מיקרופדיה תלמודית:בעל דין

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.


הגדרה[1] - מי שיש לו ריב עם חברו בדבר שבממון

גדרו

בעל דין נקרא כל מי שיש לו ריב עם חברו בדבר שבממון, אחד התובע ואחד הנתבע (כן משמע בשבועות ל ב), אחד איש ואחד אשה (ספרי שופטים קצ).

כשיש אצל הנתבע דבר המשועבד לתובע

ואין חילוק בזה בין אם הנתבע נתחייב לתובע ממון, או שלא נתחייב לו כלל, אלא שנמצא אצלו דבר המשועבד לתובע, כגון מלוה שיודע לקוחות שקנו מהלוה קרקעות המשועבדות לו, שיכול לכופם בדין לדון עמו, ובית דין נזקקים לטענותיהם, ואין הלקוחות יכולים לומר לו: לך אצל הלוה מקודם, וכשיתחייב לך בדין אז אפרע לך (רא"ש בבא בתרא י כה; טוש"ע חו"מ קיד ב).

כשיש לתובע טענת תרעומת על התובע

ואפילו אם הדבר איננו ברשותו, יכול להתדיין עליו בתור בעל דין, אם בגללו יש טענת תרעומת עליו מגורם אחר, כגון שמכר ראובן שדה לשמעון, שלא באחריות, ובא לוי, שהוא בעל חובו של ראובן, והוציאו משמעון, ויש לראובן טענות שאינו חייב ללוי, יכול ראובן לעשות דין עם לוי על השדה, שאומר לו: אין רצוני שתהיה לשמעון תרעומת עלי, שהרי הפסיד בגללי (בבא קמא ח ב, ללשון השניה; רמב"ם מכירה יט ט; טוש"ע חו"מ רכו א), אבל אם אין לראובן אפילו טענת תרעומת, כגון שנתן את הקרקע במתנה, יכול לוי לומר לו אינך בעל דיני (בית יוסף שם, בשם הרשב"א; רמ"א שם)[2].

שליח

אכן אין התובע בעל דינו של הנתבע אלא כשתובע בשביל עצמו, אבל מי שנעשה שליח לדון עם אחר כדי להוציא מתחת ידו דבר שיש לו אצלו, הרי זה כותב לו הרשאה (ראה ערכו) ואומר לו: דון וזכה והוצא לעצמך, או שאר לשון כיוצא בזה, ואם לא כתב לו כן אינו יכול לדון עמו, מפני שהוא אומר לו אינך בעל דיני (רמב"ם שלוחין ג א, על פי בבא קמא ע א; טוש"ע חו"מ קכב ד)[3].

שותפים

שני שותפים שיש להם תביעה על אחד, יכול אחד מהם לתבוע הכל, ואין הנתבע יכול לומר לו אינך בעל דברים שלי, כי ודאי נעשה שלוחו של השני (כתובות צד א; רמב"ם שם ג; טוש"ע שם ט) אם השני אינו יכול לחזור ולדון על הנתבע על דבר זה; אבל אם יכול לחזור ולדון עמו, כגון שלא היה בעיר ולא ידע ששותפו מתדיין (ראה ערך שותפים), יכול הנתבע לעכב ולומר לזה: או דון עמי בחלקך בלבד, או הבא הרשאה, שהרי ממון שניכם בידי ושניכם בעלי דין שלי, ולמחר יבוא שותפך ויתבע גם הוא (רמב"ם שם; טוש"ע שם)[4].

נכסי מלוג של אשתו

בעל שבא לדון בנכסי-מלוג (ראה ערכו) של אשתו עם אחר, יכול הנתבע לומר לו אינך בעל דברים שלי, וצריך הרשאה מאשתו כדי שיוכל לדון (גיטין מח ב, ורש"י ד"ה צריך), ואם יש פירות בקרקע, מתוך שיכול לדון על הפירות, שהם שלו (ראה ערך בעל), דן אף על העיקר, ואינו צריך הרשאה (גמ' שם), שאם אין לו קרקע אין לו פירות (רמב"ם שם ד).

עבד ואשה

בעבד נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאינו יכול לדון עם אחר בהרשאה מרבו, שהלה יכול לומר לעבד אינך בעל דברים שלי, מאחר שאין-קנין-לעבד-בלי-רבו (ראה ערכו), ונמצא שאינו דן לעצמו (טור חו"מ קכג; שו"ע שם יג, בשם יש מי שאומר).
  • ויש אומרים שאף בעבדו מועילה הרשאה (מרדכי בבא קמא עא, בשם תשובת גאון; שו"ע שם, בסתם).

הכל מודים שיכול אדם להרשות לאשתו לדון ואין הנתבע יכול לומר לה אינך בעלת דברים שלי, שאף על פי שאין-קנין-לאשה-בלי-בעלה (ראה ערכו), הרי אם נתן לה מתנה קנתה ואין לו פירות (טוש"ע שם).

שליח הבאה

וכל זה כשעשה התובע שליח לדון עם הנתבע בבית דין, אבל מי שיש לו ביד חברו מטלטלים או מעות ועשה שליח בעדים להביאם לו, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאף כאן אם הנתבע לא רצה ליתן אינו נותן, ואומר לו אינך בעל דיני עד שיבוא בהרשאה (רמב"ם שלוחין ג ה; רא"ש בבא קמא ט כא; טוש"ע חו"מ קכב א), ואף על פי שבכל התורה שלוחו כמותו, מכל מקום חוששים שמא ביטל המשלח שליחותו (רא"ש שם; טוש"ע שם), או שמא מת המשלח (מרדכי שם קכו; טוש"ע שם).
  • ויש אומרים שאין הנתבע יכול לומר אינך בעל דיני אלא כשיש לו איזו טענה, או שכופר לגמרי, או שיש לו תביעות אחרות על התובע וכיוצא, באופן שצריכים לבוא לדיין; אבל כשהוא מודה ואין לו שום טענה לא שייך לומר אינך בעל דיני, ולמיתה ולביטול השליחות אין חוששים (ים של שלמה שם ז יב, ושם ט לו; ש"ך שם קכב סק"ד, בדעת הרי"ף).

שליח להשיב לטענות

כשהנתבע ממנה שליח שיבוא לבית דין וישיב לתובע על טענותיו, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאינו רשאי (שו"ת הרי"ף רמח; רמב"ן שבועות ל א, בשם רס"ג; ריב"ש רלה; טור חו"מ קכב, בשם הרמ"ה; שו"ע שם א), שאף התובע יכול לומר: איני רוצה לעמוד עמך בדין שאינך בעל דיני (טור שם, בשם הרמ"ה; ריב"ש שם). ואף נשים יקרות המתביישות לבוא לבית דין, וכן תלמיד חכם שתורתו אומנתו וזלזול לפניו לבוא לבית דין, לא התירו להם לעשות שליח כשהם נתבעים, אלא התירו לבית דין בשביל כבודם לשלוח להם סופרי הדיינים שיטענו בפניהם (רמב"ן שם; טוש"ע שם).
  • ויש אומרים שהנתבע לעולם יכול לעשות שליח לטעון במקומו (ערוך, אנטלר, על פי ירושלמי סנהדרין ב א; רמב"ן ור"ן שם, בשם רבנו חננאל).

וכתבו אחרונים שעכשיו המנהג שבין התובע ובין הנתבע מעמידים מורשה כשירצו, אלא שאם הבית הדין רואים שעל ידי המורשים אין אפשרות לברר הכל על בוריו, שולחים אחרי בעלי הדין שיבואו בעצמם לבית דין (ערוך השלחן שם ב).

איסוריו

להוציא ממנו באלמות

מי שיש לו דין עם חברו אסור לו להוציא ממנו באלמות, אלא צריך לילך אצל דיינים שיפסקו להם דין תורה ולקבל עליו את הדין (שאילתות ב).

דיני גוים

בעלי דינים של ישראל אסורים להתדיין בפני דייני נכרים, ואפילו יודעים שהנכרים דנים אותם כדייני ישראל, שנאמר: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (שמות כא א) - "לפניהם", ולא לפני נכרים (גיטין פח ב; רמב"ם סנהדרין כו ז; טוש"ע חו"מ כו א), מכאן שאסור לבעל דין לשומו דיין ולצעוק לו שיכוף את בעל דינו לדון לפניו (רמב"ן על התורה שם), ואפילו נתרצו שני בעלי הדין לדון בפניהם - אסור (רמב"ן שם; טוש"ע שם), וכל הבא לדון בפניהם הרי זה רשע, וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבנו (רמב"ם שם; טוש"ע שם), וכאילו כפר בקב"ה תחילה ואחר כך כפר בתורה, שנאמר: כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים (דברים לב לא. תנחומא משפטים ג)[5].

הדיוטות

אסור לדון לפני דיינים הדיוטות, אם לא ששני בעלי הדינים נתרצו וקיבלו עליהם (ראה ערך בית דין).

השמעת דבריו קודם שבא בעל הדין האחר

אסור לבעל דין שישמיע דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו (סנהדרין ז ב; שבועות לא א; רמב"ם סנהדרין כא ז; טוש"ע חו"מ יז ה), ומספר טעמים לדבר:

  • נאמר: מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק (שמות כג ז. ברייתא שבועות שם), וכשטוען שלא בפני בעל דינו אינו בוש מלדבר שקר (רש"י שם ד"ה שמע שוא).
  • נאמר: שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק (דברים א טז), ובכלל זה גם: שַׁמֵּעַ, היינו השמיע, בין אחיכם, כשתהיו שניכם יחד (רבי חנינא בסנהדרין ז ב, ורש"י ד"ה שמע, ותורה תמימה דברים שם).
  • נאמר: לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא (שמות כג א), וכאילו נאמר גם: לא תשיא, היינו אזהרה לבעל דין (רב כהנא בסנהדרין שם ושבועות שם).

כשמקדים לבוא

תלמיד שיש לו דין לפני רבו, לא יקדים לבוא קודם בעל דינו, שלא יהא נראה כמקדים כדי לסדר טענותיו שלא בפני בעל דין חברו, אלא אם כן יש לו עת קבועה לבוא ללמוד לפניו, והגיעה אותה העת (שבועות ל ב, ורש"י ד"ה דמיחזי וד"ה קבע; רמב"ם שם ד; טוש"ע שם).

ובאיש שאינו תלמידו, נחלקו הדעות:

  • יש מתירים, שדוקא בתלמידו יחשדוהו מפני אהבתו (בית יוסף שם).
  • ויש אומרים שלרבותא אמרו תלמיד, אף על פי שיש לומר שהלך ללמוד אצלו, וכל שכן אחר (סמ"ע שם ס"ק יג)[6].

מקום דינו

מלוה ולוה

שנים שנתעצמו בדין, אחד אומר נדון כאן, ואחד אומר נלך לבית הועד (סנהדרין לא ב) - מקום של קיבוץ תלמידי חכמים מרובים, כדי שיהא בעל דינו בוש מהם (רש"י שם ד"ה התוקף) - נחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שכופים לילך למקום הועד (רבי יוחנן שם), שיש לומר שחושש שהדיינים המועטים יטעו בדין (רמב"ם סנהדרין ו ו).
  • ויש אומרים שכופים לדון בעירו, שלא ייתכן שהנושה בחברו מנה יוציא מנה על מנה להוצאת הדרך (רבי אלעזר שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע חו"מ יד א), ואפילו אם זה שאומר נלך לבית הועד רוצה לקבל עליו כל ההוצאות, אינו יכול להטריח את חברו (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן מז; סמ"ע שם סק"א).

במה דברים אמורים כשהלוה אומר למלוה נלך לבית הועד, אבל כשהמלוה אומר כן, כופים את הלוה לילך לשם, מפני שעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה (משלי כב ז. גמ' שם; רמב"ם שם ז; טוש"ע שם).

בשאר תביעות

ואין דין זה רק במלוה ולוה, אלא אף בשאר דינים כופים אותו ודן בעירו אם זה טוען וזה טוען, כגון שמחולקים על קרקע או חפץ ששניהם מוחזקים בו, או ששניהם אינם מוחזקים, באופן שאין כאן תובע ונתבע, וכן הדין כשיש תובע ונתבע, והנתבע הוא שרוצה שילכו לבית הועד; אבל כשהתובע אומר כן, אפילו כשטוען שחברו הזיקו או גזלו, כופים את הנתבע לילך לבית הועד (רמב"ם שם; טוש"ע שם, לפי הט"ז שם א ד"ה בד"א), שאף בהם יש לומר שהנתבע עבד לתובע עד שיסלק את היזקו, או עד שיברר שלא הזיק לו (כסף משנה שם)[7].

בטענה ריקנית

במה דברים אמורים, כשהיו עדים או ראיה לנגזל או לניזק או למלוה, אבל בטענה ריקנית אין מחייבים את הנתבע לצאת כלל (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שלא יהא כל אחד תובע את חברו ואומר נלך לבית דין גדול במקום אחר, ויצטרך זה להתפשר עמו כדי שלא להתבטל ממלאכתו ולילך עם בעל דינו לעיר אחרת (כסף משנה שם), ודוקא כשהלוה מודה-במקצת או טוען פרעתי, שכבר היה עבד לוה, אבל כשכופר וטוען לא היו דברים מעולם, לא שייך כאן עבד לוה, ואין אחד מהם יכול לכוף את חברו (טור שם).

כשרוצה לעלות לבית הדין הגדול

בעל דין יכול לומר לחברו: לבית דין הגדול אלך להתדיין עמך ולא כאן (בבא קמא קיב ב), ונחלקו ראשונים בפירוש הדבר:

  • יש אומרים שכל בית דין חשוב שבדור נקרא בית דין הגדול, וכשאמרו נתכוונו לבית דין הגדול בחכמה שבאותו הדור (רא"ש שם י ג, וסנהדרין ג מא; מרדכי סנהדרין תשט; חידושי הר"ן שם כג א, בשם הרמב"ן; טור ורמ"א חו"מ יד א), או בית דין החשוב שבאותה עיר (אור זרוע בבא קמא תלו, בשם הר"ש).
  • ויש אומרים שבית דין הגדול שאמרו בית דין הגדול שבירושלים הוא (רמב"ם סנהדרין ו ו; כן משמע ברש"י בבא קמא שם ד"ה לב"ד הגדול; שו"ע שם), אלא שאף לדעה זו בזמן הזה שאין בית דין הגדול אבל יש מקומות שיש בהם חכמים גדולים מומחים לרבים, ומקומות שיש בהם תלמידים שאינם כמותם - יש לחכמים הגדולים דין בית דין הגדול בנוגע לטענת בעל הדין שרוצה להתדיין דוקא בפניהם (רמב"ם שם ט; שו"ע שם).

בית דין יפה סמוך לעירם

היה בית דין יפה סמוך לעירם תוך שלש פרסאות, או שאין בעירם מי שיודע לדון, אף הלוה יכול לומר נלך לבית דין היפה (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן מז, על פי סנהדרין כג א), ולכן בדיני- קנסות, שאין דנים אותם בחוץ לארץ (ראה ערך דיני קנסות), יכול לכופו לילך לארץ ישראל שדנים שם (נימוקי יוסף שם).

נזדמן למלוה דרך למקום בית דין היפה, יכול הלוה לעכב ולומר הרי אינך צריך לא טורח ולא להוציא הוצאות, ונדון בבית דין היפה (שו"ת הרשב"א שם).

בימינו

בזמן הזה נהגו שכל זמן שיש בית דין בעיר אין אחד יכול לכוף את חברו שילך עמו לבית דין אחר, כי אין לנו עכשיו בית דין הגדול, או בית הועד (מהרי"ק כא; רמ"א שם).

כשרוצה ללכת לדיין אחר באותו המקום

מקום שיש בו שני תלמידי חכמים, אחד גדול מחברו, נחלקו בדבר:

  • יש אומרים שיכול אחד מבעלי הדינים לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה, אף על פי שהוא קטן ממנו, כיון ששניהם בעיר אחת (סמ"ג עשין צו, על פי סנהדרין כג א; שו"ע שם ג).
  • ויש אומרים שאינו יכול לדחותו אלא מקטן לגדול, אבל לא בשוים (טור שם).

ואם יש דיינים קבועים בעיר, אין אחד מבעלי הדינים יכול לומר לא אדון בפניהם, אפילו כשרוצה לדון בזה-בורר-לו-אחד (ראה ערכו) וזה בורר לו אחד (רמ"א חו"מ ג א), ואפילו אם המחו עליהם הרבים דיינים שאינם מומחים אין בעלי הדינים יכולים לעכב (רבנו ירוחם ב יג; רמ"א שם כב א).

כשאינם דרים בעיר אחת

כשהתובע והנתבע אינם דרים בעיר אחת, התובע צריך לילך אחר הנתבע, אף על פי שבית הדין שבעיר התובע הוא יותר גדול (מהרי"ק א; רמ"א חו"מ יד א), ואפילו היו לנתבע מעות בפקדון בעיר התובע, אלא אם כן הוא באופן שיכול על פי הדין לעכב מעותיו בעירו (ראה ערך עקול), שאז צריך לדון במקום שמעותיו שם (תרומת הדשן שה, וכתבים ופסקים סד; רמ"א שם), אבל כשהתובע מוצא את בעל דינו במקום שיש שם בית דין, מכריחו לדון שם (מהרי"ק יד; רמ"א שם).

אבל אב שיש לו תביעה על בנו, צריך הבן לילך אחר אביו, אף על פי שהבן הוא הנתבע ודר בעיר אחרת, משום כבוד אב, ומכל מקום חייב האב לשלם לבן את ההוצאות (מהרי"ק נח; רמ"א יו"ד רמ ח, ושם חו"מ יד א)[8].

טענותיו

כשרוצה לחזור מטענה שטען מחוץ לבית דין

אדם עשוי שלא לגלות טענותיו לפני בעל דינו אלא בבית דין (בבא בתרא לא א; טוש"ע חו"מ פ א), שלא ילמד מהן שכנגדו ויתן לבו מתחילה קודם שיבואו לבית דין להשיב עליהם (רשב"ם שם ד"ה דלא מגלי), ולפיכך כל מה שטען חוץ לבית דין יכול אחר כך בבית דין לחזור ולטעון לסתור טענתו הראשונה, אפילו ללא אמתלא (גמ' שם; טוש"ע שם).

כשאינו רוצה לגלות על מה חפץ לדון

מטעם זה יש סוברים שהתובע את חברו לדין, וזה משיבו לא אכנס לדין עד שתגיד לי מתחילה על מה אתה רוצה לדון עמי, שהדין עם התובע כשאינו רוצה לגלות לו את תביעתו (באר שבע נד; שבות יעקב א קמג); ויש חולקים וסוברים שהנתבע יכול לומר: תגיד לי מקודם מה אתה תובע, אולי אעשה כרצונך, ולא אצטרך לילך לבית דין (פתחי תשובה חו"מ יא סק"ד, בדעת הריטב"א מועד קטן טו א; ש"ך שם סק"א; חכם צבי קסט).

כשרוצה לחזור מטענה שטען בבית דין

טען אחד מבעלי הדינים בבית דין, אינו יכול לחזור ולטעון טענה אחרת הסותרת טענתו הראשונה (גמ' שם; טוש"ע שם), ואפילו אם יש לו עדים על טענתו השניה (רשב"ם שם ל ב ד"ה והני מילי; רמ"א שם) כיון שכבר הודה, והודאת בעל דין כמאה עדים (רשב"ם שם).

אבל אם בא לתקן טענתו הראשונה באמתלא, שאומר כך נתכוונתי ויש במשמעותה לשון שסובל זה התיקון, שומעים לו (גמ' שם לא א; טוש"ע שם), ואין אמתלא זו מועילה אלא כשלא יצא בינתיים מבית דין, אבל יצא מבית דין אין שומעים, שמא לימדוהו אנשים אחרים לטעון שקר (גמ' שםם; טוש"ע שם. וראה ערך אמתלא).

במה דברים אמורים כשנתחייב בדין בטענה הראשונה - היינו שטוען טענה שהכל יודעים שיתחייב בה (סמ"ע שם סק"ח) - אבל אם יכול לזכות בדין גם בטענה הראשונה, יכול לחזור ולטעון ולזכות בטענה האחרת, אף על פי שלא נתן אמתלא לטענה הראשונה, ואפילו שיצא מבית דין וחזר, יש לו לחזור ולטעון ולהפך כל הטענות שירצה מפטור לפטור (רמב"ם טוען ונטען ז ח, לפי כסף משנה ובית יוסף שם; טוש"ע שם).

ודוקא קודם שבאו עדים, אבל אחר שבאו עדים והכחישו טענתו שסמך עליה, אינו יכול להשיאו לטענה אחרת, אפילו מפטור לפטור, אלא אם כן נתן אמתלא לטענה שסמך עליה שיש במשמעה מה שטוען עכשיו, וגם לא יצא בינתיים מבית דין (רמב"ם שם; נימוקי יוסף שם וטור שם, בשם הר"י מיגאש; שו"ע שם)[9].

תוך כדי דבור

אכן תוך-כדי-דבור (ראה ערכו) של טענתו הראשונה, יכול לחזור ולטעון ולסתור דבריו הראשונים (טור שם; רמ"א שם), אפילו כשטען בתחילה טענה המחייבת אותו ואין לו אמתלא (ב"ח שם; סמ"ע שם סק"ח).

כשטען טענתו בשטר

לאחר שכתב טענותיו בשטר, אינו יכול לחזור ולטעון (רשב"ם בבא בתרא קסח א ד"ה שטרי טענתא, ונימוקי יוסף שם; שו"ת הרשב"א א אלף ס; שו"ע שם ב; רמ"א שם יג ג), אפילו כשנותן אמתלא, ואפילו לא הוכחש (נימוקי יוסף שם; שו"ע שם פ ב), שכיון שכתב - ודאי דקדק יפה בטענותיו (בית יוסף שם; סמ"ע שם סק"י), ולכן אין כותבים שטרי טענות אלא מדעת שני בעלי הדינים (גמ' שם; טוש"ע חו"מ יג ג), ואין כופים את האדם שיתן טענותיו בכתב (טוש"ע שם), אבל יהדרו הבית דין אחר זה שיסכימו שניהם שהבית דין יכתבו טענותיהם כדי שלא יוכלו לחזור (ריב"ש רחצ; רמ"א שם פ ב).

כשרוצה שיכתבו שני שטרות של טענות

אחד מבעלי הדינים שאמר: אין רצוני שיכתבו בשטר אחד טענות שנינו, שבכל שעה שיראה הכתב יראה טענותי ונבוא לידי מריבה, ולכן רוצה שיכתבו שני שטרות של טענות, לזה אחד ולזה אחד (בבא בתרא קסח א, ורשב"ם ד"ה דדמית), נחלקו תנאים: יש אומרים ששומעים לו (רבן שמעון בן גמליאל במשנה שם קסז ב, לפי הגמ' שם קסח א); ויש אומרים שאין שומעים לו (תנא קמא במשנה שם, לפי הגמ' שם), וכן הלכה (הרמב"ם בפירוש המשניות שם, ובמלוה ולוה כד ב; יד רמ"ה שם; שו"ת הרשב"א א תתפט; ב"ח חו"מ יג)[10].

הערות שוליים

  1. ד, טור' ק-קי.
  2. ויש לשון בגמרא האומרת שתרעומת אינה טענה, ואינו יכול לתובעו, אלא אם כן מכרו באחריות (גמ' שם, בלשון הראשונה), ואין הלכה כמותה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).
  3. ויש מהראשונים הסוברים שלהלכה אין צורך בזה, וכל שעשאו שליח, שוב אינו צריך הרשאה (המאור שם; תשובות מימוניות קנין כא).
  4. ויש מהראשונים הסובר שלעולם הנתבע אינו יכול לעכב, ואפילו אם יכול השותף השני לחזור ולדון עמו (רא"ש שם י יב).
  5. כשבעל דינו הוא אלם ואינו יכול להוציא ממנו בדייני ישראל, ראה ערך אלם; על עונשו של הבא לדייני נכרים ועל מי שקיבל עליו דין נכרים, ראה ערך ערכאות.
  6. על איסור נתינת שוחד, ראה ערך שוחד.
  7. ויש מהראשונים הסובר שבמלוה בלבד הוא שאמרו דין זה, ולא בשאר תובעים (נימוקי יוסף שם, בשם רבנו תם).
  8. מי שמוחזק לאלם בעירו, שמוציאים אותו לדון בעיר אחרת, ראה ערך אלם; על בעל דין שסרב לבוא לבית דין, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו, ראה ערך סרוב.
  9. ויש מן הראשונים הסובר שאפילו אם לא באו עדים לפני שחזר וטען, אלא באו אחר כך והכחישוהו בטענתו הקודמת, אין מקבלים טענתו האחרונה (טור שם, בשם הרמ"ה), שאנו אומרים שלא חזר מטענתו הקודמת אלא מפני שידע שיש עדים בדבר ואולי יכחישוהו (בית יוסף שם, לדעה זו).
  10. ויש מהראשונים שפסק הלכה כדעה הראשונה (נימוקי יוסף שם).