מיקרופדיה תלמודית:גר תושב

הגדרה^[1] - גוי שקיבל עליו מצוות מסויימות, שעל ידי כך מותר להושיבו בינינו בארץ ישראל

גוי שקיבל עליו - בפני שלשה חברים (רבי מאיר בעבודה זרה סד ב; רמב"ם מלכים ח י) - מצוות מסוימות (ראה להלן) נקרא גר תושב, לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל (רמב"ם איסורי ביאה יד ז); ויש מהראשונים שכתבו שאם הניח עבודה זרה, אף על פי שעבדה מתחילה, מותר לו לשכון בארצנו, וזהו הנקרא גר תושב, כלומר שהוא גר לענין לישב בארצנו (כן משמע מרש"י ערכין כט א ד"ה אין; חינוך צד), ומכל מקום אינו גר תושב גמור לשאר הדינים (הערות למשפט כהן סג).

המצוות שמקבל עליו

ובאלו מצוות מדובר נחלקו תנאים:

• יש אומרים שקיבל שלא לעבוד עבודה זרה (רבי מאיר בעבודה זרה סד ב' ובגרים ג א; ברייתא אחת ומספר אמוראים בירושלמי יבמות ח א).

• יש אומרים שקיבל שבע מצות בני נח (ראה ערך בן נח. חכמים בגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם ושם; טוש"ע יו"ד קכד א).

• ויש אומרים שהוא מי שקיבל עליו לקיים כל המצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבלות (אחרים שם; רבי יהודה בגרים שם, לגירסת הנחלת יעקב שם; כן משמע ממספר אמוראים שאמרו בשם רבי, וברייתא אחת, בירושלמי שם), שבנבלה מפורש בכתוב שמותר לאכול, שנאמר: לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ (דברים יד כא)' ובגר תושב הכתוב מדבר (פסחים כא ב, ורש"י ד"ה להקדים)^[2].

טעם הקבלה

אין גר תושב אלא כשמקבל עליו שבע המצות, ועושה אותן מפני שציוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה, והודיענו על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת - אין זה גר תושב (רמב"ם מלכים שם יא)^[3].

מושבו

מושיבים גר תושב במקום הנצרך לו לפרנסתו, שנאמר: עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר (דברים כג יז. ספרי כי תצא רנט; גרים ג ד), אבל אין נותנים לו מקום:

• לא בירושלים (ספרי שם; תוספתא נגעים (צוקרמאנדל) ו ב; רמב"ם בית הבחירה ז יד), שנאמר שם: בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ (דברים שם), והוא מיותר (מלבי"ם שם), ומכיון שכתוב: כָּל הַבְּכוֹר וגו' לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ (דברים טו יט-כ), דהיינו בירושלים, והכתוב בבכור: וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם וגו' בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ (שם כא-כב), היינו בשאר ערי ישראל, אם כן "באחד שעריך" בא ללמדנו שישב באחד מערי ישראל (מלבי"ם דברים כג יז), ולא בירושלים (ספרי שם); ויש מפרשים שאין לכופו לגור בירושלים - למרות שיכול ללמוד שם ליראה את ה', ויכולים להשגיח עליו שלא ימסור העיר בידי האויבים (מלבי"ם שם) - מפני שישיבת הכרכים קשה, והמזונות שם בדוחק (ראב"ד שם).

• ולא בסְפר, שנאמר שם: בְּקִרְבְּךָ (דברים כג יז), והוא מיותר (מלבי"ם שם), ובא ללמדנו שלא ישב בספר (ספרי שם), הסמוך לגבול (מלבי"ם שם), אלא באמצע ארץ ישראל (גרים שם), שחוששים שמא בא בהערמה, ובאמת חפץ למסור העיר בידי אויבים (רבנו הלל שם; ראב"ד שם; מלבי"ם שם).

• ולא בעיר לעצמו (ספרי שם, לפי רבנו הלל והמלבי"ם שם), שנאמר: עִמְּךָ יֵשֵׁב (דברים שם. ספרי שם), שמכיון שכתוב "במקום אשר יבחר", אני יודע שישב עמך (מלבי"ם שם), אלא שבא ללמדנו שלא ישב בעיר עצמו (ספרי שם), דהיינו בעיר לעצמו, שאין מושיבים עיר שיש בה רק גוים - גרי תושב ועבדים שברחו מחוצה לארץ לארץ - שחוששים שמא באו בהערמה, ובאמת חפצים למסור העיר בידי אויבים (רבנו הלל שם; מלבי"ם שם); ויש המפרשים להיפך: עמך ישב - ולא בעיר עצמו, של ישראל, משום קדושת ארץ ישראל (ראב"ד איסורי ביאה יד ח), אלא ישב רק בעיר של גוים בלבד (ראב"ד לספרי שם)^[4].

ולא יגלה מעיר לעיר, שנאמר: בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ (דברים שם. ספרי שם), משמע מקום המיוחד (רבנו הלל שם), שלא יאמרו בני העיר שגר שם שהוא מסיג את גבולם, ודי לו שישב שם איזו שנים ואחר כך ילך לו לעיר אחרת (מלבי"ם שם); אבל מעבירים אותו מנוה הרע לנוה היפה, שנאמר שם: בַּטּוֹב לוֹ (דברים שם. ספרי שם. ובמס' סופרים שם), שאחר שישב הגר במקום שפרנסתו מצויה, כדרך בני אדם המתיישבים, יכולים להושיבו במקום הטוב לבריאות גופו שיהא טוב לו באמת (מלבי"ם שם).

יחסנו אליו

להחיותו ולרפאתו

גר תושב מצוה עלינו להחיותו, כשם שמצווים על כל אחד מבני ישראל (פסחים כא ב), שאם היה טובע בנהר, או שנפל עליו הגל, מצווים אנו לטרוח בכל כחנו להצלתו, ואם היה חולה - נתעסק ברפואתו (השגות הרמב"ן לספר המצוות, הוספות מצות עשה טז), שנאמר: וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ (ויקרא כה לה. רש"י פסחים שם ד"ה גר אתה; רמב"ם זכיה ג יא)^[5] - גר, זה גר צדק, ותושב, זה גר אוכל נבלות (תורת כהנים בהר, פרשה ה א), הרי שמצוה להחיותו (רש"י ורמב"ם שם)^[6], והואיל ומצווים להחיותו - מרפאים אותו בחינם (רמב"ם עבודה זרה י ב), וכן מיילדים בשבת בת גר תושב, מפני שאנו מצווים להחיותה, ומכל מקום אין מחללים עליה את השבת (רמב"ם שבת ב יב).

חייך וחייו חיי מי קודמים

ולמרות שאנו מצווים להחיותו, ישראל וגר תושב שהיו מהלכים בדרך, ואין ביד ישראל אלא קיתון אחד של מים, ואם שותים שניהם הם מתים שניהם, ואם ישתה אחד יגיע לישוב, הישראל ישתה - אפילו לדעת הסובר שאם שניהם ישראלים ישתו שניהם ואל יראה אחד במיתת חברו (מלבי"ם שם) - לפי שנאמר בגר תושב: וָחַי עִמָּךְ (ויקרא שם) - חייך קודמים לחייו (תורת כהנים שם).

לתת לו מתנת חינם

נותנים מתנת חינם לגר תושב, שנאמר לגבי נבלה: לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי (דברים יד כא) - לגר בנתינה, ולנכרי במכירה (פסחים שם, לדעת רבי יהודה; רמב"ם עבודה זרה י ד וזכיה ג יא; טוש"ע חו"מ רמט ב), והואיל ומצווים להחיותו מקדימים נתינה לגר תושב לפני מכירה לנכרי (גמ' שם, לדעת רבי יהודה)^[7].

למכור לו קרקע בארץ ישראל

נחלקו ראשונים אם מותר למכור קרקע בארץ ישראל לגר תושב, ואין בזה איסור של לא-תחנם (ראה ערכו. חינוך צד); או שמא הדבר אסור (כן משמע מהרמב"ם עבודה זרה י ד; משך חכמה דברים ז ה, בדעת הרמב"ם).

מתנות עניים

אין נותנים מתנות עניים לגר תושב, שגר האמור שם הוא גר צדק, ולא גר תושב (תורת כהנים קדושים, פרק ג ד; רמב"ם מתנות ענים א ט), שנאמר במעשר עני: וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר (דברים כו יט) - מה לוי בן ברית, אף גר בן ברית (תורת כהנים שם)^[8], ומכל מקום אם באו מעצמם אין מונעים אותם מלקחת, ככל עניי גוים שאין מונעים אותם בכך (ראה ערך גוי: ביחס לגופו).

לגמול עמו חסד ולנהוג עמו בדרך ארץ

נוהגים עם גר תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל, שהרי אנו מצווים להחיותו, וזה שאמרו: אין כופלים להם שלום (גיטין סב א) - בגוים אמרו, ולא בגר תושב (רמב"ם מלכים י יב).

קבלת צדקה ממנו

צדקה שגר תושב נותן מחלקים אותה לעניי ישראל, הואיל והוא ניזון מישראל, ומצוה עליהם להחיותו (רמב"ם שם י).

הונאתו

אסור להונות גר תושב, ועוברים עליו על בל תונה (ירושלמי יבמות ח א; גרים ג ב), שנאמר: לֹא תּוֹנֶנּוּ (דברים כג יז), ובגר תושב הדברים אמורים (קרבן העדה לירושלמי שם).

כבישת שכרו

וכן הכובש שכר שכיר של גר תושב עובר עליו בלאו של לא תעשוק (ירושלמי שם; גרים שם ג), שנאמר: לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ (דברים כד יד) - מגרך, זה גר צדק, בשעריך, זה גר תושב אוכל נבלות (ספרי כי תצא רעח; בבא מציעא קיא ב), שנאמר בו: לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ (דברים יד כא. רש"י בבא מציעא שם ד"ה זה גר).

מלבד זה עובר בגר תושב כשכובש את שכרו, או כשאיחר מלשלמו, גם משום בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ^[9] (דברים כד טו. משנה בבא מציעא קיא א, וגמ' שם ב), לפי שבאותו ענין שכתוב ביומו תתן שכרו נאמר לא תעשוק שכיר וגו' בשעריך, שדרשוהו על גר תושב (רש"י שם ד"ה גר תושב), ונחלקו תנאים אם עובר גם משום שאר הלאוין שנאמרו בכובש שכר שכיר:

• יש אומרים שעובר גם משום וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ^[10] (דברים שם), ומשום לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר^[11] (ויקרא יט יג), ומשום לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ (שם), ומשום לֹא תִגְזֹל (שם. תנא קמא בברייתא שם ב, ורש"י ד"ה וכולן וד"ה עובר), לפי שלמדים בגזרה שוה: "שכיר" "שכיר", נאמר כאן לא תעשק שכיר עני, ונאמר שם: לא תלין פעולת שכיר, לרבות שבגר תושב האמור כאן, שלמדנוהו מ"שעריך", עובר גם בכל הלאוין האמורים שם, שהם לא תלין, ולא תעשוק את רעך, ולא תגזול (גמ' שם, ורש"י ד"ה גמר שכיר)^[12].

• ויש אומרים שאינו עובר אלא משום ביומו תתן שכרו, ואין בו משום בל תלין (סתם משנה שם א; רבי יוסי ברבי יהודה ותנא דבי רבי ישמעאל שם ב), שאת הגזרה שוה של שכיר-שכיר אינם סוברים, ובאותו כתוב של לא תלין נאמר: "רעך" - למעט גר תושב (גמ' שם), ולפיכך אין בו גם משום לא תעשוק את רעך ולא תגזול האמורים באותו כתוב (רש"י שם ד"ה ואין בו), אבל יש בו משום הלאוין הכתובים באותו ענין של ביומו תתן שכרו, היינו לא תעשוק שכיר, וכל שכן הוא שהרי בו הוא שכתוב בשעריך, שהוא גר תושב (רש"י שם ד"ה גר תושב), וכן משום לא תבוא עליו השמש, שנאמר באותו פסוק של ביומו תתן שכרו (ריטב"א שם)^[13].

העמדת שופטים לדונם

אם לא העמידו גרי התושב בית דין מעצמם, או שלא היה בהם מי שראוי לכך (רדב"ז מלכים י יא), חייבים בית דין של ישראל להעמיד שופטים לדון להם על פי המשפטים של בני נח, כדי שלא ישחת העולם; אם ראו בית דין להעמיד שופטיהם מהם - מעמידים, ואם ראו להעמיד להם מישראל - מעמידים (רמב"ם שם).

דיניהם

יש מהראשונים שפסק שישראל וגר תושב שבאו לדין, דנים כדיניהם (רמב"ם שם יב); והשיגו אחרונים עליו (תירוש ויצהר שם; תשובה מאהבה שם), וכתבו שדינו כישראל וגוי שבאו לדין, שאם יש זכות לישראל בדיניהם - דנים לו בדיניהם, ואומרים לו: כך דינכם; ואם יש זכות לישראל בדינינו - דנים לו דין תורה, ואומרים לו: כך דינינו (תירוש ויצהר שם, על פי בבא קמא קיג א).

דברים שהושוה לגוי

הלואה בריבית

לווים מגר תושב ומלוים לו ברבית (משנה בבא מציעא ע ב; רמב"ם מלוה ה א).

• שנאמר: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית (ויקרא כה לו) - מאתו, מישראל (גמ' שם עא א), שמוסב על "אָחִיךָ" (שם לה) שנאמר קודם לכן, וזה שנאמר שם: "גֵּר וְתוֹשָׁב" (שם), אינו אלא לענין "וָחַי עִמָּךְ" (שם) האמור שם, שמצווים להחיותו (רש"י בבא מציעא שם ד"ה אל תקח).

• או לפי שנאמר: לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ (דברים כג כ) - לאחיך אסור, ולשאר העולם מותר (רמב"ם שם).

מכירת עבד עברי

עבד עברי שמכרוהו בית דין (ראה ערך עבד עברי) אין מוכרים אותו אלא לישראל (תורת כהנים בהר פרק ז א; ספרי ראה קיח; רמב"ם עבדים א ג), או לגר צדק (רמב"ם שם), שנאמר: כִּי יִמָּכֵר לְךָ (דברים טו יב. תורת כהנים וספרי שם).

וכן המוכר עצמו אינו רשאי למכור עצמו לגוי (תורת כהנים וספרי שם), ואפילו לגר תושב (רמב"ם עבדים א ג), שנאמר: וְנִמְכַּר לָךְ (ויקרא כה לט. תורת כהנים וספרי שם).

מכירת עבד כנעני

המוכר עבדו הכנעני לגר תושב כמוכר עבדו לנכרי ויצא לחירות, וקנס חכמים הוא הואיל ומפקיעו מן המצות (גיטין מד א; רמב"ם שם ח ה; טוש"ע יו"ד רסז פ).

שמיטת כספים

שמיטת-כספים (ראה ערכו), בשנת השמיטה, אינה נוהגת לגבי גר תושב, כמו שאינה נוהגת לגבי נכרי, שנאמר: לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו (דברים טו ב) - את רעהו, פרט לגוי, ואת אחיו, פרט לגר תושב (ספרי ראה קיב; מדרש תנאים שם).

נגעים

גר תושב אינו מיטמא בנגעים (נגעים ג א; רמב"ם טומאת צרעת ט א), אבל בגדיו מיטמאים בנגעי-בגדים (ראה ערכו. ר"ש נגעים יא א; פירוש הרא"ש שם; ברטנורא שם; תוספות יום טוב שם ג א, בשם המהר"ם) מדרבנן, וביתו מיטמא בנגעי בתים (תוספות יום טוב שם, בשם המהר"ם; משנה למלך טומאת צרעת יד יא). וגזרו על נגעי בגדים ובתים ולא על נגעי גופו, לפי שנגעי הגוף טהרתם תלויה בקרבן (ראה ערך טהרת מצורע), וגר תושב אינו בן קרבן (תוספות יום טוב שם, בשם המהר"ם) של חובה (תוספות אנשי שם שם)^[14].

זיבה

מדאורייתא אין גר תושב מיטמא בטומאת זיבה, כמו הגוי, ומדרבנן גזרו עליו שיהיה כזב, כמו שגזרו על הגוי (ראה ערך גוי: בטומאה וטהרה. תוספתא זבים (צוקרמאנדל) ב א).

קרבן פסח

אסור להאכיל מבשר הפסח לגר תושב, שנאמר: תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ (שמות יב מה) - תושב, זה גר תושב, שכיר, זה הגוי (מכילתא בא, פסחא טו), והמאכיל לו כזית מן הפסח, בין מפסח ראשון בין מפסח שני, עובר בלא תעשה, ואינו לוקה - לפי שלא נאמר מפורש: לא תאכילום (כסף משנה קרבן פסח ט ז)^[15] - אבל מכים אותו מכת-מרדות (ראה ערכו. רמב"ם שם), ואין הגר תושב מוזהר שלא לאכול, אלא ישראל בלבד מוזהר שלא להאכילו (כן משמע מהרמב"ם שם, ומהחינוך יד; כסף משנה שם); ויש הסובר שלא נאמר האיסור על האכלת גר תושב, אלא על הגר תושב עצמו שלא יאכל מבשר הפסח (סמ"ג לאוין שנד)^[16].

בטול רשות

גר תושב דינו כנכרי לענין בטול-רשות (ראה ערכו) בשבת, שאם היה פתח ביתו פתוח לחצר ששני ישראלים דרים בה, שהוא אוסר עליהם את הטלטול בחצר (ראה ערך ערובי חצרות), אינו מועיל שיבטל להם את רשותו באותה חצר, בשביל להתיר להם את הטלטול, כדרך שמועיל בישראל הדר שם ששכח ולא עירב עמהם, אלא כשם שהגוי אין מועיל ביטולו, כך גר תושב אינו יכול לבטל (עבודה זרה סד ב).

טלטול בחצר

ישראל אחד הדר עם גר תושב בחצר, אין הגר אוסר עליו את הטלטול, כשם שנכרי אינו אוסר על ישראל אחד, אלא אם כן יש שם שני ישראלים הדרים בחצר (ראה ערך ערובי חצרות. רמב"ם עירובין ב ט, על פי ירושלמי עירובין ו ב).

הקדשות

אין מקבלים מגר תושב מעות שהתנדב למזבח והיכל ועזרות וחומת ירושלים ומגדלותיה וצרכי העיר, ואפילו התנדב לעשות בעצמו בחינם, כדרך שאין מקבלים מן הנכרי (ראה ערך גוי: בנדרים והקדשות), שנאמר: לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ (עזרא ד ג. רמב"ם שקלים ד ח).

תוכחה

אין מצות תוכחה (ראה ערכו) לגר תושב, שנאמר: הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ (ויקרא יט יז) - ולא גר תושב (רש"י סנהדרין עה א ד"ה ואם איתא).

חשוד

גר תושב חשוד על כל התורה כמו נכרי (ראה ערך חשוד. רש"י עבודה זרה סד ב ד"ה הרי).

בשמירת שבת

איסור מלאכה בשבת

אם גר תושב אסור לעשות מלאכה בשבת, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שגר תושב מותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו של מועד (רבי עקיבא במכילתא משפטים, כספא כ; תנא קמא בכריתות ט א; רבי יוסי בירושלמי יבמות ח א), מה ישראל בחולו של מועד מגבב - מלקט - מעל פני השדה, ואסור בכל מלאכת השדה, אף גר תושב בשבת כן (ירושלמי שם).

• יש אומרים שמותר לו לעשות מה שמותר לישראל ביום טוב (רבי יאשיה במכילתא שם; רבי עקיבא בבבלי שם; רבי יהודה בירושלמי שם), מה ישראל ביום טוב אופה ומבשל ואסור בכל מלאכה, אף גר תושב בשבת כן (ירושלמי שם).

• ויש אומרים שאינו מצווה כלל על שמירת שבת, ועושה כישראל בחול (רבי יוסי בבבלי שם; רבי שמעון בבבלי וירושלמי שם), מה ישראל בשאר ימות השנה חורש וזורע וקוצר, אף גר תושב בשבת כן (ירושלמי שם), וכן הלכה (רב אדא בר אהבה בבבלי שם, ללשון השניה; רמב"ם שבת כ יד).

ונחלקו בביאור הכתוב: וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר (שמות כג יב), שהוא גר תושב (מכילתא שם; יבמות מח ב):

• הסוברים שאינו מותר בכל מלאכה בשבת, הוא לפי שלא נאמר שם שישבות אלא שינפש מקצת מלאכה (תוספות ישנים כריתות שם), ואף על פי שגר תושב הוא זה שמקבל עליו רק שבע מצות בני נח, מכל מקום כיון שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, והמחלל שבת הרי הוא כאילו עובד עבודה זרה (ראה ערך מומר וערך שבת), לפיכך הזהירו הכתוב על השבת (רש"י יבמות שם ד"ה גר תושב).

• והסוברים שמותר בכל מלאכה, הוא מפני שסוברים שלא נאמר כתוב זה אלא לאיסור אמירה לגר תושב לעשות מלאכה בשבת (ראה להלן. תוספות שם ד"ה גר; רמב"ן ורשב"א ומאירי שם; תוספות ישנים כריתות שם).

קידוש והבדלה

אף לדעה שמצווה על שמירת שבת, מכל מקום אינו בכלל חיוב קידוש (ראה ערכו) והבדלה (ראה ערכו), שרק מי שחייב במקצת מצוות חייב בקידוש והבדלה, אבל גר תושב אין חיובו בשמירת שבת אלא כחיוב בהמת ישראל, ואינו חייב בקידוש והבדלה (ראבי"ה ברכות סב, בשם הירושלמי).

עשיית מלאכה בשבת עבור ישראל

הכל מודים שגזירת הכתוב היא שאסור לומר לגר תושב לעשות מלאכה בשבת, ולכן אפילו צרכי חולה שאין בו סכנה, הנעשים על ידי נכרים בשבת (ראה ערך שבת), על ידי גר תושב אסור, שלא התירו אלא שבות של דבריהם ולא איסור של תורה^[17], אבל אם הגר תושב עושה מעצמו בשביל ישראל, והישראל לא ציוהו - מותר (רשב"א שם).

וכן מותר לישראל לומר לו לעשות מלאכה בשביל עצמו, לפי שאינו עושה בשביל ישראל (רמב"ן ורשב"א שם).

עשיית מלאכה ביום טוב עבור ישראל

בענין יום טוב, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאף ביום טוב הדין כמו בשבת (הלכות גדולות אבל, עמ' רמו במהדורת מכון ירושלים; תורת האדם לרמב"ן, הסוף, ההוצאה, עמ' קיב במהדורת שעוועל, בשמו).

• ויש אומרים שאין להחמיר במה שלא מפורש, ומותר לו לעשות מלאכה עבור ישראל ביום טוב (תורת האדם שם).

בעבודה זרה ויינו

בטול עבודה זרה

אם גר תושב מבטל עבודה זרה, נחלקו התלמודים:

• לדעת התלמוד הבבלי אינו מבטל עבודה זרה, שאין מבטל עבודה זרה אלא מי שעובד עבודה זרה, אבל מי שאינו עובד עבודה זרה, אין ביטולו ביטול (מסקנת הבבלי עבודה זרה סד ב), וכן הלכה (רמב"ם עבודה זרה ח ט; טוש"ע יו"ד קמו ה).

• ולדעת התלמוד הירושלמי מבטל עבודה זרה כגוי (ירושלמי יבמות ח א)^[18].

דינים התלויים בעבודה זרה

מכיון שגר תושב אינו עובד עבודה זרה, לכן בדינים התלויים בעבודה זרה אין דינו כנכרי, ולפיכך:

• הבועל בת גר תושב אין קנאים פוגעים בו, כבועל-ארמית (ראה ערכו. רמב"ם איסורי ביאה יד ה), לפי שאינו עובד עבודה זרה (מגיד משנה שם), אבל מכין אותו מכת-מרדות (ראה ערכו. רמב"ם שם).

• אפילו לסוברים שאסור לקבל שבועה מהנכרי (ראה ערך עבודה זרה) משום לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ (שמות כג יג), מגר תושב מותר לקבל, שאינו עובד עבודה זרה ונשבע בשם (תוספות כתובות צד א ד"ה שנמצאת).

יינו

יינו של גר תושב נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שיינו יין נסך (רבן שמעון בעבודה זרה סד ב, בלשון הראשונה), ואסור בהנאה (ראה ערך יין נסך), לפי שאינו מקפיד על מגע נכרי (רש"י שם ד"ה יינו).

• יש אומרים שמותר בשתייה (רבן שמעון שם, בלשון השניה).

• ויש אומרים שאסור בשתיה, ומותר בהנאה (חכמים שם, ורש"י ד"ה ושמנו), שכיון שאינו עובד עבודה זרה אין בו חשש ניסוך, אבל מכל מקום אסור בשתיה משום חתנות (ראה ערך סתם יינם), שנתרחק מהם כדי שלא נבוא להתחתן בהם (תוספות שם ד"ה אין), וכן הלכה (רמב"ם מאכלות אסורות יא ז; טוש"ע יו"ד קכד ב)^[19].

הפקדת יין אצלו

מייחדים יין אצל גר תושב, אבל אין מפקידים אצלו (גמ' שם, וראה רש"י שם; רמב"ם שם).

מגעו ביין

במגעו ביין נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שכשם שיינו מותר בשתיה, כך מגעו ביין שלנו אינו אוסר, ולכן מייחדים אצלו יין (תוספות שם ד"ה אין, בשם ר"י; טור שם, בשם הרא"ש; רמ"א יו"ד קכד ב, בשם יש מקילין).

• ויש אומרים שמגעו אוסר יין, כשם שיינו אסור בשתיה (טור שם, בשם הרשב"א; שו"ע שם), שהרי כל שנאסר יינו נאסר גם מגעו בגזרה שהיתה משום חתנות, וזה אסור גם בגר תושב, אלא שאין חוששים שמא נגע בביתנו (מאירי שם), אבל אם נגע בלא כוונה, או שטפח על פני החבית - מותר אף בשתיה (רמב"ם שם יג יא; טור שם, בשמו; שו"ע שם ז, בשם יש מי שאומר).

בגלות

ישראל שהרג גר תושב בשגגה

בדין ישראל שהרג גר תושב בשגגה, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאינו גולה (ספרי מסעי קס, ושופטים קפא; תוספות מכות ט א ד"ה אלמא, וד"ה כסבור; ריטב"א שם, בשם רבנו מאיר; ראב"ד רוצח ה ג), שנאמר: וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ (דברים יט ה), פרט לגר תושב (ספרי שופטים קפא), שאינו גולה על ידו, שאינו רעהו שאינו שייך במצות (רבנו הלל שם); או שהדבר נלמד בקל-וחומר: אם כשהרגו ישראל פטור (ראה ערך גוי: ביחס לגופו), קל וחומר שלא יגלה (ספרי מסעי קס).

• ויש אומרים שגולה (רש"י שם ד"ה לא קשיא; רמב"ם רוצח ה ג ופירוש המשניות שם ח ב; מאירי שם; ריטב"א שם), שכיון שאסור לנו להרגו במזיד ואנו מצווים להחיותו (ראה לעיל), יש לישראל בשגגת הריגתו כפרה על ידי גלות, כדרך שמתכפר בגלותו כשהרג ישראל בשגגה (ריטב"א שם).

גר תושב שהרג ישראל בשגגה

גר תושב שהרג ישראל בשגגה אינו גולה (משנה שם ח ב, וגמ' שם ט א; ספרי מסעי קס, לגירסת הגר"א שם; רמב"ם שם ד), שנאמר: וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט (במדבר לה יב) - לכם ולא לגרים (גמ' שם), אלא נהרג (גמ' שם, ורש"י ד"ה חוץ; רמב"ם שם; חינוך תי; מאירי שם), ואף על פי ששגג, אדם מועד לעולם (רמב"ם שם)^[20].

גר תושב שהרג גר תושב בשגגה

גר תושב שהרג גר תושב בשוגג – גולה, שנאמר: לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט (במדבר לה טו. משנה מכות ח ב, וגמ' שם ט א; רמב"ם שם ג) - ולגר, אלו גרים, ולתושב, אלו גרי תושב (ספרי מסעי קס).

במה דברים אמורים כשהרגו באופן שישראל שהרג ישראל גולה על שגגה זו, אבל אם הרגו באופן שישראל פטור מגלות, מפני שהוא קרוב למזיד, גר תושב שהרג גר תושב נהרג (גמ' שם).

ואם הרגו באופן שישראל פטור מגלות מפני שהוא אונס, גר תושב שהרג גר תושב אף הוא פטור, אלא שנחלקו אמוראים:

• יש אומרים כשהרגו דרך ירידה, שישראל גולה - אף הוא גולה; וכשהרגו דרך עליה, שישראל אינו גולה (ראה ערך רוצח) - גר תושב נהרג (רב חסדא שם), לפי שדרך עליה לדעתם הוא קרוב למזיד, אבל אם הרג מפני שעלה על דעתו שמותר להרוג, אנוס הוא ופטור (ריטב"א שם).

• ויש אומרים שאם הרגו דרך עליה פטור מקל וחומר, ומה דרך ירידה שישראל גולה, גר תושב די לו בגלות, דרך עליה שישראל פטור, הוא יהא נהרג (רבא שם), לפי שדרך עליה לדעתם אנוס הוא (ריטב"א שם); אבל כשהרג מפני שהיה אומר-מותר (ראה ערכו) - נהרג, שאומר מותר קרוב למזיד הוא (גמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם רוצח ה ד).

וכן אם חשב הגר תושב שזה בהמה או גוי, ונמצא גר תושב, הרי זה כאומר מותר, ולסוברים אומר מותר אנוס הוא (ראה ערך אומר מותר) - פטור, ולסוברים אומר מותר חייב - אף זה חייב (גמ' שם), ולהלכה אף זה קרוב למזיד הוא וחייב (מאירי שם); אבל אם היו בהמה ואדם לפניו, ונתכוין לבהמה והרג גר תושב, אינו כאומר מותר - ופטור לדברי הכל (תוספות שם ד"ה ורב).

בזמן הזה

קבלתו

אין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג (ראה ערך יובל. ערכין כט א; רמב"ם עבודה זרה י ו, ושם שבת כ יד, ושם איסורי ביאה יד ח), לפי שנאמר בעבד עברי: כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ (דברים טו טז), ונאמר בגר תושב: בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ (שם כג יז), ולמדים בגזרה שוה "טוב" "טוב", שכשם שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג (ראה ערך עבד עברי וערך יובל), כך אין גר תושב נוהג אלא בזמן היובל (גמ' שם, ורש"י ד"ה כתיב), אבל בזמן הזה אפילו קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד - אין מקבלים אותו (רמב"ם איסורי ביאה שם, על פי בכורות ל ב).

ישיבת הארץ

ומכל מקום יש מהראשונים סוברים שאף על פי שאין גר תושב נוהג אלא בזמן היובל, אם קיבל עכשיו שבע מצות בני נח אין מונעים אותו מישיבת הארץ (ראב"ד שם; שו"ת הרשב"א א קפב; כסף משנה שם, בדעת הראב"ד), שהרי אין לחוש עוד משום פן יחטיאו אותך, כיון שנוהג כגר תושב (כסף משנה שם), ומותר אף לתת לו חניה בקרקע ואין שם איסור לא-תחנם (ראה ערכו. משפט כהן סג, על פי הרמב"ם עבודה זרה י ד).

הערות שוליים