מיקרופדיה תלמודית:ברכות הנהנין

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

ברכות הנהנין

הגדרה[1] - ברכות שבח לה' על הנאות הגוף[2]

מקורן ומיניהן

מקור החיוב

מתקנת חכמים (רמב"ם ברכות א ב) שלא יהנה אדם מן העולם הזה בלא ברכה, ואמרו שכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל (ברכות לה א; רמב"ם שם; טור או"ח רי), שהוא כנהנה מקדשי שמים, שנאמר: לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ (תהלים כד א. גמ' שם); וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל לקב"ה את ברכתו, וגוזל מכנסת ישראל, שהפירות לוקים על ידי חטאו (גמ' שם ב).

אסמכתאות מרובות הסמיכו לחיוב זה (תוספות שם לה א ד"ה לפניו וד"ה אלא; שיטה מקובצת שם מח ב)[3]:

  • נאמר לגבי נטע רבעי: קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה' (ויקרא יט כד), מפני שהיתר האכילה של פירות העץ בשנה הרביעית, לאחר שלש שנות ערלה, מחייב שני הלולים, הלול לפניהם והלול לאחריהם (תורת כהנים קדושים פרשה ג ט; ברייתא ברכות לה א, ורש"י ד"ה קדש הלולים; ברייתא ירושלמי שם ו א).
  • ברכת המזון חיובה מהתורה (ראה ערך ברכת המזון), ולמדים משם בקל וחומר: כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כל שכן (רבי ישמעאל במכילתא בא פסחא טז; תנא קמא בברייתא ברכות מח ב; רבי בירושלמי שם ז א).
  • נאמר לגבי ברכת המזון: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ וגו' אֲשֶׁר נָתַן לָךְ (דברים ח י), ויש לדרוש: משנתן לך (רבי בבבלי שם).
  • נאמר: וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ (שמות כג כה) - אל תקרי "וּבֵרַךְ", אלא "וּבָרֵךְ", לשון ציווי, שתברך על לחמך (רבי יצחק בבבלי שם, ורש"י ד"ה אלא וברך), ואינו קרוי "לחם" אלא לפני שאכלו (רבי יצחק שם ומכילתא שם; רבי נתן בירושלמי שם).
  • נאמר: כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים (שמואל א ט יג. רבי נתן במכילתא שם ובבלי שם; רבי יצחק בירושלמי שם), ו"יברך הזבח" הוא ברכת המוציא (תרגום יונתן שם, לפי הרד"ק שם ד"ה כי הוא) שבתחילת הארוחה, ולפי שעיקר הסעודה היה הזבח אמר: "יברך הזבח" (רד"ק שם, בפירוש הראשון); או ש"יברך הזבח" הוא ברכת המצוות על אכילת השלמים, אך מהכפל של "לא יאכל העם עד בואו" ו"אחרי כן יאכלו הקרואים", אנו למדים שכל העם המתינו לו ולא אכלו דבר, כדי שיברך ברכת המוציא תחילה (פני יהושע שם, בפירוש השני).

הברכות שתקנו חכמים

ברכות מיוחדות תיקנו חכמים על אכילת מינים שונים:

  • על פירות האילן מברך בורא פרי העץ, חוץ מן היין שמברך עליו בורא פרי הגפן (משנה ברכות לה א);
  • על פירות הארץ מברך בורא פרי האדמה, חוץ מן הפת שמברך עליה המוציא לחם מן הארץ (משנה שם), וחוץ מתבשילי דגן שמברך בורא מיני מזונות (גמ' שם לו ב);
  • על דבר שאין גידולו מן הארץ מברך שהכל נהיה בדברו (ברכות מ ב).

נמצא שברכות הנהנין הן שש:

  • המוציא (ראה ערך ברכת הפת);
  • בורא מיני מזונות (ראה ערך הנ"ל);
  • בורא פרי הגפן (ראה ערך ברכת היין);
  • בורא פרי העץ (ראה ערך ברכת הפירות);
  • בורא פרי האדמה (ראה ערך הנ"ל);
  • ושהכל נהיה בדברו (ראה ערך ברכת שהכל).

מלבד זה ישנן ברכות מיוחדות על הנאת הריח (ראה ערך ברכת הריח).

תנאי לברכות הנהנין

לא אמרו שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, אלא בהנאה הנכנסת לגוף, ולכן תקנו ברכות על מאכלים ועל הנאת הריח, אבל לא תקנו על הנאת האור (רמב"ן ברכות נא ב; מגן אברהם רטז סק"א), ושמיעת קול ערב (דרכי משה שם סק"א; מגן אברהם שם)[4].

גדרי האכילה והשתיה

שיעור המצריך ברכה

ברכה ראשונה של ברכות הנהנין אינה צריכה שיעור, ואפילו רוצה לאכול או לשתות כל שהוא, מברך ואחר כך יהנה (תוספות ברכות לט א ד"ה בצר; רמב"ם ברכות א ב; טוש"ע או"ח רי א)[5], ואסור לאדם שיטעם כלום קודם שיברך (רבי עקיבא בתורת כהנים קדושים פרשה ג ט, גמ' שם לה א, וירושלמי שם ו א), שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה (תוספות שם; טור שם).

והחמירו בברכה ראשונה לברך על כל שהוא, אף על פי שאינה אלא מדרבנן, יותר מברכת המזון, שהיא מדברי תורה, שבפחות משיעור לא חייבוהו לברך (ראה ערך ברכת המזון), לפי שבתחילה יש לחוש שמא ימלך ויאכל כשיעור ונמצא שהיה צריך ברכה לפניו ואין בידו לתקן, אבל לאחריו העמידו על הדין, שאם אכל כשיעור יברך, ואם לאו לא יברך (כסף משנה שם ג יב).

ומברכים בפחות מכשיעור ברכה הראויה לאותו מין (רמב"ם שם ג יב; בית יוסף שם; שו"ע שם), שבשביל חסרון השיעור לא תשתנה הברכה (בית יוסף שם).

ויש מי שסובר שעל פחות מכשיעור - היינו פחות מכזית באכילה ופחות מרביעית בשתיה (ראה ערך ברכת המזון וערך ברכה מעין שלש) - יברך ברכת שהכל בלבד (רבנו יונה שם לח ב).

מטעמת

המטעמת - אשה הטועמת את התבשיל לדעת אם צריך מלח או תבלין (רש"י ברכות יד א ד"ה מהו) - אינה צריכה לברך (ברכות יד א; רמב"ם שם; טוש"ע שם ב), ונחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שלא פטרו את הטועם מלברך אלא כשטועם וחוזר ופולט (ערוך רבע, בשם גאון; תוספות שם ד"ה טועם, ורא"ש שם ב ו, וטור שם, בשם רבנו חננאל; שו"ע שם, בשם יש אומרים), ואז אפילו על הרבה - אינו צריך לברך (רא"ש וטור ושו"ע שם, לדעה זו) כיון שאינו נהנה בתוך מעיו (רא"ש שם)[6], ואף על פי שהחיך טועם, ברכה לא בטעימת החיך תלויה אלא באכילה, כמו שכתוב: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ (דברים ח י), ואכילה היינו הנאת מעיים (בית יוסף שם), אבל הטועם ובולע, אפילו בכל שהוא, צריך לברך (טור שם; מגן אברהם שם סק"ח).
  • ויש אומרים שאפילו הטועם ובולע אין צריך ברכה (טור שם, וכסף משנה שם, ובית יוסף שם, בדעת הרמב"ם שם; שו"ע שם, בסתם), שאין ברכה אלא כשיש לו כוונת אכילה (כסף משנה שם), ולדעתם לא אמרו שפטור מלברך אלא עד רביעית (רמב"ם שם, על פי גמ' שם; טוש"ע שם, לדעה זו), שברביעית יש לו כוונת אכילה (כסף משנה שם)[7]. לדעה זו אפילו לטעום הרבה קדרות מותר (מגן אברהם שם סק"ז) כדי רביעית מכל קדרה וקדרה, שכל אחת נקראת בשם טעימה (באור הלכה שם ד"ה עד רביעית).

להלכה ספק ברכות להקל (רמ"א שם; לבוש שם א; אליה רבה שם סק"ג), שבפחות מרביעית לא יברך אפילו אם הוא בולע, וכשפולט לא יברך אפילו ביותר מרביעית (לבוש שם); אך יש החולק בזה וסובר שבולע יברך אפילו בפחות מרביעית (מגן אברהם שם סק"י), ולכן ראוי להיזהר שיתכוין ליהנות ממנו בתורת אכילה, ויבלע מעט ויברך עליו (חיי אדם מט ה; משנה ברורה שם ס"ק יט, בשמו).

האוכל לאחר הבישול

האוכל קצת אחר הבישול לידע אם התבשיל הוא טוב, ואינו בא לתקן את המאכל, דנו אחרונים אם זה בכלל טעימה, אחר שאין כוונתו לאכילה (מגן אברהם שם סק"ו; משנה ברורה שם ס"ק יג), ואפילו אם נתכוין לאכילה, אם נפשו חשקה לאכול יותר אלא שנמנע משום האיסור, יש נוטים לומר שזוהי טעימה (מגן אברהם שם, על פי רוקח רט), אלא שאסור לעשות כן הרבה פעמים, שהרי זו אכילה גמורה (מגן אברהם שם סק"ז).

אוכלים ומשקים לרפואה

כל האוכלים והמשקים שאדם אוכל ושותה לרפואה, אם יש לו הנאה מהם - היינו שטעמם טוב והחיך נהנה מהם (טוש"ע שם), ובלא הרפואה היה נהנה מהם (תוספות שם לו א ד"ה כיון) - צריך לברך עליהם (ברכות לו א ולח א; טוש"ע או"ח רד ח), אף על פי שאינו תאב להם כלל, ואינו אוכלם אלא מחמת אונס חוליו (שלחן ערוך הרב שם יד), מלבד מים, שאין לו הנאה מהם אלא כששותה לצמאו, וכששותה אותם לרפואה - כגון שנחנק מבשר ושותה כדי להסיר החנק (גמ' שם מד ב - מה א) - אינו מברך עליהם (תוספות שם מה א ד"ה דחנקתיה).

ונחלקו ראשונים אם מברכים על כל אחד ואחד הברכה הראויה לו (תוספות שם לח א, בשם בה"ג; כן משמע מבדק הבית שם), וכן מסקנת האחרונים (מגן אברהם שם ס"ק כד; באור הגר"א שם סק"ל; פרי חדש שם יא; משנה ברורה שם, בשמם); או שמברכים לעולם על מרקחת שאינה מאכל בריאים אלא לרפואה ברכת שהכל (בית יוסף שם, בשם הרא"ה; רמ"א שם יא)[8].

דבר המזיק לגוף

אכל דבר שהוא מזיק לגוף, אין מברכים עליו, שאין זו אכילה שטעונה ברכה, שבברכה כתוב: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ (דברים ח י. ברכות לה ב, ורש"י ד"ה אזוקי מזיק; טוש"ע או"ח רב ד)[9].

דבר הקשה לגוף

דבר שהוא קשה לגוף, אבל הוא נהנה ממנו - מברך (ברכות לו א).

דבר שאינו ראוי לאכילה

אוכלים שאינם ראויים לאכילה, ומשקים שאינם ראויים לשתיה, אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם (רמב"ם ברכות ח ז, על פי גמ' שם לו ב).

דבר איסור

האוכל דבר איסור, בין בזדון בין בשגגה, נחלקו ראשונים בדינו:

  • יש אומרים שמברך עליו, שהרי מכל מקום הוא נהנה (ראב"ד ברכות א יט; שו"ת הרשב"א א תשצד; רא"ש ברכות ז א; טור או"ח קצו, בשם הראב"ד והרא"ש)[10], ואינו דומה לברכת המצות שאינו רשאי להזכיר שם שמים על איסור, שאין עברה מצוה, אבל ברכות הנהנין תלויות בהנאתו בלבד (שלחן ערוך הרב שם א, לדעה זו).
  • ויש אומרים שאינו מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף, ואפילו הוא איסור של דבריהם (רמב"ם שם א יט, על פי תוספתא דמאי (ליברמן) ב כד; רשב"א ברכות מה א; טור שם, בשם הרמב"ם), ואין זה מברך אלא מנאץ, שנאמר: וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה' (תהלים י ג. כן משמע מרבי אליעזר בן יעקב בירושלמי סנהדרין א א; רבי אושעיה בירושלמי חלה א ה לפי כסף משנה ובית יוסף שם), ואין עונים אמן אחר ברכתו (תוספתא דמאי שם; משנה ברורה שם סק"ב), וכן הלכה (שו"ע שם א; ב"ח שם; משנה ברורה שם סק"ב-סק"ג), שספק ברכות להקל (ב"ח שם)[11].

ולדעה זו, אם גנב או גזל חטים וטחנן ואפאן, באופן שקנה אותן בשינוי (ראה ערך גזלה וערך שינוי), נחלקו הדעות בדינו:

  • יש אומרים שמכל מקום אינו מברך עליו בין בתחילה ובין בסוף (בית יוסף שם, על פי ירושלמי חלה שם), שלענין ברכה, שיש בה הזכרת השם, חמור יותר, ואף כשקנה בשינוי הרי זה בכלל ניאוץ (משנה ברורה שם סק"ד).
  • יש אומרים שכיון שכבר קנאו בשינוי מברך עליו (מגיד משנה חמץ ו ז, לפי המגן אברהם שם ד"ה כתב הרב"י; ב"ח שם; שלחן ערוך הרב שם, בסתם).
  • ויש שמסתפקים בדבר, ולכן הם מחלקים: ברכה ראשונה, שהיא מדרבנן, לא יברך, אבל ברכת המזון שהיא מן התורה, יברך (מגן אברהם שם).

חולה

חולה שאכל ביום הכפורים, מברך על אכילתו, שהרי בהיתר הוא אוכל, ומצוה הוא עושה (הגהות מימוניות ברכות ב ה; טור או"ח תריח, בשם הרא"ש; שו"ע שם י)[12], ונחלקו בדין חולה שאכל דבר איסור מפני הסכנה:

  • יש אומרים שדינו כחולה שאכל ביום הכפורים, ומברך עליו (בית יוסף ושו"ע או"ח קצו ב ורד ב; ט"ז שם רד ס"ק יב; מגן אברהם שם ס"ק כא).
  • ויש אומרים שדינם אינו שוה, מפני שבאכילה ביום הכפורים המאכל עצמו היתר ורק השעה אסורה, מה שאין כן כשהמאכל עצמו הוא דבר איסור, שדינו ככל דבר איסור שלהלכה אין מברכים עליו (ראה לעיל. דרישה שם סק"ב; ב"ח שם)[13].

אנוס

אף כשאנסוהו לאכול או לשתות נחלקו בדינו:

  • יש אומרים שכיון שעל כל פנים נהנה - מברך ברכתו הראויה לו (ט"ז שם ס"ק יב; מגן אברהם שם סק"כ; באור הגר"א שם ס"ק כה).
  • ויש אומרים שאף על פי שהחיך נהנה ממנו - אינו מברך (רמ"א שם ח; אליה רבה שם ס"ק יג; ערוך השלחן שם יט), ואינו דומה לאוכל דבר איסור מפני הסכנה, שהאונס אינו על האכילה עצמה, והוא אוכל ברצונו לשם רפואתו, וכל שכן שחייב להודות לה' שבראם, אבל כשאנסוהו לאכול איך יברך לה' שברא מאכל או משקה זה, והוא אין לו חפץ בו כלל עכשיו (שלחן ערוך הרב שם טו)[14].

עיקר וטפל

כל שהוא עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה (משנה ברכות מד א; רמב"ם ברכות ג ה; טוש"ע או"ח ריב א), בין מברכה שלפניה, ובין מברכה שלאחריה (בית יוסף שם, על פי גמ' שם מא ב; דרכי משה שם סק"א; שו"ע שם), ואפילו אם אין הטפלה מעורבת עם העיקר, ואפילו אם הטפלה היא פת, שהוא חשוב מכל (ראה ערך ברכת הפת). כגון שהיה צריך לאכול דג מליח - מפני שאכל מקודם דברים מתוקים, ואוכל דג מליח להפיג המתיקות (גמ' שם) - ואכל הפת עמו, כדי שלא יזיק המלח לגרונו ולשונו, הרי זה מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפלה לו (משנה שם; רמב"ם שם ז; טוש"ע שם).

ודוקא כשאינו רוצה לאכול את הטפל מחמת עצמו, אבל אם הוא רוצה לאכול גם אותו בעצמו, אף על פי שאוכלו יחד עם דבר התאב לו יותר, מברך על הטפל ברכתו הראויה לו, ואם הוא חשוב יותר מהעיקר מקדימו לעיקר, ואם הוא פת מברך עליה ופוטר את העיקר, כדין דברים הבאים מחמת סעודה, שהם נפטרים בברכת הפת (ראה ערך ברכת הפת), כגון שאוכל דג מליח עם הפת, ותאב להמליח יותר, מברך על הפת המוציא, ופוטר את המליח (ט"ז שם סק"ב; משנה ברורה שם סק"ב וסק"ה).

כשלא ידע שיאכל הטפל, או כששינה מקומו לפני אכילתו

אין העיקר פוטר את הטפל אלא אם כן היה הטפל לפניו בשעה שבירך על העיקר, או שידע שיצטרך לאכול אחר כך את הטפל, אבל אם לא היה לפניו, ולא ידע שיצטרך לו לאכלו, או שאוכל את הטפל שלא באותו מעמד - היינו ששינה את מקומו (מגן אברהם שם סק"ב) - מברך גם על הטפל (תוספות ברכות מד א ד"ה באוכלי); אבל אינו מברך על הטפל ברכתו הראויה לו אילו לא היתה טפלה, אלא מברך עליו שהכל, שכיון שעל כל פנים הוא טפל הרי הוא מפסיד ברכתו העיקרית (מגן אברהם שם). אכן מי שדרכו בכך ברוב פעמים לאכול את הטפל אחר העיקר, הרי זה כאילו דעתו היתה מתחילה על כך (מגן אברהם שם, בשם השל"ה).

כשהטפל חביב עליו יותר מהעיקר

כשהטפל חביב עליו יותר מהעיקר, נחלקו ראשונים: יש אומרים שלמרות זאת העיקר פוטרו (כלבו כד; אליה רבה שם סק"ג, בדעת הלכות גדולות; מגן אברהם שם סק"ג; באור הגר"א שם סק"ה); ויש אומרים שאינו פוטרו, ומברך על הטפל, ואחר כך על העיקר (אגור סדר ברכת הפירות, בשם אור זרוע; בית יוסף שם, בשמו; רמ"א שם, בשם יש אומרים)[15].

כשאוכל הטפל תחילה

לא אמרו שהעיקר פוטר את הטפל אלא כשאוכל את שניהם ביחד, או שאוכל העיקר תחילה, ואחר כך אוכל את הטפל, אבל אם אוכל את הטפל תחילה, כגון שרוצה לשתות, ואוכל תחילה כדי שלא ישתה על לב ריקן, או שאוכל גרעיני גודגדניות למתק השתייה, מברך על האוכל תחילה, אף על פי שהוא טפל לשתייה, שהרי אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, והוא נהנה לפני שבירך, ואי אפשר שברכת העיקר שלאחר כך תפטרנו למפרע (תרומת הדשן לא; רמ"א שם).

ונחלקו הדעות בברכתו:

  • יש אומרים שאינו מברך עליו אלא שהכל, הואיל והוא טפל לדבר אחר (תרומת הדשן שם, בשם תשובת אור זרוע; רמ"א שם), ואין עיקר ההנאה מאותו דבר שיברך עליו ברכתו הראויה לו, אלא שצריך לברך שלא יהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכשמברך עליו שהכל הרי בירך (דרכי משה שם סק"ב).
  • יש אומרים שמברך עליו ברכתו הראויה לו, שבשביל שבא למתק השתייה לא תשתנה ברכתו העיקרית אם אוכלו קודם השתייה (בית יוסף שם).
  • ויש מחלקים: אם ברכת העיקר היא שהכל, והיה ראוי לברך על העיקר שהכל ולפטור את הטפל, לכן עכשיו שאוכל הטפל תחילה, מברך עליו כברכת העיקר, היינו שהכל, וממילא נפטר גם העיקר בברכתו; אבל כשברכת העיקר היא אחרת, כגון ששתה יין, ואוכל גרעינים מקודם למתק השתייה, אין מברך על המאכל שמקודם שהכל, רק ברכתו הראויה לו (מגן אברהם שם סק"ד)[16].

מרקחת על רקיקים ודובשנים

מרקחת שמניחים על רקיקים דקים, אותם רקיקים הם טפלים למרקחת, שהדבר ידוע שאין מתכוונים לאכול לחם, אלא שבאים לדבק המרקחת עליהם שלא יטנפו הידים בדבש, ולכן מברך על המרקחת ופוטר את הרקיקים (כלבו כד, בשם הרב דוד בר לוי ז"ל; שו"ע שם ב), אבל כשמניחים המרקחת על דובשנים שטובים למאכל, כוונתו גם לאכילת הדובשנים, ומברך עליהם (מגן אברהם שם סק"ה).

דבר הבא ללפת חברו

כל דבר שבא ללפת לחברו ואוכלו יחד עמו, הוא טפל, אפילו שהוא חביב עליו ותאב לאכול גם אותו, כגון שאוכל פת הבאה בכיסנים [מיני לחמים שאין דרכם של רוב בני אדם לקבוע סעודתם עליהם] (ראה ערך ברכת הפת) עם גבינה או שאר דבר ללפת בו, הרי זה מברך בורא מיני מזונות (ראה ערך הנ"ל), ופוטר את הגבינה וכיוצא, ולא אמרו שאם רוצה גם אכילת הטפל אינו נפטר בברכת העיקר (ראה לעיל) אלא כשאינו אוכלם ביחד ללפת, אבל מה שאוכל ללפת הוא טפל לעולם (משנה ברורה שם סק"ו, ושער הציון שם סק"כ וס"ק כא).

שיני מינים המעורבים יחד

שני מינים המעורבים יחד, כל שהוא הרוב בתערובת הוא העיקר, ומברך עליו ופוטר את המיעוט (מגן אברהם שם סק"א, על פי טוש"ע או"ח רח ז), מלבד בחמשת מיני דגן המעורבים בדבר אחר, שאפילו אם הם המיעוט הם העיקר (ראה ערך ברכת הפת).

אפילו אם כל מין ומין עומד בפני עצמו וניכר, כגון שאוכל שני מאכלים שהם מעורבים בקערה אחת, המין שהוא הרוב הוא העיקר, אם לא שהמיעוט הוא מחמשת המינים (פרי מגדים, בפתיחה כוללת לברכות יא), ודוקא כשאוכלם ביחד, כגון כשמבשלים שני מינים ביחד, שאף על פי שניכר כל אחד לחוד אבל אוכלם יחד, אבל כשמבשל בשר עם תבשיל, שהבשר אוכל בפני עצמו, או קודם התבשיל או אחריו, אין זה עיקר וטפל, ומברך על כל אחד לחוד (ערוך השלחן או"ח ריב ב).

טפל לטפל

אף הטפל לטפל נפטר בברכת העיקר, כגון מי שאוכל פירות מתוקים מאד, ומפני שנחלש הלב מחמת המתיקות הוא אוכל מליח, ושוב מפני חריפות המליח הוא אוכל פת, והרי הפת טפלה להמליח, והמליח טפל לפירות - נפטרים כולם בברכת הפירות, אם בשעת אכילת הפירות היו לפניו המליח והפת, או שהיה יודע שיחלש לבו ויצטרך להם (תוספות ברכות מד א ד"ה באוכלי).

קדימה

כשיש לפניו מינים שונים, מה קודם

היו לפניו מינים הרבה, נחלקו תנאים על מה מברך קודם:

  • יש אומרים שאם יש ביניהם משבעה המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל מברך עליו (רבי יהודה במשנה ברכות מ ב).
  • ויש אומרים שמברך על איזה מהם שירצה (חכמים שם).

ונחלקו אמוראים בפירוש מחלוקתם:

  • יש מפרשים מחלוקתם כשברכותיהם שוות, כגון זיתים ותפוחים, ששניהם ברכתם בורא פרי העץ (ראה ערך ברכת הפירות), ובא לפטור שניהם בברכה אחת - שלדעה הראשונה מין שבעה עדיף, ומברך על הזיתים ופוטר את התפוחים, ולדעה השניה מין חביב עדיף, ו"איזה שירצה" שאמרו, היינו החביב עליו ורוצה בו יותר, אבל בשאין ברכותיהם שוות דברי הכל מברך על זה, וחוזר ומברך על זה (עולא שם מא א, ורש"י ד"ה בשברכותיהם, וד"ה חביב וד"ה אבל; או רבי אמי או רבי יצחק נפחא שם).
  • יש חולקים ומפרשים שאף באין ברכותיהם שוות נחלקו על איזה מהם יברך קודם - על מין שבעה, או על החביב (או רבי אמי או רבי יצחק נפחא שם).
  • יש מפרשים שהמחלוקת היא כשיש בדעתו לאכול פת אחר כך, אבל אין בדעתו לאכול פת הכל מודים שמין שבעה עדיף (רבי יהושע בן לוי בירושלמי ברכות ו ד), שכיון שהפת היא עיקר והפירות טפלים, אין בטפל חשיבות של מין שבעה להקדימו (הר"ש סירליאו שם)[17].
  • ויש חולקים ומפרשים שמחלוקת אף כשאין בדעתו לאכול פת (רבי אבא שם).

רוב הראשונים פוסקים כדעה הראשונה במחלוקת התנאים, שמין שבעה עדיף מחביב, וכפירוש הראשון של האמוראים במחלוקתם (הלכות גדולות, ברכות ו, עמ' סז במהדורת מכון ירושלים; תוספות שם ד"ה אבל; רבנו יונה שם, בשם הגאונים, והסכים עמם; רשב"א שם, בשם הראב"ד, והסכים עמו; רא"ש שם; סמ"ג עשין כז; הגהות מימוניות ח יג, בשם מורו ובשם רבנו שמחה; מרדכי שם קלב; טוש"ע או"ח ריא א), אלא שנחלקו בפירוש דעה זו:

  • יש מפרשים שכשאין ברכותיהם שוות אין שום מעלה ועדיפות לאחד כנגד השני, שאין זו מעלה מה שמקדים אחד לשני אלא אם כן נפטר השני בברכתו, אלא הכל מודים שמברך על איזה שירצה תחילה, אפילו על זה שאינו לא ממין שבעה ולא החביב עליו (ראבי"ה ברכות קטז; רא"ש שם ו כה, בדעת רש"י והרי"ף ורב שמעיה, והסכים עמם; שו"ע שם, בסתם).
  • יש מפרשים שכשאין ברכותיהם שוות הכל מודים שהחביב קודם (תוספות שם ד"ה אבל; רבנו יונה שם; רשב"א שם, בשם רב האי גאון, והסכים עמו; מאירי שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים), וכן מסקנת האחרונים (ב"ח שם, שכן דעת רוב הפוסקים; סדר ברכות הנהנין לרב י ח; באור הלכה שם ד"ה וי"א שגם, שכן יש לנהוג).
  • ויש מפרשים להיפך, שכשאין ברכותיהם שוות הכל מודים שמין שבעה עדיף (מרדכי שם קלב, להבנת הבית יוסף והב"ח או"ח ריא בדעתו; כן משמע בראבי"ה שם, בשם רבנו חננאל; הגהות סמ"ק קנא, לגירסתנו).
  • ויש חולקים וסוברים שהלכה כדעה השניה במחלוקת התנאים, שלעולם החביב קודם למין שבעה, בין בברכותיהם שוות, ובין שאינן שוות (רשב"א שם, והגהות מימוניות ברכות ח יג, בשם רב האי גאון; רמב"ם שם; אשכול (אויערבך) א עמ' 66; אור זרוע א קעו; שיטה מקובצת שם), ויש מפרשים בדעתם שבברכותיהם שוות אין שום מעלה וקדימה, ומברך על אחד מהם איזה שיהיה ופוטר את חברו, ובאין ברכותיהם שוות הוא שפסקו שהחביב עדיף (באור הגר"א שם סק"ו, בדעת הרמב"ם).

מה נחשב חביב

בגדר החביב דעת רוב הפוסקים שהוא מה שרגיל להיות בכל פעם חביב לו יותר אפילו אם חפץ עתה במין השני קודם (רא"ש שם; רבנו יונה שם; טוש"ע שם); ויש אומרים שחביב נקרא מה שבאותה שעה שאוכל רוצה בו יותר (רמב"ם שם; שו"ע שם ב, לדעת הרמב"ם).

כששני המינים חביבים לו כאחד

היו שני המינים חביבים לו כאחד, לדברי הכל אם אחד מהם מין שבעה הוא קודם (תוספות מא א ד"ה אמר; רמב"ם שם; אור זרוע א קעו), בין שברכותיהם שוות, בין בשאינן שוות (כסף משנה שם), מלבד לסוברים שבאין ברכותיהם שוות אין בכלל שום עדיפות ומעלה לאחד על השני (ראה לעיל).

לא היו בשני המינים אף אחד מהם ממין שבעה, לדברי הכל החביב עדיף (רא"ש שם; טוש"ע שם), אלא אם כן היה אחד מהם שלם, והשני חצי פרי, שהשלם עדיף מחביב (מגן אברהם שם סק"א).

קדימות בברכות

קיצור סדר המעלות בברכות:

  • המוציא (מגן אברהם ריא ס"ק יג);
  • בורא מיני מזונות, ואין חילוק בזה בין בורא מיני מזונות על חטים, לבורא מיני מזונות על שעורים ושבולת שועל ושיפון (ראה להלן. לבוש שם א).
  • בורא פרי הגפן;
  • בורא פרי העץ על זיתים;
  • בורא פרי העץ על תמרים;
  • בורא פרי העץ על ענבים;
  • בורא פרי העץ על תאנים;
  • בורא פרי העץ על רמונים;
  • בורא פרי העץ על שאר פירות (ראה להלן. מגן אברהם שם);
  • בורא פרי האדמה;
  • שהכל נהיה בדברו (מגן אברהם שם).

סימנך - מלבד ברכת המוציא הקודמת לכל - מג"ע א"ש: מזונות; גפן; עץ; אדמה; שהכל (פניני הלכה ברכות ט ח).

קדימות בשבעת המינים

כל המוקדם בפסוק זה - אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ (דברים ח ח) - מוקדם לברכה (ברכות מא א; רמב"ם שם; טוש"ע שם ד), שהפסוק בא לשבח את ארץ ישראל שיש בה פירות החשובים הללו, ומנאם כסדר חשיבותם (רש"י שם ד"ה ופליגא). ארץ השניה - ארץ זית שמן וגו' - הפסיקה הענין, וכל הסמוך לארץ זו חשוב יותר מהמאוחר ממנו לארץ ראשונה, ולפיכך תמרים וענבים - התמרים קודמים, שהם שניים לארץ, שדבש האמור בתורה הוא דבש תמרים, וענבים הם שלישים לארץ (גמ' שם ב, ורש"י ד"ה דבש וד"ה זה שני; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ודוקא שאוכל ענבים כמות שהם, אבל אם עשה מהם יין, שקובע ברכה לעצמו (ראה ערך ברכת היין), ברכת בורא פרי הגפן חשובה יותר וקודמת לברך עליו תחילה (הגהות סמ"ק קנא; טור שם; רמ"א שם), וקודמת אפילו לזית, שהוא ראשון לארץ השניה (טור שם).

כל הנאמר סמוך לארץ ראשונה קודם לנאמר סמוך לארץ שניה, מאחר ששוים בסמיכה לארץ, ולפיכך חיטה וזית - חיטה קודמת, שחיטה ראשונה לארץ ראשונה, וזית ראשון לארץ שניה, וכן שעורים ותמרים - שעורים קודמים, ששעורים שניים לארץ ראשונה, ותמרים שניים לארץ שניה (תוספות שם ב ד"ה זה; טור שם; רמ"א שם).

ברכת המוציא

ומכיון שחיטה קודמת לכל, ברכת המוציא קודמת לברכת בורא מיני מזונות, וכל שכן לשאר ברכות (שבלי הלקט קס; רמ"א שם ה), ואפילו שהדבר השני חשוב או חביב עליו (רמ"א שם).

קדימות חיטה ושעורה

ואין קודמים חיטה ושעורה לחבריהם אלא כשעשה מהם תבשיל או פת, שברכתם בורא מיני מזונות או המוציא (ראה ערך ברכת הפת), אבל הכוסס את החיטה, שברכתה בורא פרי האדמה, אינה קודמת לבורא פרי העץ, שבורא פרי העץ קודמת לבורא פרי האדמה, שהיא מבוררת יותר (הלכות גדולות, ברכות ו, עמ' סז במהדורת מכון ירושלים; שו"ע שם ה), או לפי שחיטה הכתובה בפסוק לא בכוסס הוא אלא בפת, שהרי כתוב מיד לאחר מכן: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם (שם ט), ולכן אין קדימה לכוסס חיטה על בורא פרי העץ (רשב"א שם).

אכן יש שכתב שאף על פי שאין הברכה על כסיסת חיטה קודמת לבורא פרי העץ, אבל אף בורא פרי העץ אינה קודמת, אלא יקדים החביב, ואם שניהם שוים בחביבות החיטה קודמת, שהיא קודמת בפסוק (משנה ברורה שם ס"ק כז, בדעת המגן אברהם שם סק"ח וס"ק יג).

קדימות בורא מיני מזונות

ברכת בורא מיני מזונות קודמת לברכת היין, שהיא חשובה יותר וגם קודמת ליין בפסוק, ואפילו ברכת מזונות של שעורים, או של שבולת שועל ושיפון שהם בכלל שעורים, קודמת ליין (טור שם; רמ"א שם).

ולא זו בלבד, אלא אפילו ברכת בורא מיני מזונות על כוסמין ושבולת שועל ושיפון, שאינם ממין שבעה, קודמת לברכת בורא פרי העץ על המינים שהוזכרו בפסוק, כגון גפן ותאנה וכיוצא, שכיון שחשובים הם שעושים מהם פת שברכתה המוציא, הם קודמים אפילו כשלא עשה מהם פת (הגהות מימוניות ברכות ח יג, בשם מורו; בית יוסף שם ו; שו"ע שם), ועוד שאף הם בכלל חיטה ושעורה שבפסוק (מגן אברהם שם ס"ק יג). ובקדימות לזית נחלקו אחרונים:

  • יש סוברים ששבולת שועל ושפון שהם בכלל שעורים (ראה ערך ברכת הפת) וכן שעורים עצמם, אין ברכת בורא מיני מזונות שלהם קודמת אלא למינים השוים להם בסמיכה לארץ, כגון לדבש תמרים, ששניהם שניים לארץ, אבל לגבי זיתים, שהם ראשונים לארץ, אינם קודמים (מגן אברהם שם סק"ח וס"ק יג; סדר ברכות הנהנין לרב י יב).
  • ויש סוברים שלעולם ברכת בורא מיני מזונות קודמת לכל (לבוש שם א; משנה ברורה שם ס"ק כה וס"ק לה, בשם האחרונים).

דבר שברכתו בורא פרי העץ ודבר שברכתו בורא פרי האדמה

דבר שברכתו בורא פרי העץ, ודבר שברכתו בורא פרי האדמה, נחלקו ראשונים איזה מהם קודם:

  • יש אומרים שבורא פרי העץ קודמת, שהיא מבוררת יותר, שברכת בורא פרי האדמה כוללת גם פרי העץ, שכן בדיעבד אם בירך עליהם בורא פרי האדמה יצא (ראה ערך ברכת הפירות), וברכת בורא פרי העץ מיוחדת לפרי העץ בלבד ולא לפרי האדמה (הלכות גדולות שם; סמ"ג עשין כז; רוקח שכט; שו"ע שם ג, בשם יש אומרים).
  • ויש אומרים שאין עדיפות בברכת בורא פרי העץ על בורא פרי האדמה, ואיזו שירצה יקדים (רא"ש שם ו כה, בדעת רש"י והרי"ף, והסכים עמם; אשכול (אויערבך) א עמ' 67; שו"ע שם, בסתם).

והכרעת אחרונים שאם פרי האדמה חביב לו יותר יברך עליו קודם, ואם שניהם שווים בחביבות יברך על פרי העץ קודם (ט"ז שם סק"ב; מגן אברהם שם ס"ק יג; סדר ברכות הנהנין לרב י ז)[18].

דבר שברכתו בורא פרי העץ, ודבר שברכתו שהכל

דבר שברכתו בורא פרי העץ ודבר שברכתו שהכל, ברכת בורא פרי העץ קודמת, שהיא ברכה חשובה יותר, שמיוחדת ומפורטת לפרי העץ בלבד, מה שאין כן ברכת שהכל שהיא ברכה כללית, ואפילו אם הדבר שברכתו שהכל חביב לו יותר; וכן ברכת בורא פרי האדמה חשובה יותר מברכת שהכל, מטעם זה עצמו (ברכות לט א, ורש"י שם ד"ה ומלגלג, ותוספות שם ד"ה חביב; טוש"ע או"ח ריא ג, ומגן אברהם שם סק"ג).

כשאינו רוצה לאכול אלא אחד הדברים

כל דיני קדימת הברכות אחת לחברתה לא נאמרו אלא כשרוצה לאכול משני הדברים, אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאחד מהם, אינו מברך אלא על זה שרוצה לאכול, אף על פי שגם השני מונח לפניו, שאין אומרים לאדם לאכול מה שאין בדעתו לאכול כדי שיברך (רא"ה על הרי"ף שם מא א; רמ"א שם ה).

כשרוצה לאכול שניהם, אך רק אחד לפניו

ואפילו אם רוצה לאכול משניהם, אלא שלא הביאו עדיין לפניו החביב - או ממין השבעה, כשיש לו דין קדימה (שער הציון שם סק"כ) - אין צריך להמתין לו (בית יוסף שם; מגן אברהם שם סק"י).

בדיעבד

ולא אמרו כל דין הקדימה שיש לאחד על השני אלא לכתחילה, אבל בדיעבד אם עבר ובירך על השני, כשברכותיהם שוות - יצא, ואין צריך לחזור ולברך על זה שהיה לו להקדים, ובלבד שתהא דעתו עליו בברכתו, שאינו בדין שיפטור מה שאינו חשוב את החשוב אלא דרך כוונה, ולא דרך אגב (רשב"א שם; בית יוסף שם, בשמו; רמ"א שם), אבל החשוב פוטר את שאינו חשוב אפילו שלא נתכוין בפירוש לפטרו (מגן אברהם שם ס"ק יא)[19].

להוציא את חברו

כשיצא ידי חובה

אף על פי שאחד מוציא את חברו בברכות, אפילו הוא בעצמו כבר יצא ידי חובתו (ראה ערך ברכות), בברכות הנהנין - אם יצא אינו מוציא (ראש השנה כט א; רמב"ם ברכות א י; טוש"ע או"ח קסז יט), שאמנם יש חובה על הנהנה לברך, אך אין עליו חובה ליהנות כדי לברך, ולכן אין עליו ערבות בברכה זו והוא פטור ממנה, ואינו יכול להוציא את חברו שנהנה ומחוייב בה (רש"י שם ד"ה חוץ; רא"ש ברכות ו לג), ולכן אף בדיעבד לא יצא אם שמע הברכה ממי שלא אכל ושתה, שהרי ברכתו לבטלה (מגן אברהם ריג סק"ז).

בקביעות סעודה

ואפילו כשלא יצא יש בברכות הנהנין תנאים מיוחדים לדבר, והאוכל פת אינו מוציא את אחרים אלא אם כן אכלו בקביעת סעודה, וכך שנינו: היו יושבים - כל אחד ואחד מברך לעצמו, הסבו - אחד מברך לכולם (משנה ברכות מב א; טוש"ע או"ח קסז יא), שדרכם היה להסב בסעודה, כשמוטים על צדיהם השמאלי, ואוכלים ושותים בהסבה, ואין קביעות סעודה בלא הסבה (רש"י שם ד"ה היו יושבים).

ואפילו שישבו בלא הסבה, אם הזמינו עצמם לסעודה ואמרו נלך ונאכל לחם במקום פלוני, הרי זו קביעות, וכך אמרו: עשרה שהיו הולכים בדרך, אף על פי שכולם אוכלים מככר אחת, כל אחד מברך לעצמו, ואם קבעו להם מתחילה מקום בדבור ועצה והזמנה, אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מככרו, אחד מברך לכולם (גמ' שם ב, ורש"י ד"ה דוך פלן; רמב"ם ברכות א יב; טוש"ע שם).

אכילת בני הבית

בעל הבית האוכל עם בני ביתו, נחלקו בדינו אמוראים:

  • יש אומרים שלא אמרו שצריך הסבה אלא כשאוכל עם אורחים, אבל לא כשאוכל עם בני ביתו (ירושלמי ברכות ו ו, לגירסת רבנו יונה ברכות מב ב, הרשב"א שם, והרא"ש שם), שכשיש אורחים הדרך ליתן לכל אחד ואחד בפני עצמו על שולחנות קטנים מיוחדים ואינם יודעים קביעותם, אבל בעל הבית שאוכל עם בני ביתו, אפילו לא הסבו בתחילה יחד מצטרפים, שכל בני הבית נגררים אחר בעל הבית (רבנו יונה שם), וכן הלכה (רבנו יונה שם, בשם מורו הרב; רא"ש שם; טור שם; רמ"א שם).
  • ויש אומרים שאפילו בעל הבית בתוך ביתו אינו מוציאם אלא אם כן הסבו (תני רבי חייא שם).

בימינו

וכתבו ראשונים שבזמן הזה שאין דרך לאכול בהסבה, ישיבה שלנו בשולחן אחד או במפה אחת היא הקביעות, ואפילו כשאוכל לא עם בני ביתו אלא בחבורה הרי זה כהסבה שלהם (תוספות מב א ד"ה הסבו; רבנו יונה שם; רשב"א שם; רא"ש שם; טוש"ע שם), אבל לישיבה אנו צריכים, שאפילו במקום שאצלם לא היו צריכים הסבה, כגון שקבעו מקום לאכילתם בהזמנה, מכל מקום אם לא ישבו אין זו קביעות, וכן אפילו בעל הבית שאוכל עם בני ביתו בלא ישיבה אין זו קביעות (בית יוסף ושו"ע שם).

ומכל מקום צריכים שולחן אחד או מפה אחת, אפילו בקבעו לאכול, ואפילו בעל הבית עם בני ביתו (שו"ע שם; מגן אברהם שם ס"ק כו; שלחן ערוך הרב שם טו)[20].

הולכי דרכים

היו רוכבים בדרך ואמרו נאכל, אף על פי שכל אחד אוכל מככרו ולא ירדו מהבהמות - מצטרפים, כיון שעמדו במקום אחד (רבנו יונה שם; שו"ע שם יב), שכל מה שהצריכו שולחן אחד או מפה אחת, הרי זה דוקא בבית, שהרגילות לאכול על שולחן אחד, אבל בשדה שאין שולחן - הקביעות היא באמירה בלבד (מגן אברהם שם; שלחן ערוך הרב שם טז).

היו אוכלים והולכים, אין אמירה שלהם מועילה להיות קביעות (רבנו יונה שם; שו"ע שם).

היו הולכים בספינה אחת ואמרו נאכל, נקבעו באמירה זו (מגן אברהם שם ס"ק כז), ואפילו בלי מפה אחת (שלחן ערוך הרב שם).

ישבו בעגלה אחת - נסתפקו בדבר אם דינם כרוכבים על גבי בהמה (מגן אברהם שם).

היו אוכלים בשדה מפוזרים ומפורדים, אף על פי שאוכלים בשעה אחת ומככר אחת, כיון שלא קבעו מקום ואוכלים מפוזרים - אינם מצטרפים (רבנו יונה שם; שו"ע שם), ואפילו אם אמרו נאכל יחד אין זה מועיל, כיון שלא אכלו במקום אחד אלא בפיזור (משנה ברורה שם ס"ק סד).

באלו ברכות מוציאם

בכל מקום שמצטרפים לברכה, שאחד מוציא את האחרים - כגון בהסבה בימיהם, ובישיבה אצלנו וכיוצא - הוא מוציאם בין בברכה ראשונה, ברכת המוציא, ובין בברכת המזון, אלא שבברכה ראשונה בין שאוכלים בשנים ובין שאוכלים בשלשה או יותר יכול להוציאם אפילו לכתחילה, ובברכת המזון דוקא שהם שלשה (תוספות שם מב א ד"ה הסבו; טוש"ע או"ח קצג א); אבל כשהם שנים, ושניהם יודעים לברך, מצוה לכתחילה שכל אחד יברך לעצמו (כן משמע מתוספות מה א ד"ה אם, ותוספות ר"י שירליאון שם, ותוספות הרא"ש שם); ויש סוברים שאף בברכת המוציא כששניהם יודעים לברך מצוה לכתחילה שמברך כל אחד לעצמו (רש"י שם ב ד"ה מצוה; שבלי הלקט קלט, בשם ה"ר שמחה).

כשלא נקבעו יחד

בכל מקום שאין מצטרפים לברכה מפני שלא נקבעו יחד:

  • יש אומרים שאפילו בדיעבד אין האחרים יוצאים בברכתו של אחד, ואפילו אם ענו אמן אחר המברך לא יצאו (רא"ש שם ו לג; מגן אברהם קסז ס"ק כח, בדעת הרשב"א, והסכים עמו; שו"ע הרב שם יז, שכן עיקר).
  • ויש אומרים שבדיעבד אם כיון המברך להוציאם והם נתכוונו לצאת - יצאו (רוקח שכט; שו"ע שם יג; באור הגר"א שם ס"ק מה; ערוך השלחן שם כז).

ברב עם הדרת מלך

כשקביעותם מועילה לצרפן לברכה, לא זו בלבד שיכול אחד להוציא את האחרים, אלא שאף מצוה שאחד יברך לכולם ולא כל אחד בפני עצמו, משום בְּרָב-עָם-הַדְרַת-מֶלֶךְ [ראה ערכו] (משלי יד כח. כסף משנה ברכות א יב, בשם הרמ"ך; מעדני יום טוב שם כ; שלחן ערוך הרב שם יח), ומכל מקום רשאים הם לקבוע יחד על דעת שלא להצטרף, ולפיכך נהגו עכשיו לברך כל אחד לעצמו, מפני שההמון אינם נזהרים מלהשיח בין שמיעת הברכה לטעימה, וכיון שנהגו כן הרי זה כאילו היתה דעתם בפירוש בקביעתם יחד על דעת שלא להצטרף (שלחן ערוך הרב שם).

יין

ביין נחלקו אמוראים, ושתי לשונות בגמרא[21]:

  • ללשון הראשונה נחלקו האם פת צריכה הסבה בשביל להוציא אחד את חברו, אבל יין אינו צריך הסבה (רב בברכות מג א, בסתם); או שאפילו יין צריך הסבה (רבי יוחנן שם, בסתם).
  • וללשון השניה נחלקו האם לפת מועילה הסבה, אבל לא ליין (רב שם, באיכא דאמרי); או שהיא מועילה אף ליין (רבי יוחנן שם, באיכא דאמרי)[22].

אפילו לדעה שאין צריך הסבה ליין, אין הדברים אמורים אלא שלא בשעת סעודה, או בשעת סעודה ובמקום סעודה, אבל בעל הבית המזמן לסעודתו אורחים, ועד שיתכנסו כל הקרואים יושבים במקום אחד ושותים יין, ודעתם לעבור ממקום זה ולילך למקום הסעודה, מברך כל אחד לעצמו (גמ' שם, ורש"י ד"ה שאני אורחים).

ואפילו לדעה שאין הסבה מועילה ליין, מכל מקום אם הסבו לפת, מתוך שההסבה הועילה לפת הועילה גם ליין, ואחד מוציא את כולם (גמ' שם).

והלכה שהן יין והן פת צריכים הסבה (רמב"ם ברכות א יב; טור או"ח קעד; טוש"ע שם ריג א).

בימינו

בזמן הזה, כשם שבפת ישיבה שלנו היא במקום הסבה שלהם (ראה לעיל), אף ביין כך (טוש"ע שם); ויש סוברים שבזמן הזה אין אנו רגילים לקבוע אלא על הפת, ולכן ביין אנו צריכים תמיד לברך כל אחד ואחד בפני עצמו (תוספות ברכות לט א ד"ה נתן ומב א ד"ה הסבו; תוספות ר"י שירליאון שם מג א; סמ"ג עשין כז; רשב"א שם לט א; ב"ח או"ח קעד; באור הגר"א או"ח ריג סק"א), והדבר תלוי במנהג המקומות, שבמקום שמצוי הרבה יין ורגילים לקבוע עליו מועילה גם עכשיו הסבה או ישיבה להוציא אחד את חברו (משנה ברורה שם ס"ק יב).

כשיושבים במקומות נפרדים

כשם שבפת אין קביעות בלא ישיבה, ודוקא כשישבו יחד במקום אחד, אבל לא שישבו זה בכה וזה בכה (ראה לעיל), אף ביין כך, אלא שיין מכיון שדרך לקבוע עליו אף בלא מפה אין צריך שישתו על מפה אחת (שלחן ערוך הרב שם א; אור שמח ברכות א יב).

ביין של מצוה

ודוקא ביין הרשות, אבל יין של קידוש או הבדלה פוטר אחד את חברו אפילו בעמידה, ואפילו אין עומדים במקום אחד, שמתוך שהם מצטרפים יחד לצאת ידי קידוש והבדלה מצטרפים גם כן לצאת ידי ברכת היין (שלחן ערוך הרב שם; אור שמח שם).

בתוך הסעודה

לא אמרו שביין אם הסבו אחד מברך לכולם אלא כששותים שלא בתוך הסעודה, אבל בא להם יין בתוך המזון - כל אחד ואחד מברך לעצמו (משנה ברכות מב ב; רמב"ם שם ד יב; טוש"ע או"ח קעד ח), לפי שאין בית הבליעה פנוי (בן זומא בתוספתא ברכות (ליברמן) ד יב, ובגמ' שם מג א), ונחלקו בפירושו:

  • יש מפרשים שמתוך שאין לב המסובים אל המברך אלא לבלוע לא יכוונו דעתם לשמוע הברכה (רש"י שם ד"ה הואיל; רמב"ם שם; שבלי הלקט קמ, בשם רב האי, ורבנו קלונימוס ועוד).
  • יש מפרשים שחוששים שמתוך שעוסקים באכילה, אם יענו אמן על הברכה, שמא יקדים קנה לושט ויבואו לידי סכנה (סמ"ג עשין כז, ורא"ש שם ו לד, על פי ירושלמי שם ו ו; רשב"א שם; תוספות ר"י שירליאון שם, בשם רבו; רבנו יונה שם; טוש"ע שם).
  • ויש מפרשים שכיון שהם אוכלים והמזון בפיהם אינם ראויים לשתות בשעת ברכה, ולכן אינם נפטרים באותה ברכה, שאף על פי שאין אנו צריכים שישתו כולם, מכל מקום לראוי לשתייה אנו צריכים (מאירי שם, בשם קצת חכמי הדור; שיטה מקובצת שם).

לפירוש הראשון - אם אמר המברך "סברי מרנן", והם מפסיקים מלאכול כדי לשמוע הברכה ולכוין דעתם ולענות אמן:

  • יש אומרים שאחד מברך לכולם (תוספות שם ד"ה הואיל, בשם יש מפרשים, על פי ירושלמי שם; רא"ש שם, וטור שם, לדעת רש"י; שבלי הלקט שם; מרדכי שם קמה, בשם מחזור ויטרי; רמ"א שם, בשם יש אומרים), וכן המנהג (רמ"א שם).
  • ויש אומרים שכיון שתיקנו חכמים שיברך כל אחד לעצמו אינו יוצא כלל בברכת חברו; ועוד שלא תחלוק בין פנוי לשאינו פנוי (תוספות ומרדכי שם, בשם רבנו אלחנן; מאירי שם, אף לדעת רש"י).

וכן לפירוש השני, שמשום חשש סכנה נגעו בדבר, אין מועיל מה שיאמר להם להפסיק מאכילתם (רא"ש וטור שם), ואף לפירוש השלישי כיון שתיקנו - לגמרי תיקנו, שאפילו הראויים לשתות אינם יוצאים (שיטה מקובצת שם).

שאר דברים מלבד פת ויין

בפירות ושאר דברים נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שמלבד פת ויין כל שאר דברים אחד מוציא את חברו אף בלא הסבה (רמב"ם ברכות א יב; רא"ש שם, בשם הרמב"ן, והסכים עמו; מאירי שם: בית יוסף או"ח קעד; טור ושו"ע שם ריג א), לפי שלא נחלקו אמוראים אלא ביין דוקא אם דומה לפת, אבל פירות ושאר דברים לדברי הכל אינם חשובים, ולכן ללשון הראשון שניהם סוברים שאינם צריכים הסבה, וללשון שני שניהם סוברים שאין הסבה מועילה להם, ומכיון שהברכות הן מדרבנן (ראה לעיל) הולכים אחר המיקל, והלכה כלשון ראשון שאינם צריכים הסבה (רא"ש ומאירי ובית יוסף שם), אלא שמכל מקום צריך לשאר דברים ישיבה, שתהיה על כל פנים קביעות קצת (טור או"ח קעד ובית יוסף שם, על פי תוספות חולין קו ב ד"ה (קו א) שמע; שו"ע שם ריג א), ולפי זה אצלנו שישיבה היא כהסבה, אין הבדל בין שאר דברים לפת ויין, שבישיבה אף בפת ויין אחד מברך לכולם, ובלי ישיבה אף בשאר דברים כל אחד מברך לעצמו (בית יוסף שם ושו"ע שם).
  • יש אומרים שבפירות ושאר דברים אין הסבה מועילה, ולעולם כל אחד מברך לעצמו, לפי שפוסקים הלכה כלשון השניה (ראב"ד שם; סמ"ג עשין כז; רמ"א שם, בשם יש אומרים), ולכן נהגו בפירות - והוא הדין בשאר דברים חוץ מפת ויין (מגן אברהם שם סק"ו) - שכל אחד מברך לעצמו (רמ"א שם).
  • ויש אומרים שבשאר דברים צריך הסבה, והסבה מועילה להם (רשב"א ברכות שם, על פי גמ' שם לט א; שיטה מקובצת שם מג א), לפי שפירות ושאר דברים דומים ליין, וכשם שנחלקו האמוראים ביין, כך נחלקו בשאר דברים, וכשם שהלכה שיין צריך הסבה ומועילה לו הסבה, כך בשאר דברים (רשב"א שם); או לפי שכל דבר מאכל דומה לפת, ולא נחלקו האמוראים בדבר, וכל דבר שתייה דומה ליין, וכמחלקותם ביין כך נחלקו בשאר משקים, וכיון שהלכה כר' יוחנן ביין, הרי שכל דבר אכילה וכל דבר שתייה דין אחד להם שצריכים הסבה, והסבה מועילה להם (שיטה מקובצת שם).

ואין כל הדברים אמורים אלא בברכה ראשונה, אבל בברכה אחרונה של יין ושאר דברים, הכל מודים שאין אחד מוציא את חברו, שאין זימון לפירות (מאירי שם; טוש"ע שם).

כשלא בירך

הכניס אוכל לפיו ללא ברכה

שכח והכניס אוכלים לתוך פיו בלא ברכה, ונזכר בעודם בתוך פיו - אם הוא דבר שאינו נמאס כשיפלטנו, יפלטנו ויברך עליו, אבל לא יסלקנו בתוך פיו לצד אחד ויברך, לפי שנאמר: יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ (תהלים עא ח), ואם הוא דבר שנמאס כשיפלטנו, מסלקו לצד אחד ומברך (ברכות נ ב-נא א; רמב"ם ברכות ח יב; טוש"ע או"ח קעב ב, וט"ז שם סק"ב).

הכניס משקה לפיו ללא ברכה

שכח והכניס משקים לתוך פיו בלא ברכה, שאי אפשר לא לסלקם לצד אחר ולברך, ולא לפלטם, מפני שמפסידם - בולעם (ברכות נ ב, ורש"י ד"ה משקין), ונחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שבולעם, ולא יברך עליהם (רש"י שם ד"ה בולען; רא"ש שם ז לג, ותוספות ר"י שירליאון שם, ורשב"א שם, וטור שם, בשם רבנו חננאל; ראב"ד שם; שו"ע שם א), שכיון שאינם ראויים לשתות לכל אדם נדחו מתורת משקים, ואין להקפיד על ברכתם אפילו אם יכול לברך על ידי הדחק (רא"ש ותוספות ורשב"א וטור שם, בשם רבנו חננאל), אלא שמהם שאמרו שדוקא כשאין לו יותר משקים, והוא דחוק לשתות אותם שבפיו, התירו לו לבלעם בלא ברכה, ואין לחוש לאיבוד הברכה, שהרי אף אם יפלוט אותם גם כן תאבד הברכה, מאחר שאין לו יותר, אבל אם יש לפניו משקים יותר, יפלוט אותם שבתוך פיו, ולא יהנה מהם בלא ברכה (ראב"ד שם, על פי ירושלמי ברכות ו א), וכן כתבו אחרונים שראוי לנהוג (ב"ח שם; מגן אברהם שם סק"א).
  • ויש אומרים שבולע את המשקים, ומברך עליהם אחר כך (רא"ש ורשב"א שם, בשם הראב"ד; רא"ש שם; טור שם, בשמו; רמ"א שם), אם מפני שכיון שנזכר שלא בירך בעוד המשקים בפיו הרי זה דומה קצת לעובר לעשייתם, שהוא קודם הבליעה, אלא שלא היה יכול לברך אז, ולא נדחה מהברכה (רא"ש שם); או מפני שסוברים שאף באכל וגמר סעודתו ולא בירך - מברך אחר כך ברכה ראשונה (רשב"א שם, בשם הראב"ד)[23].

עד מתי יכול לברך ברכת הנהנין שלפניהם

אכל ושתה ולא בירך ברכת הנהנין שלפניהם, כל זמן שלא גמר לאכול ולשתות חוזר ומברך (ברכות נא א; רמב"ם ברכות ד ב; טוש"ע או"ח קסז ח), ומועיל לתקן בברכה זו אף מה שאכל למפרע בלא ברכה (מעדני יום טוב שם ט).

גמר סעודתו, נחלקו בדבר:

  • יש אומרים שחוזר ומברך (רבינא שם).
  • ויש אומרים שאינו מברך, שכיון שהאדם היה ראוי לברך קודם אכילתו ונדחה, כיון שנדחה נדחה (מסקנת הגמ' שם).

להלכה פסקו רוב הראשונים כדעה השניה, שהיא מסקנת הגמרא (רי"ף שם; רמב"ם שם; רא"ש שם; טוש"ע שם); אך יש מהראשונים שפסק כדעה הראשונה, שסובר שלא דחו בגמרא אלא את ראייתו, אבל לא את עצם דינו (רשב"א שם, בשם הראב"ד). וכתבו הפוסקים שטוב לחוש לדעתו, ואם יכול לאכול עוד - יברך ויאכל מעט (בית יוסף שם, בדעת הכלבו; מגן אברהם שם ס"ק כא; שלחן ערך הרב שם יא).

הערות שוליים

  1. ד, טור' שכט-שנא.
  2. בערך זה יתבארו דיני הברכה שלפני האכילה. לדיני הברכה שלאחר האכילה, ראה ערך ברכת המזון, וערך ברכה מעין שלש, וערך ברכה אחרונה.
  3. ויש מהראשונים הסובר שאותם שלמדו מהכתובים ברכה לפניה סוברים שחיובה מן התורה, אלא שאין הלכה כמותם (רשב"א שם מח ב).
  4. על עישון "טבק" ושתיית "טיטון", אף על פי שהעשן נכנס לתוך הגוף, הסכימו האחרונים שאין מברכים (מור וקציעה רי ד"ה במג"א; כתב סופר או"ח כד; משנה ברורה שם ס"ק יז); אך יש שהסתפק בזה (מגן אברהם שם סק"ט). על ברכת רפואה – ראה להלן, וראה ערך ברכות הודאה.
  5. ויש מהגאונים הסובר שעל פחות מכשיעור אין צורך לברך (כלבו כד, בשם רב אחא גאון).
  6. ויש מי שסובר שאף בטועם ופולט אם היה כשיעור רביעית צריך לברך, הואיל והחיך טועם (בית יוסף שם, בשם אהל מועד).
  7. ולדעה הראשונה לענין תענית הוא שאמרו עד רביעית (רא"ש שם).
  8. דעת הירושלמי שהשותה מי דקרים - מים הנובעים ממעין הנמצא בין שני דקלים במקום מסוים בארץ ישראל, והשותה מהם משלשל בני מעיו (פירוש המשניות לרמב"ם שבת קט א, על פי הירושלמי ברכות ו ח) - מברך ברוך שברא מי רפואות (ירושלמי שם, לגירסתנו), ונחלקו ראשונים אם הוא דוקא כשנהנה מהמים (ראבי"ה ברכות קכג); או שלדעת הירושלמי אפילו מאכל מר שאינו נהנה ממנו, כשאוכלו מברך עליו ברכת הנהנין על רפואתו (ארחות חיים ברכות לז). וראה עוד ערך ברכות הודאה.
  9. ויש מהראשונים הסובר שמברך עליו ברכת שהכל (רמב"ם ברכות ח ב), שלדעתו לא אמרו שאין מברכים על דבר המזיק אלא בנוגע לברכתו הראויה (מאירי שם וכסף משנה שם, לדעה זו).
  10. אבל אין מזמנים עליהם (ראה ערך זימון), לפי שאין לדבר איסור חשיבות של קביעות, והרי זה כעין אכילת פירות שאין להם קביעות (ראב"ד שם; שו"ת הרשב"א שם; רא"ש שם).
  11. אך לענין ברכה אחרונה, יש מהפוסקים המכריעים שכשאכל בשוגג יברך עליו, שאינו מנאץ כיון שלא ידע שזהו דבר האסור, והאוכל במזיד לא יברך (ט"ז שם סק"א; שלחן ערוך הרב שם; משנה ברורה שם סק"ג, בשם הט"ז וכמה אחרונים); ויש שחלק עליהם (ערוך השלחן שם ד).
  12. אם מזכיר במקרה זה מעין המאורע, ראה ערך ברכת המזון.
  13. ויש אומרים שהחולקים אם בריא מברך על דבר איסור (ראה לעיל), יחלקו אף בחולה האוכל ביום הכפורים, או איסור מפני הסכנה (שו"ת הרשב"א א תשצד; ט"ז או"ח קצו סק"א, ושם רד ס"ק יב).
  14. ויש אומרים שהחולקים אם מברך על דבר איסור מרצונו (ראה לעיל), יחלקו אף כשנאנס לאכול (שו"ת הרשב"א שם; ט"ז שם).
  15. ויש שכתב שאף לדעה זו דוקא אם אוכל הטפל החביב בפני עצמו, אבל אם אוכלו יחד עם העיקר אין המעלה של חביב חשובה להצריכו ברכה מיוחדת (ט"ז שם סק"ג).
  16. ויש מהראשונים הסובר שאינו מברך על העיקר לפטור את הטפל אלא אם כן הביאו אותו תחילה, אבל אם באו העיקר והטפל ביחד, מברך על הטפל, אם הוא יותר חשוב מצד עצמו מהעיקר, כגון פת ומליח שבאו לפניו ביחד, אפילו שאין הפת באה אלא לתשמיש המליח, מברך על הפת (מאירי ברכות מד א).
  17. או שאם דעתו לאכול פת, שהיא חשובה מכל הברכות (ראה להלן) והיא נדחית לאחר הפירות, אף בפירות עצמם סוברים חכמים שידחה מין השבעה מפני החביב (פירוש בעל ספר חרדים שם); או שאם אין דעתו לאכול פת הרי הוא צריך לברך ברכה אחרונה על זה שממין השבעה, והואיל שלבסוף מין שבעה עדיף, שמברך עליו, אף בברכה הראשונה הוא חשוב להקדימו, מה שאין כן כשדעתו לאכול פת, שברכת המזון פוטרת אף את הפירות של מין שבעה, סוברים חכמים שאין עדיפות למין השבעה בברכה הראשונה (פני משה שם).
  18. אחד מהחילוקים - שהיו בתקופת הגאונים - שבין בני בבל ובני ארץ ישראל, שבני בבל, כשהיו לפניהם תורמוסין ופרי העץ, ברכו על העץ בתחילה, ובני ארץ ישראל ברכו על התורמוסין (ים של שלמה, ברשימת החילוקים שבסוף בבא קמא; אוצר חילוף מנהגים עמ' 45; החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל עמ' 130), בלבד, ופטרו בברכתם את פרי העץ (כן משמע שם ושם ושם), ואמרו לדעת בני ארץ ישראל: לא יאמר אדם יש לי אגוזים ותמרים ואניח את התורמוס, אמר הקדוש ברוך הוא: אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא (משלי כב כא. תנחומא במדבר כו).
  19. על דיני הקדימה בברכת הריח, או ריח ויין, ראה ערך ברכת הריח.
  20. ויש מהאחרונים החולק בזה וסובר שכשקבעו והזמינו עצמם, או בעל הבית עם בני ביתו, אינם צריכים לשולחן אחד או מפה אחת, שלא הצריכו שולחן או מפה אלא במקום שאצלם היו צריכים להסבה (באור הגר"א שם ס"ק מא).
  21. ראה להלן מחלוקת הראשונים אם ההלכה כדעה הראשונה או השניה, ונפקא מינה ביניהם.
  22. ויש מהראשונים המפרש שאין שתי הלשונות חלוקות אלא בניסוח הדברים אבל לא בדין, ואף ללשון שני לא נתכוין רב אלא לומר שבפת יש מעלה בהסבה, שאם לא הסבו כל אחד מברך לעצמו, אבל ביין אין ההסבה מעלה כלל, שאף בלא הסבו אחד מברך לכולם (שו"ת הרמב"ם (פריימן) מט).
  23. לדעה זו יש שנסתפק אם יברך ברכה אחרונה כשאכל כשיעור, שכן לא מצינו שתי ברכות סמוכות זו לזו (מגן אברהם שם סק"ג).