מיקרופדיה תלמודית:חלל

הגדרה^[1] - בן או בת שנולדו מכהן שבא על אשה האסורה לכהונה, ונתחללו מקדושת כהונה, וכן האשה עצמה שנתחללה בביאתה

חלל מלידה

חלל

כהן שבא על אחת מן הנשים האסורות לכהונה, כגון גרושה (ראה ערך גרושה לכהן), או זונה (ראה ערכו), או חללה (ראה להלן: חללה לכהן), וכן כהן-גדול (ראה ערכו) שבא על אחת מאלו, או על אלמנה (ראה ערך אלמנה לכהן גדול), זרעו ממנה חלל (כן משמע מתוספתא יבמות (ליברמן) ב ג, וגמ' שם פה א; רמב"ם איסורי ביאה יט ג; טוש"ע אה"ע ז יב), שנתחלל מקדושת כהונה (רש"י עה"ת ויקרא כא טו), והרי הוא כזר (ראה ערכו. רש"י פסחים עב ב ד"ה בן גרושה; רמב"ם שם י, ותרומות ו ז, ובכורים ט כ: טוש"ע שם כ), ואינו בכלל זרעו של אהרן (כן משמע מיבמות עד ב), ואין דינו אפילו כלוי, אלא כישראל בלבד (כן משמע מכתובות כו א, ובכורות מז ב; תוספות שם א ד"ה אלא; מנחת חינוך שצה טו). שנאמר בכהן גדול: אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח וגו' וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ (ויקרא כא יד-טו), שהכתוב מזהירו שלא יקח כדי שלא יתחלל זרעו (רמב"ן עה"ת שם, בדעת רש"י), או שהוא לאו מיוחד שלא יחלל זרעו, וממילא נלמד שזרעו מחולל (רמב"ן שם, על פי קדושין עח א). והוא הדין לכהן הדיוט, שכן נאמר בכהן גדול: זֹנָה (ויקרא שם יד), ולמה נאמר, הרי אסורה אף להדיוט - שנאמר: אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ (ויקרא שם ז) - נאמר כאן זונה, ונאמר להלן זונה, מה כאן זרעו חולין - שנאמר בכהן גדול: וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ (ויקרא שם טו. רש"י קידושין עז ב ד"ה מה כאן) - אף להלן זרעו חולין (גמ' שם), ואחד הבן ואחד הבת בכלל, שהרי לא נאמר בנו, אלא זרעו (גמ' שם א), ואף בביאת זנות בלא קדושין הולד חלל (גמ' שם עח א).

חללה

אף על חללה האמורה בתורה - וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ (ויקרא כא ז) - אמרו: איזו היא חללה המוזכרת, שעיקרה ממשמעות המקרא, ואין צריכים לפרש מדברי סופרים, כל שנולדה מפסולי כהונה, שסתם חלל היינו ולד פסול לכהונה (גמ' שם עז א, ורש"י ד"ה ה"ק וד"ה כל שנולדה)^[2].

הולד הולך אחר הפגום

חלל מלידה הרי הוא בכלל ששנינו: כל מקום שיש קדושין - שהקדושין תופסים בה - ויש עבירה, הולד הולך אחר הפגום (משנה שם סו ב), שהנולד מפסולי כהונה - פסול (רש"י שם ד"ה אחר הפגום), והרי הוא חלל כאמו (מאירי שם)^[3].

בעולה לכהן גדול

בבעולה-לכהן-גדול (ראה ערכו), שאסורה עליו בעשה (ראה ערך הנ"ל) נחלקו תנאים:

• יש אומרים שהולד חלל (רבי אליעזר בן יעקב ביבמות נט ב), שלדעתם יש חלל מחייבי עשה, שנאמר: אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה וגו' וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ (ויקרא כא יד-טו), שבכל אלה הולד חלל (מסקנת הגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם איסורי ביאה יט ג; מאירי שם, בשם רוב הפוסקים; שו"ע אה"ע ז יב)^[4], ודוקא כשנשאה, אבל בעל בעולה בלא נשואין אין הולד חלל (רמב"ם שם ד, על פי גמ' שם נט ב), שעל ביאה בלבד אינו מוזהר יותר מאחרים, ואינו איסור כהונה (מגיד משנה שם), ועוד שהלאו הבא מכלל העשה של וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח (ויקרא שם יג), אינו אלא בנשואין (ים של שלמה יבמות ו כג)^[5].

• ויש אומרים שהולד כשר (חכמים בגמ' שם), ש"אלה" הפסיק הענין (יבמות שם), להשמיענו שחייבי לאוין חלוקים מחייבי עשה (רש"י ד"ה אלה), ומסתבר ש"ולא יחלל זרעו" נאמר על חייבי לאוין, ולא על בעולה הסמוך לו (תוספות ד"ה אלה)^[6].

נשא מעוברת

כהן שנשא גרושה מעוברת, בין ממנו בין מאחר, וילדה כשהיא חללה - הולד כשר, שהרי לא בא מטיפת עבירה (רמב"ם איסורי ביאה יט ז, על פי קדושין עז א; שו"ע אה"ע ז יח).

פסילה מכשרות

מי שהוחזק לכהן כשר, הרי הוא בחזקתו עד שיעידו עליו שני עדים בבית דין שנולד מפסולי כהונה (כן משמע מקדושין סב ו, וירושלמי תרומות ח א).

שנתחללה בביאה

אחת מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה לכהן - נתחללה (רמב"ם איסורי ביאה יט א; טוש"ע אה"ע ז יב), ואסורה לכהן אף משום חללה (ראה להלן: חללה לכהן. כן משמע מרש"י קדושין עז א ד"ה היא), שנאמר: וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ (ויקרא כא טו), אין לי אלא זרעו, היא עצמה מנין, קל וחומר, מה זרעו שלא עבר עבירה - מתחלל, היא שעברה עבירה אינו דין שמתחללת, ואם נפשך לומר: מה לזרעו שכן יצירתו בעבירה, אמר הכתוב: ולא יחלל זרעו, לא יחולל זה שהיה כשר ונתחלל (קדושין שם), שעיקר חילול האמור כאן משמע ביאת עצמה, שהיתה כשרה ונתחללה, אבל זרעו מעיקרו נפסל, ואין זה לשון חילול (רש"י שם ד"ה ואם נפשך).

חילול אלמנה לכהן גדול

אף בביאה לבד בלא קדושין אמרו שאלמנה לכהן גדול מתחללת (יבמות סט א; רמב"ם שם יז ג), אף על פי שנאמר לֹא יִקָּח וגו' וְלֹא יְחַלֵּל (ויקרא שם יד-טו), שהרי לחילול הבן אין להצריך קדושין, שכל שכן שבלא קדושין מתחלל (ראה לעיל: חללה מלידה), וכיון שהבן נפסל, אף היא נפסלת (תוספות שם ד"ה כהן). ובין שנבעלה באונס או בשגגה, בין כדרכה בין שלא כדרכה, משהערה בה נתחללה (כן משמע מהמשנה יבמות נג ב; רמב"ם שם יט ב, בנוסחאות מדויקות; טוש"ע אה"ע ז יב).

קידש ולא בא עליה

כהן שקידש אשה מאיסורי כהונה ולא בא עליה, ונתארמלה או נתגרשה - לא נתחללה (רמב"ם שם ג, על פי משנה יבמות נו ב; טוש"ע שם), שהביאה היא שעושה אותה חללה (גמ' שם נט א), שנאמר: וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ (ויקרא שם טו), כשיש זרע - חילל (רש"י שם סט א ד"ה כהן גדול), שכל מקום שזרעו מתחלל, אף היא מתחללת (ריטב"א שם נח ב). ומכל מקום אם נשאת, אף על פי שלא נבעלה - נתחללה, שכל נשואה בחזקת בעולה היא, אף על פי שנמצאת בתולה (רמב"ם שם, על פי המשנה שם; טוש"ע שם), שחזקה נבעלה, ונמצאת בתולה מפני שהערה בה, ולא גמר ביאתו או בא עליה שלא כדרכה (מהרשד"ם אה"ע כב).

הכהן המחלל

הכהן עצמו שעבר העבירה ובא על אשה מאיסורי כהונה - לא נתחלל (משנה סוטה כג א; קדושין עז א; רמב"ם שם יט א; שו"ע שם ז יג), שנאמר: וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ (ויקרא שם), זרעו מתחלל, והוא אינו מתחלל (סוטה כג ב), שאף על פי שחטא - כהן הוא (ערוך השלחן שם לב). אלא שכל זמן שהוא נשוי עמה פסול לעבודה (ראה ערכו), עד שידירוהו בית דין על דעת רבים שלא יוסיף לחטוא, ועובד ויורד ומגרש (רמב"ם ביאת מקדש ו ט, על פי משנה וגמ' בכורות מה ב).

ואם עבר ועבד קודם שידיר, נחלקו הדעות: יש אומרים שחילל העבודה, שנאמר: בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ (ויקרא כא ד), בזמן שהיא - אשתו - עמו הרי הוא חולין (תורת כהנים אמור פרשה א טז, לפי ר"ש משנץ שם; רש"י עה"ת שם); ויש אומרים שלא חילל העבודה (כן משמע מתורת כהנים שם, לפי הראב"ד שם; רמב"ם שם).

בעבודת המקדש

עבודת הקרבנות מצותה בכהן כשר, שנאמר: וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן (ויקרא א ה), יכול חללים, תלמוד לומר: הַכֹּהֲנִים (שם. תורת כהנים ויקרא, נדבה פרשה ד ו), והללו אינם כהנים, אלא זרים (ראה ערך זר), שהרי מחולל קראה אותו תורה, שנאמר: וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ (ויקרא כא טו), שנתחלל מקדושת כהן (רש"י פסחים עב ב ד"ה בן גרושה; מרכבת המשנה ביאת מקדש ו י, בדעת הרמב"ם).

נודע שהוא בן גרושה או חלוצה

כהן שהיה עומד ומקריב, ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שכל הקרבנות שהקריב על גבי המזבח פסולים (רבי אליעזר בתרומות ח א), וצריכים בעלי הקרבנות להביא קרבן אחר (רימב"ץ שם).

• ויש מכשירים (רבי יהושע במשנה שם; רבי טרפון בתוספתא מקוואות (צוקרמאנדל) א יח, וגמ' קדושין סו ב; כן משמע מרבי עקיבא שם ושם), שנאמר: בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה (דברים לג יא), אפילו חולין שבו - חללים שבשבט לוי (רש"י קדושין שם ד"ה חולין) - תרצה (אבוה דשמואל בקדושין שם; פסחים עב ב, ומכות יב א; רב בירושלמי תרומות ח א; רמב"ם ביאת מקדש ו י), וכן הלכה (רמב"ם שם; סמ"ג לאוין שח).

שימש שתוי יין

באיסור עבודת כהנים שתויי-יין (ראה ערכו), דרשו: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ (ויקרא י ט), מה אתה כשר, אף בניך כשרים, יצאו חללים (תורת כהנים שמיני פרשה א ג), שחלל שתוי שעבד אין בו חיוב מיתה מחמת היין, מפני שעבודה מחוללת היא (השגות הרמב"ן לספר המצוות ל"ת עג).

בתרומה וקדשים ומתנות כהונה

חלל וחללה אסורים לאכול בתרומה (כן משמע מתרומות ח א; יבמות עד ב, וקדושין עז ב; רמב"ם תרומות ו ז; חינוך רפ ורפג) ובקדשים (תוספות תענית יז ב ד"ה דבר), שהחלל כזר לכל דבר (רש"י פסחים עב ב ד"ה בן גרושה, ויבמות נח ב ד"ה לדברי; רמב"ם שם; חינוך רפ), והוא הדין בשאר מתנות-כהונה (ראה ערכו) אין חללים בכלל כהנים (רמב"ם בכורים ט כ), שנאמר: וְזֶה לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ (במדבר יח יא), בניך, פרט לבני חללה; בנותיך, פרט לבנות חללה (ספרי זוטא שם).

מעשר ראשון

אף מעשר-ראשון (ראה ערכו), לאחר שקנס עזרא את הלויים שיתנוה אף לכהנים (יבמות פו ב) אין נותנים אותו לחלל בתורת חלוקה, אף על פי שמותר לזרים, וכן לדעת הסובר שמעשר ראשון אסור לזרים (ראה ערך מעשר ראשון) אסור אף לחלל (כתובות כו א), שאף על פי שהוא משבט לוי, כיון שפסלתו תורה מכהונה אין דינו כלוי אלא כישראל (ראה לעיל: חלל מלידה. מנחת חינוך שצה טו).

נודע שהוא בן גרושה או חלוצה

כהן שהיה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה, נחלקו בו תנאים: יש מחייבים קרן וחומש (רבי אליעזר בתרומות ח א), כדין אוכל תרומה בשוגג (ראה ערך תשלומי תרומה. רש"י פסחים עב ב ד"ה וקרן); ויש פוטרים (רבי יהושע בתרומות שם).

ובביאור דעה זו נחלקו בתלמוד:

• יש אומרים שלא נחלקו אלא בחומש, אבל בקרן חייב לדברי הכל (ירושלמי תרומות ז ב, לגירסתנו).

• יש אומרים שנחלקו אף בקרן (הסבר שני בגמ' פסחים שם; ירושלמי תרומות שם, לגירסת הר"ש סיריליאו), שאכילת תרומה נקראת עבודה, שנאמר: עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם (במדבר יח ז), והתורה הכשירה עבודת חלל שכבר עבד (ראה לעיל: בעבודת המקדש. גמ' שם).

• ויש אומרים שהכל מודים שחייב קרן וחומש, ולא נחלקו אלא באוכל תרומת חמץ בערב פסח, שזמנו בהול שלא תישרף, והרי זה כטועה-בדבר-מצוה (ראה ערכו) שפטור (רב ביבי בר אביי בפסחים שם, ויבמות לד א).

אף להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שמשלם הקרן בלבד (רמב"ם תרומות י יב), שכיון שאכילת תרומה נקראת עבודה שכשרה בדיעבד קודם שנודע, אינו כזר לה ופטור מן החומש, אבל בקרן חייב כל שאינו כהן גמור ואינו ראוי לאכלו (כסף משנה שם), ואם היתה תרומת חמץ בערב הפסח פטור מלשלם, מפני שזמנו בהול ונחפז לאכול ולא בדק (רמב"ם שם).

• יש פוסקים שבשאר ימות השנה משלם קרן וחומש, ובערב הפסח משלם את הקרן בלבד (מאירי פסחים שם, בשם יש פוסקים).

• ויש פוסקים שאף בשאר ימים אם היתה התרומה שלו פטור אף מן הקרן, ולא אמרו שחייב אלא בתרומה של חברו מדין גזל (ר"י קורקוס שם).

אכל לאחר שנמצא חלל

אכל תרומה לאחר שנמצא חלל, הכל מודים שחייב (ירושלמי שם; רימב"ץ שם), שלאחר שנודע ונפסל בבית דין ודאי זר הוא (כן משמע מהכסף משנה שם; מרכבת המשנה שם).

היתה תרומה בתוך פיו ונודע שהוא חלל

היתה תרומה בתוך פיו ונודע לו שהוא חלל, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שיפלוט, שאף לדעת התנאים שאשת כהן שאכלה בתרומה, ובאו ואמרו לה מת בעלך או גרשך, ועבד שאמרו לו מת רבך או מכרך לישראל - יבלעו, מכל מקום כאן מודים שיפלטו (רבי יוחנן בירושלמי שם ח א), שמעולם לא הותר (ר"ש סיריליאו שם), ולכן יפלוט, אף על פי שמאבד תרומה (ר"י קורקוס תרומות י יג), וכן הלכה (רמב"ם שם; מאירי פסחים עב ב).

• ויש אומרים שהדבר תלוי במחלוקת תנאים זו, שהסוברים יבלעו, טעמם לפי שלעוס כבלוע (רבי נתן בירושלמי שם), ואין חילוק בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור (ר"ש סיריליאו שם).

קיבל חמש סלעים לפדיון בכור

כהן שקיבל חמש סלעים לפדיון בכור (ראה ערך בכור לאמו וערך פדיון הבן) ונודע שהוא חלל, נחלקו אחרונים אם כשם שעבודת חלל כשרה בדיעבד (ראה לעיל: בעבודת המקדש), כן כאן הבן פדוי (ישועות ישראל חו"מ לא); או שאין הבן פדוי, וצריך להחזיר הדמים (חוות יאיר קיג), ואין זה דומה לאכילת תרומה שנקראת עבודה (ראה לעיל), שבתרומה מקיים הכהן מצוה באכילתה, מה שאין כן בפדיון הבן שאין הכהן מקיים מצוה, ואין זה בכלל עבודה (באר יצחק יו"ד כה, על פי בכורות מז ב).

בנתינת מתנות כהונה

בנתינת מתנות כהונה - שכהנים ולויים פטורים (ראה ערך מתנות כהונה) - חלל חייב בהם כישראל (כן משמע מבכורות מז ב, ורש"י ד"ה בן; משנה למלך בכורים ט כ), לפיכך כהן שנולד לו בכור חלל, חייב בפדיונו, אלא שהאב זוכה בדמים (גמ' שם). וכן בכור שנולד לכהנת - שפטור מן הפדיון (ראה ערך הנ"ל) - אם נתחללה בביאתה - חייב בפדיון, שנעשית זרה (גמ' שם; רמב"ם בכורים יא יא), ואף קדושת לויה פקעה ממנה, שכשמתחללת פקעה קדושתה לגמרי (תוספות שם א ד"ה אלא).

בשאר דינים

חלל של תורה ודאי הרי הוא כזר, ומותר בנשים הפסולות לכהונה (רמב"ם איסורי ביאה יט י, על פי משנה יבמות פד א; שו"ע אה"ע ז כ), ומיטמא למתים (תורת כהנים אמור פרשה א א; רמב"ם שם ואבל ג יא; שו"ע שם), שלא נאמר באיסורים אלה: אמור אל בני אהרן, אלא (מזרחי ויקרא כא א) אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן (ויקרא שם), יכול חללים, תלמוד לומר: הכהנים (תורת כהנים שם), עד שיהיו בכיהונם (רמב"ם איסורי ביאה שם; סמ"ג לאוין קכב; שו"ע שם), וחלל אינו בכלל זרעו של אהרן (עונג יום טוב אה"ע קנז, על פי יבמות עד ב).

ראיית נגעים

חלל פסול לראיית נגעים (ראה ערכו), שנאמר: וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים (ויקרא יג ב), הכהנים - יצאו חללים (תורת כהנים תזריע, נגעים פרשה א ח; רמב"ם טומאת צרעת ט ה).

נשיאת כפים

נשיאת-כפים (ראה ערכו) אינה בחלל, לפי שאינו בכיהונו (רמב"ם נשיאת כפים טו ה; שו"ע או"ח קכח מב), ונאמר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וגו' (במדבר ו כג), שיהא כעין אהרן ובניו (רבנו מנוח שם), ואף עם כהנים אחרים אין לו לישא כפיו; ואם עלה - ירד, ואם בירך ברכת כהנים - עובר בעשה, כדרך שאמרו בזר (ראה ערכו. פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"ב).

כבוד כהנים

אף במצות כבוד כהנים, שלמדוה מהכתוב: וְקִדַּשְׁתּוֹ (ויקרא כא ח) לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון (גיטין נט ב), אין חללים בכלל (כן משמע מהגמ' שם; מנחת חינוך רסט ג).

קריאת התורה

וכן בקריאת-התורה (ראה ערכו), שתקנו חכמים שכהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל (ראה ערך דרכי שלום וערך קריאת התורה) - אין החלל אף כלוי, אלא כישראל (גיטין שם).

יחוס

חלל מתייחס אחר אביו הכהן, ונקרא כהן שהרי עבודתו כשרה בדיעבד (עונג יום טוב אה"ע קנז, על פי קדושין סו ב, ובכורות מז ב), ולכן בגט (ראה ערכו) של חלל יש לכתוב את שמו: פלוני בן פלוני הכהן (עונג יום טוב שם).

שלא בדיני כהונה

אף שלא בדיני כהונה אין דין החלל כישראל כשר, ולכן הכל כשרים לדון דיני ממונות, ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים לויים וישראלים המשיאים לכהונה (משנה סנהדרין לב א), היינו המיוחסים וראויים להשיא בנותיהם לכהנים (רש"י שם ד"ה וישראלים), ואף חלל בכלל הפסולים (תוספות שם לו ב ד"ה לאתויי ונדה מט ב ד"ה תנינא), וכן אין מעמידים מלך אלא מן המשיאים לכהונה (ראה ערך מלך).

חללה לכהן

כהן - בין כהן הדיוט, בין כהן גדול - אסור לישא חללה (קדושין עז א-ב; רמב"ם איסורי ביאה יז א; טוש"ע אה"ע ו א), שנאמר בכהן הדיוט: וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ (ויקרא כא ז), ונאמר בכהן גדול: וַחֲלָלָה וגו' לֹא יִקָּח (שם יד), ונמנה לאו זה במנין הלאוין (ספר המצוות ל"ת קנט; סמ"ג לאוין קכב; חינוך רסז; סמ"ק קצא) כלאו אחד, ואף כהן גדול שנשא חללה אינו עובר אלא בלאו אחד (מנחת חינוך רעא ד); ויש מן הראשונים סוברים שבחללה לכהן יש אף איסור עשה, שנאמר בכהנים: קְדֹשִׁים יִהְיוּ (ויקרא כא ו. תוספות יבמות פד א ד"ה והא; ערוך לנר שם, בדעת רש"י).

מלקות

כהן שעבר ונשא חללה - שקידש ובעל - לוקה (רמב"ם שם ב, וסנהדרין יט ד, וספר המצוות ל"ת קנט, על פי קדושין עז א). קידש ולא בעל, או שבא עליה דרך זנות בלא קדושין, אם לוקה, וכן בקידש ובעל אם לוקה שתים ולוקה על כל ביאה וביאה, נחלקו בדבר אמוראים וראשונים בגרושה-לכהן (ראה ערכו), והוא הדין בחללה (רש"י שם ד"ה קידש). ומכל מקום אף לדעת הסוברים שבגרושה לוקה בביאה לחוד, ואף בהעראה בלבד, משום לא יחלל, בחללה אינו חייב עד שיגמור ביאתו, משום חילול הזרע, אבל בהעראה אינו חייב משום חילול האשה, שהרי מחוללת ועומדת היא מן התרומה (מאירי שם).

מי נכללת באיסור

איסור חללה לכהן נאמר בין בחללה שנולדה מאיסורי כהונה ולא היתה לה שעת הכושר (ראה לעיל: חלל מלידה), ובין שנתחללה בביאה (כן משמע מהגמ' שם, ורש"י ד"ה והרי אלמנה), כגון אלמנה שנבעלה לכהן גדול, שנאסרת אף להדיוט משום חללה (ראה לעיל: שנתחללה בביאה). וגרושה שנבעלה לכהן ונעשית חללה, כהן לוקה עליה משום גרושה ומשום חללה, לדעת הסוברים - וכן הלכה - שבאיסור מוסיף איסור חל על איסור (ראה ערך אין אסור חל על אסור), ואף כאן כשנעשית חללה, כיון שנוסף בה איסור, שנאסרת בתרומה (ראה לעיל: בתרומה כו') נוסף בה איסור אף לגבי הכהן (רמב"ם איסורי ביאה יז י, על פי הגמ' שם ב).

אף חללה הבאה מחייבי עשה, היינו שנולדה מכהן גדול שנשא בעולה (ראה לעיל; חלל מלידה) בכלל איסור חללה לכהן (יבמות עז ב, ורש"י ד"ה ורבנן).

אזהרת החללה

כשם שהכהן מוזהר על החללה, כך החללה מוזהרת עליו, שנאמר: לא יקחו לא יקחו - שתי פעמים (רש"י יבמות פד ב ד"ה לא יקחו; מאירי שם): אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ (ויקרא כא ז. מאירי שם) - מלמד שהאשה מוזהרת על ידי האיש (תורת כהנים אמור פרק א יב, לגירסתנו; גמ' שם; ירושלמי יבמות ט א), וכל מקום שהוא לוקה היא לוקה (רמב"ם שם יז ה).

כהנת לחלל

לא אסרה תורה אלא חללה לכהן, אבל כהנת מותרת להינשא לחלל (משנה יבמות פד א; רמב"ם שם יט יא; טוש"ע אה"ע ז כב), שלא הוזהרו כשרות להינשא לפסולים (גמ' שם ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שנאמר: בְּנֵי אַהֲרֹן (ויקרא כא א) ולא בנות אהרן (רמב"ם שם; סמ"ג לאוין קכב; שו"ע שם), שבכהן לבד אמרה תורה שלא ישא חללה, שלא יפסול זרעו, שהרי אם ישא בת ישראל זרעו כהנים, אבל כהנת אינה אסורה לחלל, אף על פי שאין זרעה ממנו כהנים (ראה להלן: באישות ויוחסין), שהרי אף אם תינשא לישראל אין זרעה כהנים (שאלתות קה).

באישות ויוחסין

בת ישראל שנשא חללה

ישראל שנשא חללה, בתו כשרה לכהונה (משנה קדושין עז א; רמב"ם איסורי ביאה יט יד; טוש"ע אה"ע ז טז), שנאמר כאן וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו (ויקרא כא טו), ונאמר בטומאת כהנים: לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו (שם ד), מה להלן זכרים הוזהרו ולא נקבות (ראה ערך טמאת כהנים), אף כאן זכרים נפסלו (ראה להלן) ולא נקבות (גמ' שם). והרי זה בכלל ששנינו: כל מקום שיש קדושין ואין עבירה - שהקדושין תופסים בה, ואין עבירה בנשואין שלא אסרתה תורה עליו (רש"י קדושין סו ב ד"ה כל מקום) - הולד הולך אחר הזכר (משנה שם; רמב"ם שם טו; חינוך רסז), שנאמר: לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם (במדבר א ב. רש"י שם ד"ה כהנת).

גר שנשא חללה

אף גר (ראה ערכו) שנשא חללה, הולד הולך אחר הזכר (רמב"ם שם טז; טוש"ע אה"ע ח ג) ובתו כשרה לכהונה (בית יוסף שם).

חלל שנשא ישראלית

חלל שנשא בת ישראל, אם זרעו חללים, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שזרעו חללים (סתם משנה קדושין עז א; תורת כהנים אמור פרק ב ט) לעולם (סתם משנה שם), שאף בת בנו ובת בן בנו עד סוף כל הדורות של חללים, זכר בן זכר, בת האחרון פסולה כבת הראשון (רש"י שם), שנאמר באלמנה לכהן גדול: וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו (ויקרא כא טו), מקיש זרעו לו - שהאב והזרע הוזכרו יחד בתיבת זרעו (רש"י קדושין שם ד"ה זרעו) - מה הוא בתו פסולה, אף בנו בתו פסולה (גמ' שם), וכן הלכה.

• ויש אומרים שכשם שבני ישראל מקוה טהרה לחללות - להכשיר את בתה ממנו לכהונה (ראה לעיל) - כך בנות ישראל מקוה טהרה לחללים (רבי דוסתאי ברבי יהודה בגמ' שם עז א), להכשיר את בתו ממנה לכהונה (רש"י שם ד"ה כשם), שאשתו טהרה את זרעו (רש"י שם סד א ד"ה כר' דוסתאי), שנאמר: ולא יחלל זרעו בעמיו (ויקרא שם), בעם אחד - כשהוא ואשתו שניהם חללים (רש"י שם עז א ד"ה בעמיו) - הוא שמיחל, בשני עממים אינו מיחל (גמ' שם), ובנות ישראל לאו דוקא, אלא אפילו בנות כהנים, ואין נקראים עם אחד אלא חלל שנשא חללה (שיטה לא נודע למי שם סד א, בשם הראב"ד).

חלל שנשא כשרה

וכשם שנחלקו בחלל שנשא בת ישראל אם זרעו חללים, כן נחלקו בחלל שנשא כשרה אם פוסל הנבעלת להינשא לכהן:

• לדעה שזרעו חללים, אף על פי שמותרת לו (ראה לעיל: חללה לכהן) נפסלה לכהונה (סתם משנה יבמות פד א, וגמ' שם סח א, ורש"י ד"ה פסלוה; רמב"ם שם יח א,ה; טוש"ע אה"ע ו ח), שנאמר באלמנה לכהן גדול: וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ (ויקרא כא טו), מקיש זרעו לו, מה הוא פוסל את האלמנה בביאתו (ראה לעיל: שנתחללה בביאה), אף זרעו פוסל (יבמות סט א, ורש"י ד"ה מקיש זרעו), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

• ולדעה שבנות ישראל מקוה טהרה לחללים, וחלל שנשא כשרה בתו כשרה לכהונה, הוא הדין שאינו פוסל אותה בביאתו (קדושין סד א, בדעת רבי דוסתאי ברבי יהודה), שכל שאתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו (רש"י שם ד"ה כר' דוסתאי).

חלל מדרבנן

בא על חלוצה

כהן שבא על חלוצה - שלהלכה אסורה לכהן מדרבנן (ראה ערך חלוצה לכהן) - היא וולדה חללים מדרבנן (רמב"ם איסורי ביאה יט ח; טוש"ע אה"ע ז יט), גזירה חלוצה משום גרושה (רשב"ם בבא בתרא קכז ב ד"ה בן גרושה), וכן קראו בכל מקום לכהן חלל: בן גרושה או בן חלוצה (תרומות ח א; יבמות מז א, וקדושין סו ב, ומכות ב א, ועוד).

דיניו

חלל מדרבנן נותנים עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל: אינו אוכל בתרומה, ולא מיטמא למתים (רמב"ם שם י; טוש"ע שם כ), ואינו עובד עבודה בבית המקדש (כן משמע מתרומות ח א), ואינו נושא את כפיו (מגן אברהם קכח ס"ק סג), ונושא אשה הראויה לכהן (רחמב"ם שם; טוש"ע שם), שלא באו חכמים להקל עליו להתירו במה שישראל מותר אלא להחמיר עליו (מגיד משנה שם), והוא הדין שאסור בחלוצה, אף על פי שאין איסורה אלא מדרבנן, ומדרבנן אינו כהן (חלקת יואב אה"ע לה).

ספק חלל

ספק דאורייתא

כהן שבא על ספק זונה (ראה ערכו) - כגון ספק גיורת או משוחררת - או ספק גרושה, וכן כהן גדול שבא על ספק אלמנה, הרי זו ספק חללה, וולדה ספק חלל (רמב"ם איסורי ביאה יט ט, על פי כתובות יד ב; טוש"ע אה"ע ז כ).

ספק דרבנן

כהן שבא על ספק חלוצה, נחלקו בה ראשונים:

• יש אומרים שהיא כשרה וולדה כשר, מפני שלא גזרו חכמים אלא על חלוצה ודאית (רמב"ם שם יז ז), ואינם בכלל ספק חללים מדרבנן (בית שמואל שם סק"מ).

• יש סוברים שהרי זו ספק חללה, והולד ספק חלל (טור ורמ"א שם).

• ויש מן האחרונים מחלקים, שדוקא אם נישאת - שלא גזרו חכמים להוציאה (ראה ערך חלוצה לכהן) - היא וולדה כשרים, אבל בא עליה דרך זנות, הרי הם ספק חללים (ב"ח שם; בית שמואל שם).

דיניו

ספק חלל, נותנים עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל: אינו אוכל בתרומה, ולא מיטמא למתים, ונושא אשה הראויה לכהן (רמב"ם שם יט י, על פי יבמות צט ב; טוש"ע שם), ואם אכל או נטמא או נשא גרושה, מכים אותו מכת מרדות (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ובנשיאת כפים, יש מן האחרונים שצידד לומר שספק חלל מותר לישא את כפיו ביחד עם כהנים אחרים, שהרי זה ספק-ספקא (ראה ערכו), שמא עם כהנים אחרים מותר אף לחלל, אלא שלא יברך הברכה, ושמכל מקום ספק חלל דרבנן מותר לישא את כפיו (פרי מגדים או"ח קכח, אשל אברהם ס"ק סג).

שלא מאיסורי כהונה

הבא על חייבי כריתות

הבא על אחת מן העריות מחייבי כריתות, כגון אחותו (ראה ערכו) - שעשאה זונה (ראה ערך זונה: מהותה) - אינו עושה אותה חללה, ולכן נאמרה חללה - אף בכהן גדול, למרות שאסורה אף לכהן הדיוט - ללמד שאין חללה אלא מאיסור כהונה (קדושין עז ב), שתלמד מסדר האמור חללה אחר אלמנה וגרושה, שאין איסורן נוהג אלא בכהנים. ומכל מקום, כהן הבא על אחותו ועשאה זונה, וחזר ובא עליה, הוא או כהן אחר, עשאה חללה (גמ' שם עח א; רמב"ם איסורי ביאה יט ה; טוש"ע אה"ע ז יד), שהרי אסורה לו משום זונה שאינו נוהג אלא בכהונה (רש"י שם), אבל בביאה אחת שבא על אחותו אין אומרים שבהעראה לבד - שהיא כגמר ביאה (ראה ערך ביאה) - עשאה זונה, וכשנמר ביאתו עשאה חללה, שאין מחלקים ביאה אחת לשתים (שיטה מקובצת כתובות ל א, בשם שיטה ובשם הרשב"א; מאירי קדושין שם, בשם רבותיו).

ולד חייבי כריתות

ולד הנולד מחייבי כריתות, הסוברים שאין ממזר מחייבי כריתות (ראה ערך חיבי כריתות: בעריות) מודים שהוא פגום (יבמות מד ב, וירושלמי שם ד טו, וקדושין ג יב, בדעת רבי יהושע), שאם ילדה בת פסולה לכהונה כחללה (ירושלמי שם ושם), וכן אם כהן הוא, הילד פסול לכהונה ואסור בתרומה (שו"ת הרשב"א א אלף רא), מקל וחומר: ומה אלמנה לכהן גדול שאין איסורה שוה בכל, בנה פגום - חלל (כן משמע מרש"י נדה סט ב ד"ה בנה פגום) - זו שאיסורה שוה בכל לא כל שכן (יבמות מד ב). ומכל מקום להלכה שמחייבי כריתות הולד ממזר (ראה ערך חיבי כריתות: שם) כתבו ראשונים שכהן הבא על אחת מן העריות אין הולד חלל (רמב"ם שם יט ה, לפי באור הגר"א אה"ע ז ס"ק נג; טוש"ע שם יד), ואם בת היא וכהן בא עליה, אין מתרים בו משום חללה אלא משום ממזרת (פרישה שם ס"ק כו; ב"ח שם).

ולד נדה

כהן הבא על הנדה (ראה ערכו), אין הולד חלל (תורת כהנים אמור פרק ב ה; יבמות ס א; רמב"ם שם ו; שו"ע שם טו), שאין איסור הנדה מיוחד בכהנים אלא שוה בכל (רמב"ם שם), וכשר לכהונה לכל דבר (שו"ת הרי"ד קו; פסקי ריא"ז יבמות ד ז). ואין אומרים שיתחלל מקל וחומר מאיסורי כהונה שאין בהם כרת והולד חלל (תורת כהנים שם), לפי שנאמר באיסורי כהונה: אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח וגו' וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ (ויקרא כא יד-טו), מאלה אתה עושה חלל, ואי אתה עושה חלל מנדה (תורת כהנים שם; יבמות ס א).

הנבעלת לגוי ועבד

גוי (ראה ערכו) ועבד (ראה ערכו) הבא על בת ישראל, אף לסוברים - וכן הלכה - שהולד כשר (ראה ערך ממזר) הרי הוא פגום לכהונה, מקל וחומר מאלמנה לכהן גדול שאין איסורה שוה בכל ובנה פגום, זו לא כל שכן, ואין להשיב מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת, שאף זו כיון שנבעלה לפסול לה פסלה (יבמות מה א), ונקרא הולד ישראל פסול (יבמות כג א). ונחלקו הדעות:

• יש מפרשים הולד פגום, שאם ילדה בת פסולה לכהונה כחללה (ירושלמי יבמות ד טו, וקדושין ג יב; רש"י יבמות מד ב ד"ה שהולד, ושם מה א ד"ה שבנה; רי"ף שם; רא"ש שם ד ל), שאף על פי שאין חללה אלא מאיסור כהונה, מכל מקום פגומה היא, אלא שאין שם חללה עליה (רמב"ן שם ס א), אבל הזכר כשר, שאם ילדה בן ובא על בת ישראל, אין בתה פסולה לכהונה, וכן לא פסל אותה בביאתו כדרך שחלל פוסל (ראה לעיל: באישות ויוחסין. ריטב"א קדושין סח ב, בשם איכא מאן דאמר; ים של שלמה יבמות ד לח), שאין חלל אלא מאיסור כהונה (ים של שלמה שם). ובנה פגום שאמרו לאו דוקא, שהרי בן הגוי אינו כהן, ומותר אף בכהנת, שאף בחלל אמרו לא הוזהרו כשרות להינשא לפסולים (רש"י יבמות מה א ד"ה שבנה).

• יש מפרשים בנה פגום שאף זכר דינו כחלל לענין זה, שאם בא על הכשרה בתו פסולה לכהונה כבת חלל, שהרי למדוהו מאלמנה לכהן גדול שבנה חלל, והרי זה בכלל ששנינו: כל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר (קדושין סו ב. רמב"ן יבמות מה א; ריטב"א קדושין סח ב, בשם רבו), וכן פוסל אשה בביאתו כחלל (ריטב"א יבמות שם, בדעת הרמב"ן).

• ויש מפרשים שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים אם הולד פגום לכהונה, ושלדעת כמה אמוראים אף הבת כשרה לכהונה (רמב"ן ונמוקי יוסף יבמות שם; ריטב"א שם וקדושין סח ב), שאין ללמוד מאלמנה לכהן גדול, לפי שגוי ועבד התורה הפקירה את זרעם, והולד נגרר אחר האם, וכאילו כולו ישראל (רמב"ן ונמוקי יוסף יבמות שם).

אף להלכה נחלקו גאונים וראשונים:

• יש פוסקים שאם נקבה היא פסולה לכהונה (הלכות גדולות, מיאון, עמ' שמח במהדורת מכון ירושלים; רי"ף שם, בשם איכא מרבואתא, על פי הגמ' שם; רא"ש שם), ואף בדיעבד אם נשאת לכהן - תצא (תוספות חד מקמאי ורבי אברהם מן ההר שם), והולד חלל (באר הגולה אה"ע ד סק"י).

• יש פוסקים שכשרה אף לכהונה (רי"ף שם, בשם אחרים; רמב"ם איסורי ביאה טו ג, לפי בית יוסף שם ד יט, ושו"ת הרמ"א כד וסט; מאירי שם).

• ויש שנסתפקו בדבר (רי"ף שם, על פי הגמ' שם; ספר הזכות לרמב"ן שם, על פי בכורות מז א; ריטב"א קדושין סח ב, בשמו, ויבמות שם, בשם יש מפרשים; מאירי שם), ולדעתם אם נשאת לכהן אין מוציאים אותה מידו, והולד ספק חלל (ספר הזכות לרמב"ן שם; מאירי שם).

ונחלקו הפוסקים האם ההלכה כדעה הראשונה ופסולה לכהונה (טוש"ע שם יט וז יז, ובאר הגולה שם, ובאור הגר"א שם ז ס"ק נד); או שאנו מסופקים בדבר, ולכן אם נשאת לכהן אין מוציאים אותה מידו והולד ספק חלל (מהרש"ל בשו"ת יז ובים של שלמה יבמות ד לח; חלקת מחוקק ד סק"ג; בית שמואל שם סק"ב ושם ז ס"ק לט).

חייבי לאוין השוים בכל

הבא על חייבי לאוין השוים בכל, כגון יבמה-לשוק (ראה ערכו), אם הולד כשר, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שהולד כשר לכהונה, שכן העידו על שתי משפחות גדולות שהיו בירושלים שהם בני צרת-ערוה (ראה ערכו) שנפלה ליבום ונשאת לשוק, ומהם כהנים גדולים ושמשו על גבי המזבח (רבי יהושע בתוספתא יבמות (ליברמן) א י, וגמ' שם טו ב), וכן הלכה (רמב"ם שם ה; טוש"ע אה"ע ז יד).

• ויש אומרים שלדעה שצרת ערוה זקוקה ליבום (ראה ערך הנ"ל), צרת ערוה שנשאת לשוק - הולד פגום (רבי יוחנן בן נורי בתוספתא שם ט, וגמ' שם יד ב, בדעת בית שמאי), ופסול לכהונה, שאף על פי שבני חייבי לאוין כשרים לקהל, חללים הם לענין כהונה (רש"י שם ד"ה הולד) .

חזר ובא עליה, הוא או כהן אחר - לסוברים שבביאה ראשונה עשאה זונה - היא חללה, וולדה חלל, לפי שהוא מאיסורי כהונה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

המחזיר גרושתו משנישאת

ישראל שהחזיר גרושתו משנישאת - שהיא בכלל חייבי לאוין (ראה ערך מחזיר גרושתו) - בתו מותרת לכהונה (רבי יהושע בנדה סט ב; כן משמע מהרמב"ם איסורי ביאה טו ב; פסקי ריא"ז יבמות ד ז; מאירי שם טו ב), שנאמר במחזיר גרושתו: תוֹעֵבָה הִיא (דברים כד ד), היא תועבה, ואין בניה תועבים (רבי יהושע בגמ' שם).

הנושא חלוצתו

אף הנושא חלוצתו, שהיא מחייבי לאוין (ראה ערך חלוצה) - הולד כשר לכהונה (יבמות מד ב).

אשתו שזינתה

אשת איש שזינתה ברצון, שנאסרת לבעלה, והיא מכלל חייבי לאוין (ראה ערך סוטה), שהדין הוא שאם בא עליה - הולד כשר (ראה ערך הנ"ל. יבמות מט ב), נחלקו ראשונים: יש אומרים שכשר אף לכהונה (רשב"א שם פה ב, בדעת רש"י, והסכים עמו; ריטב"א שם; פסקי ריא"ז שם ד ז), וכן הלכה (בית שמואל ד ס"ק כה; בית אפרים ז; מלבושי יום טוב ט ח); ויש אומרים שהולד מזוהם לכהונה (רשב"א וריטב"א שם, בשם רבנו חננאל; ים של שלמה יבמות ה לח ונה). ומכל מקום אשת כהן שזינתה, שאסורה לבעלה אף משום זונה (ראה ערך אשת כהן) - הולד ממנה חלל (מהר"י וייל כד; מהר"י ברונא סח; רמ"א שם טו), ואין אומרים שכיון שאף אשת ישראל שזינתה אסורה לבעלה, אין זה איסור כהונה, שהרי שאף בזינתה באונס, שאינה אסורה אלא לבעלה כהן - לדעת הסוברים שהאיסור הוא משום זונה (ראה ערך הנ"ל) - הולד חלל, ולא יהא אונס חמור מרצון, ועוד שאף בזינתה ברצון יש איסור כהונה, שאם מת בעלה אסורה לכהן בלבד (מהר"י וייל שם; מהר"י ברונא שם).

הערות שוליים