מיקרופדיה תלמודית:גוסס

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

גוסס

הגדרה[1] - אדם סמוך למיתתו, שהוא בנשימותיו האחרונות[2].

מהותו

המושג

  • יש שכתבו שגוסס הוא מלשון: גססין (תרגום יהונתן ישעיה ס ד), היינו החזה[3], לפי שסמוך למיתתו מעלה האדם ליחה בגרונו מפני צרות החזה (המפרש בשו"ע אהע"ז קכא ז).
  • יש מפרשים מלשון מגיסה בקדרה (מכשירין ה יא), שהליחה מתהפכת בגרונו (תוספות יום טוב ערכין א ג).
  • יש מפרשים מלשון גוסה (איכה רבה [בובר] ג לט), שעניינו בלשון ערבי הוצאת קול מהגרון מחמת מאכל כבד (ראה ערוך ערך גס ג), ואף הגוסס מוציא קול מגרונו (ערוך השלם [קאהוט] גסס ב, על פי פירוש המשניות לרמב"ם ערכין שם).[4]
  • ויש אומרים שהוא מלשון גוס, שפירושו פיהוק, שדרך הנוטה למות לפהק כמו לפני שינה (תפארת ישראל ערכין א ג).

זמן הגסיסה

גוסס הוא חולה הנמצא בפרק המוות (פירוש המשניות לרמב"ם אהלות א ו).

יש מי שכתב שדרך גסיסה להיות שלשה ימים (פרישה יו"ד שלט סק"ה, וראה אגרות משה חו"מ ב עה ה); ויש שכתבו זמנים אחרים, אך על כל פנים לא יותר מימים ספורים (ראה רא"ש מועד קטן ג צז; מרדכי שם תתסד; ספר חסידים רלד. וראה להלן: חולה מונשם).

סימני הגסיסה

בחז"ל ובראשונים לא התבארו סימנים לזהות אימתי החולה גוסס, ויש מי שכתב שאף הרופאים אינם מכירים בהם, שכן מצד הרפואה אין חשיבות להגדרה מדוייקת, אך אנשי חברה קדישא היו בקיאים בזה, ואנשי רפואה הרוצים לדעת יכולים להשתדל להימצא אצל חולים הנוטים למות וללמוד את סימני הגסיסה (אגרות משה חו"מ ג עג ג).

הנוטה למות בזמננו

כיום לא ברורה ההגדרה של גוסס מבחינה רפואית מעשית, ולכן בדרך כלל לא ניתן להגדיר מצב של חולה הנוטה למות כגוסס, שכן על פי רוב לא ניתן לקבוע בוודאות שהמוות יבוא בתוך זמן קצר, לאור אפשרויות הטיפול המתחדשות (אנציקלופדיה הלכתית רפואית [תשס"ו] ה ערך נוטה למות (ב) טור 418, בשם הגרש"ז אויערבאך. וראה נשמת אברהם שלט א 1)[5].

חולה מונשם

גם חולה מונשם שאינו יכול לנשום בכוחות עצמו, אינו מוגדר כגוסס כיום, כיון שיכול לחיות כך זמן רב (שלחן שלמה ערכי רפואה ב: גוסס), אבל יש מרבני דורנו שכתב שחולה שהרופאים קבעו שמוחו מת, בכל הדרכים הידועות כיום שאין בהן כדי להוכיח שכל חלקי המוח מתו, ועדיין הוא מונשם באופן מלאכותי וליבו פועם, דינו כספק מת ספק גוסס, וחלים עליו דיני גוסס, ואסור להזיזו כשהמטרה איננה לטובתו, ולכן אף הבדיקות עצמן לקביעת המוות המוחי, שגורמות לתזוזתו או שנעשות על ידי החדרת חומר לגופו - אסורות (אסיא, נג-נד תשנ"ד 5 ואילך; שולחן שלמה ערכי רפואה ב קביעת רגע המוות עקרונות 4-6, ושם הערה ג), וחייבים להמשיך להזינו ולטפל בו ואף על ידי חילול שבת (שלחן שלמה שם: הטיפול במי שמוחו מת. וראה להלן: מקיימי חיים טבעיים)[6].

איסור קירוב מיתתו

הגוסס הוא כחי לכל דבריו (שמחות א א; רמב"ם אבל ד ה; טוש"ע יו"ד שלט א), ואסור לעשות בו דבר המקרב את מיתתו (ש"ך שם סק"א).

פעולות הכרוכות בהזזתו

לכן, עד שימות:

  • אין קושרים את לחייו (שמחות שם ב; רמב"ם וטוש"ע שם), שלא יפתח פיו (ב"ח שם; ש"ך שם סק"ב), כדרך שעושים למת (ראה טוש"ע שם שנב ד. וראה ערך מת).
  • ואין סכים אותו, ואין מדיחים אותו (רי"ף מועד קטן טז ב, ורמב"ן בתורת האדם ענין הפטירה בשם מסכת שמחות; רמב"ם שם; טוש"ע שם), כדרך שעושים למת להדיח הזוהמה שעל בשרו (ר"ן שם; ש"ך שם סק"ג).
  • ואין פוקקים את נקביו (שמחות שם; רמב"ם וטוש"ע שם).
  • ואין שומטים את הכר מתחתיו, ואין נותנים אותו על גבי חול, ולא על גבי חרסית, ולא על האדמה, ואין נותנים על כריסו קערה, ולא מגריפה, ולא צלוחית של מים, ולא גרגיר מלח (תורת האדם שם, בשם מסכת שמחות[7]; טוש"ע שם), כדרך שעושים למת שלא יסריח (דרישה שם סק"א), שעל ידי מעשים אלה מקרבים את מיתתו (בית יוסף וב"ח וט"ז שם)[8].

ואף אם מבקש להזיזו כיון שמצטער בשכבו כך, אסור להזיזו, שאין לקצר את חייו למעט ביסוריו (תפארת ישראל יומא ח בועז ג, וראה ספר חסידים תשכג). ואף אם נמצא במקום שיש חשש שאם ימות שם ינתחוהו לאחר מותו, אסור להזיזו ממקומו (שו"ת באר משה [שטרן] ח רלט-רמג).

לצורך הצלת חולה אחר

במקרה שהגוסס במקום שמונע מעבר להצלת חיי חולה אחר[9], כגון שמיטתו במעבר, או שידו מונחת מחוץ למטה - מותר להזיז את מיטתו, או להחזיר את ידו בזהירות לתוך המיטה, כיון שאינו ממיתו בנגיעה זו אלא ספק מקרב מיתתו, אכן אין לנתקו ממכשיר עבור הצלת חיי חולה אחר (אסיא נה תשנ"ה עמ' 43-45, תשובות הגרש"ז אויערבאך והגרש"ה ואזנר)[10].

הוצאת אברים

ואסור להוציא ממנו אבר להשתלה באדם אחר (שו"ת אגרות משה יו"ד ב קעד; שו"ת ציץ אליעזר ט יז ו; שו"ת מנחת יצחק ה ז וט; נשמת אברהם יו"ד קנב סק"ב הערה 24, בשם הגרש"ז אויערבאך. וראה שלחן שלמה ערכי רפואה ב: קביעת רגע המוות, ותרומת אברים, וכן ראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית מהדורה חדשה תשס"ו ג טור 122).

נגיעה בו

והנוגע בו הרי זה שופך דמים, למה זה דומה לנר המטפטף, כיון שנוגע בו אדם - יכבה (שמחות שם; רמב"ם שם), ואין מעמצין[11] את עיניו (שמחות שם), והמעמץ את עיניו עם יציאת הנפש - הרי זה שופך דמים (שבת קנא ב; שמחות שם; רמב"ם וטוש"ע שם), אלא ישהה מעט, שמא נתעלף (רמב"ם שם).

הטיפול בו

אף שאסור לגעת בו, מכל מקום אם יש דליקה מוציאים אותו מן הבית (חידושי רבי עקיבא איגר יו"ד שלט א). וכן כל דבר שנעשה במטרה להצילו ממצבו (ראה להלן: הסרת מונע; בטומאת מת: רופא כהן).

אך אם אין כל אפשרות להצילו מגסיסתו, יש להבדיל בין טיפולים שגרתיים כמדידת לחץ דם, הוצאת דם לבדיקות מעבדה, ששוב לא יביאו לשינוי הטיפול בו, ואסור להמשיך בהם, מלבד אם יש חשש שישים לב לכך ותיטרף דעתו, ובין טיפולים שנועדו להקל מסבלו ולהיטיב עמו כרחיצתו וכו', וכן מתן חמצן להקל על נשימתו, שחייבים להמשיך ולעשות כל הזמן (נשמת אברהם יו"ד שלט סק"ג)[12].

דברים המבעיתים אותו

  • אין משמיעים עליו עיירות, ואין שוכרים חלילים ומקוננות עליו (רמב"ן בתורת האדם שם, בשם שמחות; טוש"ע יו"ד שלט א), מפני שמקרבים את מיתתו, שדעתו נטרפת כששומע, ודוקא כששומע יש לחשוש (דרישה שם, בדעת הבית יוסף).
  • ואין מספרים בשבחיו, שאף זה מבעית אותו, רבי יהודה אומר אם היה חכם - מותר, שאף כשהיה בריא היה רגיל בכך (שמחות א ו, ונחלת יעקב שם).
  • אין קורעים, ואין חולצים את הכתף, ואין מספידים עליו, ואין מכניסים עמו ארון ותכריכים - עד שימות (שמחות שם ה; רמב"ם אבל ד ה; טוש"ע שם), כדי שלא להבעיתו (ר"ן מועד קטן טז ב) ועל ידי זה מתקרבת מיתתו (נחלת יעקב שם).
  • לחצוב לו קבר יש סוברים שאסור (שו"ת הריב"ש קיד; רמ"א שם, בשם יש אומרים), ואף שלא בפניו, שמא יוודע לו (ב"ח שם לדעתו); ויש סוברים שמותר, כיון שאי אפשר לו להרגיש בזה (בית יוסף שם), וכן מותר לזמן לו תכריכים, או להביא את הארון לחוץ לבית, או לעשותו שלא בפניו (ב"ח שם).

לטובתו

אפילו כשמתכוונים לטובתו אסור לקרב את מיתתו (ראה דרישה שם בפירוש דעת הרמ"א), כגון אם גוסס זמן ארוך, אסור להשמיט הכר מתחתיו משום שאומרים שיש נוצות שגורמות לכך (שלטי הגבורים על הרי"ף מועד קטן טז ב; רמ"א יו"ד שלט א), משום שמנענע את הגוסס (ש"ך יו"ד שלט סק"ז), או מפני שיש בכך ענין סגולי המקרב את מיתתו (לבוש יו"ד שלט א); ויש מתירים, שאין זה מקרב מיתתו אלא מסיר המונע מיציאת הנפש (ראה להלן. שיירי כנסת הגדולה יו"ד הגהת טור ד, טעם למתירים ולמנהג העולם).

וכן אסור להעבירו ממקומו שאינו יכול למות שם (ספר חסידים תשכג; שלטי הגבורים שם), או להגביה את הכר לשים מפתחות בית הכנסת שם כדי שימות מהר, וכיוצא בזה (ספר חסידים ושלטי הגבורים שם; רמ"א שם). ואסור אף למתירים להשמיט את הכר, כיון שמעשה בגופו של גוסס גורם לו צער (שיירי כנסת הגדולה שם, וראה שם טעם נוסף).

הסרת מונע ליציאת הנפש

ודוקא כשעושה מעשה המקרב את מיתתו, אבל מותר להסיר דבר המעכב את יציאת הנפש - כשאין גורם להזזתו (ש"ך שם) - כגון להסיר קול דופק של חוטב עצים הסמוך לשם, וכן להסיר מלח מעל לשונו, המונע את יציאת הנפש, שאין זה אלא הסרת המונע (שלטי הגבורים שם, בפירוש דברי ספר חסידים שם; רמ"א יו"ד שלט א), והתירו מחמת יסורים במצב זה שאין לנו לא רפואה למחלתו ולא להקל עליו מיסוריו (אגרות משה חו"מ ב עד א, וראה קריינא דאיגרתא מהדורה חדשה תצט); ויש שכתבו בטעם ההיתר מפני שמתחילה עשו שלא כהוגן, שאין לשים מלח למנוע את יציאת הנפש (ספר חסידים שם. נקודות הכסף שם; בית לחם יהודה שם סק"ד); ויש מי שאוסר להסיר המלח, שהרי מזיזים את פיו (ט"ז שם סק"ב)[13].

וכל זה כשברור שאין אפשרות למנוע את גסיסתו, אבל כשיש אפשרות להצילו אפילו לפי שעה אסורה גם הסרת המניעה, וחייבים לטפל בהצלתו ומחללים עליו את השבת (שו"ת שבות יעקב א יג. וראה להלן: הארכת חיים).

בחולה הנוטה למות

יש אומרים שהיתר זה להסיר את המניעה, הוא גם בחולה שהסכימו הרופאים שאין לו רפואה, ועדיף הוא מגוסס, שרוב גוססים למיתה, ואילו הוא בודאי ימות (שו"ת ישכיל עבדי ז יו"ד מ, וראה קריינא דאיגרתא שם)[14].

הנשמה במצב מוות מוחי

יש שכתבו שניתוק מכונת הנשמה בגוסס שאינו נושם כלל בכוחות עצמו נחשב כהסרת המונע, ולכן חולה שנקבע בו מוות מוחי[15], לסוברים שנחשב כיום ספק גוסס ספק מת (ראה לעיל: הנוטה למות בזמנינו) - מותר להפסיק את פעולת המכונה כדין הסרת המונע (שלחן שלמה ערכי רפואה ב קביעת רגע המוות עקרונות 8), ובודאי שאין לבצע בו פעולת החייאה (שם: הטיפול במי שמוחו מת)[16].

דין ההורגו

ההורג את הגוסס בידי שמים, או חולה - נהרג עליו (סנהדרין עח א; רמב"ם רוצח ב ז), שהרי הוא כחי (רש"י ותוספות שם).

בגוסס בידי אדם, כגון שהכוהו עד שנטה למות, נחלקו תנאים:

  • חכמים סוברים שההורגו פטור, כשם שההורג טריפה פטור[17] (ראה ערך רוצח); ועוד, שנאמר: וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם (ויקרא כד יז), והרי אין כל הנפש מתה במכתו.
  • ורבי יהודה בן בתירא סובר שנהרג עליו, שמדמהו לגוסס בידי שמים, שהרי לא נחתכו סימני חיותו כטריפה; ועוד, שנאמר: כָּל נֶפֶשׁ אָדָם, כל שהוא נפש (סנהדרין עח א ורש"י).

הלכה כחכמים (רמב"ם שם).

דין העושהו גוסס

זה שעשהו גוסס, פטור אף לחכמים, אף שרוב גוססים למיתה (ראה גיטין כח א), ונמצא שהוא כאמוד למיתה שהמכהו חייב מיתה (ראה ערך רוצח), מכל מקום הרי אין הורגים אותו כל זמן שהוא חי, שמא ישאר בחיים, וכיון שלבסוף לא מת מחמת עצמו, אלא אחר הרגו - פטור הראשון (תוספות סנהדרין שם ד"ה בגוסס, וראה שם במהרש"א).

פיקוח נפש מפני חיי שעה

מחללים את השבת בשביל פקוח נפש של גוסס, ואף שרוב גוססים למיתה, אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב (תוספות נדה מד א ד"ה איהו. וראה ערך פקוח נפש), וכתבו אחרונים שאפילו משום חיי שעה מחללים עליו את השבת, כגון שהרופא אומר שסממנים אלו יועילו להאריך לרגע את חייו (שו"ת שבות יעקב א יג; באור הלכה או"ח שכט ד).

היה גוסס שלשה ימים, אין מפקחים עליו את הגל בשבת, שבודאי כבר מת (מחצית השקל שכט סק"ד).

התנהגות בזמן הגסיסה

נטילת ידים

צדיקים ואנשי מעשה, כשמרגישים שנוטים למות, נוטלים ידיהם ואומרים: מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים וגו' (תהלים כט א-יא. ספר חסידים תקס; רבינו ירוחם תולדות אדם וחוה כח א).

שהיה עם הגוסס

כיון שנטה אדם למות, אין רשאים להיפרד ממנו, כדי שלא תצא נפשו והוא יחידי (שו"ע יו"ד שלט ד), ומצוה לעמוד על האדם בשעת יציאת נשמה (רמ"א שם). ואפילו הגיע זמן תפילה - לא יעזבוהו (חידושי רבי עקיבא איגר על השו"ע שם).

וראוי לקבץ מנין אנשים להיות עם הגוסס בעת יציאת נשמתו (מעבר יבוק שפתי רננות ג; קיצור שלחן ערוך קצד ד; ערוך השלחן יו"ד שלט ח).

ונוהגים שאין עומדים לרגליו או למראשותיו (מעבר יבוק שפתי רננות ו).

יחוד

יש איסור ייחוד גם עם גוסס ומחוסר הכרה (שו"ת הרשב"א אלף רמג; בית שמואל אהע"ז קמח סק"ו), אבל מותר לאיש לשמרו ולשרתו גם כשאשתו של הגוסס בבית, ואין איסור ייחוד עמה (דבר הלכה, בשו"ת בסוף הספר ד).

טבילה

ראוי שנשים לא ישהו עמו בעת יציאת נשמה ובפרט נדות, וכן רצוי שגם הגברים יטבלו מקודם (גשר החיים א ב ב-ו).

שיחה אכילה ושתיה

מאוד צריכים להיזהר שלא לדבר שיחה בטלה אצל הגוסס (מעבר יבוק שם ד), ומכל שכן שאסור לאכול ולשתות אצלו (כל בו על אבילות א עמ' 22), אלא יתנו העומדים אצלו לבם לשוב בתשובה (גשר החיים א ב ב-ז), ואם הוא מיושב בדעתו ידברו עמו דברי תורה (ספר חסידים תמח).

מנהגי עת יציאת הנשמה

מצינו מנהגים שונים בעת יציאת הנשמה: להדליק נרות (מעבר יבק שפת אמת טו; גשר החיים א ב ג), לפתוח חלונות (מעבר יבק שפתי צדק כו), לומר פרקי תהלים, נשמת כל חי, אלקי נשמה, קריאת שמע, יגדל, אדון עולם, אנא בכח, עלינו לשבח, וכן להתיר נדרים וקללות (פני ברוך ז טו. וראה עוד שם הערה 55, ובגשר החיים שם).

קבלת עול מלכות שמים

בשעת יציאת הנפש אומרים פעם אחת "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", שלש פעמים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שבע פעמים "ה' הוא האלקים", ופעם אחת "ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד" (גשר החיים שם).

בטומאת מת

הגוסס אינו מטמא טומאת מת (אהלות א ו; רמב"ם טומאת מת א טו; טוש"ע יו"ד שע א), שנאמר: בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת (במדבר יט יג), אינו מטמא עד שימות (ספרי במדבר חקת קכה; רמב"ם שם).

הרחקת כהן ונזיר

כהן ונזיר אם מוזהרים שלא ליגע בגוסס, ולא להיכנס לבית שהגוסס נמצא בו:

  • לדעת ריש לקיש - או רבא (ראה תוספות נזיר מג א ד"ה ומהכא, בשם הלכות גדולות) - מחלוקת תנאים בדבר: חכמים סוברים שמוזהרים, שנאמר בכהן: לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ (ויקרא כא ד), וזה סופו להיות חלל, והוא הדין בנזיר, ואף על פי שאינו מטמא[18] (ראה לעיל. נזיר שם ורש"י), או שסברו שהגוסס מטמא (הלכות גדולות טומאת כהנים; סמ"ג לא תעשה רלד); ורבי סובר שאינם מוזהרים, שנאמר בנזיר: לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם (במדבר ו ז), והוא עדיין לא מת, והוא הדין בכהן (נזיר שם).
  • ולדעת רבי יוחנן - או אביי (ראה תוספות שם) - לדברי הכל אינם מוזהרים, ונחלקו רק במקור הדין (נזיר שם ורש"י). ויש מהראשונים סוברים לדעתו להיפך, שלדברי הכל מוזהרים (יראים השלם שכב).

להלכה נחלקו ראשונים:

  • יש פוסקים שאינם מוזהרים (הלכות גדולות טומאת כהנים, הלכה כרבי, לגירסתו, ראה לעיל; תוספות נזיר שם לגירסתנו, הלכה כרבי יוחנן; וראה בית יוסף יו"ד שע, בשם נמוקי יוסף, ובדעת הרי"ף; רמ"א שם, בשם יש מתירין, וטוב להחמיר).
  • ויש פוסקים שמוזהרים (תוספות נזיר שם, לגירסת רבא, והלכה כרבא וכחכמים; רא"ש מנחות הלכות טומאה ט; טור ושו"ע שם).

בגוסס בידי אדם

יש מהראשונים שכתבו שבגוסס בידי אדם לדברי הכל אינם מוזהרים עליו, ומותרים לנגוע בו (שיטה מקובצת נזיר ד ב בשם הרא"ש).

מלקות

מהאחרונים יש מצדד לומר שאפילו לסוברים שמוזהרים מלהיטמא, אינם לוקים (קרן אורה נזיר שם).

יציאה מבית הגוסס

יש שכתבו שכהן הישן שם אין צריך להקיצו, וכן אם אמרו לו והוא ערום מותר לו להתלבש, שלא כמו בבית שיש שם מת שצריך מיד לצאת (ראה ערך טומאת כהן), ולא עוד אלא שקרוב לומר שאין צריך כלל לצאת מהבית, ואין האיסור אלא להיכנס, אלא שנכון להחמיר ולצאת (ש"ך יו"ד שע סק"ד).

רופא כהן

אפילו לאוסרים להיכנס לבית, מותר לכהן רופא להיכנס לשם לטפל בו, ואפילו אם כבר הוחלט לנו שהוא מת, ואחר כך נראה בו איזה סימן חיים, ימהר הכהן ויכנס, שאפילו ספק ספיקא של פקוח נפש דוחה איסור (שו"ת חתם סופר יו"ד שלח, וראה פתחי תשובה ונחלת צבי יו"ד שע, וראה ערך פקוח נפש. וראה ערך טמאת כהנים: לצורך מצוה, מחלוקת כשיש רופא אחר).

בגוסס גוי

לסוברים שכהן ונזיר מוזהרים מלנגוע בגוסס - יש אומרים שהוא הדין בגוסס גוי (ראה תוספות נזיר ד ב ד"ה דילמא; שיטה מקובצת שם בשם הרא"ש); ויש מצדד לומר שאין מוזהרים על גוי (קרן אורה נזיר מג א).

אבר ובשר

אבר שפירש מן הגוסס דינו לטומאה כאבר מן החי, ובשר הפורש מן הגוסס דינו כבשר מן החי (ראה ערך מת. שמחות א א).

בדברים החלים ממילא

יבום

הגוסס זוקק ליבום, שיבמתו אסורה להינשא (ראה ערך יבמה לשוק וערך יבום), ופוטר מן היבום, שאם מת אחד והיה לו בן גוסס, אשתו פטורה מחליצה (ראה ערכו) ויבום (אהלות א ו, ופירוש המשניות לרמב"ם שם, ור"ש ורע"ב; שמחות א א; טוש"ע אהע"ז קנו ג, ביבום), שהגוסס כחי לכל דבריו (שמחות שם. וראה לעיל). ואפילו הוא בן יום אחד, שכלו לו חדשיו (אור זרוע א תריג).

אכילת אמו בתרומה

בת ישראל שנישאת לכהן ומת בעלה, ויש לה ממנו בן גוסס, אוכלת בתרומה עד שימות, וכן בת כהן שנישאת לישראל ומת בעלה, ויש לה ממנו בן גוסס, מעכבה מלאכול בתרומת בית אביה עד שימות (אהלות שם, ופירוש המשניות ור"ש ורע"ב שם. וראה ערך אכילת תרומה: המותרים באכילתה, וערך בת כהן: באכילת תרומה).

ירושת אמו

הגוסס נוחל ומנחיל (שמחות שם), היינו שאם מתה אמו בשעה שהיה גוסס - יורש אותה, וכשאחר כך מת הוא, מנחיל לאחיו מן האב, ואילו היה נחשב כמת, היו קרובי האם יורשים אותה (נחלת יעקב שם, על פי נדה מד א. וראה ערך ירושה).

ירושת בן בכור

נולד בן בכור כשהיה האב גוסס, כתבו ראשונים שאינו נוטל פי שנים (ראה ערך ירושת הבכור), שנאמר: כִּי אֶת הַבְּכֹר וגו' יַכִּיר (דברים כא יז), וכשהוא גוסס אינו בר היכר (נמוקי יוסף על הרי"ף בבא בתרא סו א, בשם תוספות וראב"ד ורש"י; רמ"א חו"מ רעז ג, בשם יש אומרים. וראה ערך בכור אדם).

פסול קרוב לעדות

הפסול לעדות מחמת קורבת אשתו, כל זמן שאשתו גוססת ועדיין לא מתה - פסול לעדות (ראה שבועות לג א ולז ב; רמב"ם שבועות י טו), בין שהיתה הקורבה לעד השני (רש"י שם), ובין לתובע או לנתבע (רמב"ם שם. וראה ערך פסולי עדות).

פדיון הבן

בן בכור שהיה גוסס בתוך שלשים יום, כיון שחי לאחר שלשים, חייב אביו בפדיון הבן (ראה ערכו), שהגוסס כחי (ים של שלמה בבא קמא א ל. וראה ערך בכור לאמו, וערך נפל, על בכור שמת בתוך ל' יום)[19].

בהקדשות וקרבנות

אינו נידר ונערך

אמר אחד על הגוסס: דמיו עלי, או ערכו עלי (ראה ערך ערכין), אינו חייב כלום (ערכין ו ב; רמב"ם ערכין א יג) - אינו נידר, מפני שאינו שוה כלום, כיון שעומד למות (ערכין שם ורש"י ורע"ב שם), ואינו נערך, אף על פי שדמיו קצובים בתורה (ראה ערך ערכין), שנאמר: וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן (ויקרא כז ח), יצא גוסס שאינו בהעמדה שאינו יכול לעמוד (תורת כהנים בחקותי פרשה ג פרק ח; ערכין ד א, ושם ו ב, כפי פירוש השיטה מקובצת ערכין ד א, בשם הרא"ש, וראה תוספות סוטה כז א ד"ה רב אשי[20]).

וכתבו אחרונים שאפילו נתרפא אין הנודר חייב, שבשעת הנדר לא היה נפש שראויה לעמוד (אור שמח ערכין א יג, בדעת הרמב"ם).

נודר ומעריך

אמר הגוסס: דמי פלוני עלי, או ערך פלוני עלי (ראה ערך ערכין), חייב לשלם להקדש (תוספות קדושין עח ב, וערכין ד א בשם מסכת שמחות, ולפנינו אינו[21]).

יש מדקדקים מדברי ראשונים שאינו נודר ומעריך (משנה למלך ערכין א יג, בדעת הרמב"ם שם[22]), ויש שהסבירו הטעם לפי שפשוטו של מקרא 'והעמידו הכהן והעריך אותו' בנודר ומעריך נאמר ולא בנערך (גט פשוט קכא ס"ק לב); ויש שכתבו שאין הדברים אמורים אלא ברוב הגוססים שאין דעתם מיושבת עליהם, אבל אם דעתו מיושבת עליו, נדריו וערכיו קיימים (רדב"ז שם בדעת הרמב"ם: וצריך עיון).

חטאתו ואשמו

זורקים על הגוסס דם חטאתו ואשמו עד שימות (שמחות א א; ירושלמי גיטין ז א), ואינו כחטאת שמתו בעליה, שאין זורקים את הדם (ראה ערך חטאת, נחלת יעקב שם).

בגירושין וקניינים

דברים התלויים בדעתו

הגוסס אם יכול לגרש את אשתו ולתת מתנה וכיוצא, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שבכל הדברים התלויים בדעתו ומעשיו הוא כמת גמור, ואפילו הוא מדבר ודעתו מיושבת, שהגוסס כחי רק לענין דברים שאינם תלויים בדעתו, כגון יבום וירושה וכיוצא, ואף שהוא נודר ומעריך (ראה לעיל: בהקדשות וקרבנות), הרי זה מפני חומר ההקדש, שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט (ראה ערך אמירה לגבוה. רש"י קדושין עח ב ד"ה כשהוא; דעה א' בתוספות קדושין שם ד"ה לא; רשב"א גיטין ע ב, ועוד ראשונים, בשם רבנו יואל מבונא; וכן כתבו הרא"ש קדושין ד טז, ועוד ראשונים בשם רבנו חננאל, ראה טור אהע"ז קכא[23]).

שלח שליח כשהיה בריא

ולדעה זו, אם עשה שליח כשהיה בריא למסור גט לאשתו –

  • יש סוברים שיכול השליח לגרשה אף לאחר שנעשה המשלח גוסס (רא"ש שם, על פי גיטין כח א), שכיון ששלחו כשהיה בריא, הרי השליח במקומו, ואין אנו זקוקים עכשיו לדעתו (קצות החושן קפח סק"ב, ושם רנ סק"ח, בבאור דעתו); ויש סוברים שאף אם עשהו שליח בהיותו בריא, אינו נותן לה (רשב"א שם)[24].
  • ויש סוברים שהגוסס כחי אף לדברים התלויים בדבורו ודעתו, כל שדעתו מיושבת עליו, כשם שנודר ומעריך, שהרי אין אמירתו לגבוה אלא כמסירתו להדיוט, ואם למסירתו להדיוט היה נחשב כמת, אף באמירתו לגבוה היה כך (דעה ב' בתוספות קדושין שם; רא"ש קדושין שם, ורשב"א גיטין שם, בשם ר"י, וראה טור אהע"ז קכא; שו"ע שם ז).

כשאינו מדבר

אלא שנחלקו כשאינו מדבר: יש סוברים שנחשב כמת (מרדכי גיטין תכא; רמ"א שם, בשם יש אומרים), ולכן אפילו בדיקה אינה מועילה (בית שמואל שם סק"י); ויש סוברים שבדבר שאין צריך דבור, כגון בגט, שאפשר ברמז כשאינו יכול לדבר (ראה ערך גרושין), אף הגוסס מגרש ברמז, כל שבדקו שמיושב בדעתו (בית יוסף ושו"ע שם).

  • ויש מי שמצדד לחלק בין מתנה, שצריכים מקנה וקונה, ולפיכך צריך שיהא לו כח גדול להוציא הדבר מרשותו ולהכניסו לרשות המקבל, ואין הגוסס יכול להקנות, לגט, שבגט אינו אלא כמסלק רשותו ממנה ודי בכח כל שהוא, אפילו שהוא גוסס (שו"ת הרדב"ז ג אלף לד (תרח). וראה ערך גרושין).

בגוסס בידי אדם

מי שנשחטו שני סימניו או רובם, כותבים גט לאשתו על פי רמיזתו (ראה גיטין ע ב. וראה ערך גרושין), ואפילו לסוברים שגם כשמדבר הוא כמת, שכיון שנשחט מתוך בוריו - דעתו צלולה עליו (ב"ח אהע"ז קכא בדעת רבינו חננאל ורש"י לעיל), וכן לדעת הסוברים שגיטו גט כשמדבר דוקא, כשהיה בריא עד שנשחט חשוב יותר חי מגוסס מתוך חולי (חלקת מחוקק שם סק"י, ובית שמואל שם סק"י).

בקידושין

כשם שנחלקו הפוסקים לענין גירושי אשתו, כך נחלקו לגבי קידושי אשה, אם יכול הגוסס לקדש אשה (פתחי עזרה אבהע"ז לז סק"ג). ואשה גוססת ודאי יכולה לקבל קידושין וקידושין תופסים בה, וכן האב מקבל קידושין עבור בתו קטנה כשהיא גוססת (טיב קידושין שם סק"ב; פתחי עזרה שם. וראה אוצר הפוסקים שם סק"ג אות ב).

הקנה כשהיה בריא

האומר לחברו: נכסים שיבואו לידי כשאהיה גוסס נתונים לך במתנה, לא אמר כלום, אפילו לסוברים אדם מקנה דבר שלא בא לעולם (ראה ערך דבר שלא בא לעולם, ושם שאין הלכה כן), לפי שבשעה שבאים הנכסים לידו כשהוא גוסס, אינו בר מתנה (קדושין עח ב, ורש"י ד"ה כשהוא), ואפילו לסוברים שהוא כחי גם לדברים התלויים בדעתו, מכל מקום מסתמא אינו יכול לדבר, ואין בו כח ליתן מתנה (תוספות שם ד"ה לא).

וכתבו אחרונים שבדבר שבא לעולם שהקנה באופן זה, מתנתו קיימת (מחנה אפרים זכייה ומתנה טז).

מתנה לגוסס

האומר לחברו: נכסים אלו תקנה עם פטירתך - קונה, אף על פי שעם פטירתו הוא גוסס, שהגוסס יכול לזכות (שו"ת הרשב"א ב שכז)[25].

רוב גוססים למיתה

שלח גט ממדינה אחרת

אין הגוסס חשוב כחי אלא כשיודעים שעכשיו הוא גוסס, אבל כשהיה גוסס קודם לכן, ועכשיו אין יודעים אם הוא חי או מת, אין דנים אותו כחי, שרוב גוססים למיתה. לפיכך שליח המביא גט ממדינה אחרת והניח הבעל גוסס, אין השליח נותן את הגט לאשה, שרוב גוססים למיתה, ואין גט לאחר מיתה (גיטין כח א; רמב"ם גרושין ו כח; טוש"ע אהע"ז קמא סח. וראה לעיל מחלוקת כשגוסס בשעת מסירת הגט), ואם נתנו לה - ספק מגורשת (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

אשתו בתרומה

אשת כהן שהניחה בעלה גוסס במדינה אחרת, אינה אוכלת בתרומה שמא מת, שרוב גוססים למיתה (רמב"ם תרומות ט ג).

וכהנת הנשואה לישראל, שהניחה בעלה גוסס במדינה אחרת, אף היא אינה אוכלת בתרומת בית אביה (רמב"ם שם), ואף שרוב גוססים למיתה, כיון שיש מיעוט וחזקה כנגד זה, מיעוט גוססים לחיים, וחזקה שלא אכלה עד עכשיו (רדב"ז שם).

שולח חטאתו

השולח חטאתו ממדינת הים, מקריבים אותה בחזקת שהוא קיים (גיטין כח א. וראה ערך חטאת), ואם הניח את הבעלים גוסס - אין מקריבים, שמא מת והרי זו חטאת שמתו בעליה (משנה למלך פסולי המוקדשין ד יד).

התרת אשתו

אין מעידים על הגוסס שמת להתיר את אשתו להינשא, אף שרוב גוססים למיתה הרי מיעוטם חיים, וחוששים למיעוט מצוי כזה, או שמשום איסור אשת איש החמירו לחשוש למיעוט (תוספות יבמות לו ב ד"ה הא, ועוד מקומות; רא"ש בכורות ג ב; בית שמואל אהע"ז יז ס"ק צד).

בדיעבד אם נישאת - נחלקו הפוסקים אם תצא (ראה בית מאיר שם ה; מעדני יום טוב על הרא"ש שם. וראה פתחי תשובה ס"ק קלא, ובאוצר הפוסקים שם ס"ק רנז כד-כו, דעות האחרונים בזה).

תפילה על הגוסס

יש אומרים שאין מתפללים לרפואתו של הגוסס כשהוא בעיר אחרת ואין ידוע אם עדיין חי, מחשש ברכה לבטלה (ערוך השלחן או"ח רפח יז), ויש אומרים שיש לברכו ולהתפלל עליו, ושמא על ידי התפילה יהיה הוא מהמיעוט הפורשים לחיים (שו"ת נחלת שבעה לט ועח).

בגוסס בידי אדם

הגוסס בידי אדם - יש מן הראשונים שכתבו שמעידים עליו, שגוסס בידי אדם אינו חי (תוספות יבמות קכ ב שם; בית שמואל שם)[26].

אחרי שלשה ימים

יש מי שכתב שאף הגוסס בידי שמים לאחר שלשה ימים מעידים עליו (בית שמואל שם), אבל תמהו עליו, והוכיחו שאין חילוק בזה (דגול מרבבה שם, ובשו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא נט. וכן ראה פתחי תשובה שם ס"ק קלא, ובשו"ת שאגת אריה החדשות א, ובערוך השלחן אהע"ז יז רח).

אבלות

מי שאמרו לו: ראינו קרובך גוסס לפני שלשה ימים, צריך להתאבל עליו שודאי כבר מת (רא"ש מועד קטן ג צז, ומרדכי שם תתסד, בשם הר"מ מרוטנבורג; טוש"ע יו"ד שלט ב); ויש שכתבו שלסוברים שכל עדות שאין מתירים על פיה את האשה להינשא אין מתאבלים עליה (ראה רמ"א אהע"ז יז ה, וש"ך יו"ד שעה סק"ז. וראה ערך אבלות: אבלות על פי עדות), אין מתאבלים עליו אף אחר שלשה ימים (רבי עקיבא איגר יו"ד שם, בשם תשובות מהרח"ש; שו"ת משכנות יעקב יו"ד סט).

יארצייט

מי שהיה גוסס לפני השקיעה, ומת בין השמשות - חלוקים הפוסקים מתי לקבוע את יום היארצייט, ורבים הכריעו לקבעו ליום המחרת (כל בו על אבילות ה ד ב).

ואם ראו את הגוסס בחיים לפני השקיעה, ומצאוהו מת לאחר השקיעה, קובעים את כל דיני היארצייט ליום המחרת (נשמת אברהם ב עמ' תקפו, בשם הגרי"י נויבירט).

הערות שוליים

  1. ה', טור שצג-תד. הערך הורחב ועודכן בעיקר מתוך אנציקלופדיה הלכתית רפואית [תשס"ו] כרך ה ערך נוטה למות א-ב.
  2. ראה פירוש המשניות לרמב"ם (קאפח) ערכין א ג.
  3. וראה רש"י שם שכתב שהם הכסלים.
  4. כל הפירושים הללו מתכוונים למצב בו הגוסס משמיע קולות במהלך נשימתו בגין הפרשות במערכת הנשימה. מצב זה מכונה death rattle (אנציקלופדיה הלכתית רפואית [תשס"ו] ה נוטה למות ב הערה 7).
  5. וראה אנציקלופדיה רפואית הלכתית ה [תשס"ו] נוטה למות (א) טור' 92 ואילך, סיכום הדעות לגבי טיפולים מאריכי חיים בחולים הנוטים למות, וראה שם עוד טור 147, לגבי הטיפול השגרתי המחוייב בחולה הנוטה למות.
  6. בענין מוות מוחי ומשמעותו לקביעת המוות, ראה הדעות השונות והמידע הרפואי הקשור לזה באריכות רבה מאוד באנציקלופדיה רפואית הלכתית [תשס"ו] ו ערך רגע המות, טור' 816 ואילך; נשמת אברהם יו"ד שלט א; משנת חיי שעה פרק א, ועוד.
  7. לפנינו שם וכן ברי"ף וברמב"ם שם בשינויים.
  8. וראה לבוש יו"ד שלט א שהוסיף שכל שהוא משום עסקי מיתה אין עושים לו מפני שסימן רע הוא לו שאל יפתח אדם פיו לשטן.
  9. מצוי בחדרי מיון כגון במקרה של תאונה עם כמה נפגעים.
  10. וראה מחלוקת בנידון בין הגרז"נ גולדברג והגל"י היילפרין, עמק הלכה-אסיא א 64 ואילך ושו"ת מעשה חושב ג ד-ה.
  11. ראה שבת עז ב אם מאמצין תנן או מעמצין.
  12. וראה שם סק"ו, ובאנציקלופדיה רפואית הלכתית [תשס"ו] ה ערך נוטה למות (א) טור 92 ואילך, דיון פרטני בטיפולים שונים, והמקורות הדנים בזה.
  13. ראה לעיל: לטובתו, שיש הסוברים שאף השמטת הכר מתחתיו או להעבירו ממקומו אינה נחשבת הזזתו.
  14. ראה אנציקלופדיה רפואית הלכתית ה [תשס"ו] נוטה למות (א) טור 141 ואילך, ונשמת אברהם יו"ד שלט סק"ו, לגבי טיפולים מאריכי חיים בחולים הנוטים למות.
  15. להבדיל משאלת ניתוק ההנשמה מחולה נוטה למות, שכמבואר אין מצב ודאי להכלילו בהגדרת גוסס, ראה הנדון לגביו באנציקלופדיה רפואית הלכתית שם טור 148 ואילך.
  16. אמנם בשאלה זו נחלקו פוסקי דורנו, ויש הסבורים שדינו כחי לכל דבר, ולכן אין להסיר את מכשיר ההנשמה, ולעומתם יש הסבורים שדינו כמת לכל דבר, ובודאי שמותר להסיר את מכשיר ההנשמה. ראה שיטות פוסקי דורנו בשאלה זו באנציקלופדיה הלכתית רפואית [תשס"ו] ו ע' רגע המות, טור' 848 ואילך.
  17. ההבדל בין גוסס לטרפה, ראה ערך טרפה (אדם): מהותו וגדרו.
  18. ראה שו"ת אחיעזר ג סה ה, שעל כהן יש איסור בנגיעה וכניסה לבית גם כאשר אינו נטמא.
  19. וראה רבי עקיבא איגר יו"ד שה יב שהסתפק בגוסס בידי אדם.
  20. ראה רמב"ם ערכין א יג שכתב שהוא כמת, אך בתוספות ר"י הזקן קדושין עח ב פירש בדעתו שרק לגבי נדרים וערכין כך הוא מהטעמים הנ"ל. אך ראה חסדי דוד לתוספתא ערכין א שפירש בגמרא שנחשב כמת שאינו ראוי להעמדה.
  21. וראה ערכין ו ב שבנודר ומעריך הכל מודים, ומוסב אף על גוסס, כמבואר ברשב"א גיטין ע ב, ורא"ש קדושין ד טז, ועוד ראשונים.
  22. וראה לחם משנה שם יד שגם הרמב"ם סבר שנודר ומעריך.
  23. אלא שברשב"א שם כתב שרבינו חננאל סבר כך רק כשאינו מדבר.
  24. ראה מהרי"ט לקדושין שם שאם עכשיו אין הגוסס יכול לגרש - אף השליח אינו מגרש, משום "מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד, ושלוחו מצי עביד" - לא יתכן שדבר שהוא עצמו אינו יכול לעשות, שלוחו יכול לעשות. וראה ערך שליחות.
  25. וראה נתיבות המשפט רמח סק"י שדווקא במזכה לו על ידי אחר.
  26. וראה שתמהו על זה בישרש יעקב ליבמות שם, וכן בשו"ת צמח צדק החדש אהע"ז נט בארוכה.