מיקרופדיה תלמודית:חרם (חרמי צבור)

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[1] - הטלת איסור על עשיית מעשה מסויים, או הטלת חיוב לעשותו, בתוקף של אלה וארור

יש כח בידי המלך, או הציבור, או בית דין להטיל איסור בתוקף של חרם על עשיית מעשה שמן הדין אין איסור לעשותו, וכן להטיל חיוב לעשות מעשה שמן הדין אין מחויבים לעשותו, בין שהם מטילים החרם על הציבור כולו, ובין שהם מטילים אותו על היחיד (ראה ערך תקנות הקהל). וכן יכול יחיד לאסור או לחייב את עצמו בתוקף של חרם.

חרם במובן של הטלת איסור או חיוב הוא מה שאומרים: כל העושה כך וכך יהא בחרם, או: ארור אשר יעשה כך וכך, או: מחרימים אנו שלא לעשות כך וכך (ראה להלן: הטלתו).

בלשון הראשונים נקראים חרמים הללו בשם חרמי ציבור (רמב"ן במשפט החרם ושאר ראשונים, ראה להלן בגוף הערך), או חרמי קהל (ראה בפרקים הבאים). ויש שנקראו חרמי ביטוי (משפט החרם [מהדורת הר"מ הרשלר] עמ' רצד ורצו). וכתבו ראשונים שהחרמים הללו הם מענין הנידוי והשמתא (ראה ערך נדוי. משפט החרם שם).

גדרו וחומרו

מקורו

חרמי ציבור, יש מהראשונים שכתבו שמתורת משה רבנו לא למדנום, אלא שנתפרשו לנו בדברי-קבלה (ראה ערכו. רמב"ן במשפט החרם עמ' רצד), שנאמר: וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ וגו' (יהושע ו כו. משפט החרם עמ' רצז). וכן במעשה פילגש בגבעה: כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן (שופטים כא יח. משפט החרם שם). וכן החרימו אז בני ישראל: כִּי הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה הָיְתָה לַאֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל ה' הַמִּצְפָּה לֵאמֹר מוֹת יוּמָת (שופטים שם ה), ואמרו: וכי שבועה היתה שם - והרי חרם היה - אלא ללמדך שהחרם הוא השבועה, והשבועה היא החרם (תנחומא וישב ב. משפט החרם עמ' רצו).

יש מן הראשונים מצדדים לפרש את האמור בתורה: כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת (ויקרא כז כט), שהעובר על מה שהסכימו עליו הכל והוחרם לדעתם - חייב מיתה (משפט החרם שם. וראה ריטב"א כתובות לז ב ד"ה הוקשו שאינה אלא אסמכתא).

חומרו

אסור לעבור על חרם (משפט החרם עמ' רצה; שו"ת הר"ן סה), שהחרם מדין שבועה הוא (ראה להלן. שו"ת הר"ן שם, על פי תנחומא וישב ב), והעובר עליו כעובר על השבועה (משפט החרם שם, על פי תנחומא הנ"ל), ופסול לשבועה, לסוברים כן בעובר על שבועת ביטוי (ראה ערך חשוד על השבועה וערך פסולי העדות. תוספות שבועות מו ב ד"ה אבל, בשם רבינו תם; שו"ת הרא"ש קז ו), וכן פסול לעדות (שו"ת הרא"ש שם; טוש"ע חושן משפט לד ה; שו"ת ריב"ש רסו) מהתורה (ריב"ש שם), והוא שיעידו עדים שהעובר על החרם ידע שהטילוהו (שו"ת הרא"ש שם, הובא בדרכי משה שם).

ואמרו שחמש פעמים נאמר במעשה עכן "וגם": חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם (יהושע ז יא), ללמדך שהעובר על החרם כעובר עד חמשה חומשי תורה (תנחומא וישב אות ב, וכן הוא בקיצור בספר חסידים קו, ובכל בו קלט).

וכתבו גאונים שהעובר על החרם הוא בכלל עובד עבודה זרה, שנאמר: וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם (דברים יג יח. שו"ת ריב"ש קעא, בשם הגאונים והרשב"א, והובא בדרכי משה יורה דעה רכח כה), ולא שיהא דין חרם כדין עבודה זרה ממש, לענין שייהרג ולא יעבור על החרם (ראה ערך יהרג ואל יעבור), אלא להפליג בחומר העון אמרו, כדי שיישמר אדם מלעבור עליו (ריב"ש שם).

האם דינו כמוחרם, והאם מכריזים עליו

העובר על חרם של ציבור הרי הוא כמנודה (ראה ערך נדוי) לאנשי עירו, ולא כמנודה גרידא, אלא כמוחרם, שחמור יותר (ראה ערך חרם (א): המוחרם), וחייבים לנהוג בו כדרך שנוהגים במוחרם, והוא אסור בדברים שהמוחרם אסור בהם (ראה ערך הנ"ל, שם. משפט החרם עמ' רצה; תשב"ץ א קכג; שו"ת ריב"ש סב).

ואין צריך להחרימו בפירוש, אלא כיון שעבר על החרם, מוחרם הוא ממילא (ריב"ש שם; תשב"ץ שם).

כתבו ראשונים שהמנהג הוא שהעובר על חרמי הקהל אין נוהגים עמו כמוחרם עד שיכריזו עליו (שו"ת ריב"ש סב; שו"ע יו"ד שלד כב[2]), שעל דעת כן החרימו מתחילה (ריב"ש שם; שו"ע יו"ד רכח לב), שהעובר על החרם עונו ישא, אבל הקהל לא יתפסו במכשול עונו עד שיכריזו עליו, והרי זה כאילו כתבו כן בפירוש בתקנתם (ריב"ש שם[3]), ולפיכך כשמנהג המקום לנהוג בעובר על החרם דין מוחרם, הרי המנהג הזה כהלכה (רדב"ז ב תשמד).

אמנם יש שכתבו שנהגו בקהילות - מסויימות - שהעובר על החרם אין מכריזים עליו, ואין נוהגים עמו דין מוחרם, שכך היא דעתם בשעת הטלת החרם שהעובר עליו עונו ישא, אבל לא ינהגו עמו דין מוחרם כל עיקר (שו"ת ריב"ש רמט, בשם הרשב"א בתשובה; שו"ע שם רכח לב).

ויש שכתבו שמאחר שבמקצת חרמות נהגו לפרש שכל העובר יהא לו דין מוחרם ומנודה, כל שלא פירשו כן אין דעתם אלא לאסור את הדבר, אבל לא להטיל חרם ונידוי על העובר (שו"ת הר"ן סה), אף שהם רשאים לעשות כן, ולכן אם התנו בפירוש שינהגו בעובר דין מוחרם, הרי זה מוחרם (ר"ן שם; רמ"א בשו"ע שם), אף שלא הכריזו עליו (ראה ש"ך סק"צ, וכתב שהריב"ש הנ"ל חולק).

העובר על חרם הקדמונים

העובר על חרם הקדמונים, כגון על חרם-דרבנו-גרשם (ראה ערכו) וכיוצא, יש סוברים שהוא מוחרם מאליו, ונוהגים בו דיני מוחרם (שלטי גיבורים שבועות סוף פרק ה, בדעת רש"י בתשובה; רמ"א בשו"ע יו"ד שלד כב[4]), ודוקא שידע שיש חרם בדבר (רמ"א שם).

ויש שכתבו שאינו מוחרם עד שיחרימוהו בפירוש (שלטי גיבורים שם, בדעת רבינו תם).

אף לדעה זו, אם פתח איגרת של חברו שלא ברשות, והיה כתוב עליה "בחרם דרבנו גרשם" (ראה ערך חרם דרבנו גרשם: בקריאת כתב חבירו), הרי זה מנודה - מוחרם - מיד, אם היה יודע שיש חרם דרבנו גרשום בדבר, שהרי זה שכתב כן על האיגרת נידהו, ואף שאינו בר סמכא לנדות, כיון שנידהו כדין, חל הנידוי (שלטי גיבורים שם).

גדרו של חרם במובן של הטלת איסור

חרם במובן של הטלת איסור נחלקו ראשונים בגדרו:

  • יש שכתבו שהוא מן התורה (שו"ת הרשב"א א תקצא, ושם ג תלז; ש"ך יו"ד רח ס"ק יד; הגר"א שם רכח ס"ק פד; שו"ת נודע ביהודה קמא אהע"ז סוף סי' עז, בדעת שו"ת הר"ן סי' לח), וכתבו אחרונים שכן דעת רוב הפוסקים (שו"ת בעי חיי חו"מ א יב, ושדי חמד ה מ).
  • יש סוברים שעיקר החרם הוא דין תורה, כשאר תורה שבעל פה, אלא שנתפרש בכתוב בדברי קבלה (רדב"ז ד תתקנג). וכתבו ראשונים שספק חרם להחמיר (רשב"א א ש וג שם; שו"ת ריב"ש רסב; תרומת הדשן רפא), ככל ספק-דאורייתא (ראה ערכו. רשב"א ג שם; תרומת הדשן שם), כדרך ששנינו: סתם נדרים להחמיר (ראה נדרים יח ב, וראה ערך נדרים. ריב"ש שם),
  • ויש חולקים וסוברים שחרמי ציבור אינם אלא מדרבנן (הגהות מרדכי כתובות רצא; שו"ת מהר"ם פדואה עא, הובא בדרכי משה יו"ד שלד ח), כיון שאין החרם מפורש בתורה אלא בדברי קבלה (מהר"ם פדואה שם; שו"ת נודע ביהודה תנינא יו"ד קמו), ולפיכך ספק חרם להקל (ראה מהר"ם פדואה שם; נודע ביהודה שם); ויש סוברים שאף שחרמי ציבור מדרבנן, ספיקם להחמיר (רדב"ז שם לדעת מהרי"ק).

חרם שהחרימו רוב ישראל

חרם שהחרימו רוב ישראל (ראה להלן: המחרימים), יש שכתבו שהוא מן התורה אף לסוברים שחרמי ציבור אינם אלא מדרבנן (ראה לעיל), כיון שלמדוהו מהאמור: כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת (ויקרא כז כט. קרית ספר סוף הלכות תלמוד תורה[5]).

המחרימים

בית דין

לבית דין יש רשות להטיל חרמי ציבור, שנאמר באותם שהושיבו נשים נכריות בעת עליית עזרא ונחמיה: וָאֲקַלְלֵם וגו' וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים אִם תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וגו' (נחמיה יג כה. משפט החרם עמ' רצה; שו"ת ריב"ש רמט), וכל אדם חייב להתנהג באותה גזירה שהם גוזרים (ריב"ש שם), ואף אם לא קיבל עליו את החרם, ואפילו לא היה שם בשעת הגזירה חל עליו החרם ואסור לו לעבור עליו, כדין המושבע מפי עצמו (משפט החרם שם).

מלך ונשיא

וכן המלך רשאי להחרים, כדרך שמצינו בחרם שאול: וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב וגו' (שמואל א יד כד, רמב"ן על התורה ויקרא כז כט). וכן הנשיא רשאי להחרים על כל ישראל, ואין כל אדם יכול להוציא עצמו מכלל גזירותיו (תשב"ץ א קכג).

אנשי העיר

אף אנשי העיר דינם כבית דין, ואם הסכימו רובם להחרים - חל החרם (משפט החרם עמ' רצה; שו"ת ריב"ש רמט) על כל אנשי העיר, והם חייבים לנהוג על פי התקנה שתיקנו (ריב"ש שם. וראה להלן אימתי כופה הרוב את המיעוט), שכשם שבני העיר רשאים להסיע על קיצתם (ראה בבא בתרא ח ב) - היינו לקנוס את העובר על קיצת דבריהם (ראה רש"י שם ד"ה להסיע) - כך רשאים הם להחרים, וחל החרם על כל מי שחייב לילך בתקנתם (ראה להלן. משפט החרם שם).

ויש שכתבו שבני העיר לענין זה הם כבית דין הגדול (ריב"ש שם), ורשותם על אנשי העיר היא כרשות הנשיא על כל ישראל (תשב"ץ א קכג).

ציבור של אנשים

וכן כל ציבור של אנשים יכולים להחרים על בני אותו ציבור (שו"ת ריב"ש תסו; תשב"ץ א קנט; תשובות רד"ך יב ב), כגון בעלי אומניות, שיכולים להחרים על כל בני אותה האומנות בדבר הנוגע לבעלי אומנות זו (תשב"ץ שם; רד"ך שם), וכן בני בית הכנסת הם כציבור, ויכול רוב שלהם להחרים ולכוף את המיעוט, בדבר שיש בו גדרת פרצות ותקנה לכל באי בית הכנסת (רד"ך שם).

וכתבו ראשונים שחרם של הציבור אינו מתקיים אלא בעשרה - אף לסוברים שהטלת החרם אינה טעונה עשרה (ראה להלן: הטלתו; במעמד עשרה, מחלוקת ראשונים) - לפי שפחות מעשרה אינם ציבור, ואף לא בית דין שהוא במקום הציבור, ולכן אין להם כח להחרים (משפט החרם עמ' רצה - ו, על פי תנחומא וישב אות ב).

יחיד

אף היחיד יכול לאסור דבר על עצמו בחרם (שו"ת מהר"ח אור זרוע ב; תשב"ץ ב צח; חקרי לב יו"ד ג קמג).

הסכמת כל או רוב אנשי העיר

אנשי העיר שהחרימו, צריך שיסכימו כולם לחרם, או רובם במעמד טובי העיר - ובמעמד תלמידי החכמים שבה (שו"ת הרשב"א ב רצו) - כדי שיחול (משפט החרם עמ' רצה; שו"ת ריב"ש רמט. וראה שו"ת הרשב"א ה קכה מקור לדבר, וכעין זה בריב"ש שם).

ולכן אם לא הסכימו והחרימו אלא מיעוט של אנשי העיר, אין העובר על חרמם כעובר על החרם, לפי שאין הרוב הולך אחר המיעוט, אלא שאם היו היחידים המחרימים טובי העיר, שהועמדו על ידי הציבור להנהיג ענייני הציבור, מה שעשו עשוי, לפי שהם כאפוטרופוסים ופרנסים שהעמידו בני העיר על עצמם, ומן הסתם בני העיר מסכימים לכך (שו"ת הרשב"א ה שם[6]), ואם הסכימו ראשי הקהל, ולא הסכימו עמם רוב בני העיר, יכולים הם למחות (תשובות ראבי"ה במרדכי בבא בתרא תפב; שו"ת רא"ם יד ונז ד"ה מיהו); ויש שכתבו שאם שמעו בני העיר ולא מיחו, חל עליהם חרם טובי העיר (תשובות רד"ך יב א).

בדבר שאין רוב הציבור יכול לעמוד בו

קהל שהחרימו בדבר שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בו, אין הם חייבים לקיימו (שו"ת הרשב"א ג תיא, ושם ה רמה; רמ"א בשו"ע יו"ד רכח נ, על פי פסקי מהרא"י רנב), כדרך שאמרו שכל גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, הרי זו בטילה (ראה עבודה זרה לו א. הגר"א שם ס"ק קכז[7]).

בחרמי ציבור האם צריך את מעמד כולם

אין הקהל צריך לענות אמן בשעה שמטילים חרמי הקהל (תשובת רב יהודאי גאון, הובא בשו"ת רשב"ש ריב; שו"ת הרשב"א המיוחסות רפ; תשובת ראבי"ה במרדכי בבא בתרא תפב), ואין היחיד יכול לומר איני בכלל גזירה זו (תשב"ץ א קכג), ואף אם לא היה שם בשעה שהחרימו, חל עליו החרם (שו"ת הרשב"א ד רצו, ושם ז קמב; שו"ת ריב"ש רמט; תשב"ץ א קכג; רמ"א בשו"ע יו"ד רכח לג).

ויש שכתבו שהסכמת הרוב להחרים אינה מועילה אלא כשהיתה במעמד כל הקהל, כדין רוב בבית דין (ראה ערך בית דין), והם מצדדים לומר שמי שאינו נמצא בעיר בשעת הטלת החרם אינו מעכב בהטלתו, שאם לא כן לעולם לא יוכלו בני העיר להחרים, שכן לעולם מקצת מבני העיר אינם נמצאים בעיר (שו"ת מהרשד"ם יו"ד פב, וראה שם קמה; משפט צדק ב ד ולה, על פי כמה ראשונים).

ציבור שאינם משלמים מס האם נכללים בחרם

חרם הציבור, יש שכתבו שאינו חל אלא על המחוייבים בתשלום מס עם הקהל, אבל אלו שאינם מחוייבים בתשלום מסי הקהל, אינם בכלל בני העיר והקהל (תשב"ץ א קכג. וכעין זה בשו"ת הרשב"א ג תכא); ויש שכתבו שכל בני העיר בכלל החרם, אף אותם שאינם משלמים מסים (רמ"א בשו"ע יו"ד רכח לג, על פי שו"ת הרא"ש ו ל, שכך כתב בתקנת בני העיר, ראה ערך בני העיר: כחם בתקנת העיר).

הבא לעיר אחרת

אדם שיצא ממקומו ובא לעיר אחרת, חייב לנהוג בחרמי העיר (ראה ראשונים שבציונים הבאים), ולכן אם הוא ממקום שאין חרם-דרבנו-גרשם (ראה ערכו) נוהג, ובא למקום שהחרם נוהג, אסור לו לישא שם אשה על אשתו (כנסת הגדולה אהע"ז א הגהות בית יוסף אות כב, בשם מוהר"י חן).

וכתבו ראשונים שאין חרמי העיר נוהגים אלא בתוך תחום העיר, והעובר על החרם בהיותו חוץ לתחום, והוא היה בן עיר אחרת שבא לעיר זו, ודעתו לחזור - אינו חשוב עובר על החרם (מרדכי חולין ח תשיא).

ויש מן האחרונים שכתבו שמי שהוא מעיר שאין חרם מסויים נוהג שם, אף בשעה שנמצא בעיר שחרם זה נוהג בה, אינו חייב לנהוג בחרמי העיר, אף אם אין דעתו לחזור לעירו, מאחר שהחרם חל על "קרקפתא דגברא", ואין המקום גורם (שו"ת קול אליהו ב [ליוורנו תקס"ז] אהע"ז יב).

האם הרוב יכול לכוף את המיעוט

אין קהל אחד שבעיר כופה על קהל אחר, כגון שיש כמה בתי כנסת בעיר, שאין בני רוב בתי כנסת מחרימים על בני בית כנסת אחר, אלא אם כן היה החרם לגדור פרצה הקיימת בכל העיר, שבכיוצא בזה בבני העיר כולם הדבר תלוי, והרוב כופה את המיעוט (תשובות רד"ך יב ב[8]).

ויש שכתבו שאפילו כשאין החרם בא לגדור פרצה, בכל דבר שרוב הקהל יכול לכוף את המיעוט, אף רוב הקהילות - שבעיר - כופה את המיעוט (שו"ת מהריב"ל ב עב), ודוקא קהילות שהן בעיר אחת, אבל בני עיר אחת אינם יכולים לכוף בני עיר אחרת לנהוג בחרמם, ואין הולכים אחר רוב עיירות (ראה מהר"ם אלשיך סוף סי' נט, על פי הרשב"א בתשובותיו ג תיא).

האם הרוב יכול לכפות על המיעוט בדבר הרשות

רצו רוב בני הקהל להטיל חרם בענין של רשות שאין בו משום מצוה, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שאינם יכולים להטיל חרם על אחרים שיעשו או שלא יעשו, ואינו חל על אותם האנשים שלא קיבלוהו על עצמם (שו"ת הרמב"ם [בלאו] שכט, והובא בשו"ת רא"ם נז), ואין הרוב יכול לכוף את המיעוט אלא כשמחרימים כדי לגדור פרצה (שו"ת הרמב"ם קפג; שו"ת מהריב"ל ב עב בדעת הרמב"ם שבציון הקודם; אבקת רוכל ר), או מענייני מסים וארנוניות (ראה מהריב"ל שם לדעת הרמב"ם). ודוקא בני העיר, או אף גדולי העיר או המדינה, אבל גדולי הדור יכולים להחרים אף לדבר הרשות, ולכוף את כל ישראל לנהוג על פי החרם (רא"ם שם בארוכה, על פי חרם שאול ושבועת הנשיאים לגבעונים, ועוד).
  • ויש חולקים וסוברים שאף לדבר הרשות יש בכח רוב הציבור לכוף את המיעוט (ריטב"א עבודה זרה לו ב ד"ה כתוב בשם מורו, והובא במהרשד"ם יו"ד קיז; רא"ם שם ד"ה מיהו; מהריב"ל שם בשם כמה מרבוותא[9]), וכן רוב בני אומנות יכולים להחרים בדבר מדבריהם ולכוף את המיעוט על הדבר (תשב"ץ א קנט).

חרם שנעשה מחת אונס השלטון

קהל שהחרימו מחמת אונס השלטון, כתבו גאונים שאין אותו החרם חל, אף ששבועה שאדם נשבע לאנסים חלה (תשובת רב יהודאי גאון, הובאה בשו"ת רשב"ש ריב; שו"ת הרשב"א ז תנג; הגהות מיימוניות שבועות ג, בשם רב נחשון גאון ריש מתיבתא), לפי שבשבועה הוא נשבע מפי עצמו, או שאמר אמן, אבל חרם שהשליח ציבור הוא שמחרים ואין עונים אחריו אמן, כל שהחרים מחמת אונס השלטון אינו חל על הציבור (רשב"ש שם).

חל אף על הדורות הבאים

חרמי ציבור חלים אף על הדורות הבאים (רמב"ן במשפט החרם עמ' רצז; הרשב"א ז קמב, ושם ד רצו; שו"ת הרא"ש ה ד; שו"ת ריב"ש רמט ושצט; שו"ע יו"ד רכח לה), בין שהחרימו בית דין על אנשי העיר ועל זרעם בפירוש, ובין שהחרימו סתם (משפט החרם שם; ריב"ש שם), כדין כל קבלת הרבים שחלה אף על זרעם (ראה ערך תקנת הצבור), וכדרך שמצינו בקבלת התורה, וכן במגלת-אסתר (ראה ערכו. ראה ערך קריאת המגילה) ובצומות (ראה ערך תענית צבור. משפט החרם עמ' רצח). וכן מצינו בחרם שהחרים יהושע את מי שיבנה את יריחו, שנתקיימה גזירתו לאחר כמה דורות (משפט החרם עמ' רצז; ריב"ש סי' רמט).

וכן חרם שהחרימו אנשי העיר וקיבלו עליהם ועל זרעם, חל אף על הדורות הבאים (רשב"א שם ושם; ריב"ש שם ושם).

החרם חל על ראש האדם

בית דין שהחרימו על כל אנשי הגלילות הכפופים להם ועל זרעם, ויצא אחד מהם לעיר אחרת, ואין דעתו לחזור למקומו, כתבו ראשונים שאין החרם מסולק מעליו, לפי שאין המקום גורם, אלא החרם מוטל עד "קרקפתא דגברא" - ראש האדם - וכן אם אחד מבני בניהם, שהחרם היה חל עליו בעודו במקומו, יצא למקום אחר, לא נפטר מן החרם (שו"ת הר"ן מח, והובא בבית יוסף יו"ד רכח [ד' ורשה קמו ע"א]. וראה ערך חרם דרבנו גרשם: מקומות התפשטותן). ולכן מי שיצא ממקום שנוהג חרם-דרבנו-גרשם (ראה ערכו) שלא לישא שתי נשים (ראה ערך חרם דרבנו גרשם, שם) למקום שאינו נוהג, אסור לו לישא שם שתי נשים (שו"ת הר"ן שם, והובא בבית יוסף שם; רמ"א בשו"ע יו"ד רכח כט).

וכתבו ראשונים שאם החרם מוכיח מתוכו שהמקום גורם, כגון שהיה החרם שיתן כל אחד מבני העיר לפרנסת עניי העיר, הולכים אחר האומדנא שלא נתחייבו אלא כל זמן שהם דרים באותה העיר (שו"ת הר"ן שם).

כשיש ספק בלשון החרם

קהל שהחרימו, ויש בחרם ההוא לשון מסופק, הולכים אחר מה שיפרשוהו רוב הקהל, כפי שיאמרו שכך היתה כוונתם בשעת החרם (שו"ת ריב"ש רסב ושלא ותנז; שו"ע יו"ד רכח נ), כדרך שמצינו בנדרים, שהנודר יכול לפרש למה הוא התכווין בנדרו (ראה נדרים יח ב: ופירושו להקל, וראה ערך נדרים. ריב"ש שם ושם; ביאור הגר"א שם ס"ק קכח).

ואף שמיעוט הקהל מפרשים כוונתם באופן אחר, הולכים אחר הרוב, שאין החרם חל אלא על פי מה שהיתה כוונת הרוב (שו"ת ריב"ש שלא), ואפילו אם הזכירו בחרם בפירוש שהוא נעשה על דעת המחמיר שבקהל, אין כוונתם שיפרשוהו כפירוש המחמירים שבקהל, אלא אמרו כן כדי למנוע כל הערמה, והולכים בפירוש החרם אחר כוונת הרוב (שו"ת ריב"ש תנז).

וכתבו ראשונים שאם אין הקהל או מנהיגיהם מבארים כוונתם בתקנה ההיא, הכל אסור מן הסתם, כדרך ששנינו בנדרים: סתם נדרים להחמיר (ראה נדרים שם וראה ערך הנ"ל. שו"ת ריב"ש רסב).

הטלתו

הנוסח

כיצד לשון החרם, אומרים: כל העושה כך וכך, וכל הפורץ גדר בדבר פלוני - יהא בחרם, או: מוחרם הוא (משפט החרם עמ' רצד; תשב"ץ א קכג), וכן: ארור אשר יעשה כך וכך (תשב"ץ שם), וכן: מחרימים אנו שלא לעשות כך וכך, בין בסתם, ובין שיפרטו שלא יעשה פלוני כך וכך, או שמחרימים שיעשה פלוני כך וכך, ואומרים שכל העובר על דבריהם יהא בחרם או בארור (שו"ת הרשב"א ד רצו).

וכתבו ראשונים שכיון שחרם מדין שבועה הוא חל (ראה לעיל: גדרו וחומרו; חומרו), לכן לשון הטלת חרם הוא כלשון שבועה, היינו לאסור על האדם שלא יעשה מעשה מסויים (ראה נדרים ב ב. שו"ת הר"ן מח).

וכן יחיד שבא לחייב את עצמו בתוקף של חרם אומר: אני מקבל עלי בחרם לעשות דבר פלוני או שלא לעשותו, אבל אם אמר: קיבלתי עלי בחרם וכו', אין זה לשון חרם, אלא שמעיד על עצמו שכבר החרים, וכיון שבאמת לא החרים עדיין, אין כאן חרם (שו"ת נודע ביהודה קמא יו"ד סו).

לשון "בכח חרם"

ציבור שקיבלו עליהם תקנה בלשון "בכח חרם", יש ראשונים שכתבו שאין כאן חרם, אלא הוא איום על כל מי שיעבור על התקנה שיחרימוהו (תשב"ץ א קכג, והובא בשו"ת מהריב"ל ב עב, ובבית יוסף יו"ד רכח (קמו ע"ב)), וכן יחיד שמקבל על עצמו בלשון "בכח חרם", אין זה כלום (ראה חקרי לב יו"ד ג מד לדעה זו).

ויש חולקים וסוברים ש"בכח חרם" לשון חרם הוא (ראה שו"ת הרשב"א א תטו: וגזרנו וקבלנו עלינו וכו' בכח חרם), וכן האומר: בכח אלות התורה, חרם גמור הוא (שו"ת ראנ"ח מים עמוקים נז, והובא בחקרי לב שם).

בלב

קיבל בלבו על עצמו דבר בחרם, ולא הוציא את החרם בשפתיו, יש שכתבו שהחרם חל עליו, שאף על פי ששבועה אינה חלה בלב, שנאמר בשבועה: לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם (ויקרא ה ד. ראה ערך שבועה), אין החרם כשבועה (שו"ת נודע ביהודה קמא יו"ד סז, ושם חו"מ ל יב[10]).

ויש חולקים וסוברים שאין החרם חל בהרהור הלב, אלא צריך להוציאו בפיו כמו שבועה (שו"ת חתם סופר יו"ד רכז, ודימה לחרם שמחרימים אדם, ראה ערך חרם).

בכתב

חרם חל בכתיבה, אף שלא הוציאו אותו בפה (שו"ת נודע ביהודה קמא יו"ד סו, ושם חו"מ ל יב; שו"ת חתם סופר יו"ד רכז), וכן מצינו בחרמות שנהגו להטיל בהסכמות על ספרים שלא להדפיס אותם שנית, שמעולם לא שמענו ולא ראינו שצריך הרב להוציא החרם בפיו, אלא כותבו בכתב ידו (נודע ביהודה חו"מ שם), אם לפי שכתיבה כדיבור היא אף לענין שבועה (ראה ערך כתיבה וערך שבועה, מחלוקת בדבר. חתם סופר שם), או שאף אם אין דין כתיבה כדיבור לענין שבועה, שנאמר בה: לבטא בשפתים (ויקרא ה ד), בחרם שלא נאמר בו "לבטא בשפתים" אף בכתיבה אפשר להחרים (נודע ביהודה שם ושם).

וכן חרם שאדם מקבל על עצמו בכתיבה, הרי זה חרם גמור, שהחרם אינו טעון דיבור, וכמו שמצינו שחרם של בית דין חל מפי אחרים אף על מי שאינו מקבלו (ראה לעיל: המחרימים; בית דין), ולכן יכול לקבלו על עצמו בלא ביטוי שפתים (נודע ביהודה שם ושם). ודוקא שכתב החרם בכתב ידו, אבל אם כתב הסופר וחתם הוא - אינו חל (נודע ביהודה קמא יו"ד סח); ויש שכתבו שכיון שחתם הרי זה כאילו כתבו הוא עצמו, וחל (שו"ת חתם סופר שם; שו"ת משפט צדק סו).

ויש סוברים שאין החרם חל בכתב, ולכן כתבו שהחרם שנהגו להחרים בהסכמות על ספרים שלא להדפיסם שנית אינו חרם, כדרך שאין שבועה חלה בכתב (פתחי תשובה יו"ד רלו סק"א, בשם הר"מ בענט שהובא בשו"ת תפארת צבי יו"ד סב).

במעמד עשרה

אין החרם חל אלא במעמד עשרה, ואף המחרים על עצמו שלא בפני עשרה, אין החרם חל, ואין כאן שבועה, וכן אמרו שאחי יוסף במעשה מכירתו החרימו בעשרה, לפי שאין החרם חל אלא בעשרה (תנחומא וישב אות ב. שו"ת מהר"ח אור זרוע ב, בשם אביו: כמו שפסק רבינו תם, וכן מבואר בהגהות רבינו פרץ לסמ"ק קח, ובמהרי"ק לז), וכן בית דין כשמחרימים צריך שיטילו החרם בעשרה (ראה הגהות רבינו פרץ לסמ"ק שם).

ויש סוברים שאין צריך עשרה אלא כדי שיחול החרם אף על מי שאינו שם, אבל אדם יכול להחרים על עצמו שלא בעשרה (מהר"ח אור זרוע שם[11]), ונראה מדברי ראשונים שאף בית דין יכולים להחרים על הציבור שלא בעשרה (ראה משפט החרם להרמב"ן עמ' רצה - ו).

בספר תורה ובמעמד הציבור

נהגו להחרים חרמי ציבור כשספר תורה בידם (ראה תשובות הגאונים שערי תשובה לג, ושו"ת הרמב"ם [בלאו] שכט, ושו"ת הרשב"א א תטו, ושם ה קג, ושו"ת ריב"ש קע ועוד. וראה ערך חרם כשמחרימים אדם). ובית דין או טובי-העיר (ראה ערכו) מצווים לשליח ציבור להכריז החרם במעמד הציבור (ראה שו"ת הרשב"א ג שד, ושם ה קנ, ושו"ת מהרשד"ם יו"ד עז ועוד), ואם הוסיף שליח הציבור יותר על מה שציוו לו, כגון שאמר מדעתו שהוא מחרים על דעת הקהילות הרחוקות, אין בדבריו כלום, ואף על פי שהציבור שתקו וקיבלו מה שאמר, אין קבלה זו כלום כיון שהיתה בשגגה (שו"ת הרשב"א ג שד).

מברכים את העם

אחרי שמטילים החרם מברכים את העם, כדרך שאמרו: אמר הקדוש ברוך הוא למשה כיון שקיבלו ישראל את התורה[12] צריך לברכם, שנאמר: וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב (משלי כד כה. דברים רבה א ט; שו"ת מהר"ם בן בכרי [פראג] תתרכב (עמ' קס), ושו"ת מהר"ם מינץ קב), ולכן נכתבה בתורה פרשת וזאת הברכה לאחר פרשת אתם נצבים (מהר"ם בן בכרי ומהר"ם מינץ הנ"ל).

ויש שכתבו טעם אחר, שנשאר מנהג זה מזמנים הקדמונים, ששליחי הציבור המחרימים היו חכמים, וכיון שאמרו: קללת חכם אפילו על תנאי היא באה (מכות יא א), נהגו לברך את העם לאחר הטלת החרם (שיירי כנסת הגדולה יו"ד שלד הגהות הטור יד).

בשבת

אין מחרימים בשבת (מגיד משנה שבת כג יד, בשם ספר העתים; ריטב"א קידושין מג ב, בחרם שמי שיודע עדות שיעיד; רמ"א בשו"ע או"ח שו יב, בשם אגודה שבת כג, ולפנינו באגודה אין[13]), אלא אם כן החרם הוא לצורך השבת (מגיד משנה שם, בשם ספר העתים; רמ"א בשו"ע שם), אלא שאם החרם הוא דבר חשוב עבור הכלל, מותר להטילו בשבת, וכמו שמצינו באותו חרם שהחרימו ראשונים שלא ללמוד חכמות חיצוניות (ראה שו"ת הרשב"א א תטו), שהטילוהו בשבת (ט"ז יו"ד רכח סק"ו, על פי רשב"א שם).

ויש שכתבו שכל חרמי ציבור מותר להטילם בשבת (מגן אברהם שם ס"ק כד), לפי שצריכים קיבוץ של רבים, ואי אפשר לקבץ את הציבור בימי החול (מחצית השקל שם, בדעת המגן אברהם. וראה לבוש שם).

בעשרת ימי תשובה ובחודש ניסן

בעשרת ימי תשובה אין מחרימים (רמ"א בשו"ע או"ח תרב. וראה שם בלבוש ובט"ז הטעם שלא לעורר קטרוג[14]); ויש שכתבו שאסור להחרים בכל חודש תשרי מפני שתלויים אז בדין (מגן אברהם שם: מצאתי כתוב), ובחודש ניסן מותר להחרים לצורך גדול (מגן אברהם שם: מצאתי כתוב).

התרתו

האם צריך התרת חכם

ציבור שהחרימו ורוצים להתיר את החרם, יש מהראשונים שכתב שצריך שילכו אצל חכם ויתירנו להם, כדרך שעושים בשבועה (ראה ערך התרת נדרים. שו"ת הרי"ף רפא, והובא במשפט החרם עמ' רפה, ובשו"ת ריב"ש קעח, ועוד; מאירי נדרים ג סוף משנה א, בשם הרבה גאונים), וצריך שיתירנו יחיד מומחה, או שלשה הדיוטות (ראה ערך הנ"ל: המתירים).

ורבים מהראשונים כתבו שנהגו שהציבור מתירים את החרם שלא על פי חכם (משפט החרם עמ' ש; שו"ת הרשב"א א תרצה, ושם ג שג; רא"ש שבועות ג כג, ובתשובותיו ה ד; מאירי נדרים שם; טוש"ע יו"ד רכח כה, ועוד), וכמה טעמים נאמרו בדבר:

  • יש שכתבו שכיון שהמנהג הוא שהציבור מתירים, בתחילה כשהחרימו על דעת כן החרימו שיוכלו להתיר ללא כל דיני התרת נדרים (ריב"ש שם, וכעין זה ברשב"א שם, וכן כתבו תוספות בשבועות כט ב ד"ה כי בקיצור). לפיכך אם פירשו בחרם שהם עצמם לא יתירוהו, וכיוצא, אין הם עצמם יכולים להתירו (שו"ת הרשב"א הנ"ל; ריטב"א שם ושם; בית יוסף שם בשם ר"י בן מיניר; שו"ע שם), אלא צריך שאלה לחכם (שו"ת הרשב"א ד שי; ר"י בן מיניר שם; שו"ע שם).
  • יש שכתבו שיכולים להתיר מן הדין, שכשם שמצינו בעובר על החרם שעשה תשובה, שהמחרימים יכולים הם עצמם להתיר החרם שהוטל עליו (ראה ערך חרם), כך יכולים המחרימים להתיר את איסור החרם עצמו בלא שאלה לחכם, וכדרך שמצינו בנידוי, שתלמיד חכם מנדה לעצמו ומתיר לעצמו, ואף שהחרם הוא מענין השבועה, יש דרכים בחרם שאינם בשבועה (משפט החרם עמ' רצח ועמ' ש[15]).
  • ויש שכתבו הטעם שמתחילה כשהחרימו לא נתכוונו לחרם - איסור חרם - או לשבועה, אלא הם מחרימים ומנדים את כל מי שיעבור על גזירתם, ולכן יש כח בידם להתיר החרם ולבטל הנידוי (רא"ש שבועות ג כג, ובתשובותיו ה ד, ושם ז ט; טוש"ע יו"ד רכח כה), ואפילו הזכירו לשון שבועה, לא היתה דעתם אלא להחרים (שו"ת הרא"ש כלל ה וכלל ז הנ"ל).

כשלא בטלה הסיבה, או בתוך הזמן שקבעו

אף כשלא בטלה הסיבה שמחמתה החרימו יכולים הם להתיר, ואפילו בתוך הזמן שקבעו בתחילה להמשך התקנה (בית יוסף יו"ד רכח (קמו ע"א), בשם תשובות הרשב"א; שו"ע שם כז), ואף לסוברים שזה שהציבור יכולים להתיר חרמיהם הוא משום שמתחילה על דעת כן החרימו (ראה לעיל), הרי זה כאילו התנו שיוכלו להתיר אף בתוך הזמן (תשובת הרשב"א שם; ש"ך שם ס"ק פב), ואינם צריכים ליתן טעם להיתרם, אלא כל שירצו להתיר מתירים, כדין הפרת הבעל (שו"ת ריב"ש קפה).

הנוסח

בהתרת החרם שעל ידי הציבור, כתבו ראשונים שאין הציבור צריכים לומר שום לשון - של היתר - אלא שליח ציבור, מדעת הציבור, אומר במעמד הציבור: חרם פלוני מסכימים הציבור לבטלו, ומותר הוא (שו"ת הרשב"א ג שו; תשובות הראב"ד שהובאה בסוף משפט החרם: יצוו את שלוחם להתיר חרמם), ואף אין צורך להזכיר בפירוש לשון התרה, אלא משהסכימו לבטל את החרם, ונתנו רשות לרבים לעבור עליו, הרי הוא בטל, מאחר שזה שהציבור מתירים החרם הוא מצד התנאי שיוכלו להתירו כשירצו (שו"ת מהריב"ל ב עב, ושו"ת מהרי"ט א סט).

מכאן ולהבא

התרת חרמי ציבור אינה חלה למפרע אלא מכאן ולהבא (שו"ת הרשב"א א תרצה, ושם ג שג; שו"ת ריב"ש קפה; שו"ע יו"ד רכח כו: נדרי צבור, ורצונו לומר חרמי צבור, ראה ביאור הגר"א שם ס"ק עט), שמאחר שכח הציבור להתיר החרם הוא ממה שמתחילה הטילוהו עד הזמן שירצו (ראה לעיל), אינה כהתרת נדרים שחכם עוקר הנדר מעיקרו ועושהו כאילו לא חל מעולם (ראה ערך התרת נדרים: גדרה), אלא דומה להפרת הבעל שגוזז הנדר מכאן ולהבא (ראה ערך הפרה: דינה וגדרה. רשב"א שם ושם; ריב"ש שם).

במה דברים אמורים שהתירוהו הציבור על ידי עצמם, אבל אם נשאלו עליו לחכם והתירו, החכם עוקר החרם מעיקרו כאילו לא היה מעולם (ש"ך שם ס"ק צו, בדעת שו"ת הרא"ש ז ד, וראה נודע ביהודה תנינא אהע"ז קכט ג).

התרת מקצת החרם

רצו הציבור להתיר מקצת החרם ולהשאיר מקצתו, הרשות בידם (משפט החרם עמ' שא; שו"ת ריב"ש קפה; תשב"ץ א קכג; שו"ת מהרי"ט א סט; רמ"א בשו"ע יו"ד רכח כז), ואין אומרים שכיון שהותר מקצתו הותר כולו כדרך שמצינו בהתרת נדרים (ראה ערך התרת נדרים: התרה במקצת), שמאחר שהתרת החרם אינה עוקרתו למפרע אלא מתירתו מכאן ולהבא (ראה לעיל), דינה כהפרת הבעל, שאם הופר מקצת הנדר לא הופר כולו (ראה ערך הפרה. ריב"ש שם; תשב"ץ שם; מהרי"ט שם).

במה דברים אמורים שהתירוהו הציבור על ידי עצמם, אבל אם נשאלו עליו לחכם בחרטה גמורה כדין התרת נדרים, הותר כולו, לסוברים שנדר שהותר מקצתו על ידי חרטה הותר כולו (ראה ערך התרת נדרים: התרה במקצת. תשב"ץ שם).

ויש ראשונים שנראה מדבריהם שחרם שהותר מקצתו הותר כולו (שו"ת הרא"ש ז ה).

חרם שנעשה כסייג לדבר מצוה

היתה ההסכמה - התקנה - שהחרימו עליה גדר לרבים, או סייג לתורה ולדבר מצוה - שלא תתבטל המצוה - אינם יכולים להתיר (משפט החרם עמ' רצב, ושו"ת ריב"ש קעח; שו"ע יו"ד רכח כח).

מן האחרונים יש שכתבו שחרם שהוא לצורך סייג וגדר, כיון שאינו לדבר איסור ממש, אפשר להתירו על ידי שאלה לחכם - לסוברים כן בהתרת נדרי יחיד (ראה שו"ע יו"ד ריד א, ורמ"א בשו"ע או"ח סוף תרכד) - ודוקא הציבור עצמם אינם יכולים להתירו (ספר שמלת בנימין ליו"ד ריד ורכח סעי' כח בבגדי כהונה, והובא בעצי לבונה רכח כח).

החרימו על דעת המקום ועל דעת הקהל

ציבור שפירשו בחרם שהם מחרימים על דעת המקום ועל דעת הקהל, כתבו ראשונים שאף שבנדר ושבועה כיוצא בזה אין להם התרה (ראה ערך התרת נדרים: ברבים, ועל דעת רבים), בחרמי ציבור יש התרה (תוספות שבועות כט ב ד"ה כי; רא"ש שם סוף פרק ג, וטוש"ע יו"ד רכח כה ב"על דעת המקום", ורמ"א בשו"ע שם ב"על דעת הקהל"), לפי שדעת הקהל כך היא שיתירו כשירצו (תוספות שם), וכן אם החרימו "על דעת רבים" (רשב"א ור"ן שבועות שם; שו"ת הרשב"א ג שג ושד; שו"ת ריב"ש קעח).

וכתבו אחרונים שאם הוסיפו חומר בחרם, שאי אפשר להם להתירו בעצמם אלא על ידי שאלה לחכם, אם היה החרם על דעת רבים, דינו כנדר, ואין לו התרה (שו"ע יו"ד רכח כה).

ויש חולקים וסוברים שאם החרימו "על דעת רבים ועל דעת המקום", אין מתירים החרם לדבר הרשות, אלא דוקא לדבר מצוה, כדין נדר "על דעת המקום" (שו"ת ריב"ש שצה סוף ד"ה אין).

כשמיעוט הציבור לא רוצים להתיר החרם

היו מקצת מהציבור מוחים ורוצים שלא להתיר החרם, כתבו ראשונים שהולכים אחר הרוב, ואם רוב הציבור מסכימים להתירו - מתירים (שו"ת הרא"ש ה ב, ושם ז ה; תשב"ץ א קכג ד"ה אבל; שו"ע יו"ד רכח לא), שעל כל חילוקי דעות אמרה תורה: אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת (שמות כג ב. שו"ת הרא"ש ז ה), אלא שלזה שלא הסכים להתירו נשאר החרם בתוקפו (רא"ש שם; שו"ע שם).

נתנו הציבור רשות לטובי הקהל - שיהיו כל צרכי העיר נחתכים על פיהם (שו"ת הרא"ש ה ד) - הרי הם במקום כל הקהל (רא"ש שם; רמ"א בשו"ע שם), והולכים אחר רובם (ראה שם ש"ך ס"ק פט בשם תשב"ץ).

וכתבו אחרונים שבמקום שאין מנהג ידוע, הולכים אחר הרוב, והמועטים בטלים וצריכים לקיים הסכמת הרוב (שו"ת מהרשד"ם יו"ד פב).

במעמד כל אלו שהיו בהטלתו

בהתרת החרם, כתבו ראשונים שצריך שיהיו כל אותם בני אדם שהיו בשעת הטלתו, שכשם שהחרימו כך יתירו (שו"ת הרמב"ם פאר הדור קנא; תשובת הראב"ד, הובא במשפט החרם עמ' שב[16]), שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו (שו"ת הרמב"ם שם), ואם אי אפשר, כגון שמתו מקצתם, יבואו אחרים שהם חשובים כמותם וימלאו את החסרון (הראב"ד שם), ואם מת כל הדור ההוא, יכולים העומדים תחתיהם להתיר, והוא שיהיו גדולים כמותם בחכמה ובמנין (מהר"ם אלשיך נט), וכן אם חלק מן המחרימים נתנו רשות לחבריהם להתיר במקומם, יכולים הם להתיר, ואם יצא אחד המחרימים מן המדינה, יציאתו חשובה כנתינת רשות לנשארים שם להתיר במקומו (תשב"ץ א סוף סי' קכג, וראה שם עוד).

על חרם-דרבנו-גרשם (ראה ערכו), שלא לשאת שתי נשים או שלא לגרש אשתו בעל כרחה, כשיש טעם מבורר להתירו לגבי אדם מסויים, באיזה אופן מתירים אותו, ראה ערך חרם דרבנו גרשם.

כשקבעו זמן לחרם

ציבור שהחרימו וקבעו זמן לחרם, יש ראשונים שכתבו שאינו ניתר מאליו עד שיתירוהו, שכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו, אף שמתחילה לא אסרוהו אלא לזמן (ראה ביצה ה א. תוספות שם ד"ה כל בשם יש שהיו רוצים, ומרדכי שם תרמט בשם יש טועים, וראה תוס' סנהדרין נט ב ד"ה לכל); ורבים מן הראשונים חולקים וסוברים שהוא ניתר מאליו, ואין צריך להתירו (תוספות ביצה שם, ומרדכי שם; שו"ת הרשב"א המיוחסות רעז, בשם רש"י), שלא יהא גרוע מן הנודר לזמן, שכשעבר הזמן הותר הנדר מאליו (ראה ערך נדרים. רשב"א שם בשם רש"י).

וכתבו אחרונים שאין לחוש לדעת הסוברים שצריך היתר, שמאחר שנהגו שכשעובר הזמן שלא לחשוש לחרם, על דעת כן החרימו בתחילה (שו"ת משפט צדק ב עז, הובא בשיורי כנסת הגדולה רכח הגהות הטור צ[17]).

התרת חרם יחיד

אף היחיד שקיבל על עצמו דבר בחרם, מתירים לו בלא פתח וחרטה (שו"ע יו"ד רכח ח, וש"ך ס"ק טז, וט"ז ס"ק יב), ולכן אף אם קיבל עליו בחרם לעשות דבר פלוני בלא שום פתח וחרטה - מתירים לו, כיון שאין התרת החרם צריכה לא פתח ולא חרטה (בית יוסף שם רכח ד"ה והרמב"ם בשם הרשב"ץ).

עבר על החרם

קיבל עליו דבר בחרם, ועבר על החרם, כתבו ראשונים שאין מתירים לו החרם עד שינהג איסור כימים שנהג בו היתר, כדרך שאמרו בהתרת נדרים של תורה (ראה ערך התרת נדרים. שו"ת ריב"ש שצה[18]), ואפילו לא היתה שבועה בקבלתו (שו"ת ראנ"ח מים עמוקים נה), וכן בחרמי ציבור, אם נהגו מקצת מהציבור קלות ראש בדבר, אין רשאים להתיר להם, אלא עונשים אותם (משפט החרם עמ' רצא, והובא בתשב"ץ ב כא) עד שינהגו נידוי כימים שנהגו בו היתר (תשב"ץ שם בדעת משפט החרם).

בשבת

נהגו להתיר חרמי הקהל בשבת, אף שאין ההתרה לצורך השבת (שו"ת הרשב"א ד רצו; שו"ע או"ח שמא ג; רמ"א בשו"ע שם שו יב), לפי שאין הציבור מתאספים יחדיו אלא בשבת, ואם לא יתירום בשבת לא יותרו לעולם, ולכן אינו דומה לנדרים שאין מתירים אותם בשבת אלא לצורך השבת (ראה ערך התרת נדרים. רשב"א שם). וכתבו אחרונים שמטעם זה אף כשאין בהתרת החרם אלא צורך של יחיד, מותר להתירו (ראה מגן אברהם שם ס"ק כג, ומחצית השקל ולבושי שרד שם בדעתו).

ויש שכתבו הטעם שמתירים חרמי ציבור בשבת, לפי שדינם כעסקי רבים, שמותרים בשבת (ראה ערך שבת. רמ"א בשו"ע שם[19]), ולטעם זה אפילו כשאפשר לכנס את הציבור בימי החול, מותר להתיר חרמי ציבור בשבת (אליה רבה שם ס"ק כז).

הערות שוליים

  1. יז, טורים שמג-שעח.
  2. וכן כתב בשו"ת רדב"ז ב תשמד, בדעת הרשב"א בשו"ת א תרצז.
  3. וראה רדב"ז שם שטעם המנהג הוא שלא להכשיל הרבים, ולכן אפשר להכריז, וראה מהרשד"ם יו"ד רכה שאם עבר בפרהסיא, מוחרם מיד.
  4. וכן מצדד במהרי"ק שורש לז, וכתב שלכל הפחות די בגילוי מילתא בעלמא ואפילו מפי אחד.
  5. וראה שם שחרם אחי יוסף היה מהתורה כיון שהם היו אז רוב ישראל.
  6. אם די ברוב טובי העיר או שצריך שיסכימו כולם, ראה ערך טובי העיר.
  7. וראה משפט החרם עמ' שד בשם תשובות ראשונים, והובאה בריטב"א שבועות לו א.
  8. וראה בשו"ת מהריב"ל ב עב, ובשו"ת מהר"ם אלשיך סוף סי' נט, והובא בחידושי רבי עקיבא איגר יו"ד רכח לד.
  9. וראה שו"ת הרשב"א ג תיא שכך כתב בצרכי הקהילה.
  10. וראה לעיל: גדרו וחומרו, שאיסור חרם משום שבועה, וצריך ביאור.
  11. וראה שם שכתב שדעתו בטלה בפני דעת אביו בשם רבינו תם.
  12. כן הוא במהר"ם בן בכרי. בדברים רבה לפנינו: התוכחה.
  13. וכן כתב בספר חסידים תט, וכתב הטעם לפי שבשבת נאמר ברכה, אלא שאינו ברור אם דבריו בחרמי ציבור, או בחרם שמחמירים אדם.
  14. וראה מגן אברהם תכט סק"ח שנראה שמדובר בחרמי ציבור.
  15. והוא טעם נוסף על מה שכתב בעמ' רצא מצד המנהג.
  16. וכן כתב במשפט החרם עמ' רצח בהתרת חרם שהחרימו אדם.
  17. וכן כתב בפשיטות בשו"ת דברי ריבות קסג. אבל בשו"ת בנימין זאב שט החמיר, והובא בשיורי כנסת הגדולה שם.
  18. וכן כתב בש"ך רח ס"ק יד בדעת שו"ע שלד כח. וראה תשב"ץ ב כא.
  19. וראה אליה רבה שם ס"ק כז שתמה שמהרשב"א הנ"ל לא משמע כן.