מיקרופדיה תלמודית:טומאה

הגדרה^[1] - טומאת אדם או נבלת בעלי חיים או שאר דברים, הן שטומאתם מחמת עצמם, והן שקיבלוה מאחרים

גדרה

דבר שאינו טהור

לשון טומאה במובן הרחב משמעה דבר מאוס (ראה רש"י סוטה ד ב ד"ה כל ויחזקאל ד יג), מזוהם ומלוכלך (ראה איכה א ט. מורה נבוכים לרמב"ם ג מז). וכן משמעה דבר אסור, כמו שמצינו בבהמות ועופות האסורים שנקראים בתורה טמאים (ויקרא יא ד, ועוד. וראה ספר השרשים לרד"ק ערך טמא).

בהלכה נתייחד לשון טומאה על דבר שאינו טהור, בין שטומאתו מחמת עצמו, בין שקבל טומאה מאחרים.

מצוותיה

דיני טומאת הטמאים, מנו אותם ראשונים במנין המצוות, שתים עשרה מצוות עשה במטמאים, ומצות עשה אחת בנטמאים (ספר המצוות לרמב"ם עשה צו-קח; סמ"ג עשין רלא ורלג-ד ורלח-מז; חינוך קנט-סא וקסו וקסט וקעב וקעז-ח וקפ-פב ושצח-ט). וכתבו ראשונים שעצם הדין שמי שנוגע באחת מהטומאות יהיה טמא, וכן הדבר המטמא באיזה אופן הוא מטמא, נמנה למצות עשה, אף על פי שאם רצה יטמא, ואם לא רצה לא יטמא (ספר המצוות לרמב"ם עשה צו, והחינוך קסא).

ויש ראשונים סוברים שמאחר שהטומאה עצמה רשות בכל צד, אין למנות דיניה במנין המצות (רמב"ן לספר המצוות שם).

באיסורים שונים

דיני הטומאה נוגעים לכמה וכמה איסורים, כגון איסור לכהן ונזיר להיטמא למת (ראה ערך טומאת כהנים וערך נזירות), וכן איסור על הטמא להיכנס למקדש ולעבוד בו ולאכול קדשים ותרומה ומעשר שני (ראה ערך טומאת מקדש וקדשיו וערך טמא (א), ועוד), וכן איסור נדה וזבה ויולדת לבעלה (ראה ערכיהם), וכן איסור אכילת קדשים ותרומה ומעשר שני שנטמאו (ראה ערכים: אכילת מעשר שני; אכילת קדשים; אכילת תרומה), ועוד.

ספק טומאה ברשות היחיד

ספק טומאה ברשות היחיד, טמא טומאת ודאי (סוטה שם, ונדה ג א, וראה ערך ספק טומאה), ואין מעמידים אותו בחזקת טהרה (ראה ערך חזקה (ב)), ואפילו יש כמה ספיקות לטהר, אין מטהרים אותו משום ספק-ספקא (ראה ערכו. טהרות ו ד).

יש ראשונים שכתבו שלדעת רבי שמעון אינו טמא ודאי אלא ספק (רש"י נדה ג א ד"ה מאי, ותוספות ד"ה ושניהם).

יש בו דעת לישאל

במה דברים אמורים בדבר שיש בו דעת לישאל - כגון שנולד ספק באדם אם נגע בטומאה, שהרי יש בו דעת לשאלו אם נגע או לא (רש"י סוטה כח ב) - אבל אם אין בו דעת לישאל, ספקו טהור (טהרות ג ו, וסוטה שם, ושם כט א; רמב"ם אבות הטומאות טו ח, ושם טז ב, וראה ערך דבר שאין בו דעת לישאל), לפיכך חרש שוטה וקטן שספק נגעו - טהורים (טהרות שם; רמב"ם שם).

ספק טומאה ברשות הרבים

ספק טומאה ברשות הרבים - טהור (ראה טהרות ד יא, וסוטה כח ב, וראה ערך ספק טומאה), אף באופן שאין לו חזקת טהרה, מגזירת הכתוב (תוספות חולין ט ב ד"ה התם, ונדה ב א ד"ה והלל ועוד).

• ויש ראשונים סוברים שטהור מפני שמעמידים אותו בחזקת טהרה (תוספות סוטה כח ב ד"ה מכאן).

• ויש ראשונים שכתבו שאינו מגזירת הכתוב אלא לפי שאיסור כל הספיקות - לדעתם - מדבריהם (ראה ערך ספק איסור. רמב"ם אבות הטומאות טז א).

אין למדים איסור מטומאה

אין למדים איסור מטומאה (יבמות קג ב. וראה ערך אסור מטומאה לא גמרינן), שהלכות טומאה חידוש הן (רש"י שם, וראה ערך חדוש).

ואף לענין גזירות דרבנן, פעמים שלא גזרו בטומאה, אף על פי שגזרו כיוצא בדבר באיסורים (ראה ערך הנ"ל: בדרבנן), שאין גוזרים בטומאה יותר מדאי, שלא להרבות בטומאת טהרות (ראה ערך הנ"ל וערך אפושי טומאה לא מפשינן). וכתבו ראשונים שאף על פי שבדינים של תורה בכמה דברים איסור חמור מטומאה, בגזירות חכמים פעמים שהחמירו בטומאה יותר מבאיסורים (תוספות בבא קמא ק ב ד"ה אומר).

הטומאות וחומרתן

מקור הטומאות

כל הטומאות שמן התורה יוצאות ממיני בעלי החיים, מלבד צרעת בגדים ובתים (ראה ערך נגעי בגדים וערך נגעי בתים. הקדמת הרמב"ם לטהרות), ואין בכל בעלי החיים מי שיטמא או שיקבל טומאה בעודו חי - מלבד אם נעשה גולל ודופק (ראה ערכו) - אלא האדם מישראל בלבד (הקדמת הרמב"ם שם, ורמב"ם טומאת מת א יד. על גוי ראה להלן: בגוי ועבד).

מקבלי הטומאה

אין מקבלים טומאה אלא ארבעה דברים בלבד: אדם, כלים, אוכלים, ומשקים (הקדמת תפארת ישראל לטהרות מג. וראה ערכים: אוכל; טומאת אוכלים; טומאת כלים; טומאת משקים; כלים; משקה).

כל שבים

כל שבים - טהור (כלים יז יג; רמב"ם כלים א ג), שבעלי החיים שבים שמתו אינם מטמאים, ואפילו שרץ הים טהור (פירוש המשניות שם. וראה חולין קכו ב). וכן כלים העשוים מעצמות חיה או דג ועורם, וכן בגדים שנארגו מצמר הגדל בים, אינם מקבלים טומאה (רמב"ם שם, וטומאת מת כא א, על פי כלים י א), אבל טומאת אוכלים יש אף בדגים (ראה ערך דגים).

טומאת המת עצמו ושאר המטמאים

המת עצמו אינו טמא, אלא הנוגע במת (ילקוט שמעוני במדבר יט יא, בשם ספרי זוטא), לפיכך כשיחיו המתים לא יהיו זקוקים להזאת שלישי ושביעי (זית רענן לילקוט שמעוני שם). ויש שכתבו שלא נאמרו הדברים אלא במת, אבל שרץ ונבילה וזב וזבה ומצורע ושאר טומאות היוצאות מגוף האדם שקראה אותם התורה טמאים, הם עצמם טמאים (סדרי טהרות כלים רנ ב).

בשעיר המשתלח אמרו שגורם טומאה לאחרים המתעסקים בו, והוא עצמו טהור, שאין בהמה מטמאה מחיים (נדה לה א ורש"י).

דיני פסול במקבלי טומאה

דבר המקבל טומאה אין מסככים בו (סוכה יא א; רמב"ם סוכה ה א; טוש"ע או"ח תרכט א. וראה ערך סוכה).

עשה מקוה על ידי דבר המקבל טומאה, כגון שנתן ידו תחת קילוח מים כדי שירדו למקוה - פסול (ראה זבחים כה ב, ורש"י ד"ה נתן וד"ה הווייתן, וראה מקואות ה ה, ורמב"ם מקואות ט טו, וראה ערך מקוה).

דרגות הטומאה

• הדרגה העליונה של הטומאות היא אבי אבות הטומאה (ראה ערכו).

• הנטמא ממנו הוא אב הטומאה (ראה רמב"ם טומאת מת ה ט),

• הנטמא מאב הוא ולד הטומאה, וקרוי ראשון לטומאה,

• הנטמא מראשון הוא שני לטומאה, ומטמא תרומה וקדשים בלבד, ונעשים שלישי לטומאה,

• השלישי מטמא קדשים בלבד, ונעשים רביעי לטומאה,

• הרביעי אינו מטמא כלום (הקדמת הרמב"ם לטהרות, ורמב"ם טומאת מת ה ח, ואבות הטומאות יא ב - ד).

הראשון ושלמטה ממנו קרויים ולדות הטומאה (ראה ערכו. רמב"ם טומאת מת ה ח, וראה פסחים יד א).

אבות הטומאה, תולדותיהם - היינו ולדות הטומאה - אינם כיוצא בהם, שהאב מטמא אדם וכלים, והתולדות מטמאים אוכלים ומשקים, אבל לא אדם וכלים (בבא קמא ב ב; רמב"ם טומאת מת ה ז). וזה כלל גדול בטומאות: כל המטמא אדם וכלים בנגיעה הרי זה אב הטומאה (רמב"ם שם).

קבלת הטומאה

אופני קבלת הטומאה הם:

• מגע, ובכלל זה טומאה שנכנסה לאויר כלי חרס (ראה ערך מגע וערך טומאת כלים);

• משא והסט של הטומאה (ראה ערך הסט וערך משא);

• אהל (ראה ערך אהל המת וערך טומאת אהל);

• היסט שהטמא מסיט את הטהור (ראה ערך הסט וערך זב: טומאתו);

• מדרס, והוא דריסת הטמא על משכב טהור, ודריסת טהור על משכב טמא (ראה ערך זב: טומאתו, וערך מדרס);

• טומאה בבית הבליעה (ראה ערך נבלת עוף טהור);

• ביאה לבית (ראה ערך בית המנגע);

• התעסקות (ראה ערכים: פרה אדומה; פרים הנשרפים; שעיר המשתלח);

• ביאת אשה (ראה ערך בועל נדה וערך בעל קרי).

אבי אבות הטומאה - המת

אבי אבות הטומאה הוא המת (ראה ערך אבי אבות הטומאה), ומטמא אדם וכלים במגע (במדבר יט יא, ושם לא יט; אהלות א א,ב; רמב"ם טומאת מת א א) ובאהל (במדבר יט יד; אהלות ב א; רמב"ם שם א), ואדם במשא (נזיר מט ב, וזבים ה ג; רמב"ם שם ב).

עצם מן המת שיש בו שיעור כשעורה, מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באהל (אהלות ב ג; רמב"ם טומאת מת ב ח, ושם ג ב).

טומאת קבר

קבר סתום שהמת בתוכו, מטמא כמת (אהלות ז א; רמב"ם טומאת מת ב טו. וראה ערך קבר סתום (טומאת קבר)), וכן גולל ודופק (כיסוי הקבר ומה שהכיסוי נשען עליו. ראה ערכו) הם אבי אבות הטומאה, ומטמאים כקבר (רבי עקיבא חולין עב א; רמב"ם שם. וראה ערך גולל ודופק, שאינם מטמאים במשא).

כלים ואהל המת

כלים שנגעו במת מטמאים כמת, ש"חרב הרי הוא כחלל" (רמב"ם נזירות ז ח, וטומאת מת ה ג)^[2], וכן האוהל המאהיל על המת דינו ככלים שנגעו במת (ר"ש ורא"ש אהלות ז ב; שו"ת הרא"ש ל א; רמב"ם טומאת מת ה יב. וראה ערך טומאת אהלים), הצד - שבעובי האהל - המופנה כלפי הטומאה, אבל הצד השני הוא אב הטומאה ככלים שנגעו בכלים שנגעו במת (ר"ש אהלות שם)^[3].

אבות הטומאה

אבות הטומאה, יש שטומאתם מחמת עצמם, ויש שטומאתם על ידי קבלת טומאה מאבי אבות הטומאה.

מחמת עצמם

אבות הטומאה שטומאתם מחמת עצמם:

• זב (כלים א ג; רמב"ם מטמאי משכב ומושב א א) אחר ראייה שניה (רמב"ם שם ב ויב, ומחוסרי כפרה ג ו, על פי מגילה ח א, וראה ערך זב. על זב בראיה ראשונה, ראה להלן);

• זבה (ראה ערכו. כלים שם ד; רמב"ם מטמאי משכב ומושב שם א,ב, וראה ערך זבה), ואפילו ראתה יום אחד בלבד (רמב"ם שם);

• נדה (ראה ערכו. רמב"ם שם);

• יולדת (ראה ערכו. רמב"ם שם);

• דם נדה (ראה ערכו) וחברותיה (כלים שם ג, וראה נדה לד א; רמב"ם שם ח);

• זובו של זב (כלים שם; רמב"ם שם יב);

• רוקו ומימי רגליו של הזב (כלים שם; רמב"ם שם יד. וראה ערך מעיינות, ושם על שכבת זרעו), וכן רוק ומי רגלים של הנדה והזבה והיולדת (ראה נדה שם; רמב"ם שם טו);

• מצורע (כלים א ד; רמב"ם טומאת צרעת י יא), בין מצורע מוחלט, היינו שנחלט לטומאה, ובין מצורע מוסגר (רמב"ם שם י, על פי מגילה ח ב), היינו שהסגירו הכהן וקודם שנחלט לטומאה, ובין בימי סיפורו, היינו כשנרפא מצרעתו, והביא צפרים וגילח לטהרתו, שהוא סופר שבעה ימים עד לתגלחת שניה, שהיא גמר טהרתו (כלים א א, ונגעים יד ב; רמב"ם שם יא ב. ראה ערכים: מצורע; טהרת מצורע; תגלחת מצורע);

• בגד המנוגע (ראה ערכו), המוסגר או המוחלט (רמב"ם שם יג יג);

• בית המנוגע ואבן המנוגעת (ראה ערך בית המנוגע. רמב"ם שם טז א);

• מעיינות המצורע (נדה כח ב ורש"י), והם רוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו (נדה לד א, ורש"י שם ב ד"ה ושאר וד"ה מזכר), וכן זובו, היינו ראיה ראשונה שאינה טמאה משום זיבה (נדה לה א; רמב"ם שם א יג), ודם טוהר (ראה ערכו) של המצורעת (בית הלל בנדה לד א, ובית שמאי חולקים. וראה ערך מעינות וערך מצורע);

• שרץ (כלים א א; רמב"ם אבות הטומאות ד ב);

• נבלת בהמה (ראה ערך טומאת נבלה. כלים שם ב; רמב"ם שם א א);

• נבלת עוף טהור (ראה ערכו. טהרות א א; רמב"ם שם ג א);

• מי חטאת (ראה ערכו) של פרה אדומה (ראה ערכו. כלים א א,ב; רמב"ם פרה אדומה טו א. וראה ערך אפר חטאת);

• שכבת זרע (ראה ערכו. כלים א א; רמב"ם אבות הטומאות ה א).

על חומר טומאתם של כל אבות הטומאה הללו, ראה להלן.

מחמת קדושתם

ראשונים מנו עוד אבות הטומאה - שטומאתם מחמת קדושתם (קרבן אהרן תורת כהנים שמיני ה, בשם רבינו נסים) - והם: פרה אדומה (ראה ערכו); פרים ושעירים הנשרפים (ראה ערכו); שעיר המשתלח (ראה ערכו. הקדמת הרמב"ם לטהרות), ואינם מטמאים במגע ובמשא אלא בהתעסקות בהם (ראה להלן).

מחמת קבלת טומאה

אבות הטומאה שטומאתם מחמת קבלת טומאה:

• הנטמאים במת, או בשאר אבי אבות הטומאה (ראה לעיל. ראה כלים א א; רמב"ם טומאת מת ה ג וט), וכן כלים שנטמאו באדם שנטמא במת (רמב"ם טומאת מת ה שם וב), שעושה כלים הנוגעים בו כמותו (ראה פסחים יד ב, ורש"י ד"ה בחלל. וראה ערך טומאת מת);

• משכב ומושב ומרכב שישב עליהם הזב (כלים שם ג; רמב"ם מטמאי משכב ומושב א א, ושם ו ב), או הזבה, או הנדה, או היולדת (רמב"ם שם ושם. על משכב ומושב של מצורע, ראה להלן);

• הבועל את הנדה (כלים שם ג; רמב"ם שם ג א. וראה ערך בועל נדה), או את הזבה (ראה כלים שם ד, ונדה עג א; רמב"ם שם א וג), או את היולדת (ראה נדה לה ב; רמב"ם שם).

טומאת שבעה

אדם או כלים שנטמאו במת או בטומאות שדינם כמת, או בכלים שנטמאו במת, וכן כלים שנטמאו באדם טמא מת, שכל אלו אבות הטומאה (ראה לעיל), הרי הם טמאים טומאת שבעה (אהלות א א ואילך; רמב"ם טומאת מת ה א ואילך. וראה ערך טומאת מת), וכן זב וזבה גדולה, נדה ובועלה, יולדת זכר, ומצורע בימי סיפורו, טמאים טומאת שבעה (אליה רבה בהקדמה לטהרות, וראה על כל טומאה בערכה).

על יולדת נקיבה שטמאה י"ד ימים, ראה ערך טהרה.

חומרותיהן

• טומאת מת חמורה מכל הטומאות, שהמת מטמא אף באוהל (ראה לעיל. כלים א ד; רמב"ם טומאת מת א י), וטמא מת מטמא כלים לעשותם אב הטומאה (ראה לעיל. ראה פסחים יד ב, ורש"י ד"ה בחלל).

• יש בזב וזבה ונדה ויולדת מה שאין בשאר טומאות, שמטמאים משכב ומושב, ועושים אותם אב הטומאה (ראה לעיל. ראה ר"ש כלים א ד. וראה זבים ד ו). וכן בועל נדה מטמא משכב ומושב, אבל אינם נעשים אלא ראשון לטומאה, ואינם מטמאים אלא אוכלים ומשקים (זבים ה יא; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ג ב).

• טומאת נבילה קרויה טומאה חמורה, וטומאת שרץ אינה טומאה חמורה (ראה כריתות כ ב, וכא א), שהנבילה מטמאה אף במשא (ראה להלן. כריתות כא ב; תוספות שם א ד"ה אוציא), או שהנבילה מטמאה אדם ובגדים שעליו, כשנטמא בה על ידי משא (ראה להלן. רש"י ותוספות כריתות שם א).

• וכן טומאת נבלת עוף טהור קרויה טומאה חמורה (ראה כריתות כ ב), שאף על פי שאינה מטמאה במשא, מכל מקום מטמאה אדם בבית הבליעה ובגדים שעליו (ראה להלן. שיטה מקובצת כריתות שם אות כז בשם גליון. וראה ערך נבלת עוף טהור).

• טומאת משא, יש מהראשונים סוברים שאינה שייכת אלא במי שהטומאה יוצאת ממנו, כגון מת, ונבילה, ומעיינות הזב ועוד, אבל כלים שנטמאו במת אינם מטמאים במשא (רש"י חולין עא ב); ויש חולקים, שהרי מדרס הזב מטמא במשא (ראה להלן. תוספות חולין עב א. וראה ערך טומאת מת).

מטמאי אדם לטמא בגדים

אב הטומאה שמטמא במגע ואינו מטמא במשא, אדם הנוגע בו אינו מטמא בגדים שעליו (רמב"ם אבות הטומאות ו יא), וכל אב הטומאה שמטמא במגע ובמשא, מטמא בגדים כל זמן שלא פירש ממטמאיו (רמב"ם שם יב), חוץ מנבילה ומרכב הזב ומי חטאת שאין בהם שיעור הזאה, שהנושאם מטמא בגדים שעליו, והנוגע בהם אינו מטמא בגדים שעליו (כלים א ב וג; זבים שם ח וי; רמב"ם שם ויג).

טומאת זב זבה נדה ויולדת

הזב והזבה והנדה והיולדת, מטמאים אדם במגע ובמשא, וכלים במגע (זבים ה ו; רמב"ם מטמאי משכב ומושב א א).

וכן מטמאים אדם וכלים כשהטמאים מסיטים אותם - היינו שמזיזים אותם (ראה ערך הסט) - שטומאת משא בהם היא אף כשהטמא מסיט את הטהור (ראה זבים ה א,ב,ז, ושבת פג א, ונדה מג א, ורש"י שם; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ח ב. וראה ערך הסט: בזב, וערך משא).

הנוגע בהם או הנושאם, וכן אדם שנישא על ידיהם, מטמא בגדים שעליו (ראה ערך טומאה בחבורים. זבים ה א,ו; רמב"ם שם ו ב,ה).

הזב וחבריו מטמאים משכב ומושב ומרכב, ונעשים אב הטומאה (ראה לעיל). ומטמאים כלים שעליהם אפילו אינם נוגעים בהם, ונעשים ראשון לטומאה, וזו היא טומאת עליונו של זב (ראה זבים ב ד, ורמב"ם מטמאי משכב ומושב ו ו).

חמורה טומאתם משאר טומאות שמטמאות במשא, שמטמאים באבן מסמא, שאם טהור נשא אבן גדולה וכבדה ועליה זב וחבריו - נטמא (ראה ערך אבן מסמא. ראה כלים א ג, ונדה סט ב, ועוד, וראה רמב"ם מטמאי משכב ומושב ו ה). וכן בהיסט, אם היה עליו אבן גדולה וכבדה, ואדם או כלים על גביה, נטמאו (ראה ערך אבן מסמא: בטומאת היסט של זב ומשכבו). ואף במשכב ומושב, אם דרסו על משכב על ידי אבן מסמא, וכן טהור שישב על משכב הזב על ידי אבן מסמא - נטמא (ראה ערך הנ"ל: בטומאת מרכב ומושב של זב).

בעילתן

הנדה והזבה והיולדת, מטמאות את בועליהן להיות כמותן (ראה לעיל). אבל הזב אינו מטמא את הנבעלת לו (כלים א ד), אלא בתורת נוגעת (פירוש המשניות שם; רמב"ם שם ג ג, וראה ערך זב).

בועל נדה

בועל נדה מטמא אדם וכלים (נדה לג א; רמב"ם שם א), ומטמא משכב ומושב כזב - ואפילו על גבי אבן מסמא (תורת כהנים זבים ז) - אלא שמשכבו ומושבו נעשים ראשון לטומאה, ואינם מטמאים אלא אוכלים ומשקים (נדה שם; רמב"ם שם ב).

מעיינותיהם

דם נדות של הנדה וחברותיה מטמא במגע ובמשא (כלים א ג; רמב"ם מטמאי משכב ומושב א ח).

וכן מעינות הזב וחבריו, והם זובו ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו של זב (כלים שם; רמב"ם שם יב,יד), ורוק ומי רגלים של נדה וזבה ויולדת, מטמאים במגע ובמשא (רמב"ם שם יד וטו), ומטמא בגדים שעליו (זבים ה ז; רמב"ם שם ו ב, וראה ערך מעיינות).

טומאת מצורע

המצורע - בין מוחלט בין מוסגר (רמב"ם טומאת צרעת י י) - מטמא כלים במגע, ואדם במגע ובמשא (כלים א ד; רמב"ם שם יא), ואף בגדים שעליו טמאים (זבים ה ו, וראה רמב"ם אבות הטומאות ו יב).

אבל אינו מטמא בהיסט, היינו כשנושא את הטהור או מסיטו (פסחים סז ב), ויש ראשונים שכתבו שמטמא בהיסט כזב (תוספות הרשב"א פסחים סז ב, בשם רבי מאיר מפונטיישא; פירוש המשניות לרמב"ם זבים ה ו).

המצורע והמצורעת שוים בטומאתם (תוספות הרא"ש נדה סט ב). המצורעת אינה מטמאה את בועלה (תורת כהנים זבים ז ב, וראה תוספות פסחים סז ב).

מצורע בימי סיפורו

מצורע בימי סיפורו מטמא אדם וכלים במגע, כמו שרץ (ראה להלן. כלים א א, ונגעים יד ב; רמב"ם טומאת צרעת יא ב).

טומאת בגד המנוגע

בגד המנוגע, הן מוסגר והן מוחלט, הרי הוא כמצורע לכל דבר, מטמא במגע ובמשא (רמב"ם טומאת צרעת יג יג), ובביאה לבית (נגעים יג ח; רמב"ם שם).

טומאת בית המנוגע

בית המנוגע שנחלט בטומאתו, מטמא בין מתוכו בין מאחוריו, ומטמא בביאה (נגעים יג ד; רמב"ם טומאת צרעת טז ב,ג).

בית המוסגר מטמא מתוכו אדם וכלים (נגעים שם ו,ח,ט; רמב"ם שם ב,ו), אבל אינו מטמא מאחוריו (תורת כהנים מצורע ה יא).

טומאת שרץ

אחד משמונה שרצים האמורים בתורה: הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב וגו' וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת (ויקרא יא כט-ל. רמב"ם אבות הטומאות ד א) שמתו (ויקרא שם לא-לח; רמב"ם שם יד), או אבר מן החי (ראה ערכו) מהם (רמב"ם שם ג,ד) - מטמא אדם וכלים במגע, ואינו מטמא במשא (כלים א א; רמב"ם שם ב), ואינו מטמא בגדים שעליו (זבים ה י; רמב"ם שם).

טומאת נבילה

אחת נבלת בהמה, ואחת נבלת חיה, בין המותרות באכילה, בין האסורות בה - וכן אבר מן החי מהן (חולין קכז ב, וקכח ב; רמב"ם אבות הטומאות ג ג) - מטמאה במגע ובמשא, אלא שהנוגע אינו מטמא בגדים שעליו, והנושא מטמא (כלים א ב; זבים ה ח,י; רמב"ם אבות הטומאות א א,ב, על פי ויקרא יא, וחולין ע ב).

טומאת נבלת עוף טהור

נבלת עוף טהור מטמאה את האדם כשהיא בתוך בית הבליעה (ראה ערכו. פרה ח ד; זבים ה ט; רמב"ם אבות הטומאות ג א), ואינה מטמאה במגע ובמשא (זבחים סט ב; רמב"ם שם). הנטמא בה מטמא בגדים שעליו (פרה שם; רמב"ם שם).

טומאת מי חטאת

מי חטאת של פרה אדומה שיש בהם שיעור הזאה (ראה ערך הזאה), מטמאים במגע ובמשא, והנושא אותם מטמא בגדים שעליו (כלים א ב; רמב"ם פרה אדומה טו א), ואם אין בהם שיעור הזאה מטמאים במגע ולא במשא (כלים שם א), ואין הנוגע בהם מטמא בגדים שעליו (רמב"ם שם, על פי זבים ה י).

טומאת שכבת זרע

שכבת זרע מטמאה אדם וכלים במגע, ואינה מטמאה במשא (כלים א א; רמב"ם אבות הטומאות ה א), והנטמא אינו מטמא בגדים שעליו (זבים ה י; רמב"ם שם).

טומאת פרה אדומה

פרה אדומה מטמאה את כל העוסקים בה (פרה ד ד; רמב"ם פרה ה א), כגון השוחט, והשורף, והמשליך את עץ הארז לתוך שריפתה, והאוסף את אפר הפרה (ראה ערך פרה אדומה. רמב"ם שם, על פי במדבר יט), וכל המסייע בשריפתה (מדרש הגדול במדבר יט ח), וכן הבגדים שעליהם (פרה שם; רמב"ם שם).

טומאת פרים ושעירים הנשרפים

פרים ושעירים הנשרפים מטמאים את העוסקים בשריפתם ובגדים שעליהם (זבחים קד א ורש"י; פרה ח ג; רמב"ם פרה אדומה ה ד). ונחלקו תנאים: חכמים אומרים אף הנושאים אותם לשרפם, משיצאו חוץ לחומת העזרה - טמאים; רבי שמעון אומר אינם טמאים עד שיוצת האור ברובם (יומא סז ב, וזבחים קד ב); רבי יהודה אומר טמאים משיוצת בהם האור; רבי מאיר אומר משיצאו מחומת ירושלים (תוספתא יומא ג, לגירסת הגר"א). הלכה כחכמים (רמב"ם שם ה).

וכל המסייע בשריפה מטמא בגדים (יומא סח ב, וזבחים קו א; רמב"ם שם ד), כגון המהפך בבשר והמשליך עצים, וכיוצא (רמב"ם שם), אבל המצית את האש, והמסדר את המערכה, טהורים (יומא וזבחים שם; רמב"ם שם).

==

טומאת שעיר המשתלח

שעיר המשתלח לעזאזל, המשלח אותו טמא, ומטמא בגדים שעליו (פרה ח ג; רמב"ם פרה אדומה ה ד).

ונחלקו תנאים: תנא קמא אומר, משיצא חוץ לחומת ירושלים; רבי יוסי אומר משעה שיגיע לצוק; רבי שמעון אומר משעת דחייתו מן הצוק (יומא סז א וב). הלכה כתנא קמא (רמב"ם פרה ה ו).

פרה ופרים ושעיר המשתלח, הנוגע בהם אינו טמא (פרה ח ג; רמב"ם פרה ה ז).

טומאת טמא מת

טמא מת מטמא אדם וכלים במגע, ואינו מטמא במשא (כלים א א; רמב"ם טומאת מת ה ט. וראה לעיל שאינו מטמא בגדים).

טומאת משכב ומושב ומרכב הזב

משכב ומושב ומרכב של זב וחבריו מטמאים במגע ובמשא (זבים ה ו,ח; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ו ב), ובאבן מסמא (ראה לעיל), אלא שהמשכב מטמא בגדים של הנטמא בו בין על ידי משא ובין על ידי מגע (זבים שם ו; רמב"ם שם), והמרכב מטמא בגדים של הנושא, ולא של הנוגע (זבים שם ח,י; רמב"ם שם).

משכב ומושב ומרכב מטמאים אדם השוכב או יושב עליהם, אפילו אינו נוגע בהם (זבים ב ד; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ז א), ובגדים שעליו (זבים ה ו,ח; רמב"ם שם ב).

ולד הטומאה - ראשון לטומאה

כל הנטמא מאב הטומאה הוא ראשון לטומאה (רמב"ם טומאת מת ה ח, ואבות הטומאות י א), בין אדם בין כלים (רמב"ם אבות הטומאות שם), בין אוכלים בין משקים (רמב"ם שם ז ה).

כלי חרס ואוכלים ומשקים אינם נעשים אב הטומאה, ואפילו נטמאו מאבי אבות הטומאה נעשים ראשון לטומאה (ראה עירובין קד ב, ורש"י שם; סוטה כט ב, ורש"י ד"ה שכן; חולין קכא א, ורש"י ד"ה זרעים. וראה רמב"ם טומאת מת ה ו, ואבות הטומאות י ט,י).

ראשון לטומאה מחמת עצמו

יש טמאים שטומאתם מחמת עצמם, ודינם כראשון לטומאה, והם:

• בעל קרי (ראה ערכו. רמב"ם אבות הטומאות ה א),

• זב בראיה ראשונה (ראה זבים א א; רמב"ם מחוסרי כפרה ב ו);

• אוכל שסופו לטמא טומאה חמורה, כגון נבלת עוף טהור, שסופה לטמא את האדם ובגדיו כשהיא בבית הבליעה (ראה לעיל. רמב"ם אבות הטומאות ג ב, ופירוש המשניות ריש טהרות).

טומאת בעל קרי

בעל קרי אינו מטמא משכב ומושב (כלים א ה), ואינו מטמא כלים, אלא הוא כנוגע בשרץ (תשובות הגאונים גאוניקה עמוד 39).

טומאת השני לטומאה, וטומאת אוכלים ומשקים

שני לטומאה הוא הנטמא מראשון (פסחים יד א, ורמב"ם טומאת מת ה ח ועוד), כגון אוכל או משקה שנגעו בכלי שהוא ראשון לטומאה (שבת קלח ב, ורש"י ד"ה שהתנור, ופסחים שם, ועוד; רמב"ם אבות הטומאות י ט-י, ושם יא ב), או באדם שהוא ראשון (רמב"ם שם י ט), וכן משקה שנגע באוכל שהוא ראשון (ראה תוספות פסחים טו א ד"ה ולד, ועוד), אבל אין אוכל נטמא מאוכל (פסחים יד א; רמב"ם שם ז א).

טומאת השלישי לטומאה

שלישי לטומאה מצינו בתרומה שנגעה בטבול יום (ראה ערכו. פסחים יד א; רמב"ם אבות הטומאות י ג), או באוכל שהוא שני לטומאה (ראה סוטה כז ב; רמב"ם שם יא ג), וכן בקודש שנגע בשני לטומאה (פסחים יח ב, ועוד; רמב"ם שם ד), אלא שתרומה שנגע בה טבול יום פסולה, ואינה טמאה כדי לפסול את הקודש, ותרומה שנגעה בשני לטומאה טמאה לפסול את הקודש (ראה להלן. פסחים יד ב, ותוספות ד"ה ואילו).

טומאת רביעי לטומאה - פסול בקודש

שלישי לטומאה אינו עושה תרומה רביעי (ראה חגיגה כ ב, וטהרות ב ד,ז. וראה פסחים יט א; רמב"ם אבות הטומאות יא ג), אבל אם נגע באוכל של קודש - פסלו, ועשאו רביעי לטומאה (פסחים יח ב ועוד; רמב"ם שם ד וח).

וכן טבול יום או מחוסר כפרה (ראה ערכו) שנגעו באוכל או משקה של קודש - פסלוהו (מעילה ח א, ושם ט א, ועוד; פרה יא ד, ומעילה ח ב, בטבול יום; רמב"ם שם י ג), ונעשה רביעי (רמב"ם שם).

טבול יום ומחוסר כפרה

יש שטומאתם מחמת עצמם, ומטמאים כשני או כשלישי לטומאה, כיון שטומאתם החמורה הוקלשה:

• טמא - בין שהיה אב, בין שהיה ראשון - שטבל ועדיין לא העריב שמשו, נעשה שני, והוא קרוי טבול יום (ראה ערכו. רמב"ם אבות הטומאות י א).

• העריב שמשו, ועדיין לא הביא קרבנות לטהרתו - באותם טמאים שגמר טהרתם בהבאת קרבנות - והוא קרוי מחוסר כפרה (ראה ערכו), הרי זה פוסל קודש כשלישי לטומאה (ראה מעילה ח א, ורמב"ם שם ג).

טומאות מדברי סופרים

בכמה דברים שאין בהם טומאה, גזרו חכמים טומאה, משום ספק או משום סייג, מהם שעשאום אב הטומאה, ומהם שעשאום ולד הטומאה.

אבות הטומאה מדרבנן

בחמש טומאות מצינו אבות הטומאה מדברי סופרים: טומאת מת; טומאת זיבה; טומאת נדה; טומאת יולדת; טומאת עבודה זרה (ראה ערכו. הקדמת הרמב"ם לטהרות, והקדמת הרע"ב שם), ארבעת הראשונים הסמיכום על אבות הטומאה של תורה, והחמישי עיקרו מדברי סופרים (הקדמת הרע"ב שם).

בטומאת מת

בטומאת מת מצינו כמה אבות מדברי סופרים, ועשאום אבי אבות הטומאה כמת עצמו:

• דם תבוסה (ראה ערכו);

• ארץ העמים (ראה ערכו) ומדורות הגויים (ראה ערכו);

• בית הפרס (ראה ערכו. הקדמת הרמב"ם שם);

• עור המת (אליה רבה בהקדמה).

טומאת דם תבוסה

דם תבוסה - היינו דם המת שמעורב דם שיצא מחיים עם דם שיצא אחר מיתה, שמן התורה אין מטמא בטומאת מת אלא דם שיצא אחר מיתה (ראה ערך טומאת מת), וחכמים גזרו טומאה אף כשאין בו שיעור אלא על ידי תערובת דם שיצא מחיים (ראה ערך דם תבוסה) - מטמא במגע ובמשא ובאהל (אהלות ב ב; רמב"ם טומאת מת ב יג), מדרבנן (בבא קמא קא ב, ונדה סב ב; רמב"ם שם).

טומאת ארץ העמים

ארץ העמים מטמאה במגע ובמשא (אהלות ב ג; רמב"ם טומאת מת ב טז. על גדרה, ראה ערך ארץ העמים) מדרבנן (שבת יד ב; רמב"ם שם), משום ספק קברות (רש"י שם ד"ה על ארץ), שהגויים מתרשלים בקבורת מתיהם, וקוברים אותם בכל מקום (פירוש המשניות לרמב"ם אהלות שם).

ושלש גזירות גזרו בה: בתחילה גזרו טומאת ספק על גושה, היינו גוף עפרה, שמא נמצא בו עצם כשעורה; וחזרו וגזרו טומאת ספק על אוירה שיטמא אף את מי שהכניס ראשו ורובו לאויר ארץ העמים בלא שנגע או נשא; וחזרו וגזרו טומאת ודאי על גושה (שבת טו ב).

אין ארץ העמים מטמאה באוהל (אהלות ב ג; רמב"ם ב טז, ושם ג ב) - באופן שאין בה טומאת אויר (ראה ערך הנ"ל) - יש שכתבו שלא אמרו אלא לסוברים שאין מת גוי מטמא באוהל (ראה להלן: בגוי ועבד), אבל לסוברים שמטמא באוהל, אף ארץ העמים מטמאה באוהל (תירוץ ב בתוספות שבת טו ב, וגיטין ח ב ד"ה דגזרו); ויש שכתבו שלא אמרו אלא בגזירה ראשונה שגזרו על גושה, אבל כשחזרו וגזרו על אוירה גזרו בה טומאת אוהל (תוספות שבת שם, ובגיטין שם, ונזיר נד ב, בשם רבינו תם).

טהרתה

הנטמא בגושה של ארץ העמים צריך הזאה בשלישי ושביעי ככל טמא מת (נזיר נד א וב; רמב"ם טומאת מת יא ב), וכן הנטמא מאוירה אם טומאתו משום מאהיל (ראה לעיל), אבל אם טומאתו משום האויר עצמו אינו צריך הזאה (נזיר נד ב). ופסקו ראשונים שהנטמא באויר ארץ העמים אינו טמא טומאת שבעה, ואינו טעון אלא טבילה והערב שמש בלבד (רמב"ם שם).

טומאת מדורות הגויים

מדורות הגויים - מקומות בארץ ישראל שהגויים דרו שם - טמאים כמו ארץ העמים (אהלות יח ז; רמב"ם טומאת מת יא ז. על גדרם, ראה ערך מדורות הגויים), עד שייבדקו שמא קברו בהם נפלים (רמב"ם שם, על פי אהלות שם).

ויש סוברים שלסוברים שמת גוי מטמא באהל, אף מדורות הגויים מטמאים באוהל, ולסוברים שאינו מטמא באוהל, מדורות הגויים טהורים (ראה להלן: בגוי ועבד. תוספות יבמות סא א ד"ה ממגע, ובבא מציעא קיד ב ד"ה מהו, וראה משנה למלך שם; תוספות הרשב"א פסחים ט א), או שמטמאים במגע ובמשא, כדין מת גוי (ראה להלן, שם. רש"י פסחים שם; רמב"ן ורשב"א יבמות שם, בשם יש מפרשים), שהנפלים הקבורים שם מתגלים בדריסת הרגל, ואי אפשר שלא יגע בעצם כשעורה (רמב"ן ורשב"א שם, בשמם).

טומאת בית הפרס

בית הפרס - שדה שנחרש בה קבר, ונידוכו עצמות המת ונתפרסו בכל השדה (רמב"ם טומאת מת י א, ובפירוש המשניות אהלות ב ג), וחוששים שמא יש בעפר עצם כשעורה (ר"ש ורא"ש ורע"ב אהלות יח ב) - מטמא במגע ובמשא (אהלות שם, וב ג; רמב"ם טומאת מת ב טז, ושם ג ב), מדרבנן (פסחים צב א, ועוד; רמב"ם שם ב טז, ושם ה יא), אבל אינו מטמא באוהל (אהלות ב ג, ושם יח ב; רמב"ם שם ב טז, ושם ג ב), לפי שאין עצם כשעורה מטמא באוהל (ר"ש ורא"ש ורע"ב).

טומאת עור המת

עור המת שעיבדו - שהוא טהור מן התורה (ראה ערך טומאת מת) - מטמא מדבריהם כבשרו, גזירה שלא להרגיל בני אדם לעבד עורות האדם ולהשתמש בהם (חולין קכב א; רמב"ם טומאת מת ג יא).

בטומאת זיבה

אב הטומאה מדברי סופרים בטומאת זיבה:

• גוי - וכן גר תושב (ראה ערכו. תוספתא זבים ב) - גזרו עליו להיות כזב לכל דבריו (שבת פג א; רמב"ם איסורי ביאה ד ד, וטומאת מת א יד, ומטמאי משכב ומושב ב י), בין זכר ובין נקיבה (רמב"ם איסורי ביאה ומטמאי משכב ומושב שם), ואפילו לא ראו זיבה (רמב"ם איסורי ביאה שם)^[4], כדי שלא יהיה תינוק ישראל רגיל אצל הגוי במשכב זכור (שבת יז ב; רמב"ם מטמאי משכב ומושב שם), והיא אחת מגזירות שמונה עשר דבר (ראה ערכו) שגזרו תלמידי הלל ושמאי (שבת שם).

• וכן זוב הגוי ומעיינותיו, והם רוק ומי רגלים (נדה לד א; רמב"ם שם), ודם הגויה (בית הלל נדה שם), בין דם נדה בין דם זיבה ולידה (רמב"ם שם).

• משכבו ומושבו (טהרות ז ו; רמב"ם שם).

• ישראל שבעל גויה, טמא כבועל נדה (ראה ערכו. רמב"ם שם).

כל אחד מאלו מטמא אדם וכלים במגע ואדם במשא (רמב"ם שם).

הגויים מטמאים בהיסט, בין טהור שהסיט את הגוי שהוא כמשא, ובין גוי שהסיט את הטהור, כדין זב, וכן מטמאים באבן מסמא (ראה ערכו. שבת פג א ורש"י). אבל אין שורפים עליהם תרומה וקדשים (נדה שם; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ב י), ומתוך כך לא גזרו טומאה על שכבת זרעו, להודיע שטומאתו מדברי סופרים, ולא ישרפו עליה תרומה וקדשים (נדה שם; רמב"ם שם).

ויש שכתבו שגזירה מאוחרת גזרו באושא להחמיר עליהם לשרוף (ר"ש זבים ב א, והאריך לדחות; תוספות הרא"ש נדה שם).

בטומאת נדה

אב הטומאה מדברי סופרים בטומאת נדה:

• אשה שראתה דם שלא בהרגשה (ראה ערך נדה), שמן התורה טהורה היא (ראה נדה נז ב; רמב"ם איסורי ביאה ט ב; טוש"ע יו"ד קצ א), שמא הרגישה ולא נתנה לבה (רש"י שם נח א), או אפילו מוחזק לנו שלא הרגישה, הואיל וראתה דם נדה (תוספות שם).

• אשה שמצאה כתם בגופה או בבגדיה (נדה נז ב, ושם נח ב, ושם נט א; רמב"ם וטוש"ע שם), שמא בא הדם מן המקור (רמב"ם שם), ומטמאה אף כלים בהיסט (נדה ו א ורש"י; רמב"ם מטמאי משכב ומושב שם), ודם הכתם עצמו טמא (ראה נדה נו ב, ורמב"ם שם ד ו), והוא אב הטומאה (הקדמת הרמב"ם לטהרות), ומטמא את הבגד שהוא עליו (רמב"ם שם ג ז, על פי נדה שם א). וגזרו על משכבה ומושבה (נדה ו א; רמב"ם שם ח), ומעיינותיה, והן רוקה ומימי רגליה (רמב"ם שם), ובועלה (נדה יד א; רמב"ם שם) - ונעשים אב הטומאה (רמב"ם שם ט) - ומטמאה אוכלים ומשקים (נדה ו א) של תרומה וקדשים, ואין שורפים אותם, שטומאתה מספק, אבל אין מטמאה חולין (רמב"ם שם). ויש סוברים שאף חולין נטמאים בכתמים (תוספות נדה ג א ד"ה והא).

בטומאת יולדת

אב הטומאה מדברי סופרים בטומאת יולדת:

מעוברת שהוציא העובר ידו והחזירה (נדה כח א; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ג ט; טוש"ע יו"ד קצד יא), שמדרבנן אף לידת יד קרויה לידה (ראה שם ורש"י ד"ה ויתן), וגזרו על משכבה ומרכבה ומעיינותיה ובועלה, וכולם אבות הטומאה מדברי סופרים (רמב"ם שם, ובהקדמה לטהרות).

טומאת הזב וחבריו שמתו

זב וזבה ונדה ויולדת ומצורע שמתו, מטמאים במשא (נדה סט ב), ואפילו באבן מסמא, ומטמאים משכב ומושב אחר מותם כמו שהיו בחיים (רמב"ם מטמאי משכב ומושב ו ד, ורש"י נדה שם), גזירה שמא יתעלפו, וידמו שמתו והם עדיין לא מתו (נדה שם ורש"י; רמב"ם שם), ויבואו לטהר אף זב חי (רש"י שם), אבל אין שורפים עליהם את התרומה (תוספתא נדה ט לגירסה שלפנינו. בצוקרמנדל: שורפים).

טומאתם עד שימוק הבשר (נדה שם; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ו ד), משום רבי אליעזר אמרו: עד שייבקע כרסם (נדה שם).

טומאת עם הארץ

עם הארץ (ראה ערכו) גזרו בו טומאה, ומטמא אוכלים ומשקים וכלים במגע (ראה טהרות ז ה,ו; רמב"ם מטמאי משכב ומושב י א, ושם יב יג), וגזרו על רוקו שיטמא כלים (חגיגה כג א; רמב"ם אבות הטומאות יב ו), ועל בגדיו שיהיו מדרס לפרושים (חגיגה יח ב; רמב"ם מטמאי משכב ומושב י א, ואבות הטומאות יג א), והיינו שיהיו טמאים בטומאת מדרס לגבי אוכלי חולין בטהרה (רמב"ם אבות הטומאות שם, וראה ערך חולין), אבל אינו מטמא משכב ומושב, ואינו מטמא בהיסט (תוספות ור"ש ורא"ש שלהלן, על פי טהרות ז ו).

טומאת שחיטת גוי

שחיטת גוי שהיא נבילה ומטמאה במשא (חולין יג א; רמב"ם אבות הטומאות ב י), יש שכתבו שטומאתה מדרבנן (הקדמת הרמב"ם לטהרות), לפי שדומה קצת לתקרובת עבודה זרה (ראה להלן), והוא הדין שחיטת כותי (ראה ערכו) וגר תושב (ראה ערכו. רמב"ם אבות הטומאות שם); ויש סוברים ששחיטת גוי כמי שאינה, והיא נבילה מן התורה (ראב"ד שם).

טומאת טריפה ששחטה

טרפה (ראה ערכו) ששחטה, מטמאה את הקודש מדרבנן (חולין עב א, ועג א, ורש"י שם וסח ב; רמב"ם אבות הטומאות ב ח וט), והיא אב הטומאה מדרבנן (אליה רבה בהקדמה לטהרות). ויש מפרשים שאם היא של מוקדשים, מטמאה מדרבנן את האדם הנוגע בה (רש"י חולין קכג ב).

טומאת עבודה זרה

עבודה זרה (ראה ערכו) טמאה מדרבנן (שבת פג ב בדעת חכמים, שהלימוד אסמכתא; רמב"ם אבות הטומאות ו א), וארבעה אבות הטומאה יש בה: עבודה זרה עצמה; משמשיה; תקרובת עבודה זרה (ראה ערכו); יין נסך, שאף הוא תקרובת עבודה זרה (ראה ערך יין נסך. רמב"ם שם). בירושלמי נחלקו אמוראים אם טומאת עבודה זרה מן התורה (ירושלמי שבת ט א, ועבודה זרה ג ו).

חומרתה

בחומרת טומאת עבודה זרה עצמה, נחלקו תנאים: לחכמים מטמאה כשרץ, ולרבי עקיבא מטמאה במשא כנדה (ראה לעיל: הטומאות וחומרתן. שבת פב א, ועבודה זרה מז ב).

ונחלקו אמוראים:

• לדעת רבה, אף לחכמים אם אחרים הסיטו אותה מטמאה במשא, ונחלקו כשהיא הסיטה אחרים, וכן לענין אבן מסמא, שלחכמים דינה כשרץ שאינו מטמא באלו, ולרבי עקיבא הרי היא כנדה לטמא אף באלו (ראה לעיל, שם).

• לדעת רבי אלעזר, אף רבי עקיבא אינו מטמא באלו, ונחלקו על טומאת משא כשאחרים הסיטו אותה, שלרבי עקיבא מטמאה במשא כנדה, ולחכמים אינה מטמאה במשא, כשרץ (שבת פב ב, ופג א).

הלכה שמטמאה אדם וכלים במגע, ואינה מטמאה במשא, כשרץ (רמב"ם אבות הטומאות שם ב).

טומאת משמשי עבודה זרה

משמשי עבודה זרה (ראה ערכו) מטמאים כשרץ (שבת פג א; רמב"ם אבות הטומאות ו ה), היינו אדם וכלים במגע (ראה שבת שם; רמב"ם שם), ואף לרבי עקיבא שעבודה זרה מטמאה במשא (ראה לעיל), משמשיה אינם מטמאים במשא (שבת פב ב ופג א). בירושלמי יש סוברים שלרבי עקיבא משמשי עבודה זרה מטמאים במשא (ירושלמי שבת א א).

טומאת תקרובת עבודה זרה

תקרובת עבודה זרה ויין נסך, נחלקו תנאים בחומרתם:

• לרבי יהודה בן בתירא תקרובת מטמאה אף באוהל, כמת (חולין יג ב, ועוד), ויין נסך מטמא טומאה חמורה בכזית, היינו שמטמא באוהל (עבודה זרה ל ב, ורש"י שם).

• לחכמים אינה מטמאה באוהל (ראה חולין שם), כנבילה (פירוש המשניות לרמב"ם עבודה זרה מח ב).

הלכה שמטמאה במגע ובמשא כנבילה (רמב"ם אבות הטומאות ו ז), וכן יין נסך (רמב"ם שם ח). ויש שנראה מדבריהם שהלכה כרבי יהודה בן בתירא (ראה רש"י עירובין קה א ד"ה ויבאו, וחולין לט א ד"ה אלא).

טומאת בית עבודה זרה

המכניס ראשו ורובו לבית עבודה זרה - טמא (תוספתא עבודה זרה ז, וזבים ה). ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שנטמא באוהל משום תקרובת המצויה בו, ולדעת רבי יהודה בן בתירא שמטמאה באוהל (ראה לעיל. ר"ש סוף זבים), ואין הלכה כן (ראה לעיל. חסדי דוד זבים שם).

• ויש שפסקו שנטמא כנוגע (רמב"ם אבות הטומאות ו ו, ובהקדמה לטהרות).

טומאת הפורש מן הערלה

גר שנתגייר בערב פסח, נחלקו תנאים:

• בית שמאי אומרים טובל ואוכל את פסחו לערב;

• ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר (פסחים צב א), וצריך להמתין שבעה ימים (רמב"ם קרבן פסח ו ז), והזאת שלישי ושביעי (רש"י שם), והערב שמש (ר"ש ורא"ש טהרות א ג), גזירה שמא ייטמא לשנה הבאה, ויאמר: אשתקד לא נטהרתי עד ערב פסח וטבלתי ואכלתי, אף עכשיו אטבול ואוכל, ולא ידע שאשתקד היה גוי שאינו מקבל טומאה (ראה להלן: בגוי ועבד), ועכשיו הוא ישראל ומקבל טומאה (פסחים שם ורש"י).

ולדות הטומאה מדרבנן

ולדות הטומאה מדברי סופרים הם אדם וכלים ואוכלים ומשקים שנטמאו באבות הטומאה מדברי סופרים, וכן הטומאות שגזרו חכמים סייג לטומאה דאורייתא.

טומאת ידים

הנוגע בידיו בראשון לטומאה - שאין גופו נטמא, לפי שאין ראשון מטמא אדם (ראה לעיל) - נטמאו ידיו עד הפרק, מדרבנן (ידים ג א; חולין לג ב; רמב"ם אבות הטומאות ח א), ונעשו שני לטומאה (רמב"ם שם ב), ומטמאות משקים, והם נעשים ראשון לטומאה (ראה להלן. שבת יד ב; רמב"ם שם י).

שני לטומאה אם מטמא ידים, נחלקו תנאים: לרבי יהושע כל הפוסל את התרומה, מטמאים את הידים להיות שניות, וכן יד טמאה מטמאה את חברתה; ולחכמים אין מטמא את הידים, שאין שני עושה שני (ידים שם וב), וכן הלכה (רמב"ם שם א וז וט ה).

הפגול והנותר (ראה ערכיהם) מטמאים את הידים (פסחים קכ ב; רמב"ם אבות הטומאות ח ג), שהם כראשון לטומאה (רמב"ם שם), ויש מצדדים שאין הם ראשון, ולא גזרו אלא שיטמאו את הידים (ראה ראב"ד שם).

בגזירות שמונה עשר דבר

בין שמונה עשר דבר (ראה ערכו) שגזרו ביום שעלו חכמים לעליית חנניה בן חזקיה בן גרון, ונמנו ורבו תלמידי בית שמאי על תלמידי בית הלל (שבת יג ב), גזרו כמה גזירות על טומאה, ונתנו להן חומר ולדות הטומאה (ראה הקדמת הרמב"ם לטהרות).

משקין נעשים ראשון

כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקים להיות תחילה (פרה ח ז, ושבת שם), שנעשים כראשון לטומאה (רמב"ם אבות הטומאות י י), חוץ מטבול יום (פרה שם; טבול יום ב ב; רמב"ם שם וג), ומטמא את חברו וחברו את חברו ואפילו מאה, וכולם תחילה לטומאה (רמב"ם שם ז ה, ושם י י), גזירה משום משקים שנטמאו בשרץ שהם ראשון מן התורה, וגזרו משום שהמשקים מצויים לקבל טומאה, שאינם צריכים הכשר (שבת יד ב, ורש"י שם), ושיהיו הכהנים נזהרים בשמירתם (רש"י פסחים שם).

משקין טמאים מטמאים כלים

וגזרו על משקים טמאים שיטמאו כלים (זבים ה יב, ושבת יד ב; רמב"ם אבות הטומאות ז א), והם פוסלים את התרומה (זבים שם; רמב"ם שם), שמן התורה אין כלי נטמא אלא מאב הטומאה (ראה לעיל. נדה שם; רמב"ם שם ב), וגזרו משום משקים של זב (שם ושם; רמב"ם שם), כגון רוקו וכיוצא שהוא אב הטומאה ומטמא כלים (ראה לעיל. רש"י שם ושם; רמב"ם שם), ואין שורפים קדשים ותרומה על טומאה זו (בכורות שם; רמב"ם שם ד).

טומאת אדם האוכל טומאה

וגזרו טומאה על אדם שאכל אוכל ראשון או שני לטומאה, או ששתה משקים טמאים (שבת יג ב; רמב"ם אבות הטומאות ח י), ופוסל את התרומה (זבים ה יב), שמא ישתה עמו משקה של תרומה או יאכל עמו תרומה ויפסלנו (שבת יד א; רמב"ם שם), ואסור לאכול תרומה טמאה (ראה ערך אכילת תרומה. רמב"ם שם), או שאסור לטמא תרומה טהורה (רש"י שם).

טומאת הבא ראשו ורובו במים שאובים

וגזרו על הבא ראשו ורובו במים שאובים לאחר שטבל מטומאתו במקוה, ועל טהור אף שלא טבל באותו היום שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגים מים שאובים, שפוסל את התרומה (זבים ה יב, ושבת יד א, ורש"י שם יג ב; רמב"ם אבות הטומאות ט א), והרי הוא כשני לטומאה (רמב"ם שם), ואם נגע בתרומה וקדשים עשאם שלישי, ואם נגע במשקים עשאם תחילה (רמב"ם שם), לפי שהיו טובלים במערות שמימיהם רעים, ואחר כך היו רוחצים במים יפים דרך נקיות, והיו רוב העם מדמים שמים שרוחצים בהם באחרונה הם המטהרים, ולא הטבילה במי מקוה (שבת יד א; רמב"ם שם), ואינו צריך הערב שמש (רמב"ם שם).

טומאת כתבי הקודש

וגזרו על כתבי הקודש טומאה לתרומה (זבים ה יב, ושבת יד א; רמב"ם אבות הטומאות ט ה), מפני שהיו בני אדם מצניעים תרומה אצל הספרים, וכיון שראו חכמים שעכברים מפסידים את הספרים, גזרו עליהם טומאה כשני לטומאה (שבת יד א; רמב"ם שם).

וגזרו על מי שנגע באחד מכתבי הקודש, שייעשו ידיו שניות ויפסלו תרומה (שבת שם; רמב"ם שם), ויטמאו משקים, אף שאין הידים נטמאות אלא מראשון לטומאה (ראה לעיל. רמב"ם שם).

טומאת סתם ידים

וכן גזרו על הידים שפוסלות את התרומה (זבים ה יב; רמב"ם אבות הטומאות ח ב. ראה ערך ידים), אפילו סתם ידים (רש"י שבת יג ב), שאין ידוע שנטמאו (רמב"ם שם ח, וראה טהרות ז ח), מפני שעסקניות הן (טהרות שם. שבת יד א; רמב"ם שם), ונוגעות בבשרו ובמקום הטינופת, והתרומה נמאסת כשנוגעות בה, וגנאי לה בכך (רש"י שם), או שחששו שמא נגעו בטומאה המטמאה את הידים (רבינו חננאל שבת יג ב; רש"י שם בשם רבותינו, ודחה; פירוש המשניות לרמב"ם זבים שם).

כל אלו שגזרו עליהם שפוסלים את התרומה, מטמאים את הקודש (פרה יא ה), ואוכל - של תרומה וקדשים - שנגע בהם נעשה שלישי (רמב"ם אבות הטומאות ח י, ושם ט א), ואחר שטבלו - טהרו, ואינם טעונים הערב שמש (פרה שם ור"ש; רמב"ם שם ט א).

טומאת בשר תאוה

בשר תאוה (ראה ערכו), היינו בשר חולין שאין אכילתו מצוה, גזרו שיהיה כשלישי לטומאה כדי שלא יערבוהו עם בשר קודש, ויבואו לטעות בבשר קודש ויאכלוהו בטומאה (רמב"ם אבות הטומאות יא ה).

משקין קודש נעשים ראשון

כל הפוסל את הקודש - כגון שלישי לטומאה שאינו פוסל תרומה (ראה טהרות ב ו,ז) - מטמא משקה קודש להיות תחילה לקודש (ר"ש ורא"ש שם; רמב"ם בהקדמה לטהרות ואבות הטומאות יא ח, ושם י ג,י), חוץ מטבול יום ומחוסר כפורים, שאינם מטמאים משקה קודש, אלא פוסלים אותו (חכמים בסוטה כט ב, בטבול יום; רמב"ם שם י ג וי).

בגוי ועבד

גוי אינו מקבל טומאה

גוי אינו מקבל טומאה (נזיר סא ב), ואם נגע במת, או נשאו, או האהיל עליו, דומה כבהמה שנגעה במת, או האהילה עליו (ראה ערך בעלי חיים. רמב"ם טומאת מת א יג), ובכל הטומאות כולן אין הגוי נטמא (רמב"ם שם), והוא הדין בטומאות היוצאות מגופו, כזיבה (שבת פג א; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ב י), ונדה (רש"י עבודה זרה לו ב ד"ה נשג"א; רמב"ם שם), ולידה (רמב"ם שם), וצרעת (נגעים ג א; רמב"ם טומאת צרעת ט א), וראית קרי (ספרי דברים רנה), ושכבת זרעו אינה מטמאה (מקואות ח ד; נדה לד א וב; רמב"ם מטמאי משכב ומושב שם, ואבות הטומאות ה יז), וביתו אינו נטמא בנגעי בתים (נגעים יב א; רמב"ם טומאת צרעת יד יא), ובגדיו אינם נטמאים בנגעי בגדים (נגעים יא א; רמב"ם שם יג ב).

טומאת גוי שמת

גוי שמת, אמר רבי שמעון בן יוחאי, אין קברו מטמא באוהל (יבמות סא א), אבל מטמא במגע ובמשא (שם); ויש סוברים שאף במגע ומשא אינו מטמא (ראה תירוץ א בגמרא שם, ורמב"ן שם).

וכתבו ראשונים שחכמים נחלקו עליו, ולדעתם גוי מטמא באוהל (רש"י שבת יד ב ד"ה על, ופסחים ט א ד"ה מי לא; תוספות יבמות שם, ונזיר נד א, ובבא מציעא קיד ב, ובבא בתרא נח א; ועוד). ויש שכתבו שלדברי הכל אין גוי מטמא באוהל (שו"ת פאר הדור לרמב"ם נז).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שאין גוי מטמא באוהל (רמב"ם טומאת מת א יג, ואבל ג ג, וראה טור יו"ד שעב בשמו; ראבי"ה חולין אלף וקנג; תשב"ץ ג שכג, ושכן פסק רבינו תם, ועוד), אלא שמכל מקום מטמא במגע ובמשא (רמב"ם טומאת מת א יב, ואבל שם; ראבי"ה שם. וראה ש"ך יו"ד שעב סק"ד), שלא יהא פחות מנבילה (ראה לעיל: הטומאות וחומרתן. רבינו חננאל בבא מציעא קיד ב); ויש שכתבו שאינו מטמא אף במגע ובמשא (ראה הגהות מיימוניות אבל ג ב, בדעת היראים).

• ויש פוסקים שהגוי מטמא אף באוהל (תוספות ותוספות ישנים יבמות סא א, בשם ר"י ורבינו תם; תוספות בבא מציעא שם, בשם רבינו תם; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג [קרימונה] קסט; ועוד).

טומאה על טומאה

מגע טמא על הטומאה

דבר טמא שנגעה בו טומאה, הסתפקו אמוראים אם אף הטומאה השניה חלה עליו, או שאינה חלה עליו כיון שהוא טמא מכבר, ואין הטומאה השניה מוסיפה בו כלום (מנחות כד א, וראה שם דעת אביי). להלכה נשאר הדבר בספק (רמב"ם שם). וכתבו ראשונים שאף לענין טומאה דאורייתא, הדבר ספק (תוספות שבת צא ב ד"ה פחות, ורשב"א שם).

בטומאה חמורה

היה טמא טומאה קלה, חלה עליו טומאה חמורה, ולא הסתפקו אלא כשחזר ונטמא באותה טומאה (רבא במנחות כד ב).

שתי טומאות בבת אחת

נטמא שתי טומאות בבת אחת, טמא מחמת שתיהן לדברי הכל (מנחות כד ב).

טומאה קלה על טומאה חמורה

כתבו ראשונים שבמקום שאין המגע מועיל כלום בשעת הנגיעה, ודאי שאין טומאה חלה על טומאה (רשב"א שבת קיב ב; וראה תוספות חולין עב ב ד"ה אלא, ומנחות כה א ד"ה בשני).

טומאה הבאה לו מגופו

היתה הטומאה הנוספת באה לו מגופו, כגון על ידי שנגע בעצמו כשהיה אב הטומאה (ראה שבת קיב ב, ורש"י שם), כתבו ראשונים שחזקה היא לחול יותר מטומאה שבאה לו מן החוץ (תוספות ורשב"א שבת שם).

ויש סוברים שאפילו טומאה הבאה לו מגופו אין טומאה שניה חלה כמו טומאה שמבחוץ (תוספות שבת שם בשם ר"י; דעה א ברשב"א שבת שם).

הערות שוליים