מיקרופדיה תלמודית:דרך ארץ

הגדרה^[1] - הנהגות האדם במידות ומוסר בינו לבין עצמו ובינו לחברו

'דרך ארץ' בתלמוד וראשונים מובנו התחברות עם בני אדם בנחת ומוסר (פירוש המשניות לרמב"ם קדושין סו א), תרבות (מחזור ויטרי אבות ג יז), ישובו של עולם (ראה קדושין מ ב ועוד), מלאכה ומשא ומתן (ראה אבות ב ב, שם ג ה, ברכות לה ב ועוד), נוהג טבעי (ראה יומא עד ב) וכיוצא^[2].

לגבי מצוות לימוד ענייני דרך ארץ, יש מהאחרונים שכתב שאף על פי שיש צורך בלימוד ענייני דרך ארץ, לא נחשב כלימוד תורה (תורת הבית לחפץ חיים תחילת פרק ב); ויש מי שכתב שאדרבה, בעניינים אלו הלימוד חשוב אף יותר מן המעשה עצמו (אורות התורה ח ו).

חובת דרך ארץ

שבחי דרך ארץ

חכמים הפליגו בשבח דרך ארץ, ואמרו: איזו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה, הוי אומר: דרך ארץ, שנאמר: בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ (משלי ג ו. ברכות סג א).

דרך ארץ קדמה לתורה עשרים וששה דורות (ויקרא רבה ט); אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה (אבות ג יז); שלולא מצות התורה, המעירות אותו על כך, אינו שלם במידות של דרך ארץ, וכן יתקן עצמו תחילה במוסר ודרך ארץ בכדי לקבל שלמות ממצות התורה (מאירי אבות שם).

שאין בו דרך ארץ

כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ - בנחת ובמוסר (פירוש המשניות לרמב"ם שם) - אינו מן הישוב (קדושין מ ב), שאין תועלת בו בישוב העולם (פירוש המשנית לרמב"ם), ופסול לעדות מדבריהם (קדושין מ ב; רמב"ם עדות יא א; טוש"ע חושן משפט לד יז), והרי זה בחזקת רשע (רמב"ם שם), וצריך לדור הנאה ממנו משום שמושבו מושב לצים (קדושין מא א).

ומאידך אין מוסרים עדות אלא למי שהוחזק עוסק במצות ובגמילות חסדים, ונוהג בדרכי הישרים, ויש בו דרך ארץ, אף על פי שהוא עם הארץ, ואינו לא במקרא ולא במשנה (רמב"ם שם ב; טוש"ע שם. וראה ערך פסולי עדות, וערך עם הארץ).

בבן נח

אף בן נח חייב בהנהגת דרך ארץ, ואם באה תקלה על ידו על ידי זה שהיה לו ללמוד דרך ארץ ולא למד - חייב מיתה (בבא קמא צב א, ורש"י ד"ה שהיה. וראה ערך בן נח).

בדיבור

שתיקה

לעולם ירבה אדם בשתיקה (אבות א יז, ושם ג יג; רמב"ם דעות ב ד), שיפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטפשים (פסחים צט א, על פי משלי יז כח), ולא ידבר אלא או בדברי חכמה, או בדברים שצריך להם לחיי גופו, ואפילו בצרכי הגוף לא ירבה אדם דברים, וכן בדברי תורה ובדברי חכמה יהיו דברי האדם מועטים וענייניהם מרובים (רמב"ם שם, על פי פסחים ג ב).

בנחת

תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דיבורו כבהמות וחיות, ולא יגביה קולו ביותר, אלא דיבורו בנחת עם כל הבריות (רמב"ם דעות ה ז, על פי יומא פו א), וכשידבר בנחת יזהר שלא יתרחק עד שיראה כדברי גסי הרוח (רמב"ם שם. וראה ערך גאוה), ומספר בשבח חברו ולא בגנותו כלל (רמב"ם שם, וראה קדושין שם כל הפוסל כו').

אמיתות

לא ישנה בדיבורו, ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיוצא בהם, כללו של דבר אינו מדבר אלא בדברי חכמה או בגמילות חסדים וכיוצא בהם (רמב"ם דעות ה ז, על פי יבמות סה ב), ולא ידבר אחד בלב ואחד בפה (פסחים קיג ב; רמב"ם דעות ב ו).

למד לשונך לומר איני יודע, שמא תהא נאחז ונכשל בדבריך (מסכת דרך ארץ ב א; ברכות ד א, ורש"י) בענייני העולם, אבל בדברי תורה צריך לומר מה שיודע להורות לאחרים (תוספות קדושין ל א ד"ה אל. וראה ערך תלמוד תורה).

תן דעתך ותדון את דבריך עד שלא תוציאם מפיך (דרך ארץ א ל).

לתועלת

כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע (יבמות סה ב; רמב"ם דעות ב ד, וראה ערך תוכחה).

אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע, שסופו להישמע (הלל הזקן באבות ב ד) - יש מפרשים אל תאמר דבר סוד, שסופו לישמע שאתה גילית את הסוד (רש"י שם); ויש מפרשים, שלא יהיו דבריך צריכים לפירוש והסתכלות יתרה בכדי שיבינם השומע (פירוש המשניות לרמב"ם אבות שם).

לשון נקיה

לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, ולעולם יספר אדם בלשון נקיה (פסחים ג א) כשהלשונות שוות, אבל כשלשון אחת ארוכה יותר מהשניה - ידבר בלשון הקצרה (פסחים שם ב).

שבעה דברים מנו חכמים בחכם, וחילופיהם בגולם: החכם אינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כענין ומשיב כהלכה, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת (אבות ה ז. וראה ערך תלמיד חכם).

ואף בענייני העולם נאמר: וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ (איוב לג ג. פסחים שם), שאפילו בדברי חול ובשיחת עסקי העולם חייב אדם לבחור בדבריו לשון מכובדת ונקיה, ולהניח לשון שאינה של כבוד, גם כי איננה מגונה (שערי תשובה לרבנו יונה ג רל).

שאלת שלום

יהא אדם מקדים שלום לכל אדם (אבות ד טו; רמב"ם דעות ה ז), ויהא מרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם, ואפילו עם נכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה, ויהא מקובל על הבריות (ברכות יז א). ויש שכתבו שממידת דרך ארץ כשאדם מקדים לו שלום, שיכפיל לו שלום (מהרש"א ברכות ו ב, על פי גיטין סב א), וכל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום, יקדים לו שלום; ואם נתן לו ולא החזיר, נקרא גזלן (ברכות ו ב).

הנפטר מחברו לא יאמר לו לך בשלום, אלא לך לשלום (ברכות סד א; מועד קטן כט א). יש מהראשונים כתבו שכל זה לבני אדם המקפידים, אבל למי שאינו מקפיד אין הדבר מזיק כלום (נמוקי יוסף מועד קטן שם).

בא אדם מן הדרך, שואלים לו שלום, וכן בשחרית ובערבית (רבה ותנחומא תחילת פינחס). הרואה את חברו חורש או זורע, אומר לו תחזקנה ידיך וכיוצא בזה (גיטין סב א ורש"י).

לימדה תורה דרך ארץ שישאל אדם בשלום בעלת האכסניא, ששואל לבעלה מה שלום הגברת, וכן ישאל לאשה על האיש (בראשית רבה מח טו; רש"י בראשית יח ט). וכל זה ממוסר ודרך ארץ שהתורה ציותה בכך כדי להרבות האהבה והחברה בישראל (כד הקמח לרבנו בחיי אות שלום).

באכילה ושתייה

בביתו

לא יאכל אדם בשוק (ברייתא בקדושין מ ב), ודוקא פת וכל דבר הנראה כרעבתנות, אבל לא שאר דברים (מסכת כלה רבתי י; רבנו תם בתוספות קדושין שם ד"ה ויש אומרים)^[3]; ויש מפרשים דוקא שאוכל בפני כל העם, אבל לא באוכל בשוק שאין בו אלא קצת עוברים ושבים (כסף משנה עדות יא ה).

תלמיד חכם לעולם לא יאכל אלא בביתו על שולחנו, ולא יאכל בחנות ולא בשוק, אפילו שאר דברים מלבד פת, ואפילו בפני קצת עוברים ושבים, אלא מפני צורך גדול כדי שלא יתגנה על הבריות (רמב"ם דעות ה ב, ראה תוספות וכסף משנה שם).

לעולם יאכל אדם וישתה פחות מן הראוי לו לפי ממונו (חולין פד ב: רמב"ם דעות ה י).

לא יאכל אדם בשר אלא בלילה (יומא עה ב).

רעבתנות

לא יראה אדם עצמו על הבריות כרעבתן (רש"י ביצה כה ב ד"ה כדתניא), ולא יאכל דרך רעבתנות (טור ורמ"א בשו"ע אורח חיים קע ט):

לא יאכל אדם בשר קודם הפשט וניתוח (ביצה כה א), שדומה לרעבתן (רש"י שם ב, וראה מאירי).

וכן לא יאכל אדם שום ובצל מראשו, אלא מעליו (ביצה שם; כלה רבתי ט ד; טוש"ע אורח חיים קע ט), ואם אכל - הרי זה גרגרן (ביצה שם; טוש"ע שם)^[4].

וכן לא ישתה אדם כוסו בבת אחת, ואם שתה הרי זה גרגרן (ביצה שם, ופסחים פו ב; טוש"ע קע ח), ודוקא כוס גדול, אבל כוס קטן שותהו בבת אחת (פסחים שם; בית יוסף ורמ"א אורח חיים שם).

לא יאכל אדם בכל אצבעותיו, מפני שנראה כגרגרן, ולא יכניס ידו לתוך פיו כדי לדחוף המאכל לפיו, שנראה כגרגרן (כלה רבתי ט ד).

לא יאחז אדם פרוסה גדולה כביצה ויאכל, ואם אכל הרי זה גרגרן (דרך ארץ, פרקי בן עזאי ד ה; טוש"ע קע ז).

תלמיד חכם לא יאכל מעומד, ולא ילקק באצבעותיו (דרך ארץ ד א).

לא יטול אדם את הכלי לשתות ופיו מלא, ולא יטול את הכלי ביד ואצבעותיו מלוכלכות ברוטב (כלה רבתי ט ו).

בפני חברו

לא ישוך אדם מפרוסה ויחזירנה לקערה (תוספתא ברכות (ליברמן) ה ח), או על גבי השולחן (טוש"ע קע י), וכן לא ישוך אדם מן הפרוסה ויתננה לחברו, לפי שאין דעות הבריות שוות (טוש"ע שם טו).

ולא ישתה מן הכוס ויתננו לחברו (תוספתא ברכות ה ט; טוש"ע שם טז).

לא ילקט פרורים ויניח על גבי השולחן, מפני שהוא מטריד דעתו של חברו (דרך ארץ, פרקי בן עזאי ד א; טוש"ע שם טו).

כשאוכל בשר אין נושך בפה ואוכל, אלא חותך ואוכל (בראשית רבה עד ב).

שנים שהיו יושבים על שולחן אחד, הגדול שבהם שולח יד תחילה, ואחר כך הקטן, ואם שלח הרי זה גרגרן (דרך ארץ, פרקי בן עזאי ה א; טוש"ע אורח חיים קע יב), ואפילו כל אחד קערה שלו לפניו, או במיני פירות שיש לכל אחד לפניו (ב"ח ומג"א שם ס"ק יז).

לא יהא אדם כעסן ורגזן בשעת אכילתו (כלה רבתי ט ג; טוש"ע קע ו).

לא יהא אדם מיסב בפני מי שגדול ממנו (דרך ארץ ה ג. וראה ערך הסבה בנוגע לליל פסח).

בא לשתות ברבים, הופך פניו לצד אחר ושותה (דרך ארץ ה ג; בכורות מד ב).

עבדיו ובהמתו

ממידת החסידות ודרכי החכמה שמרחם אדם על עבדו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה, וחכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל שהיו אוכלים (רמב"ם עבדים ט ח, על פי ירושלמי בבא קמא ח ד), ומקדימים מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמם (רמב"ם שם. ברכות מ א)^[5].

דרך ארץ לזרוק בשר חי לכלב, ולא יזרוק לפניו אלא חתיכה קטנה כבדל אזנו, ומיד יגרשו במקל שלא יהא מרגילו אצלו (שבת קנה ב ורש"י), ודוקא בשדה, אבל בעיר לא יתן לו כלום אם הכלב אינו שלו, שמא יתרגל אצלו ויפסידו (שם ורש"י).

אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ (דברים יא טו), ואחר כך: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ (שם. ברכות מ א וש"נ)^[6]. ודוקא לאכול, אבל לשתות, אדם קודם לבהמה, שכן נאמר: וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה (בראשית כד יד).

שיעורו

ממידת המן, ששיעורה עשירית האיפה, למדו חכמים: האוכל כמידה זו הרי זה בריא ומבורך; יתר על כן – רעבתן; פחות מכאן - מקולקל במעיו (עירובין פג ב)^[7].

בלבוש

ערכו

לעולם ילבש אדם ויתכסה כראוי לו לפי ממונו (חולין פד ב; רמב"ם דעות ה י), ולא ילבש בגדים שדמיהם יקרים וממהרים לכלות (בבא מציעא נב א ורש"י).

לא ימכור בגדיו לעשות בהם מסחר (יבמות סג א).

לעולם ימכור אדם קירות ביתו ויקח מנעלים לרגליו (שבת קכט א, וראה שם קנב א, ופסחים קיב א).

כשלובש בגדיו ידקדק ללבשם כדרכם שלא יהפוך הפנימי לחוץ, ויראו התפירות ואמרי החלוק, ויתגנה בעיני הבריות (טוש"ע אורח חיים ב ג, על פי שבת קיד א).

אופיו

מלבוש תלמיד חכם הוא מלבוש נאה ונקי, ואסור לו שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהם (רמב"ם דעות ה ט, על פי שבת קיד א).

לא ילבש לא מלבוש מלכים ולא מלבוש עניים, אלא בגדים בינוניים נאים (רמב"ם שם).

לא ילבש בגדים קלים שבשרו נראה מתחת מדיו (רמב"ם שם, ראה יומא לה ב, ובבא בתרא נז ב), לא יהיו בגדיו סחובים על הארץ, אלא עד עקבו ובית יד שלו עד ראשי אצבעותיו (רמב"ם שם).

לא ינעל מנעלים מטולאים טלאי על גבי טלאי בימות החמה, אבל בימות הגשמים מותר אם היה עני (ברכות מג ב; רמב"ם דעות ה ט).

בשוק

אל יתיר אדם מנעליו ויצא לשוק, שזה מדרכי גסי הרוח (דרך ארץ, פרק היוצא טו).

המהלך ערום בשוק, אין לך משוקץ ומתועב לפני המקום יותר ממנו (יבמות סג ב), ומהאנשים הבזוים הפסולים לעדות הם אלו שהולכים ערומים בשוק, ואפילו בעת שהוא עסוק במלאכה מנוולת וכיוצא בזה (רמב"ם עדות יא ג; טוש"ע חושן משפט לד יח. וראה ערך פסולי עדות).

לימדך תורה דרך ארץ בגדים שבישל בהם קדרה לרבו, אל ימזוג בהם כוס לרבו (שבת קיד א וש"נ).

דרך בני אדם כשהולך למקום שאין מכירים אותו, לובש בגדים החשובים יותר, ודרך משל אמרו: בעירי אני מתכבד בשמי, ובמקום שאינו עירי כבודי תלוי בשמלתי (שבת קמה ב ורש"י), ור' יוחנן היה קורא לבגדיו מכבדיו (שבת קיג ב וש"נ). ואמרו: כבודו של אדם - כסותו (תנחומא צו ב).

כל המבזה את הבגדים, סוף אינו נהנה מהם (ברכות סב ב).

ממידת דרך ארץ שלא ישלח חלוקו ללבן לבעלת האכסניא, שמא תראה דבר מגונה ויתגנה (שבת קמ ב, ורש"י).

בהליכה

גנאי הוא לתלמיד חכם שילך בקומה זקופה ואינו דרך ארץ (ברכות מג ב, ראה דקדוקי סופרים; רמב"ם דעות ה ח)^[8].

לא ילך תלמיד חכם בגרון נטוי, ולא ילך עקב בצד גודל בנחת, כמו הנשים וגסי הרוח, ולא ירוץ ברשות הרבים כמנהג המשוגעים (רמב"ם שם).

לא יכפוף קומתו כבעלי חטוטרת, אלא מסתכל למטה כמו שהוא עומד בתפלה (רמב"ם שם), ומהלך בשוק כאדם שהוא טרוד בעסקיו.

המהלך לימין רבו וכנגד רבו, הרי זה בור; אחורי רבו, הרי זה מגסי הרוח (יומא לז א).

בדרכים

לעולם יכנס אדם לעיר בעוד החמה זורחת, ולמחר ימתין עד הנץ החמה ויצא (פסחים ב א ורש"י).

היוצא לדרך יחידי מתחייב בנפשו מפני הליסטים וכמה פגעים רעים (אבות ג ד, ורע"ב שם).

המהלך בדרך אל יאכל יותר משני רעבון (תענית י ב), שלא יתחלחלו מעיו ברוב אכילתו מפני טורח הדרך, או שמא יחסרו לו מזונות אחר כך (שם ורש"י).

המהלך בדרך לא יעמיק עיון בדבר הלכה, אבל צריך הוא ללמוד דבר שאינו צריך עיון, ואם יושב בעגלה ואיש אחר מנהיג הסוסים, מותר אף לעיין (תענית י ב ורש"י; מג"א קי ס"ק י).

ההולך לארץ אחרת, אף על פי שיש בידו צרכיו, לא יאכל ממה שבידו, אלא שלו יהא מונח ויקנה מן החנווני, כדי להנות את אושפיזו (תנחומא חוקת יב, ובמדבר רבה יט טז. וראה רש"י במדבר כ יז).

כשמהלך בשבילי העיר הפונים לשדות אינו דרך ארץ להסתכל בצדדים, שמא יושבות שם נשים (ברכות סב ב).

בא לעיר - אל יכנס פתאום (בראשית רבה כה; ויקרא רבה כא).

דרך העולם כשאדם חשוב בא לעיר, צריך להודיע לאושפיזו פלוני בא אליך (מדרש שכל טוב בראשית מו כח).

נכנס לעיר יתנהג בנימוסיה ובמנהגיה, שלא ישנה אדם ממנהג המדינה (בבא מציעא פו ב; בראשית רבה מח יד).

הנפטר מרבו צריך ליטול ממנו רשות (דרך ארץ, פרקי בן עזאי ב ג), ואפילו גדול מקטן (בראשית רבה מז ו).

המלוה את חברו היוצא לדרך, היוצא נוטל רשות ופונה, והמלוה עומד; ואם רואה היוצא לדרך שטורח על המלווים ללוותו, יאמר להם שובו, והם עומדים והוא פונה משם (ספר חסידים מכת"י פארמא סימן תתעח).

לא יהלך אדם בדרך אחורי אשתו (ברכות סא א; עירובין יח ב)^[9].

במלאכה ומשא ומתן

לימדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית, ויטע כרם, ואחר כך ישא אשה, שנאמר: מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ וגו', וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ וגו', וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ (דברים כ ה - ז). וראשונים כתבו: דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה (סוטה מד א; רמב"ם דעות ה יא).

תלמוד תורה ודרך ארץ

מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא (רמב"ם תלמוד תורה ג יא, על פי ברכות ח א), ואמרו: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים (ברכות שם. וראה פירוש המשניות לרמב"ם אבות ד ה), ולעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות, ומוטב לפשוט עור בהמות נבלות ולא יאמר לעם חכם גדול אני פרנסוני (רמב"ם מתנות עניים י יח, על פי פסחים קיג א)^[10].

והפליגו חכמים הרבה בשבח המלאכה, ואמרו: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים ל יט) - זו אומנות (ירושלמי פאה א א), וכן: וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם (שמות יח כ) - זה בית חייהם (בבא מציעא ל ב) ללמוד להם אומנות להתפרנס בו (רש"י שם), וכן אמרו: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון (אבות ב ב). ואמרו: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה (נדרים מט ב), וכן אמרו: אהב את המלאכה, ושנא את הרבנות (אבות א י). וגדולי חכמי ישראל היו מהם חוטבי עצים ומהם שואבי מים (רמב"ם תלמוד תורה א ט, וראה כסף משנה שם, ופירוש המשניות לרמב"ם אבות ד ה, ושו"ת הריב"ש קנג שהלל היה חוטב עצים, וראה יומא לה ב אבל לא נזכר שם חטיבת עצים. וראה כתובות קה א ברב הונא שהיה שואב מים), וכן היו מהם עוסקים בכמה מלאכות אחרות^[11].

נחלקו תנאים: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ (יהושע א ח) - יכול דברים ככתבם, שלא יעסוק בדרך ארץ, תלמוד לומר: וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ (דברים יא יד) - הנהג בהם מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל; ר' שמעון בן יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה. ואמרו: הרבה עשו כרבי ישמעאל, ועלתה בידם, כר' שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם (ברכות לה ב ורש"י. וראה טוש"ע אורח חיים קנו א, ורמ"א רמו כא. וראה ערך תלמוד תורה).

ויהיה אדם ממעט בעסק ועוסק בתורה (אבות ד י; רמב"ם דעות ב ז. וראה ערך תלמוד תורה); ולא יהיה נבהל להון, ולא בטל ממלאכה (רמב"ם דעות שם), שהבטלה מביאה לידי שעמום (כתובות נט ב באשה).

איזו אומנות

ואף לבנו חייב אדם ללמד אומנות (ברייתא בקדושין כט א, ושם ל ב), ואם לימדו לעשות סחורה, אף זה הרי לימדו חיים (גמרא שם ורש"י); ר' יהודה אומר כל מי שאינו מלמדו אומנות, כאילו מלמדו ליסטות (ברייתא שם כט א), שאם יחסר לחמו ילך בפרשת דרכים וילסטם את הבריות (רש"י שם), אבל מסחר לא (גמרא שם לדעת ר' יהודה), שאם אין לו במה לעשות סחורה, עומד ומלסטם (רש"י). הלכה כתנא קמא (קרבן נתנאל על הרא"ש שם; מג"א סוף קנו). ולעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה (קדושין פב א).

ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו, שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות, שאין עניות מן האומנות, ואין עשירות מן האומנות, אלא הכל לפי זכותו (קדושין פב א; נדה ע ב).

אין כל האומניות שוות, אין לך פחותה מהן יותר מעבודת האדמה, ולעסוק בסחורה טוב יותר להרויח מעסק בקרקע לצורך סחורה, אבל לצורך אכילתו ומזונותיו ראוי לו לאדם להתעסק בעבודת הקרקע וזריעתה, שלא יצטרך ליקח תבואה מן השוק (יבמות סג א).

במשא ומתן

משאו ומתנו של אדם יהא באמונה ובנחת עם הבריות (יומא פו א, ראה הגהות הב"ח שם; נדה ע ב; רמב"ם דעות ה יג).

ירא שמים מדקדק בחשבון, וממידת חסידות לוותר משהו (שבת קכ א ורש"י; רמב"ם שם).

יתרחק אדם שלא יעשה לא ערב ולא קבלן (ברייתא ביבמות קט א; רמב"ם שם), ושלא יקבל פקדון מבן עירו, שרגיל אצלו, ויטול את שלו ויחזור ויתבענו (יבמות שם ב ורש"י), ולא יבוא בהרשאה (רמב"ם שם, על פי שבועות לא א. וראה ערך הרשאה).

ולא^[12] יחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה, כדי שיעמוד בדיבורו ולא ישנהו (רמב"ם שם), ולא יעמוד על המקח בשעה שאין לו דמים (פסחים קיב ב; בבא מציעא נח ב).

לא תהא מוכר אלא לעמיתך, ולא תהיה קונה אלא מיד עמיתך (פסיקתא זוטרתי ויקרא כה יד, רש"י ויקרא שם).

שמירת ממונו

לא יהא אדם נותן כל ממונו בזוית אחת, שאם יאבד או יבואו שודדים לא יקחו הכל ביחד (בראשית רבה עו, ויפה תואר שם, וראה רמב"ן בראשית לב ח).

לעולם יהא כספו של אדם מצוי בידו (בבא מציעא מב א), ולא יפקידנו לאחרים במקום אחר, שאם תזדמן לו סחורה להרויח או ריוח הבא פתאום, יהיה כסף מזומן לו (רש"י שם).

לעולם ישלש אדם את מעותיו, שליש בקרקע^[13], ושליש בפרקמטיא, ושליש תחת ידו (בבא מציעא מב ב).

אם רואה אדם שסחורה בזול, יקפוץ ויקנה ממנה ויאסוף, שסופה להתייקר (בר קפרא ברכות סג א. וראה ערוך ע' קפץ).

אם יש לו מעות ואין דעתו עליהן לסחורה, יהא קופץ ולוקח קרקע מהן עד שלא יתעכלו המעות (מאירי יבמות סג א, בפירוש דברי הגמרא שם קפוץ זבין ארעא).

אין אדם רשאי למכור את שדהו וליקח לו בהמה או כלים או בית אלא אם כן העני, ולא בית - ויקנה מטלטלין, אבל מוכר הוא מטלטלין וקונה שדה, כללו של דבר ישים מגמתו להצליח נכסיו ולהחליף הכלה בקיים, ולא תהיה כונתו ליהנות מעט לפי שעה, או ליהנות מעט ויפסיד הרבה (רמב"ם דעות ה יב).

העוסק בסחורה ראוי לו להיזהר שלא להתעסק בסחורות שיש להן המייה גדולה ושכר מועט, לפי ששולטת בהם עין הרע, וכן התגרים שיושבים ומוכרים בשוק ועין הכל שולטת בהם אין רואים סימן ברכה לעולם (פסחים נ ב, רש"י ומאירי שם).

המצפה לשכר אשתו, כגון שהולכת עם מאזנים בשוק להשכיר לשקול לכל הצריך, ומתבזה על שכר מועט, אינו רואה סימן ברכה לעולם^[14]; אבל מה שעושה בביתה ומוכרת הרי זה משובח (פסחים שם, ורש"י ומאירי).

בביתו

כיבוד אשתו

לעולם יהא אדם מכבד אשתו ובניו יותר מכפי יכלתו (חולין פד ב ורש"י; רמב"ם דעות ה י); יהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו (רמב"ם אישות טו יט, ראה יבמות סב ב)^[15].

לימדה תורה דרך ארץ שלא ילמד אדם את בנו בשר ויין, אלא ילמדם להסתפק במזונות קלים (חולין פד א ורש"י).

בחינוך

ויהא אדם עלוב ואהוב לאנשי ביתו (דרך ארץ א א), שיהא וותרן בתוך ביתו, נשפך יין יהא וותרן, וכן נקרעה כסותו יהא וותרן (במדבר רבה ט ב), ואל יטיל אדם אימה יתרה בתוך ביתו (גיטין ו ב; רמב"ם אישות טו יט), ויהיה דיבורו עם אשתו בנחת, ולא יהיה עצב ולא רגזן (רמב"ם שם).

ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי ליסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו, והוא אינו כועס (רמב"ם דעות ב ג, ראה שבת קה ב). ומכל מקום ראוי לכל חכם שלא ירגיל עצמו בכך, שלא ילמדו ממנו אנשים שאינם מהוגנים (מאירי שם).

אם חטא תינוק באיזה דבר אל יפחידו באזנו, כדרך שמכים התינוקות ומושכים אותם באזניהם, אלא מלקהו מיד או שותק, ולא אומר כלום (שמחות ב; רא"ש מועד קטן ג צה).

ואסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק על כבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול (רמב"ם ממרים ו ח, על פי מועד קטן יז א), ולא יכביד על בניו קטנים, פחותים משש עשרה או שמונה עשרה בתוכחות, שמא יבעטו (קדושין ל א, לפירוש שני ברש"י שם ד"ה משיתסר). ואמרו: יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת (סוטה מז א וש"נ) - תינוק - פן יברח ויאבד את עצמו, ואשה - דעתה קלה ואם ירדפוה תצא לתרבות רעה (רש"י שם).

עם אשתו ובניו

לא יאמר אדם לתינוק אתן לך משהו, ואחר כך לא יתן, מפני שיבוא ללמדו שקר (סוכה מו ב).

לעולם לא ישנה אדם בנו בין הבנים אפילו בדבר מועט, שלא יבואו לידי תחרות וקנאה, כאחי יוסף על יוסף (שבת י ב; רמב"ם נחלות ו יג).

מנעו בניכם מן ההגיון (ברכות כח ב), היינו משיחת ילדים (רש"י שם בלשון שני. וראה ערך תלמוד תורה פירושים אחרים בהגיון זה); וכן אחד מן הדברים המוציאים את האדם מן העולם הוא שיחת ילדים (אבות ג י).

כשאדם מלמד את בנו, לא ילמדו אלא בספר מוגה, שטעות כיון שנכנסה – נכנסה, וקשה להוציאה (פסחים קיב א. וראה ערך תלמוד תורה).

לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין הברכה מצויה אלא בשביל אשתו, ורבא היה מצוה לבני עירו: כבדו נשותיכם בשביל שתתעשרו (בבא מציעא נט א).

ולעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שלא לצערה בדברים, שמתוך שדמעתה מצויה - אונאתה קרובה להיפרע (בבא מציעא שם ורש"י; טוש"ע חושן משפט רכח יב. וראה ערך אונאת דברים).

אדם ישמע לעצת אשתו בענייני הבית, ויש אומרים בענייני העולם, מלבד בענייני שמים שלא ישמע לה (בבא מציעא שם).

ילמד כל אדם דרך ארץ מאברהם אבינו שנשא אשה בנערותו והוליד בנים, וחזר ולקח אשה בזקנתו (מדרש הגדול בראשית כה א. וראה ערך פריה ורביה שיש בזה גם מצוה של פריה ורביה, וראה יבמות סב ב).

בעוד ידך תקיפה על בנך, קודם שיגדיל ולא יקבל תוכחות, השיאו אשה (קדושין ל א, לפירוש א ברש"י שם), ונחלקו בדבר אם זמן זה הוא משש עשרה ועד עשרים ושתים, או משמונה עשרה ועד עשרים וארבע (קדושין שם. וראה ערך אב (א) על החיוב שעל האב להשיא אשה לבנו); ובבתו אמרו: בתך בגרה, שחרר עבדך ותן לה (פסחים קיג א, ריב"ל בשם אנשי ירושלים. וראה ערך אב (א)).

דרך ארץ כשיוצאים מבית הכנסת שהוא נושק לאביו ולאמו ולגדול ממנו בפס ידיו דרך כבוד (עבודה זרה יז א, ברש"י ד"ה אבי חדייהו).

אם באו קרובים להתארח אצלו, יטפל בהם עד חדש ימים (בראשית רבה ע).

לעולם אל ירבה אדם רעים בתוך ביתו (ברכות סג א), וכן אמרו: מנע רבים מתוך ביתך, ולא הכל תביא ביתך, רבים יהיו דורשי שלומך גלה סוד לאחד מאלף (יבמות סג ב).

ואל ימנה אדם אפוטרופוס בתוך ביתו (ברכות שם; רמב"ם איסורי ביאה. וראה ערך אפוטרופוס).

יזהר אדם שלא להוציא הוצאה יתרה שלא לצורך, ובפרט בהוצאת בנין שהיא הוצאה יתרה (יבמות סג א).

מי שעושה טרקלין או בונה בית גדול עשר על עשר יעשה פתחו מן הצד ולא באמצע (בראשית רבה לא).

ביחסי אשה אל בעלה, ראה ערך בעל.

על דרך ארץ בין איש לאשתו, ראה ערך צניעות.

על דרך ארץ בבית הכסא ובבית המרחץ ראה ערך צניעות.

בין אדם לחברו

דיבוק חברים

איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם, ר' יהושע אומר חבר טוב (אבות ב ט), שידבק האדם אל חבר טוב (רבנו יונה שם, בשם ראשונים), שיוכיחו כשרואה אותו עושה דבר שאינו הגון (פירוש הרע"ב שם); ויש מפרשים שיהא הוא חבר טוב לאיש אחר, ולהרגיל עצמו שתהא רוח של אחרים נוחה הימנו (רבנו יונה שם). וכן שנינו: וקנה לך חבר (אבות א ו), שצריך אדם שיקנה אוהב לעצמו שיתקן בו מעשיו וכל ענייניו, ואפילו אם יצטרך ליתן לו ממון עד שימשכנו לאהבתו (פירוש המשניות לרמב"ם שם, וכן כתב ברבנו יונה והר"ב שם וקנה אפילו בממון).

כבוד חבר ותלמיד

הי כבוד חברך חביב עליך כשלך (אבות ב י; רמב"ם דעות ו ג); יהי כבוד חברך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים (אבות ד יב. על מורא הרב ראה ערך כבוד הרב); יהיה ממון חברך חביב עליך כשלך (אבות ב יב; רמב"ם שם. וראה ערך אהבת ישראל); הוי אוהב את הבריות ומכבדן, העבר רצונך מפני רצון חברך (כלה רבתי ג יד), ואם עשית לחברך רע קימעא, יהא בעיניך הרבה, ואם עשית לחברך טובה הרבה, יהא בעיניך מעט, ואם עשה לך חברך טובה קמעא, יהא בעיניך הרבה, אם עשה לך רעה רבה, יהא בעיניך קמעא (אבות דרבי נתן פ א).

וכן תלמיד יהא חביב לפני רבו כמותו (מכילתא שם, וראה אדר"נ כז, וראה תורה שלמה שמות שם אות נג); וכן שנינו: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך (אבות ד יב)

שבחו של הזולת

צריך אדם לספר בשבח חברו (רמב"ם דעות ו ג), ולא בגנותו כלל (רמב"ם שם ה ז, בתלמיד חכם); אין אומרים שבחו של אדם בפניו (ספרי פסקא קב); לעולם אל יספר אדם בטובתו של חברו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו (בבא בתרא קסד ב; ערכין טז א) - יש מפרשים שלא ירבה בשבחו יותר מדאי (רש"י ערכין שם); ויש מפרשים שלא יספר בטובתו בפני שונאיו, שזה גורם להם שיספרו בגנותו, והרי זה אבק לשון הרע (רמב"ם דעות ז ד, וראה ערך לשון הרע).

כשהוא שומע טובתו של חברו יהא אומרה מפי אומרה, וכשהוא שומע רעתו של חברו יהא אומרה מפי אחרים (מדרש שמואל ז).

כל האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם (אבות ו ו; מגילה טו א).

הרוצה לדבר עם חברו דברים של גנאי מתחיל בדברים טובים וגומר בדבר שאינו לרצון לו (פרקי דרבי אליעזר כה).

היחס לזולת

לעולם יהא אדם יודע אצל מי הוא יושב, ואצל מי הוא עומד, ואצל מי מיסב, ואצל מי הוא מסיח, ואצל מי הוא חותם שטרותיו (סנהדרין כג א).

דרך ארץ שכל המבקש דבר מחברו, מפגיע בו שלש פעמים (מדרש הגדול בראשית מז כט).

אדם שחטא לחברו, דרך ארץ שיפייסו במשתה וביין (מהרש"א חידושי אגדות עירובין סה א).

לא ירצה אדם את חברו בשעת כעסו (אבות ד יח; ברכות ז א; רמב"ם דעות ה ז, בתלמיד ח) ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו (אבות שם; רמב"ם דעות שם בת"ח) ולא ישתדל לראותו בשעת קלקלתו (אבות שם; רמב"ם שם בתלמיד חכם), אלא יעלים עיניו ממנו (רמב"ם שם).

החושד בחברו בדבר שאין בו, צריך לפייסו, ולא עוד אלא שצריך לברכו (ברכות לא ב).

לא יאמר אדם דבר לחברו, אלא אם כן קוראהו (יומא ד ב).

שלשה שעומדים ואחד רוצה לדבר עם חברו סוד, לא יאמר לשני שילך, אלא מושך עצמו למי שרוצה לדבר עמו (ספרי במדבר יב ה, ראה זית רענן שם: זרע אברהם שם. וראה הגהות הגר"א).

נעשה אדם שליח לחברו ועשה שליחותו - ישיב תשובה לשולחו (מכילתא יתרו שם. וראה יומא עא א). כשהתשובה היא רעה, אין משיבים על הקלקלה (מגילה טו א).

אל תהי בז לכל אדם (אבות ד ג), ואפילו לאדם פחות ונקלה (רבנו יונה שם), ואל תהי מפליג לכל דבר (אבות שם) לומר רחוק הוא שיבוא עלי היזק מכך (רבנו יונה שם), שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום (אבות שם).

לעולם יהיו בני אדם חשובים לפניך כליסטים, והוי מכבדם כרבן גמליאל (דרך ארץ, פרקי בן עזאי ג ג)^[16], ודוקא בשאינו מכירו, אבל כשמכירו, והוא בדוק לו, אין לחשדו ולהיזהר ממנו, ואף בשאינו מכירו דוקא בלבו יחשדו, אבל לא בדיבור (כלה רבתי שם, ספר חסידים תתתס, תתתסא).

הוי זהיר מן היועצך להנאתו (סנהדרין עו ב ורש"י; דרך ארץ ז ב), וכן אל תקח עצה ממי שאתה חושדו (ספר חסידים קלג).

אל יכנס אדם פתאום לביתו (פסחים קיב א), וכל שכן לבית חברו (שם), אלא ישמיע קולו קודם שיכנס, שמא עושים איזה דבר של צניעות (רשב"ם פסחים שם, על פי בראשית רבה צה בר' יוחנן שהיה מכעכע קודם שיכנס), או דופק על הדלת (דרך ארץ, פרקי בן עזאי ג ב. וראה חולין צה ב טרף אבבא).

לא ירוק אדם בפני חברו (חגיגה ה א; כלה רבתי י), ולא יפלה בגדיו ברשות הרבים, מפני הכבוד (תוספתא שבת יז, וברייתא בשבת יב א) של העוברים, שלא ימאסו (רש"י שם), ועוד שלא להימאס עצמו בפני הרואים (מאירי שם), ולא יזרוק אותם אלא מוללם וזורקם, וזהו כבודו (גמרא שם); כיוצא בו, אין עושים אפיקטויזין - הקאה - ברשות הרבים, מפני הכבוד (שבת שם).

הוי דן את כל האדם לכף זכות (אבות א ו), שכשיהיה אדם שלא תדע בו אם צדיק הוא או רשע, ותראהו שיעשה מעשה או יאמר דבר שאם תפרשהו על דרך אחת יהיה טוב, ואם תפרשהו על דרך אחרת יהי רע, קח אותו על דרך הטוב ולא תחשוב בו רע (פירוש המשניות לרמב"ם שם; רבנו יונה שם), והדן את חברו לכף זכות, דנים אותו - מן השמים - לכף זכות (שבת קכז ב).

השואל מחברו חפץ, דרך ארץ שיבקש ממנו בלשון רכה, ואל ילחץ חברו אם אמר לאו, אלא ידין אותו לכף זכות (מנורת המאור ענעלאו ד עמ' 446).

כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו (אבות ג י), ולכן יהא אדם אהוב וחביב לכל, ויהיה עלוב ולא עולב, נרדף ולא רודף, ויסבול מאחרים (מנורת המאור ענעלאו ד עמ' 451).

לא יקניט לשום אדם, אפילו לעבדו ושפחתו, ויגמול חסד לכל, ואפילו למי שהרע לו (ראה לקוטי אמרים להרב יב בסופו), ויהיה דואג לצרת הבריות, ולא יהיה שמח לאיד (ראה אבות ד יט שמואל הקטן כו').

וכן היה הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום, ורודף שלום, אוהב את הבריות, ומקרבן לתורה (אבות א יב. וראה ערך הבאת שלום).

לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות (כתובות יז א. וראה רמב"ם דעות ו א), לא יהא ער בין הישנים ולא ישן בין הערים, ולא בוכה בין השוחקים ולא שוחק בין הבוכים, כללו של דבר אל ישנה אדם ממנהג הבריות (דרך ארץ ד ה).

לא יתכוין לישב בראש, אלא במקום שיזדמן לו, ואפילו הוא אדם גדול (מנורת המאור ענעלאו ד עמ' 427).

במידות ודעות

הדרך הממוצעת

איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם (אבות ב א), ופירשו ראשונים שהדרך הישרה היא המעלות הממוצעות שבהן יקנה האדם לנפשו תכונה חשובה, ויהיה מנהגו טוב עם בני אדם (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

כי דעות הרבה יש לכל אחד מבני אדם, וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר, יש אדם שהוא כועס תמיד ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל, ויש שהוא בעל תאוה לא תשבע נפשו מהלוך בתאוה ויש שהוא בעל לב טהור מאד ולא יתאוה כלל אפילו לצרכי הגוף, וכן שאר כל הדעות כגון כילי ושוע, אכזרי ורחמן, רך לבב ואמיץ לבב, וכיוצא בהם (רמב"ם דעות א א), ושתי הקצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה, ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן (שם ב), והדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שרחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו (שם ד).

מידות טובות

כל מי שיש בו שלשה דברים הללו - עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, הוא מתלמידיו של אברהם אבינו; עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע (אבות ה יט). עין טובה - יש מפרשים שאין לו קנאה על חברו (רש"י שם. וראה אבות ב ט איזוהי דרך ישרה כו' ר"א אומר עין טובה); ויש מפרשים שמסתפק במה שיש לו, ושמח בחלקו (פירוש המשניות לרמב"ם ומאירי שם). רוח נמוכה - שהוא עניו שפל ברך (רש"י שם. פירוש המשניות שם: ענוה יתרה). נפש שפלה - יש מפרשים שמשפיל עצמו בין אנשים, ואינו גס רוח (רש"י שם); ויש מפרשים שהיא הזהירות (פירוש המשניות שם), ואינו מתאוה למותרות (מאירי שם, וראה פירוש המשניות שם בהניגוד לנפש שפלה, שהיא נפש רחבה, שפירש רוב התאוה). וכן אמר ר' יהושע: עין הרע, ויצר הרע, ושנאת הבריות מוציאים את האדם מן העולם (אבות ב יא).

ולא יהיה בעל קטטה, ולא בעל קנאה, ולא בעל תאוה, ולא רודף אחר הכבוד (רמב"ם דעות ב ז), שהקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם (אבות ד כא; רמב"ם דעות שם). שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה היא, אפרוש מהם ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר, ולא ישתה יין, ולא ישא אשה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהם, גם זו דרך רעה היא, ואסור לילך בה, והמהלך בדרך זו נקרא חוטא, שנאמר: וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ (במדבר ו יא), ואמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה (רמב"ם דעות ג א, על פי תענית יא א וש"נ, וראה שמונה פרקים לרמב"ם ד. וראה ערך תענית מחלוקת בדבר אם ממידת חסידות להתענות).

תלמיד חכם צריך שיהא צנוע באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל בהליכתו ובעטיפתו ובקולו וברוקו ובמעשיו הטובים (דרך ארץ ו ב. וראה ערך צניעות).

בשלשה דברים אדם ניכר - בכוסו ובכיסו ובכעסו (עירובין סה ב. ובדרך ארץ ד ג: בארבעה דברים תלמידי חכמים ניכרים, ומוסיף: ובעטיפתם), ויש אומרים אף בשחקו (עירובין שם, ובדרך ארץ זוטא שם). בכוסו - אם דעתו מיושבת עליו ביינו; בכיסו - כשנושא ונותן עם בני אדם אם באמונה הוא עושה; ובכעסו - שאינו קפדן יותר מדאי (רש"י עירובין שם); ויש מפרשים בכעסו אם הוא מושל ברוחו בשעת הכעס, שזו אחת מן המידות הנכבדות שבעולם שהפכה מביא לכלל טעות והריסת כל מצב ופריצת כל גדר (מאירי שם); ובשחקו - שיהא נזהר שלא יתראה בהדיוטות עד שלא יתחלל בעיני הבריות ויהיה נראה שפל בעיניהם (מאירי שם).

הערות שוליים