מיקרופדיה תלמודית:טוען טענת גנב

הגדרה^[1] - שומר הפוטר עצמו בטענת שקר ובשבועה שהפקדון נגנב ממנו, שדינו כגנב לתשלומים

מקורו וגדרו

שומר-חינם (ראה ערכו) הטוען בבית דין שהפקדון נגנב ממנו, באופן שהדין הוא שנשבע ונפטר (ראה ערך שומר חינם וערך שבועת השומרים) - ובאופנים מיוחדים אף שומר-שכר (ראה ערכו) ושואל (ראה ערכו. ראה להלן: בשומרים החייבים בגנבה) - אם נשבע ואחר כך באו עדים ששקר טען ושהפקדון היה אצלו (ראה להלן: השבועה המחייבת), הרי זה משלם תשלומי כפל (ראה ערכו. כן משמע מהמשנה בבא קמא קח ב, ותוספתא שם (ליברמן) ח ו; רמב"ם גנבה ד א; טור חו"מ רצד ושנב) כגנב עצמו (רש"י בבא קמא נז א ד"ה טענת גנב, ושבועות לז ב ד"ה טענת גנב; רמב"ם שם, בנוסחאות מדויקות; סמ"ג עשין עא), שטוען טענת גנב - כגנב (רש"י בבא קמא ד ב ד"ה תנא), והיינו כשרוצה לפטור עצמו בטענת גנב (רש"י שם נז א ד"ה טענת, ושבועות לז ב ד"ה טענת), ונעשה הוא עצמו גנב (ראב"ד בבא קמא ה א; רבנו יהונתן שם סב ב). וכן שנינו: היכן פקדוני, אמר לו נגנב, משביעך אני, ואמר אמן, והעדים מעידים אותו שגנבו, משלם כפל (משנה בבא קמא שם; תוספתא שם; שבועות מט א), ושני לימודים לדבר:

• יש אומרים שהלימוד הוא ממה שנאמר בשומר חינם: כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ - שטוען שנגנב הימנו (רש"י בבא מציעא צד ב ד"ה פרשה) - אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם, אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וגו' (שמות כב ו) אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ (שם ח), והכתוב אם לא ימצא הגנב מדבר בטוען טענת גנב (שתי ברייתות בבבא קמא סג ב), וכן משמעות הכתוב: אם לא ימצא כמה שאמר - שטוען נגנב - אלא שהוא עצמו גנבו, ישלם שנים (גמ' שם סג ב; אבן עזרא ורמב"ן עה"ת שם ח).

• ויש אומרים שאף הכתוב אם ימצא הגנב מדבר בטוען טענת גנב (רבי ישמעאל במכילתא דרשב"י שם; ברייתא שלישית בגמ'), שבא זה ולימד על זה (תוספות שם ד"ה הוי), היינו בבעל הבית שטוען טענת גנב בפקדון זה, שאם ימצא שהוא גנב ישלם שנים (רש"י שם ד"ה בטוען).

ארבעה וחמישה

אף לענין תשלומי ארבעה-וחמשה (ראה ערכו) בשור או שה שטבחו או מכרו, טוען טענת גנב דינו כגנב (בבא קמא סב ב; רמב"ם גנבה ד א; טור חו"מ רצד ושנב).

• לסוברים שאם לא ימצא נאמר בטענת גנב, הטעם הוא לפי שהוקשו זה לזה (גמ' שם סג ב, ושם קו ב), ששני הכתובים שנאמרו בגנב ובטוען טענת גנב (ראה לעיל) סמוכים זה לזה (רש"י שם ושם ד"ה הקישא), ואין להשיב: מה לגנב שכן משלם תשלומי כפל שלא בשבועה, תאמר בטוען טענת גנב שאינו משלם כפל אלא בשבועה - או: מה לגנב שבאיסור בא לידו, תאמר בטוען טענת גנב שבהיתר בא לידו (רשב"א שם סג ב) - לפי שאין משיבים על ההקש (ראה ערכו. גמ' שם קו ב).

• ואף לסוברים ששני הכתובים נאמרו בטוען טענת גנב (ראה לעיל), ואין כאן היקש, למדו כן מריבוי הכתוב: הַגַּנָּב (שמות כב ו. גמ' שם), ה' יתירה, לרבות תשלומי ארבעה וחמשה (רש"י שם ד"ה גנב).

הטוען טענת אבד

שומר חינם הפוטר עצמו בטענת אבד (ראה ערך שומר חינם) אינו משלם כפל, וכן שנינו: היכן פקדוני, אמר לו אבד, משביעך אני, ואמר אמן, והעדים מעידים אותו שאכלו - אף על פי שאבדו מן העולם (תוספות בבא קמא סג ב ד"ה והעדים) - משלם את הקרן (משנה שם קח ב, ושבועות מט א).

• לסוברים ששני הכתובים נאמרו בטוען טענת גנב (ראה לעיל), אחד מהם בא למעט טענת אבד (מכילתא דרשב"י שם; בבא קמא סג ב).

• ולסוברים שהכתוב השני בלבד נאמר בטוען טענת גנב (ראה לעיל) יש למעט טענת אבד ממה שלא נאמר גנב, אלא הגנב (גמ' שם), שהגנב משמע המיוחד (תוספות שם ד"ה הגנב).

הטוען טענת גזלן

הטוען טענת גזלן - שהפקדון נגזל ממנו ונשבע, ובאו עדים שהוא אצלו - אף על פי שפטר עצמו בטענה זו (ראה ערך שומר חנם), הרי הוא כגזלן (רש"י שם ד ב ד"ה תנא ליה), ואינו משלם כפל (תוספות שם נז ב ד"ה נמצא), לפי שלא נאמר כפל אלא בטוען טענת גנב, שכתבה בו תורה: וגנב מבית האיש (רש"י שם נז א ד"ה לסטים). וכן הטוען טענת לסטים מזוין - שגנב מזוין נטלו הימנו בחזקה (שם ד"ה טענת) לדעת האמוראים הסוברים שדינו כגזלן (ראה ערך הנ"ל) אינו משלם כפל; אבל לדעת הסוברים - וכן הלכה - שדינו כגנב (ראה ערך הנ"ל) הרי זה כטוען טענת גנב (גמ' שם נז א).

בימינו

תשלומי כפל או ארבעה וחמשה של טוען טענת גנב, הם בכלל דיני-קנסות (ראה ערכו), שצריכים בהם בית דין של שלשה מומחים, והם הסמוכים בארץ ישראל (ראה ערך הנ"ל), ומטעם זה יש מן הראשונים שלא הביאו דין טוען טענת גנב בהלכותיהם, לפי שאינו נוהג בזמן הזה, שאין דנים דיני קנסות אף בארץ ישראל, לפי שבטלה הסמיכה (המאור ומלחמות לרמב"ן בבא קמא לז ב מדפי הרי"ף). ואף לדעת הסוברים בדיני קנסות שאם תפס התובע אין מוציאים מידו (ראה ערך הנ"ל וערך תפיסה), יש מן הראשונים שכתב שבטוען טענת גנב, כיון שנשבע בפני בית דין שאינם סמוכים, הרי זה כנשבע חוץ לבית דין, שאינו מתחייב לעולם בתשלומי כפל (מלחמות לרמב"ן שם), ואפילו תפס - מוציאים מידו (ב"ח חו"מ א ה, וש"ך שם ס"ק טז, בדעת הרמב"ן), ופירשו אחרונים בדעתו, שאף על פי שבשעת הדין על הפקדון הם דנים בשליחותם של בית דין הראשונים, וחשובים כבית דין סמוכים (ראה ערך דיני ממונות), מכל מקום בשעה שנשבע שוב אין דינם כסמוכים, כיון שהשבועה בפני בית דין אינה אלא לצורך כפל, שאין דנים אותו בזמן הזה (נתיבות המשפט א, באורים סק"ד); ויש מן הראשונים שכתב, שאף בזמן הזה אנו דנים בהם ופוסקים בהם בתפס, כדרך שסובר כן בשאר קנסות, שאם תפס אין מוציאים מידו (המאור שם), ויש מן האחרונים שפירש בדעתו, שכיון שהשבועה בבית דין זה פוטרתו מלשלם, הרי זו שבועה המחייבתו כפל (חידושי רמא"ש שם).

בשומרים החייבים בגנבה

שומר שכר

דין טוען טענת גנב שמשלם כפל (ראה לעיל: מקורו וגדרו) לא נאמר אלא כשפוטר עצמו בטענה זו, כגון שומר חינם שפטור על גנבה (ראה ערך שומר חנם), אבל שומר שכר שטען טענת גנב, אף אם נמצא בידו אינו משלם אלא קרן, כיון שאינו פוטר עצמו בטענה זו (מכילתא דרשב"י שמות כו ב; כן משמע מבבא קמא נז ב ורש"י ד"ה תאמר, ובבא מציעא מא ב, ורש"י ד"ה שומר חינם, ושם צד ב, ורש"י ד"ה בטוען), ואף אם פטר עצמו בטענת גזלן, או אונס אחר (ראה ערך הנ"ל) אינו משלם כפל (כן משמע מבבא קמא נז א, ורש"י ד"ה לסטים; מאירי שם), שלא נאמר כפל - בשומר - אלא בטוען טענת גנב, שנאמר: וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ (שמות כב ו. רש"י בבא קמא שם), ומכל מקום אמרו שיתכן כפל אף בשומר שכר, וכגון שטען טענת ליסטים מזוין (גמ' שם), היינו שגנב מזוין נטל הימנו הפקדון בחזקה (רש"י שם ד"ה טענת), לדעת הסוברים - וכן הלכה - שדינו כגנב (ראה ערך גנבה) שכיון שפוטר עצמו בטענה זו, דינו כטוען טענת גנב, ואם נשבע ובאו עדים שהוא אצלו - משלם כפל (גמ' שם, ורש"י ד"ה גנב; בבא מציעא צה א, ורש"י ד"ה בטוען), מה שאין כן לדעת הסוברים שדינו כגזלן (גמ' שם ושם).

שואל

השואל (ראה ערכו) שחייב אף על אונסים (ראה ערך שואל) אינו בא לידי חיוב כפל אף בטוען טענת לסטים מזוין (בבא קמא נז ב, ובבא מציעא צה א), שהרי מחייב עצמו בקרן, ומי שאינו בא לגנוב את הקרן אינו משלם כפל (רש"י בבא קמא נז ב ד"ה מה).

בשומר אבדה

הטוען טענת גנב באבדה - מוצא אבדה (ראה ערכו) שטוען נגנבה ממני לאחר שמצאתיה (רש"י בבא קמא נז א ד"ה טענת, ושם סג ב ד"ה באבדה) - ונשבע ואחר כך באו עדים שהיא ברשותו (רמב"ם גנבה ד ד; טור חו"מ שנב) משלם תשלומי כפל (בבא קמא נז א, ושם סג ב, ושם קו ב; ירושלמי שבועות ו ה; רמב"ם שם; טור שם), שנאמר בפרשת טוען טענת גנב: עַל כָּל אֲבֵדָה וגו' יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם (שמות כב ח. בבא קמא סג ב, ושם קו ב; רמב"ם שם), והדברים אמורים בין לדעת הסובר ששומר אבדה דינו כשומר חינם - שפטור בגנבה (ראה ערך הנ"ל), ומשום כך משלם כפל לפי שרצה לפטור עצמו בטענת גנב (בבא קמא נז א, ורש"י ד"ה טענת גנב; טור שם) - ובין לדעת הסובר ששומר אבדה כשומר שכר - שחייב בגנבה (ראה ערך הנ"ל), ואם טען נגנבה בלא אונס פטור מן הכפל, מפני שחייב לשלם על פי טענתו (רמב"ם שם) - וכגון שטוען טענת לסטים מזוין, לדעתו שדינו כגנב (גמ' שם), והוא הדין שבטבח או מכר משלם ארבעה וחמשה, כדרך שאמרו כן בטוען טענת גנב בפקדון (רא"ש שם ז א; פסקי ריא"ז שם ז א ח; טור שם; ים של שלמה שם ז ב).

השבועה המחייבת

טוען טענת גנב אינו מתחייב בכפל אלא אם נשבע תחילה לשקר שנגנב^[2], אבל באו עדים קודם שנשבע, אינו משלם אלא הקרן בלבד (כן משמע מהמשנה בבא קמא קח ב, ותוספתא שם (ליברמן) ח ו; תורת כהנים ויקרא, חובה פרק יג ח; גמ' שם סג ב; ירושלמי שבועות ח ג; רמב"ם גנבה ד א), שנאמר: אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים וגו' (שמות כב ז) לשבועה (מכילתא משפטים, נזיקין טו; מכילתא דרשב"י ש; בבא קמא סג ב, ובבא מציעא מא ב), שאם לא ימצא כמו שאמר שנגנבה, אלא הוא גנבה, והוא כבר נקרב אל הדיינים לשבועה ונשבע לשקר, ואחר כך באו עדים - ישלם כפל (רש"י בבא מציעא מא ב ד"ה לשבועה, ובבא קמא סג ב ד"ה אלא), שאין לומר ונקרב לדין - שמשעה שטען בבית דין נגנבה, אף על פי שלא נשבע ישלם כפל אם באו עדים (רש"י בבא מציעא מא ב ד"ה אתה) - שלמדים גזירה שוה ממה שנאמר כאן אם לא שלח ידו, ונאמר בשומר שכר: שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ (שמות כב י), מה להלן לשבועה, אף כאן לשבועה (מכילתא שם; מכילתא דרשב"י שם; גמ' שם ושם; ירושלמי שבועות שם)^[3]. ויש מן הראשונים שכתב טעם, שאם טען טענת גניבה ולא נשבע, אין זה גנב ממש שהרי בהיתר בא הפקדון לידו, ומשום כפירה לחוד לא נתחייב בכפל עד שישבע ויחלל שבועתו (פסקי רי"ד בבא קמא קה ב).

נשבע קודם שהשביעוהו

שבועה זו שאמרו שמחייבתו כפל, היינו דוקא כשהשביעוהו בית דין, אבל קפץ ונשבע קודם שהשביעוהו בית דין, אין כאן כפל (כן משמע מבבא קמא קו א; ירושלמי שבועות ח ג; רש"י שם קז ב ד"ה לא, לגירסת הגהות הב"ח שם, וים של שלמה שם ט נ; תוספות שם סב ב ד"ה יצאו, ושבועות מב ב ד"ה על; טור חו"מ רצד), ובין שהשביעוהו בעלים, בין שנשבע שלא מדעת בעלים, ואפילו נשבע בבית דין, אינו חייב כפל אלא אם כן השביעוהו בית דין (רמ"ה ורשב"א בבא קמא שם; ריטב"א גיטין שם), אבל אם חייבוהו בית דין לישבע, אף אם נשבע חוץ לבית דין - חייב (ירושלמי שם).

כשטוען וחוזר וטוען

הטוען טענת גנב בפקדון ונשבע, ובאו עדים שהוא ברשותו, וחזר וטען טענת גנב ונשבע, ובאו עדים שעדיין הוא ברשותו, נסתפקו בתלמוד אם מתחייב פעמיים בכפל, שאפשר שלא חייבה תורה לשלם שני תשלומים של ממון, אפילו מסוג אחד, על ממון אחד, כשם שמצינו בטוען טענת גנב ונשבע, ובאו עדים ואחר כך הודה, שחיוב כפל פוטרו מחיוב חומש (בבא קמא קח א). ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאף על פי שלענין שני תשלומי חומש - כגון שטען טענת אבד ונשבע והודה, וחזר וטען טענת אבד ונשבע והודה - נפשט לחיוב, שלמדוהו מהכתוב: וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו (ויקרא ה כד), התורה ריבתה חמישיות הרבה לקרן אחד (כן משמע מהגמ' שם), יש לומר שדוקא חומש, אבל כפל לא (רשב"א שם, בשם רבנו חננאל; מאירי שם, בשם יש מפקפקין).

• יש מפרשים שהספק לא נפשט (ראב"ד שם; רשב"א שם, בשמו).

• ויש מפרשים שהספק נפשט לחיוב אף בכפל (רש"י שם ד"ה לקרן; רמב"ם גנבה ד ה, לפי המגיד משנה שם; שיטה מקובצת שם, בשם הרמ"ה והרא"ש), ופסקו שאפילו נשבע מאה פעמים חייב כפל על כל טענה וטענה (רמב"ם שם; מאירי שם; פסקי ריא"ז שם ז א יא), וכן הלכה (טור חו"מ שנב; ים של שלמה בבא קמא ט נג).

בעדים והודאה

כשהודה

הטוען טענת גנב בפקדון ונשבע, אינו משלם כפל אלא על פי עדים שהעידו שהוא עצמו גנבו, ולא בהודה מעצמו, וכן שנינו: היכן פקדוני, אמר לו נגנב, משביעך אני ואמר אמן, והעדים מעידים אותו שגנבו, משלם כפל; הודה מעצמו - משלם קרן וחומש ואשם (משנה בבא קמא קח ב, ושבועות מט א), שנאמר: אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו (ויקרא ה כד), אותו הוא משלם, ואינו משלם תשלומי כפל (תורת כהנים ויקרא, חובה פרשה יג יא)^[4].

כשהודה ואז באו עדים

אף בנשבע והודה, ואחר כך באו עדים - משלם קרן וחומש ואשם (בבא קמא סה א, ושם קו א, ושבועות לז ב) משום שבועה, ואין כאן כפל, שמודה בקנס פטור (רש"י בבא קמא סה א ד"ה משלם, ושם קו א ד"ה אפם, ושבועות לז ב ד"ה טענת גנב), פירשו אחרונים שהדברים אמורים אף לסוברים שמודה בקנס ואחר כך באו עדים - חייב (שמואל בבבא קמא עה א), שכיון שחל עליו חיוב חומש, החומש מוציאו מידי כפל (פני יהושע שם קח א, ואור שמח גנבה ד ז, בדעת הרמב"ם שם).

כשנעשה עליו גזלן

הטוען טענת גנב בפקדון, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאינו חייב כפל עד שישלח בו יד (רבי חייא בר יוסף בבבא קמא קז ב) קודם שבועה, כגון שעשה בו מלאכה (רש"י שם ד"ה עד), שנאמר: וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ (שמות כב ז), מכלל שאם שלח בה יד חייב (גמ' שם), שמה שכתוב אחריו: אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ (שמות שם ח), היינו שנמצא רשע בכך שנשבע לשקר, שהרי שלח בה יד (רש"י שם ד"ה למימרא), ובכך חייבו הכתוב כשעבר על שתי שבועות, שנגנבה ושלא שלחתי בה יד, ונמצא שהיא בביתו וגם שלח בה יד (תוספות רי"ד שם). ואף על פי שמשעה ששלח יד בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסים (ראה ערך גזל), וכשטוען טענת גנב, אם יתברר ששלח בו יד אינו פוטר עצמו בטענתו, מכל מקום גזירת הכתוב הוא שחייב כפל (שיטה מקובצת שם קח א, בשם הרא"ש). ולדעה זו אותה ששנינו: והעדים מעידים אותו שגנבו משלם כפל (ראה לעיל: מקורו וגדרו. משנה בבא קמא קח ב ותוספתא שם (ליברמן) ח ו),. היינו ששלח בו יד (תוספות שם קז ב ד"ה עד).

• ויש אומרים: בעומדת על אבוסה - שלא שלח בה יד - שנו שחייב כפל (רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן בגמ' שם).

ונחלקו אמוראים לדעה זו:

• יש אומרים שדוקא בעומדת על אבוסה חייב, אבל שלח בה יד - קודם שבועה (רש"י שם ד"ה אבל)- קנה והשבועה אינה מועילה בו כלום (רבי חייא בר אבא בגמ' שם), שקנאה בתורת גזילה, ושומר חינם אינו נעשה גנב אלא בטענת גנב, וזה קודם שטען טענת גנב קנאה והועמדה ברשותו שאם מתה ישלמנה, ונמצא שכשכופר בשל עצמו הוא כופר (רש"י שם ד"ה אבל), כי אינו פוטר עצמו לא בטענתו ולא בשבועתו (שיטה מקובצת שם בשם הרא"ש. וראה לעיל ציון 185 בשמו), לפיכך גם השבועה שנשבע לשקר הרי היא כשבועת חינם ואינה מביאתו לידי כפל (לבוש חו"מ שנב א). והטוען טענת גנב בפקדון, כיון ששלח בו יד פטור (רב ששת בגמ' שם), שנאמר: ונקרב בעל הבית אל האלהים - לשבועה - אם לא שלח ידו וגו' אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו (שמות שם ז-ח), אבל אם שלח ידו פטור (גמ' שם) מכל הדין הזה (רש"י שם ד"ה הא)^[5].

• ויש אומרים שעומדת על אבוסה ששנו, היינו אפילו בעומדת על אבוסה ולא שלח בה יד חייב כפל (כן מסתפק רבי זירא בגמ' שם; מסקנת הגמ' בדעת רבי יוחנן, לפי ראב"ד גנבה ד ב ורא"ש שם ט כט וים של שלמה שם נ), וכל שכן בשלח בה יד, שבזה הכתוב מדבר (ראה לעיל. רש"י שם ד"ה או דלמא), וחייב כפל בין ששלח בה יד בין שלא שלח בה יד (רב נחמן בגמ' שם), שכשם שבשבועה שאינה ברשותי - שמשביעים את שומר חינם האומר נגנבה (ראה ערך הנ"ל)- כשנתגלה הדבר שהיא ברשותו והוא גנב עליה חייב כפל, שהיינו טוען טענת גנב, אף שבועה שלא שלחתי בה יד, כשנתגלה הדבר ששלח בה יד, ונמצא שקרן, חייב כפל משום שבועה שאינה ברשותו (כן משמע מהגמ' שם), שאף על פי שמשליחות יד ואילך חייב עליה באונסים, אף על פי כן צריך לשלם כפל בשביל שבועת שקר שנשבע שנגנבה (לבוש חו"מ שנג א).

אף להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שאינו חייב כפל אלא אם כן נשבע קודם שישלח יד בפקדון, אבל אם שלח בו יד וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור מן הכפל, שכיון ששלח בו יד נתחייב בו וקנהו (רמב"ם גנבה שם; סמ"ג עשין עא; מאירי בבא קמא שם).

• ויש פוסקים שחייב כפל בין שלח בו יד בין לא שלח בו יד (ראב"ד שם; פסקי רי"ד שם; רא"ש שם; טור חו"מ רצד), וכן הלכה (ים של שלמה שם).

כשטוען נאבד וחוזר וטוען נגנב

הטוען טענת אבדה בפקדון ונשבע - ופטר את עצמו (ראה ערך שומר חינם) - וחזר וטען טענת גניבה - היינו שמה שנשבע שאבד לא היה כן, אלא שנגנב (כן משמע מתוספות שם קז ב ד"ה הואיל) - ונשבע ובאו עדים, פטור מכפל (גמ' שם; רמב"ם שם ג; טור חו"מ שנב), אם לפי שקנהו בשבועה ראשונה (רבי חייא בר אבא בגמ' שם) שכן אמרו: הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן (ראה ערך גזל), וכיון שעומדת ברשותו להתחייב באונסים, נמצא כשכופר - וטוען נגנב - בשל עצמו הוא כופר, ואינו חייב כפל (רש"י שם ד"ה מ"ט), או שהטעם הוא לפי שיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה (רבי זירא בגמ' שם), שמבית דין ראשון נסתלק מידם, ושבועה אחרונה זו אינה שבועת הדיינים לחייבו כפל, שכיון שנשבע בתחילה שוב לא היה מחויב שבועה לבעלים (רש"י שם ד"ה לא, לגירסתנו), ועל שבועת חינם אינו חייב כפל (רש"י שם קח א ד"ה או דלמא) שאף על פי שהודה שלשקר נשבע אין חייב מן הדין לישבע פעם שניה שנגנב כמו שחוזר וטוען, אלא נאמן שלא בשבועה שנגנב במגו שהיה יכול לומר באמת נשבעתי והיה פטור (תוספות שם קז ב ד"ה הואיל).

כשטוען נגנב וחוזר וטוען נגנב

הטוען טענת גנב בפקדון ונשבע ובאו עדים, וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים, לסוברים שמתחייב פעמיים בכפל (ראה לעיל: השבועה המחייבת), אף על פי שמשעת שבועתו הראשונה מתחייב באונסים ובשבועה השניה אינו פוטר עצמו, פירשו ראשונים שאין לפוטרו מטעם זה מכפל, אף לדעת הסוברים כן בשליחות יד (ראה לעיל), לפי שהדברים אמורים כגון שאמר לו בעל הפקדון שוב, לאחר שנמצא שקרן בשבועה ראשונה, רצוני שתהא עליו שומר חינם כבתחילה, וחזר וטען לאחר שעשיתני שומר חינם נגנב, ופוטר עצמו בטענה זו, שהרי לא נתחייב באונסים, כיון שעשאו בפירוש שומר חינם (תוספות בבא קמא קח א ד"ה וחזר); ויש מפרשים בדעת ראשונים שאף אם לא מינהו שומר חינם, כל שבאו עדים שעדיין הפקדון ברשותו וזה לא תבעו ממנו והניחו אצלו יום או יומים, הרי זה שומר חינם עליו ופוטר עצמו בטענת גנב (ים של שלמה שם ט נג, בדעת הרמב"ם והטור), או שהדברים אמורים כגון שתבעו כל פעם בבית דין אחר וכשחזר וטען שנגנבה ממנו כפר במה שהעידו עליו עדים, כי אותם העדים הלכו להם, ונמצא שבכל שבועה פוטר עצמו (ים של שלמה שם)^[6].

הכופר וחוזר וטוען גנב

הכופר בפקדון, באופן שהדין הוא שנעשה עליו גזלן וחייב באונסים (ראה ערך גזל), וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים, נחלקו ראשונים לדעת הסוברים ששליחות יד פוטרת מכפל לפי שנעשה עליו גזלן וחייב באונסים ואינו פוטר עצמו בשבועתו (ראה לעיל):

• יש אומרים שהוא הדין כאן פטור מכפל מטעם זה (כן משמע מרש"י שם קז ב ד"ה מ"ט).

• ויש אומרים שמכיון שהדבר נלמד מהכתוב, דוקא שליחות יד פוטרת, שגזירת הכתוב היא, אבל כופר בפקדון, אף על פי שנעשה עליו גזלן, היינו דוקא להתחייב באונסים, אבל מכל מקום חייב כפל (תוספות שם ד"ה ושלח).

טוען גנב ועדים מעידים שאכלו

הטוען טענת גנב בפקדון, והעדים מעידים אותו שאכלו - ואבדו מן העולם - משלם כפל (גמ' שם קו ב).

ארבעה וחמשה

הטוען טענת גנב דינו כגנב, ושאם טבח או מכר משלם ארבעה וחמשה (ראה לעיל: מקורו וגדרו), נחלקו בו הדעות:

• יש מפרשים בטבח או מכר אחר שנשבע (ירושלמי שבועות ח ג, לפי נועם ירושלמי ורידב"ז ואור גדול למשניות שם; רמב"ם גנבה ד א; סמ"ג עשין עא; שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ש), לפי שאם טבח או מכר קודם שנשבע דינו כשלח בו יד ופטור אף מכפל (מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם), או לפי שאם טבח או מכר קודם שטען טענת גנב, הרי זה כגנב שטבח או מכר בבית בעלים קודם גניבה, שאינו משלם ארבעה וחמשה (שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ש).

• ויש מפרשים שאף אם טבח או מכר קודם שבועה, ובאו עדים על הכל, משלם ארבעה וחמשה (ירושלמי שם, לפי פני משה שם; ראב"ד גנבה שם, ובבא קמא קז ב; רשב"א שם, בשמו; מגיד משנה שם, בשם רבנו חננאל), לפי שעל אותה שעה שנעשה עליו גזלן חייבה אותו תורה בארבעה וחמשה, מה שאין כן בתשלומי כפל בשלח בו יד, שמשעת כפירה שנשבע בטענת גנב נתחייב כפל, ומשום כפירה הוא שחייב כפל ולא משום שליחות יד, שאינה מועילה בו כלום (ראב"ד שם).

הערות שוליים