מיקרופדיה תלמודית:חפיפה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[1] - רחיצת השיער[2] וסירוקו קודם טבילה, לשם הסרת דברים חוצצים

הגדרתה

הבא לטבול מטומאתו צריך להסיר מגופו דברים החוצצים בין גופו למים על ידי רחיצה וסירוק שערו, וכן צריך לעיין בגופו ולבדקו כדי לברר שאין עליו חציצה. בערך שלפנינו באים הן דיני הרחיצה והסירוק והן דיני הבדיקה.

חפיפה היא מלשון חַף אָנֹכִי וְלֹא עָוֹן לִי (איוב לג ט. השרשים לרד"ק ע חפף), שהוא כמו זך; יש שכתבו שהוא מלשון חיכוך (השרשים לאבן ג'נאח ערך חפף ורד"ק שם) וגרירה (רד"ק שם); ויש שכתבו שחפיפה פירושה רחיצה (ראה תוספות בבא קמא פב א).

חיובה

מדין תורה אין האשה צריכה אלא שתעיין בגופה ותבדוק קודם טבילה שמא יש בו דבר החוצץ (בבא קמא פב א; רמב"ן שם, והובא בטור שם; שו"ע שם ח), היינו שמא שערותיה קשורות - באופן שחוצצות (ראה ערך חציצה) - או שמא יש בה דבר לכלוך (ראה ערך הנ"ל. בבא קמא שם, ורש"י), ובאו עזרא - ובית דינו (רמב"ן נדה ט בתחילתו; רשב"א בתורת הבית הקצר ז ז; החינוך קעה) - ותיקנו שלא יהא די לה בבדיקה, אלא צריכה גם חפיפה (בבא קמא שם; רמב"ם מקואות ב טז; טור יו"ד ריש קצט. וראה שו"ע קצט א).

ויש שכתבו שאף העיון והבדיקה אינם מהתורה, אלא מתקנת עזרא (בית יוסף קצט ד"ה ומ"ש רבנו ובלבד כו').

תקנת עזרא של חפיפה, יש מהראשונים שכתבו שלא באשה נידה בלבד אמורה, אלא אף בכל חייבי טבילות, שחופפים וטובלים (שבולי הלקט שי).

מהותה

חפיפה וסירוק השיער

בירושלמי אמרו: עזרא התקין שתהא אשה חופפת וסורקת (ירושלמי מגילה ד א בסופו).

  • וכתבו ראשונים שפירוש חפיפה הוא רחיצה במים (רמב"ן נדה ט; טוש"ע קצט א), וכן צריכה לסרוק שיער ראשה במסרק (רוקח שעט בסופו; טוש"ע שם); ויש שכתבו שסורקת אותן או מפספסת אותן בידיה יפה יפה, שאם יש בהן קשר תתירנו (רמב"ן נדה ט, והובא בטור שם).
  • ויש מהראשונים שפירשו חפיפה שתיקן עזרא שתהא האשה חופפת במסרק (רש"י בבא קמא פב א ד"ה האשה), וכתבו אחרונים שאף לדעה זו עיקר תקנת החפיפה היא להעביר הזוהמה על ידי רחיצה, אלא שהצריכוה גם לסרוק במסרק (פרישה קצט ג).
  • ויש שכתבו שלדעה זו פירושה של חפיפה הוא גירוד ושפשוף, שעל ידם מופרדות השערות זו מזו (סדרי טהרה קצט ט), אלא שצריכה אף לרחוץ את השערות במים עם החפיפה (סדרי טהרה שם לדעת רש"י) - ולפיכך צריכה לחפוף ראשה תחילה במים, ואחר כך לסרוק שערה הרטוב (סדרי טהרה שם; חכמת אדם קכ ב), אבל אם סרקה שערה כשהוא יבש, ואחר כך חפפתו במים, הרי זו כאילו לא סרקה (ראה חכמת אדם שם) - ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שאינה צריכה לרחוץ במים כל עיקר, ודי לה בחפיפת שערה ביד (רשב"א נדה סו ב).

נהגו לסרוק שיער הראש במסרק, ולפספס שיער שאר הגוף בידים יפה יפה (ש"ך קצט סק"א).

בשאר הגוף

בשאר גופה - שלא במקום שיער - נחלקו ראשונים אם תיקן עזרא לחפפו:

  • יש סוברים שצריכה לחפוף כל גופה (הל' נדה לרש"י במחזור ויטרי עמ' 609, והובא בסמ"ג לאוין קיא; וראה תוס' נדה סו ב ד"ה אם, ורא"ש מקואות בסופו), כדי שלא יהא בו דבר חוצץ בשעת טבילה (אור זרוע שסא, בשם רשב"ם).
  • יש שכתבו לדעה זו שצריכה לשרות בשרה (כן הוא בהפרדס רעג, ובהאורה ח"ב עמ' 171) במים חמים כדי לרכך גלדי פצעים שבגופה, החוצצים כשהם יבשים (ראה ערך חציצה. מחזור ויטרי שם; הפרדס שם; האורה שם).
  • ורבים מהראשונים סוברים שלא תיקן עזרא חפיפה אלא בשערות הראש (ר"ת בתוספות וחולין י א; רמב"ם מקואות ב טז; וראה שו"ע קצט א, וש"ך סק"ב, והגר"א סק"ד).

שיער שבגופה

וכן צריכה לחפוף כל מקום שיער שבגופה (יראים השלם כו; טור קצט בשם הרמב"ן; ב"ח קצט; ש"ך קצט סק"ב), כגון בית השחי ובית הערוה (רמב"ן נדה ט); ויש שכתבו בדעת ראשונים שלא תיקן עזרא חפיפה אלא בשערות הראש (פרישה שם אות ד).

מנהג בנות ישראל

וכתבו ראשונים שנהגו בנות ישראל לחפוף כל גופן (תוס' נדה סו ב ד"ה אם; רא"ש מקואות בסופו, וטור קצט בשמו) במים חמים (תוספות בבא קמא פב א) - אף על פי שלדעתם אין תקנת עזרא אלא בשיער - ואף בזמן התלמוד כבר נהגו הנשים כן (רמב"ן נדה שם ט)[3]. וכתבו ראשונים שהמעביר מנהג זה - לוקה (יראים שם. רמב"ן נדה שם; החינוך קעה).

עיון ובדיקה דאורייתא

בעיון ובבדיקה שמדין תורה (ראה לעיל), כתבו ראשונים שצריכה לעיין ולבדוק בכל גופה, לפי שמן התורה מקום שיער ושאר כל הגוף שוים (ראה ערך חציצה. רשב"א שם ושם; ר"ן שם ושם). ואינה צריכה לרחוץ גופה במים, אלא שתעיין בכל גופה ותבדוק שאין בו דבר חוצץ (תורת הבית הארוך ז ז, טור קצט), ובמקומות שאינה יכולה לראות, כגון בראשה וגבה, צריכה למשמש בידים לבדוק שאין שם דבר חוצץ, ואינה צריכה שחברתה תעיין שם (ט"ז סק"ד), וכן אינה צריכה לסרוק ראשה במסרק (עי' רש"י ב"ק פב א ד"ה האשה, ושם ב ד"ה חפיפה), אבל צריכה למשמש - ולפספס שערה ביד (ריטב"א נדה סו ב) - ולעיין שלא יהא בשערה קשר (נמוקי יוסף בבא קמא פב א).

ויש מהראשונים שכתבו שמן התורה צריכה לסרוק שערה במסרק, שלעולם תהיינה השערות קשורות זו בזו אם לא תסרקן (תוספות רי"ד בבא קמא פב א).

ויש מהראשונים שכתבו שעיון זה שצריכה מן התורה לעיין בכל גופה הוא על ידי רחיצה, אלא שאינה צריכה לרחוץ במים חמים, ודיה ברחיצה בצונן (בעלי הנפש שער הטבילה דיני חפיפה).

אף כשחופפת ראשה וגופה במים חמים לא נפטרה מהעיון והבדיקה, אלא שאינה זקוקה לעיין ולבדוק קודם חפיפה, ויכולה לעיין ולבדוק בשעת החפיפה (ט"ז סק"ד; סדרי טהרה סק"ה).

בבדיקה זו שמן התורה, כתבו ראשונים שצריכה לעיין ולבדוק שמא יש על רוב גופה דבר חוצץ שמקפדת עליו, שחוצץ בטבילה מן התורה (ראה ערך חציצה. מאירי נדה סו), ומדברי סופרים, שאף חציצה הנמצאת על מיעוט גופה חוצצת (ראה ערך הנ"ל), צריכה לבדוק גופה שמא יש עליו חציצה כזו (ראה סדרי טהרה קצח נ,נא).

בית הסתרים

לעולם ילמד אדם בתוך ביתו[4] שתהא אשה מדיחה בית קמטיה - בית השחי ובית הסתרים (ראה ערכו) שלה (רש"י נדה סו ב; שו"ע קצט א), וכן תחת אצילי ידיה ותחת שוקיה (מרדכי נדה תשמז; דרכי משה קצט א), וכן שאר קמטים שבגופה אם בעלת בשר היא (ב"ח שם) - במים (נדה שם; רמב"ם מקואות א י; טור קצט) בשעת חפיפה (תורת הבית הקצר ז ז), ויש ראשונים שכתבו בשעת טבילה (רי"ף שבועות הלכות נדה בסופו; רא"ש מקואות בסופו).

כתבו ראשונים שאף על פי שאינה צריכה לחפוף אלא מקומות השיער ולא שאר הגוף (ראה לעיל) - לדעתם - מדיחה קמטיה, לפי שרגיל להיות שם דבר חוצץ (אור זרוע שסא, בשם ר"ת).

וכן צריכה האשה לבדוק פיה (החינוך מצוה קעה) ולחצוץ שיניה שלא יהא בהן שום דבר החוצץ (רא"ש מקואות לה; טוש"ע קצח כד, ושו"ע קצט א), מפני שדרכן להימצא בהן שיירי אוכל (בית יוסף קצט). ויש שכתבו שאין זו חובה, אלא עצה טובה, כדי שלא תצטרך לחזור ולטבול אם תמצא בהם דבר חוצץ לאחר הטבילה (ב"ח שם).

בחמין

אשה לא תחפוף - החפיפה שבמקום שיער (תורת הבית הקצר ז ז; טוש"ע קצט ב) - אלא בחמים ולא בצונן (נדה סו ב; רמב"ם מקואות ב יח; טוש"ע שם), לפי שהמים הקרים מקשים את השער, ואין לכלוכו עובר (רש"י נדה שם), או לפי שהם מקלקלים ומקבצים את השיער, והוא מתקשר ומסתבך (רמב"ם שם; טוש"ע שם). אף שיער שאר הגוף לא תחפוף בצונן (רמב"ן נדה שם).

ואף לסוברים ששאר הגוף אינה צריכה לחפוף אותו מן הדין, אלא בתורת מנהג (ראה לעיל שם), נהגו לחפוף כל הגוף במים חמים (תוספות נדה סו ב ד"ה אם; שו"ע קצט א).

נֶתֶר ואָהָל

לא תחפוף אשה לא בְּנֶתֶר ולא בְּאָהָל (נדה סו ב [לגי' רי"ף שבועות פרק ב בסופו]; רמב"ם מקואות ב יח; טוש"ע קצט ב), מפני שהנתר מקטף השיער (נדה ורמב"ם שם), היינו שחותכו, ונשאר מסובך בין שאר השערות, וחוצץ (מאירי נדה סו ב), והאהל מסריך השערות (נדה שם; רמב"ם שם), מסבכן (טוש"ע שם) ומדביקן, והרי זו חציצה (ראה ערך חציצה. רש"י נדה שם).

נֶתֶר הוא מין אבן רכה מאד הנמסה במים, ורוחצים בה את השיער והבגדים (פירוש המשניות לרמב"ם כלים ב א). יש מהראשונים שכתבו שלא אסרו לחפוף בנתר אלא באותו נתר שמחתך השיער, אבל מין נתר שאינו מחתך אלא מחליק את השיער ומסלסלו, מותר לחפוף בו (תשב"ץ א כח).

אָהָל הוא מין עשב (ערוך אהל). וכן לא תחפוף אשה בדברים אחרים המסבכים את השיער (תורת הבית הקצר ז ז; טוש"ע קצט ב).

סבון ושאר משקין

יש מהאחרונים סוברים שלא תחפוף אלא במים, ולא בשאר משקים (בית יוסף קצט; חכמת אדם קכ ד) ושאר דברים, לפי שיש דברים הרבה שמסבכים את השיער (חכמת אדם שם). ויש שכתבו שדוקא דבר שידוע שדרכו לסבך או להקשות השיער לא תחפוף בו, אבל כשאינו ידוע בכך מותר לחפוף בו, שאין לנו לחוש מספק לכך (ב"ח קצט, לדעת הטור).

ואף מהראשונים יש שפסקו באשה שאסרו עליה הרופאים לחפוף ראשה במים, שיכולה לחפפו ביין חם, שאין לנו לאסור אלא מה שאמרו חכמים, והם מים צוננים ונתר ואהל, ולא שאר המשקים הצלולים (מהרי"ק קנט (קנז), והובא בבית יוסף קנט).

וכתבו אחרונים שאף לסוברים שאסור לחפוף בשאר משקים, אם בדקתם או שאמרו לה הרופאים שאינם מסבכים, רשאית לחפוף בהם (דברי חמודות לרא"ש מקואות פו, בדעת הרמ"א). וצריכה האשה לבדוק בשיער של עצמה, אבל אין אנו יכולים לבדוק בדרך כלל אם היין מסבך השיער או לא, לפי שאין טבע השערות שוה אצל כל הנשים (ש"ך סק"ה).

הדחת בית קמטיה (ראה לעיל), כתבו ראשונים שצריך לעשותה במים דוקא, ולא במשקים אחרים (מהרי"ק קנט (קנז); רמ"א קצט א), לפי שכתם המשקה עשוי להישאר בתוך הקמט (מהרי"ק שם; ט"ז סק"ב. וראה ב"ח קצט שמצדד להתיר), אבל שאר הגוף מותרת לחפפו אף בשאר משקים (סדרי טהרה סק"ט)[5].

נהגו לחפוף בסבון, לפי שאינו מסבך השערות אלא מנקה אותן היטב (פרישה יו"ד קלה יז; ש"ך קצט סק"ג). וכתבו אחרונים שלא תחפוף בסבון רב, שבריבויו נדבקות השערות (ברכי יוסף שם). ויש שכתבו שנהגו הנשים, לאחר שחפפו בסבון, לשוב ולשטוף במים חמים נקיים (מקור חיים ס"ק יב; דרכי תשובה ס"ק יג בשם בעל דברי חיים מצאנז, לפי שבכל זמן משנים את החומרים מהם עשוי הסבון, ומי יודע שאין בו נתר או אהל).

זמנה

ביום או בלילה

אשה אם חופפת בליל טבילתה, או ביום הסמוך לטבילתה, נחלקו אמוראים: מר זוטרא אוסר לחפוף בלילה ולטבול בלילה (נדה סז ב), ואם לא חפפה ביום תדחה טבילתה למחר (סדרי טהרה סק"א), שמתוך שמהומה לביתה (רש"י סח א) [-שממהרת לבעלה (ראה רש"י ד א ד"ה שמהומה)] לא תחפוף יפה (רש"י סז ב; רשב"א סח א)[6]. רב חיננא מסורא מתיר לחפוף בלילה (נדה שם), וכתבו ראשונים שאף לדעת רב חיננא עדיף יותר שתחפוף ביום כדי שתחפוף יפה (רשב"א שם).

אפשר ואי אפשר

להלכה, פעמים אשה חופפת ביום וטובלת בלילה, ופעמים לא תחפוף אלא בלילה, והדבר תלוי אם "אפשר" או "אי אפשר" (ראה נדה סח א ורש"י). ונחלקו ראשונים בדבר:

  • יש מפרשים שהדברים אמורים על חפיפה ביום, שאם אפשר לה לחפוף ביום, חופפת ביום וטובלת בלילה, ואם אי אפשר לה לחפוף ביום, כגון שהגיעה עת טבילתה במוצאי שבת, לא תחפוף אלא בלילה שטובלת בו (רש"י שם, וכן הכריע הש"ך קצט סק"ו); ויש סוברים שאף זה חשוב "אפשר", וחופפת ביום בערב שבת, ו"אי אפשר" שאמרו הוא כשאינה יכולה לחפוף ביום מצד הרחקת החפיפה מהטבילה, כגון שהגיעה עת טבילתה במוצאי יום טוב שני של גלויות שחל להיות בשני בשבת (גירסת הב"ח קצט ברש"י), שאי אפשר לה לחפוף בערב שבת ולהרחיק את החפיפה מהטבילה יותר מדאי (ראה להלן מחלוקת ראשונים), וכיון ש"אי אפשר", אינה חופפת אלא בלילה שטובלת בו (ראבי"ה א קפט). וכתבו ראשונים ש"חופפת ביום" שאמרו, היינו שטוב יותר לחפוף ביום, אבל מותר לה לחפוף בלילה אף על פי שהיתה יכולה לחפוף ביום ולא חפפה (תוספות נדה סח א ד"ה כך), ולא שמותרת לכתחילה לדחות החפיפה ללילה, אלא שכשעברה ולא חפפה ביום, מותרת לחפוף בלילה ולטבול, כדי שלא תדחה טבילתה ותבטל עונתה (שו"ת מהרש"ל ו). ויש שכתבו שבשעת הדחק כשאי אפשר לה לחפוף ביום, חופפת בלילה, אבל שלא בשעת הדחק אסורה לחפוף בלילה (ראה בית יוסף קצט ד"ה חל. וכן משמע ברמ"א קצט ג); ויש שכתבו שמותרת לחפוף בלילה, אף בלא אונס, אלא שמצוה מן המובחר לחפוף ביום (בית יוסף שם, וראה גר"א טו).
  • ויש מפרשים "אפשר" ו"אי אפשר" שאמרו להיפך, שהדברים אמורים על חפיפה בלילה, שאם אפשר לה לחפוף בליל טבילתה לא תחפוף אלא בלילה, ולא תרחיק חפיפתה מטבילתה כלל - שכל שאפשר לחפוף בלילה ולטבול מיד תיכף לחפיפה, הרי זה משובח (רמב"ם מקואות ב טז) - ואם אי אפשר לה לחפוף בלילה, כגון שהוא ליל שבת או יום טוב, חופפת ביום וטובלת בלילה (שאילתות צו; רמב"ן נדה ט ו; טור קצט, בשם שאילתות; שו"ע קצט ג. וראה הגר"א ס"ק יא שכן דעת רוב הפוסקים), וכן אם היתה שעת הדחק ואינה יכולה לחפוף בלילה, או שאינה יכולה לחפוף בלילה מפני החולי, מותרת להקדים חפיפתה (רמב"ם שם; רמ"א שם).

בשאינה יכולה

לא היתה יכולה לחפוף סמוך לטבילתה, נחלקו אמוראים עד כמה מותר להרחיק החפיפה מהטבילה, וכמה דעות בדבר:

  • לדעת רב הונא ורב חסדא, אשה שהגיעה עת טבילתה במוצאי יום טוב שני של ראש השנה שחל להיות לאחר השבת, ואי אפשר לה לחפוף במוצאי יום טוב, שלדעתם אין אשה חופפת בליל טבילתה (ראה לעיל, רוקח שעט; חי' הר"ן נדה סז ב), ואף אי אפשר לה לחפוף ביום הסמוך לטבילתה מפני שהוא יום טוב (ראה לעיל), הרי זו חופפת בערב שבת, וטובלת בליל שלישי בשבת (נדה סז ב, ראה ירושלמי מגילה ד א בסופו).
  • לדעת רב יימר אשה חופפת בערב שבת, וטובלת מוצאי יום טוב שחל להיות אחר השבת, אבל אינה חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שני ימים טובים של ראש השנה שחל להיות לאחר השבת, מאחר שאפשר לה, לדעתו, לחפוף בליל טבילתה (נדה שם, וראה ירושלמי שם).
  • רבין שלח באיגרתו: אשה לא תחפוף בערב שבת ותטבול במוצאי שבת, ותמה על עצמך איך חופפת ביום וטובלת בלילה, והרי צריך תיכף לחפיפה טבילה (נדה סח א).
  • בדעת מרימר (ראה נדה שם) נחלקו ראשונים: יש שכתבו שסובר כרב יימר (רש"י שם); ויש שכתבו שכל שאפשר לה לחפוף במוצאי שבת, אסורה, לדעתו, לחפוף בערב שבת, ואינה יכולה להקדים חפיפתה אלא כשהגיעה עת טבילתה במוצאי שבת והוא ליל יום טוב, או במוצאי אחד בשבת והוא ליל יום טוב שני של ראש השנה (הגר"א קצט ס"ק טז).

ביכולה

היתה יכולה לחפוף סמוך לטבילתה, נחלקו אמוראים אם מותר לה להרחיק חפיפתה מטבילתה (נדה סז ב).

הלכה שאשה חופפת סמוך לטבילתה, ואסור לה להרחיקה ממנה, ואפילו הגיעה עת טבילתה במוצאי שבת, לא תקדים חפיפתה לערב שבת, אף לסוברים אשה חופפת ביום וטובלת בלילה (ראה לעיל מחלוקת ראשונים להלכה), אלא חופפת בליל טבילתה (רש"י סח א, כפי שהובא בתוס' שם ד"ה כך, ובטור קצט); ויש שכתבו שחופפת בערב שבת, ולא תטבול במוצאי שבת עד שתחזור ותחפוף ראשה אז (מחזור ויטרי עמ' 612); ויש חולקים וסוברים שחופפת בערב שבת ואינה חופפת בליל טבילתה, ואף אם ליל טבילתה במוצאי יום טוב שחל להיות לאחר השבת חופפת בערב שבת, אלא אם כן ליל טבילתה במוצאי שני ימים טובים של ראש השנה שחל להיות לאחר השבת, שחופפת בליל טבילתה (ראבי"ה א קפט, וש"ך סק"ו).

הגיעה עת טבילתה במוצאי שבת, ואינה יכולה לחפוף בלילה, כגון שהוא ליל יום טוב, נחלקו גאונים וראשונים להלכה: יש שכתבו שמוטב שתדחה טבילתה (רא"ש מקואות לז); ורבים מהראשונים חולקים וסוברים שתחפוף בערב שבת, ולא תדחה טבילתה (יראים כו בסופו; רמב"ן נדה ט; טוש"ע קצט ו).

לא היתה יכולה לחפוף במוצאי שבת מפני שהיתה שעת הדחק, או מפני החולי, כתבו ראשונים שתחפוף בערב שבת (רמב"ם מקואות ב טז).

כשחופפת בלילה, לסוברים שעיקר זמנה בלילה, צריכה לחפוף מיד בתחילת הלילה, שאם תאחר חפיפתה, יש לחשוש שתמהר ולא תחפוף יפה (דרישה קצט אות ד, בפירוש דברי הטור שם).

כשחופפת ביום, לדעת הסוברים שעיקר זמנה ביום, לא תרחיק החפיפה מהטבילה יותר מדי (רבנו ירוחם כו ה), וכתבו אחרונים שלא התירו לחפוף ביום אלא סמוך לחשיכה, וכשחופפת בערב שבת שאסורה לחפוף עם חשיכה, מותרת לחפוף קודם לכן (דרישה קצט ד).

לדעת הסוברים שחופפת ביום, כתבו אחרונים שצריכה להיכנס למרחץ בעוד שהוא יום (שו"ת מהרש"ל ו; שו"ת רמ"א יט בסופו).

בזמן הזה

בטעם הדבר שכש"אי אפשר", כגון שהגיעה עת טבילתה בליל שבת, חופפת ביום וטובלת בלילה (ראה לעיל) - אף על פי שעיקר חפיפה הוא בלילה, לסוברים כן (ראה לעיל שכן דעת השאילתות) - כתבו גאונים לפי שטבילה בזמנה מצוה (ראה ערך טבילה. שאילתות צו), ולפיכך יש ראשונים שכתבו שבזמן הזה שאין לנו טבילה בזמנה (ראה ערך זבה: בזמן הזה, וערך טבילה) אינה טובלת בליל שבת ויום טוב, שאינה יכולה לחפוף סמוך לטבילה (בעלי הנפש חפיפה, והובא בבית יוסף קצט), וכן לפוסקים להלכה שאף בזמנה אין טבילה מצוה, אין ראוי לטבול בליל שבת ויום טוב ולהרחיק החפיפה מהטבילה, אלא תדחה טבילתה למוצאי שבת (מאירי נדה סז ב, בשם הראב"ד). אבל רבים מהראשונים חולקים וסוברים שאף בזמן הזה, שאין לנו טבילה בזמנה, חופפת בערב שבת וטובלת בליל שבת (בית יוסף שם, שכן דעת כל הפוסקים).

נהגו להתחיל ביום ולהמשיך בלילה

נהגו הנשים לחפוף ביום, ושוהות במרחץ עד הלילה - ועוסקות בחפיפה עד שתחשך, וטובלות (רא"ש מקואות לז; טוש"ע קצט ב), שבזה הן יוצאות ידי כל הדעות (ראה לעיל. בית יוסף וב"ח קצט; הגר"א ס"ק יב), וצריך שתעסוק בחפיפה עד עת הטבילה בלא בטלה (שו"ת מהרש"ל ו), ובשעת הדחק, שאינה יכולה לחפוף בלילה, תחפוף ביום, וכן כשאינה יכולה לחפוף ביום, תחפוף בלילה, ובלבד שלא תמהר לביתה אלא תחפוף כראוי (רמ"א קצט ג), ותעסוק בה שעה אחת (חכמת אדם קכ ה).

וכתבו ראשונים שיש נשים המחמירות על עצמן, שאף על פי שכבר חפפו - וסרקו (לבוש שם) בביתן, נושאות עמהן מסרק וסורקות את עצמן בבית הטבילה (רא"ש מקואות לז; שו"ע קצט ג), כדי להסמיך חפיפה לטבילה, שכן החפיפה היא במסרק (ראה לעיל: מהותה. הגר"א שם ס"ק יג).

ויש שהנהיגו להעמיד שעון בבית המרחץ, וגזרו על הנשים הטובלות בלילה להתעסק בחפיפה שעה שלימה, כדי שיחפפו יפה (מהרש"ל ו, וראה הרמ"א שם, ובש"ך סק"ו).

במוצאי שבת

הגיעה עת טבילתה במוצאי שבת, שמן הדין חופפת בליל טבילתה (ראה לעיל), כתבו ראשונים שמנהג יפה שתחפוף היטב בערב שבת, ובמוצאי שבת תחפוף מעט ותסרוק שערותיה (טור קצט; רמ"א בשו"ע שם צ).

ויש ראשונים שכתבו שבמוצאי שבת תשפשף גופה וידיה בחמים, ותסרוק ראשה היטב במסרק (סמ"ג לאוין קיא)[7].

הנהגתה כשמרחיקה החפיפה מהטבילה

כשאינה חופפת סמוך לטבילתה (ראה לעיל) כתבו ראשונים שבודקת כל גופה ושערות ראשה סמוך לטבילתה, שלא יהא עליה דבר חוצץ (תורת הבית הארוך ז ז; שו"ע קצט ו), שלא הקילו להרחיק מהטבילה אלא החפיפה שהיא מתקנת עזרא, אבל לא הבדיקה שהיא מן התורה (תורת הבית שם; הגר"א ס"ק יט). וכתבו אחרונים שצריכה לבדוק אף בשעת החפיפה, לפי שאין להפריד את הבדיקה מהחפיפה (ש"ך קצט ס"ק יא), ויש שנראה מדבריהם שאינה צריכה לבדוק אלא סמוך לטבילה (שו"ע קצט ו, וש"ך שם לדעתו).

לדעת הסוברים שהבדיקה היא מתקנת עזרא (ראה לעיל), כתבו אחרונים שאין להפריד הבדיקה מהחפיפה, וכשמקדימה חפיפתה אף הבדיקה נעשית באותה שעה, ואינה בודקת סמוך לטבילה (בית יוסף קצט ד"ה ומש"כ רבנו ובלבד).

שמירתה בין חפיפה לטבילה

אשה שחופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שבת שהוא ליל יום טוב, כתבו ראשונים שצריכה לשמור שערותיה בין החפיפה לטבילה שלא יתלכלכו, ולא יתהוו בהם קשרים (בעלי הנפש דיני חפיפה), וצריכה לקשור שערותיה לאחר החפיפה (רא"ש מקואות בסופו; טוש"ע קצט ו), וצריכה לשמור את עצמה בין החפיפה לטבילה מכל טינוף ככל יכולתה (סמ"ג לאוין קיא; רמ"א שם), ותיזהר מלתת תבשיל לבנה, ומלהתעסק בדבר המביא לידי חציצה (רא"ש שם; טור ורמ"א שם), אם אפשר לה להיזהר מהם, ואם אי אפשר לה להיזהר, כגון שאין לה מי שיעשה במקומה, או שצריכה ליגע בשעת אכילה, אין לחוש - שהרי צריכה לחזור ולעיין בעצמה בשעת טבילה (הגר"א ס"ק יח) - אלא שתרחץ ידיה בכל פעם, שלא תבוא לידי חציצה (רמ"א שם).

מהאחרונים יש שחולקים וסוברים שמותרת ליגע בתבשיל ובכל מה שתרצה, שהרי צריכה לבדוק ידיה וכל גופה בשעת טבילה, ואם תמצא אז דבר חוצץ תוכל להסירו, ועוד שחומרא זו שתזהר לאחר החפיפה מלהתעסק בדברים חוצצים היא חומרא הבאה לידי קולא, שיש לחשוש שתסמוך על הבדיקה שבשעת החפיפה, ולא תחזור לבדוק סמוך לטבילתה (ראה בית יוסף שם, שלכן לא הזכירו הרשב"א והר"ן זהירות זו. וכן בשו"ע שם השמיט, ולא הביאה אלא בשערות), ועוד שאף אם תיזהר מלתת תבשיל לבנה אינה יכולה להיזהר מתבשיל שאוכלת, שאפילו תאכל בכף, ידים עסקניות הן, ואי אפשר שלא תסיח דעתה ותגע בתבשיל ולא תדע (ראה בית יוסף שם). אף מהראשונים יש מצדדים שאינה צריכה לשמור אלא את שערה (בעלי הנפש חפיפה).

כשלא חפפה

טבלה ולא חפפה, לא עלתה לה טבילה, אף על פי שעיינה ובדקה בגופה שאין עליה דבר חוצץ (רמב"ן נדה ט ח; שו"ע קצט ח), ואין צריך לומר שאם חפפה שערותיה ולא עיינה ובדקה בשאר הגוף, שלא עלתה לה טבילה (תורת הבית הקצר ז ז).

ויש שכתבו בדעת ראשונים שדוקא כשלא בדקה גופה לא עלתה לה טבילה, אבל אם בדקה שערותיה וכל גופה, עלתה לה טבילה אף על פי שלא חפפה (ב"ח שם ד"ה לשון, בכונת הטור)[8].

נתעסקה בין חפיפה לטבילה

חפפה כדין, ונתעסקה בין חפיפה לטבילה בדברים החוצצים, לא עלתה לה טבילה (תורת הבית ז ז; טוש"ע קצט יג). עסקה בדברים חוצצים, ובדקה עצמה לאחר מכן, וראתה שלא נדבק בה דבר חוצץ וטבלה, כתבו ראשונים שאינה צריכה טבילה אחרת (רמב"ן נדה סו ב; תורת הבית הקצר ז ז; רמ"א קצט יג).

יש מהראשונים סוברים שמה שאמרו בנתעסקה בין חפיפה לטבילה בדברים חוצצים שלא עלתה לה טבילה, אינו אלא לטהרות, אבל מותרת היא לבעלה (ר"ת בתוספות נדה סז א, וברא"ש מקואות לה; רמב"ם מקואות ב כב).

וכתבו ראשונים שמותרת ללבוש בגדיה בין חפיפה לטבילה (הגהות שערי דורא יב; רמ"א בשו"ע שם יג), שאין רגילות שיהא דבר לח על הבגד (שם, ובש"ך ס"ק כא).

לא עיינה בבית הסתרים ובבית הקמטים שלה ולא בדקה שם, וטבלה, עלתה לה טבילה (ראה ערך טבילה. טור סוף קצט, בשם הראב"ד; שו"ע קצט ט). יש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחולקים וסוברים שאף אם לא בדקה בבית הסתרים לא עלתה לה טבילה (מחצית השקל קצח, בדעת רוקח).

חפפה במקום שער, ועיינה ובדקה שאר גופה, עלתה לה טבילה אף על פי שלא חפפה שאר גופה, כיון שמן הדין - לדעת רוב הראשונים (ראה לעיל: מהותה) - אינה חייבת לחפוף שאר הגוף, אלא מקום שיער בלבד (תורת הארוך ז ז; ב"ח סוף קצט ד"ה חפפה ועלתה).

הערות שוליים

  1. טז, טורים תמ - תעו. וראה ערך חציצה וערך טבילה.
  2. או אף כל הגוף (ראה להלן: מהותה, מחלוקת ראשונים בדבר).
  3. ויש ראשונים שכתבו שצריך לחפוף כל הגוף, לחוש לדעת הסוברים שתקנת עזרא היא לחפוף כל הגוף (תוס' נדה שם; וכן כתב בבאר הגולה קצט ד, ובב"ח שם ד"ה ושתהא).
  4. אם הוא חיוב או עצה טובה, ראה סדרי טהרה קצט ס"ק כה.
  5. יש מהאחרונים מצדדים שיכולה להדיח בית קמטיה אף בשאר משקים, ולא הוזכר שתדיח במים אלא למעט שלא תקנח בבגד (ב"ח קצט).
  6. בירושלמי אמרו טעם שלא תחפוף בליל טבילתה: שמא בית הטבילה רחוק מהעיר, והיא מתעצלת לחפוף יפה (ירושלמי מגילה ד א בסופו, וקרבן העדה שם). ויש מהראשונים שפירש הטעם שחופפת ביום כדי שתראה ותחפוף יפה (תשובות חכמי צרפת ולותיר יד).
  7. כשטובלת במוצאי שני ימים טובים שחלו להיות אחר השבת, ראה ש"ך קצט סק"ו, וסדרי טהרה ס"ק יד בסופו, אם צריכה לחפוף בערב שבת.
  8. חפפה ראשה במים חמים, ולא סרקה שערותיה במסרק, ולא פספסה בהן בידיה נחלקו אחרונים (ראה שבות יעקב ב עה, וחכמת אדם קכ ב).