מיקרופדיה תלמודית:הטפת דם ברית

הגדרה^[1] - מצות הוצאת מעט דם מאבר המילה, כשאין שם ערלה

דם הברית

דם מילה נקראת דם ברית, שנאמר: הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם (שמות כד ח), ואף על פי שפשוטו של מקרא בדם הקרבנות שנתן משה על העם מדבר, מכל מקום מפרשים אותו אף בדם מילה, שישראל נכנסו לברית במילה ובהרצאת דמים (תוספות נדרים לא ב ד"ה הנה, לגירסתם במשנה שם), וכן נאמר: גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר (זכריה ט יא), והכוונה לדם מילה, וכן אמרו: נתן להם - לישראל במצרים - הקדוש ברוך הוא שתי מצוות, דם פסח ודם מילה, שיתעסקו בהן כדי שיגאלו, שנאמר: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ (יחזקאל טז ו), ואומר: גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי (זכריה ט יא. מכילתא בא ה; רש"י עה"ת שמות יב ו).

הזכרתו בברכות

הטפת דם ברית הוזכרה בברכה על מילת הגרים: אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את הגרים, ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ וכו' (שבת קלז ב), וכן במילת עבדים: אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים, ולהטיף מהם דם ברית (רמב"ם מילה ג ה).

תיקנו כן בגרים ועבדים בלבד ולא בכל מילה, מפני שיש כמה גרים שמתגיירים כשהם נימולים, ועיקר מילתם הטפת דם ברית (ראה להלן: בגר מהול), ולפיכך תיקנו לכולם כן (רמב"ן ורשב"א שבת שם), או לפי שהם גדולים ודואגים על דמם הנוטף, ותיקנו להם כן לנחמם (רמב"ן ורשב"א שם, בשם אחרים).

מתי מטיפים הדם

ומכל מקום מהכתוב גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ (זכריה ט יא) למדים שאף במילה גמורה יש מצוה בהטפת דם ברית (רש"י שבת קלד א ד"ה בכרכי)^[2], אך דנים לגביה בעיקר באלה שאין להם ערלה למול:

• בקטן שנולד כשהוא מהול.

• בגר שנתגייר כשהוא מהול.

• בנימול שלא כהלכה.

בנולד מהול

אם צריך הטפה

הנולד כשהוא מהול, נחלקו בו תנאים ואמוראים אם צריך להטיף ממנו דם ברית (בית שמאי, לפי תנא קמא ורבי שמעון בן אלעזר ורבי אליעזר הקפר בשבת קלה א; בית הלל לפי רבי שמעון בן אלעזר ורבי אליעזר הקפר שם; רבי עקיבא ביבמות עא א; רב בירושלמי שבת יט א; רבה ורב יוסף בבבלי שבת שם); או לא (בית הלל, לפי תנא קמא בשבת קלה א; רבי אליעזר ביבמות עא א; רב בבבלי שבת שם, לפי השאילתות לז).

בטעם הסוברים שצריך להטיף דם ברית נחלקו הדעות:

• יש אומרים שהוא מפני שערלה כבושה היא (רבי שמעון בן אלעזר בבבלי שבת שם), שהעור דבוק בבשר (רש"י שם ד"ה אנדרוגינוס), ומתוך דבקותו ומיעוטו ודקותו אינו ניכר, ולאחר זמן תתפרק ותתכסה העטרה (מאירי שם).

• או משום שנאמר: הִמּוֹל יִמּוֹל (בראשית יז יג), לרבות את הנולד מהול (רב בירושלמי שם).

• או משום שנאמר: גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ (זכריה ט יא. רבי גרשום הגוזר בזכרון ברית לראשונים עמ' 120).

ויש אומרים שאין חובת הטפת דם ברית לנולד מהול אלא מדבריהם (לבוש יו"ד רסג ד; קרן אורה יבמות עב א, בדעת הרמב"ם).

אף בטעם הסוברים שאין צריך להטיף, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שמן הדין היה צריך להטיף, אלא שהתורה מיעטה, שנאמר: עָרְלָתוֹ (ויקרא יב ג) - ערלתו ודאי, ולא ערלתו ספק (תוספות שבת שם ד"ה לא, בשם רשב"א; סמ"ג עשין כח, ורא"ש שם יט ה, בשם הלכות גדולות).

• יש אומרים הטעם מסברא, מפני שלא היתה לו ערלה מעולם, ואינו דומה לגר שנתגייר כשהוא מהול (ראה להלן: בגר מהול) שהיתה לו ערלה (תוספות יבמות מו ב ד"ה דרבי, לדעת הלכות גדולות; רא"ש שבת שם, בשם ר"י).

• ויש אומרים שהכל מודים שערלה כבושה היא, אלא שכיון שהעור דבוק שם כשאר כל הגוף, אין עליו שם ערלה (אור זרוע ב צט).

להלכה נחלקו גאונים וראשונים:

• יש פוסקים שצריך להטיף דם ברית (רב האי גאון בתשובות הגאונים (שערי צדק) ה יג; רי"ף ורא"ש שבת שם, וטור יו"ד רסג, בשמו; רבנו חננאל שבת שם; רי"ף שם; רמב"ם מילה א ז), וכן הלכה (שו"ע יו"ד רסג ד).

• ויש פוסקים שאין צריך להטיף (הלכות גדולות, מילה, עמ' קמו במהדורת מכון ירושלים; שאילתות י ולז; תוספות שם ד"ה לא; אור זרוע שם, בשם ספר בשר על גבי גחלים; הגהות מימוניות שם, בשם הרא"ם)^[3].

אם מחללים עליו את השבת

בדעת הסוברים שצריך להטיף משום ערלה כבושה נחלקו תנאים, אם זוהי ודאי ערלה כבושה, ומחללים עליו את השבת, כדרך שמילה גמורה דוחה את השבת (ראה ערך מילה. בית שמאי, לדעת רבי אליעזר הקפר בשבת קלה ב; בית שמאי ובית הלל, לפי רבי שמעון בן אלעזר, כפירוש רב יוסף שם; רבי אבהו בירושלמי שבת יט ב); או שאינו אלא ספק שמא ערלה כבושה, ואינו דוחה את השבת (בית הלל, לדעת רבי אליעזר הקפר בבבלי שם; בית שמאי ובית הלל, לפי רבי שמעון בן אלעזר, כפירוש רבה שם), אם מפני שנאמר: ערלתו, ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא נולד כשהוא מהול (כן משמע מהגמ' שם קלד ב - קלה א), או שהכתוב אינו אלא אסמכתא, ועיקר הדין הוא מסברא שודאי שאין לחלל שבת אם לא ידענו שהוא בן חיוב (תוספות שם קלה א ד"ה ולא, בשם ר"י).

להלכה אינו דוחה את השבת (רב האי גאון בתשובות הגאונים (שערי צדק) ה יג; רי"ף ורא"ש שם, בשמו; רי"ף שם; רמב"ם מילה א יא; טוש"ע יו"ד רסו י), אם מפני שספק ערלה כבושה היא, ומספק אין מחללים את השבת (רב האי גאון שם; רי"ף ורא"ש שם, וטור יו"ד רסג, בשמו), או שההטפה אינה אלא מדרבנן, ולכן אין לחלל שבת (קרן אורה יבמות עב א, בדעת הרמב"ם), או שההטפה היא מן התורה, אבל לא משום ערלה כבושה, אלא מהכתוב המול ימול (ראה לעיל), ואין מחללים שבת אלא בשביל מילת ערלה בלבד (משכנות יעקב סא, בדעת הרמב"ם)^[4].

אם מחללים עליו יום טוב

נחלקו ראשונים אם הטפה זו דוחה יום טוב (רבי גרשום הגוזר בזכרון ברית לראשונים עמ' 120); או שאינה דוחה (רבי יעקב הגוזר שם עמ' 38), וכן מסקנת האחרונים (כתב סופר יו"ד קטז), ומכל מקום הכל מודים שדוחה יום-טוב-שני-של-גליות (ראה ערכו. כתב סופר שם).

צורת ההטפה

הטפה זו בנולד מהול, נחלקו ראשונים בצורתה:

• יש אומרים שהיא למולו מעט כעין קליפה (מאירי שבת שם), שאין בימינו אומן שיכול לקרוע עור המכסה את ראש הגויה (אור זרוע ב צט), אלא אם כן הוא באופן כזה שיש סכנה לקרוע העור, שדי אז להטיף דם בעלמא כעין שריטה (אור זרוע שם).

• ויש אומרים שלעולם אינה אלא הטפת דם בעלמא כעין שריטה, שהרי הוזכרה הטפה זו בנולד מהול, ובגר שנתגייר כשהוא מהול (ראה להלן: בגר מהול), וכשם שבגר היא הטפה בעלמא, שהרי כבר נימול, אף בנולד מהול כך (אור זרוע שם).

והכל מודים ששרט זה אין לו שיעור, ואין צריך הטפת דם בפועל, אלא כל שנצרר דם כל שהוא כדרך שרט בעור דק שבדק די (חזון איש שבת כה).

מקום ההטפה

מקום ההטפה הוא בראש הגויה, מקום המילה (אור זרוע שם), וכל למטה מן העטרה כשר להטפת דם ברית, אבל כשמטיף דם בעור שלמעלה מן העטרה אינו אלא כמטיף דם מן האצבע, ועובר על לאו של בל-תוסיף (ראה ערכו. חזון איש שם).

במה עושים ההטפה

לא יעשה ההטפה בברזל (רב האי גאון שם, לפי המאירי שם), אלא בציפורן, דרך משמוש וגרירה בציפורן עד שיצא דם (מגן אבות למאירי ענין יד; דרכי משה שם, בשם מהרי"ל).

ויעשה ההטפה בנחת, וצריך לבדוק יפה יפה בידים ובמראית העין, ורואים ונזהרים היאך מלים אותו אם נראית לו ערלה, וממתינים לו הרבה, ואין חוששים ליום שמיני שלא יביאוהו לידי סכנה (רב האי גאון שם).

כשנמשכה ערלתו

נולד מהול שנמשכה אחר כך ערלתו, נחלקו בו אחרונים:

• יש אומרים שצריך למול אותו כראוי מן התורה, ולא ככל משוך שאינו חייב למול אלא מדבריהם (ראה ערך מילה), לפי שהוא כבר נימול כדין, וזה לא נימול כדין (ט"ז יו"ד רסד סק"ט).

• ויש אומרים שאף זה אין צריך למולו אלא מדבריהם, ככל משוך (שאגת אריה נה; מנחת חינוך רפב ו).

בגר מהול

גר שנתגייר כשהוא מהול - כגון ערבי מהול וגבעוני מהול שנתגיירו (רש"י יבמות עב א), או שנימול בגיותו מחמת חולי (מאירי שבת קלה א)^[5] - נחלקו בו תנאים: יש אומרים שצריך להטיף ממנו דם ברית (בית שמאי, לפי רבי שמעון בן אלעזר שם; בית שמאי ובית הלל, לפי רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בבראשית רבה מו יב), וכן הלכה (רי"ף שבת שם; רמב"ם מילה א ז; רא"ש שם יט ה; טוש"ע יו"ד רסח א); ויש אומרים שאינו צריך (בית הלל, לפי רבי שמעון בן אלעזר בבבלי שם).

הטפה זו היא לא בתורת ספק ערלה, כמו בקטן שנולד מהול, שהרי זה כבר נימול ואין לו ערלה, אלא משום להכניסו תחת כנפי השכינה, ומילתו בתורת ודאי (רשב"א שם; מאירי שם, בשם רוב גאונים), ולא עוד אלא אפילו לדעת הסוברים שקטן כשנולד מהול אין צריך כלל הטפה, יש מהם סוברים שגר מהול חמור יותר וצריך הטפה, לפי שכבר היתה לו ערלה ומחוייב במילה כשבא להתגייר, מה שאין כן בקטן כשנולד מהול (תוספות יבמות מו ב ד"ה דרבי; רא"ש שבת שם, בשם ר"י), או לפי שמן הדין היו שניהם צריכים להטפה, אלא שבקטן מיעטה התורה מלימוד מיוחד, ובגר שלא מיעטה צריך הטפה (תוספות שבת קלה א, בשם רשב"א; רא"ש שם, בשם הר"ש; סמ"ג עשין כח, בשם הלכות גדולות), או לפי שהגר צריך להכניסו לדת ישראל (תוספות שבת שם, ויבמות שם בשם רבנו חננאל).

כמות ההטפה

בכמות ההטפה בגר שנתגייר כשהוא מהול, כתבו אחרונים שדי בדקירה בעלמא להוציא מעט דם (אחיעזר ג כז).

גיור לחומרא

יהודים החייבים בגירות לחומרא, כגון היהודים שהיו בגלות באתיופיה, אינם חייבים בהטפת דם ברית (הגר"א שפירא בברקאי ג תשמ"ו עמ' 144; חוות בנימין א כא).

שבט לוי בכניסה לארץ

שבט לוי שלא ביטלו ברית מילה במצרים, כמו שנאמר: וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ (דברים לג ט. וראה רמב"ם איסורי ביאה יג ב), נחלקו בהם ראשונים:

• יש אומרים שלא הוצרכו להטפת דם ברית יחד עם כל ישראל שנימולו בשעה שנכנסו לברית (ראה רמב"ם שם א), לפי שכבר היו מצווים על המילה מימי אברהם, ומילה חשובה היתה (רמב"ן יבמות טו א; מגיד משנה שם, בשמו).

• ויש אומרים שאף כל הנימולים הוצרכו להטפת דם ברית (רמב"ן שם, בפירוש הראשון; רשב"א שם).

זמן המילה

הטפת דם ברית לגר שנתגייר כשהוא מהול, נחלקו בה תנאים:

• יש אומרים שאינה אלא ביום, כשאר הנימולים (ראה ערך מילה. תנא קמא ביבמות עב א), שנאמר: וּבַיּוֹם (ויקרא יב ג), ודורשים את הוי"ו היתרה לרבות אף מילה שלא בזמנה, ונתגייר מהול בכלל (גמ' שם ב, ורש"י ד"ה מר סבר).

• ויש אומרים שהטפה זו היא אף בלילה (רבי אלעזר בר שמעון שם א), שאינם דורשים הוי"ו של 'וביום' (גמ' שם ב).

כשנולד מהול

גר שנולד כשהוא מהול, לדעת הסוברים בקטן שנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית (ראה לעיל: בנולד מהול) אף זה צריך להטיף ממנו מספק ערלה כבושה (מאירי שבת קלה א; רמ"א יו"ד רסח א, ובאור הגר"א שם סק"ב); ולדעת הסוברים בקטן הנולד מהול אין צריך להטיף ממנו, יש שסוברים כן אף בגר שנולד מהול (טור שם, בשם העיטור), ויש סוברים שגר חמור יותר, שהקטן נתמעט מלימוד מיוחד של ערלתו ודאי (ראה לעיל: שם), מה שאין כן הגר (רא"ש שבת יט ה, בשם הר"ש ועוד).

בית דין

הטפת דם ברית בגר, יש מהאחרונים מצדדים לומר שאינו צריך שלשה אנשים לבית דין, כדרך שצריכים לגרות (ראה ערך גרות), לפי שהטפת דם ברית אינה אלא מצוה בלבד (רש"ש יבמות עב א ד"ה לימא), ויש מוכיחים כן, שאילו היתה ההטפה מכלל הגרות היתה צריכה להיות ביום, שגרות צריכה יום (ראה ערך הנ"ל), והרי בהטפת דם ברית בגר נחלקו תנאים אם צריכה להיות ביום (ראה לעיל), והמחלוקת היא מדין מילה שלא בזמנה, אבל לא מצד הגרות (תשובת בעל צפנת פענח בשדי חמד, קונטרס המציצה ה).

סריס

גוי הבא להתגייר והוא סריס, אינו צריך הטפת דם ברית, ונכנס תחת כנפי השכינה בטבילה בלבד, כאשה (טור יו"ד רסח).

בנימול שלא כהלכה

כשנכרי מהל

הנכרי שפסול למול (ראה ערך מילה) ומל, נחלקו ראשונים אם צריך הנימול על ידו הטפת דם:

• יש אומרים שאין צריך לחזור ולמול ולחתוך מעט, אבל צריך להטיף מהנימול דם ברית (סמ"ג עשין כח; טור שם, בשמו; בית יוסף יו"ד רסד א, בשם ה"ר מנוח, בדעת הרמב"ם; רמ"א שם, בשם יש אומרים, ושכן עיקר).

• ויש אומרים שאין צריך להטיף, לפי שיצא אף מכלל ספק ערלה כבושה (מאירי עבודה זרה כז ב; באור הגר"א שם סק"י, בדעת הרמב"ם והשו"ע)^[6].

כשנימול בתוך שמונה ימים

אף במל את הקטן בתוך שמונה ימים מחלוקת:

• יש אומרים שאין צריך להטיף ממנו דם ברית (רא"ש שבת שם, בשם הר"ש, על פי שבת קלז א; מאירי שבת שם; בית יוסף יו"ד רסב א, בדעת הרשב"א), אם מפני שאף זה נתמעט מהכתוב ערלתו, כדרך שנתמעט נולד מהול (רא"ש שם, בשם הר"ש), או לפי שאפילו אם נולד מהול צריך להטיף משום ספק ערלה כבושה, הרי זה שנימול בתוך שמונה אין בו ספק, שכבר נחתכה ערלתו בודאי (מאירי שם; באור הגר"א שם סק"י, בדעת הרשב"א), ואף על פי שלא קיים מצות מילה, אין מה למול עוד, והרי זה מעוות לא יוכל לתקון (שאגת אריה נב-נד, לדעה זו), או לפי שלדעתם בדיעבד אם מלו בתוך שמונה יצא ידי חובתו, וממילא אין צריך שוב להטפה (בית יוסף שם, בדעת הרשב"א; רמ"א שם א).

• ויש אומרים שהנימול בתוך שמונה צריך להטיף ממנו דם ברית (ט"ז יו"ד רסב סק"ב, ושם רסד סק"ה; ש"ך יו"ד רסב סק"ב, ושם רסד סק"ו).

כשנימול ללא פריעה

וכשנימול אך לא עשו בו פריעה (ראה ערך מילה), נחלקו אחרונים אם כשחוזרים ועושים הפריעה להשלמת המצוה יש צורך להטיף דם ברית (שו"ת מהר"ץ חיות ס); או שאין צורך בזה, שעצם הפריעה נחשבת כהטפת דם ברית (אחיעזר ג סה יב; שבט הלוי ו קמח ג).

כשנימול ונפרע בבת אחת

לדעת הפוסקים שאסור למול ולפרוע בבת אחת, אלא דוקא בזה אחר זה (ראה ערך מילה), אם עבר ומל ופרע בבת אחת, נחלקו הפוסקים אם יצא ידי חובת המילה ואינו צריך הטפת דם ברית (שאגת אריה נד; אגרות משה יו"ד א קנה); או שלא יצא ידי חובה וצריך הטפה (ש"ך יו"ד רסד סק"ג).

כשעבר ומל בלילה

עבר ומל את הקטן בלילה, צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית ביום, שהרי המילה פסולה כשמל בלילה (הגהות מימוניות מילה א ח, על פי משנה מגילה כ א; רמ"א יו"ד רסב א).

אלא שיש סוברים שאין הדברים אמורים אלא אם יש חיוב הטפת דם ברית בנימול בתוך שמונה (ראה לעיל), אבל לסוברים שם שאין צריך הטפה, אף בנימול בלילה אין צריך (בית יוסף שם, בדעת הרא"ש שם, בשם הר"ש והרשב"א), ויש מחלקים ביניהם וסוברים שאף שמל בתוך שמונה אין צריך הטפה, במל בלילה צריך (רמ"א שם).

דחיית שבת

הנימול שלא כדין, כגון בתוך שמונה, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאם הוא צריך הטפת דם ברית, הרי הוא דוחה שבת (רא"ש שבת שם, בשם הר"ש), ואינו דומה לנולד מהול שצריך הטפה ואינו דוחה שבת (ראה לעיל: בנולד מהול), שכן שם הטעם מפני שהוא ספק ערלה כבושה, ומספק אין מחללים את השבת, אבל כאן אם צריך הטפה, הרי זה בתורת ודאי, שהרי אין כאן ספק ערלה כבושה, ואם כן מה לי למול ומה לי להטיף, אם צריכה הטפה הרי היא כתחילת מילה לכל דבריה ודוחה את השבת (שאגת אריה נד, בדעת הר"ש).

• ויש אומרים שלא ניתנה שבת להידחות בשביל הטפת דם ברית, ואף האומרים בנולד מהול שמחללים עליו את השבת, הרי זה מפני שלדעתם ודאי ערלה כבושה היא (ראה לעיל: שם), אבל בנימול שלא כדין, שאין שם ערלה, אין מחללים שבת בשביל הטפה (ש"ך שם סק"ב; באור הגר"א שם סק"י)^[7].

ברכתה

נולד מהול

הנולד מהול, שמטיפים לו דם ברית, נחלקו בדבר אם מברכים על הטפה זו:

• יש אומרים שאין מברכים (רב האי גאון בתשובות הגאונים (שערי צדק) ה יג; רי"ף ורא"ש שם, בשמו; רמב"ם מילה ג ו), לפי שאין מברכים על הספק, והרי זה אינו אלא ספק ערלה כבושה (כסף משנה שם, על פי תשובת הרמב"ם), וכן הלכה (שו"ע יו"ד רסה ג)^[8]. אכן אם נראה לו שערלה כבושה היא, מברך על ההטפה (רב האי גאון שם; רי"ף ורא"ש שם, בשמו; ש"ך יו"ד רסג סק"ד), שהרי אם היתה ודאי ערלה כבושה דוחה את השבת, לפיכך אפילו אינו ודאי אלא שנראית לו וקרוב לודאי שהיא ערלה כבושה, אף על פי שאינו דוחה שבת, מכל מקום צריך לברך על ההטפה (ב"ח יו"ד רסג א; ש"ך שם).

• יש אומרים שבכל נולד מהול צריך לברך, שלדעתם בכל ספק מצוה מברכים (ראה ערך ברכות. ראב"ד מילה ג ז; מאירי שבת שם, בשם גדולי הדורות), או מפני שיש בהטפה הוצאת דם לשם מצוה, ולכן צריך לברך (רבי יעקב הגוזר בזכרון ברית לראשונים עמ' 38), והברכה היא על המילה - ככל ברכת המילה (ראה ערך ברית מילה) - שאף הטפת דם ברית בספק ערלה מילה היא (מאירי שם, בשם גדולי הדורות).

• ויש אומרים שאין מברכים בנולד מהול על המילה אלא להטיף דם ברית (מאירי שם, בשם חכמי נרבונה, ובדעת גאוני ראשונים; מגן אבות למאירי יד; הגהות מימוניות מילה א ז, בשם רבנו שמחה).

ברכות השבח

להלכה שאין מברכים בנולד מהול, אין מברכים אף את ברכות השבח שנתקנו במילה (ראה ערך ברית מילה):

• ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו אין מברכים (רמב"ן שבת שם; שו"ת הרשב"א א שכט; ריטב"א שבת שם; מאירי שם, בדעת הגאונים; ש"ך יו"ד רסה סק"ח, בדעת הרמב"ם והשו"ע), כי שמא אין כאן ערלה כלל ולא נצטווינו להטיף דם ממנו, ואין זה דם ברית (רמב"ן שם), ואין זו ערלה גמורה שתהא הסרתה קרויה הכנסה (מאירי שם).

• אף את ברכת אשר קידש ידיד מבטן אין לברך (ש"ך שם, בדעת הרמב"ם והשו"ע).

• ואף ברכת שהחיינו - לסוברים שמברכים אותה במילה (ראה ערך ברית מילה) - אין מברכים (ברכי יוסף יו"ד רסג ד, בשם הר"י מולכו), שברכה זו היא על מצות המילה, וכשאין מברכים על המילה מפני שהוא ספק מצוה, אף שהחיינו אין לברך (שיורי ברכה שם).

גר שנתגייר

אף בגר שנתגייר כשהוא מהול נחלקו אם צריך לברך על הטפת דם ברית שלו:

• יש אומרים שאין הטפתו צריכה ברכה (רמב"ם מילה ג ו; ארחות חיים ב ט, וכלבו עג, בשם רב יהודאי גאון), אם משום שגר שנתגייר מהול אינו עדיף מנולד מהול, וכשם שאין מברכים על נולד מהול, כך אין מברכים עליו (כסף משנה שם), או לפי שמחלוקת היא אם מטיפים דם ברית בגר מהול, ולפיכך מספק יש להחמיר ולהטיף, אבל אין מברכים מספק, שספק ברכות להקל (כן מצדדים הר"ן והריטב"א שם, בדעת הרמב"ם; ש"ך יו"ד רסח סק"א, ובאור הגר"א שם סק"ג), וכן הלכה (שו"ע יו"ד רסח א).

• ויש אומרים שצריך לברך על הטפת דם של גר ועבד שכבר נימולו, שאין הטפה זו מספק, אלא ודאי אנו חייבים להטיף מהם דם ברית להכניסם בבריתו של אברהם אבינו, ובה הם נכנסים תחת כנפי השכינה, ואינו דומה לנולד מהול שהוא מספק ערלה כבושה (רמב"ן ור"ן וריטב"א שבת שם; רשב"א שם, ושו"ת א שכט), ונוסח הברכה: אשר קדשנו במצותיו וציונו להטיף דם ברית מן הגרים, או מן העבדים (רמב"ן ור"ן שבת שם; רשב"א שם ושם).

לפסח ותרומה

אכילת קרבן פסח לקטן שלא הוטף ממנו דם

קטן שנולד כשהוא מהול, נחלקו בו תנאים אם מותר לאכול בקרבן פסח, שהערל אינו אוכל בו (ראה ערך אכילת פסחים):

• יש אומרים שאינו אוכל, שנאמר: תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ (שמות יב מה), שאי אפשר לפרשו בעבד עברי, שהרי הוא אוכל בפסח (רבי עקיבא ביבמות ע א), אלא בא לרבות קטן שנולד מהול שאינו אוכל, לפי שצריך להטיף ממנו דם ברית (גמ' שם עא א, לדעה זו).

• ויש אומרים שנולד מהול אין צריך להטיף דם ברית ואוכל בפסח, ותושב ושכיר דורש לדרשה אחרת (רבי אליעזר שם ע א, לפי גמ' שם עא א, ורש"י ד"ה ור"א).

להלכה כתבו ראשונים שאינו אוכל, ולא משום דרשה זו, אלא מפני שאם ערלה כבושה היא הרי הוא בכלל ערל, ואם לאו - אף הטפה אינו צריך, ומכיון שהלכה ספק ערלה כבושה הוא, ממילא אינו אוכל בפסח משום ספק (כן משמע ממלחמות לרמב"ן שם; מאירי יבמות שם).

אכילת תרומה

בתרומה, שאין הערל אוכל (ראה ערך אכילת תרומה), נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאוכל בתרומה (תוספתא יבמות (ליברמן) י ב; יבמות עב א, לגירסתנו)^[9].

• ויש אומרים שאינו אוכל בתרומה מדרבנן (ירושלמי יבמות ח א; רש"י שם ד"ה קתני, בשם לישנא אחרינא, ושכן עיקר), אם משום גזירה שגזרו במי שלא הטיפו ממנו דם ברית (מספר אמוראים בירושלמי שם, בשם רב), או משום קנס שקנסו במי שלא הטיפו ממנו דם ברית (מספר אמוראים בירושלמי שם, בשם רבי יוחנן)^[10].

להלכה נחלקו ראשונים בדבר: יש אומרים שאוכל (רמב"ם תרומות ז יא); ויש אומרים שאינו אוכל (מאירי שם), וכן מסקנת האחרונים (ערוך השלחן העתיד עד י).

גר מהול

המל עד שלא נתגייר - לא יאכל בתרומה (ירושלמי יבמות שם) עד שיטיף ממנו דם ברית (קרבן העדה שם).

הערות שוליים