מיקרופדיה תלמודית:הכנסת אורחים

הגדרה^[1] - מצות קבלת אורחים והספקת צרכיהם

מקורה וחשיבותה

הכנסת אורחים היא מכלל מצות גמילות-חסדים (ראה ערכו. שבת קכז ב, ורש"י ד"ה ה"ג הני. וראה ערך גמילות חסדים על מקורה ועניינה), וכתבו ראשונים שמצות עשה של דבריהם ללוות האורחים, ואף שהיא מצוה מדבריהם, הרי היא בכלל וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט יח), שכל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותם לאחיך בתורה ובמצוות (רמב"ם אבל יד א. וראה ערך אהבת ישראל), שמצות גמילות חסדים בכללה היא מן התורה, אבל פרטיה הם מדבריהם (קרית ספר אבל שם^[2]), ושכר הלויה מרובה מן הכל - משאר הפרטים הכלולים במצות גמילות חסדים - והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים, ומשקה אותם, ומלווה אותם (רמב"ם אבל שם ב).

כהשכמת בית המדרש

גדולה הכנסת אורחים, לדעת רבי יוחנן, כהשכמת בית המדרש, ורב דימי מנהרדעא אמר יותר מהשכמת בית המדרש (שבת קכז א^[3]).

יש מהאחרונים שלמדו מזה, שהמשכים לילך לבית המדרש ונזדמנו לו אורחים - ידחה הליכתו לבית המדרש מפני מצות הכנסת אורחים, ודוקא כשאין בביתו מי שיקבלם כהוגן, שאם לא כן הרי זו מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, שאין תלמוד תורה נדחה מפניה (העמק דבר בראשית יח ב; אהבת חסד לבעל חפץ חיים ג א^[4]. וראה ערך תלמוד תורה).

ויש שכתבו שמצות תלמוד תורה לדברי הכל גדולה מהכנסת אורחים, שהרי שנינו תלמוד תורה כנגד כולם (ראה פאה א א), והשכמת בית המדרש האמורה כאן לא נתכוונו בה לעצם הלימוד אלא להבדל שבין לימוד ביחיד ללימוד באספת חכמים בבית המדרש (עיון יעקב לעין יעקב שבת שם), או שהשכמת בית המדרש פירושה ההושבה בבית המדרש, היינו איסוף התלמידים לבוא לבית המדרש (הגהות הריעב"ץ שם, וראה רש"י שבת קיח ב ד"ה ממושיבי בית המדרש).

יותר מהקבלת פני שכינה

גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, שנאמר: וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ (בראשית יח ג. שבת קכז א; רמב"ם אבל יד ב, והביא הכתוב שלפניו וירא והנה שלשה אנשים), והניח אברהם אבינו את הקדוש ברוך הוא והלך לקבל האורחים (רש"י שבת שם ד"ה אל, וראה רש"י על התורה שם, ותוספות בבא מציעא פו ב ד"ה חזייה), והיא אחד מן הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא (שבת שם).

השתדלות במצוה זו

לעולם ישתדל אדם בהכנסת אורחים, שאין לך מצוה גדולה מזו (מאירי שבת קכז א), והמשובח שבצדקה הוא הכנסת אורחים, ושכרה גדול עד מאד (מנורת המאור לרבי ישראל אלנקוה א עמ' 39).

ואמרו: בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שאין בית המקדש קיים שולחנו של אדם מכפר עליו (מנחות צז א), והיינו בהכנסת אורחים (פירוש רבינו גרשום שם) שנותן פרוסה לאורחים (רש"י שם ד"ה שולחנו לגירסא שלנו, ובשיטה מקובצת שם: לעני), והרבה הפליגו חכמים במעלת מצוה זו בתלמוד ומדרשות ובספרי המוסר (ראה איסוף מאמרי חז"ל וראשונים ואחרונים על מעלת הכנסת אורחים בספר תורת המדות, ירושלים תש"י עמ' שצג - תכא).

כופים על מצוה זו

בני העיר כופים זה את זה על הכנסת אורחים (מרדכי בבא בתרא א תעח, בשם רבנו מאיר; רמ"א בשו"ע חו"מ קסג א; ש"ך יו"ד רנו סק"א. וראה ערך בני העיר).

ההארחה

צורתה

כתבו ראשונים שכשיבואו אורחים לביתו - ואפילו הם עמי הארץ (מנורת המאור אלנקוה א עמ' 41) - יכניסם בסבר פנים יפות (ספר היראה לרבנו יונה^[5]), ויש שפירשו כן אותה ששנינו: והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות (אבות א טו), שכשאתה מכניס אורחים לביתך לא תתן להם ופניך כבושות בקרקע (ברטנורא שם, וראה אבות דרבי נתן שם), ומיד בבואם ישים לפניהם לחם לאכול, כי פעמים בא העני ולא אכל והוא בוש לשאול, ויתן להם לחמו ומימיו בפנים מאירות, ואפילו אם יהיו לו אלף עבדים יטרח הוא בעצמו ויעמוד עליהם, ואל יספר לפניהם תלאותיו, כי דברים אלו שוברים את רוחם, שכמדומה להם שבשבילם אמר כן, וכמעט אין לו שכר בעמלו^[6], ובשעת האוכל יראה עצמו כמצטער שאינו יכול להיטיב להם יותר, ואם ילינו אצלו ישכיבם במיטב מיטותיו, כי גדולה מנוחת העיף בהיותו שוכב בטוב (כל זה בספר היראה לרבנו יונה שם, וראה גם באהבת חסד ג ב).

שלא יתבייש האורח

הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ (ישעיה נח ז) - למדו מכך שצריך לפרוס לאורח מפה ולחם ומזון לאכול; דבר אחר 'פרוס' - שצריך לפרוס פרוסות של לחם לפניו, כדי שלא יתבייש (זוהר ויקהל קצח א), וכל שכן שלא יביט בעל הבית בפניו כשהוא אוכל, כדי שלא יתבייש (אהבת חסד ג ב. וראה רמב"ם ברכות ז ו, וטוש"ע אורח חיים קע ד).

לחזר אחר אורחים

וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת (ישעיה נח ז) - אם אינם באים אצלך אתה חייב לחזור אחריהם עד שתמצאם ותביאם לביתך, שכן עשה אברהם, כמו שנאמר: וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם (בראשית יח ב. כד הקמח לרבנו בחיי אות א' אורחים^[7]).

שיהא הבית פתוח לרווחה

יהי ביתך פתוח לרווחה (אבות א ה) - שיהא לך שער פתוח להולכי דרכים, שכל הולך בדרך שיצטרך לדבר, או ירעב, או יצמא - יכנס לבית מיד (פירוש המשניות לרמב"ם שם), כביתו של אברהם אבינו שהיה פתוח לארבע רוחות שלא יצטרכו האורחים להקיף למצוא הפתח (ברטנורא ורבנו יונה שם).

לימוד צורת קיום המצוה מאברהם אבינו

כתבו אחרונים שמאברהם אבינו, שהתורה האריכה לספר בענין הכנסת אורחים שנהג, יש לנו ללמוד כיצד להתנהג במצוה זו:

• יש לתור אחריהם ולרוץ לקבלם, כמו שנאמר: וַיָּרָץ לִקְרָאתָם (בראשית יח ב).

• להשתדל לספק להם כל צרכיהם עד כדי נתינת מים לרחיצתם מאבק הדרך, כמו שנאמר: יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם (שם ד).

• לבקשם להינפש מטורח הדרך במקום נוח להם, כמו שנאמר: וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ (שם).

• לומר מעט ולעשות הרבה, כמו שנאמר: וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם (שם ה), ואחר כך נאמר וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב (שם ז)^[8].

• ויחנך את בני ביתו בקיום מצוה זו, כמו שנאמר: וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה (שם ו), ונאמר: וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר (שם ז) - כדי לחנכו במצות (רש"י שם. אהבת חסד ג ב).

מאכלים חשובים

מכבדים את האורחים במאכלים חשובים (ראה שבת לז ב קבעי לה לאורחין, וברש"י שם ד"ה לאורחין כו' חתיכות חשובות כו'), אבל אדם הרגיל לאכול מעדנים ולשתות יין, לא יאמר לא אקבל אורחים לפי שאיני יכול להאכיל אותם מעדנים שאני אוכל, לכך נאמר: טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ (משלי טו יז. ספר חסידים [הוצאת מקיצי נרדמים] תתמג).

בציעת הפת

בעל הבית בוצע, כדי שיבצע בעין יפה (ברכות מו א; טוש"ע או"ח קסז יד), ויתן לכל אחד מן המסובים פרוסה גדולה (מגן אברהם שם ס"ק לב, ומחצית השקל שם), ואפילו אם האורח גדול ממנו (טוש"ע שם. וראה ערך בציעת הפת).

ויש סוברים שאם האורח גדול מבעל הבית, ראוי ליתן לאורח לברך (מהרש"א שם בתוספות ד"ה לא, ומגן אברהם שם, שכן משמע בגמרא שם), וכן נהגו לחלוק כבוד לגדול, מפני שעכשיו אין נוהגים שבעל הבית נותן למסובים פרוסה גדולה שתספיק לכל הסעודה, ולא שייך הטעם כדי שיבצע בעין יפה (דברי חמודות על הרא"ש ברכות ז יא אות כב; מגן אברהם שם, בשם לחם חמודות).

פריסת מפה על פתח הבית

מנהג גדול היה בירושלים שמפה פרוסה על גבי הפתח, וכל זמן שמפה פרוסה, אורחים נכנסים, נסתלקה המפה אין אורחים נכנסים (בבא בתרא צג ב, וראה תוספתא ברכות ד, ותוספתא כפשוטה לר"ש ליברמן שם; טור או"ח קע), ותקנה טובה היתה לקבלת אורחים שידעו כי שם יאכלו וילכו שם לאכול (רשב"ם שם ד"ה אורחין); ויש מפרשים שסימן זה היה מסור להם שרצון בעל הבית שיכנסו אורחים, וכשלא היתה מפה פרוסה אין אורחים נכנסים, לפי שלא היה רצון בעל הבית שיכנסו יותר (רבינו גרשום שם).

וכתבו אחרונים שעדיין המנהג כן בקצת קהילות בסעודות נישואין וברית מילה שעומד אחד לפני הפתח ומפה בידו (פרישה שם אות טז, וסיים ונראה שמכאן יצא המנהג).

האוכל לפני האורח

האוכל לפני האורח - מגונה (דרך ארץ זוטא ח), ויש גורסים: מלפני האורח (ראה הוצאת היגר עמ' 130, וכן כתב להגיה בפירוש נחלת יעקב שם), ומפרשים שנוטל מחלקו של אורח ואוכל (נחלת יעקב שם. וראה הוצאת היגר שם שיש גורסים בפני האורח).

על האיסור לגנוב דעתו של האורח, ראה ערך גנבת דעת.

הלוויה

מעלתה

גדולה מצות ליווי האורחים יותר מהכנסתם (רמב"ם אבל יד ב), שבהכנסת אורחים הוצרך אברהם לומר אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ (בראשית יח ג. וראה לעיל: מקורה וחשיבותה; יותר מהקבלת פני שכינה), ואילו בלויה כתוב: וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם, וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם וגו' (בראשית יח טז - יז) ונתעכבה לו שכינה עד בואו (מגדל עוז שם בשם מדרש פרשת וירא, ואינו במדרשות שלפנינו). לוית האורחים היא אחת ממצוות גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, כביקור חולים והכנסת כלה וכיוצא (רמב"ם שם א, וראה פירוש המשניות לרמב"ם פאה א א. וראה ערך גמילות חסדים), אבל גמילות חסדים שבממונו, כגון להאכיל הרעבים, יש לה שיעור (ראה פירוש המשניות שם). וכל שאינו מלווה, כאילו שופך דמים (סוטה מו ב^[9]; רמב"ם אבל שם ב), שאלמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע, לא גירה דובים לתינוקות (סוטה שם).

כופים על לוויה

כופים ללוויה (ברייתא בסוטה מו ב; רמב"ם אבל יד ג), שמי שאינו רוצה ללוות את חברו לדרך כופים אותו שילווהו (רש"י סוטה שם ד"ה כופין) כדרך שכופים לצדקה, ובית דין היו מתקנים שלוחים ללוות אדם העובר ממקום למקום, ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים (רמב"ם שם), וכן שנינו בעגלה-ערופה (ראה ערכו): יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכה אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ (דברים כא ז), וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והניחנוהו בלא לוויה (משנה סוטה מה ב, וברייתא שם מו ב). אפילו המלווה את חברו ארבע אמות יש לו שכר הרבה (רמב"ם שם), וכל המלווה את חברו ארבע אמות בעיר אינו ניזק (סוטה שם מו ב) אותו היוצא לדרך (רש"י שם ד"ה אותו).

שיעור הלוויה

כמה שיעור לוויה שאדם חייב בה:

• הרב לתלמיד - עד עיבורה של עיר (ראה ערך ערובי תחומין מחלוקת עד היכן עיבורה של עיר).
• חבר לחבר - עד תחום שבת (ראה ערך הנ"ל).
• תלמיד לרבו שאינו מובהק -עד פרסה (ראה ערכו), ולרבו המובהק - עד שלש פרסאות (סוטה מו ב; רמב"ם אבל יד ג; סמ"ג הלכות אבל, וסמ"ק סימן מו. בטוש"ע לא הובאו דיני לויה).
• ויש שכתבו עוד: לוויה אין לה שיעור למעלה, אבל למטה ארבע אמות (ארחות חיים ב מז).

יש מהראשונים שכתבו סמך לשיעור מיל - והוא תחום שבת - בלוויה מהכתוב: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ (תהלים צא יא), שראשי התיבות מלאכיו יצוה לך הם מיל, ואז יהיה נשמר בכל דרכיו (ארחות חיים שם; דעת זקנים לבעלי התוספות על התורה סוף פרשת שופטים).

שיעור הלוויה בימינו

כתבו הפוסקים שבימינו אין נוהגים ללוות תלמיד לרב עד פרסה, מפני שבזמן הזה מוחלים על כבודם, אבל יש לילך עמו או עם חברו עד לפני שער העיר, או לכל הפחות ארבע אמות (דרכי משה סוף חו"מ, בשם ילקוט מהרר"ש). ויש שכתבו שכיון שעיקר הלוויה היא כדי להראות לאורח את הדרך - וכדי שלא יטעה בדרך, וינצל מחיות ולסטים (אהבת חסד ג ב) - לכן עכשיו שכל הדרכים מיושבות ומצויינות די בלוויה בעיר ארבע אמות (עיון יעקב לעין יעקב סוטה שם^[10]), ומכל מקום כתבו אחרונים שאין בכך אלא כדי ללמד זכות על העולם שאינם זהירים ללוות עד פרסה, או עד תחום שבת, אבל חלילה לפטור עצמו ממצות לוויה לגמרי, כי משמע בגמרא שהוא דבר סגולי^[11] למתלווה שלא יארע לו אסון בדרך (ראה סוטה מו ב, ורש"י ד"ה אינו), וגם על ידי הלוויה נגמרת המצוה בשלמות, כי "אשל" - על שם "ויטע אשל" שבאברהם - ראשי תיבות אכילה, שתיה, לוויה^[12], ובפרט אם הלוויה היא לתועלת להורות לו הדרך (אהבת חסד שם). יש שכתבו שחיוב לוויה אינו אלא למי שהולך בדרך יחידי, אבל כהיום שנוסעים הרבה אנשים יחד, כל אחד נעשה לוויה לחברו (עמק ברכה ירושלים תש"ח מפי בעל חזון איש).

כוחה של לוויה

כתבו ראשונים בא וראה כמה גדול כוחה של לוויה, שאחד המלווה ואחד המתלווה אינם ניזוקים כל היום, שנאמר: שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב (ישעיה נז יט), לרחוק - היינו המתלווה המתרחק מן העיר, ולקרוב - היינו המלווה שחוזר ומתקרב אל העיר (סמ"ק מו; ארחות חיים ב מז; דעת זקנים לבעלי התוספות על התורה דברים כא ז).

חיובים נוספים בשעת ליווי האורח

כתבו עוד ראשונים שבכתוב יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכה אֶת הַדָּם הַזֶּה (דברים כא ז), הה' של שפכה מרמזת על חמשה דברים שחייב אדם לעשות לאורח, ואלו הן: אכילה, שתיה, לינה (כן הוא בדעת זקנים דברים כא ז, ובאורחות חיים ב מז הושמט לינה), לוויה, מזון בדרך (דעת זקנים שם; אורחות חיים שם) עד שמגיע ליישוב, שמא יאחזנו בולמוס ולא ימצא מי שימכור לו לחם; ויש אומרים מתנה; ויש אומרים אף ברכת כהנים, שצריך לברכו כשיפרד ממנו.

ואין לו רשות לחזור מן הלוויה כל זמן שיוכל לראותו, שנאמר: וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ (דברים שם. אורחות חיים שם).

האורח

עשיר

אף בעשירים שאינם צריכים לטובתו מקיים מצות הכנסת אורחים בזה שמקבלם בסבר פנים יפות, ומשתדל לשמשם ולכבדם לפי כבודם (מהרי"ל בלקוטים שבסוף הספר, וכן הבינו בדעתו ביש נוחלין, ובאהבת חסד ג א); ויש שנתנו טעם לדבר, לפי שכל אדם עני הוא בדרך (יש נוחלין על פי פאה ה ד), ואין לו תשמישים הצריכים לו כמיטה וכסא ושולחן ומנורה (ראה מהרש"א ברכות י ב ד"ה הרוצה ליהנות), ובהכנסת אורחים עניים מקיים שתי מצוות, מצות צדקה ומצות גמילות חסדים (הגהת יש נוחלין שם).

תלמיד חכם

אף שמצות הכנסת אורחים היא אף באורחים עמי הארץ (ראה לעיל: ההארחה; צורתה) מעלה מיוחדת יש באורח תלמיד חכם, ואמרו: כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו - ומאכילהו ומשקהו (כן היא הגירסא בילקוט מלכים רמז רכח, וראה דקדוקי סופרים ברכות שם) - ומהנהו מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב תמידים (ברכות י ב^[13]), ואמרו והלא דברים קל וחומר, ומה יתרו שלא קרב את משה אלא לכבוד עצמו, הציל שאול את בניו (ראה שמואל א טו ו וברש"י), המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו על אחת כמה וכמה (ברכות סג ב^[14]).

דווקא כשבא מחוץ לעיר

אינו מקיים מצות הכנסת אורחים אלא כשבאו אורחים מחוץ לעיר ונתארחו בביתו (שו"ת תרומת הדשן עב^[15]), והוא הדין כשנתארחו אצל אחרים ומזמינם לסעודה בביתו (רמ"א בשו"ע שם^[16]), אבל המזמין את חברו - שבאותה העיר (שו"ע הרב שם סעיף ו, וראה פרי מגדים משבצות זהב שם סק"ב) - לסעוד בביתו, אינו נקרא אורח, ואינה סעודת מצוה אלא סעודת רשות (בית יוסף ורמ"א בשו"ע שם^[17]), אלא אם כן זימנו לכבוד האורח הבא אצלו, שאז אף הוא בכלל אורח (ט"ז שם סק"ב; שו"ע הרב שם).

על האורחים שהקילו הפוסקים לכבודם, ראה להלן.

דברים שהקילו בהם בשביל אורחים

לפנות אוצר בשבת

מי שיש לו אורחים בשבת ואין לו מקום להכניסם, ויש לו אוצר של תבואה או של כדי יין, מותר לפנותו בשבת כדי להכניס לשם את האורחים (משנה שבת קכו ב; רמב"ם שבת כו טו; טוש"ע או"ח שלג א), אפילו באופן שאם לא מפנה לצורך מצוה יש בזה איסור (ראה גמרא שם קכז א, ורמב"ם שם, וטוש"ע שם) של טרחה בשבת (רש"י במשנה שם ד"ה מפנין, ובית יוסף שם, וט"ז סק"א), או משום "עובדין דחול" (ב"ח שם. וראה ערך עובדין דחול וערך שבות^[18]), וכן כל שבות שהותרה משום צורך מצוה, מותר גם לצורך אורחים (שו"ת תרומת הדשן עב; רמ"א בשו"ע שם).

ואף שהסעודה שהאורחים מסובים בה אינה נקראת סעודת מצוה אלא סעודת הרשות (שו"ת מהר"ם מרוטנברוג תרה; מגן אברהם שם סק"ה. וראה ערך סעודת מצוה), מכל מקום בעל הבית המזמינם עושה מצוה (מגן אברם שם), והותר לפנות האוצר לצורך מצות הכנסת אורחים שמקיים בעל הבית (מחצית השקל שם).

שעת הדחק

דברים שהקילו בהם הפוסקים בשעת הדחק, כגון בהפסד-מרובה (ראה ערכו), או לכבוד שבת ויום טוב, מקילים גם לכבוד אורחים, שאף זה בכלל שעת הדחק (ש"ך יו"ד סוף סימן רמב בקיצור הנהגת איסור והיתר. וראה ערך שעת הדחק וערך הפסד מרובה, ושם שיש אומרים שלכבוד אורחים עדיף מהפסד מרובה).

מליחת בשר

אף שלכתחילה יש להשהות הבשר במליחה שיעור שעה, בשעת הדחק, כגון לכבוד שבת או לכבוד אורחים, יש לסמוך על הפוסקים ששיעור מליחה הוא כדי מהלך מיל (שו"ת תרומת הדשן קסז; רמ"א בשו"ע יו"ד סט ו. וראה ערך מליחה), וכן אף שלכתחילה אסור למלוג - לתת במים רותחים - שום דבר אפילו בכלי-שני (ראה ערכו), קודם מליחה, אבל לצורך כבוד שבת או לצורך אורחים מותר אף לכתחילה להניח בכלי שני שהיד סולדת בו בשר מלא קרח וכפור כדי למהר מליחתו (מהרא"י בהגהות שערי דורא; רמ"א בשו"ע יו"ד סח יא).

יש שכתבו שלכבוד אורחים שהקילו במליחה ומליגה היינו אורחים הראויים לכבוד, כגון בעלי תורה ומעשים טובים, או עני בן טובים, או עשירים שראויים לכבדם, אבל העניים העוברים ושבים בשביל טרף ומזון בכלל צדקה הם, ואינם בכלל כבוד אורחים (סולת למנחה כלל טו, בשם תורת האשם); ויש חולקים וסוברים, שאין לחלק, ולכתחילה לא יזמין חברו כשיודע שיצטרך להקל בשבילו, אבל בדיעבד כשזימן יש להקל משום כבודו (סולת למנחה שם, והובא בפתחי תשובה יו"ד סט ס"ק יג).

אכילה ושינה בבית הכנסת

יש מהראשונים שכתבו שבני הכפרים אין מקדשים את בית הכנסת הקדש גמור, כדי שיהא מותר לאורחים לשכב ולאכול שם, לפי שאין ידם משגת להכניס האורחים בביתם, אבל בכרכים שהם רבים, ואין מגיע לכל אחד אלא טורח מועט מן האורחים, יכולים לעשות בתים לצורך זה^[19], ואין צריכים לשכב ולאכול בבית הכנסת (נמוקי יוסף סוף הלכות מזוזה, בפירוש דברי הרי"ף שם. וראה ערך בית הכנסת כרך ג).

ויש מצדדים לומר שאורחים מותרים לאכול בבית הכנסת, שמצות הרבים היא, שאוכלים שם מקופה של צדקה של בני העיר (ר"ן על הרי"ף פסחים כ א בתירוץ א); ויש שכתבו שסמוך לבית הכנסת היו להם חדרים שהאורחים היו רגילים לאכול ולישן שם (תוספות פסחים קא א ד"ה דאכלו, ובבא בתרא ג ב ד"ה ועייליה; ר"ן פסחים שם בתירוץ ב. וראה ערך הנ"ל).

הערות שוליים