מיקרופדיה תלמודית:חזקה (ג) בטבע האדם

הגדרה^[1] - דבר שדרכו להיות על פי טבעו של אדם בתכונות נפשו או גופו, אנו אומרים שכך היה^[2]

גדרה

חזקות הללו שהן על יסוד טבעו של אדם, כתבו ראשונים שהן באות מכח רוב, שרוב בני אדם אין עושים - או עושים - כן, ונקראת חזקה שאינה פוסקת (תשובת רבנו שמחה באור זרוע א תשס, ותרומת הדשן א רז), שאין עניינה להעמיד על חזקה הראשונה, כדרך חזקה דמעיקרא (ראה ערך חזקה (ב) - מעיקרא), שאם נולד ספק אם נשתנתה החזקה, אנו אומרים העמד דבר על חזקתו, שכאן מעולם לא ידענו בבירור שכך הוא, ומעולם לא נשתנתה, ואין אנו דנים כלל איך היה קודם לכן, ואם נשתנתה מכפי שהיתה, אלא שעל פי רוב כך הוא טבע האדם (כן משמע מתשובת רבנו שמחה שם ושם), ויש מהאחרונים שקראו לחזקה זו חזקת מנהג, שאנחנו עדים שכן נוהגים בני אדם (שו"ת חתם סופר חו"מ סז; קצות החושן עח סק"ח).

ביחס לרוב

חזקה זו היא עדיפה מרוב, והרי זה כמו שאנן-סהדי (ראה ערכו) שכך הוא, שהרי ברוב אין מוציאים ממון (ראה ערך אין הולכים בממון אחר הרוב), ובחזקה זו מוציאים ממון (שו"ת מהרי"ט אה"ע כז-כח; נחלת דוד כו, בשם הגר"ח מוולוזין). ולא אמרו רוב וחזקה רוב עדיף (ראה ערך רוב) אלא כשהחזקה אינה באה מכח סברא או רוב, כגון בהעמד דבר על חזקתו, אבל חזקה הבאה מכח סברא ורוב עדיפה מרוב (מהרי"ט שם).

ביחס לספק ספיקא

כשם שעדיפה מרוב, כך עדיפה מספק-ספקא (ראה ערכו), אף לסוברים שחזקה דמעיקרא אינה מועילה נגד ספק ספקא (נודע ביהודה קמא אה"ע סא), ואף על פי שכשאנו באים להוציא ממון בחזקה זו, עומדת נגדה חזקה אחרת, והיא חזקת ממון, אין חזקת ממון מועילה אלא נגד חזקה הבאה ממילא, כמו חזקת הגוף וכיוצא, אבל חזקה הבאה מכח טעם וסברא, כגון חזקה אין-אדם-פורע-תוך-זמנו (ראה ערכו, וראה להלן: בנאמנות) וכיוצא, אין חזקת ממון עומדת נגדה, שבהיות חזקה זו אמתית, אין חזקת ממון כלום, שאם כן הוא שלא פרעו תוך זמנו, נמצא זה מחזיק בממון שלא כדין (מהרי"ק עב), וחזקה זו שעל פי טבע מועילה בין בממון, ובין בדבר שבערוה, ובין בדיני נפשות (תשובת רבנו שמחה שם ושם).

ביחס למיגו

חזקה זו אם היא עדיפה ממגו (ראה ערכו), או שמיגו מועיל נגד החזקה, נסתפקו בתלמוד (בבא בתרא ה ב), ולהלכה אין כל החזקות שוות בזה (ראה ערך מגו).

חזקה זו יש שהיא משמשת כהוכחה לנאמנותו או אי-נאמנותו של אדם, ויש שהיא מבררת ספק במציאות של מעשה מסויים, או מבררת כוונתו של אדם בדיבורו או במעשה שעשה, ויש שהיא באה בתורת נימוק נגדי, לשלול סברא אחרת.

בנאמנות

אין אדם חוטא ולא לו

חזקה אין-אדם-חוטא-ולא-לו (ראה ערכו. בבא מציעא ה ב), שבשביל הנאת אחרים אינו חוטא (רש"י שם ד"ה דידיה), כגון סתם רועה שחשוד הוא, לפי שמרעה בהמותיו בשדות של אחרים, ופסול לעדות כגזלן (ראה ערך פסולי עדות), הרי זה דוקא כשרועה בהמות של עצמו, אבל כשרועה בהמות של אחרים, אינו נעשה חשוד בכך, שחזקה אין אדם חוטא ולא לו (גמ' שם).

אין אדם טורח בסעודה ומפסידה

חזקה אין-אדם-טורח-בסעודה-ומפסידה (ראה ערכו), ולכן הנושא את הבתולה וטען פתח פתוח מצאתי (ראה ערך טענת בתולים), ואין לה כתובה - נאמן, שחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה (כתובות י א; רמב"ם אישות יא יד), והופך שמחתו לאבל (רמב"ם שם). ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שחזקה זו עדיפה משאר חזקות, ואין אומרים מיגו נגד חזקה זו, אף שבשאר חזקות הדבר ספק (כן מצדדים בתוספות שם ט ב ד"ה לא), וחזקה גמורה היא, ומועילה אף לפוטרו מתוספת כתובה (רא"ש שם א יח).

• ויש אומרים שהיא גרועה משאר חזקות, ומיגו כאן ודאי היה מועיל נגד החזקה, אלא שתקנת חכמים היא להאמין בזה לבעל (שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ה), וחזקה זו אינה כל כך ברורה, ולכן אינה מועילה אלא לכתובה, שהיא מדברי סופרים (ראה ערך כתובה), אבל לסוברים כתובה מן התורה או לתוספת כתובה, שהוא חיוב גמור שמתחייב מרצונו, אין הבעל נאמן בחזקה זו (ר"ן שם).

אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו

כיוצא בחזקה זו אמרו: חזקה אין-אדם-מעיז-פניו-בפני-בעל-חובו (ראה ערכו. כתובות יח א), אם מפני שעשה לו טובה, או שאין אדם יכול להעיז בפני חברו שיודע בשקרו (ראה ערך הנ"ל), ולכן כופר הכל נאמן בלא שבועה, שאילו היה חייב לו לא היה מעיז פניו לכפור (רש"י בבא קמא קז א ד"ה כדרבה).

אין אדם מעמיד על עצמו יותר משלשים יום

חזקה אין אדם מעמיד על עצמו יותר משלשים יום, ולכן האשה שאמרה לאחר שלשים יום מזמן שכנס אותה היבם לא נבעלתי, ותובעת אותו שיחלוץ לה, אין כופים אותו, והוא נאמן לומר בעלתיך (משנה וגמ' יבמות קיא ב, ורש"י ד"ה לאחר)^[3].

אין אדם מתפייס במומין

חזקה אין-אדם-מתפייס-במומין (ראה ערכו), ולכן הבעל שמצא מומים באשתו אחר הנישואין יכול לגרשה בלי כתובה, שהרי זה מקח טעות, שבודאי לא ידע מהם קודם הנישואין, שחזקה שאינו מתפייס במומים (כתובות עה ב).

וכן במקח וממכר, שאם מצא הלוקח מום במקחו, מחזירו אפילו לאחר כמה שנים, שמקח טעות הוא (רמב"ם מכירה טו ג; טוש"ע חו"מ רלב ג), שחזקה אין אדם מתפייס במומין, ובודאי לא ידע מהמום מקודם (מחנה אפרים, אונאה ד).

אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו

חזקה אין-אדם-שותה-בכוס-אלא-אם-כן-בודקו (ראה ערכו) - אין אדם כונס אשה אלא אם כן בודקה אם אין בה מומים - ולכן הבעל שמצא מומים באשתו אחר הנישואין, חזקה שידע מהם קודם לכן ונתרצה, ואינו יכול להוציאה בלי כתובה (כתובות עה ב). חזקה זו עומדת בניגוד לחזקה הקודמת של אין אדם מתפייס במומין, ואין אומרים אותה אלא בצירוף חזקת הגוף של האשה (כן משמע מתוספות שם עו א ד"ה ואמאי).

במקח וממכר אין אומרים חזקה זו, כגון שנמצא מום במקח שהלוקח לא ידע בו, הרי דוקא אם אחרי שראה את המום נשתמש בו, הרי זה מחל ואינו יכול להחזירו (רמב"ם וטוש"ע שם), אבל אם לא ראה את המום, אפילו שנשתמש בו - יכול להחזירו, ואין אומרים חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו (ראה ערך מקח טעות).

אין אדם עושה קנוניא על הקדש

חזקה אין-אדם-עושה-קנוניא-על-הקדש (ראה ערכו), כגון שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי - נאמן, ואין אנו חושדים בו שעשה קנוניא עם אותו פלוני לגבות מן ההקדש שלא כדין, שחזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש (בבא בתרא קעד ב), אלא שיש מחלוקת אם הדברים אמורים דוקא בשכיב מרע, שהוא עומד למות, ואין אדם חוטא ולא לו, שבשביל יורשיו לא יחטא, או אף שבבריא נאמרו הדברים (ראה ערך הנ"ל).

אין אדם פורע תוך זמנו

לדעת חלק מהאמוראים, חזקה אין-אדם-פורע-תוך-זמנו (ראה ערכו. ריש לקיש בבבא בתרא ה ב), והלכה כמותם (גמ' שם; טוש"ע חו"מ עח א), ומלוה שקבע זמן ללוה ותבעו לשלם, והלוה אומר פרעתיך בתוך זמנו - אינו נאמן (ריש לקיש בגמ' שם). בטעם של חזקה זו נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שכיון שקבע לכתחילה זמן לפרעון, יודע הלוה שלא יהיו לו מעות עד אותו זמן, וגילה דעתו שלא יוכל לפרעו תוך הזמן (שו"ת הרא"ש צ ד; סמ"ע שם סק"א).

• ויש אומרים שהטעם הוא מכח מנהג, שאין דרך בני אדם לפרוע קודם שהגיע זמן הפרעון (כן משמע מיד רמ"ה שם; קצות החושן שם סק"ח, על פי נמוקי יוסף שם; שו"ת חתם סופר חו"מ סז), והרי אנן סהדי שלא פרע (שו"ת חתם סופר שם).

ומכל מקום אם באו עדים ממש ומעידים שפרע, ודאי שהעדים נאמנים (תוספות שם ד"ה מי).

ויש שלדברי הכל אומרים חזקה זו, והוא כשעצם החיוב עוד לא חל, וירא שמא לא יבוא לידי חיוב כלל, כגון המשכיר בית לחברו ותבעו שכר הדירה, והשוכר אומר פרעתי תוך הזמן - שהכל מודים שאינו נאמן (בבא מציעא קב ב; רמב"ם שכירות ז ג; טוש"ע חו"מ שיז א), לפי שעדיין לא נתחייב, וחושש שמא יפול ביתו של משכיר, ויוציאנו מבית זה (תוספות שם ד"ה כי, ובבא בתרא שם ד"ה בחזקת).

אין אדם עושה דבר שלא חייבוהו בית דין

מעין חזקה זו של אין אדם פורע תוך זמנו כתבו ראשונים שיש חזקה שאין אדם עושה דבר שלא חייבוהו בית דין (יד רמ"ה בבא בתרא שם), ולפיכך שנים שהיו שותפים בחצר, וחלקו ביניהם באופן שכל אחד יכול לכוף את חברו להשתתף עמו בבנין הכותל (ראה ערך הזק ראיה), והיה ביניהם כותל ולאחר זמן נפל, המקום והאבנים של שניהם (ראה ערך שכנים. משנה בבא בתרא ב א), שכיון שהיה יכול לכוף את חברו בבית דין שיהיה עושה עמו, חזקה שבין שניהם עשאוהו (עליות דרבנו יונה שם ד א), שחזקה אין אדם עושה דבר שלא חייבוהו בית דין (יד רמ"ה שם). ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שזה עדיף מחזקה ודומה לעדים, שאנן סהדי שלא בנה האחד לבדו כיון שיכול לדחוק את חברו שיעשה עמו, ולכן אף על פי שיש ספק אם אומרים מיגו במקום חזקה של אין אדם פורע תוך זמנו (ראה ערך מגו), כאן ודאי אין מיגו מועיל, שהרי זה כמו מיגו במקום עדים (תוספות שם ד"ה לפיכך).

• יש אומרים שמיגו נגד חזקה זו הדבר ספק, כמו במיגו נגד חזקה של אין אדם פורע תוך זמנו (יד רמ"ה שם).

• ויש אומרים שמיגו מועיל נגד חזקה זו (ר"י מיגאש שם ד א).

אין אדם פורע עד שיוחזר לו שטרו

המוציא שטר חוב על חברו וטען הלוה פרעתי - אינו נאמן (בבא בתרא ע א), לפי שהמלוה אומר לו אם פרעת, מה לשטרך בידי (כן משמע מבבא מציעא טז ב), שאין אדם רגיל לפרוע עד שיחזיר לו שטרו (תוספות כתובות כא א ד"ה הוציא), כתבו ראשונים שהוכחה זו היא בגדר חזקה, ודנו עליה בתלמוד אם אומרים מיגו נגד חזקה זו (רשב"א וריטב"א בבא בתרא שם), ומכל מקום חזקה גרועה היא, ואין כל החזקות שוות, ולכן אין המלוה נאמן אלא בשבועה (ריטב"א שם)^[4].

אין אנשים משקרים בדבר שיכול להיגלות

חזקה שאין אנשים משקרים במלתא-דעבידא-לאגלויי (ראה ערכו) - בדבר שיכול להיגלות - ולכן עד אחד שהעיד בדבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד, ואין העד יכול להישמט אם אין הדבר אמת, כגון שהעיד שמת פלוני בעלה של פלונית, הרי זה נאמן, שלא על עדותו אנו סומכים אלא על החזקה שאין אנשים משקרים בדבר שיכול להיגלות, וחזקה דאורייתא היא (תשב"ץ א פד), ולא הקפידה תורה שיהיה צריך שני עדים, שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר (רמב"ם גרושין יג כט)^[5].

אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה

חזקה אין-אשה-מעיזה-פניה-בפני-בעלה (ראה ערכו), ולכן אם אמרה לבעלה גירשתני - נאמנת (יבמות קטז א; רמב"ם אישות ד ג; טוש"ע אה"ע יז ב), שכשהיא יודעת שהבעל מכיר בשקרה, אינה יכולה להעיז בפניו (נדרים צא א), וכתבו ראשונים שיש כאן עוד חזקה שאינה משיאה עצמה והיא אשת אחרים (מאירי כתובות כג א).

אין אשה מקלקלת עצמה

חזקה אין אשה מקלקלת עצמה, ולכן אשת איש שהלכה היא ובעלה למדינת הים, ובאה ואמרה מת בעלי - נאמנת להינשא או להתייבם, שהרי אם אינו אמת תאסור עצמה על בעלה הראשון ועל בעלה השני ובניה ממזרים (רמב"ם גרושין יב טו, על פי יבמות כה א).

אין אשה שותקת על בני חברתה

חזקה אין אשה שותקת על בני חברתה (ירושלמי קדושין ד ט) לומר עליהם שהם בניה (פני משה שם), ולפיכך איש - שהוא כהן - ואשתו שבאו ממדינת הים ואמרו שאלו בניהם - נאמנים, ועשו אותם כשני עדים מטעם חזקה זו (משנה קידושין עט ב, לפי הירושלמי שם), ואין חוששים שמא לקח אשה אחרת במדינת הים, ואלו בניה מאיש אחר (קרבן העדה שם).

אין תגר גוי מקלקל עצמו

חזקה שתגר גוי לא יקלקל עצמו (נמוקי יוסף, הלכות קטנות, יג א; בית יוסף או"ח כ א, בשמו), ולכן תגר גוי שמוכר טלית מצוייצת בשוק - כשרה (מנחות מג א; רמב"ם ציצית ב ז; טוש"ע שם), אם היה מוחזק ליקח מישראל (נמוקי יוסף שם; בית יוסף שם, בשמו), ואמר שלקחה מישראל (נמוקי יוסף שם, לפי דרכי משה הארוך שם; רמ"א שם), חזקה שלא יקלקל עצמו להפסיד סחורתו וליקח שלא מן המומחה (נמוקי יוסף שם; בית יוסף שם, בשמו; שו"ע שם). ואפילו הוא תגר הלוקח מישראל שאר סחורות, ולא טליתות - נאמן, שאם ימצא בדאי בדבר אחד לא יאמינוהו בדבר אחר (בית יוסף שם; מגן אברהם שם סק"א, בשמו; דרכי משה שם, בשם הנמוקי יוסף). ואף על פי שאין אומרים שאדם לא יקלקל עצמו אלא במקום שיש קפידא, היינו שהזיוף הוא גם לגבי גוי, ובטלית אין הזיוף אלא לגבי ישראל, מכל מקום כיון שאין דרך הגוי לעשות ציצית בבגד - מקילים (מגן אברהם שם, על פי שו"ע יו"ד קיד ה).

אומן לא מפסיד אומנותו

וכן באיסורים חזקה אין האומן משקר כדי שלא יאבד חזקתו (לבוש יו"ד פג ג), ולכן קרבי דגים ועובריהם - ביציהם (רש"י עבודה זרה מ א ד"ה עוברן) - ניקחים מן המומחה (גמ' שם), היינו מומחה בבקיאות (רמב"ן ור"ן שם, בשם רש"י), ואפילו גוי וישראל חשוד, אם הם מומחים בבקיאות נאמנים מטעם חזקה זו (חגורת שמואל ללבוש שם). וכן בשאר איסורים אמרו אומן לא מפסיד אומנותו (תוספות חולין צז א ד"ה סמכינן).

אין אדם נשבע אלא על אמת

חזקה אין אדם נשבע אלא באמת ובבירור (טור חו"מ פא), ולכן אמר לעדים מנה לפלוני בידי, וקפץ ונשבע על זה, אינו יכול לומר נשבעתי לשקר, או שכחתי כשנשבעתי וסבור הייתי שאני חייב לו ועכשיו נזכרתי שאיני חייב לו (טוש"ע שם כח, וש"ך שם ס"ק סח, על פי התרומות מב ז).

אין בעל הבית עובר משום בל תלין

חזקה אין בעל הבית עובר משום בל-תלין (ראה ערכו), ולכן שכיר שתבע את בעל הבית לאחר זמנו, ובעל הבית אומר שכבר נתתי לך, אין השכיר נשבע ונוטל, כדרך שתיקנו חכמים בשכיר התובעו בתוך זמנו (ראה ערך שבועה: שבועת המשנה), לפי שחזקה אין בעל הבית עובר משום בל תלין, ובודאי פרעו בזמנו, ואף על פי שגם לשכיר יש חזקה שאינו עובר משום לא תגזול, מכל מקום לבעל הבית יש שתי חזקות, היינו עוד חזקה שאין שכיר משהה שכרו, ולשכיר יש רק חזקה אחת (בבא מציעא קיב ב - קיג א). וכתבו ראשונים שחזקה שהשכיר אינו עובר בלא תגזול עדיפה מחזקה שבעל הבית אינו עובר בבל תלין, לפי שלפעמים הוא שוכח שעליו לשלם לשכיר, וכן היא עדיפה גם מחזקה שאין שכיר משהה שכרו, אלא ששתיהן יחד שקולות כנגד חזקת השכיר שאינו עובר בלא תגזול, ולכן פטור בעל הבית שהמוציא מחברו עליו הראיה (תוספות שם קיג א ד"ה וכי).

מי שהוכחש בעדים והוחזק כפרן אינו פורע אלא בעדים

חזקה שמי שהוכחש בעדים והחזק-כפרן (ראה ערכו) אינו פורע אלא בעדים (כסף משנה מלוה יד י, בשם תשובת הרשב"א), ולכן האומר לחברו מנה לי בידך, ואמר לא היו דברים מעולם, והעדים מעידים אותו שהוא חייב לו, היינו שלוה ממנו, וחזר ואמר פרעתי - אינו נאמן, לפי שהוחזק כפרן לאותו ממון (בבא מציעא יז א), ומתיירא לפרוע שלא בעדים, שמא יכפור המלוה בפרעון, והעולם יאמינו למלוה מכיון שהוא הוחזק כפרן (שער משפט עט סק"ג).

בבירור ספק

אין אדם חוטא ולא לו

החזקה של אין-אדם-חוטא-ולא-לו (ראה ערכו), כשם שהיא באה בתורת טעם לנאמנות (ראה לעיל: בנאמנות), כך מצינו שבאה בתורת בירור: מכר קרקע לאחד ואילנות לאחר, אפילו לדעת הסוברים שמוכר בעין רעה מוכר, וכשמכר אילנות משאיר הקרקע לעצמו, שאם ימותו האילנות לא יוכל הלוקח ליטע אחרים במקומם, כאן שמכר הכל לשנים, כשם שמכר לבעל הקרקע בעין יפה, שהקרקע שלו היא עולמית, כך מכר לבעל האילנות בעין יפה, שאם ימותו אלו יטע אחרים במקומם, שאין אדם חוטא ולא לו למכור לזה בעין יפה ולזה בעין רעה (בבא בתרא לז ב, ורשב"ם ד"ה אף לדידי).

אין אדם טורח בסעודה ומפסידה

חזקה אין-אדם-טורח-בסעודה-ומפסידה (ראה ערכו), המשמשת טעם לנאמנות הבעל (ראה לעיל: בנאמנות) יש והיא באה לשם בירור ספק: גילה האב דעתו שרצונו להשיא את בתו הקטנה לאיש אחד, ופייסוהו בדברים עד שנתרצה לתתה לאחר, והכין סעודה לשם נישואין עם השני, ובינתיים בא הראשון וקידשה, אין חוששים שמא נתרצה האב לקידושיו - אף לסוברים שחוששים לכך בכל קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה (ראה קדושין מד ב) - שחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה (קדושין מה ב)^[6].

חבר אינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן

חזקה על חבר (ראה ערכו) שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן (פסחים ט א; ירושלמי מעשר שני ה א), שקודם שהם מניחים פירותיהם מתחת ידם מעשרים אותם (רש"י שם ד"ה ודאי טבילי), ולכן חבר - הנאמן על המעשרות (רש"י שם ד ב ד"ה דתניא) - שמת והניח מגורה מלאה פירות, הרי הם בחזקת מתוקנים, ואפילו הם בני יומם (תוספתא מעשר שני (ליברמן) ג יט; גמ' שם; רמב"ם מעשר י ב), שניכרים שהיום נתמרחו (רש"י שם).

בטיבה של חזקה זו נחלקו בתלמוד אם היא חזקה ודאית, ואף בפירות שהיו ודאי טבל סומכים על חזקה זו (לשון ראשונה בגמ' שם); או שאין זו חזקה גמורה בתורת ודאי, אלא שאף הטבל של הפירות אינו ודאי, שאפשר שלא נתחייבו במעשרות כלל, שלא ראו פני הבית לפני גמר מלאכתם (ראה ערך גמר מלאכה), והרי זה ספק נגד ספק (לשון שניה בגמ' שם).

וכן בבדיקת-חמץ (ראה ערכו): השוכר בית מחברו בארבעה עשר בניסן, ואינו יודע אם הבית בדוק או לא, ואין המשכיר בעיר שיוכל לשאלו - חזקתו בדוק (גמ' שם ד ב; רמב"ם חמץ ב יז; טוש"ע או"ח תלז ב), שהכל חברים הם אצל חמץ ואפילו עם הארץ, וחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן (גמ' שם, ורש"י שם א ד"ה מאי, ושם ב ד"ה הכל וד"ה דתניא).

אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות

חזקה אין-אדם-עושה-בעילתו-בעילת-זנות (ראה ערכו), כגון המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי, לדעה שצריכה גט שני (בית הלל במשנה גיטין פא א) הטעם הוא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ובודאי לשם קידושין בעל, אם ראוה שנבעלה, או ראוה שנתייחדה ואנו אומרים הם הם עדי יחוד הם הם עדי ביאה (גמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם גרושין י יז; טוש"ע אה"ע קמט א).

וכן קידש אשה על תנאי שאין עליה נדרים, ואחר כך כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים, או טעה וקידשה בפחות משוה פרוטה או במלוה, ואחר כך בעלה - יש סוברים שצריכה גט, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ומחל על התנאי, או שבעלה עכשיו לשם קידושין (ראה כתובות עב ב - עג א).

אין אדם מעמיד עצמו על ממונו

חזקה אין-אדם-מעמיד-עצמו-על-ממונו (ראה ערכו), ולכן גנב שבא במחתרת מותר לבעל הבית להרגו, לפי שהגנב יודע שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ולא ישתוק כשזה נוטל את ממונו ויעמוד כנגדו, והגנב מתכוין להרגו כשיעמוד כנגדו, והתורה אמרה הבא להרגך השכם והרגו (סנהדרין עב א, ורש"י ד"ה חזקה).

אין אדם משמר מה שביד חברו

חזקה אין אדם משמר מה שביד חברו, ולכן חבר שנפלה מעפרתו - סודרו (רש"י חגיגה כ א ד"ה מעפרתו) - ממנו ואמר לחברו תנה לי ונתנה לו, הרי היא טמאה, שבשעה שהיתה ביד חברו לא שמרה, שאין אדם משמר מה שביד חברו, וגם חברו לא שמרה, כיון שאמר לו תנה לי אף שאינו יודע אם הוא טמא או טהור, הרי שאינו חושש לטהרת המעפורת, ויש כאן היסח הדעת, שטומאה היא למחמירים בטהרות (גמ' שם, ורש"י ד"ה טמאה).

אין בית דין עומדים מהעזרה עד שיכלו מעות שבשופר

חזקה אין בית דין של כהנים עומדים משם - מן העזרה (רש"י פסחים צ ב) - עד שיכלו כל מעות שבשופר (עירובין לב א, ופסחים שם), ששופר היה שם וכתוב עליו קני חובה, ואשה יולדת או זבה שנטהרה, שחייבת להביא קן לקרבן שתוכל לאכול בקדשים (ראה ערך מחוסר כפרה), מביאה מעות ונותנת בשופר זה, וטובלת ואוכלת בקדשים לערב (עירובין שם; רמב"ם מחוסרי כפרה א יב), ואף לדעת הסוברים בשל תורה אין סומכים על חזקה שליח עושה שליחותו (ראה לעיל), מכל מקום חזקה על בית דין של כהנים שאין עומדים משם עד שיכלו כל מעות שבשופר, ויקריבו כנגדן קנים (גמ' שם, ורש"י ד"ה ואוכלת; רמב"ם שם), כדי שלא תאכלנה הנשים קדשים בטומאת הגוף שהוא בכרת (רש"י שם).

וכן מחוסרי כפרה שחל יום הבאת קרבנותיהם בערב פסח, שוחטים וזורקים עליהם את הפסח, אם מסרו את המעות ליד בית דין, ומותרים לאכול פסחיהם לערב, שחזקה על בית דין של כהנים שאין עומדים משם עד שיכלו כל המעות שבאותו שופר, ויקנו קרבנותיהם ויקריבום, כדי שלא יאכלו מחוסרי כפרה בקדשים (פסחים צ ב; עירובין לב א).

אין בית דין מתעצלים

הרחוקים מירושלים, היו מותרים לאכול חדש (ראה ערכו) בששה עשר בניסן מחצות היום ואילך, וסומכים על זה שבודאי כבר הקריבו הכהנים במקדש את העומר, שיודעים הם שאין בית דין מתעצלים בו (משנה מנחות סח א).

וכן בזמן שקידשו את החודש על פי הראייה (ראה ערך קדוש החודש) היו בבבל שרצו לחשוש שמא בית דין שבירושלים עיברו את חודש אלול, ולצום שני ימים יום הכפורים, ואמרו להם שאינם צריכים, שחזקה אין בית דין מתעצלים מלהודיע להם (ירושלמי חלה א א, ופני משה שם).

בני ישראל בודקים מבואותיהם בשעת כיבוד

חזקה שבני ישראל בודקים מבואותיהם בשעת כיבוד (נדה נו ב), לפיכך השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ, או עד שעת כיבוד (משנה שם א, וגמ' שם ב); וכן חזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהן בשעת כיבוס (ראה ערך כתמים. גמ' שם), ולפיכך כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה בו כתם, או עד שעת הכיבוס (משנה שם א; גמ' שם ב).

אין הכהן מוציא מן הלשכה מעות עד שהוא מחללן על הבהמה

חזקה אין הכהן מוציא מן הלשכה מעות עד שהוא מחללן על הבהמה (ירושלמי שקלים ז ב), ולכן מעות שנמצאו בהר הבית הרי הן בחזקת חולין (משנה שקלים שם; רמב"ם מעשר שני ו י), ואין חוששים שמא הן מתרומת הלשכה והן קודש, שחזקתן שחיללון הגזברים על בהמה (רמב"ם שם).

אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה בגדול

חזקה אין העדים חותמים על השטר, אלא אם כן נעשה בגדול, ולכן מי שמכר קרקעותיו, ובאו קרוביו וערערו לומר שקטן היה בשעת המכירה, ואין מכירתו בקרקעות כלום (ראה ערך מכירה וערך קטן), וביקשו לבדקו ולברר הדבר בסימנים, אין שומעים להם, שחזקה אין העדים חותמים אלא אם כן ידעו בודאי שהמוכר גדול (בבא בתרא קנה א, ורשב"ם ד"ה נעשה גדול; רמב"ם מכירה כט טז, ושם מלוה כד ה; טוש"ע חו"מ רלה יג).

אין העדים חותמים על שטר אלא אם כן קראוהו

וכן חזקה אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן קראוהו, ולכן כל שטר הבא לפנינו, ועדים מעידים על חתימת העדים - מקיימים אותו (טוש"ע חו"מ מה ה).

אין העדים חותמים על שטר אלא אם כן מכירים הנזכרים בו

וכן חזקה שאינם חותמים על השטר אלא אם כן מכירים את אלו הנזכרים בו, ולכן שטר שיצא לפנינו, והלוה טוען שאינו חייב כלום, שמא רמאי אחד העלה שמו כשמו והודה לזה - אין חוששים לדבריו (רמב"ם מלוה ושם; טוש"ע חו"מ מט ה).

אין העדים נותנים שטר עד שלא יאמר המתחייב שיתנוהו

וכן חזקה היא שאם המודה לחברו שהוא חייב לו לא אמר לעדים כתבו וחתמו ותנו לא היו העדים נותנים, ולכן שטר הודאה שיצא ולא היה כתוב בו ואמר לנו כתבו ותנו לו, הרי זה שטר כשר (רמב"ם טוען ז ד, על פי סנהדרין כט ב; טוש"ע חו"מ לט יא).

דבוקים זה בזו חזקה שהערה האיש

העדים שראו מנאפים הדבוקים זה בזו כדרך הבועלים, הרי אלה נהרגים על פי ראייה זו, ואין אומרים שמא לא הערה, מפני שחזקת צורה זו שהערה (רמב"ם איסורי ביאה א יט, על פי מכות ז א).

כל הנשים רוצות להתקדש

חזקה כל הנשים רוצות להתקדש, ולכן היה חייב מנה לאשה, ונתן לה מנה ואמר לה הרי את מקודשת לי במנה זה, וקיבלתו בשתיקה - מקודשת, ואינה יכולה אחר כך לומר לפרעון החוב קבלתיו, שסומכים על חזקה זו שלשם קידושין קיבלה (רשב"א קדושין יג א).

ממה שהוא אוכל משגר

חזקה ממה שהוא אוכל הוא משגר (טוש"ע יו"ד קיט ב), ולכן מי שחשוד (ראה ערכו) למכור דברים אסורים, אבל אינו חשוד לאכול בעצמו, מותר לאכול ממה ששולח לאחר לביתו, שאינו שולח אלא ממה שאוכל (עבודה זרה לט ב; טוש"ע שם).

שליח עושה שליחותו

חזקה שליח-עושה-שליחותו (ראה ערכו. עירובין לא ב; רמב"ם אישות ט ו, ושם תרומות ד ו; טוש"ע או"ח תט ח, ושם אה"ע לה יא, ורמ"א יו"ד שלא לד), לפיכך האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם, ומת השליח - אסור בכל הנשים שבעולם, שחזקה שליח עושה שליחותו (גיטין סד א; רמב"ם אישות שם; טוש"ע אה"ע שם), ושמא זו היא קרובת ארוסתו שקידש השליח (רש"י שם ד"ה אסור, ונזיר יב א ד"ה חזקה)^[7].

תינוקות מטפחים

חזקת תינוקות לטפח (רש"י קדושין פ א ד"ה זו היא, על פי גמ' שם) - לטפל, למשמש - שדרך התינוק לטפח (משנה טהרות ג ח; גמ' שם), ובכך היא חזקתו (רמב"ם אבות הטומאות טז ג), ולכן תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו - העיסה טמאה (חכמים במשנה שם; רמב"ם שם)^[8].

בחזקה זו נחלקו אמוראים אם שורפים עליה את התרומה (ריש לקיש משום רבי אושעיא בגמ' שם); או שאין שורפים (רבי יוחנן בגמ' שם), שאין זו חזקה חשובה, ולכן מחלישים אותה חזקת העיסה, והמיעוט שאינם מטפחים (תוספות שם ד"ה סמוך), וכן הלכה (רמב"ם שם).

תורם את הפירות תרם על הכל

חזקה שהתורם את הפירות תרם על הכל, ואף אם הביא פירות ושמר אחרים בשק, חזקה על הכל תרם (ירושלמי תרומות ג ב), אף על מה ששמר בשק (ר"ש שם ג).

אף בחזקה מחמת טבע בעלי חיים מצינו שדנו אם סומכים עליה לברר ספק:

שור מועד שנמצא שור הרוג בצדו

שור מועד (ראה ערכו) שהיה רועה ונמצא שור הרוג בצדו, וכן גמל האוחר - עוסק בתשמיש וסתם בהמות משתגעות בשעת תשמיש, ומכים הזכרים זה את זה (רש"י בבא בתרא צג א ד"ה גמל האוחר) - בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו, נחלקו תנאים אם על פי שזה מנוגח וזה מועד ליגח, זה מנושך וזה מועד לישוך, אין אומרים בידוע שזה נגחו וזה נשכו (תנא קמא בגמ' שם), וכן הלכה (רי"ף בבא קמא כ ב מדפי הרי"ף; רמב"ם נזקי ממון ח יד; טוש"ע חו"מ תח ב)^[9]; או - שחזקה (בבא בתרא שם) - בידוע שזה הרגו (רבי אחא בגמ' שם) שמוחזק הוא בשעת רביעה להכות, וכל שכן שור מועד שכבר נגח שלש פעמים (רש"י שם ד"ה בידוע).

חזקת שימור

סתם בעלי חיים, נחלקו אמוראים אם הם בחזקת שימור (רב הונא בריה דרב יהושע בבבא קמא טו א), היינו שהם כשמורים, ואינם צריכים שומר לשמרם, כי הם בני תרבות (רבנו חננאל שם), ואין דרכם להזיק (תוספות שם מה ב ד"ה בחזקת); או שאינם בחזקת שימור (רב פפא בגמ' שם טו א), שרגילים בנגיחה וצריכים שימור (רש"י שם ד"ה לאו).

לדעה הראשונה חצי נזק קנס הוא, שמכיון שבחזקת שימור הם, בדין הוא שלא ישלמו הבעלים כלל, והתורה קנסה אותם כדי שישמרו השוורים (רב הונא בריה דרב יהושעא בגמ' שם), וכן הלכה, ולכן בזמן הזה שאין בית דין סמוכים (ראה ערך סמיכה א, וערך בית דין: בחוץ לארץ ובזמן הזה) אין דנים דין חצי נזק (רמב"ם נזקי ממון ב ז, ושם סנהדרין ה ט; טוש"ע חו"מ א א); ולדעה השניה חצי נזק ממון הוא, שכיון שאינם בחזקת שימור בדין הוא שישלמו כל הנזק, והתורה חסה עליהם כל זמן שלא הועד השור (רב פפא בגמ' שם).

כנימוק שלילי

חזקה שמכח טבע האדם יש והיא באה לא בתורת הוכחה חיובית לנאמנותו של אדם או לבירור הדבר, אלא בתורת הוכחה שלילית לבטל סברא אחרת.

אין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת

חזקה אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת (גיטין נד ב), ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שנטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעה של היתר, וכן ערוגה של כלאי הכרם שנתערבה בערוגות של היתר, ואין ידוע איזו היא של ערלה, או של כלאי הכרם, הרי זה לוקט לכתחילה מן הכל, ואם היתה הנטיעה במאתים נטיעות של היתר, וערוגה במאתים ערוגות, הרי כל הנלקט מותר (רמב"ם מאכלות אסורות טז כה, על פי רבי יוסי בערלה א ו), ואף על פי שהיה מן הדין שאוסרים לו הכל עד שיטרח ויוציא הנטיעה והערוגה האסורה, לפי שחזקה אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת, ואילו היה יודעה היה מוציאה (רמב"ם שם, על פי גיטין שם).

• ויש מפרשים שלכתחילה אסור לו ללקט, לפי שכל זמן שהנטיעה במקומה - אינה בטילה, שהמחובר לקרקע אינו בטל, ועל ידי הלקיטה הוא מבטלה ואין-מבטלין-אסור-לכתחלה (ראה ערכו), אלא שאם כבר ליקט בכוונה לא אסרוה לו חכמים, כדרך שאסרו בכל מבטל איסור לכתחילה (ראה ערך הנ"ל), לפי שחזקה אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת, ואין לך נוטע ערלה בין שאר נטיעות בלא סימן, וכיון שאין הדבר שכיח לא החמירו בו חכמים (רש"י שם ד"ה אין אדם, על פי רבי יוסי בערלה שם, לגירסת הגמ' שם; מאירי שם).

אין אדם טורח בסעודה ומפסידה

חזקה אין-אדם-טורח-בסעודה-ומפסידה (ראה ערכו), יש מהראשונים מפרשים שאין חזקה זו באה כהוכחה לנאמנותו של הבעל שטען פתח פתוח מצאתי ואין לה כתובה (ראה לעיל: בנאמנות), אלא הטעם שנאמן הבעל הוא מפני שכתובת אשה מדרבנן, והם-אמרו-והם-אמרו (ראה ערכו), חכמים הם שתיקנוה, והם אמרו שנאמן להפסידה כתובתה בטענה זו, אלא שהיה מקום לחשוש שכל אחד יטען כן להפסידה כתובתה, ומה הועילו חכמים בתקנתם, אבל מכיון שחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה אין לנו לחוש שיטען אדם כן בשקר (כתובות י א, לפי רש"י שם ד"ה חכמים, ושיטה מקובצת שם, בשם הרא"ה).

אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו

חזקה אין-אדם-מעיז-פניו-בפני-בעל-חובו (ראה ערכו), ולכן מודה-במקצת (ראה ערכו) שהתורה חייבתו בשבועה על השאר שכופר, והיה מהראוי לומר שנאמינו בלי שבועה מטעם מיגו, שהיה יכול לכפור הכל והיה פטור משבועה, אלא שמכיון שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו לכפור את הכל, ונמצא שאין כאן מיגו כלל, שלא היה יכול להעיז ולכפור הכל (בבא מציעא ג א, ורש"י ד"ה מפני ותוספות ד"ה מפני).

אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן

חזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן, ולפיכך מבוי - שיש לו שלש מחיצות ורוח רביעית פרוצה לרשות הרבים, שאם עשה בו לחי או קורה מותר לטלטל בו בשבת (ראה ערך מבוי) - הרחב מעשר אמות, שאין לחי או קורה מתירים לטלטל בו (ראה ערך הנ"ל), מרחיק שתי אמות - אם היה רחב חמש עשרה אמה - ועושה פס שלש אמות (עירובין י ב), ומתקן את עשר האמות הנשארות בלחי או בקורה (ריטב"א שם), ואין חוששים שמא יניח את הפתח הגדול וילך בקטן, ונמצא בטלה תורת פתח מן הגדול, ואין לחי או קורה מועילים בו, לפי שחזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן (גמ' שם, ורש"י ד"ה דילמא).

אין אדם מעמיד עצמו על ממונו

החזקה של אין-אדם-מעמיד-עצמו-על-ממונו (ראה ערכו) יש ואמרו אותה בתורת טעם למניעת איסור: מי שהחשיך לו בערב שבת בדרך והיו אצלו מעות, נותן כיסו לנכרי להוליכו (משנה שבת קנג א; רמב"ם שבת ו כח; טוש"ע או"ח רסו א), שאם לא נתיר לו אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ויביאו בידו ויטלטל ארבע אמות ברשות הרבים (גמ' שם; רמב"ם שם; ט"ז שם סק"א; מגן אברהם שם סק"ג).

בטבע הגוף

חזקה מכח הטבע יש והיא באה מצד טבע הגוף של האדם, ואינה תלויה בתכונות נפשו, ברצונו או במעשיו.

סימני גדלות ושנים

קטן וקטנה שהגיעו לכלל שנים - שלש עשרה שנה ויום אחד לקטן, ושתים עשרה שנה ויום אחד לקטנה (ראה ערך גדול וערך גדולה) - חזקה שהביאו סימנים של גדלות, היינו שתי שערות (ראה נדה מו א).

וכן אם הביאו הרבה שערות - לא שתים בלבד - או שערות ארוכות, חזקה שבאו לכלל שנים (התרומה קלג; מרדכי יבמות נז-נח; טוש"ע אה"ע קסט יא).

שתי שערות שאמרו שצריך שיהא בעיקרן גומות (ראה נדה נב א, ורמב"ם אישות ב יז, וטוש"ע שם קנה טז), ואם נמצאו גומות בלבד בלא שערות, הרי זה סימן, חזקה אין גומא בלא שער (רמב"ם שם, על פי נדה שם; טוש"ע שם).

אורח בזמנו בא

חזקה (נודע ביהודה קמא יו"ד נה-נו; שו"ת חתם סופר יו"ד קעה) אורח-בזמנו-בא (ראה ערכו. נדה טז א וסד ב), שטבע האשה כשמגיע זמן הוסת (ראה ערכו) שלה לראות דם נדה (ראה ערך הנ"ל).

וחזקה בנות ישראל עד שלא הגיעו לפרקן הן בחזקת טהרה, משהגיעו לפרקן הן בחזקת טומאה - כלומר בחזקת דמים מצויים בהן (רש"י נדה י ב ד"ה בחזקת) - וצריכות בדיקה (גמ' שם; רמב"ם משכב ד ח).

דם בא מהמקור

דם היוצא מן האשה, והוא בפרוזדור שלה (ראה ערך דם נדה) - חזקתו שהוא בא מן המקור (משנה נדה יז ב; רמב"ם איסורי ביאה ה ה).

חזקת טהרה בימים שבין הנידות

כל אחד עשר יום שבין נדה לנדה (ראה ערך ימי נדה; ימי זיבה) האשה בחזקת טהרה (משנה נדה לח ב, וגמ' שם לט א; רמב"ם איסורי ביאה ח יא).

דמים מן האשה

דם שנמצא באופן שהוא ספק אם יצא מן האיש או מן האשה, יש מהתנאים המטמא, שאין דרך האיש להוציא דם, אלא שחזקת דמים מן האשה (רבי שמעון במשנה נדה נט ב)^[10].

כשאפשר לברר

חזקה כשאפשר לברר הדבר, כתבו ראשונים שאין סומכים עליה, ולכן:

• השוכר בית מחברו בי"ד בניסן, אף על פי שסומך על החזקה שאין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, ומסתמא בדק אותו המשכיר מחמץ (ראה לעיל: בבירור ספק), מכל מקום כשהמשכיר בעיר צריך לברר ולשאול אותו אם בדק (תוספות פסחים ד ב ד"ה לא, על פי הגמ' שם א; ר"ן שם ב; טוש"ע או"ח תלז ב, ומגן אברהם שם סק"ד). ודוקא כשהחזקה באה להוציא מחזקת איסור, כגון בחמץ שכל השנה היה הבית בחזקת שאינו בדוק, אבל כשאין נגד חזקה זו חזקת איסור, סומכים עליה אף כשאפשר לברר (מגן אברהם שם). אכן במקום שהחבר עושה מעשה באופן שאם הוציא דבר שאינו מתוקן יבוא חברו על ידו לידי מכשול, כגון ששלח פירות לחברו לאכול, סומכים על חזקה זו אפילו שאפשר לברר, ואין צריך לשאלו כלל, ואינו דומה לבדיקת חמץ, שאפילו אם לא יהיה בדוק לא יהיה כל כך מכשול (תוספות פסחים שם).

• חזקה שאין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה בגדול (ראה לעיל: בבירור ספק) - כל שאפשר לברר אם נעשה בגדול, אין סומכים על החזקה (שו"ת מהרי"ט חו"מ צח).

• בחזקה שמכח טבע הגוף, כמו בחזקה כל שהגיע לכלל שנים הביא סימנים (ראה לעיל: בטבע הגוף) -כשאפשר לברר ולבדוק, אין סומכים על החזקה (ראה ערך גדול)^[11].

הערות שוליים