מיקרופדיה תלמודית:בסיס לדבר האסור

הגדרה^[1] - דבר המשמש מושב לדבר האסור בטלטול בשבת ויום טוב

גדרו ודיניו

הדין

בסיס לדבר האסור הוא אחד מסוגי המוקצה, האסורים בטלטול בשבת ויום טוב (ראה ערך מוקצה); שכיון שמשמש בסיס לדבר אחר הרי הוא טפל לו (ראה רש"י שבת מז א ד"ה לדבר האסור), ונעשה אף הוא מוקצה (רש"י שם קמב ב ד"ה נעשה).

ולכן כר שהניח עליו מעות, שהן אסורות בטלטול (ראה ערך מוקצה) - נאסר אף הוא בטלטול, וכשצריך לכר לשכב עליו, אסור להטותו כדי שיתנערו המעות מעליו (שבת קמב ב; רמב"ם שבת כה יז; טוש"ע אורח חיים שט ד). ואף אם ניטלו ממנו המעות בשבת אסור לטלטלו, שכיון שנאסר בבין השמשות, כשהיו עליו המעות, נאסר לכל השבת כולה (שבת מד ב; רמב"ם שם; רמ"א או"ח שט ד, שי ז).

ונחלקו הראשונים בדבר:

• רוב הראשונים סוברים שאסור בטלטול בין לצורך גופו של הכר, כגון שצריך לשכב עליו, ובין לצורך מקומו (בית יוסף שט; רמב"ם שבת שם; בעל המאור שבת קכג א), כיון שהבסיס לדבר האסור נעשה כדבר האסור שעליו בעצמו, וכשם שהמעות של הכר אסורות בטלטול בין לגופן ובין למקומן (ראה ערך מוקצה), אף הבסיס כך (לבושי שרד או"ח שי ז; משנה ברורה שם ס"ק כד).

• ויש מי שאומר שלצורך גופו בלבד הוא שאסור, אבל לצורך מקומו מותר לטלטלו (שבלי הלקט קכ, בשם יש מפרשים; רבנו ירוחם יב יג).

היה המוקצה שעל הבסיס כלי שמלאכתו לאיסור, שמותר בטלטול לצורך גופו ומקומו (ראה ערך מוקצה) –

• יש מהאחרונים שנסתפק אם נאסר כלל הבסיס, שיתכן שאין דין בסיס לדבר האסור אלא כשהמוקצה שעליו אסור בטלטול לגמרי (פרי מגדים משבצות זהב שח בהקדמה).

• יש שצידדו שאינו חשוב בסיס לדבר האסור (ישועות יעקב או"ח שח סק"ה).

• ויש שכתבו שחשוב הוא בסיס לדבר האסור (תהלה לדוד או"ח שח סק"א, בדעת הרמב"ן והרשב"א; ערוך השלחן או"ח שי ט).

ולכל הדעות מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו כדין כלי שמלאכתו לאיסור (תהילה לדוד שם; שמירת שבת כהלכתה כ נ).

האיסור משמש להיתר

• יש מהראשונים שסוברים שאין דין בסיס להיאסר בטלטול אלא כשהבסיס משמש את הדבר האסור שעליו, ולא כשהאיסור שהונח עליו משמש את הבסיס (בעל המאור שבת קכג א; רשב"א וריטב"א שבת נא א)^[2]. ולדעה זו אם הניח אבן על כסוי כלי כדי שלא יפתחוהו חתולים - מותר לטלטל את הכלי (שמירת שבת כהלכתה כ נד).

• ויש חולקים וסוברים שאף כשהאיסור משמש את ההיתר נאסר הדבר המותר מתורת בסיס, ואבן שעל פי החבית, שהחבית נעשתה לה בסיס, הוא אפילו כשהניח את האבן לשמש כיסוי לחבית (רמב"ן במלחמות שבת קכד ב; שיטה מקובצת ביצה ב א)^[3].

דבר אסור שאינו חשוב כלל ואין אדם מצניעו, המונח על דבר היתר, כתבו ראשונים שאין ההיתר נעשה בסיס לו, ולכן:

• עצמות וקליפות שעל השולחן, שלא הניחם אלא כדי שלא יטנפו את הבית, ולא להצניעם מחמת חשיבותם, אין השולחן נעשה בסיס להם, ומותר להגביהו ולטלטלו כדי לנערם מעליו (רשב"א ביצה ב א).

• גרעיני תמרים שהם מוקצים, מותר להניחם על הפת או על ספל של מים ולטלטלם, ואין הפת והספל נעשים בסיס להם, כיון שלא הניחום עליהם אלא כדי לזרקם (ר"ן שבת קמג א).

היתר על האיסור

אין תורת בסיס על ההיתר אלא כשהאיסור מונח עליו, אבל אם ההיתר אינו מונח על האיסור, כגון חלוק שכבסו אותו ותחבו בו קנה לתלות בו לייבשו, החלוק אינו נעשה בסיס להקנה, ומותר לשמטו מעל הקנה, אף על פי שהקנה אינו כלי והוא מוקצה (ב"ח שח ט).

היה ההיתר משמש לאיסור והוא מונח על האיסור, כגון שהניח כלי היתר על פמוט לשיווי המשקל, נסתפקו אחרונים אם יש על ההיתר תורת בסיס (פרי מגדים שח בהקדמה, ובמשבצות זהב ס"ק יד).

הנחה על עיקר הכלי

לא נקרא בסיס אלא אם כן האיסור מונח על עיקר הכלי, אבל אם המוקצה מונח על דבר הטפל לכלי אינו נעשה בסיס. ולכן מותר לטלטל בגד, שמעות מונחות בכיס שאינו תפור לכל ארכו בבגד, אלא פיו לבדו תפור והכיס כולו תלוי, ואין הבגד נעשה בסיס, שהואיל ואין המעות על עיקר הבגד, הכיס בטל לעיקר הבגד (שו"ת תרומת הדשן א סט; בית יוסף או"ח שט ה בשמו; רמ"א או"ח שי ז). ואפילו אם הניח את המעות בכוונה בתוך הכיס - מותר, אלא שלכתחילה אסור להניחם שם, שמא ישכח ויצא בו ברשות הרבים (מגן אברהם שי סק"ז).

וכן מגירה שבשולחן, העשויה באופן שאי אפשר להוציאה לגמרי מן השולחן, ויש בתוכה מעות, נתבטלה לשולחן ומותר לטלטלו (מגן אברהם שם)^[4].

אבל אם היה כיס מלא מעות קשור לבגד, אסור לטלטל את הבגד, כיון שהכיס הוא כלי בפני עצמו. וכן כשהתיבה שבשולחן עשויה באופן שאפשר להוציאה משם אסור לטלטל את השולחן (מגן אברהם שי סק"ז).

היה הכיס תפור כולו בבגד, כל הבגד נעשה בסיס (מגן אברהם שם)^[5].

ויש חולקים וסוברים שאפילו כשאין האיסור מונח על עיקר הכלי אסור לטלטלו, אם אפשר לנער את המוקצה במקומו, ולדעתם בכיס שבבגד אם אפשר לנער – ינער, ולא יטלטל (מגן אברהם שי סק"ז).

הניח מוקצה על מכסה של כלי או ארגז, למרות שהכלי נעשה בסיס, מה שבתוכו לא נעשה בסיס, ואם אפשר להוציאו בלא להסיר את המכסה מותר להוציאו. כגון חבית יין או מיחם מים שהניח עליו מוקצה, ויש בהם ברז, או שנפל מהם המכסה, מותר להשתמש ביין ובמים (תהילה לדוד שט סק"ז; שמירת שבת כהלכתה כ ס).

באוכל

יש מהראשונים שסוברים שאין אוכל נעשה בסיס לדבר האסור. ולכן מותר לטלטל כלכלה מלאה פירות והאבן בתוכה, ואין הפירות גופם נעשים בסיס לאבן (מאירי שבת קמב א); וכן צנונות שטמן בארץ מותר לנערם, כשמקצת עליהם מגולים, ואינם נעשים בסיס לעפר שעליהם, שאין באוכלים דין בסיס (כלבו לא; רמ"א או"ח שיא ח).

והאחרונים כתבו לפרש שאין הבדל בין כלים לאוכלים, אלא שאוכלים אלו דהיינו הצנונות לא נעשו בסיס, שלא היתה כוותו שהאוכל ישמש לעפר, ואדרבה העפר משמש לאוכל (מגן אברהם שיא ס"ק כג; משנה ברורה שיא ס"ק כט; ביאור הגר"א שם ח; שו"ע הרב שם י). אבל אם היתה כוונתו שהאוכל ישמש למוקצה נהפך האוכל להיות מוקצה (משנה ברורה בשער הציון שיא ס"ק לג, שמירת שבת כהלכתה כ פא).

תנאי

נחלקו הראשונים אם מועיל תנאי להתיר טלטול של בסיס לדבר האסור:

• יש סוברים שאם התנה מבעוד יום על הנר (פמוט) שיטלטלנו אחר שיכבה - מועיל התנאי (רמב"ן ור"ן שבת מה א); ואף על פי שאין תנאי מועיל במוקצה (ראה ערך מוקצה), בבסיס לדבר האסור מועיל תנאי, כיון שאין איסורו מחמת עצמו, אלא מחמת האיסור שעליו, כל שהתנה מבעוד יום שיהיה מותר לטלטלו כשיוסר הדבר האסור מעליו, ולכן מותר לטלטלו (בית יוסף או"ח רעט ד, בשם שו"ת הרשב"ש תז).

• יש סוברים שלא הותר התנאי אלא בנר (פמוט), שהוא בסיס לשלהבת, שכיון שהוא עומד להיכבות מותר לטלטלו אם התנה על כך מבעוד יום (מגיד משנה שבת כה י, בדעת רמב"ן ורשב"א; שו"ע או"ח רעט ד).

• ויש אוסרים גם בנר (תוס' שבת מד א ד"ה שבנר), כיון שעיקר הקצאתו הוא בין השמשות, והרי דחהו בידים לצורך בין השמשות (מגן אברהם רעט סק"ז). וכן נוהגים, אלא שבאמירה לנכרי שיטלטלו נהגו להתיר (רמ"א או"ח רעט ד), שבאמירה לנכרי שאיסורו קל סומכים על המתירים בתנאי (שו"ע הרב שם ה).

שלא בכוונה

שוכח

דבר היתר שמונח עליו דבר איסור אינו נעשה בסיס אלא כשמניח בכוונה את האיסור על ההיתר, אבל בשוכח אינו נעשה בסיס (שבת קמב ב). ולכן אם הניח את האיסור עליו בימות החול, ולא היתה כוונתו שישאר עליו בשבת, ואחר כך שכחו להסירו משם אינו נעשה בסיס; אבל אם הניחו בערב שבת, אפילו בסתם, הרי זה כאילו נתכוין שישאר שם גם בשבת (תרומת הדשן כתבים קצג); ויש אומרים שאפילו אם הניחו בערב שבת, כל שלא חשב בפירוש שישאר שם בשבת, ובין השמשות שכחו, הרי זה בכלל שוכח (בית יוסף או"ח שט ד).

ומכל מקום אפילו בשוכח אסור לטלטל את ההיתר טלטול גמור, אלא אם הוא צריך לו לגופו מטהו על צדו ומנער את האיסור מעליו. כגון, ששכח אבן על פי החבית או מעות על הכר, מטה החבית על צדה והאבן נופלת, או מנער הכר והמעות נופלות; אבל לא יגביה את ההיתר עם האיסור שעליו ויטלטלו למקום אחר לנערו שם. ואם אי אפשר בניעור במקומו, כגון שהיתה החבית בין חביות אחרות, וירא שלא תיפול האבן על חביות אחרות ותשברן, או שצריך למקומו של ההיתר, מותר לטלטל את ההיתר למקום אחר, ולנער שם האיסור ממנו (שבת קמב ב; רמב"ם שבת כה יז; טוש"ע שט ד,ה).

לא היה צריך לא לגופו של ההיתר ולא למקומו, אלא חושש שמא יגנבו המעות שעל הכר, אסור לטלטל הכר או לנער את המעות ממנו (רבינו ירוחם יב יג; בית יוסף שט ה, בשמו; מגן אברהם שט סק"ה), כיון שאין טלטול וניעור זה אלא לצורך דבר האסור (שו"ע הרב שט ו)^[6].

דבר העשוי להיות המוקצה עליו, אף על פי שלא הניחו בידים, הרי זה כהניחו, ונעשה בסיס. כגון קן של תרנגולת שיש בה ביצת אפרוח, שהיא מוקצה (ראה ערך מוקצה), נעשה הקן בסיס לה, כיון שהקן עשוי לתרנגולות (תוס' שבת מה ב ד"ה דאית; ריטב"א שם; מגן אברהם שט סק"ו), וכן כסף שבארנק נעשה הארנק בסיס לו גם אם לא חשב שיהיה שם בשבת, כיון שדרכו להיות בארנק (שמירת שבת כהלכתה כ נג).

הנחה לחלק מהשבת

נחלקו הראשונים מה הדין במניח דבר איסור על ההיתר בכוונה לחלק מהשבת בלבד:

• יש אומרים שאינו נעשה בסיס אלא כשהניח על דעת שישאר שם האיסור כל השבת, אבל כשהניח בכוונה לסלק האיסור משם בשבת, על ידי ניעור או על ידי נכרי, אין לו דין בסיס לדבר האסור, והרי זה כשוכח (תוס' שבת נא א ד"ה או, ביצה ב א ד"ה ובית הלל, בשם רבינו תם; יראים השלם רעד; רוקח קכג; ספר התרומה רמט; דעה א בטוש"ע שט ד); והוא שחשב בפירוש לסלק המוקצה מההיתר בשבת, או שהוא דבר שדרכו בכך לסלקו; אבל אם חשב סתם שיהיה מונח עליו המוקצה בשבת, אף שלא חשב בפירוש שישאר שם כל השבת, הרי זה בסיס (משנה ברורה שט ס"ק כא).

ומכל מקום אף בהניחו על מנת לסלק בשבת אין דינו לגמרי כשוכח, שיהיה מותר בטלטול כשאי אפשר בניעור במקומו, שלא היה לו להניח באותו ענין שיצטרך טלטול, ולכן אפילו כשאי אפשר בניעור אסור בטלטול, אלא אם כן אי אפשר היה לו מבלי שיניחו שם, כגון עצמות וקליפות שאי אפשר שלא יניחם על השולחן (תוס' שבת קכג א ד"ה האי פוגלא).

• יש חולקים וסוברים שאפילו אם הניח בכוונה שיהיה עליו בכניסת השבת בלבד ובתוך השבת יטלנו משם, נעשה בסיס לדבר האסור (רש"י שבת נא א ד"ה או שטמן; רשב"א שבת שם, וביצה ב א; דעה ב בטוש"ע שט ד); אלא אם כן הניח האיסור עליו בשבת בכוונה לנערו ממנו בשבת, שאז אינו נעשה בסיס (רשב"א שבת קמג א; מגן אברהם רסה סק"ב, ושם רסו ס"ק יד); אבל אם לא היתה דעתו לנערו בשבת, נעשה בסיס אף כשהניח עליו את האיסור בשבת, ולא היה עליו בבין השמשות (רשב"א שבת שם).

• ויש שנראה מדבריהם שאף בהניח בשבת בכוונה לסלק בשבת - נעשה בסיס (עי תוס' שבת מד ב ד"ה יש עליה). ולדברי הכל כשניטל האיסור ממנו בשבת מותר בטלטול, שכיון שלא היה עליו בבין השמשות לא הוקצה לכל השבת (תוס' שבת שם; מגן אברהם שח ס"ק נ)^[7].

הנחה ללא צורך

כשאינו מניח דבר המוקצה על ההיתר לצורך מסויים, אלא מניח בלי שום כוונת צורך, כגון כשמניח בתיבה חפצים אלה על אלה, מפני שאינו רוצה לפנות לכל חפץ מקום בשולי התיבה, נחלקו הפוסקים אם נעשה בסיס:

• יש סוברים שהחפץ התחתון נעשה בסיס לעליון, הואיל שכשמניח בערב שבת יודע הוא שהאיסור יהיה מונח על החפץ בשבת, והרי זה בכלל מניח (תרומת הדשן כתבים קצג; בית יוסף או"ח שט ד בשמו).

• ויש חולקים וסוברים שאין דינו כמניח אלא כשוכח (מגן אברהם שט סק"ו; שו"ע הרב שט ט). ולכן מותר לטלטל את המפה שעל השולחן, אף על פי שהמנורה עומדת עליה, לפי שאין צריך לו שתהא המנורה על המפה אלא על השולחן, ואינו מעמידה על המפה אלא מפני שאי אפשר לו לפנות מקום למנורה בגוף השולחן, או מפני שאינו חושש לפנות לה מקום, ולפיכך לא נעשית המפה בסיס למנורה (שו"ע הרב שם)^[8].

חפץ של חבירו

מכיון שאין נעשה בסיס אלא כשמניחו בכוונה, לכן אם הניח מוקצה על כלי של חברו אין הכלי נעשה בסיס, שאין אדם אוסר דבר של חברו שלא מדעתו (שלטי הגבורים על המרדכי שבת רמז שיז סק"א, בשם אור זרוע; רמ"א או"ח שט ד; מגן אברהם שט סק"ח)^[9].

ואם עשה כן לטובת חברו, שמן הסתם נוח לו לחברו דבר זה שעשה לטובתו, כגון שנטל כלי של חברו ושמו תחת הנר של חברו, כדי שיפול הנר לתוכו ולא ישרף הבית, ונפל הנר לתוכו קודם בין השמשות, נסתפקו הראשונים אם יכול לאסור את הכלי בתורת בסיס (מגן אברהם שם, בדעת השלטי גיבורים). ויש שהוכיחו שבאופן זה נאסר הכלי (מגן אברהם שם, בדעת התוספות; שו"ע הרב שט יא; שמירת שבת כהלכתה כ נב)^[10].

בסיס לאיסור ולהיתר

הדין

אין ההיתר נעשה בסיס לדבר האסור אלא אם כן דבר איסור בלבד מונח עליו, אבל לא כשמונח עליו איסור והיתר. לפיכך: כלכלה מלאה פירות והאבן בתוכה, מותר לטלטל את הכלכלה, שנעשית בסיס לאסור ולמותר (שבת קמב א), אלא שמכל מקום אם אפשר לנער האיסור ממנו צריך לנערו ואחר כך יטלטל את ההיתר בלבד, ורק אם אי אפשר לנער, או שיהיה הפסד בדבר על ידי הניעור, כגון שהיו בכלכלה תאנים וענבים רכים שאם ינערם יטנפו בקרקע ויפסדו, מותר לטלטל ההיתר עם האיסור שעליו (שבת שם; רמב"ם שבת כה טז, טוש"ע או"ח שט ג). וכן אם צריך למקומו, שאז הניעור לא יועיל לו לפינוי המקום שצריך, מותר לטלטלו משם (בית יוסף שם).

כלי שמונח בתוכו דבר המותר ועל גבי הכלי מונח דבר האסור, כתבו אחרונים שאין לו תורת בסיס לאסור ולמותר, אלא נעשה בסיס לאיסור בלבד. ולכן אבן שעל פי החבית נעשית החבית בסיס לה ואסור לנערה, אף על פי שיש בה גם יין המותר, שכיון שעל פי החבית אין יין, נעשתה בסיס לאבן בלבד (תוספות שבת שט ס"ק יד; מחצית השקל שט סק"ו).

צרור מפתחות שיש בו מפתחות שאינם מוקצה ומפתח מוקצה כגון מפתח הרכב, לכתחילה יוציא את המפתח המוקצה בערב שבת; ואם לא הוציאו אין לאחוז את כל הצרור ולטלטלו כיון שבזה מטלטל את המוקצה בידיים, אלא יאחז בטבעת שהיא בסיס לאיסור ולהיתר אם המפתח של האיסור אינו חשוב יותר מההיתר, או שיאחז במפתחות של ההיתר וכך יטלטל את הצרור; ואם יש באפשרותו לנער את המפתח של האיסור בלא שיאחזו בידיו יעשה כך (שמירת שבת כהלכתה כ ס"ק שט; ארחות שבת ב יט שיא).

חשיבות החפץ

בסיס לאיסור ולהיתר אינו מותר בטלטול אלא כשההיתר הוא חשוב יותר מהאיסור, שאז האיסור מתבטל אגב ההיתר, ואין הכלי נעשה בסיס לו אלא להיתר, כגון בכלכלה ופירות, שהאבן לגבי הפירות אינה חשובה, ולכן היא בטלה; אבל כשהאיסור הוא יותר חשוב, או אף כששניהם שוים בחשיבותם (משנה ברורה שי ס"ק לג, ושער הציון שם ס"ק ל), האיסור אינו בטל להיתר, והבסיס אסור בטלטול ובניעור, כבסיס לדבר האסור בלבד (טוש"ע שי ח).

ומכל מקום כתבו הראשונים שתיבה שיש בה דבר המותר בטלטול ומעות, אם המעות אינן עיקר - מותר לטלטלה כמו שהיא, שהתיבה היא בסיס לאסור ולמותר (הגהות מיימוניות שבת כו סק"ז; שו"ע או"ח שי ט), שהולכים אחר חשיבות החפץ לאדם, ולא אחר ערכו הכספי של החפץ, ולכן אם ההיתר נצרך וחשוב לו יותר מהאיסור מותר לטלטל את הבסיס (אגרות משה או"ח ב סו כב ס"ק יז; שמירת שבת כהלכתה כ ס"ק רלא).

החשיבות נקבעת לפי מה שהדבר חשוב או אינו חשוב אצלו, ולא לפי מה שחשוב או אינו חשוב לכל העולם (מגן אברהם שי סק"ט).

השולחן שהנרות עומדים עליו, שהוא בסיס לדבר האסור, אם היו מונחים עליו בין השמשות גם ככרות ושאר דברים, הם חשובים יותר מהנרות, דהיינו משלהבת הנר הדולקת (ראה מחצית השקל רעז סק"ח), ונעשה השולחן בסיס לדבר האסור והמותר, ומותר לטלטלו כשאי אפשר לנער הנר, או כשצריך למקומו של השולחן, אפילו בעוד הנרות דולקים (מגן אברהם רעז סק"ח).

ומטעם זה נתפשט המנהג שהנשים נזהרות להשים ככר הצריך לשבת על השולחן קודם הדלקת הנרות, כדי שיהיה מותר לטלטל את השולחן כשיצטרך לזה (משנה ברורה רעז ס"ק יח).

פמוט שהודלק לשבת אסור לטלטלו על ידי שנותנים עליו לחם מבעוד יום כדי שיהיה בסיס לדבר האיסור שהוא השלהבת ולדבר המותר, אפילו כשהלחם הוא יותר חשוב מהשלהבת, שכיון שהנר עשוי בשביל השלהבת, הוא נעשה טפל אליה ולא ללחם (רא"ש שבת כא ב; שו"ת הריב"ש צג; שו"ע או"ח רעט ג).

דבר מוקצה המונח על דבר היתר, והמוקצה אינו חשוב כלל לגבי ההיתר, אינו עושה את ההיתר לבסיס גם כאשר לא מונח עליו דבר היתר נוסף. ולכן מטבע פחות ערך המונח על השולחן, או חפץ מוקצה התלוי על דלת החדר, אינו הופך אותם למוקצה (משנה ברורה שי ס"ק לא; שמירת שבת כהלכתה כ נו)^[11].

הנחה בשבת

אין בסיס לאסור ולמותר מותר אלא אם כן הניח עליו את ההיתר מבעוד יום, אבל אם האיסור בלבד היה עליו בין השמשות, לא יועיל מה שמניח אצלו היתר בשבת (בית יוסף או"ח שי; רמ"א שי ח).

הניח עליו דבר האסור בשבת, כיון שאין מוקצה לחצי שבת, ואינו אסור אלא כל זמן שהאיסור עליו (ראה לעיל: שלא בכוונה), מותר להניח עליו דברים של היתר החשובים יותר מהאיסור ומטלטלם (ט"ז שי סק"ח).

מכשיר חשמלי

עם חוט להט

נורה חשמלית או מכשיר חשמלי, שיש בהם חוט להט מאיר או גוף חימום, שדינם כגחלת של מתכת (ראה ערך חשמל: חוט להט) –

• יש שכתבו שאסור לטלטלם בשבת בשעה שהחוט המאיר וגוף החימום לוהטים, שהם מוקצה כדין שלהבת, והנורה והמכשיר הם בסיס לדבר האסור, כדרך שאמרו שהנר והשמן והפתילה אסורים בטלטול, לפי שהם בסיס לשלהבת שהיא דבר האסור (חלקת יעקב א מ, ב מא; ציץ אליעזר ו ו סק"ד), ומכל מקום מותר לכסות מנורת חשמל כדי להסתיר אורה, אף על פי שמנדנדה בכך, שהרי זה טלטול מן הצד לצורך דבר המותר (שערים מצויינים בהלכה ב קונטרס אחרון פח יב; לקט הלכות שבת א א יט). ויש שכתבו שמטעם זה אסור לטלטל פנס כיס דולק (חלקת יעקב ב מא).

• ויש חולקים וסוברים שאין דין חוט להט כדין שלהבת, ואינו מוקצה (אגרות משה או"ח ג נ; מאורי אש עמ' 63, 69; מנחת שלמה א יד), שדוקא שלהבת היא מוקצה שכן אינה כלי (ראה ערך מוקצה), אבל חוט הלהט אף על פי שנעשה גחלת ודינו כאש, דין כלי עליו ואינו מוקצה (אגרות משה ומאורי אש שם), או שדוקא שלהבת היא מוקצה שהרי יש חלק בשלהבת שנוסף בשבת, והוא מוקצה כדין דבר הנולד בשבת, מה שאין כן חוט להט שהאש שבו קבוע כל הזמן ואינו נולד (מנחת שלמה שם). לדעה זו דינו ככלי שמלאכתו לאיסור, ואסור לטלטלו אלא לצורך גופו או מקומו (מאורי אש שם).

ונהגו שלא לטלטל מנורת חשמל - גם כשעשויה לטלטול בחול - אף לצורך גופה או מקומה, ואין לשנות מנהג זה, שהרי נראה כמעשה של חול, כ"עובדין דחול", וכן יש לחוש שאם יטלטלוה יאמרו על חוט הלהט שאינו אש, ויבוא להדליקה ולכבותה (מאורי אש עמ' 78).

ללא חוט להט

מכשיר חשמלי שאין בו חוט מאיר או גוף חימום, כגון מאוורר וכיוצא, אף על פי שהוא בסיס לחוטים שהחשמל זורם בהם, אינו נדון כבסיס לדבר האסור, לפי שהזרם אין בו ממש, ואין דינו כשלהבת (חלקת יעקב ג קפא; אז נדברו ח לג ב). ואף אם מותקנת במכשיר נורת סימון, שהיא מוקצה, לסוברים כן, יש מצדדים לומר שאין המכשיר כולו נדון כבסיס לנורה (מנחת שלמה א ט ס"ק 3).

בשעה שהמכשיר אינו פועל, דינו ככלי שמלאכתו לאיסור, שהרי אסור להפעילו בשבת וביום טוב, ואסור לטלטלו אלא לצורך גופו או מקומו (מנחת שלמה א ט). בשעה שהמכשיר מופעל יש מצדדים שדינו ככלי שמלאכתו להיתר, שהרי אז אין מלאכתו אלא להעבירו ממקום למקום (מנחת שלמה שם, וראה שו"ת אז נדברו ז מח, ח לג ב).

ויש מצדדים לומר שכיון שהכח העושה בו את המלאכה, היינו זרם החשמל, נוצר באיסור על ידי חיבור המכשיר לרשת החשמל, הרי זה ככלי שמלאכתו לאיסור אף על פי שעצם מלאכתו של הכלי אינה מלאכת איסור (אגרות משה או"ח ג מט; חלקת יעקב ב מא), או לפי שכיון שאסור להפעילו, אף כשהוא מופעל כלי שמלאכתו לאיסור הוא (ציץ אליעזר ו ו סק"ד), ומותר לטלטלו רק לצורך גופו ומקומו.

הערות שוליים