מיקרופדיה תלמודית:הדור מצוה

הגדרה^[1] - החובה לנאות דבר של מצוה

החיוב ומקורו

החיוב

חייב אדם להדר את המצות, שנאמר: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ (שמות טו ב), ודרשו: התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה^[2], ספר תורה נאה לכתוב בו לשמו^[3] בדיו נאה בקולמוס נאה - דהיינו שהכתיבה שכותב בקולמוס היא נאה (שו"ת בנין שלמה ה), בלבלר אומן, וכורכו בשיראים נאים (שבת קלג ב; ירושלמי פאה א א; מסכת סופרים ג יג)^[4].

חומרתו

• יש מהראשונים שכתבו שלימוד זה הוא לימוד גמור, ומצות הידור מצוה היא מן התורה (משמעות הראב"ד בהשגות על המאור סוכה יג א; חידושי אנשי שם לרי"ף ברכות נא ב בתירוץ ב; שאגת אריה נ, לדעת הרמב"ם).

• יש סוברים שאינו אלא מדרבנן, והדרשה מהכתוב היא אסמכתא (תוס' מנחות מא ב ד"ה אין; ריטב"א סוכה יא ב; ים של שלמה בבא קמא א כד; מהרש"א שבת קד ב תוס' ד"ה אר"ח).

• ויש מהאחרונים שכתבו שעיקר החיוב של הידור מצוה הוא מן התורה, אלא שהתורה מסרה הדבר לחכמים להכריע באיזה מקום ההידור מעכב, ובאיזה מקום אינו אלא מצוה לכתחילה בלבד (כפות תמרים סוכה כט ב, בדעת רש"י; אורים גדולים לימוד יט).

בקדשים

בקדשים ישנו לימוד מיוחד שהקרבן יהיה מן המובחר והיפה, שנאמר בקרבן תמיד: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד (במדבר כח ד), ודרשו: אם נאמר כבש למה נאמר אחד, אלא אחד הכוונה למיוחד שבעדרו, כלומר המובחר שבעדר (מגילה כח א). רבי למד זאת מהכתוב מִבְחַר נִדְרֵיכֶם (דברים יב יא. יומא לד ב; ספרי דברים ראה סח; רמב"ם איסורי מזבח ב ח).

וחכמים מצריכים את שני הפסוקים, אחד לקרבן חובה, ואחד לקרבן נדבה (יומא שם), שכן יש מקום לומר שהנדבה צריך ליפותה, כדי שתתרצה לדורון, ויש מקום לומר שהחובה המוטלת עליו צריך לפרוע בשלמות, לכן צריך לימוד בשניהם שמצוה להביא קרבן מובחר (רש"י שם ד"ה וצריכי)^[5].

אף בשמן למנחות ויין לנסכים מנו חכמים אותם שהם יותר חשובים ויפים שמצוה להביא מהם (ראה מנחות פו א-ב; רמב"ם איסורי מזבח ז יא. וראה ערכים: מנחות; נסכים).

והראשונים כתבו שבכלל המצות עשה שהקרבנות יהיו תמימים גם שיהיו מובחרים (ראה רמב"ם איסורי מזבח א א)^[6].

וכן בכלל המצוה של נסכים שיהיו תמימים כתבו גם שיהיו מובחרים (רמב"ם שם ו א).

וכתבו הראשונים, שמאחר שכולם כשרים למנחות למה מנו אותם חכמים, כדי לידע היפה שאין למעלה ממנו והשוה והפחות, שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו, ויביא קרבנו מן היפה והמשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו, הרי נאמר בתורה: וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ (בראשית ד ד), והוא הדין בכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב, אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו, המאכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו, כיסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו, הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו, וכן הוא אומר: כָּל חֵלֶב לַה' (ויקרא ג טז. רמב"ם איסורי מזבח ז יא)^[7].

באתרוג

לימוד מיוחד נאמר באתרוג שיהיה מהודר, שנאמר: פְּרִי עֵץ הָדָר (ויקרא כג מ. סוכה לא א).

ההידורים

בארבעת המינים

מלבד ההידור של נוי ויופי בכלל, שלא נקבעה בו צורת ההידור, כגון סוכה נאה, ושופר נאה וכיוצא (ראה לעיל), יש כמה מצות שנאמרו בהן הידורים מיוחדים. כגון מצוה לאגוד את הלולב עם ההדס והערבה באגודה אחת משום זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות (סוכה יא ב).

וכתבו האחרונים, שנוי זה אינו נוי שבני אדם ממציאים ייפוים והידורים שנראים יפים בדעת בני אדם, אלא נוי שקבעה התורה, ולכן צריך לאגוד את הלולב דווקא במינו (ראה ערך נטילת לולב); אלא שאחרי שעשו את נוי התורה יכול ליפותו משום חיבוב מצוה בטבעות של זהב (חתם סופר סוכה לו ב ד"ה במינו).

וכך מפרשים הראשונים בדעת התנאים הסוברים שמן התורה די בהדס אחד למצות לולב (ראה סוכה לד ב, דעת ר' טרפון ור' עקיבא), שגם לדעתם משום הידור מצוה צריך שלשה (ר"ן שם, בשם רמב"ן).

וכן יש מהראשונים כתבו שנויי מצוה הוא להרבות בהדסים ללולב כדי שתהיה אגודה גדולה (רמב"ם לולב ז ז).

בספר תורה

ישנם כמה הלכות שנאמרו בספר תורה משום הידור מצוה:

• לא יעביר את הקולמוס על אזכרה - שמותיו של הקדוש ברוך הוא (ראה ערך אזכרה) - שנכתבה שלא לשמה, משום זה אלי ואנוהו (גיטין כ א).

• כתבו הראשונים שהטעם שספר תורה שנקרע מלמעלה או למטה בשלש שיטין, לא יתפור (ראה מנחות לא ב. וראה ערך ספר תורה), הוא משום זה אלי ואנוהו (נמוקי יוסף הלכות קטנות ספר תורה דף ד א; ט"ז יורה דעה רפ סק"ב).

• יש סוברים שהטעם שלא יעשה ספר תורה חציו גויל וחציו קלף (ראה מסכת סופרים ב טז; ירושלמי מגילה א ט. וראה ערך גויל), הוא משום הידור מצוה של ואנוהו (נמוקי יוסף הלכות קטנות ספר תורה דף ד ב; קרית ספר ספר תורה ז כד).

• כתבו הראשונים, שאפילו אם ספר תורה אינו צריך שרטוט מצד הדין (ראה ערך ספר תורה, מחלוקת ראשונים בדבר), מכל מקום אם אין הסופר יכול לכתוב יפה בלא שרטוט צריך לשרטט משום זה אלי ואנוהו (תוס' גיטין ו ב ד"ה אמר).

בשיעור המצוה

יש שנאמר הידור מיוחד על השיעור של המצוה:

• בגודל האתרוג יש הידור שיהיה גדול יותר מהשיעור המצומצם שיוצא בו ידי המצוה (ראה להלן: שיעורו).

• בכמות הנרות של חנוכה שנינו: נר חנוכה מצותו איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין נחלקו בית שמאי ובית הלל אם ביום הראשון מדליק שמונה ומכאן ואילך פוחת והולך, או שביום הראשון מדליק אחד ומכאן ואילך מוסיף והולך, וכן הלכה (שבת כא ב. וראה ערך נר חנוכה).

• בשיעור המילה, שהוא בשר החופה את רוב העטרה (ראה שבת קלז א. וראה ערך מילה), צריך למול גם ציצין שאין מעכבים את המילה, דהיינו שיורי ערלה שאינה חופה אלא מיעוטה של העטרה משום זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות (שבת קלג ב, ורש"י ד"ה ציצין).

שאינו בגוף המצוה

יש הידור מצוה שאינו בגוף המצוה, אלא מהדרים אותה מבחוץ:

• עטור בכורים הוא הידור שאינו בגוף המצוה, שהיו נותנים על הסל של בכורים פירות נאים אחרים, שאינם בכורים, להידור מצוה (בכורים ג י, ובפירוש רבי עובדיה מברטנורא).

• וכן שנינו שהעשירים היו מביאים את הבכורים בקלתות של כסף ושל זהב (בכורים ג ח), משום כבוד בית אלהינו ומשרתיו (תוספות יום טוב שם). והשור של שלמים שהיה הולך עם הבכורים, היו קרניו מצופות זהב (בכורים ג ג).

• וכן היו אנשי ירושלים אוגדים את הלולב בחוטים כפופים של זהב משום נוי (סוכה לו ב, ורש"י ד"ה גימוניות וד"ה נוי); וכן היו תולים בסוכה לנוי סדינים מצויירים, ופירות ויינות ושמנים וסלתות (סוכה י א).

בכוס של ברכה

בכוס של ברכה, שנאמרו בו עשרה דברים – הדחה, שטיפה, חי, מלא, עיטור וכו' (ראה ברכות נא א. וראה ערך כוס של ברכה), כתבו הראשונים שהם משום הידור מצוה של ואנוהו - התנאה לפניו במצות (חידושי אנשי שם שם, בשם הראב"ד). ונקרא כוס יפה, מפני שהצריכו חכמים ליפותו בדברים אלה (שבת עו ב, ורש"י ד"ה כוס).

כוס של ברכה יש להדיח אותה מבפנים, ולשטוף אותה מבחוץ (ברכות נא א; רמב"ם ברכות ז טו, שבת כט ז; טוש"ע אורח חיים קפג א). היתה הכוס נקיה מבית ומחוץ (תלמידי רבינו יונה שם; כלבו כב), ואין בה שיריים של משקים - אין צריך להדיחה ולשוטפה (תוס' ברכות שם ד"ה שטיפה (הב'); תלמידי רבינו יונה שם; מרדכי שם רמז קפו; אגודה ברכות קפז, וכלבו כה, בשם ר"י; שו"ע שם), שלא אמרו להדיחה ולשוטפה אלא כדי שתהיה הכוס של ברכה כוס יפה (תוס' ומרדכי שם בשם ר"י), וכן אם קינח את הכוס היטב במפה מבפנים ומבחוץ - די בכך (טור או"ח קפג, בשם תוספות), שהרי כוס זו נקיה היא כבר (פרישה שם סק"ב).

ויש שכתבו שאפילו אין שיריים בכוס, ראוי לשוטפה ולהדיחה, לכבוד הברכה, משום הדור מצוה (תפארת שמואל על הרא"ש ברכות ז ס"ק כח), וכן נהגו העולם (תלמידי רבינו יונה וכלבו שם).

כתבו האחרונים שהכוס שמברך עליה ראוי שתהיה כוס של זכוכית בהירה, כדי שיהנה גם ממראיתו של היין (סדור עמודי שמים: הנהגת הסעודה, הכוס, בשם אביו).

ויש שכתבו שכוס יפה העשויה מכסף הדור מצוה הוא, והיא עדיפה על כוס מזכוכית (מקור חיים לבעל החוות יאיר, קיצור הלכות או"ח קפג א).

במצוה מכוסה

מצוה שהיא מכוסה, ואין ההידור שלה נראה מבחוץ, נחלקו הראשונים אם שייך בה הידור:

• יש מן הראשונים סוברים שלא שייך בה נוי. ולכן פרשיות של תפילין אינן צריכות שרטוט בכל השיטין, כדרך שצריך בספר תורה, מפני ששירטוט זה הוא משום זה אלי ואנוהו, והפרשיות של תפילין הן מכוסות תמיד (תוס' מנחות לב ב ד"ה הא, בשם רבינו תם; רא"ש הלכות קטנות תפילין לא, בשמו; באור הגר"א או"ח לב ס"ק יב, בדעת הרמב"ם תפילין א יב).

ולדעתם יש מהאחרונים שכתב שלדעת האומרים שהמצוה להשחיר את עור הבתים הוא משום נוי, ולא מהלכה למשה מסיני (ראה רא"ש הלכות קטנות תפילין ח. וראה ערך תפילין, שיש מחלוקת ראשונים בדבר), אין צריך להשחיר את התפילין של יד, מפני שהיא מכוסה בבגד (שו"ת בנין שלמה ה).

• ויש חולקים וסוברים שאף בדבר המכוסה שייך נוי, ומצוה ליפות התפילין בתיקון נאה מבחוץ למראית העין, וכל שכן מבפנים (מרדכי הלכות קטנות רמז תתקסט; רמ"א או"ח לב ד), שהרי בית המקדש מפנימה היה זהב טהור (מרדכי שם). וכן במשכן היו הקרשים לצד הפנימי מצופים זהב (ספר חסידים תתקלא, והובא במגן אברהם קטז סק"ד).

ולכן פרשיות של תפילין צריכות הידור בכתיבתן (מרדכי ורמ"א שם), וצריכות שירטוט (ספר התרומה תפילין רד; מרדכי הלכות קטנות רמז תתקסא; רמ"א או"ח לב ו).

וכן מעיל של ספר תורה שמצד אחד הוא פשתן ומצד אחד משי, צריך להפוך את המשי לצד הספר וצד הפשתן לצד חוץ (מרדכי מגילה רמז תתלג; ספר חסידים תתקלא; רמ"א או"ח קמז א, בשם יש אומרים); ויש שכתבו שלא נהגו כן (בית יוסף או"ח קנג כב; רמ"א שם)^[8].

הידור בגוף ובמראה

משובח בגופו ומשובח במראה, משובח בגופו קודם (ירושלמי יומא ו א). כגון שהיו לפניו שתי בהמות לקרבן, אחת שמנה בגופה, ואין מראיה טוב, ואחת להיפך, עדיף יותר לקחת השמנה מזו שטובה במראה (קרבן העדה ופני משה שם).

במעשה המצוה

מלבד ההידור בחפץ שמקיימים בו את המצוה כסוכה ולולב וכיוצא בהם (ראה לעיל), מצינו בכמה מקומות דין של הידור אף במעשה קיום המצוה:

• ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך (פסחים צט ב), כדי שיאכל מצה של מצוה בערב לתיאבון משום הידור מצוה (רש"י ורשב"ם שם ד"ה לא. וראה ערך אכילת מצה).

• כתבו הראשונים שאף על פי ששומע כעונה בקדיש וקדושה וכיוצא (ראה ערך שומע כעונה), מכל מקום ענייה חשובה הידור מצוה, ולכן מצוה לענות ממש (תוס' ברכות כא ב ד"ה עד).

• אף באגד של לולב (ראה לעיל), יש מי שכתב שההידור של האגד אינו בעצם הלולב ומיניו, אלא ההידור הוא במעשה הלקיחה שארבעת המינים יהיו יותר באיחוד (ראה שו"ת אבני נזר תלג,תפד,תצב).

• יש מהראשונים שכתב שהטעם שאין יוצאים ידי נטילת לולב כשמהפך את הלולב או האתרוג (ראה סוכה מב א), הוא לפי שנאמר זה אלי ואנוהו – התנאה לפניו במצות, ואין זו לקיחה דרך כבוד (הלכות גדולות הלכות לולב טו)^[9].

לאחר המצוה

בנר חנוכה אין הידור לתת שמן יותר מכשיעור, שאין הידור מצוה אלא בשעת המצוה, ולאחר הזמן אינה שעת המצוה, שכן מותר אז ליהנות מאורו (דרכי משה תרעב סק"א; מגן אברהם שם סק"ג; משנה ברורה שם סק"ו)^[10].

בדיעבד

אופנים שההידור מעכב

הידור מצוה, אף על פי שאינו מעכב בדיעבד, ואין מצותו אלא לכתחילה (סוכה לג א, לגבי אגד לולב), יש מקומות שהוא מעכב אף בדיעבד:

• שם הקודש שנכתב בספר תורה שלא לשמה (ראה ערך אזכרות), מעביר עליו קולמוס ומקדשו, דברי ר' יהודה; וחכמים אומרים אין השם מן המובחר, מפני שאין כאן זה אלי ואנוהו - התנאה לפניו במצות (גיטין כ א, ורש"י ד"ה ואנוהו), שעל ידי העברת הקולמוס נראה כמנומר (מגן אברהם לג סק"ז), ואף בדיעבד פסול (ש"ך יו"ד רעו סק"ב).

הלכה כחכמים שלא מועילה העברת קולמוס על השם (ש"ך שם). ואף לר' יהודה אין העברת קולמוס מועילה אלא באזכרה אחת, אבל לא בכל האזכרות שבספר תורה, מפני שנראה כמנומר (גיטין נד ב), ואין בו משום זה אלי ואנוהו (ר"ן מגילה יח ב), ואף בדיעבד פסול (שו"ת הריב"ש ז; שו"ת תשב"ץ א קכז).

יש מהאחרונים שהסביר, שההידור שבגוף המצוה, כמו בכתיבת השם בספר תורה וכיוצא - מעכב, אבל ההידור שמבחוץ, כמו לאגד את הלולב מבחוץ - אינו מעכב; או שבקדושת השם מפורש בכתוב: זה אלי ואנוהו, דהיינו בקדושת האל, ולכן מעכב (חתם סופר סוכה כט ב, ושם לה ב).

ויש מהאחרונים שמצדד לומר שאף בהעברת הקולמוס על השם לא אמרו אלא שלא יעשה כן לכתחילה משום ואנוהו, אבל בדיעבד כשר (שו"ת רעק"א א ע).

• האיסור לכתוב ספר תורה חציו על הגויל וחציו על הקלף (ראה לעיל: ההידורים), אפילו לדעת המפרשים שהטעם הוא מפני הידור מצוה (ראה לעיל, שם), יש סוברים שאף בדיעבד פסול מדרבנן (קרית ספר ספר תורה ז כד); ויש סוברים שבדיעבד אינו נפסל בכך (נמוקי יוסף הלכות קטנות ספר תורה דף ד ב).

• לולב היבש שהוא פסול (ראה סוכה כט ב. וראה ערך לולב), יש מן הראשונים שכתב הטעם לפי שאינה מצוה מהודרת, שנאמר זה אלי ואנוהו (רש"י שם ד"ה יבש)^[11]. הטעם שההידור מעכב כאן, הוא מפני שהדבר נמסר לחכמים לקבוע באיזו מצוה ההידור מעכב, ובאיזו הוא רק לכתחילה, ובלולב ראו חכמים לומר שמעכב (כפות תמרים שם).

ואף בלולב עצמו כתבו הראשונים שלא כל המידות שוות לפסול שאינו הדר, והיבש שכלה כל לחלוחו וניטלה הדרתו כאדם שניטלה חיותו - פסול אף בדיעבד, ויש שכשר בדיעבד (מאירי סוכה כט ב).

לדחות שבת

הידור מצוה, אפילו במקום שאינו מעכב בדיעבד, מחללים עליו את השבת, אם המצוה בעצמה דוחה את השבת. ומצינו הלכה זו בכמה מקומות:

• אם היו לפניו שתי בהמות של קרבן צבור שחייב להקריבו בשבת, אחת כחושה ואחת שמנה, ושגג ושחט את הכחושה, חייב לחזור ולשחוט את השמנה (מנחות סד א; רמב"ם שגגות ב טו).

• המל בשבת, כל זמן שהוא עוסק במילה, שלא סילק ידו מהמילה, חוזר אף על ציצים שאין מעכבים את המילה, שאם ראה שנשתיירו בה אף אלו שאין מעכבים חוזר וחותך (שבת קלג ב, ורש"י ד"ה כל זמן; רמב"ם מילה ב ד, לפירוש הכסף משנה; טוש"ע או"ח שלא ב, יו"ד רסו ב), אף על פי שציצים שאין מעכבים אינם אלא משום הידור מצוה (ראה שבת שם).

ומכל מקום כשסילק ידו אינו חוזר על ציצים שאין מעכבים, אף על פי שבקרבן ההידור דוחה את השבת גם לאחר ששחט הכחושה, מפני שבמילה לאחר שפירש אין בו משום הידור מצוה כלל אפילו בחול (שאגת אריה נ; המאיר לעולם א כו, בדעת הרמב"ם).

ולדעת הסוברים שבחול חוזר אף לאחר שפירש, ויש בו משום הידור מצוה (ראה טור יו"ד רסד. וראה ערך מילה), הטעם שבשבת אינו חוזר, הוא שבקרבן כשעושה את ההידור הוא מקיים גם גוף המצוה, שהרי כששוחט את השמנה הוא מקיים בה גוף מצות הקרבן, אבל במילה כשכבר מל את העיקר, עכשיו חוזר רק על ההידור בלבד, וזה לדעתם אינו דוחה את השבת (המאיר לעולם שם, בדעת הטור).

שיעורו

בגמרא שנינו שהידור מצוה הוא עד שליש במצוה (בבא קמא ט ב). ונחלקו הראשונים בפירושו:

• יש מפרשים שיוסיף בדמים בעד מצוה מהודרת עד שליש מדמי אותה המצוה כשאינה מהודרת (ירושלמי פאה א א; ר"ח ומאירי בבא קמא שם; רש"י בבא קמא שם ד"ה בהידור; רא"ש סוכה ג יב; טור או"ח תרנו; שו"ע שם א, בשם יש מי שאומר).

אלא שיש מהם שסוברים שאף אם כבר קנה את המצוה, כגון אתרוג ולולב וכיוצא בהם, ומצא אחרת נאה הימנה, יוסיף עד שליש בדמי הראשון בשביל הנאה (ירושלמי שם; רא"ש וטור שם); ויש מהם שסוברים שדוקא אם מוצא שנים לקנות, כגון שני ספרי תורות (רש"י בבא קמא שם), או שני אתרוגים (שו"ע שם), ואחד הדור מחברו - יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור (רש"י ומאירי ושו"ע שם), אבל אם כבר קנה את שאינו מהודר, אין צריך להוסיף דמים ולהחליפו בהדר (בית יוסף או"ח תרנו, בדעת רש"י; מגן אברהם שם סק"ה, בדעתו, וכן כתב שם בשם של"ה שער האותיות אות ו ותרנות), ואפילו אם הוא יפה מאד ומחירו זול (בית יוסף שם).

ואפילו לדעת הסוברים שגם אם כבר קנה אחד יוסיף עד שליש לקנות הדר, לא הטריחו עליו כן אלא בפעם ראשונה בלבד, שאם לא כן אין לדבר סוף, שלעולם ימצא נאה ונאה (מראה הפנים לירושלמי פאה א א; מלבושי יום טוב על הלבוש או"ח תרנו סק"ב; באור הלכה שם ד"ה בצמצום, בשם אחרונים). ואף בפעם הראשונה דוקא כשהמוכר מסכים לקבל את הראשון ולהעלותו בדמי ההדור, או שיש לו קונים אחרים הרוצים לקנותו, אבל אינו חייב לקנות שנים (שער הציון תרנו סק"ב).

• יש מפרשים ששיעור השליש נאמר לא על הדמים אלא על גודל החפץ שנעשית בו המצוה. כגון אתרוג ששיעורו כאגוז לר' מאיר, או כביצה לר' יהודה (ראה ערך אתרוג, ושם שהלכה כר' יהודה), שהוא השיעור המצומצם שאמרו חכמים, ואחר גדול ממנו בשליש, חייב לקנות את הגדול (תוס' בבא קמא ט ב ד"ה עד שליש; תוס' רבנו פרץ בבא קמא שם)^[12].

• ויש מפרשים שהשליש הוא בדמים וההידור הוא בגודל, שאם אחד מהאתרוגים יש לו שיעור מצומצם - כאגוז או כביצה, לפי דעות התנאים (ראה לעיל), והשני גדול ממנו, מצוה להוסיף שליש על דמי הראשון ולקנות את הגדול (רא"ש בבא קמא א ז; סמ"ג עשין מד, בשם רבנו תם; טור או"ח תרנו, לפירוש הבית יוסף בדעתו; שו"ע שם א, בדעה ראשונה).

ואפילו אם כבר קנה את האחד המצומצם חייב להוסיף שליש ולהחליפו באחר הגדול ממנו (סמ"ג ושו"ע שם), אלא אם כן אין המוכר רוצה להחליף, ואין לו קונים אחרים לראשון, שאינו חייב לקנות שני אתרוגים (מגן אברהם ומשנה ברורה שם סק"ד).

ויש מי שמפרש לדעה זו שדוקא כשעדיין לא קנה האחד, ושניהם לפניו, אבל אם כבר קנה - אינו צריך להוסיף שליש ולקנות אחר (רבנו ירוחם יג ג, בדעת הרא"ש, אבל כל האחרונים כתבו שלשיטה זו גם בקנה צריך להחליף, כמפורש בסמ"ג ובטור)^[13].

אתרוג גדול

היה האתרוג הקטן גדול יותר מכשיעור המצומצם, אינו חייב כלל להוסיף בדמים כדי לקנות את הגדול ממנו (סמ"ג עשין מד, לדעת רבנו תם; בית יוסף או"ח תרנו, בדעת הרא"ש והטור; מגן אברהם תרנו סק"ג, לדעה זו), ואפילו כששניהם באים כאחד לפניו לקנותם (מגן אברהם שם).

ויש מפרשים שזהו דוקא כששניהם לפניו, אבל אם כבר קנה, אפילו כשקנה אתרוג גדול מכשיעור המצומצם, הרי גילה בדעתו בקנייתו שזה נחשב לו כשיעור שקצבו חכמים, ונעשה אותו אתרוג אצלו כשיעור שנתנו חכמים לכל אדם, וחל חיוב תוספת השליש על אותו הסכום שנתן כשקנה הראשון (ט"ז או"ח תרנו סק"א).

בשאר מצות

לשיטה שהמצוה היא להוסיף על השיעור המצומצם, יש מפרשים שאין דין זה של שליש אמור אלא באתרוג בלבד, שנאמר בו הדר, ולא נקרא הדר בשיעור הגרוע ומצומצם שאין למטה ממנו, אבל בשאר מצות שיש להן שיעור בגודלן, כגון שופר (ראה ערכו) וכיוצא בו, אף על שיעור המצומצם אין להוסיף שליש, ואין בהן אלא חיוב לעשותן נאות כל אחת כפי נדבת ידו משום זה אלי ואנוהו (ים של שלמה בבא קמא א כד, בשיטת הרא"ש והסמ"ג).

ויש חולקים וסוברים שאף בשאר מצות שיש להן שיעור כך הדין (מגן אברהם תרנו סק"ב. וראה שער הציון שם סק"ג).

שיעור השליש

בתוספת שליש של הידור מצוה הסתפקו בגמרא אם הוא שליש מתוכו או מבחוץ. דהיינו כשהאחד שוה ששה דינרים, אם צריך להוסיף עליו שנים, שהם שליש שבתוך הששה, או שיוסיף שלשה, שהששה יחלוק לשנים, ויוסיף חלק שלישי מבחוץ (בבא קמא ט ב). להלכה נחלקו הראשונים:

יש פוסקים לחומרא, שיוסיף שליש מבחוץ (ר"ח בבא קמא שם; ערוך ערך הדר א; ר"ן סוכה לג ב, בדעת הרי"ף שם; רוקח ריט; ים של שלמה בבא קמא א כד; ב"ח או"ח תרנו); ויש פוסקים לקולא, שיוסיף שליש מתוכו (רא"ש בבא קמא א ז; רבנו ירוחם יג ג; בית יוסף ושו"ע או"ח תרנו), שספק בדין הוא, וספק דרבנן להקל (בית יוסף שם).

במחלוקת הפוסקים

כתבו האחרונים, שבמקום שיש מחלוקת הפוסקים בכשרות של אתרוג, והוא הדין בכל המצוות (באור הלכה תרנו ד"ה אם קנה), אף על פי שהלכה שהוא כשר, צריך לקיים הידור מצוה עד שליש כדי לקנות אחד שכשר לכל הדעות (פרי מגדים משבצות זהב תרנו סק"א)^[14].

יותר משליש

בתוספת זו של הידור מצוה אמרו: עד שליש משלו, מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא (בבא קמא ט ב), ונחלקו הראשונים בפירושו:

• יש מפרשים שאותו שליש שיוסיף בהידור מצוה משלו הוא, שאינו נפרע שכרו בחייו, שאין שכר מצוה בעולם הזה (ראה עבודה זרה ג א), ומה שיוסיף בהידור יותר על שליש יפרע לו הקדוש ברוך הוא בחייו (ערוך ערך הדר א; רש"י בבא קמא שם ד"ה מכאן; רשב"א שם). לפי שעד שליש מוזהר הוא להתנאות במצוה, וכך היא חובתו, ונוטל שכרו ביחד עם שאר מצות, אבל מה שמוסיף יותר, מידה יתרה עושה, כמפרנס עני ומוסיף לו יותר שנמצא חוננו ואין הקדוש ברוך הוא מקפח שכרו, אלא משלם לו שכר התוספת בעולם הזה (ערוך ור"ח שם), ואוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא (תוס' בבא קמא שם ד"ה משל).

• ויש מפרשים שעד שליש צריך להוסיף משלו ולדחוק את חייו כדי להדר המצוה, אבל משליש ולמעלה אם זימן לו הקדוש ברוך הוא ממון שלא מיגיעו - יוסיף, ואם לאו - חייו קודמים, ודיו בתוספת שליש (ר"ח בבא קמא ט ב, בפירוש ב; ראב"ד ונמוקי יוסף בבא קמא שם)^[15].

והוא הדין אם העשיר מיגיעו, ואין חייו נדחקים בכך, הרי זה כמי שזימן לו הקדוש ברוך הוא שלא מיגיעו (נמוקי יוסף שם, בשם הרמ"ה). ולדעה זו באיש עשיר אין חילוק בין שליש ליותר משליש (משנה ברורה שם סק"ו).

כפיה על הידור

יש מהראשונים שכתב שתוספת למעלה משליש היא בגדר מצוה שלפנים משורת הדין, וכיון שמתן שכרה שהקב"ה משלם שכרו בחייו (ראה ערוך ערך הדר א; רש"י בבא קמא ט ב ד"ה מכאן), אין בית דין כופים עליה (שיטה מקובצת בבא קמא קטו א, בשם רבינו יהונתן)^[16].

ליקר את השער

אף על פי שיותר משליש משל הקדוש ברוך הוא, אין לו להעלות יותר משליש אם על ידי זה יתייקר השער של האתרוגים הכשרים שאינם כל כך מהודרים (שו"ת מבי"ט ג מט).

אתרוג הקהל

הידור מצוה מוטל על העשירים יותר מעל העניים, ולכן במקום שאין אתרוגים מצויים וקונים כל הקהל אתרוג בשותפות, גובים את המעות לפי ממון (שו"ת מהרי"ל י; רמ"א או"ח תרנח ט).

ברכה על הידור

בנרות חנוכה

מי שהדליק נרות חנוכה וטעה במספר הימים והחסיר נר אחד ממספר הנרות, לאחר שנזכר ומדליק את הנר הנוסף, נחלקו האחרונים אם יכול לברך על הנר הנוסף, או שאין מברכים על הדור מצוה:

• יש אומרים שאינו חוזר ומברך עליו, מפני שכבר קיים את עיקר המצוה, והנוסף אינו אלא משום הידור (ראה לעיל: ההידורים. וראה ערך נר חנוכה), ואין מברכים ברכת המצות על הידור מצוה (פרי חדש או"ח תרעב ב), שאינו יכול לומר עליו וציונו (ראה פרי מגדים אשל אברהם ומחצית השקל או"ח תרעו בהקדמה).

והוא הדין במי שלא היה לו שמן אלא לנר אחד ובירך עליו, ואחר כך נזדמן לו שמן לנרות הנוספים משום הידור, שאינו מברך עליהם (ברכי יוסף או"ח תרעא סק"ג, בשם הר"א מזרחי והר"א נחום, והובא בשערי תשובה שם סק"ב).

וכן כששכח ולא בירך קודם ההדלקה, ונזכר לאחר שכבר הדליק את הנר הראשון, אינו מברך עליו (שו"ת רעק"א ב יג, לדעת הפר"ח; פרי מגדים משבצות זהב או"ח תרעא סק"א).

אלא שיש סוברים שאף על פי שעל הידור מצוה בלבד אין לברך, מכל מקום כל זמן שעוסק עדיין בהידור מצוה יש לו לברך (שו"ת הלכות קטנות א ג, והביאו בשערי תשובה תרעו סק"ה), דהיינו כל זמן שהוא עוסק בהדלקת שאר הנרות, ולא גמר להדליק את כולם (שערי תשובה שם; שו"ת כתב סופר או"ח קלה).

• ויש חולקים וסוברים שמברכים ברכת המצות אף על הנרות שמשום הידור מצוה בלבד, אם לא בירך קודם על הדלקת הנר הראשון (אליה רבה או"ח תרעב ז; פרי מגדים משבצות זהב או"ח תרעו סק"ב; שו"ת רעק"א ב יג, לדעת ארחות חיים); או כשבשעת הברכה היה לו שמן רק לנר אחד, ולא העלה על דעתו שיביאו לו עוד שמן (אליה רבה ופרי מגדים שם). אלא שאם בירך קודם ההדלקה וטעה והחסיר ממספר הנרות, אינו חוזר ומברך כשמדליק את השאר מפני שברכתו הראשונה פוטרת אותם (ארחות חיים חנוכה י, והובא בבית יוסף ומגן אברהם או"ח תרעו), וכן כשהיה בדעתו בשעת ברכה שיזדמן לו אחר כך שמן גם לשאר הנרות - אינו חוזר ומברך (מגן אברהם תרנא ס"ק כה).

ביחס לשאר מצות

הידור והקדמה

הידור מצוה וזריזין מקדימין למצות - מצות הזריזות קודמת. ולכן לא יעכב אדם את המצוה בעבור זה שאמרה תורה זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות, שלא יאמר אדם כיון שיש לי טלית לקנות אמתין עד שיבוא לידי טלית יפה מאד, אלא יקנה מיד טלית אף על פי שאינו יפה כל כך.

וכן עיר שאין בה ספר תורה, ויש שם סופר שיודע לכתוב אבל אינו יודע לכתוב כל כך יפה כמו סופר אחר שלא יבוא כל כך בקרוב זמן, מוטב שיכתוב אותו המצוי מיד אף על פי שאינו כותב יפה, כי על זה נאמר: חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמֹר מִצְוֹתֶיךָ (תהלים קיט ס. ספר חסידים תתעח. וראה נשמת אדם סח א).

וכן כתבו האחרונים, שאם יכול לקיים עכשיו נטילת לולב בארבעה מינים כשרים, ואינם כל כך מהודרים, לא ישהה עד שיביאו לפניו ארבעה מינים מהודרים יותר, אלא אם כן ברור לו שאחר כך בודאי יהיו לו מהודרים יותר - שימתין (שבות יעקב א לד).

בזוי והידור

בביזוי מצוה והידור מצוה, כגון שהתחיל להתעסק במצוה, ואחר כך נזדמן לו לקיימה בהידור יותר, שאם יקיים ההידור יהיה ביזוי למצוה הקודמת, כמו מי שהדביק לכותל נרות שעוה למצות נר חנוכה, ובעוד שהוא עוסק בהם הביאו לו שמן זית, נחלקו האחרונים מה מהם נדחה:

יש סוברים שהידור מצוה של שמן זית (ראה ערך נר חנוכה) אינו דוחה את האיסור של בזוי מצוה של הנרות הראשונים (שבות יעקב א לז); ויש חולקים וסוברים שאיסור ביזוי מצוה נדחה מפני הידור מצוה; או שאין בזה משום ביזוי מצוה כשמניחה בשביל לקיים המצוה בהידור (שו"ת חכם צבי מה).

הידור ובל תשחית

אין איסור בל תשחית במקום הידור מצוה. כגון אם כתב אדם ספר יפה, וכתב דף שאינו יפה כל כך כשאר הדפים, אף על פי שאין בו טעות, אם רוצה יסיר את הדף ויגנוז ויכתוב אחר יפה, ואינו עובר משום בל תשחית, שלכך נאמר זה אלי ואנוהו (ספר חסידים תתעט. וראה ערך בל תשחית). ואפילו לדעת הסוברים שאין הידור מצוה דוחה איסור ביזוי מצוה, והרי כאן יש ביזוי לאותו דף שגונזו, בספר תורה כשדף אחד משונה משאר הדפים הרי כל הספר כמנומר, ולכן הדבר מותר (שבות יעקב ב ל)^[17].

הידור ושליחות

מצוה בו יותר מבשלוחו והידור מצוה, כגון מי שיכול לכתוב ספר תורה בעצמו, אבל אין כתבו מהודר כל כך, ויכול לשכור סופר שיכתוב בהידור יותר - נסתפקו האחרונים איזה מהם עדיף (ראה חיי אדם סח ז).

הידור ועיקר מצוה

הידור מצוה שלו, ועיקר מצוה של חברו - עיקר המצוה של חברו קודם. כגון מי שיש לו שמן בצמצום לנר חנוכה, ולחברו אין כלום, מוטב שידליק בכל לילה נר אחד בלבד ויתן גם לחברו, מכיון שמן הדין אין צריך אלא נר אחד, והשאר הם משום הידור (מגן אברהם תרעא סק"א, ומחצית השקל שם).

הערות שוליים