מיקרופדיה תלמודית:טהרת מצורע

הגדרה^[1] - סדר המעשים המטהרים את המצורע - וכן את הבית המנוגע - שנרפא בו הנגע

גדרה ומצוותה

מצורע שנתרפא מצרעתו (ראה ערך נגעי אדם), בין מתוך החלט, היינו לאחר שהחליטו הכהן על פי אחד מסימני טומאת צרעת, ובין מתוך הסגר, היינו לאחר שהסגירו הכהן שבעת ימים ולא הוחלט (ראה ערך הנ"ל), הרי זה בטומאתו, ואפילו כמה שנים, עד שיאמר לו כהן: טהור אתה (רמב"ם טומאת צרעת ט ג, על פי תוספתא נגעים (צוקרמאנדל) א יד).

שלשת חלקי הטהרה

שלשה חלקים הם בסדר טהרת מצורע - מוחלט (ראה להלן) - לאחר שנתרפא מצרעתו, ובכל אחד נאמר: וטהר (נגעים יד ג, לפי אליה רבה שם).

• טהרה ראשונה בהבאת צפרים (ראה ערך צפרי מצורע), ובתגלחת (ראה ערך תגלחת מצורע), וטבילה - שבה נטהר מלטמא בביאה, ומלטמא משכב ומושב (ראה ערך מצורע), ועדיין הוא אב הטומאה לטמא כשרץ (ראה להלן: סדר הטהרה) - שנאמר: וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים וגו' (ויקרא יד ד) וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים (שם ח).

• טהרה שניה לאחר שהוא מונה שבעת ימים - והם קרויים ימי סיפורו (ראה ערך הנ"ל) - שביום השביעי הוא חוזר ומגלח את שערו וטובל - ונטהר בכך מלטמא כשרץ, והרי הוא טבול-יום (ראה ערכו), עד שיעריב שמשו, והוא מחוסר כפורים (ראה ערך מחוסר כפרה) עד שיביא קרבנותיו (ראה להלן: סדר הטהרה) - שנאמר: וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וגו' וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר (ויקרא שם ט).

• וטהרה שלישית ביום השמיני שמביא את קרבנותיו - ונטהר לאכול בקדשים (ראה ערך מחוסר כפרה) - שנאמר: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים וגו' (ויקרא שם י) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר (שם כ. אליה רבה שם; מים טהורים שם, בדעת הרמב"ם).

עיכוב

כל הכתוב בפרשת טהרת המצורע מעכב בטהרתו - מלבד מה שנתרבה בפירוש שאינו מעכב (ראה בפרקים הבאים) - שנאמר בתחילת הפרשה: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע (ויקרא שם ב. יומא סב ב; מנחות ה א), בהוייתה תהיה פרשה זו ככל הכתוב בה (רש"י יומא שם ד"ה תהיה).

במנין המצוות

טהרת המצורע - היינו טהרתו בהבאת הצפרים (ספר המצוות מ"ע קי; סמ"ג רמזי מ"ע רלו; חינוך קעג) - היא מצות עשה (רמב"ם טומאת צרעת יא א, וספר המצוות שם, ומנין המצוות שם; סמ"ג שם; חינוך שם), שנאמר: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וגו' (ויקרא שם), בין בצרעת האדם, ובין בצרעת הבית (מנין המצוות שם; סמ"ג שם; החינוך שם). וכן תגלחת המצורע מצות עשה (רמב"ם שם, וספר המצוות ומנין המצוות מ"ע קיא; סמ"ג עשין רלז; חינוך קעד), שנאמר: וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וגו' (ויקרא שם ט. ספר המצוות ומנין המצוות שם; סמ"ג שם; חינוך שם), ובין תגלחת ראשונה ובין תגלחת שניה מצוות עשה הן, ודוחות מצוות לא תעשה של הקפת-הראש (ראה ערכו) והשחתת-הזקן (ראה ערכו. כן משמע מיבמות ה א, ורש"י ד"ה תלמוד לומר זקנו וד"ה ת"ל ראשו), ומכל מקום תגלחת ראשונה ושניה הן מצוה אחת (ספר המצוות מ"ע צג). וכן הבאת קרבנותיו של המצורע מצות עשה היא, שנאמר: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים וגו' (ויקרא שם י. ספר המצוות ומנין המצוות מ"ע עז; סמ"ג עשין רכא; החינוך קעו), נמצאו כל המצוות הללו שלש מצוות (ראה לעיל)^[2].

מי המחויב

מצורע שנתרפא מצוה עליו להיטהר (כן משמע מהעמק דבר ויקרא יד ב), ומלבד זאת יש מהראשונים מפרשים שביום שיתרפא מצרעתו יובא אל הכהן בעל כרחו (רמב"ן עה"ת שם, על פי תורת כהנים מצורע פרשה א ג), שנאמר: בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן (ויקרא שם), "והובא", ולא "בא" (אור החיים שם).

היכן נוהגת

טהרת מצורע נוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ (רמב"ם טומאת צרעת יא ו; חינוך קעג-קעד), שנאמר: לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ (ויקרא יג נט), כשם שמצוה בארץ, כך מצוה בחוץ לארץ (תורת כהנים תזריע, נגעים פרק טז יג; תוספתא נגעים (צוקרמאנדל) ח א), שהרי לא ייחד להם הכתוב מקום (קרבן אהרן שם).

מתי נוהגת

טהרת מצורע נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית (רמב"ם שם; חינוך קעג-קעד), שנאמר: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע וגו' (ויקרא יד ב), "תהיה" - לשון עתיד, אף (מלבי"ם שם) - בזמן הזה (תורת כהנים מצורע פרשה א א). ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שטהרה ראשונה, שהיא בהבאת צפרים תגלחת וטבילה, נוהגת אף בחוץ לארץ ובזמן הזה, לפי שאין לה קשר עם המקדש, ונסתפקו בטהרה שניה שהיא תגלחת וטבילה לסוף שבעת ימי ספורו, שמאחר שאינו יכול להביא קרבנותיו אשר בגללם מגלח תגלחת שניה, שמא אין מצות עשה של טהרת מצורע דוחה את הלאוים של הקפת-הראש (ראה ערכו) והשחתת- הזקן (ראה ערכו. ראה להלן: סדר הטהרה), כיון שאינו יכול להשלים טהרתו (פירוש המשניות לרמב"ם נגעים יד יד).

• ויש אומרים שבין טהרה ראשונה ובין טהרה שניה, נוהגות בכל מקום ובכל זמן (כן משמע מהחינוך קעג-קעד; אבני נזר יו"ד פו, בדעת הרמב"ם בספר המצוות), שאין הבאת הקרבנות מעכבת תגלחתו (אבני נזר שם).

בימינו

אף על פי שטהרת מצורע נוהגת אף לאחר חורבן הבית (ראה לעיל) לא נהגו בכל דיני מצורע בזמן הזה, שאין לנו כהנים הבקיאים בראית הנגע (ראבי"ה מועד קטן תתמ).

אשה

אף אשה נוהגת בה טהרת מצורע - בצפרים ובתגלחת (רש"י קדושין לה ב ד"ה לטהרת נגעים; חינוך קעד וקעו) - שכיון שבת טומאת צרעת היא (ראה ערך נגעי אדם), אף בת טהרה היא (גמ' שם).

מצורע מוסגר

סדר טהרת מצורע אינו נוהג אלא במצורע שהוחלט (ראה ערך נגעי אדם) ונרפא, אבל לא במצורע שהוסגר ונטהר בסוף ימי הסגרו (ראה ערך הנ"ל), ואין בין טהור מתוך החלט, לטהור מתוך הסגר, אלא צפרים ותגלחת (משנה מגילה ח ב; רמב"ם טומאת צרעת י י), שהטהור מתוך הסגר פטור מהבאת צפרים ומתגלחת (משנה שם וכלים א ה, ונגעים ח ח; רמב"ם שם), ואינו טעון אלא טבילה (רבנו חננאל שם ד"ה אין בין; פירוש המשניות לרמב"ם שם; מאירי שם) והערב שמש (ר"ח שם), שנאמר בו: וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר (ויקרא יג ו. פירוש המשניות לרמב"ם שם).

וכן אין מצורע מוסגר שנטהר מביא קרבנות לטהרו (ספרי נשא לא; תוספתא נגעים (צוקרמאנדל) ג ו; יבמות עד ב, ונזיר נו ב; ירושלמי מגילה א ח; כסף משנה טומאת צרעת י י, בדעת הרמב"ם), שכן בשביעי מגלח ובשמיני מביא קרבן (ראה להלן: סדר הטהרה) - שנאמר: וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים וגו' (ויקרא יד ט-י) - הטעון תגלחת מביא קרבן, שאינו טעון תגלחת אינו מביא קרבן (ירושלמי שם), והוא טהור מיד שנגמרו ימי הסגרו, ואינו צריך ספירת שבעת ימים (ראב"ד ורבנו הלל לתורת כהנים מצורע פרשה א ב).

זמנה

שחיטת הציפור והזאת הדם על המצורע וכן התגלחת (ראה להלן: סדר הטהרה) אינן נעשות אלא ביום, ושאר כל המעשים של סדר טהרת המצורע - והם: לקיחת הצפרים ושילוח הציפור החיה וכיבוס בגדים וטבילה (ראה להלן: שם) - בין ביום ובין בלילה (תוספתא נגעים (צוקרמאנדל) ח ה; רמב"ם טומאת צרעת יא ה), שנאמר: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם (ויקרא יד ב), מלמד שטהרת המצורע ביום (תורת כהנים מצורע פרשה א ב), היינו שטהרתו באמירת הכהן היא ביום (ראב"ד לתורת כהנים שם), אין לי אלא טהרתו ביום, מנין ששחיטת צפרים והזאת הדם ותגלחתו יהא ביום, תלמוד לומר: תּוֹרַת הַמְּצֹרָע (תורת כהנים שם, לגירסתנו), שעיקר תורתו וטהרתו במשמע (קרית ספר שם),

וכן תגלחת שניה של מצורע אינה אלא ביום, שנאמר: וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח וגו' (ויקרא יד ט), ביום ולא בלילה (תורת כהנים מצורע פרק ב א).

סוף הזמן

כל היום כשר לטהרת המצורע (משנה מגילה כ ב; רמב"ם טומאת צרעת יא ג) בצפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת (רש"י מגילה כא א ד"ה לטהרת), ואף על פי שזריזין-מקדימים-למצוות (ראה ערכו), אין הדבר מעכב (רש"י שם כ ב ד"ה כל היום).

המטהר

שחיטת הציפור והזאת הדם והתגלחת נעשות באנשים, ושאר כל מעשה טהרת המצורע בין באנשים ובין בנשים, אלו נעשות בכהן^[3], ושאר כל המעשים בין בכהן ובין בישראל (רמב"ם טומאת צרעת יא ה)^[4], שנאמר: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן (ויקרא יד ב. רבנו הלל לתורת כהנים מצורע פרשה א ג), מלמד שטהרתו בכהן, אין לי אלא בכהן, מניין ששחיטת הצפרים והזאת דם הציפור ותגלחת המצורע בכהן, תלמוד לומר: תורת המצרע - בכהן, יכול שאף לקיחת צפרים ושילוח צפרים וכיבוס בגדיו וטבילתו בכהן, תלמוד לומר: זאת (תורת כהנים שם), יצאו אלו שאינם צריכים כהן, כדרך שנתמעטו מכאן שהם אינם טעונים יום (ראה לעיל: זמנה. כן משמע מראב"ד לתורת כהנים וקרית ספר שם).

הכשרים לטהרה

כל הכהנים כשרים לטהרת מצורע, ואפילו זב ואפילו טמא מת (תוספתא נגעים (צוקרמאנדל) ח א; רמב"ם שם ו), כהן בעל מום יכול לטהר את המצורע (ר"ש משנץ לתורת כהנים אמור פרשה ג ד), וכן כהן קטן כשר לגלח את המצורע (שער המלך עבודה זרה שם; מנחת חינוך קעג יא ויג)^[5], ולשחיטת הציפור ולהזאה (מנחת חינוך שם ושם)^[6]. אבל אין מצורע מטהר מצורע אחר (תוספתא שם; תורת כהנים מצורע פרשה א ה; רמב"ם שם)^[7], שנאמר: וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה (ויקרא יד ג), כהן שאפשר לו להיכנס לפנים מן המחנה מטהר, ואין מצורע שאי אפשר לו להיכנס לפנים מן המחנה מטהר את המצורע (תורת כהנים שם).

המטמא הוא המטהר

הכהן שטימא את המצורע (ראה ערך נגעי אדם) מצוה שהוא עצמו יטהרנו (תוספתא שם; תורת כהנים תזריע, נגעים פרק טז יג; רמב"ם שם), שנאמר: לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ (ויקרא יג נט. תורת כהנים שם), שמשמעו שאותו כהן שמטמאו מטהרו (קרית ספר שם). מת הכהן שטימאו, יטהרנו כהן אחר (תורת כהנים שם).

סדר הטהרה

ראית הכהן

נתרפא המצורע מצרעתו, יוצא הכהן אל מקום מושב המצורע, שהוא מחוץ לשלש מחנות (ראה ערך מצורע) לראות שנרפא הנגע, שנאמר: וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ (ויקרא יד ג), ואומר לו: טהור אתה (תוספתא נגעים (צוקרמאנדל) א יד; רמב"ם טומאת צרעת ט ג). יכול שאין מטהר את המצורע אלא כהן שהיה במחנה - שכן משמע וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה (ויקרא יד ג), שהיה במחנה, ויצא ממנה לטהר את המצורע (רבנו הלל לתורת כהנים מצורע פרשה א ה) - היה בימים ובנהרות ובמדבריות מנין, תלמוד לומר: וְרָאָה הַכֹּהֵן (שם. תורת כהנים שם), שהוא מיותר, שכבר נאמר קודם לכן ויצא הכהן וגו', לרבות כהן שהיה מחוץ למחנה שמטהר את המצורע (קרבן אהרן שם).

הבאת הציפורים

לאחר שראה הכהן שנרפא הנגע, הוא מטהר אותו בהבאת ציפורים (ראה להלן), שנאמר: וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב (ויקרא יד ד), ואמרו: הציווי בכהן, והלקיחה בכל אדם (תורת כהנים שם ט).

לקיחת הציפורים

שתי הציפורים החיות, מצותן שתהא לקיחתן כאחת (נגעים יד ה; רמב"ם שם יא ח), שנאמר: וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים וגו' (ויקרא יד ד), שתהא לקיחתן כאחת (רא"ש ומלאכת שלמה נגעים שם), ואם לקח אחת היום ואחת למחר, כשרות (משנה שם; רמב"ם שם), שנאמר: אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ (שם ו), הכתוב חילקן זו מזו (רא"ש ומלאכת שלמה שם)^[8]. וצריך שיקח את הציפורים לשם טהרת צרעת, שנאמר: וְלָקַח לַמִּטַּהֵר (רמב"ם שם א, על פי תורת כהנים מצורע פרשה א י), ש"למטהר" מיותר, שודאי לטהרת המצורע הן באות, ובא הכתוב ללמדנו שתהא הלקיחה לשם המיטהר (קרבן אהרן שם), אבל אינו צריך ליקח אותן לשם טהרת מצורע זה, אלא אפילו לקחן לשם איש, כשרות לטהר בהן אשה, לשם אשה כשרות לטהר בהן איש, לקחן לטהר בית המנוגע כשרות לטהר בהן אדם, לאדם כשרות לבית המנוגע, שנאמר: ולקח למטהר (תורת כהנים שם; רמב"ם שם ח).

טהרה ראשונה

כיצד מטהרים את המצורע - בטהרה ראשונה - מביא מזרק של חרס חדש, ונותן לתוכו רביעית מים חיים הראויים לקדש אותם למי-חטאת (ראה ערכו), ושיעור זה הוא מדברי סופרים, ומביא שתי ציפורים, ושוחט את הברורה שבשתיהן על המים שבכלי חרס, וממצה עד שיהא הדם ניכר במים, ונוטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת ועם שלשתן את הציפור החיה, וכורך את האזוב עם הארז בלשון של זהורית - והוא שני התולעת - וסומך להם ראשי אגפים - כנפים - וראש הזנב של הציפור החיה, וטובל ארבעתם במים שבכלי ובדם שעליהם, ומזה שבע פעמים על גב ידו של המצורע, ומשלח את הציפור החיה על פני השדה, ואחר כך מגלח הכהן את המצורע, והמצורע מכבס את בגדיו וטובל (רמב"ם שם יא א, על פי ויקרא יד ה-ח ונגעים יד א-ב).

קבורת הציפור השחוטה

לאחר שמיצה דם הציפור השחוטה לתוך המים (ראה לעיל) חופר וקובר הציפור השחוטה בפניו (נגעים יד א; יונתן ויקרא יד ז; רמב"ם שם) של המצורע (יונתן שם), ודבר זה הלכה מפי הקבלה (רמב"ם שם); ויש שכתבו שקוברה בפניו כיון שאסורה בהנאה (ראה ערך צפרי מצורע. ר"ש וברטנורא שם), וצריך לקברה בפני המצורע מפני החשד, שלא יחשדנו שהוא אוכלה (תוספות יום טוב שם).

שילוח הציפור החיה

כשהוא משלח את הציפור החיה (ראה לעיל) לא יעמוד ביפו - שחומתה על הים (רש"י קידושין נז ב ד"ה יפו) - ויזרקנה לים, בגבת - שחומתה ליד המדבר (רש"י שם ד"ה בגבת) - ויזרקנה למדבר, ולא יעמוד חוץ לעיר ויזרקנה לעיר, שנאמר: וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה (ויקרא יד ז. גמ' שם), שמשמע למקום זרע, ולא לים ולא למדבר ולא לצדי העיר (ר"ש משנץ לתורת כהנים מצורע פרשה ב ה).

ואין המטהר הופך פניו לא לים ולא לעיר ולא למדבר, שנאמר בטהרת בית המנוגע: וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה (ויקרא יד נג. נגעים יד ב; רמב"ם טומאת צרעת יא א), "אל פני השדה" - ולא לים ולא למדבר (קרית ספר שם).

וצריך שיעמוד בעיר ויזרקנה אל מחוץ לחומה (גמ' שם; רמב"ם שם), שנאמר בטהרת בית המנוגע: וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר (ויקרא שם).

תגלחת ראשונה

לאחר שילוח הציפור החיה, מגלח הכהן את המצורע (ראה ערך תגלחת מצורע. נגעים יד ב; רמב"ם שם). כיצד מגלחו, מעביר תער על כל בשרו הנראה, אפילו בית השחי ובית הערוה, ומגלח שער כל הגוף עד שייעשה כדלעת, שנאמר: וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ (ויקרא יד ח. רמב"ם שם, על פי סוטה טז א). אם כן למה נאמר בתגלחת שניה: אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו (ויקרא יד ט), לרבות כל כיוצא באלו, ולמעט שיער שבתוך החוטם (רמב"ם שם, על פי גמ' שם ב), לפי שאינו נראה (רמב"ם שם), או לפי שאינו ברוב בני אדם (ראב"ד שם). וצריך שיגלח בתער, ואם גילח שלא בתער לא עשה כלום, וצריך שיגלח את כולו, ואם שייר שתי שערות לא עשה כלום (נגעים שם ד; רמב"ם שם ג). ואף על פי שהמקיף ראשו עובר בלאו (ראה ערך הקפת הראש), וכן המשחית זקנו עובר בלאו (ראה ערך השחתת הזקן), מצות עשה של תגלחת מצורע דוחה לא תעשה (ראה ערך עשה דוחה לא תעשה) של הקפת-הראש (ראה ערכו) ושל השחתת-הזקן (ראה ערכו. כן משמע מיבמות ה א, ונזיר מ ב). וכן אם היה המצורע נזיר, שהוא אסור לגלח שיער ראשו (ראה ערך נזירות), מצות עשה של תגלחת מצורע דוחה לאו של גילוח נזיר (כן משמע מיבמות שם, ורמב"ם נזירות ז טו).

במה מטמא לאחר טהרה ראשונה

מצורע שנתרפא מצרעתו, טהרה ראשונה, שהיא בהבאת צפרים ובגילוח ובטבילה (ראה לעיל), מטהרתו מלטמא בביאה אל הבית (נגעים שם; רמב"ם טומאת צרעת שם) - שהיה מטמא בעודו מצורע מוחלט (ראה ערך מצורע) - ומלטמא במשכב ומושב (ראה ערך הנ"ל. ר"ש ורא"ש נגעים שם; רמב"ם שם), וכן מעיינותיו אינם אב הטומאה, כמו מעיינותיו של מצורע מוחלט (ראה ערך הנ"ל. חזון איש נגעים יא ס"ק יד), אבל מטמא הוא כשרץ (נגעים שם), היינו שהוא אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע, אבל לא לטמאם במשא (כלים א א; רמב"ם שם ב), שנאמר בטהרה השניה בסוף שבעת ימי סיפורו: וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וגו' (ויקרא יד ט), מלמד שקודם לכן היה מטמא בגדים, וכשם שהוא מטמא בגדים במגע, כך הוא מטמא אדם במגע (בבא בתרא ט ב; רמב"ם שם), שכל המטמא בגדים מטמא אדם (רמב"ם שם), שנאמר כיבוס בגדים בימי סיפורו - היינו בסוף ימי סיפורו (ויקרא שם) - ונאמר כיבוס בגדים בימי חילוטו (ויקרא שם ח), מה להלן מטמא אדם, אף כאן מטמא אדם (גמ' שם). ומותר להיכנס לפנים מן החומה (נגעים שם; רמב"ם שם), שנאמר: וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה (ויקרא יד ח. רא"ש נגעים שם). ואף מותר להיכנס למחנה לוייה (תוספות פסחים סז ב ד"ה שכן, ויומא ל ב ד"ה אי, וראה ערך שלוח מחנות) מן התורה (תוספות יומא שם)^[9], ואינו טעון פריעה ופרימה (תוספות פסחים שם; ראב"ד טומאת צרעת שם ד).

כיבוס בגדים וטבילה

לאחר התגלחת מכבס המצורע את בגדיו (נגעים ד ב; רמב"ם טומאת צרעת יא א), שנאמר: וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו (ויקרא יד ח. פירוש המשניות לרמב"ם שם), והכיבוס הוא לטהרם מטומאת אב הטומאה של משכב ומושב (תורת כהנים מצורע פרשה ב ו, לגירסתנו וגירסת הר"ש נגעים יד ב) - שכבר אינו מטמא בימי סיפורו (ראה לעיל) - אבל עדיין הוא מטמאם טומאת ראשון לטומאה במגע (ראה לעיל. רא"ש נגעים שם). לאחר הכיבוס טובל המצורע (משנה שם; רמב"ם שם) במי מקוה (תורת כהנים שם ט; רמב"ם מקואות א ה)^[10].

מה מעכב הטהרה

תגלחתו של המצורע, וכן טבילתו והזאתו, מעכבות, ושאר כל מעשיו - שילוח הציפור וכיבוס בגדיו (ר"ש נגעים יד ד; ראב"ד טומאת צרעת יא ד) וקבורת הציפור השחוטה (חסדי דוד לתוספתא נגעים (צוקרמאנדל) ח ה) - אינם מעכבים (תוספתא שם; ר"ש שם, בשמו; ראב"ד שם). שנאמר: וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר וגו' וְטִהֲרוֹ (ויקרא יד ז) בדברים הנעשים בגופו, והם הזאה וגלוח וטבילה. יכול יהא מסולק בהזאה בלבד, תלמוד לומר: וְשִׁלַּח וגו' (שם) וְכִבֶּס וגו' וְגִלַּח וגו' וְרָחַץ וגו' (שם ח. תורת כהנים מצורע פרשה ב ד, ור"ש שם). יכול יהיו כולם מעכבים אותו, נאמר למעלה בהזאה: וְטִהֲרוֹ (ויקרא שם ז), ונאמר למטה לאחר גמר סדר טהרה ראשונה: וְטָהֵר (שם ח), מה טהרה האמורה למעלה בדברים הנעשים בגופו, היינו הזאה, אף טהרה האמורה למטה בדברים הנעשים בגופו (תורת כהנים שם, וקרבן אהרן שם).

ארבעה מינים שבמצורע, והם הציפור החיה, ועץ הארז, והאזוב, ושני התולעת מעכבים זה את זה (משנה מנחות כז א; רמב"ם שם א).

טהרה שניה

לאחר התגלחת והטבילה מונה המצורע שבעה ימים - והם ימי סיפורו (ראה ערך נגעי אדם), ויום תגלחתו עולה לו למנין שבעה (תוספות הרא"ש מועד קטן טו ב, בשם הספרא) - וביום השביעי מגלח המצורע תגלחת שניה, כמו התגלחת הראשונה, ומכבס בגדיו וטובל (נגעים יד ג; רמב"ם שם ב), שנאמר: וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וגו' וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר (ויקרא יד ט). טבילתו ביום השביעי נעשית ביום, כדין שאר טמאים (ראה ערך טבילה: זמנה), והרי הוא טבול יום עד הערב (נגעים יב ג; רמב"ם שם ומחוסרי כפרה ד א), ואינו צריך להמתין מלטבול עד ליל שמיני שיעברו שבעת ימי סיפורו (חסדי דוד לתוספתא שם). וצריך לגלח את שערו קודם הטבילה (נזיר ס ב), שנאמר: יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וגו' וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ יגלח (ויקרא שם. תוספות שם ד"ה ותעלה), והמצורע טהרתו תלויה בתגלחת (משנה נזיר מד ב; תורת כהנים מצורע פרק ב), ולכן אם טבל קודם הגילוח לא עלתה לו טבילה, וצריך לחזור ולטבול אחר הגילוח (תוספות שם ד"ה א"ל; פירוש הרא"ש שם ד"ה אבל מצורע), שלמדים מהאמור בהזאת מצורע: וְטִהֲרוֹ (ויקרא יד ז), שכל הנעשה בגופו מעכב בטהרתו (ראה לעיל. ראב"ד לתורת כהנים שם).

כשלא גילח בשביעי

נתאחר המצורע ולא גילח בשביעי, יגלח בשמיני, או אפילו לאחר כמה ימים, וטובל לאחר הגילוח, ומעריב שמשו (רמב"ם מחוסרי כפרה ד ב, על פי נזיר מד ב), שנאמר: וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ (ויקרא יד ט). מה תלמוד לומר "יגלח" - והרי כבר נאמר באותו פסוק: יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וגו' (שם. קרבן אהרן לתורת כהנים מצורע פרק ב ה) - ליתן אחריות לתגלחת, שאם לא גילח בשביעי מגלח בשמיני, בתשיעי ובעשירי (תורת כהנים שם).

במה מטמא לאחר טהרה שניה

בטהרה שניה - שהיא גילוח וטבילה ביום השביעי של ימי סיפורו (ראה לעיל) - הוא נטהר מלטמא כשרץ, ועדיין הוא טבול-יום (ראה ערכו), ואוכל במעשר שני, ואינו אוכל בתרומה (ראה ערך טבול יום. נגעים יד ג; רמב"ם טומאת צרעת יא ב), ופוסל את התרומה במגעו (ראה ערך הנ"ל: מגעו. ר"ש וברטנורא שם). העריב שמשו אוכל בתרומה, ועדיין הוא מחוסר כפורים (ראה ערך מחסר כפרה) עד שיביא קרבנותיו (נגעים שם; רמב"ם שם).

במה מטמא לאחר טהרה שלישית

הטהרה השלישית, והיא הבאת קרבנותיו ביום השמיני (ראה להלן: הבאת קרבנותיו), באה לטהרו לאכילת קדשים (ראה לעיל) ולביאת מקדש (ראה ערך מחסר כפרה. כן משמע מתוספתא נגעים (צוקרמאנדל) ח ט, וגמ' זבחים לג א, ורמב"ם ביאת מקדש ג ז). ואין הקרבנות באים לכפר על חטא, שמשעה שנצטרע נתכפר לו על אותם חטאים שהנגעים באים עליהם (ראה ערך נגעי אדם). אלא שהצריכה תורה כפרה לטהרתו, כדרך שהצריכה כן בזב וזבה וביולדת (ראה ערך הנ"ל. רש"י סוטה טו א ד"ה וכי), ובהקרבת קרבנותיו תיגמר טהרתו (רמב"ם במנין המצוות בתחילת מחוסרי כפרה), ואף על פי שכבר נתכפר לו על ידי צרעתו, השלמת הכפרה היא בהבאת קרבנותיו (חיים שאל א קא, ושו"ת חתם סופר או"ח קעד, בדעת רש"י מנחות צא ב ד"ה הני מילי).

הבאת קרבנותיו

קרבנות העשיר

ביום השמיני מקריב המצורע שלש בהמות: חטאת, אשם ועולה (נגעים יד ז; רמב"ם שגגות י ג, ומחוסרי כפרה א ב), שנאמר: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִם וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה (ויקרא יד י). וצריך שיהיו האשם והעולה שוים - במראה ובקומה ובדמים (מאירי יומא סב ב) - שנאמר: יקח שני כבשים, מה תלמוד לומר "שני", והרי מיעוט כבשים שנים, אלא שיהיו שניהם שוים, ומניין שאף על פי שאין שוים כשרים, תלמוד לומר: כבש, כבש - ריבה (גמ' שם), היינו שנאמר: וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד (ויקרא יד יב), והיה יכול לומר: ולקח הכהן את האחד, ובא "הכבש" לרבות שהם כשרים אף על פי שאינם שוים (מאירי שם).

קרבנות העני

ואם היה המצורע עני, ואין ידו משגת (ראה ערך השג יד), מביא חטאת העוף ועולת העוף (נגעים שם; רמב"ם שם ושם) וכבש לאשם (רמב"ם שם ושם), שנאמר: וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם וגו' וּשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְהָיָה אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה (ויקרא יד כא-כב).

נסכים

ומביא עם קרבנותיו נסכים, שאם היה עשיר מביא שלשה עשרונים סולת, אחד לחטאתו, ואחד לאשמו, ואחד לעולתו (מנחות צא א; רמב"ם מעשה הקרבנות ב ו), שנאמר בקרבנו: וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן (ויקרא יד י), ובמנחת נסכים הכתוב מדבר (גמ' שם), וטעונים רביעית יין לכל עשרון משלשתן, כשאר נסכי הכבשים (ראה ערך נסכים. רמב"ם שם, על פי גמ' שם). ומצורע עני מביא עשרון אחד לאשמו, שנאמר בקרבנו: וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה (ויקרא יד כא. תורת כהנים מצורע פרשה ג ב; מנחות פט א). בין שהיה המצורע עשיר ובין שהיה עני, הרי זה מביא לוג אחד שמן (ראה ערך לג שמן של מצורע. תורת כהנים שם), שנאמר בעשיר: וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן (ויקרא יד י), ונאמר בעני: וְלֹג שָׁמֶן (שם כא)^[11].

עני שהביא קרבן עשיר

מצורע עני שהביא קרבן עשיר - יצא (נגעים יד יב)^[12], שנאמר במצורע עני: תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת (ויקרא יד לב), מלמד שעני שהביא קרבן עשיר - יצא (תורת כהנים מצורע פרשה ד טז; כריתות כח א), ש"תורת" משמע שתורה אחת לכל המצורעים (רש"י שם ד"ה תורת), ואפילו לכתחילה מביא, ותבוא עליו ברכה (ר"ש ורא"ש נגעים שם).

עשיר שהביא קרבן עני

עשיר שהביא קרבן עני - לא יצא (נגעים שם; תורת כהנים שם; רמב"ם שגגות י יג, ומחוסרי כפרה ה י), שנאמר בעשיר: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע (ויקרא שם ב), ומאחר שמקרא אחד מרבה ואחד ממעט, מסתבר שעני יוצא בקרבן עשיר ש"מעלין בקודש", ועשיר אינו יוצא בשל עני "שאין מורידין" (תורת כהנים שם, וכריתות שם, לפי רש"י שם ד"ה זאת וד"ה תורת).

כשהעשיר או העני לפני שהשלים הקרבנות

מצורע עני שהביא מקצת קרבנותיו והעשיר, או עשיר והעני, נחלקו תנאים: יש אומרים שהכל הולך אחר החטאת (רבי שמעון בנגעים שם יא); ויש אומרים שהכל הולך אחר האשם (רבי יהודה במשנה שם), וכן הלכה (רמב"ם מחוסרי כפרה ה ט); ויש אומרים שהכל הולך אחר ציפורים (רבי אליעזר בן יעקב בערכין יז ב, וכריתות ט ב).

זמן ההבאה כשאיחר תגלחתו

איחר המצורע וגילח תגלחת שניה ביום השמיני - במקום ביום השביעי (ראה לעיל: סדר הטהרה) - נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאינו מביא קרבנותיו בו ביום (רבי עקיבא בתורת כהנים מצורע פרק ב ז, לגירסת רבנו הלל שם, ותוספות נזיר מד ב ד"ה א"ל, ופירוש הרא"ש שם, ור"ש ורא"ש נגעים יד ז), שנאמר: וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח וגו' וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח (ויקרא יד ט-י), והמילה "והיה" מיותרת, ובאה ללמדנו שאם יגלח בשביעי, אז ביום השמיני יקח (קרבן אהרן לתורת כהנים שם), שצריך לטבול לאחר תגלחת (ראה לעיל: שם), והרי הוא טבול-יום (ראה ערכו) עד שיעריב שמשו, ולכן אינו יכול להביא קרבנותיו עד למחר (תוספות ופירוש הרא"ש ומאירי נזיר שם), שאין המצורע מביא קרבנותיו אלא אם כן היה מעורב שמש (תוספות שם), וכן הלכה (רמב"ם מחוסרי כפרה ד ב; מאירי שם).

• ויש אומרים שמביא קרבנותיו בשמיני (רבי עקיבא בתורת כהנים שם, לגירסתנו ולגירסת המפרש נזיר שם ד"ה אמר לו; רבי טרפון בתורת כהנים שם, לפי ר"ש ורא"ש נגעים שם), ואינו צריך הערב שמש להבאת קרבנותיו, לפי שהוא טהור ועומד משעת טבילה ראשונה שטבל אחרי התגלחת הראשונה (ראה לעיל: שם), שנאמר בה: וְטָהֵר (ויקרא יד ח. המפרש שם).

טבילה ביום השמיני

מצורע שצריך להכניס ידיו ורגליו לעזרה לשם מתן בהונות מדם האשם ומהשמן (ראה להלן. רש"י יומא ל ב ד"ה ועומד וד"ה ששם) נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שטובל בלשכת המצורעים (ראה ערך לשכות) ביום השמיני, ונכנס לשער ניקנור (תנא קמא בנגעים יד ח, ותוספתא נגעים (צוקרמאנדל) ח ט, וגמ' יומא ל ב), ואף על פי שכבר טבל מאמש הצריכוהו לחזור ולטבול, מפני שהיה רגיל בטומאה בימי חלוטו, ואינו נזהר מן הטומאה, ולכן חוששים לו שמא נטמא לאחר שטבל, וכן הלכה (רמב"ם מחוסרי כפרה ד א).

• ויש אומרים שאינו צריך טבילה (רבי יהודה במשנה ותוספתא וגמ' שם), שכבר טבל מבערב (ראה לעיל: סדר הטהרה. רבי יהודה בתוספתא וגמ' שם).

עמידתו בשעת הבאת קרבנות

וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם (ויקרא יד יא), למדנו שהם - המצורע וקרבנותיו - טעונים כולם עמידה (תורת כהנים מצורע פרשה ג ג). ומעמידם בשער ניקנור, שנאמר: לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (ויקרא שם. תורת כהנים שם ו), שכל מקום שנאמר "לפני ה' " זהו שער ניקנור (ירושלמי סוטה א ה), שהוא הפתח שבו דרך כניסה ויציאה לכל באי העזרה (רש"י סוטה ח א ד"ה לפני ה'; פני משה לירושלמי שם), והוא כנגד קדש הקדשים (רמב"ם סוטה ג ג), ומעמידם אחוריהם למזרח (תורת כהנים שם) ופניהם למערב (תורת כהנים שם; רמב"ם מחוסרי כפרה ד ב), והמצורע טעון עמידה בשער ניקנור מתחילת הקרבת הקרבנות (רי"ז הלוי שם, על פי התורת כהנים והרמב"ם שם)^[13].

המצורע עומד חוץ לעזרת ישראל - שהרי מחוסר-כפרה (ראה ערכו) הוא, ואסור להיכנס למחנה שכינה (ראה ערך טומאת מקדש וקדשיו. רש"י פסחים פה ב ד"ה שערי עזרה, ושם צב א ד"ה מצורע) - כנגד פתח מזרחי באסקופת שער ניקנור (רמב"ם מחוסרי כפרה ד ב), ששערי ניקנור לא נתקדשו, מפני שהמצורעים עומדים שם (פסחים פה ב).

הנפת האשם

הכהן לוקח את האשם כשהוא חי, ומניפו עם לוג השמן במזרח, כדרך כל התנופות (ראה ערך תנופה), והמצורע מכניס שתי ידיו לעזרה, וסומך על האשם (נגעים יד ח; רמב"ם שם).

נתינת הדם

ושוחטים אותו, ושני כהנים מקבלים את דמו, אחד מקבלו בכלי וזורקו על המזבח - כשאר אשמות (ראה ערך זריקה) - ואחד מקבלו בידו, ובא לו אצל המצורע (נגעים שם; זבחים מז ב; רמב"ם שם), הכהן בפנים העזרה, והמצורע מבחוץ (רמב"ם שם) - לעזרה, בשער ניקנור (ראה לעיל) - ומכניס המצורע את ראשו וידו ורגלו, והכהן נותן עליהם מן הדם שבכפו (נגעים שם ט; רמב"ם שם). ואף על פי שמחוסר כפרה הוא, ואסור לו להיכנס למחנה שכינה (ראה ערך טומאת מקדש וקדשיו), כיון שאינו נכנס כולו אלא מכניס אבריו בעזרה, ביאה במקצת אין שמה ביאה (ראה ערך הנ"ל וערך ביאה במקצת), ואף אם שמה ביאה, גזירת הכתוב היא להתירו להכניס אבריו בעזרה (רש"י פסחים פה ב ד"ה עומדין, על פי גמ' זבחים לב ב). ונחלקו תנאים:

• יש אומרים שמכניס המצורע את ראשו, ונותן הכהן מן הדם על תנוך אזנו הימנית, ואחר כך מכניס ידו הימנית, ונותן על בוהן ידו, ואחר כך מכניס רגלו הימנית, ונותן על בוהן רגלו (כן משמע מתנא קמא בנגעים שם), ולא יכניסם בבת אחת גזירה שמא יכניס ראשו ורובו ויהא ענוש כרת, אלא יכניסם בזה אחר זה (ירושלמי עירובין י יד), ואין איסור דאורייתא בהכנסת אבריו למקדש אחד אחד, שכיון שהוציא אבר אחד משם, ודאי הותר לו עכשיו להכניס האבר האחר לתת עליו את הדם (חזון איש נגעים יב ס"ק כג), וכן הלכה (רמב"ם שם).

• ויש אומרים שלושתם היה מכניס כאחת (רבי יהודה בנגעים שם), שאם יכניסם בזה אחר זה יטמא המקדש שלש פעמים (ירושלמי שם).

ומיד שנתן הדם צריך להוציא אבריו מהעזרה, ואינו משאירם שם עד שיתן עליהם מן השמן (ראה להלן), אלא מוציאם וחוזר ומכניסם (חזון איש שם).

תנוך ובוהן

איזהו תנוך האוזן, זהו גדר האמצעי של האוזן (ראה ערך אוזן: צורת האוזן. תורת כהנים מצורע פרק ג ה; רמב"ם מחוסרי כפרה ה א). בוהן יד, וכן בוהן רגל, הוא הפרק האמצעי שבגודל (ראב"ד לתורת כהנים שם). נתן על צדי הבהונות כשר, על צדי צדיהם פסול (מנחות י א; רמב"ם שם).

נתינת השמן

לאחר שנתן הדם על הבהונות, נוטל הכהן מלוג השמן ויוצק לתוך כפו השמאלית של חברו, וטובל אצבעו הימנית בשמן שבכפו, ומזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים, על כל הזיה טובל אצבעו בשמן, ואחר כך בא אצל המצורע, ונותן מן השמן על מקום דם האשם, בתנוך אזנו ובוהן ידו ובוהן רגלו, והנותר מן השמן שבכפו יתננו על ראש המיטהר (נגעים יד י; רמב"ם שם ד ב).

כשאין לו בוהן או אוזן

מצורע שאין לו בוהן יד או בוהן רגל או אוזן ימנית, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאין לו טהרה עולמית (תנא קמא בנגעים שם ט, ותורת כהנים מצורע פרק ג יא), ונשאר לעולם מחוסר כפרה (ראה לעיל: סדר הטהרה. רמב"ם שם ה א), לפי שצריך "קרא-כדכתיב (ראה ערכו)" [שמה שנכתב במקרא בדוקא הוא], ובמקרא נאמר שיתן הכהן על בוהן ידו, ועל בוהן רגלו, ועל תנוך אזנו הימנית (כן משמע מסנהדרין מה ב, ורש"י ד"ה ר' אליעזר), וכן הלכה (רמב"ם שם).

• ויש אומרים שאין צריך "קרא כדכתיב", שלא לעכב נאמר אלא למצוה (רבי אליעזר ורבי שמעון בנגעים שם, ותורת כהנים שם, לפי סנהדרין שם, ורש"י שם), אלא שנחלקו אם נותן על מקומו ויוצא (רבי אליעזר בנגעים ותורת כהנים שם), שעדיף לתת על מקומו של הבוהן, שמתקיים בכך "ידו הימנית" אף על פי שאינו נותן על הבוהן (ראב"ד לתורת כהנים שם); או שנותן על שמאלו ויוצא (רבי שמעון בנגעים ותורת כהנים שם), שעדיף לתת על שמאלו, שמתקיים בכך "בוהן יד", אף על פי שאינו מתקיים "ידו הימנית" (ראב"ד שם), ואם אין לו אף בוהן שמאל, נותן על מקום בוהן ימין (חזון איש נגעים יב ס"ק כב).

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שלא נאמרו הדברים אלא כשנקטע הבוהן לאחר שהוזקק לטומאה, אבל אם נקטע קודם לכן, לדברי הכל נותן על מקומו (תוספות סנהדרין מה ב ד"ה אין; תוספות הרא"ש שם).

• יש אומרים שלא אמרו שאין לו טהרה אלא כשנקטע משנזקק לטהרה (ר"ש ורא"ש וברטנורא נגעים שם; תוספות שנץ סנהדרין שם), היינו ביום הבאת קרבנותיו (חזון איש נגעים שם), אבל אם נקטע קודם לכן, אף על פי שהיה לו בוהן בשעת חילוטו - נותן על מקומו (תוספות יום טוב נגעים שם, לדעה זו), שכל שאין לו בוהן מתחילה, מתקיים "קרא כדכתיב" במקומו, שזהו בוהן שלו (תוספות יום טוב שם, על פי תוספות סנהדרין שם ור"ש נגעים שם).

• ויש אומרים שאף אם היה קטוע קודם לכן אין לו טהרה עולמית (רמב"ם שם, לפי התוספות יום טוב שם), שלהלכה אין הטעם משום שצריך "קרא כדכתיב", אלא משום שנאמר: תהיה, שכל הכתוב בפרשה מעכב (תוספות יום טוב שם), או שאף משום "קרא כדכתיב" כל שהבוהן קטוע אין לו טהרה, אף על פי שנקטע מקודם, שלעולם אין הפרק העליון נקרא בוהן (חוות יאיר קסז).

הקרבת החטאת והעולה

לאחר שהקריב את אשמו, מקריב את חטאתו ואת עולתו (רמב"ם שם ד ב), היינו מקודם החטאת ואחר כך העולה (כן משמע מפסחים נט א, ותוספות ד"ה דכתיב), שנאמר: וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וגו' (ויקרא יד יב) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה (שם יט).

הקדים עולתו לחטאתו, מה שעשה - עשוי (תוספתא נגעים (צוקרמאנדל) ח י; פסחים נט א), שנאמר: וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה (ויקרא שם כ), שהעלה כבר (גמ' שם). ולכן אף על פי שנאמר במצורע: תִּהְיֶה (ויקרא יד ב), ודרשו: בהווייתה תהא (מנחות ה א), שכל הכתוב בפרשת טהרת המצורע מעכב בטהרתו (ראה לעיל: סדר הטהרה), אין סדר הקרבת החטאת והעולה מעכב (תוספות פסחים נט א ד"ה זה; ראב"ד לתורת כהנים מצורע פרק ג יד).

הקדים חטאתו לאשמו, תעובר צורתה, ותצא לבית השריפה (תוספתא שם; מנחות ה א; רמב"ם מחוסרי כפרה ה ג), שנאמר במצורע: תהיה, בהווייתה תהא (גמ' שם). ואף אם לא הקדים אלא השחיטה, שאינה עבודה (ראה ערך שחיטה) - ולא נאמר עליה תהיה (רש"י שם ד"ה ה"מ דכתיבא) – פסולה, משום שהיא מחוסרת זמן (ראה ערך מחסר זמן. גמ' שם).

עיכוב מלאכול בקדשים

הקרבת החטאת מעכבתו מלאכול בקדשים (פסחים נט א, ונזיר ס א; רמב"ם שם א ה).

ואם העולה מעכבת, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שכשם שחטאתו ואשמו מעכבים אותו - שהחטאת מעכבת כדרך שמצינו ביולדת (ראה ערכו), והאשם מעכב שהרי ממנו מתן הדם לבהונות (רש"י פסחים נט א, וכריתות ט ב ד"ה דבר המכשירו) - כך עולתו מעכבתו (רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה בפסחים שם, וערכין כא א).

• ויש אומרים שאין העולה מעכבת, שנאמר: וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר (ויקרא שם), יכול יהיו כולם מעכבים אותו, תלמוד לומר: וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר (שם יט), מלמד שהכפרה תלויה בחטאת (תורת כהנים מצורע פרק ג יג), וכן הלכה (רמב"ם שם).

נתרפא וחזר ונתנגע קודם הבאת קרבנות

מצורע שנתנגע ונתרפא, וחזר ונתנגע, כגון שנרפא והביא צפרים וספר שבעה, ולא הספיק להביא קרבנותיו עד שחזר ונתנגע (כן משמע מתוספתא כריתות (צוקרמאנדל) א יד, ונגעים (צוקרמאנדל) ט ז; רש"י כריתות ט ב ד"ה שנתנגע), או שטרם הספיק לספור שבעה, ורק הביא ציפורים (כן משמע מתוספתא שם ושם; שיטה מקובצת שם), נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שמביא קרבן אחד על הכל (סתם משנה כריתות שם; רבי אליעזר בתוספתא שם ושם), שנאמר: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע (ויקרא יד ב), תורה אחת למצורעים הרבה (גמ' כריתות שם), ואף על פי שנתנגע בנגע השני ביום השמיני, וכבר יצאה עליו שעה שראויה להביא קרבנותיו, הרי זה מביא קרבן אחד על הכל (שיטה מקובצת שם).

• יש אומרים שמביא קרבן אחד על הכל, עד שיביא אשמו, שאם הביא אשמו ונתנגע, הביא אשמו ונתנגע, מביא קרבן על כל אחד ואחד (חכמים בתוספתא שם ושם), וכן הלכה (רמב"ם מחוסרי כפרה ה ח), כדרך שהאשם קובע בעניות או בעשירות (ראה לעיל. כסף משנה שם).

• ויש אומרים שמביא קרבן אחד על הכל, עד שיביא חטאתו, שאם הביא חטאתו ונתנגע, הביא חטאתו ונתנגע, מביא קרבן על כל אחד ואחד (רבי שמעון בתוספתא שם ושם).

בספק מצורע

טהרה ראשונה ושניה

ספק מצורע מוחלט, כגון שני מצורעים שבאו אל הכהן, והחליט אחד מהם, ולא הספיק להחליט את השני עד שנתחלפו לו (ירושלמי נזיר ח ב), שכל אחד מהם ספק מוחלט הוא (פני משה שם), או שמתחילה החליטו הכהן מספק, שלא ידע אם נגע גמור הוא (רבנו גרשום כריתות כו א ד"ה אלא מעתה; תוספות נזיר נה ב ד"ה אוכל), שנרפא מצרעתו, מטהרים אותו בעץ ארז ואזוב וצפרים כמצורע ודאי (תוספתא מסכת נזיר (ליברמן) פרק ו א; נזיר ס א; רמב"ם נזירות י ב), שאם מצורע הוא באים הם לחובתו, ואם אינו מצורע אין כאן משום חולין בעזרה, שכן עשייתם בחוץ (ראה לעיל: סדר הטהרה. גמ' שם), ומגלח תגלחת ראשונה, ומונה שבעה ימים, ומגלח ביום השביעי תגלחת שניה (תוספתא שם; גמ' שם; רמב"ם שם). במה דברים אמורים כשהיה המצורע קטן או אשה, אבל אם היה איש גדול אינו מגלח מספק, שמא אינו מצורע והוא מקיף פאת ראשו - ומשחית פאת זקנו (תוספות נזיר נז ב ד"ה והא) - שלא במקום מצוה (נזיר נז ב; רמב"ם שם ט).

הבאת חטאת

ביום השמיני אם היה עני מביא חטאת-העוף-הבאה-על-הספק (ראה ערכו), ומתנה: אם מצורע אני הרי זו חטאתי, ואם אינני מצורע הרי זו ספק (תוספתא שם); ואם היה עשיר כיצד יעשה, להביא חטאת בהמה אינו יכול, שאין חטאת בהמה באה על הספק (ראה ערך הנ"ל), ולהביא חטאת העוף אינו יכול, שהעשיר שהביא קרבן עני לא יצא (ראה לעיל: הבאת קרבנותיו), כיצד עושה, כותב נכסיו לאחרים ונמצא שהוא עני, ומביא חטאת העוף הבאה על הספק (תוספתא שם; רמב"ם נזירות י ב).

הבאת אשם

באשם, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שמביא אשמו ולוגו עמו, ומעמיד את האשם בשער ניקנור, ומתנה עליו ואומר: אם מצורע אני הרי זה אשמי וזה לוגי, ואם לאו יהא זה שלמי נדבה, וצריך לעשות בו סמיכה ותנופת חזה-ושוק (ראה ערכו. רבי שמעון בתוספתא שם, ובגמ' זבחים עו א) כחומר השלמים (רש"י שם ד"ה וסמיכה), וכן הלוג יהא נדבה (גמ' שם ב) אם אינו מצורע (רש"י שם ד"ה לוג זה). וקומצו ומקטיר הקומץ כדין נדבת שמן (ראה ערך מנחות), ומוסיף בו שמן למלאות הלוג (זבחים עו ב), ונותן ממנו מתן שבע ומתן בהונות ועל ראש המצורע (כן משמע מתוספות שם ד"ה לוג).

• ויש אומרים שאין מביאים אשם כלל, לפי שמביא קדשים לבית הפסול (כן משמע מחכמים בתוספתא שם, וגמ' נדה ע ב), שמא אינו מצורע, ושלמים הם שזמן אכילתם לשני ימים ולילה אחד (ראה ערך שלמים), ואם ישאר מהבשר ליום השני אי אפשר יהיה לאכלו שמא אשם הוא, ואשם אינו נאכל אלא ליום ולילה (ראה ערך אשם), ואין-מביאין-קדשים-לבית-הפסול (ראה ערכו. רש"י נדה שם ד"ה לבית הפסול), וכן הלכה (כן משמע מרמב"ם נזירות י ח).

בבית המנוגע

אף טהרת בית-המנוגע (ראה ערכו וערך נגעי בתים) מצות עשה היא, ונכללת היא במנין המצוות בכלל מצות העשה של טהרת מצורע (מנין המצוות מ"ע קי; סמ"ג רמזי מ"ע רלו; חינוך קעג)^[14].

מוסגר ומוחלט

בית המנוגע שנרפא הנגע שבו, כגון שהסגירו הכהן פעם שניה, וראה בסוף ימי ההסגר שאין בו נגע, או שכהה הנגע (ראה ערך הנ"ל), הרי זה קולף מקום הנגע, ומטהר את הבית בצפרים; וכן אם פשה הנגע או עמד בעיניו בסוף שבוע שני, וחילץ את האבנים שבהן הנגע, וטח את הבית והסגירו שבוע שלישי, וראה הכהן בסוף ימי ההסגר שלא חזר הנגע (ראה ערך הנ"ל), מטהרים את הבית בצפרים (נגעים יג א; תורת כהנים מצורע פרשה ז יב; רמב"ם טומאת צרעת טו ב), אבל בית שהוחלט לטומאה צריך נתיצה (ראה ערך הנ"ל), ואין לו טהרה מטומאתו (כן משמע מתורת כהנים שם פרק ה טו).

אמירה בידי הכהן

כשרואה הכהן שהבית טהור, צריך שיאמר: טהור הוא, שנאמר: וְאִם בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת אַחֲרֵי הִטֹּחַ אֶת הַבָּיִת וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַבַּיִת כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע (ויקרא יד מח. יראים תסג).

סדר הטהרה

כיצד מטהרים את הבית המנוגע לאחר החליצה והטיחה - או לאחר ההסגר באופן שאינו טעון חליצה וטיחה (ראה לעיל) - מביא מים חיים בכלי חרס, ושתי צפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת, כטהרת אדם לכל דבר (ראה לעיל: סדר הטהרה) מלבד ההזאה, שבבית מזה שבע פעמים על המשקוף של הבית מבחוץ (רמב"ם שם ח), שנאמר: וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב, וְשָׁחַט אֶת הַצִּפֹּר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים, וְלָקַח אֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים וְהִזָּה אֶל הַבַּיִת שֶׁבַע פְּעָמִים, וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת וגו' (ויקרא יד מט-נב), ואם הזה עליו מכל מקום - יצא (תוספתא נגעים (צוקרמאנדל) ח ג)^[15]. ולאחר מכן: וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וְכִפֶּר עַל הַבַּיִת וְטָהֵר (ויקרא שם נג), וקובר את הציפור השחוטה בפני בעל הבית (יונתן שם).

המטהר

כל סדר טהרת הבית המנוגע במעשה הצפרים וההזאה, אף על פי שלא נאמר בו כהן בפירוש, צריך שייעשה על ידי כהן, שנאמר: וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַבַּיִת וגו' (ויקרא שם מח), ואחר כך נאמר: ולקח לחטא את הבית וגו' ושחט את הצפר וגו' והזה על הבית וגו' (יראים תסג).

קרבנות

בית המנוגע אינו טעון קרבנות לטהרתו, אלא הבאת צפרים בלבד (תורת כהנים מצורע פרק ה טו; רמב"ן עה"ת ויקרא יד נג).

הערות שוליים