מיקרופדיה תלמודית:זוחלין

הגדרה^[1] - מים הנמשכים והולכים ואינם נחים

מהותם

זוחלין הוא מלשון הכתוב חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר (דברים לב כד), רוצה לומר הנחשים הנגררים בארץ (פירוש המשניות לרמב"ם מקואות א ח, וכן בפירוש רבנו הלל לתורת כהנים שמיני ט), והם המים הנגררים ונמשכים והולכים ואינם מכונסים (ראה רמב"ם מקואות ט ז, והגה לשו"ע יורה דעה רא ב^[2]), בניגוד לאשבורן, שהוא מקום שבו ינוחו המים במקום אחד (ראה מקואות א ז וח, ורש"י שבת סה ב ד"ה וסבר, ושם קט א ד"ה כל).

מטעם זה יש שקראו למי המעינות הנובעים בשם זוחלין (ראה רש"י בכורות נה ב ד"ה זוחלין, וערוך ערך טף א), שזה דרכו של מעין וכל עצמן של מימיו זוחלין הם (ראה רש"י שבת קט א ד"ה כל. וראה להלן על דין הנהרות והימים בנוגע לכשרותם כזוחלין).

על גדרי הזחילה בנוגע לכשרותם ופסלותם במקוה, ראה להלן.

פסולם

מקורו

מי המקוה אינם מטהרים את הטמאים הטובלים בהם אלא באשבורן - מקום עמוק שמתכנסים בו המים (רמ"א בשו"ע יו"ד רא ב), אבל לא בזוחלין (תורת כהנים שמיני ט; מקואות א ז וח; רמב"ם מקואות ט ח; טוש"ע שם ב וג), שנאמר אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם (ויקרא יא לו), אי מה מעין מטהר בזוחלין, אף מקוה מטהר בזוחלין, תלמוד לומר 'אך מעין', המעין מטהר בזוחלין, ומקוה באשבורן (תורת כהנים שם), שהמילה "אך" באה למעט (פירוש רבנו הלל לתורת כהנים שם. וראה ערך אכין ורקין).

וכתבו ראשונים שמקוה משמעותו אשבורן, כמו שכתוב יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד (בראשית א ט), אלא כדי שלא נאמר שהקיש הכתוב מקוה למעין שיטהר אף בזוחלין, באה המלה "אך" למעט (פירוש הרא"ש נדרים מ א, ואור זרוע א סוף תשפ. על מעין שכשר בין באשבורן ובין בזוחלין, ראה להלן: במעין; דינו).

האם הפסול הוא מדאורייתא

פסול זוחלין במקוה כתבו ראשונים שהוא מן התורה (האשכול [הוצאת רצב"א] חלק א עמ' 145; רשב"א בשער המים ב (שכתב בספק זוחל שהוא ספיקא דאורייתא); רמ"א בשו"ע יו"ד רא ב); ויש שכתבו שאין אף אחד מהראשונים שחולק על זה (שמלה רא סק"ז, וחזון איש יו"ד קלד סק"ג).

אמנם יש מוכיחים בדעת ראשונים אחרים שסוברים שהוא מדרבנן, והדרשה של 'אך מעין' אינה אלא אסמכתא (ראה ערכו. בית יוסף יו"ד רא, בדעת המרדכי שבת שנח בשם מהר"ם; שו"ת חתם סופר יו"ד רב, בדעת כמה ראשונים, וראה ושמלה שם שדחה ראיותיו).

טעם הפסול

בגדר הפסול של זוחלין יש מסבירים מפני שבמקוה צריכים שיהיו ארבעים סאה במקום אחד, והזוחלים אין להם חיבור ואינם מצטרפים לארבעים סאה, ולכן במעין שמטהר בכל שהוא (ראה ערך מעין, ושם מחלוקת בדבר), כשר גם זוחלין (באור הגר"א יו"ד רא ס"ק צא, על פי הריב"ש רצב, וכן מבואר טעם זה במאירי שבת סה ב); או שבמעין שהמים נובעים ממקורם, חיותם מחברתם (מאירי שם, וכתב במעין ב הטעמים).

בטבילת כלים

זוחלין פסולים אף לטבילת כלים (מגן אברהם קנט ס"ק כז, ובאור הגר"א שם סט"ו, וראה פרי מגדים באשל אברהם שם שאף בכלים פסולו מן התורה).

מקוה שנפרץ אחד מכתליו ונעשה זוחל

מקוה שזוחל באמצעיתו, כגון שנפרץ אחד מכתליו והמים יוצאים דרך הסדק, נחלקו בו ראשונים:

• יש סוברים שאם לא ישארו במקוה ארבעים סאה אחר שיצאו קצתם שעד הסדק - פסול, מפני שהם זוחלים, ואם ישארו ארבעים סאה - כשר (האשכול א ס, והרא"ש הלכות מקואות יא, בפירוש דברי הר"ש מקואות ה ה בנוטפים שעשאן זוחלין; טור יו"ד רא, בשם הרא"ש^[3]; המחבר בשו"ע שם נ), ואפילו אם טובל גם בחלק העליון של המקוה, היינו במים שלמעלה מהסדק - הטבילה כשרה (שו"ת צמח צדק החדש קסד-קסה בדברי הרא"ש לפירוש ר"ש, ראה שם בארוכה; תשב"ץ א יז), מפני שהמים העליונים מחוברים לעיקר המקוה שאינו זוחל (צמח צדק שם, וראה טעם נוסף בתשב"ץ שם).

• יש סוברים שאפילו למכשירים כשישארו במקוה ארבעים סאה שאינם זוחלים, הרי זה דוקא כשטובלת במים הנשארים למטה מהנקב, ולא בזוחלים שעליהם, וצריך שתוכל האשה לכסות כל גופה במים מבלי סיוע המים שמעל מוצא הקילוח (מהרי"ק שורש קנו).

• יש סוברים יותר מזה שאפילו אם נשארו למטה מהנקב ארבעים סאה, כל המים שבמקוה פסולים, ונעשו כולם זוחלים אפילו אותם שהם למטה מהנקב ואינם זוחלים (רשב"א בשער המים שער ב; טור שם, בשם יש פוסלים; רמ"א בשו"ע שם, בשם יש מחמירים, וכתב שיש לחוש לדבריהם לכתחילה לסתום הסדק), לפי שכיון שהמים העליונים ננערים לצאת חשובים כולם כזוחלים (טור שם^[4]).

• ויש חולקים על כל זה וסוברים שאפילו אם לא נשאר למטה מהנקב ארבעים סאה - המקוה כשרה, מפני שאין זחילה אלא הדומה למעין שכולו זוחל והולך, אבל מה שמימיה של מקוה יוצאים לחוץ אין זו זחילה לפסלה בשביל כך (האשכול סי' ס; הרא"ש הלכות מקואות שם, ובתשובותיו לא ד, וראה ראייתם שם).

הזחילה הפוסלת

כשיוצאים מעט מים וחוזרים

אין יציאת המים מהמקוה קרויה זחילה אלא כשאין המים חוזרים למקוה, אבל כשיוצאים מעט וחוזרים, אינם נקראים זוחלים (שו"ת הריב"ש רצב; רמ"א בשו"ע יו"ד רא נ), ולפיכך אם שטח החצר שהמקוה בתוכה משופע קצת, באופן שכשאדם טובל המים יוצאים מהמקוה, ובעלות הטובל ישובו המים לאיתנם אל המקוה - אין זו זחילה, כיון שמן המקוה באו ואליה הם שבים (הריב"ש שם, וראה ראייתו ממסכת מקואות ז ו וז).

ויש שכתבו שאין הדברים אמורים אלא כשהמים לא יצאו מהמקוה דרך טבעם, אלא מצד אדם המכריח אותם לצאת, אבל אם עיקר זחילתם היא מצד טבע המים בעצמם, אף שהם חוזרים ושבים אל המקוה, הרי זו זחילה (חיבור לטהרה ב לט, ראה שם בארוכה, וכן משמע מדברי הש"ך שם סק"ו^[5]); ויש שכתבו שאם המים יוצאים לחוץ על ידי אדם, אפילו שאינם חוזרים למקומם, אין זו זחילה (ש"ך שם ס"ק קכ, וזה לא כמו שכתב בסק"ל, וראה ספר טהרת המים מהדורא ב עמ' כה שעמד על זה).

זחילה שאינה ניכרת

זחילה שאינה ניכרת כתבו ראשונים שאינה זחילה, שלא אמרו אלא כשיש נקב רחב במקוה שהמים היוצאים ממנו נראית זחילתם, שכיון שיוצאים כל כך עד שתיראה זחילתם דנים אותו כזוחל ממש, אבל מקוה שניקב מעט ונוטף מעט מעט והולך וחסר, אין זה נקרא זוחל, שהרי הקרקע מחלחלת ומטפטפת כל שעה, והמים נבלעים מעט מעט במקומם, ומכל מקום כשר (רשב"א בשער המים שער ב; האשכול א ס; תשב"ץ א יז; שו"ע יו"ד רא נא, וראה בסמוך דעת הגר"א שחולק ופוסל אף בזחילה שאינה ניכרת), ולא מפני שבליעה למטה בקרקע אינה זחילה, אלא מפני שאין זחילה זו ניכרת לפי שהמים נבלעים מעט מעט, אבל אם היו נבלעים בקרקע הרבה עד שניכרת הזחילה, המקוה פסולה (חיבור לטהרה ב מ; שו"ת דברי מלכיאל ג סד).

במעין

מהותו

המעין הוא המים הנובעים (פירוש המשניות לרמב"ם מקואות א ז), והוא בידי שמים, ואין בו תפיסת ידי אדם (תורת כהנים שמיני ט), שאינו מפעל אדם, אלא מפעל הטבע (פירוש המשניות לרמב"ם שם ב ז).

דינו

המעין מטהר בזוחלין (תורת כהנים שמיני ט; מקואות א ח, ובכמה מקומות; רמב"ם מקואות ט ח; טוש"ע יו"ד רא ב), ואינו דומה מעין בזוחלין שאמרו למקוה באשבורן, שהמקוה באשבורן פירושו דוקא באשבורן ולא בזוחלין (ראה לעיל: פסולם; מקורו), אבל מעין בזוחלין פירושו אף בזוחלין, והוא הדין באשבורן (תוספות בכורות נה ב ד"ה שמא; אור זרוע א שלז; שו"ע שם וש"ך סק"ז), ויש שהסבירו לפי שמעין משמעותו בין זוחלין ובין אשבורן, ומקוה משמעותה דוקא מים הנקווים ועומדים, והיינו אשבורן (אור זרוע שם).

אמנם יש מהראשונים שכתבו שמעין אינו מטהר אלא בזוחלין (שיטה מקובצת ביצה יח ב, בשם רא"ה^[6], וראה שמלה רא סק"ז שכן כתב בדעת הרא"ה שאין מעין מטהר באשבורן); ואחרונים כתבו שטעות סופר היא (ראה שו"ת שואל ומשיב מהדורה ג ב כז, ושו"ת בית יצחק יו"ד ב לג שהוכיחו שטעות סופר בשיטה מקובצת ותיבת "אלא" מיותרת).

הימים

הימים, נחלקו בהם תנאים:

• רבי מאיר אומר כל הימים כמקוה - ואינם מטהרים בזוחלין - שנאמר וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים (בראשית א י).

• רבי יהודה אומר הים הגדול בלבד הוא כמקוה, ולא נאמר בו ימים אלא משום שיש בו מיני ימים הרבה - שמעורבים בו מיני ימים הרבה, שכל הנחלים הולכים אל הים (רש"י שבת קט א ד"ה ולא).

• רבי יוסי אומר כל הימים מטהרים בזוחלין (פרה ח ח, ושם נתבאר), שאף ים הגדול תורת מעין עליו לטהר בזוחלין, ככל הימים, מפני שדרך הנחלים לזחול אל הימים (רש"י שבת שם ד"ה רבי יוסי, ור"ש ורא"ש פרה שם^[7]).

הלכה - כל הימים יש להם דין מעין לטהר בזחילה (רמב"ם מקואות ט יב; שו"ע יו"ד רא ה).

הזוחלים והנוטפים

הזוחלים כמעין, והנוטפים כמקוה (מקואות ה ה), ופירשו ראשונים שהנהרות שהם זוחלים דינם כמעין, ומטהרים בזחילה, והנוטפים הם מי גשמים, ודינם כמקוה לטהר באשבורן דוקא (ר"ש וברטנורא שם; רשב"א בשער המים שער ח), וכן הלכה שהנהרות מטהרים בזוחלין (ראה שבת סה א, ורמב"ם מקואות ט ג, וטוש"ע יו"ד רא ב).

יש מפרשים שהזוחלים והנוטפים ששנינו כאן שניהם במעין, והזוחלים הם המימות הנוזלים מן המעין, כנהרות הגדולים, ודינם כדין המעין, והנוטפים הם הנוטפים טיפות טיפות ממעינות המים, כשהם יורדים מהמקומות הגבוהים, ודינם של המימות הניקווים מאלו הטיפות כמקוה (פירוש המשניות לרמב"ם שם), ואף שאותן טיפות יורדות תיכף זו אחר זו, כיון שאינן זוחלין אלא יורדות בהפסק, יש להם דין מקוה, ואינם מטהרים בזוחלין (רא"ש מקואות שם, ובהלכות מקואות סוף סי' יא לפירוש זה), וכן פסקו להלכה (רמב"ם שם יג; טוש"ע שם יג).

נוטפים שעשאם זוחלים

נוטפים שעשאם זוחלים, סומך איזה דבר ויורד וטובל (מקואות ה ה), ונחלקו בביאור הדבר הראשונים:

• יש מפרשים כגון מקוה שנפרץ והמים זוחלים, סומך איזה דבר לסתום מקום יציאת המים שיעמדו במקום אחד ונעשים אשבורן, ויורד הטמא וטובל (ר"ש וברטנורא שם. וראה טוש"ע יו"ד רא נ).

• ויש מפרשים נוטפים מהמעין טיפין טיפין, שדינם כמקוה (ראה לעיל פירוש הרמב"ם בזוחלין כמעין), סומך למקום המנטף דבר כדי שהמים יהיו נזחלים ויורדים עליו, וישובו המים להיות כמעין, והרי הם כשרים (רמב"ם בפירוש המשניות שם, ובהלכותיו מקואות ט יד; רא"ש בפירושו שם, ובהלכות מקואות סוף סי' יא בשמו, והסכים לו; טוש"ע שם יד).

זוחלים שרבו על הנוטפים

העיד רבי צדוק על הזוחלים שרבו על הנוטפים, שהם כשרים (משנה מקואות ה ה), שאם היו הזוחלים מן המעין מתערבים עם המים הנוטפים ממנו, הרי הם כמעין לכל דבר (רמב"ם בפירוש המשניות עדיות ז ג, ובהלכות מקואות ט יג), וכן מי מעינות שנתערבו בהם מי גשמים, ומי המעינות הם רבים ממי הגשמים, הם כשרים בזחילה ודינם כמעין לכל דבר (ר"ש וברטנורא שם; טור ושו"ע יו"ד רא ב).

רבו הנוטפים על הזוחלים

רבו הנוטפים על הזוחלים - וכן אם רבו מי גשמים על הנהר (לשון הרמב"ם מקואות ט יג) - אינם מטהרים בזוחלין אלא באשבורן (רמב"ם שם; שו"ע יו"ד רא ב), וכן אמר שמואל אין המים - של נהרות - מטהרים בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד (שבת סה ב, ושם נתבאר), לפי שבשאר ימות השנה יש חשש שרבו הנוטפים על הזוחלים, אבל בימי תשרי אינו עת גשמים ולא זמן הפשרת שלגים, ופרת לאו דוקא, אלא פרת וכיוצא בו מנהרות שאינם מכזבים (ר"ן נדרים מ ב).

ונחלקו בכך ראשונים:

• יש סוברים שהדברים אמורים במקום שלא היה הנהר מהלך בתחילתו, אבל במקום שהיה הנהר מהלך בתחילתו, אף שעכשיו רבו הנוטפים על הזוחלים, מותר לטבול בו (ראב"ד בבעלי הנפש ריש שער המים; ר"ן נדרים מ ב בארוכה, בשם איכא מאן דאמר ובשם הראב"ד; ריטב"א נדרים שם, בשם מורו).

ושאמרו אין המים מטהרים בזוחלין אלא פרת בימי תשרי, לא על כל הנהרות נאמר, כי אם על פרת, מפני שפרת כלה בבבל בסוף הקיץ, ובימי הקציר נעשה הנחל גבים גבים, והארץ בולעת מן החמימות, וכשמגיע לימות הגשמים מתגבר עד שאותם הגבים מתכסים, ונמצא בימי קציר פרת בבבל הוא כמעין עומד (הראב"ד בבעלי הנפש שם).

• יש סוברים שברבו נוטפים על הזוחלים יש הבדל בין כשרבו בגומת המעין עצמו, ששם הוא חשיבות מימיו, ומבטלים כל המים הבאים עליהם, ולכן דינו כמעין, ואז הוא מטהר הזוחלין במקום שהיה מהלך מתחילתו, לכשרבו במקום משך הנהר למטה, שאפילו באמצע הנהר, במקום שהיה מהלך בו בתחילה אינו מטהר בזוחלין כשרבו הנוטפים, אבל במקום שנתרחב יותר מתחילתו, אפילו כשריבה בגומת המעין צריך אשבורן (רמב"ם בפירוש המשניות שם ה ג כמו שכתב הר"ן נדרים שם בדעתו; רמב"ן בחידושיו לשבת סה ב, ובהלכותיו לנדרים שם); ויש סוברים לדעה זו שאם ריבה בגומת המעין הרי זה כשר לטבול בו בזוחלין אפילו במקום שנתרחב יותר מבתחילתו (כסף משנה מקואות ט יא, וראה בית יוסף שם).

• ויש סוברים שאין לחלק בין מקום שנתרחב מתחילתו ללא נתרחב, ואף לא הזכירו חילוק בין ריבה בגומת המעין לריבה בהמשך המעין, אלא שכשרבו נוטפים על הזוחלים פסול בכל מקום, אפילו במקום שהיה מהלך בתחילתו (ריטב"א נדרים שם, בשם ה"ר פנחס אחיו של הרא"ה; הרז"ה בהשגות לבעלי הנפש שם; ר"ש מקואות ה ג).

יש הסובר שבנהר תמיד הזוחלים רבים על הנוטפים

הנהרות, אף שדינם כמעין לטהר בזוחלים ולהיפסל ברבו נוטפים על הזוחלים (ראה לעיל: רבו הנוטפים על הזוחלים), מכל מקום יש מהאמוראים הסובר שלעולם לא מצינו שיהיה בנהרות ריבוי נוטפים על הזוחלים, לפי שהנהר מתברך מכיפתו (שמואל במסכת שבת סה ב, ושם נתבאר), כלומר ממקורו ומסלעו ונביעתו, ולא ממי גשמים, ואף שאנו רואים שכשהגשמים יורדים הנהרות מתרחבים, עיקר ריבוים ממקורם הוא, כמו שאמרו שאין לך כל טפח שיורד מלמעלה שאין טפחיים יורדים כנגדו מלמטה (תענית כה ב), ונמצא שלעולם הזוחלים רבים על הנוטפים, ולכן מותר לטבול בנהרות לעולם, אפילו כשנראה לעין שנתרבו הרבה מחמת המטר (תוספות שבת שם ד"ה דאמר, ור"ן נדרים מ ב), ואמוראים אלה חולקים על האומרים שאין המים מטהרים בזוחלים בנהרות אלא בימי תשרי בלבד (ראה לעיל: רבו הנוטפים על הזוחלים. גמרא שם ופליגא דידיה אדידיה כו', וראה שם בר"ן ושאר ראשונים).

להלכה

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שנהרות נפסלים כשרבו נוטפים על הזוחלים - לפי השיטות שלמעלה - ואין אומרים שמתברך ממקורו, שלא אמרו כן להלכה למעשה אלא בתורת אגדה, ועוד שאמוראים אחרים חולקים על כך והלכה כמותם (רמב"ן בחידושיו לשבת סה ב; רמב"ם מקואות ט יג; טור יו"ד רא, בשם ר"י והרא"ש; המחבר בשו"ע שם ב, וברמ"א שם בשם מהרי"ק ותרומת הדשן: וכן נכון להורות ולהחמיר), ולכן אין לטבול בנהרות בשעת הגשמים, ולא בשעה שהם גדולים מהפשרת שלגים (טור שם, וראה בבית יוסף), וצריך להקיף מפץ - מחצלת - וכיוצא בו בנהר המעורב עם מי גשמים עד שיקוו המים ויטבול בהם (רמב"ם שם, והמחבר בשו"ע שם).

• ויש פוסקים שהנהר מכיפתו - ממקורו - מתברך, ולעולם טובלים בנהרות, אפילו כשמתרבים הרבה מחמת גשמים (רבינו תם בספר הישר קצח ורה^[8]; סמ"ג עשין קיא בסופו; רמ"א בשו"ע שם, בשם יש מתירים), וכתבו הפוסקים שכן נהגו ברוב המקומות לטבול בנהרות במקום שאין מקוה (שו"ת מהרי"ו ע; רמ"א בדרכי משה ובשו"ע שם), ואין למחות ביד הנוהגים להקל, כי יש להם על מי שיסמוכו (מהרי"ק שורש קטו; שו"ת תרומת הדשן רנד; רמ"א בשו"ע שם), ואף שבשעת הגשמים מתפשט הנהר על כל גדותיו, מותר לטבול בו בכל מקום, לפי מה שנהגו (רמ"א שם), ואפילו בזמן הפשרת שלגים (רבינו תם בספר הישר שם; רמ"א שם), שגם בהפשרת שלגים העולם והאויר מלוחלחים, ולכן גם התהום מתלחלח ונובע יותר ממה שדרכו לנבוע (הגהות פרישה שם אות ז), אבל במקום שיש מקוה אין לטבול בנהרות אלא בזמן שהנהר קטן מאד (לבוש שם; ש"ך שם ס"ק טו).

וכתבו ראשונים שאין הדברים אמורים אלא בנהרות שאינם מכזבים, אבל בנהרות קטנים יש לחוש לרביית נוטפים, וצריך לתת לב אם הנהר קטן כל כך שאם הוא היה בארץ ישראל שאין הגשמים מצויים היה מכזב פעם אחת בשבוע, חוששים בו לרביית נוטפים (יראים השלם עריות כו; מרדכי שבועות שם בשמו^[9]).

נהר המתהוה מחמת ירידת גשמים, ובהיעצר הגשמים יכזבו מימיו, ויחרב וייבש, אין לטבול בו דרך זחילתו עד שיקוו המים לתוכו (מהרי"ק שורש קטו, וברמ"א בשו"ע שם).

במעין שנפסק

גל שנתלש ובו ארבעים סאה, ונפל על האדם או על הכלים - טהורים (מקואות ה ו; רמב"ם מקואות ט יז; טוש"ע יו"ד רא ה), והדברים אמורים בגל שנתלש מהים (רש"י חולין לא א ד"ה שנתלש; רמב"ם שם, ובפירוש המשניות שם; טוש"ע שם), ואף שאין לך הפסקה מן המעין גדולה מזו, שהרי נתלש והולך למרחוק, וגם אין לך זחילה גדולה מזו, שאין כאן אשבורן כלל, מכל מקום כיון שעדיין לא נחו המים באשבורן, ועדיין הם חיים וזוחלים מכח נביעת המעין, אף שהופסקו מהמעין, שם מעין עליהם עדיין מצד עצמם (מהרי"ק שורש קטו, והביאו בתוספות יום טוב שם, ובש"ך שם סק"ל), והדברים אמורים לדעת רבי יוסי - והלכה כמותו (ראה לעיל: במעין; הימים) - שהים דינו כמעין ומטהר בזוחלין (האשכול א נ ונח; רא"ש הלכות מקואות יג; ש"ך שם ס"ק כ ול).

ואף שאנו מצריכים שיהיה בגל ארבעים סאה, ואם דינו כמעין הרי מטהר בכל שהוא (ראה ערך מעין, ושם מחלוקת בדבר), לא אמרו שהמעין מטהר בכל שהוא אלא בגוף המעין, ולא בגל שנתלש (ש"ך שם ס"ק כג, וראה שם בסק"כ), שלענין זחילה, כיון שעדיין זוחל מחיות הראשונה נחשב כהים, אבל לענין שיעור, כיון שמכל מקום נפסק, אינו מטהר אלא בארבעים סאה (שמלה שם ס"ק כא, בבאור דברי הש"ך^[10]); ויש שכתבו שאף הגל שנתלש כשם שמטהר בזוחלים, כך מטהר בכל שהוא, ולא אמרו בו ארבעים סאה אלא מפני שעל כל פנים צריך שכל גופו יטבול בהם, ובסתם ארבעים סאה יש כדי לכסות כל הגוף (ט"ז שם סק"ו).

הערות שוליים