מיקרופדיה תלמודית:חמץ שעבר עליו הפסח

הגדרה^[1] - איסור אכילה והנאה אחר הפסח בחמץ שלא נתבער בפסח

מקורו, גדרו ואיסורו

מדאורייתא או מדרבנן

חמץ שעבר עליו הפסח, נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שהאוכלו עובר עליו בלא תעשה, אלא שאין בו כרת (רבי יהודה בתוספתא פסחים (ליברמן) א ח, וירושלמי שם ב ב; רבי יהודה בפסחים כח א, ורש"י שם ד"ה לאחר זמנו), שבשלשה מקומות הזהירה תורה על חמץ בפסח (ראה ערך חמץ: איסור אכילה), ואחד מהם בא לאסרו לאחר זמנו (גמ' שם), והוא הכתוב: וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ (שמות יג ג. ירושלמי שם; חידושי הר"ן שם, על פי גמ' שם כט א), שאם אינו ענין לתוך הפסח, תנהו ענין לאחר הפסח (ירושלמי שם)^[2], וכל חמץ שעבר עליו הפסח, בין של ישראל בין של נכרי והקדש, אסור בהנאה (גמ' שם כח ב וכט ב).

• ויש אומרים שאינו אסור כלל מדאוריתא (כן משמע מחכמים בתוספתא שם; רבי שמעון בירושלמי שם, לפי רבי יונה ורבי יוסה בירושלמי שם; רבי שמעון בגמ' שם כט א, לפי הגמ' שם), אלא שחמץ של ישראל שעבר עליו בבל יראה, אסור מדרבנן משום קנס (גמ' שם)^[3], ולא קנסו אלא בשל ישראל, אבל בשל גוי והקדש, כיון שלא עברו עליו בבל יראה (ראה ערך בל יראה ובל ימצא: חמץ שאינו שלו) לא קנסו (גמ' שם), וכן הלכה (שאילתות עד; רי"ף שם; רמב"ם חמץ א ד; רא"ש שם ב ה; טוש"ע או"ח תמב א).

גדרו

בגדר חמץ שעבר עליו הפסח, כתבו ראשונים כגון שהיה ברשות ישראל, וזכה בו שעה אחת תוך הפסח (ריטב"א פסחים כח א), ואפילו שלא היה ברשותו אלא ביום טוב אחרון של גלויות (ראה ערך יום טוב שני של גליות. העיטור שם; טור שם, בשמו; שו"ת הרשב"א א קעח), שכל שתקנו חכמים כעין של תורה תקנו, וכדי שלא יזלזלו ביום טוב שני של גלויות (חק יעקב תמח סק"ז).

ונחלקו אחרונים בחמץ שלא היה ברשותו אלא בערב פסח משש שעות ולמעלה, כגון שמכרו לגוי לאחר זמן איסורו - לדעת הסוברים שאינו עובר עליו בבל יראה אלא בעשה של תשביתו (ראה ערך בל יראה ובל ימצא: הזמן והשיעור) - אם אף באופן זה קנסו (פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"א, שכן נראה מכמה פוסקים; שו"ת חתם סופר או"ח קיד); או שלא קנסו כיון שלא עבר עליו בבל יראה (שו"ת פני יהושע יב-יד, פרי מגדים שם סק"ב, בשמו)^[4].

איסור הנאה

חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם (רמב"ם שם), בין לבעל החמץ שעבר עליו בבל יראה, בין לאחרים (העיטור שם, דף קכה טור ג במהדורת רמ"י; רמב"ן פסחים לא ב; המכתם ומאירי ור"ן שם כט א; פרי חדש או"ח תמח סק"ג), בין שבא לידם דרך מכר או מתנה, ובין שזכו בו מן ההפקר (רי"ט אלגזי בכורות ה מג, בדעת הר"ן שם), שלא חילקו חכמים בגזירותיהם (שלחן ערך הרב שם א), ואפילו מכרו ישראל לגוי אחר הפסח, אסור לכל אדם ליקח ממנו, שהחמץ לעולם עומד באיסורו בכל מקום שהוא (משנה ברורה תמב ס"ק יז)^[5].

עבר ומכרו

חמץ שעבר עליו הפסח, אף על פי שאסור בהנאה, אם עבר ומכרו או החליפו, דמיו מותרים (תוספתא פסחים (ליברמן) ב ד; חולין ד ב). ונחלקו ראשונים אם ההיתר הוא דוקא לאחרים, אבל לעצמו אסורים (רש"י שם ד"ה מפני; כן משמע מתוספות שם ד"ה מותר; סמ"ע רלד סק"ו; ש"ך שם סק"א); או שאף לעצמו מותרים (כן משמע מתוספות פסחים כא א ד"ה כל; כן משמע מהמאירי שם, וחולין שם, ורמב"ן ור"ן חולין שם; שו"ע או"ח תמג ג, ושם תנ ד, לפי ביאור הגר"א או"ח תמג ג ד"ה אם קנו).

ביעור

חמץ שעבר עליו הפסח צריך ביעור, שכן שנינו שאם לא בדק החמץ בזמנו יבדוק לאחר המועד (משנה פסחים י ב), היינו שיבדוק אחר הפסח (רי"ף ור"ן שם; תוספות שם ד"ה ואם; רמב"ם חמץ ג ה; טוש"ע או"ח תלה א), כדי שיבער מה שימצא מחמץ שעבר עליו הפסח שהוא אסור בהנאה (רמב"ם שם), שלא יתערב לו חמץ של איסור בשל היתר ויאכלנו (תוספות שם). שכיון שקנסוהו חכמים לאסרו בהנאה (ראה לעיל), עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה להצריכו בדיקה (ר"ן שם). אף בדיקה זו צריכה להיות לאור הנר (ט"ז שם סק"ב, בשם הרוקח), ובחורים ובסדקים (משנה ברורה שם סק"ד, בשם האחרונים), אבל אינו מברך על ביעור חמץ (רמב"ם שם ו; טוש"ע שם), שהרי אוכל חמץ באותו זמן, ואין הבדיקה אלא להבדיל בין חמץ זה לחמץ אחר (מגיד משנה שם), ואף כשמבערו אינו מברך, כיון שאינו עובר עליו בשהייתו אפילו מדרבנן (כסף משנה שם).

בלא עבר עליו בבל יראה

הפקיר חמצו או ביטלו קודם הפסח

הפקיר חמצו לפני זמן איסורו, ועבר עליו הפסח, נחלקו בו אמוראים:

• יש מתירים (רבי שמעון בן לקיש בירושלמי פסחים ב ב).

• ויש אוסרים (רבי יוחנן בירושלמי שם). ואפילו לתנאים הסוברים שהפקר (ראה ערכו) יוצא מרשותו מיד כשהפקירו, וחמץ זה שהפקירו לא עבר עליו בבל יראה (ראה ערך הנ"ל: שהופקר מדעת האדם), מכל מקום החמץ אסור, שחוששים להערמה (מסקנת הירושלמי שם), שמא לא יפקירנו ויאמר אחר הפסח הפקרתיו (אור זרוע א תשמח, ושם ב רמו; רא"ש פסחים ב ד; טור או"ח תמח)^[6], וכן הלכה (מאירי שם כט א; טור ובית יוסף שם ה; מגן אברהם שם סק"ח)^[7].

והוא הדין בבטלו קודם הפסח, שמן התורה אינו עובר עליו, אלא שחכמים הצריכו לבדוק ולבער (ראה ערך בטול חמץ: גדרו ומקורו), שלדעה השניה חוששים שמא יערים (שו"ת הרשב"א א ע; רא"ש וטור שם; רבנו מנוח חמץ ג ה) ויאמר שבטלו אף על פי שלא בטלו (טור שם)^[8], וכן הלכה (מאירי שם כח א; שו"ע שם ה)^[9].

בשגגה או אונס

חמץ שעבר עליו הפסח והניחו ולא ביערו בשגגה או באונס, אסרוהו חכמים (רמב"ם חמץ א ד; רמב"ן שם לא ב; ריטב"א ומאירי פסחים כח א; טוש"ע שם ג)^[10], בין שלא היה יכול לבערו, בין שלא ידע ממנו כלל עד לאחר הפסח (שלחן ערוך הרב שם א), כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח שיהנה בו אחר הפסח (רמב"ם שם) ויאמר אנוס הייתי (שלחן ערוך הרב שם). ולא אמרו שקנסוהו משום שעבר עליו בבל יראה, אלא משום שראוי היה לעבור עליו (ריטב"א פסחים כט א, בשם הרא"ה, שכתב בשם הרמב"ן; מאירי שם כח א; מגיד משנה שם)^[11].

הפקיר חמצו ולא ביערו

הפקיר חמצו או בטלו, ואחר כך הניחו ולא ביערו בשגגה או באונס, או שבדק ולא מצא, ולאחר הפסח מצא חמץ בביתו, או שמצאו במקום שאינו חייב בבדיקה - נחלקו בו ראשונים:

• יש אומרים שהחמץ אסור (כן משמע מהרמב"ן שם לא ב, ומאירי שם כח א, ומהר"ם חלאוה שם כט א), כיון שראוי לעבור עליו (מאירי שם), שכיון שאמרו חכמים שבטול לבד אינו מועיל, והצריכו ביעור, הרי זה כדבר האסור מן התורה שקנסו בו שוגג משום מזיד (שו"ת הרעק"א כג).

• יש אומרים שלא אסרו בו כלל (רבנו מנוח שם; כן משמע מהמנהיג פסח יז).

• ויש אומרים שאסור באכילה ומותר בהנאה (מאירי שם כח א, בשם חכמי לוניל; תשב"ץ ב קצט).

אף הפוסקים נחלקו להלכה:

• יש אוסרים בהנאה (רא"ש שם, וטוש"ע שם, לפי כתב סופר פב; שו"ת פני יהושע יג-יד; נודע ביהודה קמא או"ח יט; מקור חיים תמח סק"ט; שלחן ערוך הרב שם כט).

• יש סוברים שמותר אף באכילה, או על כל פנים בהנאה (חק יעקב תמח סק"כ, ותורת השלמים ו; פנים מאירות ב קסג; נשמת אדם ב ג), וכתבו אחרונים שיש לסמוך עליהם במקום הפסד-מרובה (ראה ערכו. אליה רבה שם ס"ק יג; משנה ברורה שם ס"ק כה).

• ויש שכתבו להתיר כשלא ידע כלל מהחמץ, כגון שגויים אפו פת מחטים שלו בפסח שלא מדעתו (בית מאיר תמח ב), או ששלחו לו חמץ לפני הפסח ולא הגיע לידו עד לאחר הפסח (ברכי יוסף שם סק"ג), וכיוצא בזה (ראה שואל ומשיב תנינא ד יא, ויד יוסף קיג, וחתם סופר או"ח קיט, ושם אריה או"ח ט).

נפלה עליו מפולת

חמץ שנפלה עליו מפולת, שדינו כמבוער, ואינו עובר עליו מן התורה - אלא שחכמים הצריכו ביטול, גזירה שמא יתפקח הגל במועד ויעבור עליו (ראה בעור חמץ: מהותו. פסחים לא ב) - אף לדעה שכשהפקיר חמצו חוששים להערמה (ראה לעיל), כאן מותר החמץ לאחר הפסח ואין חוששים להערמה (ירושלמי פסחים ב ב; שו"ת הרשב"א א ע; אליה רבה תלג סק"ח; שלחן ערוך הרב שם לד), שהרי מעצמו נפלה המפולת עליו (קרבן העדה ופני משה שם), ואין בדעתו לפנות הגל ולחטט אחר הפסח (שו"ת הרשב"א שם)^[12].

גר שמת ואין לו יורשים

אף גר (ראה ערכו) שמת קודם הפסח ואין לו יורשים, ובזבזו ישראל את חמצו אחר הפסח - לדברי הכל מותר (ירושלמי שם), שלא שייך כאן הערמה, שהרי מעצמו נעשה הפקר (קרבן העדה ופני משה שם), ואין מי שעובר עליו בבל יראה (חק יעקב תמח סק"א).

חמץ שנגזל והושב

גזל חמץ ועבר עליו הפסח, שהדין הוא שהגזלן אומר לנגזל הרי שלך לפניך (ראה ערך גזל: השבת הגזילה) - הכל מודים שהחמץ אסור בהנאה, אף על פי שבעליו לא עברו עליו בבל יראה, לפי שהקנס הוא בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין לו בין לאחרים (העיטור שם דף קכה טור ג במהדורת רמ"י; רמב"ן פסחים לא ב; מאירי שם כח א; ריטב"א ומהר"ם חלאוה שם כט א)^[13], ואין האיסור משום שהגזלן עבר עליו, שהרי אין קנס זה אלא לבעליו הראשונים, והם לא עברו עליו בכלום (רמב"ן שם), ואסור אפילו כשהגזלן גוי (מקור חיים תמח ס"ק יד)^[14].

פחות מכזית

פחות מכזית חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, כיון שעבר על דברי חכמים שהצריכו לבערו, אף על פי שלא עבר עליו בכל יראה (שלחן ערך הרב או"ח תמח, קונטרס אחרון סק"ט; חזון איש או"ח קטז יח)^[15].

שבאחריות ישראל או גוי

גוי שהלוה לישראל על חמצו

גוי שהלוה את ישראל מעות על חמצו קודם הפסח - שאם לא יפרע עד זמן פלוני יגבה מהחמץ (כן משמע מרש"י פסחים לא א ד"ה תנן) - ועבר עליו הפסח, מותר החמץ בהנאה (משנה שם ל ב; תוספתא פסחים (ליברמן) ב ט)^[16], שכיון שלא פרעו בזמן, נתגלה הדבר למפרע שאינו של ישראל אלא של גוי (רש"י שם ד"ה נכרי שהלוה), אלא שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים באיזה אופן אמרו כן:

• לסוברים בעל-חוב (ראה ערכו) למפרע הוא גובה - שכשגובה עכשיו נתגלה הדבר שמשעה שהלוהו עמדו נכסים הללו בחזקתו (ראה ערך שעבוד) - מותר בהנאה אף אם לא מסרו לגוי, אלא ששעבדו לו כשאר לווים, שאם לא יתן לו עד יום פלוני יבא לביתו ויגבה מחמץ זה (גמ' שם לא א, לדעת אביי, ורש"י ד"ה תנן), ודוקא שבא לידי גביה (תוספות שם ב ד"ה אלא).

• ולסוברים מכאן ולהבא הוא גובה - שאין הנכסים בחזקתו אלא מגביה ואילך (ראה ערך הנ"ל) - אינו מותר אלא כשהרהינו אצלו (גמ' שם, לדעת רבא), היינו שנתנו בבית הגוי בתורת משכון (כן משמע מהערוך, הרהן) ואמר לו אם לא אפרע לך עד זמן פלוני יהיה שלך מעכשיו (גמ' שם לא ב, ורש"י ד"ה לא קשיא), ושהה אצל הגוי כל הפסח, שכיון שבא זמנו ולא פרעו, ואינו מחוסר גביה, נתגלה הדבר למפרע שמשעה שהרהינו אצלו היה של הגוי (רש"י שם ל ב ד"ה נכרי), ואפילו שהאחריות היא על ישראל, שהרי זה כמקבל אחריות על חמצו של גוי בביתו של גוי (השלמה שם; מכתם שם; מגן אברהם תמא סק"ב). אבל אם לא אמר לו מעכשיו - אסור (גמ' שם), שלא אמרו בעל חוב קונה משכון (ראה ערכו) אלא בישראל שלוה מישראל (ראה ערך משכון), אבל גוי אינו קונה משכון מישראל, ונמצא אותו החמץ כאילו הוא פקדון אצל הגוי (רמב"ם חמץ ד ה; רא"ש שם ב י). ואם לא הרהינו אצלו, אף על פי שאמר לו מעכשיו - אסור, שלא גרע מחמץ של גוי ברשות ישראל, והאחריות היא על הישראל - שאסור (כן משמע מרש"י שם ד"ה לא קשיא; רא"ש שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; רא"ש שם)^[17].

כשזמן הפרעון לאחר הפסח

במה דברים אמורים, כשהגיע זמן הפרעון קודם הפסח, אבל כשהגיע זמן הפרעון לאחר הפסח, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין החמץ מותר אלא כשהגיע זמן הפרעון קודם הפסח (רבנו חננאל שם ל ב; רמב"ם שם; מכתם ומהר"ם חלואה ור"ן שם לא א, בשם רבנו אפרים), אבל אם לא הגיע הזמן אלא לאחר הפסח - אסור, כיון שהגוי לא קנהו קנין גמור עד לאחר הפסח (רא"ש ור"ן שם, לדעה זו), שהרי אין לו רשות למכרו, כיון שעדיין יכול הישראל לפדותו (קרבן נתנאל שם).

• ויש אומרים שאף אם לא הגיע זמן הפרעון עד לאחר הפסח - מותר (ראב"ד שם; השלמה ומהר"ם חלאוה ומאירי ורא"ש ור"ן ומגיד משנה שם), שכיון שאמר לו מעכשיו, כשלא פדהו נעשה החמץ קנוי לגוי לשעת הלואה (מאירי שם), ואפילו פדהו לאחר זמן, פנים חדשות הן (מאירי שם), וכן הלכה (טוש"ע או"ח תמא א).

לדעה זו אם היה זמן הפרעון קודם הפסח, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהחמץ מותר לאחר הפסח אפילו שלא אמר מעכשיו, שכשהגיע זמנו ולא פרעו קנהו הגוי, שאף אם יש דין אסמכתא (ראה ערך אסמכתא ב) במשכון (ראה ערכו), אין דין אסמכתא לגוי (ראב"ד שם; רא"ש שם, בשם העיטור; מאירי שם),

• ויש אומרים שהכל תלוי במעכשיו, ובין שזמן הפרעון הוא קודם הפסח, ובין שזמנו לאחר הפסח אינו – מותר, אלא באמר לו מעכשיו (מגיד משנה שם, שכן דעת הרי"ץ גיאת והרי"ף והעיטור ורוב הראשונים, ושכן עיקר), וכן הלכה (שו"ע שם א, לפי המגן אברהם שם סק"ב)^[18].

ישראל שהלוה לגוי על חמצו

ישראל שהלוה את הגוי על חמצו קודם הפסח, ועבר עליו הפסח - אסור בהנאה (משנה פסחים ל ב)^[19], ואף כאן אמרו שלדעה שבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה אינו אסור אלא כשהרהינו הגוי אצל הישראל ואמר לו אם לא אפרע לך עד זמן פלוני יהיה שלך מעכשיו (פסחים לא ב, ורש"י ד"ה לא קשיא), שבדרך זה הרי הוא בחזקת ישראל לעבור עליו בבל יראה, אף על פי שאפשר לגוי לפדותו, שמא לא יפדנו ונמצא עובר למפרע, ואף אם יפדנו משהגיע הזמן לא נפקע איסורו (מאירי שם ל ב), אבל אם לא אמר לו מעכשיו אפילו הרהינו אצלו מותר - ואפילו הגיע זמנו קודם הפסח (שו"ע שם, לפי משנה ברורה שם סק"ט) - אלא אם כן קיבל עליו הישראל אחריות, שעבר עליו בבל יראה (רא"ש שם ב י; טוש"ע שם), וכן הלכה (רא"ש שם; מאירי שם; טוש"ע שם).

גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל

גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל וקיבל עליו ישראל אחריות, באופן שחייב בביעורו ועובר עליו בבל יראה (ראה ערך בל יראה ובל ימצא: חמץ שאינו שלו), נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שהוא מותר לאחר הפסח, שחמצו של גוי הוא, וישראל הוא שעבר עליו ולא ביערו (רבי יונה בירושלמי פסחים ב ב).

• ויש אומרים שהוא אסור (רבי יוסה בירושלמי שם), שכיון שקיבל עליו אחריות נעשה כשל ישראל ואסור (כן משמע מתוספות שם לא ב ד"ה שקונה).

אף להלכה נחלקו ראשונים, אם ההלכה כדעה הראשונה (ריטב"א שם ה ב, בשם הרא"ה; השלמה שם ל ב); או השניה (רבנו חננאל שם ל א; כן משמע מתוספות שם ורמב"ם חמץ ד ג), וכן מסקנת הפוסקים (מגן אברהם שם סק"א; מקור חיים שם סק"ד; שלחן ערוך הרב שם ט; ערוך השלחן שם ח)^[20].

ישראל שהפקיד חמצו אצל גוי

ישראל שהפקיד חמצו אצל גוי, אף לדעת הסוברים שאינו עובר עליו בבל יראה (ראה ערך בל יראה ובל ימצא: חמץ שאינו ברשותו), כיון שמדרבנן צריך ביעור, הרי הוא אסור לאחר הפסח (ריטב"א שם כט א, בשם הרא"ה, שכתב בשם הרמב"ן; ר"ן שם, בשם הירושלמי), שכיון שחכמים תקנו שהפקדתו אצל גוי אינה בכלל ביעור, הרי זה כאילו עבר על איסור תורה, וכדרך שאמרו בחמץ שביטלו ועבר עליו הפסח (ראה לעיל: בלא עבר עליו בבל יראה. מגן אברהם תמז ס"ק מו).

קנייה מחדש של חמץ שנמכר לגוי קודם הפסח

ישראל שמכר או נתן חמצו לגוי קודם הפסח והוציאו מביתו, חוזר ולוקחו ממנו לאחר הפסח (תוספתא פסחים (ליברמן) ב יב; ירושלמי שם ב ב; רמב"ם שם ו; טוש"ע או"ח תמח ג), אף על פי שהישראל מכירו ויודע שהגוי לא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו (תרומת הדשן קכ; שו"ע שם), ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה (תוספתא וירושלמי ורמב"ם וטוש"ע שם).

ומכל מקום מתנה-על-מנת-להחזיר (ראה ערכו) אינה מועילה לענין זה (רמב"ם שם ז; שו"ע שם). ואף על פי שבכל מקום שמה מתנה, בחמץ החמירו (הגהות מימוניות שם; תרומת הדשן שם; מגן אברהם שם סק"ה), וכן אם אמר לו הריני נותנו לך ותחזירהו לי אינו מועיל (מגן אברהם שם)^[21].

קבלת חמץ במתנה

גוי שהביא לישראל דורון של חמץ, אפילו ביום טוב אחרון של גלויות (ראה ערך יום טוב שני של גליות), לא יקבלנו הישראל, וגם לא יהא ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו, וטוב שיאמר שאינו רוצה שתקנה לו רשותו (טור או"ח תמח, בשם הרא"ש; שו"ע שם ב), ואם קבלו - אסור בהנאה (מגן אברהם שם סק"א).

ומכל מקום אם קבלו ממנו בפסח, ואחר הפסח נודע לו שיש בו חמץ, מותר החמץ בהנאה, כחמצו של גוי, ואפילו אם קנאו ממנו בפסח, ולאחר הפסח נודע שהוא חמץ, לפי שזכיה בטעות אינה זכיה (חק יעקב שם סק"ה, על פי נדרים לה א).

כשקנה בתקנת חכמים

ישראל שקנה מגוי חמץ לפני הפסח בקנין-דרבנן (ראה ערכו), נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שאף על פי שמן התורה אין החמץ שלו, ולא עבר עליו בבל יראה, כיון שחכמים תקנו שיקנה הרי זה שלו, ואסור לאחר הפסח (מגן האלף שם סק"ז).

• ויש אומרים שאין החמץ נאסר, אם מפני שלדעתם בכל קנין דרבנן בין ישראל לגוי יכול הישראל לחזור בו, שלא הפקיעו חכמים ממון ישראל בתקנתם (מקור חיים שם באורים סק"ו); או שכיון שאין גוף החמץ שלו מן התורה, אף על פי שמדרבנן חייב בביעור - לא אסרוהו (עין יצחק או"ח כב ה).

כשחלקו החמץ לאחר הפסח

ישראל וגוי שהיו שותפים בחמץ, ולאחר שעבר עליו הפסח חלקוהו ביניהם, החלק שהגיע לגוי מותר, שבדבר שמדרבנן הלכה שיש ברירה (ראה ערך ברירה: בתליית האדם), ואנו אומרים הוברר הדבר שזהו חלקו של הגוי משעה ראשונה (שאגת אריה פט-צ)^[22], ומכל מקום החלק שהגיע לישראל - אסור (חק יעקב תמח סק"ב; חיי אדם ב קכד כה; מקור חיים ומגן האלף שם סק"א)^[23]. עמד החמץ ברשות הישראל בפסח, אף חלק הגוי אסור, כיון שנתחייב בביעורו (מקור חיים ומגן האלף שם; שו"ת מהר"ם שיק רכו)^[24].

כשנמכר למומר

חמץ שנמכר למומר (ראה ערכו), ועבר עליו הפסח, אף על פי שדינו כחמץ של ישראל, כתבו הפוסקים שיש להתיר במקום הפסד-מרובה (ראה ערכו), שיחליף המומר החמץ בחמצו של גוי, או שימכרנו לגוי, ויהיו דמיו מותרים לישראל (ט"ז שם סק"ד)^[25].

בספק

חנות של ישראל ופועלים גויים נכנסים בה, ולהיפך

חנות ומלאי - פת ויין הנמכר בתוכה (רש"י פסחים לא ב ד"ה ומלאי) - של ישראל ופועלים גויים נכנסים לשם, או חנות ומלאי של גוי ופועלי ישראל נכנסים לשם, ונמצא שם חמץ אחר הפסח, ואין ידוע אם הוא של ישראל או של גוי, נחלקו גירסאות הגאונים והראשונים:

• לגירסא אחת הולכים אחר המלאי, שאם הוא של ישראל אסור החמץ בהנאה (תוספתא פסחים (ליברמן) ב ה, לגירסתנו; גמ' שם, לגירסת רש"י ד"ה אסור בהנאה; טוש"ע או"ח תמט א, שכן גירסת רב האי גאון ורש"י), שכיון שהחמץ קבוע שם יש לתלות שהוא מן המלאי (בית יוסף שם, לדעה זו), אומרים כאן-נמצא-כאן-היה (ראה ערכו. מהר"ם חלאוה שם), ואף על פי שבתי ישראל עשויים להתכבד מחמץ מערב פסח, חוששים שמא קודם הפסח אבד במקום שאין מכניסים בו חמץ, או שלא נמצא בבדיקה (רמב"ן ומאירי שם, לדעה זו). וכשהמלאי של גוי - מותר (תוספתא שם ו, לגירסתנו; טוש"ע שם, שכן גירסת רב האי גאון ורש"י), אף על פי שהרי זה ספק שמא הוא של הפועלים, שבאופן זה אין שייך לקנוס (ט"ז שם סק"א).

• ולגירסא שנייה הולכים אחר הפועלים, ואם הם גויים החמץ מותר (גמ' שם, לגירסת רבנו חננאל ד"ה ת"ר, ורמב"ן שם; טוש"ע שם, שכן גירסת רבנו חננאל), לפי שהחנות של ישראל עשויה להתכבד בערב פסח, ובפסח אין ביד הישראל חמץ, ותולים שנפל מיד הגויים (רמב"ן וריטב"א שם), ואין אומרים שבעל החנות יקנה את החמץ מטעם חצר, שאין חצרו קונה שלא מדעתו, לפי שאין בקנייה זו זכות אלא חוב, שזכייתו גורמת לו עבירה (ר"ן ומאירי שם)^[26]. וכשהפועלים ישראל - החמץ אסור (גמ' שם, לגירסת רבנו חננאל והרמב"ן שם; טוש"ע שם, שכן גירסת רבנו חננאל), ואין הטעם משום שחוששים שנפל מידם בפסח, שלא נחשדו ישראל על כך, אלא שמא נפל מידם קודם הפסח, ואין בעל החנות זוכה בו, ועדיין ברשות בעליו הראשונים הוא (רמב"ן וריטב"א שם), שלדעתם אין קנין חצר מועיל בגוי (מאירי שם)^[27].

להלכה נחלקו הפוסקים:

• יש פוסקים כדעה הראשונה, שהולכים לעולם אחר המלאי (ט"ז שם; פרי חדש שם סק"א; בית מאיר שם).

• יש מחלקים, כשהמלאי הוא של חמץ יש לתלות שהחמץ הוא מן המלאי, אבל אם הוא בענין שאין לתלות במלאי, הכל הולך אחר הפועלים (ב"ח שם; שלחן ערוך הרב שם).

• ויש שכתב בדעת ראשונים להקל לעולם, כדין ספק דרבנן (חק יעקב שם סק"א, בדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש).

בנוקשה ותערובת

בנוקשה

חמץ-נוקשה (ראה ערכו), אף לסוברים שאיסורו בפסח מן התורה (ראה ערך חמץ נוקשה: באיסור אכילה והנאה), אם עבר עליו הפסח מותר בהנאה מן התורה לדברי הכל, שלא נתרבה לאיסור אחר הפסח אלא חמץ גמור (תוספות פסחים ב א ד"ה אור; ר"ן שם מב א).

ואף לסוברים שאיסורו מדרבנן, אם עבר ולא ביערו מותר בהנאה לאחר הפסח (ר"ן שם; ריב"ש ג; שו"ע או"ח תמז יב. וראה מגן אברהם שם ס"ק מו).

ואם מותר באכילה נחלקו הפוסקים: יש אוסרים (חק יעקב שם ס"ק נג, בדעת הריב"ש; פרי חדש או"ח תמב סק"א); ויש מתירים (מגן אברהם שם; מגן האלף שם ס"ק כז).

בתערובת

תערובת-חמץ (ראה ערכו), באופן שאינה בטלה ברוב (ראה ערך בטול אסורים; בחמץ בפסח), אינה אסורה לאחר הפסח אלא לסוברים שעוברים עליה בפסח בבל יראה (ריטב"א פסחים כח א; באור הגר"א או"ח תמז יב).

הערות שוליים