מיקרופדיה תלמודית:זורק

הגדרה^[1] - איסור זריקת חפץ בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים, או להיפך, או מרחק ארבע אמות ברשות הרבים

מרשות לרשות

מקורה המלאכה וגדרה

הזורק בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד - חייב (משנה שבת צו א; רמב"ם שבת יב י; טוש"ע אורח חיים שמו א), כדרך שחייבים על כל מלאכות שבת (ראה ערך אבות מלאכות וערך שבת).

מלאכה זו היא תולדה של מלאכת הוצאה (שבת שם ב; רמב"ם שם. וראה ערך מוציא), שהרי לא נמנית באבות מלאכות של שבת, ואינה דומה לשום אב אחר, אלא היא מעין הוצאה (רש"י שם ד"ה מכדי), ומן הסברא למדנו, כי מה לי מוציא על ידי הוצאה ביד, ומה לי מוציא על ידי זריקה (תוספות שם צו ב ד"ה הכנסה), ומפני שלא היתה הוצאה על ידי זריקה במשכן אינה חשובה כאב מלאכה (מאירי שם צו א ד"ה והמשנה, וראה גמרא שם ב).

כלאחר יד

הזורק כלאחר יד, שלא כדרך זריקה, כגון מכתפיו ולאחוריו - פטור (שבת קנג ב, ורש"י ד"ה כלאחר; רמב"ם שבת יב י, וראה שם יג ט; טוש"ע או"ח רסו יא); ויש מפרשים כלאחר יד שאינו מכניס החבילה ומפרקה, כדרך מפרק ומכניס חבילות, אלא מהלך בריצה, וכשמגיע לפתחו מחזיר אחוריו כלפי החצר ופניו לחוץ, וזורק החבילה מעל כתפו בחצר דרך הפתח על ידי ריצה בלא עמידה (רבינו חננאל שם^[2]).

ברשות שאיסורה מדרבנן

כשם שהזורק כמוציא לענין חיוב ברשויות של תורה, כך הזורק כמוציא לענין איסור דרבנן ברשות שמדבריהם, כגון בזורק מרשות הרבים, או מרשות היחיד לכרמלית, וכן להיפך (משנה שבת ק ב, וגמרא קא א. וראה ערך כרמלית).

הזורק מרשות לרשות דרך מקום פטור

הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים דרך מקום פטור - חייב (תוספתא שבת ריש פרק יא [בצוקרמנדל ריש פרק י]^[3], וכן הוא בברייתא בשבת ו א; רמב"ם שבת יד טו; טוש"ע או"ח שמו א), וכן להיפך (טוש"ע שם: או איפכא), שהחפץ אינו נחשב כמו שמונח שם (רמב"ם שם).

זרק על גבי עמוד ברשות הרבים

זרק על גבי עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה, שדינו כרשות היחיד (ראה ערכו), נסתפק רב מרדכי אם חייב, מפני שעקירתו באיסור, מרשות הרבים, והנחתו באיסור, ברשות היחיד; או שפטור, מפני שבא ממקום פטור, שאי אפשר שלא הגביה תחילה למעלה מן העמוד קודם שהגיע לאויר העמוד, ושם הוא מקום פטור, היינו אויר רשות הרבים למעלה מעשרה (שבת צט ב ורש"י. וראה תוספות שם ד"ה או דילמא בשם הרב פורת. וראה דעת הרמב"ן והרשב"א שם).

רבה ורב יוסף ואביי חולקים על רב מרדכי וסוברים שאין כאן ספק, ובודאי חייב (גמרא שם), והלכה כמותם (רמב"ן שם; מאירי שם).

כשרשות אחרת באמצע

הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע

הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד, ורשות הרבים באמצע - רבי עקיבא מחייב, וחכמים פוטרים (משנה שבת צו א, ושם נתבאר) ונחלקו בכך אמוראים:

• רב חלקיה בר טובי אמר שאם עבר החפץ שזרק למעלה מעשרה טפחים - לדברי הכל פטור, שלמעלה מעשרה טפחים מקום-פטור (ראה ערכו) הוא, ולא נחלקו אלא כשעבר מששה ועד עשרה טפחים, שלרבי עקיבא אנו אומרים קלוטה כמי שהונחה, וכל שנקלט באויר רשות הרבים הרי זה כמו שנח בה, ולחכמים אין אומרים קלוטה כמי שהונחה, ולא נח ברשות הרבים (גמרא שם צז א ורש"י).

• ורבי אלעזר אמר אף בעבר למעלה מעשרה טפחים מחלוקת, ורבי עקיבא מחייב, וחכמים פוטרים אף למטה מעשרה (ראה שם בגמרא ורש"י טעם המחלוקת). הלכה כחכמים (רמב"ם שבת יג טז; טור או"ח שמח).

עבר דרך רשות הרבים בתוך ג' טפחים לארץ

עבר החפץ שזרקו מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים בתוך שלשה טפחים הסמוכים לארץ, נחלקו בדבר:

• רב חלקיה בר טובי אמר - וכן שנינו בברייתא כמותו - שלדברי הכל חייב, אף שלא נח שם בינתיים, מפני שבסמוך לשלשה לארץ, הרי זה כנח על גבי הארץ (ראה ערך לבוד), ויש כאן זריקה מרשות היחיד לרשות הרבים (גמרא שבת צז א ורש"י).

• ורבא אמר שלדעת חכמים הפוטרים אפילו בתוך עשרה טפחים מפני שקלוטה לאו כמי שהונחה, הוא הדין בתוך שלשה טפחים פוטרים, אלא אם כן נח על גבי משהו שחייב (שם ק א, ושם נתבאר וראה רש"י שם), שאין אומרים תורת לבוד אלא בדבר המונח (מאירי צז א ד"ה כבר ביארנו. וראה ערך לבוד).

ויש מהראשונים מפרשים שאף רב חלקיה שאמר בתוך שלשה לדברי הכל חייב, לא אמר אלא בנח על גבי משהו (מאירי צז א שם)^[4].

להלכה, יש פוסקים שהזורק מרשות היחיד לרשות היחיד, ורשות הרבים באמצע, אף שעבר החפץ באויר רשות הרבים - פטור, והוא שיעבור למעלה משלשה טפחים, אבל אם עבר בפחות משלשה סמוך לארץ ונח על גבי משהו, אף שנעקר ויצא החפץ מרשות היחיד לרשות היחיד אחרת, הרי הוא כמי שנשאר עומד ברשות הרבים, ולפיכך חייב (רמב"ם שבת יג טז, כרבא שצריך הנחה על גבי משהו, ראה שם במגיד משנה); ויש חולקים ופוסקים שאם עבר ברשות הרבים תוך שלשה לארץ, אף שלא נח שם על גבי משהו - חייב (רבנו חננאל שבת שם כרב חלקיה בר טובי^[5]).

איסור מדרבנן

הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד, ורשות הרבים באמצע, למטה מעשרה, שהוא אויר רשות הרבים, אף שפטור^[6], אסור מדרבנן לעשות כן (טור או"ח שמח; שו"ע הרב שמז ח; ערוך השלחן שנג א), גזרה שמא יבוא לעשות הנחה ברשות הרבים (שו"ע הרב שם), ואפילו דרך כרמלית אסור (שם. וראה ערך גזרה לגזרה שלפעמים גוזרים בכרמלית גזרה לגזרה); ויש שכתב שדרך כרמלית מותר (ערוך השלחן שם); ויש שכתב שאף דרך רשות הרבים מותר לכתחילה (לבוש שנג א, ושם שנד א. וראה פרי מגדים שנד משבצות זהב סק"א).

בשני בתים שבשני צדי רשות הרבים

במה דברים אמורים למטה מעשרה טפחים, אבל שני בתים בשני צדי רשות הרבים, מותר לזרוק למעלה מעשרה טפחים מזה אל זה לדברי הכל, אם היו שני הבתים של אדם אחד, או שעירבו ביניהם, שלמעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים הוא מקום פטור (ראה ערך ערובי חצרות).

ונחלקו אמוראים כשאין שני הבתים שוים, אלא בית זה גבוה, ובית זה נמוך:

• רב אמר אסור לזרוק מזה לזה, שמא יפול לרשות הרבים (שבת צז א, ושם נתבאר), כיון שצריך לאמן ידו מגבוה לנמוך ומנמוך לגבוה, ואף שאפילו אם יפול אין בו חיוב חטאת, שהוא מתעסק (ראה ערכו), שהרי לא נתכוין לזרוק לרשות הרבים, חוששים שמא יבוא אחר שנפל לרשות הרבים להביאו משם אליו (רש"י שם ד"ה דמדלי).

• ושמואל מתיר (גמרא שם), והלכה כרב (רמב"ם שבת טו ח; טוש"ע או"ח שנג א).

וכתבו ראשונים שאם הם כלי חרס וכיוצא בהם שאם יפלו ישברו - מותר (רמב"ם שם; מאירי שבת שם בשם קצת מפרשים; טוש"ע שם).

היתה כרמלית עוברת ביניהם מותר אף בשאינם שוים, הואיל ואף ברשות הרבים אינה אלא גזרה, בכרמלית שהיא עצמה גזרה אין גוזרים גזרה לגזרה (רשב"א עירובין פה ב; מאירי שבת שם; טוש"ע שם^[7]).

זריקה לאשפה שברשות הרבים

אשפה ברשות הרבים גבוהה עשרה טפחים ורחבה ארבעה - שהיא רשות היחיד - זורקים לתוכה בשבת (משנה עירובין צט ב^[8]; רמב"ם שבת טו י; טוש"ע או"ח שנד ב), מרשות היחיד הקרוב לה (טוש"ע שם), ואין חוששים שמא יתגלגל לרשות הרבים ויביא משם, לפי שאין מטילים לאשפה כלי שחפץ בו אלא דברים מאוסים כמים ושברי כלים (ריטב"א ומאירי שם; רמ"א בשו"ע שם).

במה דברים אמורים באשפה של רבים שאין דרכה להיפנות, אבל אשפה של יחיד שדרכה להיפנות, אין שופכים, שמא תתפנה ויבואו לשפוך שם כדרכם, ונמצאו שופכים לרשות הרבים (גמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע

הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים, ורשות היחיד באמצע - רבי מחייב, וחכמים פוטרים (ברייתא בשבת ד ב, ושם נתבאר). ופירשו רב ושמואל שאין רבי מחייב אלא ברשות היחיד מקורה - שיש לה גג (רש"י ד"ה מקורה) - לפי שהבית כמו שמלא דומה (גמרא שם ה א^[9]), שדבר סתום מכל צד הוא כמלא חפצים עד גגו, ואין אוירו חשוב אויר, ולכן כל הנזרק לתוכו הוא כמונח (רש"י שם ד"ה כמאן), אבל שאינו מקורה אף רבי מודה שפטור (גמרא שם).

בירושלמי חולק רבי יוחנן וסובר שרבי מחייב אף ברשות היחיד שאינו מקורה, שרבי עושה אויר שבתוך מחיצות כממשן (ירושלמי שבת יא א).

להלכה - פטור, ואם עבר החפץ בפחות משלשה סמוך לארץ ונח על גבי משהו, אף שחזר ונתגלגל ויצא לרשות הרבים השניה הרי הוא כמי שנשאר עומד ברשות היחיד, וחייב (רמב"ם שבת יג טז כחכמים).

ברשות הרבים

הדין וגדרו

כשם שהזורק חפץ בשבת מרשות לרשות חייב, כך הזורק ברשות הרבים מתחילת ארבע אמות לסוף ארבע חייב, ואף זריקה זו תולדה של הוצאה היא (רמב"ם שבת יב י, וראה שבת צז ב), כמו העברה ביד ארבע אמות ברשות הרבים שלמדנוה בקבלה (שבת צו ב).

בירושלמי אמרו שזריקת ארבע אמות ברשות הרבים היא אב מלאכה, שכן היתה במשכן, שהיו תופרי יריעות זורקים מחטיהם זה לזה חוץ לארבע אמות ברשות הרבים (ירושלמי שבת יא ב לרבי יהודה, וראה שם בקרבן העדה ופני משה^[10]).

אפילו לסוברים קלוטה כמי שהונחה - חפץ שנקלט באויר רשות הרבים הרי זה כמו שנח בה - (ראה לעיל: כשרשות אחרת באמצע), מכל מקום הזורק ברשות הרבים מתחילת ארבע לסוף ארבע - חייב, ואין אומרים שהרי זה כהונח בתוך ארבע אמות ופטור, שארבע אמות ברשות הרבים ההלכה כך נתקבלה (תוספות שבת ה ב ד"ה בשלמא, ורשב"א ד ב ד"ה אבל: הלכתא גמירי לה^[11]), או לפי שברשות אחת אין אומרים קלוטה כמי שהונחה (רשב"א שם, בשם יש מי שפירש; מאירי שם ז א סוף ד"ה הזורק מרה"י^[12]).

כלאחר יד

הזורק מתחילת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים כלאחר יד - פטור (רמב"ם שבת יב י).

זרק ונח החפץ בכותל

הזורק ארבע אמות ברשות הרבים, ונח החפץ בכותל, כגון שזרק דבלה שמנה - או חלב או בצק (רמב"ם שבת יד יח) - ונדבק בכותל, אם נדבק למעלה מעשרה טפחים הרי זה כזורק באויר, שלמעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים מקום פטור הוא (ראה ערך מוציא), ואם נדבק למטה מעשרה טפחים הרי זה כזורק בארץ וחייב (משנה שבת ק א, וגמרא שם; רמב"ם שם. וראה תוספות שם ז א ד"ה וטח).

ואף שעובי הבצק או הדבלה ממעט משיעור ארבע אמות, כיון שאינו מבטל את הדבלה אל הכותל - שאינם בני ביטול אצל כל אדם (מאירי) - אין זה מיעוט (גמרא שם צט ב ורש"י); ויש מפרשים שאם מקצת הדבלה בתוך ארבע אמות - פטור, ודוקא אם כל הדבלה יצתה חוץ לארבע אמות - חייב (תוספות שם ד"ה ואמאי). היה החפץ דבר שמבטל אותו אל הכותל, כגון טיט - פטור, הואיל ונתמעט מדיבוקו משיעור ארבע אמות (מאירי שם, על פי הסוגיא שם).

על הנחה שהיתה בחורי רשות הרבים אם דינם כרשות הרבים, ראה ערך מוציא וערך רשות הרבים.

הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד

הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים, ורשות היחיד באמצע, ועבר החפץ ארבע אמות ברשות הרבים ואפילו על ידי צירוף, כגון שעבר שתי אמות ברשות הרבים הראשונה, ושתי אמות בשניה - הרשויות מצטרפות והוא חייב; ואם עבר פחות מארבע אמות ברשות הרבים, כגון שהיה קרוב אמה ומחצה לרשות היחיד זו, וזרק לרשות הרבים שכנגדה אמה ומחצה דרך רשות היחיד - פטור (שבת צז ב וצח א, ומאירי שם; רמב"ם שבת יג יז), ואף משום זורק מרשות הרבים לרשות היחיד אינו חייב, אף שעבר דרך רשות היחיד, שקלוטה אינה כמי שהונחה (גמרא ורש"י שם^[13]); ויש שכתבו שאף לסוברים קלוטה כמי שהונחה פטור, מפני שאף אם הונחה ממש ברשות היחיד פטור, שהרי לא רצה שתנוח כאן, ולא נעשתה מחשבתו (רשב"א שם צח א ד"ה והא).

אופן שחייב הן על הוצאה והן על העברה

זרק חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ארבע אמות ברשות הרבים - רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרים (ברייתא שבת צז ב), ונחלקו אמוראים:

• לרב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי יהודה שנים, אחת משום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, ואחת משום העברה ארבע אמות ברשות הרבים, שקלוטה כמי שהונחה, והרי זה כמו שהונח מיד עם יציאתו לרשות הרבים, ואחר כך חזר ונעקר ברשות הרבים מתחילת ארבע לסוף ארבע, והדברים אמורים באומר כל מקום שירצה ינוח, ונמצא בכל מקום שנח נתקיימה מחשבתו; וחכמים פוטרים משום העברה, שאינם סוברים קלוטה כמי שהונחה, אבל חייב משום הוצאה (גמרא שם ורש"י).

• ורבה ורב יוסף סוברים שאין רבי יהודה מחייב אלא אחת, שאפילו אם קלוטה כמי שהונחה אינו חייב על תולדה במקום אב, והעברת ארבע אמות ברשות הרבים הרי היא תולדה של הוצאה, והדברים אמורים באומר שרוצה שינוח עם יציאתה לרשות הרבים, וכיון שקלוטה כמי שהונחה הרי חייב משום הוצאה, שנתקיימה מחשבתו, שנחה ביציאתה מיד; וחכמים פוטרים לגמרי, שקלוטה אינה כמי שהונחה, ונמצא שלא נח במקום שרצה בו, ולא נתקיימה מחשבתו (גמרא שם ורש"י).

התכוין לזרוק שמונה אמות ונח בסוף ארבע

המתכוין לזרוק שמונה אמות ברשות הרבים, ונח החפץ בסוף ארבע אמות, נחלקו בכך ראשונים:

• יש שכתבו שחייב, שהרי נעשה כשיעור המלאכה ונעשית מחשבתו, שהדבר ידוע שאין זה החפץ מגיע לסוף שמונה עד שיעבור על כל מקום ומקום מכל השמונה, והרי זה דומה לכותב "שם" מהתיבה שמעון שחייב (ראה ערך כותב), היינו שעשה מלאכה קטנה ממלאכה גדולה (רמב"ם שבת יג כא, על פי שבת צז ב).

• יש חולקים וסוברים שאינו חייב אלא אם כן אמר כל מקום שירצה ינוח, שאין זה דומה לכותב שם משמעון, שהכותב שמעון כל שלא כתב שם אין שמעון ניתן להיכתב, ואם כן הרי הוא מכוין לכתוב שם, אבל בזורק כדי שיגיע החפץ לסוף שמונה אינו צריך שינוח בסוף ארבע לפני כן, ונמצא כשנח בסוף ארבע אין זה מקום מחשבתו, ופטור (רבנו חננאל ורש"י ותוספות שם בפירוש מי דמי התם וכו').

• ויש סוברים שאפילו אם אמר כל מקום שתרצה תנוח - פטור, שלא נעשית מחשבתו כלל (חידושי הראב"ד לבבא קמא עמ' ס; מאירי שם בשמו).

נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע

נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע - פטור, שאין כאן מלאכת-מחשבת (ראה ערכו. בבא קמא כו ב, ורש"י ד"ה לזרוק), ואפילו אמר בכל מקום שירצה ינוח, מכל מקום עיקר מחשבתו לא למלאכה היתה (רש"י שם ד"ה אם).

על זרק שתים ונמצא שהן ארבע, ראה ערך מתעסק.

זרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל לסוף ארבע אמות

זרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל לסוף ארבע אמות - פטור (משנה שבת ק א; רמב"ם שבת יג כב).

יש מפרשים שהדברים אמורים כשזורק לתומו עד שינוח באיזה מקום שירצה, שאם נתכוין לזרוק דוקא בתוך ארבע אמות, אפילו לא נתגלגל הרי זה נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע (רשב"א שם ד"ה הא דקתני), ולכן דוקא כשנח על גבי משהו תוך ארבע אמות וחזר ונתגלגל - פטור, ואם לאו - חייב, שהרי נח מכחו חוץ לארבע אמות (רשב"א שם, וכן כתבו התוספות שם סוף ד"ה אחזתו); ויש סוברים שהוא פטור אפילו שלא נח בתוך ארבע אמות, שלא היתה מחשבתו חוץ לארבע אמות (מגיד משנה שם, בשם הרב ברצלוני).

הנחתו

זרק מרשות לרשות וקלטו אדם או כלב

הזורק חפץ - מרשות לרשות, או מתחילת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים (רמב"ם שבת יג יג) - וקודם שינוח קלטו אחר בידו, או שקלט כלב, או שנשרף - פטור, מפני שאין זו הנחה שנתכוין לה, לפיכך אם נתכוין בשעת זריקה לכך - חייב (משנה שבת קב א, וגמרא שם; רמב"ם שם).

קלטו אחר - פירשו ראשונים שהוא כשעקר האחר ממקומו וקיבל, שאז הרי זה כשנים שעשאוה שפטורים (רש"י במשנה שם ד"ה קלטה; מאירי שם; לחם משנה שם, בדעת הרמב"ם. וראה גמרא ה א), ולפי זה בקלטו אחר לא יועיל אף כשנתכוין לכך, כדין שנים שעשאוה (ראה ערך שנים שעשו, וכן כתב בחידושי המיוחס לר"ן שם ה א שבנעקר אפילו כשנתכוין לכך פטור).

קלטו כלב, או שנשרף, הטעם שפטור הוא מפני שאין בהם הנחה על גבי מקום ארבע (רש"י במשנה שם ד"ה קלטה; מאירי שם. וראה ערך מוציא על הנחה במקום ארבעה), אבל אם נתכוין לכך, מחשבתו עושה אותם למקום ארבע (גמרא שם, ועירובין צט א), וכתבו ראשונים דוקא כשנוח לו בענין זה, שרצונו שיאכלנו הכלב, או שישרף העץ בכבשן, ובאופן זה מחשבתו עושה אותו שיהיה כמקום ארבע (תוספות שבת ד ב ד"ה אלא, ועירובין צט א ד"ה מחשבתו).

הזורק חפץ ונח בתוך ידו של חברו

הזורק חפץ ונח בתוך ידו של חברו, אם עמד חברו במקומו וקיבלו - חייב הזורק (גמרא שבת ה א), ואפילו הכין זה ידו או שולי בגדיו לקבלו (מאירי שם), שידו של אדם חשובה כארבעה על ארבעה (גמרא שם. וראה ערך מוציא).

נעקר חברו ממקומו וקיבלו - פטור (גמרא שם), שאין הנחה זו מכח הזורק, והרי זה כמו זה עוקר וזה מניח (רש"י ותוספות שם, וראה ערך הנ"ל), ואפילו נתכוין לזרקו לאדם זה (חידושי המיוחס לר"ן שם).

זרק חפץ והיה קשור בחבל בידו

הזורק חפץ מרשות לרשות, והיה קשור בחבל ואגדו בידו - אם יכול למשוך את החפץ אצלו - פטור, שהרי אין כאן הנחה גמורה, ונמצא כמי שעקר ולא הניח (רמב"ם שבת יג יד, על פי שבת קב א); ויש שכתבו שלא עשה כלום, שהרי יכול להחזירו למקומו (חידושי המיוחס לר"ן שם, ומאירי שם).

הזורק בשגגה ונזכר קודם שהחפץ נח

הזורק בשגגה, ונזכר אחר שיצא החפץ מידו קודם שינוח, נחלקו אמוראים:

• רב כהנא אמר חייב חטאת, ואינו דומה למעביר בידו ונזכר קודם שינוח שפטור, כדין כל חייבי חטאות שאינם חייבים עד שתהא תחילתם וסופם שגגה (ראה ערך חייבי חטאות), שכשמעביר החפץ בידו, היה יכול לעכב ההנחה, ולכן הרי זה סופו במזיד, אבל הזורק הרי אין בידו לעכבו, ולכן כולו שוגג הוא.

• ורבא אמר אף בזורק פטור (שבת קב א, ורש"י שם), שנמצא שוגג בעקירה ולא בהנחה (מאירי שם), והלכה כרבא (ראה רמב"ם וברטנורא בפירוש המשנה שם).

חזר ושכח, וכגון שזרק ברשות הרבים שתי אמות בשוגג, ושתי אמות במזיד - שנזכר לאחר שתי אמות הראשונות - ושתי אמות בשוגג - שחזר ושכח בשתים האחרונות - חייב, ואף שאילו היה מעביר בידו באופן זה היה פטור, הרי זה מפני שהיה יכול לעכב ולעמוד בסוף שתים האמצעיות, ונמצא שנגמר שיעור החיוב במזיד; אבל בזורק, שלא היה בידו לחזור, ובשעת ההנחה חזר ושכח, הרי זו שגגה אחת (גמרא שם ורש"י מימרות רבה ורבא ומר אמר חדא כו'; רמב"ם שגגות ו ח. וראה ערך חייבי חטאות).

זריקת רשות

הזרק כלי גבוה עשרה ורחב ארבעה

הזורק כוורת, והוא כלי שהוא גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה - פטור (שבת ח א; רמב"ם שבת יד יט), לפי שהיא רשות בפני עצמה, היינו רשות היחיד, וממשכן למדנו שהיו זורקים מחטיהם זה לזה, שאינם רשות בפני עצמם, אבל לא היו זורקים רשויות, ודוקא דבר שיש לו תורת רשות מן התורה, אבל כלי שרחב ארבעה ואינו גבוה עשרה, כיון שאינו אלא רשות מדבריהם, היינו כרמלית (ראה ערך כרמלית), אינו נפטר בכך, שלא באו חכמים להקל על דברי תורה שיפטר (רש"י שם ד"ה רחבה, וראה מאירי שם).

ויש מפרשים הטעם שפטור מפני שהכלי עצמו נעשה רשות היחיד כשינוח, ונמצא שהוא כזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, שהוא פטור (ראה לעיל: כשרשות אחרת באמצע), ואפילו למי שסובר קלוטה כמי שהונחה (ראה שם) פטור כאן, שבכל מקום שהוא מונח נחשב רשות היחיד (תוספות שם ד"ה רחבה).

לא היה רחב ארבעה

לא היתה הכוורת רחבה ארבעה, נחלקו אמוראים: אביי אמר חייב, שהרי אינה רשות היחיד, ורבא אמר פטור, שהואיל וגבוהה עשרה אי אפשר שלא יהיו קרומיות - צלעות (ראה רש"י חולין טו ב ד"ה קרומית) - של קנה מן השתי שגבוהים מחבריהם של הערב^[14], ועולים למעלה מעשרה, שהוא מקום פטור, וכיון שאינה נחה כולה ברשות הרבים, נמצא שלא היתה כאן הנחה המחייבת (שבת ח א ורש"י).

על כלי שהוא עגול כמה יהיה בעיגולה כדי שיהיה רחב ארבעה, ראה ערך הקף. על כפיית הכלי בפיה למטה כמה יהיה בגובהו, ראה ערך לבוד. על הוצאה והעברה של רשות לעצמו ביד, ראה ערך מוציא.

שיעורו

שיעור הדבר הנזרק הוא כשיעור האמור במוציא (ראה ערכו).

זרק חצי שיעור וחזר וזרק חצי שיעור

זרק חצי שיעור, וחזר וזרק חצי שיעור, ועבר השני על הראשון תוך שלשה טפחים - אינו חייב עד שינוח שם על גבי משהו, לחכמים שאינם סוברים קלוטה כמי שהונחה (ראה לעיל: כשרשות אחרת באמצע), ולדעת המצריכים אפילו תוך שלשה הנחה על גבי משהו (שבת פ א, ורש"י ותוספות שם, וראה לעיל שם: עבר דרך רשות הרבים וכו' על המחלוקת שבדבר; רמב"ם שבת יח כג^[15]).

הערות שוליים