מיקרופדיה תלמודית:טומטום

הגדרה^[1] - אדם או בהמה שמקום זכרותו או נקבותו אטום ומכוסה בעור, ואין ניכר בו אם הוא זכר או נקיבה

מהותו

סתום ואטום

טומטום הוא מלשון סתימה ואטימות (ראה ערוך ערך טם), וקרוי טומטום מי שאין ניכרים בו לא זכרות ולא נקבות, אלא הוא אטום (רשב"ם בבא בתרא קמ ב; רמב"ם אישות ב כה), היינו שמקום הזכרות או נקבות מכוסה בעור, ויש בו כמין שומא מנוקבת להטיל מים (תפארת ישראל יבמות ח).

אין ידוע אם זכר או נקבה

אמר רבי מאיר, טומטום פעמים שהוא איש, פעמים שהוא אשה (בכורים ד ה), והדבר יכול להתברר, אם נקרע ונמצא זכר או נקבה, ואינו כאנדרוגינוס (ראה ערכו) שיש לו זכרות ונקבות, והוא ספק לעולם - או שהוא בריה בפני עצמה (ראה ערך אנדרוגינוס. ר"ש בכורים שם, ותוספות נדה כח א, ויבמות פג א ד"ה בריה).

ונחלקו אמוראים:

• רבי יוחנן סובר שלדעת תנא קמא ורבי ישמעאל טומטום ספק הוא, ולדעת "רבנן בתראי" בריה בפני עצמה הוא (בכורות מב ב, ורש"י ד"ה לא ס"ל), ואינו לא זכר ולא נקבה (רשב"ם בבא בתרא קמ ב ד"ה והא קתני). ולדעה זו יש שכתבו שאף לאחר שנקרע ונמצא זכר, הוא בריה (צפנת פענח תנינא עמוד 100 בדעת הרמב"ם).

• ורב חסדא סובר שלדברי הכל הוא ספק זכר ספק נקבה (בכורות מא ב).

הלכה שהוא ספק זכר ספק נקבה (רמב"ם עבודה זרה יב ד, ואישות שם, ועוד), ונותנים עליו חומרי האיש וחומרי האשה (רמב"ם עבודה זרה שם).

על טומטום בבהמה שנחלקו תנאים ואמוראים אם הוא ספק כבאדם, ראה להלן: בבהמה.

כשביציו ניכרות

מי שביציו ניכרות מבחוץ אלא שהגיד מכוסה, הרי הוא זכר ודאי (ראה חגיגה ד א, ורש"י ד"ה כשביציו), אלא שנקרא בלשון חכמים טומטום (ראה שם), ואף התמעט ממצות ראיה (ראה ערכו. ראה חגיגה שם)^[2]. ויש סוברים שאף על פי שידוע שאינו נקיבה, אפשר שהוא אנדרוגינוס (מנחת חינוך רפ ד).

הגדרתו ברפואה כיום

טומטום הוא אחת הצורות של "מין מטושטש", היינו מצב שהמין אינו מוגדר או איננו מלא. מצב זה שהוא זכר או נקבה אלא שאבריו מכוסים בעור, ולכן אין לדעת את מינו - נדיר ביותר. טומטום שביציו ניכרות מבחוץ, גם מבחינה רפואית מוגדר כזכר (ראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית [שטיינברג, תשס"ו] ג ערך טומטום: רקע מדעי).

ערל

הטומטום לצד שהוא זכר הוא ערל, ולכן אינו אוכל בתרומה וקדשים (ראה להלן: בכהונה ובקדשים), אף לסוברים שאינו חייב לקרוע ולמול (ראה להלן: במצוות. תוספות יבמות ע א ד"ה הערל), ופסול לקדש מי חטאת (ראה ערכו), לסוברים שערל פסול (יבמות עב ב).

אבל אינו מעכב את אביו ואת רבו מלעשות קרבן פסח (ראה יבמות עא ב), שאינו חייב לקרוע אותו ולמולו (תוספות שם. וראה עוד רשב"א עא ב).

לסוברים שערל דינו כטמא (ראה ערך ערל), ראה להלן: במצוות.

על טומטום שהוא בעל מום, ראה להלן: בכהונה ובקדשים.

נקרע ונמצא זכר

נקרע הטומטום ונמצא זכר, לגבי דינים מסויימים התמעט משום שאינו בן משעת הוויה, כגון: לענין ירושת פי שנים בבכור (ראה בבא בתרא קכו ב, וקכז א), בן סורר ומורה (שם קכו ב, וראה ערך בן סורר ומורה), ועוד.

הואיל והשתנה

נחלקו תנאים אם חוששים בו - אם הוא זכר - שהוא סריס^[3]:

• רבי יוסי ב"ר יהודה סובר שחוששים שמא הוא סריס - אף על פי שרוב בני אדם אינם סריסים (ראה יבמות קיט א. וראה ערך סריס וערך רוב) - שכיון שהשתנה להיות טומטום חוששים שהשתנה גם כן להיות סריס (ראה בכורות מב ב, ורש"י ד"ה ומ"ד).

• ויש חולקים, שאין אומרים הואיל ונשתנה נשתנה (דעה א בבכורות שם, בדעת ברייתא שם, שהטומטום חולץ).

• רבי יהודה אומר שטומטום שנקרע ונמצא זכר הוא סריס בודאי (יבמות פא א, ובכורות שם).

להלכה יש פוסקים שאין חוששים שהוא סריס (בית יוסף וב"ח אהע"ז קעב, בדעת הרמב"ם; הגר"א שם ס"ק יט); ויש פוסקים שחוששים (הלכות גדולות יבמות דף נ).

גיל חיובו במצוות

טומטום בן שתים עשרה שנים ויום אחד הרי הוא בחזקת גדול (רמב"ם אישות ב כה. וראה ערך גדול וערך גדולה), לפי שהוא ספק נקיבה, ודנים אותו להחמיר, אבל במצוות שהנשים פטורות מהן, אינו חייב עד שיהא בן שלש עשרה שנים ויום אחד (מגיד משנה שם); ויש שכתבו בדעת ראשונים שאף במצוות אלו, חייב משהגיע לשתים עשרה שנים ויום אחד (ראה מגיד משנה שם, שהבין כן בדעת הרמב"ם).

סימני גדלות

טומטום שהגיע לשני גדלות, נחלקו ראשונים:

• יש שכתבו שצריך לבדקו אם יש לו סימנים, שלענין הבאת סימנים הרי הוא כמו כל אדם (ראה ערכים הנ"ל. ראב"ד שם).

• ויש שכתבו שמשהגיע לכלל שנים הרי הוא בחזקת גדול (רמב"ם שם).

יש מצדדים שלדעה זו נעשה גדול בשנים בלבד (מגיד משנה שם), שהרי אין יכול להביא שערות בבית הערוה שהוא אטום (מרכבת המשנה שם; שו"ת צפנת פענח קמד); ויש שכתבו שאף לדעה זו נעשה גדול על ידי השערות, אלא שאי אפשר לבדקו וסומכים על "חזקה דרבא" (ראה ערך גדול: עדות על הגדלות), שמי שהגיע לכלל שנים חזקתו שהביא שערות (פסקי הלכות יד דוד אישות ב כה).

במצוות

במצוות שהזמן גרמן

טומטום חייב מספק במצות עשה שהזמן גרמא (ראה ערכו), שהנשים פטורות ממנה (ראה ערך אשה. רמב"ם עבודה זרה יב ד, וציצית ג ט), כגון ציצית, ותקיעת שופר, וישיבה בסוכה, שהרי הוא ספק איש (רמב"ם עבודה זרה שם, וציצית שם; רש"י ראש השנה שם), וכן חייב בתלמוד תורה מספק (מנחת חינוך תיט), וכן בכתיבת ספר תורה (שם תריג), וכיוצא.

ברכה במצוות שהזמן גרמן

לסוברים שאשה אינה מברכת על מצוות עשה שהזמן גרמא (ראה ערך אשה), נחלקו ראשונים בטומטום: יש סוברים שאינו מברך מספק (ראה ערך ברכות. רמב"ם סוכה ו יג); ויש סוברים שמברך, שמברכים על ספק מצוה דאורייתא (ראב"ד שם).

לסוברים שאשה רשאית לברך, אף הטומטום מברך (אגור אות יח, ורמ"א או"ח יז ב, בציצית), אבל אינו חייב לברך, שספק ברכות להקל (ראה ערך ברכות. פרי מגדים שם אשל אברהם סק"ב).

לסוברים שאשה שמקיימת מצוות עשה שהזמן גרמא עוברת בבל תוסיף (ראה ערכו), אף לטומטום אסור לקיים מצוות הללו, שמא אשה הוא (שאגת אריה קד), ויש חולקים (שו"ת מהר"ם שיק או"ח שכז).

בדרבנן ובספק דאורייתא

במצוות דרבנן שהנשים פטורות מהן, טומטום פטור, שספק דרבנן להקל, ולכן טלית של משי לסוברים שחייבת בציצית מדרבנן (ראה ערך ציצית), אין הטומטום חייב להטיל בה ציצית, וכן פטור מספק מצות עשה דאורייתא שהזמן גרמא, שיש כאן ספק ספיקא (ראה ערכו. פרי מגדים או"ח יז משבצות זהב סק"ג).

בקריאת מגילה - שהיא מדברי קבלה (ראה ערכו) - הטומטום חייב, ואין האשה חייבת (תוספתא (צוקרמנדל) מגילה ב ד).

להוציא אחרים ידי חובה

בתקיעת שופר, טומטום אינו מוציא טומטום כמותו - שמא התוקע נקיבה והשומע זכר (רבינו חננאל ורש"י ראש השנה כט א), ואשה אינה חייבת בשופר, ואינה מוציאה את האיש (ראה ערך תקיעת שופר) - ולא את שאינו מינו (ראש השנה שם; רמב"ם שופר ב ב; טוש"ע או"ח תקפט ד).

וכן הוא בקריאת מגילה (תוספתא מגילה ב ד; טוש"ע או"ח תרפט ג), ואין אשה מוציאה את הטומטום, לפי שהטומטום הוא ספק איש, ומקרא מגילה מדברי קבלה, וספקו להחמיר (ראה ערך דברי קבלה. פרי מגדים או"ח תרפט אשל אברהם סק"ט).

לסוברים שאשה מוציאה את האיש (ראה ערך הנ"ל), הטומטום מוציא אף את האנשים (ב"ח שם; הגר"א שם בדעת הרמב"ם; שאגת אריה ו); ויש שכתבו שטומטום גרוע מאשה, שהמוציא את אחרים צריך שיהיה ניכר אם הוא זכר או נקיבה (בית יוסף שם, ומגן אברהם שם סק"ח), ואינו מוציא אפילו אשה (בית יוסף ובית מאיר שם).

צירופו לזימון

וכן בזמון (ראה ערכו), טומטום אינו מזמן כלל (רמב"ם ברכות ה ז; טוש"ע או"ח קצט ט), שאינו מצטרף עם אנשים שמא אשה הוא, ואינו מצטרף עם נשים - שמזמנות לעצמן (ראה ערך זמון) - שמא הוא זכר (כסף משנה שם)^[4].

וכן בברכת המזון אינו מוציא אפילו את מינו (תוספתא ברכות ה טז) - לסוברים שאשה אינה מוציאה את האיש (ראה ערך אשה) - שמא הוא אשה וחברו איש (מנחת בכורים שם).

מילתו ביום השמיני ובשבת

טומטום שנקרע ונמצא זכר, אינו נימול לשמונה, שנאמר: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וגו' וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל (ויקרא יב ב וג), עד שיהא זכר משעת לידה (בבא בתרא קכז א). ונחלקו ראשונים בפירושו:

• יש שכתבו שנימול ביום לידתו (רמב"ן במלחמות שבת קלו א; שו"ת נודע ביהודה תנינא יו"ד קסג, בדעת הרמב"ם).

• ויש שכתבו שאינו כשאר מילה בשמיני שדוחה שבת, ואם חל שמיני שלו בשבת יידחה למחר (ראה ערך מילה. רשב"ם שם; יד רמה שם).

יש מפרשים שמה שאינו נימול לשמיני היינו שמספק אין מילתו דוחה שבת (רשב"ם וריטב"א שם); ויש שכתבו שאינו נימול לשמיני בודאי (רמב"ן במלחמות שבת קלו א; מאירי בבא בתרא שם, בשם חכמי ההר).

להלכה יש שלא פסקו שמילתו דוחה שבת (רא"ש בבא בתרא שם; בית יוסף יו"ד רסו שם; הגהות רבי עקיבא איגר או"ח שלא ה; רמ"א שם דעה א בסתם); ויש שפסקו שאין מילתו דוחה שבת (רי"ף ורשב"ם ועוד ראשונים בבא בתרא שם; מלחמות והמאור שבת שם; בית יוסף יו"ד רסו, בשם העטור; רמ"א יו"ד רסו דעה ב).

לקרוע כדי למול

כתבו ראשונים שאינו חייב לקרוע כדי למול את עצמו (תוספות פסחים כח ב ד"ה ערל, ויבמות ע א ד"ה הערל), ואפילו ידוע שהוא זכר (תוספות יבמות שם), שמא יבוא לידי חולי ויסתכן (חמדת שלמה יבמות עב ב), או שיש להסתפק שמא נולד מהול, לסוברים שאומרים בטומטום "הואיל ונשתנה נשתנה" (ראה לעיל. פרי יצחק שם ד"ה אלא).

ויש שכתבו שחייב לקרוע כדי למול (מאירי יבמות עב א), ולא אמרו שאינו קורע אלא משום שאין הרבה בקיאים בקריעה (רשב"א ומאירי יבמות עא ב).

בבכורים ווידוי מעשר

טומטום מביא בכורים ואינו קורא (ראה ערך בכורים וערך מקרא בכורים), לפי שהוא ספק אשה, ואינו יכול לומר רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי (דברים כו י. בכורים א ה; רמב"ם בכורים ד ב), שטומטומים לא נטלו חלק בארץ, שנאמר בחלוקת הארץ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו (במדבר כו נד), עד שיהא זכר ודאי בלא ספק (פירוש המשניות ורע"ב בכורים שם).

וכן אינו חייב בודוי מעשר, לסוברים שנשים פטורות (ראה ערך ודוי מעשר), לפי שלא נטל חלק בארץ, ואינו יכול לומר וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ (דברים כו טו), ולכן אינו חייב בוידוי אפילו מספק (מנחת חינוך תרז).

בראיה ובחגיגה

בראיה (ראה ערכו) - שנשים פטורות ממנה (ראה ערך אשה) - טומטום פטור (חגיגה ד א), אף כשודאי זכר הוא, לפי שמיעטו הכתוב (חגיגה שם ורש"י), שאילו טומטום שהוא ספק אשה, סברא היא שלא יביא ספק חולין בעזרה (תוספות שם ד"ה אלא).

ויש ראשונים שכתבו שטומטום פטור מראיה, מפני שהוא ספק אשה (רמב"ם חגיגה ב א), ולדעה זו אם היו ביציו מבחוץ, שהוא זכר ודאי, חייב בראיה (לחם משנה אישות ד יא ד"ה טומטום; שאגת אריה קד).

ויש שכתבו להיפך, שלדעה זו טומטום שביציו מבחוץ פטור בלאו הכי, מפני שהוא ערל (תירוץ אחרון במים חיים שם; אבני נזר שם).

אף מחגיגה (ראה ערכו) טומטום פטור, כיון שהוא פטור מראיה (ראה רמב"ם חגיגה ב א,ד, וראה ערך חגיגה: הפטורים).

בהקהל

במצות הקהל (ראה ערכו), טומטום חייב, שהרי הנשים חייבות (רמב"ם חגיגה ג ב).

בתלמוד תורה

חייב אדם ללמד בנו טומטום תורה מספק שמא זכר הוא, אלא שאפשר שאין כופים את אביו ללמדו תורה בשכר, כיון שהוא ספק ממון (מנחת חינוך תיט). ויש שכתבו שכיון שאין החיוב ללמדו בשכר חיוב של ממון אלא מצוה (ראה ערך תלמוד תורה), הרי זה כספק בשאר מצוות שיש בהם הפסד ממון, שחייב לעשותן מספק (אבי עזרי מהדו"ג סוף בכורים).

בפדיון הבן

במצות פדיון הבן (ראה ערכו) בכור טומטום פטור, מפני שספק נקיבה הוא, והמוציא מחברו עליו הראיה (ראה ערכו. מנחת חינוך שצב; אור שמח בכורים יא). ואם נקרע ונמצא זכר חייב בפדיון הבן, ולסוברים שטומטום בריה בפני עצמה (ראה לעיל), פטור בודאי, ואף כשנקרע ונמצא זכר, הואיל ובשעת לידה היה מין שאינו חייב (אור שמח שם).

בברכת שלא עשני אשה

טומטום לא יאמר ברכת שלא עשני אשה, ואפשר שיאמר: שעשני כרצונו (ראה ערך ברכות השחר. פרי מגדים או"ח מו אשל אברהם סק"י).

באיסורים ועונשים

באיסורים הנוהגים באנשים

טומטום, כיון שהוא ספק איש ספק אשה, נותנים עליו חומרי איש וחומרי אשה, לפיכך אסור מספק אף באיסורים שאינם בנשים, והם: הקפת הראש (ראה ערכו), והשחתת הזקן (ראה ערכו), ולהיטמא למתים אם הוא כהן (רמב"ם עבודה זרה יב ג וד, וראה טוש"ע יו"ד קפא ח, וגר"א שם ס"ק יב).

וכן אינו עוטף כאשה (רמב"ם שם י; רמ"א יו"ד קפב ה) - שאסור ללבוש בגדי אשה ותכשיטי אשה (ראה רמב"ם שם י) - ולא מגלח ראשו כאיש (רמב"ם שם; חינוך תקמג), כאשה שאסורה לגלח ראשה כאיש (ראה רמב"ם שם י, וראה ערך כלי גבר; שמלת אשה).

בעונש מלקות

עבר הטומטום על לאו שהאיש והאשה שווים בהם, הדבר פשוט שלוקה (מנחת חינוך תקמג. וראה סנהדרין סו א, ורמב"ם ממרים ה א).

באיסורים שהוזכרו בהם איש או אשה, כגון באוב וידעוני (ראה ערכיהם. ראה ויקרא כ כז), הוצרכנו לימוד מיוחד לרבות טומטום (תורת כהנים קדושים ט).

במכה אביו ואמו

במכה אביו ואמו, כתבו ראשונים שאף הטומטום שהכה חייב מיתה (רמב"ם שם ה).

באישות ועריות

קידושיו חלים בספק

טומטום שקידש אשה קידושיו קידושין מספק (יבמות עב א; רמב"ם אישות ד יא; טוש"ע אהע"ז מד ה), וצריכה גט (רש"י שם, ובכורות מב ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), והבא עליה פטור משום אשת איש, אלא שאם היו מזידים מכים אותם מכת מרדות (רמב"ם איסורי ביאה ג א).

נשואיו

נשא אשה אינו מיפר נדריה מספק (ראה ערך הפרה. מנחת חינוך תו), ואם מתה אינו יורשה מספק (מנחת חינוך רסד), ואם גירשה אסורה מספק לכהן (שם רסח א).

וכתבו אחרונים שטומטום אסור לישא אשה אף על פי שאנדרוגינוס מותר (ראה ערך אנדרוגינוס), לפי שהוא חשוב כמו אשה (פירוש ר"ד ערמאה איסורי ביאה א טו).

טומטום שהתקדש

וכן טומטום שהתקדש קידושיו קידושין מספק (יבמות שם; רמב"ם אישות שם; טוש"ע שם), ולכן המקדש אסור בקרובותיו, שמא אשה היא (רש"י שם ושם).

וכתבו ראשונים שאינו צריך גט, שהרי אינו ראוי להינשא (ראב"ד שם), ואין תועלת בגט (ראה מגיד משנה שם).

ויש ראשונים שכתבו שצריך גט (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שעל ידו יהא מותר להתייחד עם האנשים (עצי ארזים שם), ושאם ייקרע ותימצא נקיבה, תהא מותרת בגט זה (מראה הפנים לירושלמי יבמות ח ו).

נקרע והוברר שהוא זכר או נקבה

קידש ונקרע ונמצא זכר, הוברר למפרע שהוא זכר וקידושיו ודאים, וכן אם התקדש ונקרע ונמצאת נקיבה, מקודשת ודאי (תוספות יבמות פג א ד"ה בריה; רדב"ז תרומות ז יד).

להאכיל את אשתו בתרומה

כהן טומטום שנשא בת ישראל, אינו מאכילה בתרומה (יבמות עב א; רמב"ם תרומות ז יד), אבל אם ביציו מבחוץ מקודשת ודאי ומאכילה בתרומה (יבמות שם), ואף על פי שאינו בר ביאה, חופתו חופה (ראה ערך חפה: חופה שאינה ראויה לביאה), והרי זו נשואה שאוכלת בתרומה (ראה ערך אכילת תרומה), שכיון שראוי הוא לקרוע, הרי זה בר חופה (תוספות שם ד"ה מבחוץ).

באיסור יחוד

האיש מתייחד עם טומטום (רמב"ם איסורי ביאה כב יא; טוש"ע אהע"ז כב יב, וראה ערך יחוד), שאינו מתאוה לו (מנחת חינוך קפח ג).

ויש שכתבו הטעם, שלא נחשדו ישראל על ספק זכור (זכות משה (לר"מ בולה) פד, ועצי ארזים מד סק"י), ומחמת הספק שהוא נקיבה אינו אסור, שיחוד בפנויה אסור מדרבנן (ראה ערך יחוד), וספקו להקל (ראה ערך ספק איסור), ולדעתם אסור להתייחד עם טומטום שהתקדש לאחר, שהרי יחוד של אשת איש אסור מן התורה (ראה ערך יחוד), וספק של תורה להחמיר (ראה ערך ספק איסור. עצי ארזים שם).

וכן האשה מתייחדת עם טומטום (הגר"א שם סקי"ט), שהרי אינו ראוי לביאה (מנחת חינוך קפח ג).

ביבום וחליצה

ביבום וחליצה, נחלקו תנאים:

• לדעת רבי יהודה כל טומטום זכר הוא סריס ודאי (יבמות פא א ופג ב ורש"י, ובכורות מב ב) - שלדעת רבי עקיבא סריס חמה אינו חולץ, ולא חולצים לאשתו (ראה ערכים: יבם; יבמה. יבמות עט ב; רמב"ם יבום ו ב וח) - ולכן נקרע ונמצא זכר, אינו חולץ (שם פא א), אף כשאין עוד אחים (יבמות פג ב, ובכורות מג א), שסריס הוא כמי שאינו (רש"י בכורות שם), ואם היו עוד אחים, וחלץ לה הטומטום, לא פסלה עליהם (ראה ערך חלוצה. שם ושם). וכן טומטום שמת, אין אשתו צריכה חליצה (רש"י שם מב ב ד"ה סריס); ויש שכתבו שטומטום סריס אדם הוא, ולדעת רבי יהודה סריס אדם אינו חולץ, אבל הלכה - כרבי עקיבא - שסריס אדם חולץ (פירוש המשניות ורע"ב שם).

• ויש אומרים שאין חוששים שהוא סריס (לשון א בבכורות מב ב; רא"ש יבמות ח, בדעת החולקים על רבי יהודה; הגר"א אהע"ז קעב ס"ק יט, בדעת תנא קמא בתוספתא דלהלן), ולפיכך אם נקרע ונמצא זכר, רצה חולץ רצה מייבם (רא"ש וגר"א שם), ואם לא נקרע - חולץ (תנא קמא בתוספתא יבמות יא א, וברייתא בבכורות שם), אבל אם יש שם אח אחר - אינו חולץ (תוספתא שם; רש"י שם), שמא נקבה היא, ואין החליצה פוטרת את היבמה משאר אחים, ואינו מיבם, לפי שאינו ראוי להוליד - כל זמן שלא נקרע (רש"ש שם) - ואין אנו קוראים בו: לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם (דברים כה ז. רש"י שם).

וכן אם מת חולצים ומייבמים לאשתו (תוספתא שם ובכורות שם), שאם הטומטום נקיבה, היבמה פנויה ומותרת, ואם הוא זכר מותרת בתורת יבמה (רש"י שם).

• רבי יוסי ברבי יהודה אומר טומטום אינו חולץ, שמא יקרע ויימצא נקיבה, ואפילו יימצא זכר, כיון שנשתנה להיות טומטום, שמא יימצא שהוא סריס חמה (תוספתא שם; יבמות פג ב, ובכורות מב ב, ורש"י ד"ה שמא יקרע), ואם חלץ פסלה על האחים מספק, וחוזרים וחולצים לה (בכורות מג א, ויבמות שם). אבל אם אין לו עוד אחים חולץ מספק (שם ושם).

ואם מת הטומטום אשתו חולצת, שמא הוא זכר ואינו סריס, ואינה מתייבמת, שמא הוא זכר וסריס, ואשת סריס אסורה ליבם (בכורות מב ב ורש"י).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש שפסקו כדעה השניה, שחולץ ולא מייבם מפני שהוא ספק, ואם נקרע ונמצא זכר - רצה חולץ, רצה מייבם (רמב"ם יבום ו ד; שו"ע אבה"ע קעב ט, דעה א), וטומטום שמת, אשתו חולצת או מתייבמת (בית מאיר אהע"ז שם, ומשכנות יעקב אהע"ז מה, בדעת הרמב"ם), שאין חוששים שמא הוא סריס (בית יוסף וב"ח שם).

• ויש שכתבו שהוא ספק סריס, והולכים בו להחמיר (הלכות גדולות יבמות; רא"ש יבמות ח, וטור שם בשמו; שו"ע שם דעה ב, בשם יש שאומר), ואשתו חולצת מספק ואינה מתייבמת (הלכות גדולות שם), ויבמתו אסורה לשוק אף כשאין עוד אחים, ואם יש אחים וחלץ לה - פסלה על האחים, ולא הותרה לשוק בחליצתו עד שיחלצו לה אחים, ואם נקרע ונמצא זכר, אינו מייבם שמא הוא סריס (טור שם, בשם הרא"ש).

בכהונה ובקדשים

אכילתו בתרומה וקדשים

טומטום אינו אוכל בתרומה ובקדשים מפני שהוא ספק ערל (יבמות עב א; רמב"ם תרומות ז יא, ומעשה הקרבנות י ט).

נתינת תרומה לטומטום כהן

טומטום כהן, אין חולקים לו תרומה בבית הגרנות, מפני שהוא בריה בפני עצמה - וזלזול הוא לקדשים (רש"י שם) ליתן בפרסום לבריה משונה (מאירי שם) - אבל משגרים לו לביתו (יבמות צט ב; רמב"ם תרומות יב כב), כדי להאכיל לעבדיו (ראה רש"י שם ד"ה משגרין, לענין ערל).

אביו בעשיית הפסח

טומטום שנקרע ונמצא זכר, כל זמן שלא נמול מעכב הוא על אביו מעשיית הפסח ומאכילתו (ראה ערך אכילת פסחים וערך קרבן פסח), אבל אם לא נקרע אינו מעכבו (ראה יבמות עא ב, ורשב"א ומאירי שם, ותוספות ע א ד"ה הערל, ורמב"ם קרבן פסח ט ט, ועוד), אם לפי שאינו חייב לקרוע אותו כדי למולו (ראה לעיל. תוספות שם), או שהדברים אמורים כשאין אביו בקי בקריעה, ונחשב שאינו בר מילה לפי שלא שכיחים אחרים הבקיאים בקריעה (רשב"א עא ב ד"ה).

בעבודת המקדש

טומטום כהן פסול לעבודה, לפי שהוא בעל מום (רמב"ם ביאת מקדש ז ח), ולכן אפילו כשהוא ודאי זכר (ראה לעיל), עבודתו פסולה, ולוקה משום בעל מום ומשום ערל; ואם אין ביציו מבחוץ, עבודתו פסולה אבל אינו לוקה, שמא הוא אשה, ואשה דינה כזר ואינה מוזהרת על מומים (ראה ערך זר. מנחת חינוך רעה).

אכילת אמו בתרומה

טומטום מאכיל את אמו בתרומה (יבמות עב א; רמב"ם תרומות ו יב), שבת ישראל שיש לה זרע מכהן אוכלת בתרומה (ראה ערך אכילת תרומה). וכן עבדיו של טומטום כהן אוכלים בתרומה (יבמות שם; רמב"ם שם ז יד).

סמיכה על קרבנו

טומטום אינו סומך על קרבנו, לסוברים שאשה אינה סומכת (ראה ערך אשה: במקדש, וערך סמיכה), ומספק שהוא זכר אסור לו לסמוך, לפי שהסומך שלא לצורך עושה עבודה בקדשים (ראה ערך גזה ועבודה וערך סמיכה), ולכן אינו מביא קרבן הטעון סמיכה, שאין להביא קרבן לכתחילה באופן שהוא מבטל מצות סמיכה (תוספות שבת קלו ב ד"ה הזכר, בעולת ראיה).

בברכת כהנים

נשיאת כפים (ראה ערכו) בכהן טומטום, כתבו אחרונים שהדבר תלוי במחלוקת בזר שנשא כפיו, שלסוברים שעובר בעשה, אין הטומטום נושא כפיו, שמא הוא אשה ודינו כזר, ומוטב שיבטל נשיאת כפיים בשב ואל תעשה, משיעלה ויעבור בעשה; ולסוברים שזר אינו עובר בעשה, חייב לישא כפיו מספק, אלא שאינו מברך, ולסוברים שמברכים על ספק מצוה דאורייתא, הטומטום אף מברך (מנחת חינוך שעח. וראה ערך זר: בנשיאת כפים, וערך ברכות: בספק).

בטומאה

בטומאת זיבה של איש ואשה

בטומאת זיבה - שהאיש מטמא כשראה קרי או זוב (ראה ערך בעל קרי וערך זב), והאשה מטמאה בדם (ראה ערכים: נדה; זבה; דם נדה) - נותנים עליו חומרי איש וחומרי אשה: מטמא באודם כאשה, ובלובן כאיש, וטומאתו בספק (זבים ב א; נדה כח ב; רמב"ם מחוסרי כפרה ג ז, ומטמאי משכב ומושב א ז), ואין שורפים תרומה שנגע בה, ואם נכנס למקדש אינו חייב קרבן (נדה שם; רמב"ם מטמאי משכב ומושב שם), שמא טהור הוא, והקרבן חולין בעזרה (רש"י שם ד"ה).

וכן לענין קרבן טהרה, אם ראה שלש ראיות של זוב, שאם איש הוא טעון קרבן לטהרתו (ראה ערך זב), או שראה בימי זיבה (ראה ערך זבה וערך ימי נדה; ימי זיבה) אודם שלשה ימים זה אחר זה, שאם אשה היא טעונה קרבן (ראה ערך זבה), מביא קרבן - היינו חטאת העוף הבאה על הספק (ראה ערכו. רמב"ם מחוסרי כפרה שם).

ראה אודם ולובן כאחד הרי הוא טמא ממה נפשך (נדה כח ב; רמב"ם מטמאי משכב ומושב א ז), ואם ראה שלש ראיות של לובן, וראה בימי זיבה אודם שלשה ימים, מביא קרבן ודאי ממה נפשך (חסדי דוד לתוספתא זבים ב; מנחת חינוך קעח).

בביאה למקדש בטומאה

אף על פי שאם ראה לובן ואודם כאחד טמא ממה נפשך (ראה לעיל), אינו חייב על ביאת מקדש (נדה כח ב; רמב"ם מטמאי משכב ומושב א ז). ונחלקו אמוראים:

• רב נחמן אמר בשם רב שלמדים מהאמור מזכר עד נקבה תשלחו (במדבר ה ג), זכר ודאי ונקיבה ודאית (נדה שם), ולכן פטור ממלקות ומכרת (מנחת חינוך קכג), ומן התורה אף נכנס למקדש לכתחילה (אור שמח שם; אבני נזר שם). יש שכתבו שלדעתו הטומטום בריה בפני עצמה (ראה לעיל), אבל לסוברים שהוא ספק, חייב על ביאת מקדש ממה נפשך (תוספות שבת קלו ב סוף ד"ה הזכר). ויש חולקים (תירוץ א בתוספות בכורות שם).

• עולא אמר שלא אמרו שפטור על ביאת מקדש, אלא לדעת רבי אליעזר שאינו חייב קרבן עד שייוודע באיזו טומאה נטמא (ראה ערך טומאת מקדש וקדשיו), והטומטום אינו יודע אם מאודם הוא טמא או מלובן (נדה כח ב).

הלכה כרב (רמב"ם שם). וגם אם אחר כך נקרע ונמצא זכר או נקיבה - פטור (תוספות הרא"ש נדה כח א. וראה ערוך לנר נדה שם ד"ה ואין שורפין, שהסתפק), שכיון שבשעת הכניסה למקדש לא היה זכר או נקיבה ודאי, אין בו שילוח מחנות (מנחת חינוך שם).

וכן אדם אחר הנוגע בלובן ואודם של הטומטום כאחד, אינו חייב כשנכנס למקדש (תוספתא זבים ב; רמב"ם מטמאי משכב ומושב א ז). וכן הנוגע בטומטום שראה לובן ואודם כאחד אינו חייב (מנחת חינוך שם; חזון איש יו"ד קטז סק"ז), וכן אם הכניס למקדש משכבו ומושבו או כלי שנגע בו - פטור (מנחת חינוך שם; אבני נזר אהע"ז יט).

ואף הטומטום עצמו אם נגע בלובן ואודם שראה - פטור (תוספתא שם; ראב"ד שם), אף על פי שיש עליו שתי טומאות ודאיות - מחמת ראיה ומחמת נגיעה (ביאור הגר"א לתוספתא שם). ומן הראשונים יש שכתבו שאם הוא עצמו נגע בלובן ואודם שראה הרי זה חייב (רמב"ם שם).

ביאת מקדש בשאר טומאות

נטמא הטומטום בשאר טומאות, חייב על ביאת מקדש (נדה שם וברש"י). וכן אם נגע הטומטום בלובן של זכר ודאי או באודם של נקיבה ודאית - חייב (ראב"ד מטמאי משכב ומושב א ז).

אמו בטומאת לידה

המפלת - וכן היולדת (ראה להלן) – טומטום, טמאה לידה, ויושבת עליו לזכר ולנקיבה (נדה כח א; רמב"ם איסורי ביאה י יח. וראה טוש"ע יו"ד קצד ח), היינו שיש לה מספק ארבעה עשר ימי טומאה כנקיבה, וימי טוהר שלה אינם אלא עד ארבעים יום כזכר (רש"י שם ד"ה ; רמב"ם שם כ).

לדעת רב שרביא אין אמו טמאה לידה כל עיקר, שנאמר: וְיָלְדָה זָכָר (ויקרא יב ב), שיהא זכר משעת לידה (בבא בתרא קכז א), וכן נאמר: וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד (ויקרא שם ה. רשב"ם שם), ונדחו דבריו (בבא בתרא שם).

יש שכתבו שלדעת רב שיזבי הסתפקו תנאים אם אמו טמאה לידה או לא, ואותה ששנינו: המפלת טומטום יושבת עליו לזכר ולנקיבה (ראה לעיל), אינו אלא מספק, לפיכך יושבת עליו אף לנדה (ראה בבא בתרא שם, ורשב"ם שם), היינו שימי טומאה שלה הם שבועיים שמא נקיבה היא, אבל אין לה ימי טוהר כלל, שמא אין היא טמאה לידה, ולכן אם תראה היא טמאה נדה מספק (רשב"ם שם ד"ה א"ה).

להלכה אמו טמאה לידה בודאי (רמב"ם איסורי ביאה י יח; רא"ש בבא בתרא קכז א). ויש שפסקו כרב שיזבי (רמ"ה שם).

בירושה

יורש את אביו

מת האב והניח בן טומטום, אם אין שם יורש אלא הוא, יורש את הכל (בבא בתרא קמ ב), אף לסוברים שבריה בפני עצמה הוא (ראה לעיל. רשב"ם שם ד"ה יורש), הרי הוא בכלל מה שדרשו: ובן אין לו וגו' (במדבר כז ה), עיין עליו (ראה בבא בתרא קטו א, וראה ערך ירושה), או שאנו קוראים בו: לשארו הקרב אליו ממשפחתו וירש וגו' (במדבר כז יא. רשב"ם בבא בתרא קמ ב ד"ה יורש).

הניח בת וטומטום, יורש עמה בשוה, שהרי הוא חשוב זרע המת כמו בת, שכן הוא יורש הכל כשאין שם אלא הוא (תוספות הרא"ש בשיור שיטה מקובצת שם).

ירושתו כשיש בן

הניח בן וטומטום, הבן יורש את הכל, שהטומטום ספק - שמא בת היא, ואינה יורשת כשיש בן (ראה ערך ירושה) - ואין לספק כלום במקום שיש ודאי (רמב"ם נחלות ה א, על פי בבא בתרא קמ ב; שו"ע שם ז), שהבן אומר לו הבא ראיה שזכר אתה ותירש (רשב"ם שם ד"ה הזכרים).

ירושתו כשיש בת

הניח בנות וטומטום, נחלקו ראשונים:

• יש שכתבו שהטומטום נוטל כאחת הבנות (רמב"ם נחלות ה א; שו"ע חו"מ רפ ח), אף על פי שהוא ספק בן, המוציא מחברו עליו הראיה (סמ"ע סק"י).

• ויש סוברים שנוטל שלשה רבעים, והבת נוטלת רבע (רא"ש בבא בתרא קמ ב; טור שם; רמ"א שם), שחצי יש לו אף אם הוא בת, והחצי השני מוטל בספק, שאם הוא זכר הרי זה שלו, וממון המוטל בספק חולקים, כיון שאין אחד מהם מוחזק בו (ראה ערך ספק ממון. רא"ש שם; טור שם).

כשיש בנים ובנות ונכסים מרובים

הניח בנים ובנות וטומטום - שכשהניח נכסים מרובים, הבנים יורשים והבנות יזונו עד שיתבגרו, ואם אין די בנכסים - הבנות יזונו, והבנים יחזרו על הפתחים (ראה בבא בתרא קלט ב, וראה ערך מזון הבנות) - בזמן שהנכסים מרובים, הזכרים דוחים את הטומטום אצל הנקבות (בבא בתרא קמ ב; רמב"ם נחלות ה א; טוש"ע חו"מ רפ ט), ונחלקו אמוראים:

• אביי אמר, ואין לו מזונות, שאף הנקבות ידחוהו אצל הזכרים (בבא בתרא שם, ורשב"ם ד"ה הזכרים וד"ה אמר אביי).

• ורבא אמר, יזון מהנכסים כנקיבות, ואינו ממעט מחלק הנקיבות אלא נוטל מחלק הזכרים כדי מזונותיו (שם ויד רמה שם).

הלכה שניזון עם הבנות (רמב"ם נחלות ה ב; טוש"ע חו"מ רפ ט).

כשהנכסים מועטים

בזמן שהנכסים מועטים, הנקיבות דוחות אותו אצל הזכרים (בבא בתרא קמ ב; רמב"ם נחלות ה ב; טוש"ע חו"מ רפ ט), ואומרים לו הבא ראיה שנקיבה את, וטלי עמנו מזונות (רשב"ם שם ד"ה בשלמא).

בחלק בכורה

בכור שנולד טומטום ונקרע ונמצא זכר, אינו נוטל פי שנים, שלא היה בן משעת לידתו (בבא בתרא קכו ב וקכז א ורשב"ם, ראה שם הלימוד; רמב"ם נחלות ב ג; טוש"ע חו"מ רעז ד).

בן פשוט טומטום שנקרע ונמצא זכר, אינו ממעט בחלק בכורה (בבא בתרא קכז א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שחלק בכורה דנים כאילו הטומטום אינו, ונוטל הבכור חלק בכורתו, ואת הנותר חולקים בשוה (רשב"ם שם; טור שם), שכנגד אותם הבנים שבשעת לידה נוטל הבכור חלק בכורתו (רשב"ם שם, ראה בגמרא שם הלימוד).

בשאר דינים

בשור שהמית אדם

שור שנגח את הטומטום והמיתו, דינו כהמית איש או אשה, שנאמר: אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח (שמות כא לא. מכילתא יא), שלמדים מהאמור או בן או בת, שאף ספק בכלל (מלבי"ם שם).

באשם גזילות

בכופר בממון חברו ונשבע לו לשקר שחייב להוסיף חומש (ראה ערכו) ולהביא אשם גזילות (ראה ערכו), שנאמר בו: איש או אשה (במדבר ה ו), אמרו: טומטום מנין, תלמוד לומר: ואשמה הנפש ההיא (שם. ספרי שם).

בחלוקת הארץ

טומטום אינו נוטל חלק בארץ ישראל, שנאמר בחלוקת הארץ: אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו (במדבר כו נד), יצאו אשה וטומטום (ספרי במדבר קיט וקלב), שאין נוטל חלק אלא מי שהוא זכר ודאי (פירוש המשניות ורע"ב שם), ולכן אין לו חלק אף לצד שהוא זכר (ראה תוספות חדשים בכורים שם). ויש שכתבו שמחמת ספק אינו נוטל (ראה תוספות יום טוב שם).

בהזאת מי חטאת

בהזאת מי חטאת טומטום פסול (פרה יב י; רמב"ם פרה י ו), שהוא ספק אשה, ואשה פסולה להזאה (ראה ערך הזאה (ב): המזה. ר"ש שם). טומטום שקידש - שעירב אפר פרה במים (רש"י יבמות עב ב) - קידושו פסול מפני שהוא ספק ערל, וערל פסול לקדש, לדעת רבי עקיבא שהערל כטמא (ראה ערך מי חטאת. יבמות עב ב). להלכה שערל אינו כטמא (ראה ערך ערל), טומטום כשר לקדש, שכן האשה כשרה (ראה ערך מי חטאת. ראה יבמות שם).

בערכין

לסוברים שהטומטום בריה בפני עצמה (ראה לעיל), טומטום אינו נערך, לא כאיש ולא כאשה (ערכין ב א וד ב; רמב"ם ערכין א ה), בין שאמר על עצמו ערכי עלי, ובין שאמר אחר עליו ערכו עלי (רש"י ערכין שם ד"ה ; רמב"ם שם), אבל לדעת רב חסדא שהטומטום ספק איש ספק אשה, הרי זה נערך (בכורות מב א), שכלפי שמים אין ספק (רש"י שם), ומספק נערך כזכר להחמיר (רש"י שם ד"ה סמי, וראה ערך ערכין).

להלכה טומטום אינו נערך, שלא קצבה תורה ערך אלא לזכר ולנקיבה ודאים (רמב"ם ערכין א ה).

הטומטום מעריך את אחרים (ערכין ב א).

הטומטום נידר (ערכין ב א; רמב"ם ערכין א ט), אם אמר דמי עלי, או שאחר אמר דמיו עלי (רש"י שם ד"ה נידרין; רמב"ם שם), ושמין אותו כעבד הנמכר בשוק ונותן הדמים (רמב"ם שם).

בנזירות

אמר הריני נזיר כשיהיה לי ולד ונולד לו טומטום, הרי זה נזיר, אבל אם אמר לכשיהיה לי בן, אינו נזיר (נזיר יב ב; רמב"ם נזירות א יז). בדעת הירושלמי יש שכתבו שהוא ספק נזיר (קרבן העדה ורידב"ז לירושלמי נזיר ב ז).

בתנאי מתנה

האומר אם תלד אשתי זכר יטול מנה, ואם נקיבה תטול מאתים, וילדה טומטום, אינו נוטל כלום (בבא בתרא קמ ב), אמר רבא שהדברים אמורים לרבן שמעון בן גמליאל שהאומר על עובר שבמעי בהמתו, אם זכר הוא הרי זה עולה, ואם נקיבה היא הרי זו שלמים, וילדה טומטום, שאין קדושה חלה עליו (ראה להלן. שם), שלדעתו הטומטום בריה בפני עצמה הוא (רשב"ם ועוד ראשונים שם), או שהוא ספק, ולא התכוין להקדיש אלא זכר או נקיבה ולא ספק, וכן בנותן לבנו לא היתה דעתו אלא לזכר או נקבה. ולחכמים הסוברים במקדיש עובר שהטומטום ספק עולה ספק שלמים (ראה להלן), נוטל הטומטום כפחות שבהם (תוספות בבא בתרא קמא א ד"ה אלא).

להלכה נוטל כפחות שבהם (רמב"ם זכיה ומתנה ח ו; טוש"ע חו"מ רנג כז), ואם נקרע ונמצא זכר נוטל לפי תנאו (טוש"ע שם), שאין צריך שיהיה זכר משעת לידה (טור שם). ויש פוסקים שאין נוטל כלום, שאין דעתו אלא על הודאי (עליות דרבנו יונה וריטב"א שם).

בבהמה

כשמטיל מים במקום נקבות

לא אמרו טומטום ספק אלא באדם שזכרותו ונקבותו במקום אחד, אבל בבהמה, נחלקו תנאים ואמוראים:

• לדעת ריש לקיש ורבי אילעאי, אם מטיל מים במקום זכרות, הרי זה זכר, ואם מטיל מים במקום נקבות, הרי זו נקיבה (בכורות מב ב), ואין חוששים שזכר הוא אלא שנכפל גידו מבפנים, שאין חוששים למיעוט (ראה ערך רוב. בכורות שם ורש"י שם א ד"ה ותנא קמא)^[5], שהלכה כדעת רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון (ראה שם א), שאין חוששים (שיטה מקובצת שם, וראה תוספות שם), וכן דעת "רבנן בתראי" (רש"י בדעת חכמים שבמשנה שם), ורבי ישמעאל (ראה שם מא א. רש"י שם). אבל לתנא קמא שבברייתא חוששים (ראה שם ב, ורש"י שם א ד"ה ותנא קמא, ושם ב ד"ה ומשני), שמא הואיל והשתנה משאר בהמות, אף השתנה להיות זכרותו נהפכת לנקבותו (שם ורש"י ד"ה אפילו תימא).

• לדעת רב חסדא, אף תנא קמא שבמשנה ורבי ישמעאל ו"רבנן בתראי" סוברים שחוששים שמא נשתנה, כדעת תנא קמא שבברייתא (ראה בכורות שם, ורש"י שם א ד"ה ותנא קמא). וכן אמר רבי יוחנן הלכה שספק זכר הוא (שם ורש"י ד"ה לא לתנא קמא).

להלכה המטיל מים במקום נקבות הרי זה ספק זכר (רמב"ם בכורות ב ה; שו"ע שם ב), והמטיל מים במקום זכרות זכר ודאי הוא (רמב"ן שם; רא"ש שם וטור שם בשמו; שו"ע שם). ויש שפסקו שאף הוא ספק (רמב"ם שם), שאפשר שנקיבה היא, אלא שנעשה לה נקב או סדק בעור האוטם במקום שרגיל להיות זכרות (חסדי דוד לתוספתא בכורות ד).

בכור

בכור בהמה טהורה טומטום, נחלקו בו תנאים:

• לתנא קמא שבמשנה אין שוחטים אותו לא במקדש ולא במדינה (בכורות מא א).

לדעת רבי יוחנן ורב חסדא הדברים אמורים כשמטיל מים במקום נקבותו, שהוא ספק לדעתו (ראה שם מב ב, ורש"י ד"ה לא לתנא קמא, וראה לעיל), ולכן אינו נשחט במקדש שמא נקיבה היא ואינה בכור (שם מא א, ורש"י שם ד"ה דילמא נקיבה), ולא במדינה שמא זכר הוא וקדוש בבכורה (שם ורש"י ד"ה וטומטום). וכן דעת תנא קמא שבברייתא (ראה בכורות מב א); ולדעת ריש לקיש ורבי אילעאי יש שכתבו שהדברים אמורים במטיל מים במקום זכרות, שהוא קדוש אך אינו ראוי להקרבה, לפי שנראה כבעל מום (רש"י שם ד"ה הואיל); ויש סוברים אף לדעתם שהדברים אמורים במטיל מים במקום נקבות (שיטה מקובצת אות ה, וראה תוספות שם ד"ה לא).

• לדעת רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון אינו קדוש בבכורה (בכורות מב א). ונחלקו אמוראים: יש שפירשו שלדעתו הטומטום בריה בפני עצמה, ואין קדושה חלה עליו (שם מב א); ורב חסדא אמר שדבריו אינם אלא במטיל מים במקום נקבות, שנקיבה ודאית היא, אבל במטיל מים במקום זכרות, זכר הוא וקדוש בבכורה (שם מב ב, ורש"י שם א ד"ה אלא וד"ה ותנא קמא).

• בדעת רבי ישמעאל (בכורות מא א), אמר רבי יוחנן שטומטום שמטיל מים במקום נקבות הוא ספק, ואינו נשחט במקדש (ראה לעיל. שם מב ב, ורש"י ד"ה לא לתנא קמא). ונחלקו ראשונים: יש שכתבו שנשחט במדינה כבכור בעל מום, שבאנדרוגינוס אמר רבי ישמעאל שאין לך מום גדול מזה (ראה בכורות מא א, וראה ערך אנדרוגינוס: בבהמה), ואף הטומטום כן (רבינו גרשם מא א, ושם מב ב); ויש סוברים שאינו בעל מום, ואינו נשחט במדינה עד שיפול בו מום (רש"י שם ד"ה אין).

לדעת ריש לקיש ורבי אילעאי כתבו ראשונים שרבי ישמעאל סובר שבודקים אותו, ואם מטיל מים במקום נקבות, אינו קדוש בבכורה (רש"י שם ד"ה הואיל).

ההלכה בבכור

הלכה בכור שנולד טומטום הרי זה ספק בכור (רמב"ם בכורות ב ה; טוש"ע יו"ד שטו ב), וייאכל במומו לבעליו (רמב"ם טוש"ע שם), שהמוציא מחברו עליו הראיה (ראה ערכו), ואין הכהן יכול להוציאו מיד בעליו (רמב"ם בפירוש המשניות שם), ואין צריך לקורעו לברר הספק, משום צער בעלי חיים (ראה ערכו. ערוך השולחן שם ה).

במה דברים אמורים כשמטיל מים במקום נקבות, אבל המטיל מים במקום זכרות, זכר ודאי הוא, וקדוש בבכורה, וצריך ליתנו לכהן (רמב"ן שם; רא"ש שם, וטור שם בשמו; שו"ע שם). ויש פוסקים שאף הוא ייאכל במומו לבעלים (רמב"ם שם), אם מצד שהוא ספק נקיבה (ראה לעיל), או שמא הלכה שהטומטום בריה בפני עצמה, ואינו קדוש בבכורה (מרכבת המשנה אישות ד יא), או משום שכיון שהשתנה חוששים שהוא אנדרוגינוס, שאינו קדוש בבכורה (ראה ערך אנדרוגינוס. מהר"ם שיק בשומר ציון הנאמן חוברת צה).

בהקדש מזבח

לסוברים בריה בפני עצמה הוא (ראה לעיל), טומטום פסול לקרבן (ראה הלימודים בבכורות מא ב ומב א בעולה ושלמים, בתורת כהנים שם חובה י בחטאת, ומכילתא שמות יב ה בקרבן פסח). הקדיש טומטום למזבח, רבי אליעזר אומר: אינו קדוש (תמורה יז א ועוד). אמר שמואל: אינו קדוש בתמורה (שם), שאינה חלה בשאין במינם קרבן (ראה שם. תוספות שם ד"ה א"ה), וכל שכן שאין קדושת הגוף חלה עליו, אלא קדושת דמים (רש"י שם ד"ה לא).

היה קדוש - כגון שהיה ולד קדשים - והמיר בו בהמת חולין, אינה נעשית תמורה, אף לסוברים שולד קדשים עושה תמורה (ראה ערך תמורה. שם יא א ורש"י, ושם יז א).

בקרבן עוף טומטום, נחלקו תנאים:

• לדעת תנא קמא אינו ראוי להקרבה, ומליקתו אינה מליקה, ונבילה הוא, ומטמא בגדים בבית הבליעה (רש"י יבמות פג ב ד"ה מטמאין, ובכורות מב א ד"ה מטמאים. וראה ערך נבלת עוף טהור).

• רבי אליעזר אומר אין מטמא בגדים בבית הבליעה (יבמות ובכורות שם), וכשר להקרבה (תוספות שם ושם), ויש שכתבו שאפשר שמדרבנן פסול להקרבה (תירוץ ב בתוספות יבמות שם).

לסוברים שהטומטום ספק (ראה לעיל), הדברים אמורים באנדרוגינוס, אבל טומטום לא התמעט מעולה ושלמים (בכורות מב א, ורש"י ד"ה אם זכר וד"ה הזכר), שהכתוב לא בא למעט דבר שהוא ספק, וממה נפשך בין זכר ובין נקיבה כשרים לשלמים (רש"י שם ד"ה אם זכר. ראה להלן דעת הסוברים שהוא בעל מום).

ולד קדשים

בהמת קדשים שילדה טומטום, לדעת רבן שמעון בן גמליאל אין קדושה חלה עליו (תמורה כד ב, ושם כה א), שסובר שולדות קדשים קדושים בלידתם (שם כה א. ראה ערך ולדות קדשים), והטומטום בעל מום קודם לכן (רש"י שם ד"ה בהווייתן, ותוספות כד ב ד"ה קסבר).

הקדש בתנאי

אמר על בהמת חולין מעוברת, אם תלד זכר יהא עולה ואם נקבה תהא שלמים, וילדה טומטום, לדעת רבן שמעון בן גמליאל אין קדושה חלה עליו (תמורה כד ב), וכתבו ראשונים שחכמים סוברים שהוא ספק עולה ספק שלמים (תוספות בבא בתרא קמא א; יד רמה שם ט אות כב), ומקריבים אותו (תוספות שם), ויש שכתבו שירעה עד שיסתאב, או שיתברר אם זכר הוא או נקיבה (יד רמה שם).

וכתבו אחרונים שלסוברים שאין קדושת הגוף חלה על טומטום (ראה לעיל), חלה עליו קדושת דמים, ספק דמי עולה ספק דמי שלמים (חזון איש פרה ב סק"ג).

במעשר בהמה

במעשר בהמה, נחלקו תנאים:

• לדעת תנא קמא הטומטום נכנס לדיר להתעשר, שספק הוא (בכורות נז א), ומתעשר ממה נפשך (רש"י שם).

• ורבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון שאינו נכנס, שלמדים מעשר בהמה בגזרה שוה מקדשים (שם), שהטומטום בריה בפני עצמה (רש"י שם). לסוברים שאף רבי שמעון סובר שאינו בריה, ולא התמעט בקדשים (ראה לעיל), אין דבריו אמורים אלא באנדרוגינוס (תוספות שם מב ב).

יש מהראשונים שכתבו להלכה שנכנס לדיר להתעשר (רמב"ם בפירוש המשניות שם נז א, וראה מנחת חינוך שס בדעת הרמב"ם בכורות ו יד).

הערות שוליים