע, בשם רבינו תם) - וכן הנולד עם שני לבבות וכיוצא (שו"ת חכם צבי עז) - נחלקו בו:

• יש שכתבו שהוא טריפה (יחוסי תנאים ואמוראים ערך זכאי; פלתי נז סק"י, בדעת תוספות חולין יא ב), ומה שמצינו שיכול לחיות (ראה מנחות לז א), הרי זה לפי שמיעוט טריפות חיים (שו"ת חתם סופר יו"ד רצד).

• בדעת הסוברים שבריא הוא, אלא שהלכה למשה מסיני הוא בבהמה (ראה ערך טרפה (בעלי חיים), דעת הרשב"א), יש שכתבו שאף באדם הוא טריפה (פלתי שם, ורבי עקיבא איגר חולין מב א ד"ה ומדברי), שהלכה למשה מסיני היא בכל טריפות (רבי עקיבא איגר שם); ויש שכתבו שכיון שיכול להאריך ימים, באדם אינו טריפה (דעה א ברבי עקיבא איגר שם), וההורגו נהרג עליו, שהרי אינו "גברא קטילא" (גליון מהרש"א יו"ד נז לש"ך ס"ק מח).

אם טריפה מוליד

אם אשה שהיא טריפה יכולה ללדת, הדבר תלוי במחלוקת התנאים אם בהמה טריפה יולדת (ראה ערך טרפה (בעלי חיים)), וכן שוים הם לענין זכר טריפה, אם הוא מוליד (ראה ערך טרפה (בעלי חיים). ראה שער המלך שחיטה יא, וחקרי לב יו"ד כז, ושו"ת רבי עקיבא איגר רד ועוד). על הדעות השונות, ראה ערך טרפה (בעלי חיים): חיותה וטבעה.

כל אדם בחזקת שלם

כל אדם בחזקת שלם הוא, וההורגו נהרג עליו, עד שיוודע שטריפה היה (רמב"ם רוצח ב ח), ואין צריך לבודקו, לפי שהולכים אחר הרוב (ראה חולין יא ב, וראה מכות ז א, ורש"י ד"ה אם)^[3].

בכור שמת לאחר שלשים יום משנולד, חייב אביו לפדותו (ראה ערך פדיון הבן. בכורות מט א; רמב"ם בכורים יא יז; טור יו"ד שה; רמ"א שם יב), כיון שהוחזק על פי הרוב שלא היה טריפה, אף לענין ממון הולכים אחר הרוב (ראה ערך אין הולכין בממון אחר הרוב. שו"ת בנין ציון קד, וראה עוד שם).

כשיש ספק

אדם שיש בו דבר המעורר ספק שמא טריפה הוא - ההורגו פטור (מאירי סנהדרין עח א).

ויש שהוכיחו שאם היו בהרוג סימני טריפה - לסוברים שאינו טריפה מחמת סימנים לבדם (ראה לעיל) - אם הרגו עד שלא שאלו ברופאים, הרי זה בחזקת שלם - ונהרג (מנחת חינוך לד, על פי לשון הרמב"ם)^[4], שלדעתם אין למדים אדם מבהמה (ראה לעיל), וכל זמן שלא שמענו מהרופאים שאינו יכול לחיות, בחזקת בר קיימא הוא (חידושי ר' שלמה (כתבים) ו).

בחיוב מיתה

ההורגו פטור

ההורג את הטריפה - אף על פי שהיה אוכל ושותה ומהלך בשוק כבריא (רמב"ם רוצח ב ח) - פטור (סנהדרין עח א; רמב"ם שם ועדות כ ז), ואף לסוברים שההורג גוסס (ראה ערכו) בידי אדם - נהרג, טריפה אינו כגוסס, לפי שנחתכו סימניו (סנהדרין עח א, וראה ערך גוסס. וראה לעיל), ואי אפשר לו לחיות (ראה ר"י מיגאש, בשיטה מקובצת בבא קמא כו ב). וכן ההורגו בשוגג פטור מגלות (ראה ערכו. מנחת חינוך תי).

וכתבו ראשונים הטעם, לפי שחשוב הוא כמת, ו"גברא קטילא" - אדם הרוג - הרג (רש"י חולין יא ב; ר"י מיגאש שם; רמ"ה סנהדרין שם; תוספות רי"ד שבת קלו א, בשם ריב"ם).

נענש בדיני שמים ובהוראת שעה

ההורג את הטריפה במזיד פטור בדיני אדם (ראה לעיל), אבל חייב בדיני שמים (ראה ילקוט שינויי נוסחאות שברמב"ם מהדורת פרנקל)^[5], ועובר על לֹא תִּרְצָח (שמות כ יג. אגרות משה חו"מ ב סט ד), והוא בכלל האמור וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ (בראשית ט ה, וראה ערך רוצח. רי"ז הלוי רוצח א יג, בדעת הרמב"ם שם ב ז,ח, וכעין זה באחיעזר א יט).

וכתבו ראשונים שהוא בכלל שופכי דמים, שחייבים מיתה אלא שאין בית דין ממיתים אותם (ראה ערך רוצח), והמלך רשאי להרגם (ראה ערך מלך. מאירי סנהדרין נז ב), וכן אם ייראה לבית דין להענישו, מענישים (מלחמת מצוה לרשב"ש).

מהאחרונים יש שכתבו שההורגו אינו חייב אפילו בדיני שמים (מנחת חינוך נא).

על הרודף אחר הטריפה להרגו, אם מותר להרוג את הרודף כדי להצילו, ראה להלן: בשאר דינים.

בן נח חייב

בן נח (ראה ערכו) שהרג את הטריפה - נהרג, הואיל והמית (רמב"ם מלכים ט ד, ומאירי סנהדרין נז ב), שהרי אף ישראל שהרג טריפה רשאי המלך להרגו (ראה לעיל. מאירי שם).

שור שהרגו פטור

שור שהרג אדם טריפה אינו נסקל (ראה בבא קמא מא א, ורש"י ד"ה אטרפה; רמב"ם נזקי ממון י ג), שאדם הרוג הרג (רש"י שם), ואם היה מועד (ראה ערכו), בעליו פטור מכופר (ראה ערכו), שאין על בעל השור חיוב מיתה בידי שמים (ראה ערך כופר. מנחת חינוך נא: שאפילו הרגו בידים אינו חייב), וכן שור מועד שהרג עבד כנעני טריפה, אין הבעלים משלמים שלשים של עבד (ראה ערכו. ראה גיטין מג א, ורש"י ד"ה בטרפה).

עדים שזממו עליו מיתה

עדים שהעידו בטריפה שעבר עבירה שחייבים עליה מיתת בית דין - ונגמר דינו על פיהם, כגון שלא ידעו שהוא טריפה (ערוך לנר שם ד"ה עדים, ראה ערך עדים זוממים) - והוזמו, אינם נהרגים (סנהדרין עח א, ורמ"ה שם; רמב"ם עדות כ ז), לפי שבאו להרוג "גברא קטילא" (רש"י סנהדרין שם ד"ה שלא וד"ה לפי; תוספות כתובות לג א; רמ"ה סנהדרין שם ד"ה ואמר), והרי אפילו הרגוהו בידיהם לא היו נהרגים (ראה לעיל. רמב"ם שם).

הוא עצמו בחיובי מיתה

העידו עליו עדים שעבר עבירה שחייבים עליה מיתת בית דין, אין מקבלים עדותם הואיל והיא עדות שאי אתה יכול להזימה (ראה ערכו. סנהדרין שם; רמב"ם רוצח ב ט), שכן אם הוזמו, אינם נהרגים (ראה לעיל. רש"י שם; רמב"ם שם).

ויש שכתבו שכיון שהוא חשוב כמת, אינו צריך מיתה (ראה רמב"ם נזקי ממון י ז), והוצרכו לטעם של עדות שאי אתה יכול להזימה, כדי שלא ייהרג משום "ובערת הרע מקרבך" (ראה להלן. אבן האזל נזקי ממון שם). ויש שכתבו שלטעם זה, אף אם נתקבלה העדות קודם שנעשה טריפה, אי אפשר לגמור את דינו למיתה (שו"ת צפנת פענח (ורשה) נד).

ובערת הרע מקרבך

טריפה שהרג בפני בית דין - שיכולים לדונו על פי ראייתם (ראה ערך חיבי מיתות בית דין) - חייב מיתה, שנאמר וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ (דברים יג ו. סנהדרין שם; רמב"ם שם).

שורו שהרג אדם

שור של טריפה שהרג אדם אינו נסקל (סנהדרין עח א; רמב"ם נזקי ממון י ז), שנאמר הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת (שמות כא כט), כמיתת הבעלים כך מיתת השור, ואילו הבעלים הרג באופן זה אין אנו קוראים בו 'וגם בעליו יומת', וכיון שבעל השור לא היה נהרג (ראה לעיל), גם שורו אינו נסקל (רש"י ורמ"ה שם, על פי סנהדרין ב א).

ויש ראשונים שכתבו הטעם שבעליו כמת חשובים (רמב"ם שם), וביארו אחרונים שממה שהעדות על הבעלים אינה בת הזמה, אין השור נפטר, שהרי העדות שעליו בת הזמה היא, אלא שמאחר שבעל השור אינו בר מיתה, שהרי הוא כבר כמת, לכן אף שורו פטור (מרכבת המשנה ואבן האזל שם, וקובץ שיעורים ב לט).

ברביעה ועריות

הרובע את הטריפה חייב סקילה (סנהדרין עח א, ורש"י ורמ"ה שם. וראה ערך טרפה (בעלי חיים): בשאר דינים), ואינו כרובע את המת, שהרביעה תלויה בהנאה (ראה ערך רובע ונרבע. רש"י ורמ"ה שם), וראשונים כתבו הטעם, שאף על פי שסופו למות - חי הוא (רמב"ם איסורי ביאה א יב, בבהמה טריפה). וכן הבא על ערוה מן העריות והיא טריפה - חייב (רמב"ם שם; טור אה"ע כ).

העושהו טריפה

המכה אדם ועשאו טריפה, כתבו ראשונים שחייב מיתה (תוספות חולין מב ב ד"ה ואמר, ומהר"ם שם בדעתם. על הפטור מגלות ראה ערך רוצח)^[6]. ויש שכתבו שכל שלבסוף לא מת על ידו - פטור (יחוסי תנאים ואמוראים ערך רב יצחק בריה דרב אידי, וראה ראב"ד בהשגות רוצח ה ב).

מכה אביו ואמו והם טריפה

המכה אביו ואמו (ראה ערכו), יש גורסים בגמרא שאם היו טריפה - פטור (ראה ספר התרומה דיני איסור והתר עג, ורוקח תסד, ומרדכי חולין תרלה, גרסתם בחולין יא ב); ואחרונים כתבו שחייב, מאחר שאין החיוב על הריגתם אלא על עשיית חבורה בהם (ראה ערך מכה אביו ואמו. מנחת חינוך מח ג; ראש אפרים קונטרס הראיות לט כו, לסוברים שהחובל בו בשבת חייב).

עדותו

בדיני נפשות

אין טריפה ראוי להעיד בדיני נפשות (תוספות יבמות כה א ד"ה הוא, וסנהדרין ט ב ד"ה לרצונו), שכיון שלהלכה אם יוזם אינו נהרג (ראה להלן), עדות שאי אתה יכול להזימה היא, ואינה עדות (כסף משנה עדות כ ז; דרכי משה חו"מ לג סק"ט; ש"ך שם ס"ק טז).

ויש שכתבו הטעם כיון שאינו אדם שלם (מהרש"ק על הטור שם), ואינו בגדר "איש", ואינו בר עדות (תומים שם ס"ק יב, בדעת הבית יוסף), ומטעם זה כתבו ראשונים בעדים שאחד מהם טריפה שראו באחד שהרג את הנפש, שהטריפה פוסל את העדים שראו עמו, כדין עדים שנמצא אחד מהם קרוב או פסול, שעדות כולם בטילה (ראה מכות ה ב, וראה ערך פסולי עדות. ראה תוספות יבמות שם, וסנהדרין שם), שכן פסולו פסול הגוף הוא (תומים שם).

בדיני ממונות

בדיני ממונות, כתבו רבים מהאחרונים שהטריפה כשר להעיד (דרכי משה חו"מ לג סק"ט; סמ"ע שם ס"ק כו; ש"ך שם ס"ק טז), שאפשר להזימו ויחוייב לשלם (הגהות מהרש"ק לטור שם; ש"ך שם; אורים שם), או שלדעתם בדיני ממונות כשרה אף עדות שאי אתה יכול להזימה (ראה ערכו. דרכי משה וסמ"ע שם).

ויש שכתבו שאף בדיני ממונות אין כשר להעיד, שפסול הגוף הוא (ראה בית יוסף חו"מ לג מחודש יב, על פי מרדכי סנהדרין תרצה, וש"ך שם, ותומים שם ס"ק יב, וחידושי הרי"מ שם סק"ח, בדעתו).

הזמת עדותו

עדים שהם טריפה שהעידו לחייב אדם מיתה - ולא היה ידוע כשהעידו שהם טריפה (ראה כסף משנה עדות כ ז), או שהעידו ואחר כך נעשו טריפה (תומים לג ס"ק יב; שו"ת צפנת פענח (ורשא) רכב) - והוזמו, נחלקו אמוראים:

• רבא אמר שנהרגים (סנהדרין עח א), משום וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ (דברים יג ו ועוד. רש"י ורמ"ה שם);

• ורב אשי אמר שאינם נהרגים, לפי שאינם בזוממי זוממים (סנהדרין שם), שאם יוזמו המזימים אותם - לא ייהרגו, שהרי זממו מיתה על טריפה (ראה לעיל: בחיוב מיתה), ונמצא שעדות המזימים אי אפשר להזימה (רש"י ורמ"ה שם). הלכה כרב אשי (רמב"ם עדות כ ז).

בשאר דינים

כחי גמור לכל הדינים

אף על פי שסופו למות, כחי הוא לכל דבריו, מלבד לענין רציחה שנדון כאדם הרוג ("גברא קטילא"), וההורגו פטור (ראה לעיל: בחיוב מיתה. תוספות רי"ד שבת קלו א), וכן אמר רב יהודה אמר שמואל: רמז ואמר כתבו גט לאשתי, יכתבו ויתנו, חי הוא וסופו למות (יבמות קכ ב; רמב"ם גירושין ב יג; טוש"ע אה"ע קכא ז), ולכן גיטו גט, וקידושיו קידושין, מקחו מקח וממכרו ממכר, אשתו אשת איש, וזוקק הוא ליבום את אשת אחיו שמת (פסקי רי"ד יבמות שם), ופוטר את אמו מן היבום (תוספות רי"ד שבת שם).

ויש שכתבו שכיון שאינו חי שנים עשר חודש, אינו בן קיימא לפטור מן היבום, ואינו זוקק ליבום (ראה לעיל. שו"ת גינת ורדים אה"ע ב ד).

וכן חייב הטריפה בכל המצוות (תוספות רי"ד שם; מנחת חינוך א ד"ה ואם אדם; דבר אברהם ב כ ס"ק יג)^[7], ומצטרף למנין עשרה לכל דבר שבקדושה (פתח הדביר או"ח קצט ט ושכט ו).

בחיוב מילה

ולד שנולד טריפה, אביו חייב למולו (תוספות רי"ד שבת קלו א; שו"ת חתם סופר ו סד; שו"ת מהר"ם שיק יו"ד רמג), ובלבד שיעיד רופא מומחה שאינו מקרב מיתתו על ידי המילה (שו"ת חתם סופר שם).

נעשה טריפה לאחר שנולד, אין מלים אותו לשמונה, ככל תינוק שחלה (ראה ערך מילה. יחוסי תנאים ואמוראים ערך רב יצחק בריה דרב אידי), ויש שכתבו שאף בנולד טריפה אין למולו, מפני שחיותו קלה, וצער גדול של מילה יקרב מיתתו (יחוסי תנאים ואמוראים שם).

בפדיון הבן

אמר עולא אמר רבי אלעזר: בכור שנטרף בתוך שלשים יום אין פודים אותו (בבא קמא יא ב).

• יש מפרשים שנעשה טריפה (רמב"ם בכורים יא יז; תוספות שם, בשם רבינו תם, ועוד ראשונים שם; טוש"ע יו"ד שה יב), ומשום שחשוב כמת (נמוקי יוסף שם). אבל היו בו סימני טריפה כשנולד, יש שכתבו שחייב לפדותו (השלמה בבא קמא שם ט, בשם הרב; מאירי שם, בשם גדולי קדמונינו), וכן שנינו שפודים בכור שנולד עם שני ראשים (מנחות לז א וב. מאירי בבא קמא שם).

ויש שכתבו שגם הנולד טריפה - פטור, ובנולד עם שני ראשים גזירת הכתוב היא (מאירי שם; אור שמח בכורות א א, בדעת הרמב"ם שם), או שהנולד עם שני ראשים אינו בכלל יתר כנטול (ראה ערך יתר, הטעמים על כך), ואינו טריפה (חידושי הגר"ח על הש"ס בענין בכור שנטרף, וחזון איש מנחות מב סק"ד, וראה ערך פדיון הבן).

• ויש מפרשים שנהרג (רש"י בבא קמא ומנחות שם), ובכור שנעשה טריפה בתוך שלשים יום ללידתו חייב אביו לפדותו (תוספות רי"ד שבת קלו א; שו"ת חתם סופר יו"ד רצד, בדעת רש"י).

אמו בטומאת לידה

ולד שנולד כשושטו נקוב, אמר רבא שאמו טמאה לידה (נדה כג ב), ונחלקו ראשונים:

• יש שכתבו שסובר טריפה חי (רש"י ד"ה ושטו נקוב; תוספות שם ד"ה אמר), אבל לסוברים טריפה אינו חי, אינה טמאה לידה (רמב"ן ושאר ראשונים שם בדעת רש"י, על פי שם כד א), ולהלכה שטריפה אינו חי, אין אמו טמאה לידה (כסף משנה איסורי ביאה י יא, בדעת הרמב"ם).

• ויש סוברים שאמו טמאה לידה (רמב"ן ורשב"א וריטב"א ומאירי נדה כג ב; מאירי שם בדעת הרמב"ם, וכן כתב בשו"ת חכם צבי עז ועוד), ודוקא כשהולד טריפה מתחילת ברייתו אין אמו טמאה לידה, אבל נטרף במעי אמו, טמאה כמפלת ולד מחותך (ראה ערך יולדת), או שאינה טמאה כשאין לו חיתוך אברים ולא חלל שביניהם (ראה ערך הנ"ל), אבל כשהוא חסר עד הארכובה, ולד הוא ואמו טמאה לידה (רמב"ן ושאר ראשונים שם, שני פירושים).

פיקוח נפשו

מחללים את השבת - ודוחים שאר איסורים (מנחת חינוך רצו ט) - להציל טריפה ממיתה (ראה שו"ת נודע ביהודה תנינא חו"מ נט; מנחת חינוך לב ורצו; אחיעזר א יט א, ושם ג סה יד, ועוד), ומחללים את השבת בשביל חיי שעה (ראה ערך פקוח נפש. אחרונים הנ"ל), ועוד שאפילו אם אינו בכלל פקוח נפש (ראה ערכו), הרי מיעוט טריפות חיים, לסוברים כן (ראה לעיל), ואין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב (ראה ערך פיקוח נפש. מנחת חינוך רצו).

ואם יש לפניו גם הצלת אדם אחר שאינו טריפה, הצלתו קודמת להצלת הטריפה (שו"ת ציץ אליעזר יז י).

הצלתו מהרודף להרגו

הרודף אחר הטריפה להרגו, יש מצדדים שאסור להרוג את הרודף כדי להציל את הטריפה (ראה מנחת חינוך רצו ותר; אחיעזר א שם). ויש שכתבו שמצילים את הטריפה, שכחי הוא לכל דבריו (שו"ת תירוש ויצהר ד)^[8].

להרגו כדי להציל אחר

• אסור להרוג טריפה כדי להציל שלם (שו"ת נודע ביהודה תנינא חו"מ נט), כשם שמי שאמרו לו גויים הרוג את חברך, ייהרג ולא יהרוג את חברו, שאומרים לו מה ראית לומר שדמך אדום יותר (ראה פסחים כה ב ועוד, וראה ערך יהרג ואל יעבור) ולכן אין פיקוח נפש שלו מתיר איסור רציחה (ראה רש"י שם), אף בטריפה אומרים לו מה ראית לומר שדמך אדום יותר וכו' (אור גדול א (עמוד 52) בדעת נודע ביהודה), והיא ביהרג ואל יעבור (ראה ערכו. אגרות משה חו"מ ב סט א וד), אף בלא הטעם של מה ראית שדמך אדום יותר, משום אביזריהו (ראה ערכו) של שפיכות דמים (שו"ת מהר"ם שיק יו"ד קנה; אגרות משה שם).

• ויש מהראשונים שכתבו בגויים שאמרו לישראל תנו לנו אחד מכם ונהרגנו - שייהרגו כולם (ראה ערך אין דוחין נפש מפני נפש) - שאם היה ביניהם טריפה ימסרוהו, שהרי ההורגו פטור (ראה לעיל. מאירי סנהדרין עב ב ד"ה יראה), וכן לא שייך מה ראית שדמך אדום יותר, שאינו קרוי נפש (ראה לעיל. מנחת חינוך רצו כח), ואף לסוברים שקבלה היתה בידי חז"ל שעל שפיכות דמים ייהרג ואל יעבור (ראה כסף משנה יסודי התורה ה ה, וראה ערך הנ"ל), הריגת טריפה אינה שפיכות דמים (מנחת חינוך שם).

• ויש מצדדים שמותר להרוג טריפה כדי להציל עצמו, אבל לא להציל אחר (אור גדול שם).

כופר ושלשים של עבד כשעשאו טריפה

שור המועד (ראה ערכו) שנגח אדם ועשאו טריפה, בעליו משלם את הכפר (ראה ערכו) כשימות (גיטין מג א), כמו שהרגו (רש"י שם ד"ה כשעשאו). נגח עבד כנעני ועשאו טריפה, משלם שלשים של עבד (ראה ערכו) מיד (רש"י גיטין שם ד"ה ועוד).

חבלתו בשבת

על ההורגו או שחבל בו בשבת, וכן על המכה אדם בשבת ועשאו טריפה, שחייב משום נטילת נשמה, ראה ערך טרפה (בעלי חיים) וערך שוחט.

חיובו במלקות

טריפה שעבר עבירה שחייבים עליה מלקות, יש שכתבו שאינו לוקה, שלדעתם העדות שהעידו עליו, עדות שאי אתה יכול להזימה היא (ראה לעיל. ראה אור שמח עדות כ ז).

הערכתו

בערכין, כתבו ראשונים שאף טריפה נערך (ראה תוספות ערכין ב א ד"ה לאתויי).

יש שכתבו שלסוברים שהגוסס אינו נערך מאחר שרוב גוססים למיתה (ראה ערך גוסס), כל שכן טריפה שאין לו ערך (צפנת פענח ערכין א ז, ובשו"ת צפנת פענח (ורשא) נד). ויש שהסתפקו, לפי שרוב גוססים מתים בתוך שלשה ימים, מה שאין כן טריפה שחי עד שנים עשר חודש (זבח תודה ערכין ב ב ד"ה את).

שליחת גט לאשתו

טריפה ששלח גט לאשתו, אין נותנים לה (רמ"א אה"ע קמא סח), כשאין לו בנים ויש לו אח, שאם כבר מת, אסורה לשוק בלא חליצה (ראה ערך יבמה לשוק. בית שמואל שם ס"ק קו), שלא אמרו שנותנים לה (ראה גיטין כח א, וראה ערך חזקת חיים), אלא בחולה, מה שאין כן טריפה או ספק טריפה שודאי עומד למות, הורעה חזקת חיים שלו לאלתר (אחיעזר א יב).

אינו כבעל מום

כהן טריפה אינו בעל מום (בכורות מה ב; תורת כהנים אמור ג, וראה רמב"ם ביאת מקדש ו ז), שמום משמע בגלוי (גר"א תורת כהנים שם). וכן אינו כבעל מום לפסלו לדון דיני נפשות (ראה ערכו. ראה ערך בית דין: הראויים לבית דין. ערוך לנר נדה נ א).

הערות שוליים