מיקרופדיה תלמודית:בית דין

הגדרה^[1] - שופטים הממונים לדון בכל דבר הצריך משפט^[2]

מינויים

המצוה

מצות עשה מן התורה על הצבור (חינוך תצא) למנות שופטים בכל עיר ועיר ובכל שבט ושבט, שנאמר: שֹׁפְטִים וגו' תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ (דברים טז יח. סמ"ג עשין צז):

• "שופטים" - הם הדיינים הפוסקים את הדין (סמ"ג שם, על פי סנהדרין נו ב, ומכות ז א).

• "שעריך" - זה בית דין שבכל עיר ועיר (ספרי שופטים קמד; ברייתא סנהדרין טז ב, ורש"י ד"ה לשעריך; סמ"ג שם).

• "לשבטיך" - מכאן שממנים בית דין לכל שבט ושבט (ספרי שם; ברייתא סנהדרין טז ב; סמ"ג שם). ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שאם יש בעיר אחת משני שבטים עושים בה שני בתי דינים (תוספות שם ד"ה שופטים; רמב"ן על התורה שם, בתירוץ הראשון); ויש מפרשים שעושים בית דין מיוחד של השבט שהיה ממונה על כל בתי הדינים בערים של אותו שבט (רמב"ן שם, בתירוץ השני)^[3].

ונמנית מצוה זו במנין המצוות (ספר המצוות מצות עשה קעו; סמ"ג עשין צז; חינוך תצא).

בחוץ לארץ

שונה דין חוץ לארץ מדין ארץ ישראל, שהחיוב להעמיד בית דין בכל עיר ועיר אינו נוהג אלא בארץ, שנאמר: תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ (דברים טז יח) - בערי ארץ ישראל (ירושלמי מכות א ח).

ונחלקו בדבר:

• יש אומרים שמכל מקום מושיבים בחוץ לארץ בית דין בכל פלך ופלך (ירושלמי שם; גמ' שם ז א; טור חו"מ א; רמב"ם סנהדרין א ב, לגירסת הכסף משנה שם)^[4].

• יש אומרים שאם רצו ממנים בכל עיר, ואם רצו ממנים בכל פלך (רדב"ז שם, בדעת הרמב"ם).

• ויש אומרים שאין חיוב מן התורה כלל למנות בית דין בחוץ לארץ (רמב"ם שם, לגירסתנו; רמב"ן שם, לדעת הרמב"ם; מאירי מכות ז א), אלא שאם ממנים אותם יש להם תורת בית דין (מאירי שם).

בימינו

המצוה איננה מתקיימת אלא בדיינים סמוכים (רמב"ם סנהדרין ד א), שנאמר: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (שמות כא א) - "לפניהם" ולא לפני הדיוטות (גיטין פח ב). ולפיכך בזמן הזה שאין לנו סמוכים (ראה ערך סמיכה), אין אנו חייבים מן התורה במצות מינוי שופטים (רמב"ן דברים טז יח), אלא מדרבנן בלבד (רבינו ירוחם, מישרים א ד) להעמיד בכל קהל וקהל מקצת מן הטובים שיהיה להם כח על כולם להכריחם על עשיית מצוות התורה ולמנוע מקרבם כל דבר מגונה (חינוך תצא).

צורת מינוים

בזמן שהיו בארץ ישראל נשיא מבית דוד ובבבל ריש-גלותא מבית דוד, היתה להם רשות למנות דיינים, והיה המנהג ליתן לדיין אגרת-רשות (שבלי הלקט רכה, בשם רב נחשון גאון ומר רב יצחק גאון; ריטב"א מועד קטן יח; חידושי הר"ן שם).

ורשות שנותן מלך גוי, אינה מועילה לענין זה, אלא אם כן קיבלו עליהם רוב הקהל (טור חו"מ ג; כן משמע בתרומת הדשן, פסקים וכתבים סד; רמ"א שם ד, בסתם); ויש אומרים שאם הוא מומחה, מועיל רשות מלך גוי לעשותו דיין (ריב"ש רעא; רמ"א שם, בשם יש אומרים).

ואין ממנים סנהדרי קטנה (ראה להלן) אלא על פי בית דין הגדול (משנה סנהדרין ב א).

לענין מינוי בית דין של שלשה נחלקו אחרונים: יש אומרים שאין צורך בבית דין הגדול (שיירי קרבן סנהדרין א ה); ויש אומרים שיש צורך בזה (ר"י פערלא לספר המצוות לרב סעדיה גאון, ח"ג פרשה א).

מינוי דיין שאינו ראוי

אסור למנות דיין שאינו ראוי, שנאמר: לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט (דברים א יז), זה הממונה להושיב דיינים, שלא ימנה מי שאינו ראוי לכך (מדרש תנאים שם; ספרי דברים יז; רמב"ם סנהדרין ג ח), וכל המעמיד דיין שאינו הגון ואינו חכם - שאינו הגון במעשיו, למרות שהוא תלמיד חכם, או שאינו תלמיד חכם, למרות שהוא הגון במעשיו (כן משמע בחינוך תיד; פרישה שם סק"א, וסמ"ע שם סק"א) - הרי זה שהעמידו עובר בלא תעשה (רמב"ם שם; טוש"ע חו"מ ח א), ונמנה במנין המצוות (ספר המצוות לא תעשה רפד; סמ"ג לאוין קצד; חינוך שם). ואין לוקים על לאו זה, שדבר זה אין לעמוד עליו, שיטען הממונה שחשב שהוא חכם, ואינו מסור אלא לשמים (מנחת חינוך שם סק"ג).

בכלל איסור זה להעמיד דיין עם הארץ על סמך שישאל בכל פעם לחכם (בית יוסף שם; רמ"א שם א), ועיירות שאין בהן חכמים הראויים להיות דיינים, וצריכים למנות שם דיינים כדי שלא ילכו לערכאות של גויים, ממנים הטובים והחכמים שבהם, אף על פי שאינם ראויים לדיינים, וכיון שקיבלו עליהם בני העיר אין אחר יכול לפוסלם, וכן כל צבור יכולים לקבל עליהם בית דין שאינו ראוי מן התורה (ראה להלן. שו"ת הרשב"א ב רצ; בית יוסף שם, בשמו; רמ"א שם).

דרגותיהם

המדרגות

בתי הדינים שנצטוינו למנותם צריכים שיהיו מדרגות-מדרגות:

• בית דין הגדול של שבעים ואחד, והוא הנקרא סנהדרי גדולה, ואינו אלא אחד, ומקומו בלשכת-הגזית (ראה ערך בית דין הגדול. ספר המצוות מצות עשה קעו; חינוך תצא).

• בתי דינים של עשרים ושלשה, והם הנקראים סנהדראות קטנות (ספר המצוות שם; חינוך שם), ויכולים לדון בדיני נפשות (משנה סנהדרין ב א), שנים מהם במקדש: אחד על פתח העזרה, אחרי עזרת-נשים ולפני עזרת-ישראל, ואחד על פתח הר הבית, בשער המזרחי לפנים מן החיל, לפני עזרת נשים (משנה שם פו ב, ורש"י ד"ה אחד יושב; רמב"ם סנהדרין א ג). ומושיבים בתי דינים אלו בכל עיר ועיר שיש בה מאה ועשרים אנשים או יותר (תנא קמא במשנה שם ב ב; רמב"ם שם)^[5] בשער העיר, שנאמר: וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט (עמוס ה טו), והגדול בחכמה ראש עליהם, והשאר יושבים בעיגול כמו חצי גורן, כדי שיהא הראש רואה את כולם (רמב"ם שם). ואין מושיבים אותם, אלא אם יש בעיר הראויים לדון; ואם אין בה, אין מושיבים בה סנהדרי קטנה, אפילו יש בה אלפים מישראל (רמב"ם שם ה, על פי סנהדרין יז ב).

• בעיר שאין בה מאה ועשרים אנשים, מושיבים בית דין של שלשה (משנה שם ב ב; רמב"ם שם ד), כדי שיהא בהם רוב ומיעוט אם היתה ביניהם מחלוקת בדין מן הדינים (רמב"ם שם ד), ודן בדיני ממונות (משנה שם א).

מנין העשרים ושלשה

ומנין לסנהדרי קטנה שהיא של עשרים ושלשה, שנאמר: וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה (במדבר לה כד) וְהִצִּילוּ הָעֵדָה (שם כה) - עדה שופטת, היינו עשרה מחייבים, ועדה מצלת, היינו עשרה מזכים, ואין עדה פחותה מעשרה, שנאמר במרגלים: עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת (שם יד כז), יצאו יהושע וכלב, ומוסיפים עליהם עוד שלשה, שיתקיים: לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת (שמות כג ב), שאין הטייה לחובה אלא על פי שנים, שיהיו עודפים על המזכים, נמצא שהם עשרים ושנים, ואין בית דין שקול, כדי שיוכל להתקיים רוב לזכות על פי אחד, ואם יהיה מספר זוגי ויתחלקו לחצאים לא יהיה רוב באחד, מוסיפים עליהם עוד אחד, הרי עשרים ושלשה (משנה סנהדרין ב א-ב, ורש"י שם א ד"ה עדה שופטת וד"ה ועדה מצלת, ושם ב ד"ה ואין בית דין; רמב"ם סנהדרין ה ג).

ספקות בדין

כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו, אם ידעו - אמרו לו, אם לאו הרי השואל עם אותו בית דין או עם שלוחיו עולים לירושלים ושואלים לבית דין שבהר הבית, אם ידעו אמרו להם, אם לאו באים לבית דין שעל פתח העזרה, אם ידעו אמרו להם, ואם לאו כולם באים ללשכת הגזית לבית דין הגדול (תוספתא חגיגה (ליברמן) ב ט, וסנהדרין (צוקרמאנדל) ז א; ברייתא בירושלמי שם א ד; ברייתא בגמ' שם פח ב).

בדיני נפשות

מספר הדיינים

במנין הנצרך לדיני נפשות נחלקו תנאים:

• יש אומרים שצריכים בית דין של עשרים ושלשה (משנה סנהדרין ב א; תנא דבי אליהו רבה כט), שהם סנהדרי קטנה (רמב"ם סנהדרין ה ב), ולמדוהו מאותו הלימוד שמצריך בסנהדרי קטנה עשרים ושלשה (ראה לעיל. משנה שם)^[6], וכן הלכה (רמב"ם שם).

• ויש אומרים שצריכים בית דין של שלשים, שכן שלש פעמים נזכר בפרשת דיני נפשות "העדה" (אנשי המשוחות בספרי מסעי קס; תנא דבי אליהו שם, שכן היו אומרים בראשונה): וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה (במדבר לה כד), וְהִצִּילוּ הָעֵדָה (שם כה), וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה (שם; תנא דבי אליהו שם).

דיני נפשות בהמה

כשם שדיני נפשות של אדם בעשרים ושלשה, כך דיני נפשות של בהמה (רמב"ם שם):

• אין דנים את הרובע - שור שרבע אשה (רש"י סנהדרין ב א ד"ה הרובע), ואת הנרבע - בהמה שנרבעה לאיש (רש"י שם), אלא בעשרים ושלשה (משנה שם), שנאמר ברובע: וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה (ויקרא כ טז), והוקשה בהמה לאשה, מה אשה בעשרים ושלשה, אף בהמה בעשרים ושלשה, ובנרבע נאמר: וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ (שם טו) - הוקשה בהמה לאדם (משנה שם, ורש"י ד"ה בעשרים ושלשה וד"ה ואומר).

• אין דנים את שור-הנסקל - שור שנגח אדם ודינו במיתה (רש"י שם ד"ה שור הנסקל) - אלא בעשרים ושלשה, שנאמר: הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת (שמות כא כט), שאי אפשר לומר שהבעלים נהרגים, שאין הבעלים חייבים אלא כופר בלבד (ראה ערך כפר), אלא בא ללמד שכמיתת בעלים, כך מיתת השור (משנה שם), שאם היה הבעלים נידון בחיוב מיתת בית דין, היה נצרך עשרים ושלשה, אף מיתת השור כך (רש"י שם ד"ה כמיתת בעלים).

• בהמה שקרבה להר סיני בעוד שהשכינה שם (ראה ערך הגבלה) היה דינו בעשרים ושלשה, שנאמר: אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה (שמות יט יג) - מה איש בעשרים ושלשה, שכבר הוקבעו סנהדראות לישראל מיתרו ואילך, אף שור בעשרים ושלשה (גמ' שם טו ב, ורש"י ד"ה שור סיני, וד"ה מה איש).

מוציא שם רע

מוציא-שם-רע (ראה ערכו), נחלקו תנאים אם דנים אותו בעשרים ושלשה (חכמים במשנה סנהדרין ב א), וכן הלכה (רמב"ם סנהדרין ה ג); או בשלשה (רבי מאיר שם). ונחלקו אמוראים בטעם המחלוקת:

• יש אומרים שנחלקו במקרה שאינו בא כעת אלא להפסידה בדיני ממונות - שאין לבעל עדים שזינתה שתתחייב מיתה, אלא הוא בא להפסידה כתובתה, שנאמן בטענתו (רבי מנא בירושלמי סנהדרין א א, לפי קרבן העדה ושיירי קרבן; רש"י שם ד"ה המוציא וד"ה ור' מאיר); או שטענת הבעל לא נתבררה (פירוש המשניות לרמב"ם שם), כגון שהביא הבעל עדים שזינתה והוכחשו על ידי זה שלא כיוונו עדותם (רבי יוסי בי רבי בון בירושלמי שם, לפי קרבן העדה ושיירי קרבן; תוספות שם ד"ה מוציא, בשם רבנו תם), באופן שהבעל חייב לשלם מאה כסף - וטעם הדעה הראשונה שלמרות שאין כאן אלא דיני ממונות, חוששים שמא על ידי כך יבואו עדים שזינתה ויבוא הדבר לידי דיני נפשות, ולדעה השניה אין חוששים לכך (עולא בגמ' שם).

• יש אומרים שהכל מודים כשאינו בא מלכתחילה אלא להפסידה בדיני ממונות שדינו בשלשה (רש"י שם ד"ה דכולי), ולא נחלקו אלא במקרה שנתאספו עשרים ושלשה לדון בדיני נפשות - שהבעל אמר להביא עדים שזינתה, ולא מצא (רש"י שם ד"ה והכא); או שהביא האב עדים שהזימו לעדי הבעל, ולא הספיקו לקבל העדים לפני שנתפזרו מחמת אונס (תוספות שם ב ד"ה רבה) - ונתפזרו הדיינים והלכו להם, ואמר הואיל ואין לי עדים תדונו לי על כל פנים בדיני ממונות - שאני פטור מכתובתה (רש"י שם א ד"ה ואמר); או תדונו לי על כל פנים מאה כסף שהבעל חייב לי (תוספות שם) - שלדעה הראשונה חוששים לכבוד הראשונים וצריך עשרים ושלשה, ולדעה השניה אין חוששים לכבודם (רבה שם א).

• ויש אומרים שהכל מודים במקרים הנ"ל שצריך עשרים ושלשה, ולא נחלקו אלא במקרים מסוימים של עדות, שהעדים העידו בעדות כזאת שנחלקו בה בעצם החיוב של האשה, שלדעה הראשונה חייבת מיתה, וממילא דינה בעשרים ושלשה, ולדעה השניה אינה חייבת מיתה, ודינה בשלשה להפסד כתובתה, או לחיוב הבעל במאה כסף כשהוזמו עדיו (אביי ואמוראים מרובים שם ח ב - ט ב).

מלקות

במלקות - נחלקו תנאים אם דינה בשלשה (חכמים במשנה סנהדרין ב א), שנאמר במלקות: וּשְׁפָטוּם (דברים כה א), ומיעוט רבים שנים, ואין בית דין שקול מוסיפים עליהם עוד אחד, הרי כאן שלשה (גמ' שם י א), וכן הלכה (רמב"ם סנהדרין ה ד); או בעשרים ושלשה (משום רבי ישמעאל במשנה שם).

ובטעם דעה זו נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שלמדים בגזרה שוה, נאמר במלקות: וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע (דברים שם ב), ונאמר בדיני נפשות: אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת (במדבר לה לא), מה להלן בעשרים ושלשה, אף כאן בעשרים ושלשה (אביי בגמ' שם).

• יש אומרים שמלקות במקום מיתה עומדת (רבא שם), שכיון שעבר על אזהרת הבורא ראוי הוא למות, ומיתה זו של מלקות קנס עליו הכתוב, והרי זו כאחת מן המיתות (רש"י שם ד"ה מלקות)^[7].

• ויש אומרים הטעם שלפעמים אדם מת ממכותיו, והרי יש בו דיני נפשות (רבי אבהו בירושלמי סנהדרין א ב).

בדיני ממונות

בגזלות , חבלות וקנסות

בדיני ממונות נחלקו תנאים: יש אומרים שצריכים בית דין של שלשה (משנה סנהדרין ב א; תנא קמא בתוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) א א), וכן הלכה (רמב"ם סנהדרין ה ח; טוש"ע חו"מ ג א); ויש אומרים שצריכים חמשה (רבי בתוספתא שם ובברייתא שם ג ב, ובברייתא בירושלמי שם א א).

בטעם הדעה הראשונה נחלקו תנאים:

• יש אומרים הטעם שנאמר: "וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים (שמות כב ז) - הם הדיינים (אונקלוס שם; רש"י שם ד"ה ונקרב) - הרי כאן אחד, "עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם" (שם ח) הרי כאן שנים, "אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים" (שם) הרי כאן שלשה (רבי יאשיה בברייתא שם ושם).

• ויש אומרים הטעם שהראשון אינו בכלל, שאין דורשים תחילות למנין, שנצרך לגופו (ראה ערך דורשין תחלות), אלא "עד האלהים יבא דבר שניהם", הרי אחד, "אשר ירשיעון אלהים", הרי כאן שנים, ואין בית דין שקול מוסיפים עליהם עוד אחד, הרי כאן שלשה (רבי יונתן בררייתא שם ושם).

אף בטעם הדעה השניה נחלקו תנאים:

• יש אומרים ש"אשר ירשיעון", לשון רבים, משמעו שנים, ונאמר אלהים למטה: אשר ירשיעון אלהים, ונאמר אלהים למעלה: עד האלהים יבא דבר שניהם, מה למטה שנים אף למעלה שנים, הרי כאן ארבעה, ואין בית דין שקול, מוסיפים עליהם עוד אחד, הרי כאן חמשה (רבי בברייתא בירושלמי שם, לפי הרידב"ז; גמ' שם), והראשון אינו במנין, שסובר שאין דורשים תחילות (רש"י שם ד"ה למעלה).

• ויש אומרים שהואיל ואמרה תורה: עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים (דברים יז ו), ואמרה תורה: אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת (שמות כג ב) - מה עדים שנים, אף הטייה שנים, שצריך שיהיו שנים מזכים ושנים מחייבים, ואין בית דין שקול, ומוסיפים עליהם עוד אחד (תני רבי חזקיה בירושלמי שם, ופני משה).

וצריכים חברי בית הדין שיהיו מומחים (סנהדרין ב ב; רמב"ם סנהדרין ה ח), דהיינו סמוכים (רמב"ם שם), ש"אלהים" משמעו שררה ורבנות, כענין: רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה (שמות ז א. רש"י סנהדרין שם ד"ה אי קסבר, ושם ג ב ד"ה אין דורשין), שביאורו: שופט ורודה לרדותו במכות ויסורים (רש"י על התורה שם ד"ה נתתיך).

בהודאות והלואות

במה דברים אמורים בגזלות וחבלות, שכן שלש פעמים "אלהים" בפרשת שומר נאמרו, שהמפקיד טוען שהשומר שלח יד בפקדון, דהיינו גזלות, וכן חבלות, שכן מה לי שחבל בגופו ומה לי שחבל בממונו (סנהדרין ב ב, ורש"י ד"ה ונקרב; רמב"ם שם), וכן בדיני קנסות, כגון תשלומי כפל ותשלומי ארבעה-וחמשה וכיוצא בהם (רמב"ם שם), אבל בהודאות והלוואות נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאף הם צריכים מן התורה שלשה מומחים, שעירוב פרשיות יש כאן, שבפרשה זו של שומר נתערב גם מקרא ששייך לפרשת אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה (שמות כב כד) שכתובה אחר כך (ראה ערך ערוב פרשיות), ולכן שלש פעמים אלהים שנאמרו כאן אף על הלוואות נאמרו, אלא שכדי שלא תנעול דלת בפני לווים, שימנעו מלהלוות שמא יכפור הלוה ולא ימצא מומחים לכופו לדין, תקנו חכמים שאפילו שלשה הדיוטות, שאינם מומחים, כשרים (רבא בסנהדרין ג א)^[8].

• ויש אומרים שבהודאות והלוואות מן התורה כשר לדון אפילו אחד, שנאמר: בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט - לשון יחיד (רש"י שם ד"ה מדאורייתא) - עֲמִיתֶךָ (ויקרא יט טו), אלא שחכמים תיקנו שאין דיני ממונות אלא בשלשה, כדי שלא יבואו יושבי קרנות להיות דיינים, ובשלשה אי אפשר שלא יהיה ביניהם אחד "דגמיר" (רב אחא בריה דרב איקא שם), ששמע מחכמים ומדיינים הלכות דין מלוה (רש"י שם ד"ה דגמיר).

ונחלקו ראשונים בבאור הדעה השניה:

• יש אומרים שמן התורה כשר לדון אפילו הדיוט, שאינו סמוך (רא"ש סנהדרין א א; חידושי הר"ן שם ג א, בשם הרמב"ם; מאירי שם, בשם יש פוסקים ובשם גדולי המחברים), ו"יושבי קרנות" שבתקנת חכמים הם תגרים שאינם בקיאים בטיב דינים (רש"י שם ד"ה גזירה).

• ויש אומרים שמן התורה כשר לדון רק יחיד מומחה, דהיינו סמוך (רבנו חננאל שם; רמב"ם סנהדרין ה ח), ובארו אחרונים בדעתם שאף על פי שמ"בצדק תשפט" למדנו ליחיד, מכל מקום מעירוב פרשיות, שנאמר שם "אלהים", למדנו מומחים, ולכן צריך שיהיה יחיד מומחה (נתיבות המשפט ג סק"א), ו"יושבי קרנות" הם היושבים בקצוות הארץ הרחוקות מארץ ישראל, שאין בהם סמוכים (אור שמח שם ב י, לדעה זו).

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה (רמב"ן סנהדרין כג א; נימוקי יוסף סנהדרין ב א; ש"ך חו"מ ג סק"א, בדעת הרי"ף); ויש פוסקים כדעה השניה, אם כפירוש הראשון (מאירי שם, בשם יש פוסקים ובשם גדולי המחברים), ואם כפירוש השני (רמב"ם שם).

שלשה הדיוטות

בית דין של שלשה הדיוטות שאמרו, אין צורך שיהיו כולם "גמירים", ודי שיהיה ביניהם אחד שהוא גמיר, היינו שלמד על ידי השמועה או על ידי הקריאה בספרים, ויודע סברות מאותם הדינים ועניינים שלמד, אלא שאם אין ביניהם אפילו אחד גמיר, הרי הם פסולים לדון (רא"ש סנהדרין א א; טור שם, בשמו; רמ"א שם א; ש"ך שם סק"ב, בשם הרבה ראשונים)^[9].

אכן לקבל הטענות של בעלי הדינים ולשלחם לאיזה מורה, יכולים אפילו שאין בשלשתם אחד מהם שגמר (מהר"ם פדואה מג; רמ"א שם).

ובדבר שאינו תלוי בשיקול הדעת, כגון בהודאת בעל-דין שלא יוכל לחזור בו מהודאתו, או כשכפר ועדים מכחישים אותו שהוחזק כפרן, שהודאה זו וכפירה זו צריכות שיהיו בפני בית דין, נחלקו אחרונים: יש הסובר שאין צורך שאחד מהם יהיה גמיר (שו"ת מהרי"ט חו"מ מו); ויש הסובר שצריך גמיר אחד (קצות החשן עט סק"ז).

ויש מהראשונים שכתב שאף על פי שבית דין הדיוטות כשרים מן הדין, מכל מקום אסור לבעלי הדין לבוא ולהתדיין לפניהם, שנאמר: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (שמות כא א) - לפניהם, ולא לפני הדיוטות (גיטין פח ב), ולא אמרו שכשרים אלא שאם דנו - דיניהם דין, אבל מטעם שההדיוטות עושים שליחותם של המומחים מותר לבעלי הדינים לדון לפניהם (חידושי הר"ן סנהדרין ב ב, בדעת רבא).

כפיית הדיוטות

אם הנתבע מסרב לירד לדין, או שאינו רוצה לדון עם התובע בעירו (טוש"ע חו"מ ג א), יכולים בית דין של שלשה הדיוטות לכוף את האדם לדון בפניהם בעל כרחו (תוספות סנהדרין ה א ד"ה דן; רא"ש שם א ב; נימוקי יוסף שם; טוש"ע שם), אבל אם רוצה לדון עמו בעירו, אלא שאינו רוצה בשלשה שבירר לו התובע, אז אינם יכולים לדונו בעל כרחו, אלא זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד (טוש"ע שם). ודוקא בית דין שאינו קבוע בעיר, אבל אם הדיינים קבועים בעיר, אינו יכול לומר לא אדון בפניכם אלא בזה בורר לו אחד (רמ"א שם).

ויש שהוכיח מדברי ראשונים שמצד הדין לא אמרו שבית דין של שלשה הדיוטות כשרים לדון, אלא להורות את הדין בלבד, אבל לא לכוף ולהכריח את בעלי הדינים, שלכך צריכים מומחים דוקא, משום "לפניהם, ולא לפני הדיוטות" (ראה לעיל. גיטין פח ב), ש"לפניהם" מוסב על שבעים הזקנים שעלו עם משה להר קודם מתן תורה (רש"י שם ד"ה לפניהם), ושם מדובר על כפייה, שכן למדנו מ"אשר תשים לפניהם" שהם כלי הדיינים, כגון מקל ורצועה (סנהדרין ז ב), ולכן בכפייה צריכים מומחים, אלא שבתורת שליחותם של המומחים מותרים גם בית דין של הדיוטות לכוף (קצות החושן ג סק"א).

בית דין מרובה

אף על פי שבית דין של שלשה בית דין שלם הוא, כל זמן שהם רבים הרי זה משובח, ומוטב שיחתך הדין באחד עשר מבעשרה (רמב"ם סנהדרין ב יג, על פי סנהדרין ז ב; טוש"ע חו"מ ג ד).

שנים שדנו

בשנים שדנו, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שדיניהם דין, אלא שנקראו בית דין חצוף (שמואל בסנהדרין ג א ובירושלמי שם א א; כן משמע מרב נחמן בגיטין לב ב), ולאו דוקא שנים, אלא הוא הדין אפילו אחד, ולא אמרו שנים אלא להודיע שאפילו שנים הם בית דין חצוף (תוספות שם ה ב ד"ה שנים).

• ויש אומרים שאין דיניהם דין (רבי אבהו בסנהדרין ב ב, ו א; רבי יוחנן וריש לקיש בירושלמי שם).

אף להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים כדעה הראשונה (שאילתות, נח; הלכות גדולות, הלכות הדיינין, עמ' תקסב במהדורת מכון ירושלים; תוספות שם ג א ד"ה לרבא, בשמו).

• ויש פוסקים כדעה השניה (הרי"ף סנהדרין ו א; רמב"ם סנהדרין ב י; רא"ש שם א ג; חידושי הר"ן שם, בשם רוב הגאונים שבספרד; טוש"ע חו"מ ג ב), וכל הודאה לפני שנים כהודאה חוץ לבית דין היא, ויכולים להחליף טענותיהם שטענו בפניהם ולטעון טענות אחרות (רא"ש שם; טוש"ע שם), אם לא קבלום עליהם בעלי הדינים (טור שם; רמ"א שם).

בית דין חצוף

בטעם שנקראו לדעה הראשונה בית דין חצוף, נחלקו ראשונים:

• מפני שעברו על תקנת חכמים (רש"י שם ג א ד"ה בית דין).

• מפני שאם אין ביניהם הכרעה, צריכים להגיד סברותיהם לאחרים כדי שיכריעו ביניהם (שיטה מקובצת כתובות כב א, בשם שיטה ישנה).

• מפני שאם שניהם מסכימים לדעה אחת, יודע החייב ששניהם חייבוהו (מהרי"ל, ליקוטים ז).

אם תלוי במחלוקת אם יחיד כשר לדון מן התורה

נחלקו ראשונים אם מחלוקת זו תלויה במחלוקת אם יחיד כשר לדון מן התורה (ראה לעיל):

• יש אומרים שהדברים תלויים בזה בזה, ומי שסובר שיחיד כשר לדון מן התורה - סובר ששניים שדנו דינם דין, ומי שסובר שאינו כשר - סובר שאין דינם דין (רא"ש סנהדרין א ג, על פי גמ' שם ג א, לפי ש"ך חו"מ ג סק"א).

• ויש אומרים שהסובר שיחיד אינו כשר לדון מן התורה, ודאי סובר ששנים שדנו אין דינם דין, אבל הסובר שכשר לדון - יכול לסבור שלאחר תקנת חכמים שרק שלשה דנים, אין דינם של שנים שדנו דין (שו"ת הרשב"א ו קעז, בדעת הרמב"ם; כסף משנה סנהדרין ב י, בשמו).

קיום שטרות

בקיום-שטרות (ראה ערכו) כתבו ראשונים שהכל מודים ששנים שקיימו אינו מועיל אף בדיעבד, שדומה לשני עדים שמעידים ששמעו מפי עדים שלמעלה שהשטר כשר, ועד מפי עד פסול (רשב"ם בבא בתרא מ א ד"ה קיום; תוספות שם ד"ה קיום, וכתובות כב א ד"ה ודילמא).

מומחה לרבים

מומחה לרבים דן אפילו יחידי (סנהדרין ה א; רמב"ם סנהדרין ב יא; טוש"ע חו"מ ג ב), ואפילו לסובר שמן התורה יש צורך בשלשה מומחים (ראה לעיל), תקנת חכמים היא שדי או בשלשה הדיוטות או ביחיד מומחה (תוספות שם ד"ה ואם; רא"ש שם א ב; מאירי שם; חידושי הר"ן שם)^[10].

"מומחה" פירושו מנוסה בדינים, כענין "קמיע מומחה" (שבת ס א), שבקי במשנה וגמרא ובשיקול הדעת, ומעיין בדינים כמה שנים, וניסוהו כמה פעמים ולא ראו לו טעות (רא"ש ור"ן וטור שם, בשם רב שרירא גאון), והוא "גמיר וסביר" (סנהדרין שם, ותוספות ד"ה מומחה; רא"ש שם; ר"ן שם), היינו חכם מובהק בדינים וידוע לרבים (חידושי הר"ן שם), ויודע לשקול בדעתו ושכלו עניינים שלא למד ולא שמע מעולם ולדמות דבר לדבר (פרישה שם סק"א), אבל אין צריך שיהיה סמוך, ולא שנטל רשות מהנשיא שבארץ ישראל או מריש גלותא שבבבל (גמ' שם).

כפיית מומחה

יחיד מומחה יכול לכוף את האדם לדון לפניו אפילו בעל כרחו (תוספות סנהדרין ה א ד"ה דן; רא"ש שם א ב; ר"ן שם; טור חו"מ ג; ב"ח שם ב)^[11], ומכל מקום בזמן הזה אין כופים כפייה זו (מהר"י וייל קמז; רמ"א שם), אבל בדיעבד אם דן בכפייה יש לו דין מומחה (ש"ך שם סק"ז)^[12].

הודאה

בהודאה בפני מומחה נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאף על פי שיחיד מומחה מותר לו לדון, מכל מקום אינו חשוב בית דין, ואין ההודאה בפניו חשובה כהודאה בבית דין, ואפילו אם היה סמוך (רמב"ם סנהדרין ה יח; בעל התרומות מב א; שו"ע חו"מ ג ב), והכופר בפניו לא הוחזק כפרן (שו"ע שם, על פי הרמב"ם שם).

• ויש אומרים שהודאה בפני יחיד מומחה היא כהודאה בבית דין (טור שם, בשם הרא"ש; רמ"א שם)^[13].

להושיב עמו אחרים

יחיד מומחה לרבים, או שנטל רשות מבית דין, אף על פי שמותר לו לדון, מצות חכמים היא שיושיב עמו אחרים, שהרי אמרו: אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד (אבות ד ח. רמב"ם סנהדרין ב יא; תוספות סנהדרין ה א ד"ה כגון; טוש"ע חו"מ ג ב). ודוקא כשלא קבלוהו עליהם, אבל קבלוהו עליהם - דן אפילו יחידי (ירושלמי סנהדרין א א)^[14], ואין בזה אפילו מידת חסידות להימנע מלדון (ברטנורא אבות שם; שארית יוסף יז; ב"ח שם ט; ש"ך שם סק"י)^[15].

קיום שטרות

בקיום-שטרות, שאינו אלא מדרבנן, נהגו שהרב מקיים יחידי בתורת יחיד מומחה (תרומת הדשן שלב; רמ"א חו"מ מו ד).

נטילת רשות

בזמנים שהיו נשיא וריש גלותא, היתה נטילת רשות מועילה לדיין לדון (סנהדרין ה א; רמב"ם סנהדרין ד יד) אפילו בעל כרחם של בעלי הדינים (רמב"ם שם; טור חו"מ ג).

אכן בזמן הזה אין לנו נטילת רשות (טור שם; ש"ך חו"מ כה ס"ק יא), ורשות שנותן מלך גוי אינו כלום (טור שם), אלא אם כן קיבלוהו הקהל על פי כתב המלך (טור שם; רמ"א שם)^[16].

בשאר דינים

מלבד דיני נפשות ודיני ממונות צריכים בית דין אף לכמה דינים אחרים^[17]:

חליצה

לחליצה צריכים בית דין של שלשה (משנה סנהדרין ב א; תנא קמא בתוספתא יבמות (ליברמן) יב ט, וברייתא יבמות קא א; רמב"ם יבום וחליצה ד ה; טוש"ע אה"ע קסט א), שנאמר: וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים (דברים כה ז) הרי שנים, ואין בית דין שקול מוסיפים עליהם עוד אחד, הרי כאן שלשה (גמ' יבמות שם)^[18], ומכל מקום למצוה לכתחילה יש להוסיף עוד שנים, לפרסום הדבר (גמ' שם ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם ג), ואינם בכלל דיינים, ואפילו עמי הארץ כשרים (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

אף הבית דין עצמו אינם צריכים להיות דיינים, אלא כשרים כשהם הדיוטות (משנה יבמות קא א), שלפיכך נאמר עוד פעם זקנים: וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ (שם ח), לרבות הדיוטות (גמ' שם)^[19], ובלבד שידעו להקרות הפסוקים ליבם ויבמה כעין דיינים (גמ' שם; ברייתא ראשונה בירושלמי יבמות יב א; רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[20], ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שהדיוטות ממש אמרו, שאינם בקיאים אפילו בדיני חליצה, שאם לא עשו כמו שצריך, יוכלו לשאול לבקיאים, והקריאה צריכים לדעת בעצמם, שאם לא ידעו להקרות לא יוכלו לשאול לבקיאים אם הקריאו יפה (תוספות שם ד"ה מצות).

• ויש אומרים שלא אמרו הדיוטות אלא למעט דיינים סמוכים, אבל צריכים שידעו הלכות חליצה, וכשאמרו שיודעים להקרות כעין דיינים בכלל זה כל הלכות חליצה שיודעים הדיינים (נמוקי יוסף שם; מאירי שם).

מיאון

ביתומה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה, שיוצאה במיאון בלא גט (ראה ערך מיאון) נחלקו תנאים:

• יש אומרים שצריכה בית דין של שלשה מומחים (בית שמאי במשנה יבמות קז א, וברייתא שם ב, ושם קא ב).

• ויש אומרים שצריכה בית דין של שלשה שאינם מומחים (בית הלל במשנה שם, וברייתא שם ושם), לפי שכל מה שתיקנו חכמים כעין של תורה תיקנו (רש"י סנהדרין ב א ד"ה מיאונין), היינו כעין חליצה (מהר"ם שיף שם; רש"ש שם; חתם סופר אבן העזר ב סה-סו).

• ויש אומרים שאין צורך אלא בשנים (רבי יוסי בר יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון בברייתא יבמות שם ושם), וכן הלכה (גמ' שם ושם; רמב"ם גירושין יא ח; טוש"ע אה"ע קנה ב, בסתם), ונחלקו ראשונים בדעתם אם סוברים כן לכתחילה (רמב"ם שם; טוש"ע שם, בסתם), או רק בדיעבד ומודים שלכתחילה שצריכים שלשה (תוספות שם קז ב ד"ה הלכה, ורשב"א וריטב"א ונימוקי יוסף וטור שם, בשם רבנו חננאל; מאירי שם, בשם גדולי גאוני הראשונים; טור שם, בשם העיטור; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר).

כפייה לנתינת גט

בגט שמחוייב הבעל ליתן לאשתו, כגון אלו שכופים אותם להוציא (ראה ערך גרושין) והוא אינו רוצה, אין רשות לכופו לכך אלא בית דין מומחים, שהם סמוכים דוקא, שנאמר: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (שמות כא א) - לפניהם, ולא לפני הדיוטות (גיטין פח ב), ומכאן למדים שכל דבר כפייה צריך בית דין מומחים דוקא (תוספות שם ד"ה לפניהם, וסנהדרין ב ב ד"ה ליבעי).

כפייה לקיום מצוה

אף בכפייה לקיים מצות עשה, כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, שמכים אותו עד שיקיים (כתובות פו א), צריך בית דין סמוכים דוקא (יראים השלם קסד; קצות החושן ג סק"א ומשובב נתיבות שם)^[21].

נתינת גט

גט הניתן בלא כפייה אינו צריך בית דין (חתם סופר אה"ע ב סה-סו; פתחי תשובה לסדר הגט שבשו"ע קנד סק"ח, ולסדר גט ראשון סק"ה)^[22], אלא שיש שכתב שמה שנוהגים שאחרי סידור הגט שואלים את העדים והסופר איך כתבו וחתמו וכיוצא (ראה ערך גרושין), הרי זו קבלת עדות שצריכה בית דין של שלשה (ראה להלן. חתם סופר שם).

בפני נכתב ובפני נחתם

שליח הבעל שהביא גט ממדינת הים, באופן שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם (ראה ערך שליח להולכה), צריך ליתן את הגט לאשה בפני בית דין (גיטין ה ב; רמב"ם גירושין ז ה; טוש"ע אה"ע קמב א,ד), שהרי זה כמו קיום-שטרות, שצריך בית דין (ראה ערך קיום שטרות. רש"י שם ד"ה לפי), וכן כשחלה השליח הראשון, ורוצה לעשות שליח שני במקומו, עושה השליח השני בפני בית דין, שיוכל לומר לפניהם בפני נכתב ובפני נחתם, והשליח האחרון יאמר כשיתן הגט לאשה: שליח בית דין אני (משנה גיטין כט ב; רמב"ם גירושין שם כ; טוש"ע שם ט).

קבלת עדות

לקבלת עדות של דיני ממונות צריכים בית דין של שלשה, ושנים שקבלו עדות לא עשו ולא כלום (מרדכי בבא קמא קמז; שו"ת הרשב"א א תשמט, והמיוחסות לרמב"ן קיג; בית יוסף חו"מ כח כא), וצריכים שיהיו מומחים יודעים בהלכות עדות, וכל המקבל עדות ואינו ראוי לדון כאילו קיבל עדות שקר, ואין ראוי לדון על פי אותה עדות (העיטור א ק, קבלת עדות, בשם תשובת הרי"ף; שו"ע שם)^[23].

ולקבלת עדות של דיני נפשות נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאף על פי שהדין עצמו צריך בית דין של עשרים ושלשה, מכל מקום בקבלת העדות די בבית דין של שלשה (רמב"ן דברים יז ו, בשם רב סעדיה גאון; פני יהושע מכות ה ב).

• ויש אומרים שאף לקבלת העדות צריך בית דין של עשרים ושלשה (רמב"ן שם).

התרת בכור במומים

בכור ניתר במומים רק בידי מומחה (גמ' בכורות לו ב), ולאו דוקא סמוך, אלא מופלג בחכמה (תוספות שם ד"ה במקום), ובמקום שאין מומחה נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאינו ניתר כלל (רבי יוסי במשנה שם, לפי הגמ' שם).

• ויש אומרים שניתר בשלשה הדיוטות (חכמים במשנה שם), וכן הלכה (רמב"ם בכורות ג ב; טוש"ע יו"ד שט ב).

ובזמן הזה אין לנו מומחים, ואינו ניתר אלא בשלשה הדיוטות (תוספות שם ד"ה פסק; טוש"ע שם).

עגונה

אשה שבאה להינשא על פי עד אחד שמעיד שמת בעלה, צריכה היתר בית דין (משנה יבמות פז ב; טוש"ע אה"ע יז לט), ונחלקו הפוסקים:

• יש סוברים שצריך בית דין של שלשה דוקא (רמ"א שם, על פי שו"ת הרשב"א א תשמט-תשנ; בית שמואל שם ס"ק קכד).

• ויש סוברים שאין צורך בבית דין, אלא הרי זו הוראה ככל הוראות איסור והיתר שדי ביחיד שהוא חכם ויודע הדין, ולא אמרו שצריכה רשות בית דין אלא לפטרה מן הקרבן כשבא בעלה (ראה ערך הוראת בית דין), ואין אותו בית דין אלא בית דין הגדול, ואף לקבלת העדות של אותו העד שמעיד שמת בעלה אין צריך בית דין של שלשה, שבעגונות התירו גם עד מפי עד, ואין צריך משפטי העדות (חלקת מחוקק שם ס"ק עח).

• ויש שמחלקים: לעצם ההיתר אין צריך בית דין, אבל קבלת העדות צריכה שתהיה בפני בית דין דוקא (שו"ת רבי עקיבא איגר קכג).

בחוץ לארץ ובזמן הזה

שליחות מכח סמוכים

בחוץ לארץ שאין בית דין סמוכים, וכן בזמן הזה אף בארץ ישראל, אין רשות לבית דין לדון אלא בתורת שליחותם של בית דין הראשונים הסמוכים שהיו בארץ ישראל (גיטין פח ב; בבא קמא פד ב; רמב"ם סנהדרין ה ח; טוש"ע חו"מ א א), ותקנת חכמים היא זו, משום נעילת דלת בפני לווים (רמב"ן סנהדרין כג א; רשב"א גיטין פח ב; חידושי הר"ן סנהדרין ב ב)^[24], ולא נתנו להם רשות לעשות שליחותם אלא בדברים המצויים ויש בהם חסרון כיס, כגון הודאות והלוואות וכיוצא, אבל דברים שאינם מצויים, אף על פי שיש בהם חסרון כיס, כגון בהמה שהזיקה לחברתה בנזקי קרן, או דברים המצויים אבל אין בהם חסרון כיס, כגון בושת או דיני קנסות כתשלומי כפל וכיוצא, אין דנים אותם אלא סמוכים (בבא קמא שם; רמב"ם שם ט; טוש"ע שם)^[25].

גזלות וחבלות

גזלות וחבלות אין דנים אלא סמוכים בארץ ישראל (גיטין שם; רמב"ם שם), אבל מצינו שחכמים דנו דיני גזלות בבבל (תוספות שם ד"ה אי, וגיטין שם ד"ה אי, וסנהדרין ג א ד"ה שלא), וכן כתבו ראשונים שמי שגנב או גזל גובים ממנו דייני חו"ל את הקרן (רמב"ם שם יג; טוש"ע שם ג), ונאמרו כמה חילוקים בדבר:

• יש אומרים שגזלות וחבלות שאמרו שאין דנים אותן בחוץ לארץ, היינו גזלות שעל ידי חבלות, כגון שהתקוטטו שנים והכו זה את זה עד שתקף אחד את חברו וגזל ממנו, שבאופן כזה הוא דבר שאינו מצוי, ואין עושים שליחותם של הראשונים לדון בו, אבל כל שאר גזלות דנים בתורת שליחות מהראשונים (תוספות שם ושם ושם; רא"ש סנהדרין א א).

• יש אומרים שגזלה גמורה הוא דבר שאינו מצוי, ואין דנים אותו, אבל שלח יד בפקדון או שומר שגזל מה שניתן לו לשמור וכיוצא, הם דברים המצויים ודנים אותם, ואפילו גזלה ממש דוקא כשאין הגזלה קיימת, אבל אם היא בעין - דנים לחייב אותו להחזיר (נימוקי יוסף בבא קמא שם, בשם הרא"ה; רמ"א שם).

• יש אומרים שלא אמרו שבגזלות צריכים בית דין מומחים, אלא במקום שיש מומחים, היינו בארץ ישראל בזמן שהיו בית דין סמוכים, ואז לא נתנו רשות לעשות שליחותם בגזלות, כיון שאפשר לדון במומחים; אבל בחו"ל שאין סמוכים, וכל שכן בזמן הזה, אף הדיוטות דנים גזלות בתורת שליחות מהראשונים, שהם דברים מצויים (רמב"ן סנהדרין כג א; חידושי הר"ן שם ב ב; תומים א סק"ב).

• יש אומרים שגזלות שאמרו שאין דנים בחוץ לארץ, היינו קנס של גזלות, כגון כפל ותשלומי ארבעה-וחמישה וכיוצא, אבל על הקרן דנים לעולם (ש"ך שם סק"ט).

• ויש מהראשונים שכתב שתקנת גאונים לדון עכשיו בכל דיני גזלות וחבלות, מפני תיקון העולם (מאירי בבא קמא פד ב).

חבלה בדבר שאינו מצוי

אדם שחבל באדם הוא דבר שאינו מצוי, ואין דנים אותו בזמן הזה (בבא קמא פד ב; רמב"ם סנהדרין ה י; טוש"ע חו"מ א ב) בנזק וצער ובושת (רמב"ם שם; טוש"ע שם), אבל בשבת וריפוי נחלקו הדעות:

• יש אומרים שדנים בהם, מפני שיש בהם חסרון כיס (רמב"ם שם, בשם הגאונים; שו"ע שם), מה שאין כן צער ובושת שאין בהם חסרון כיס, ונזק אף על פי שיש בו חסרון כיס, כיון שצריך לשום אותו כעבד הנמכר בשוק, וצריך עיון גדול בשומא כזו, לא עשו אותנו שלוחים בדבר זה (פרישה שם).

• ויש אומרים שאף ריפוי ושבת אין דנים (טור שם, בשם הרא"ש; בית יוסף שם, בדעת הרי"ף; רמ"א שם, בשם יש אומרים), אבל נוהגים לכוף את החובל לפייס את הנחבל ולקנסו כפי ראות עיניהם (רמ"א שם).

פגם של אונס ומפתה אין דנים, וכן כופר (רמב"ם שם יד; שו"ע שם).

בהמה שהזיקה אדם ואדם שהזיק בהמה

אין דנים בהמה שהזיקה את האדם, שהוא דבר שאינו מצוי, אבל אדם שהזיק בהמת חברו דנים בכל מקום (בבא קמא פד ב; רמב"ם סנהדרין ה יא; טוש"ע חו"מ א ג), כמי שקרע כסותו, או שבר כליו, או קצץ נטיעותיו (רמב"ם שם).

בהמה שהזיקה בשן ורגל

בהמה שהזיקה בשן ורגל - דנים אותה, שהואיל והיא מועדת להן מתחילתה, הרי זה דבר מצוי (בבא קמא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

כתובה , ירושות ומתנות

כתובת אשה וירושות ומתנות דינם כהודאות והלוואות, שהם דברים מצויים ויש בהם חסרון כיס, ודנים אותם בכל מקום (תוספות סנהדרין ג א ד"ה שלא; רא"ש שם א א; טוש"ע שם א).

דיני דגרמי ודין מוסר

דיני דגרמי [נזקים שאדם גורם לחברו על ידי מעשה או דיבור המסבבים לו נזקים אלו], וכן דין המוסר את חברו, אינם כקנסות ודנים אותם (רמב"ם שם טו-טז; טוש"ע שם ד).

כפייה לנתינת גט

גט שכופים את הבעל להוציא, אף על פי שצריך בית דין מומחים לכך (ראה לעיל), מכל מקום כופים אף בזמן הזה בחוץ לארץ מכח שליחותם של הראשונים (גיטין פח ב), ותקנת חכמים היא זו, שלא יהיו בנות ישראל עגונות (רשב"א שם; רמב"ן סנהדרין כג א; ר"ן שם ב ב), וכל המקדש על דעת חכמים הוא מקדש (רמב"ן יבמות מו ב), והפקיעו חכמים את הקידושין (נתיבות המשפט א סק"א).

בית דין חשוב

יש דברים שהצריכו בהם חכמים בית דין חשוב דוקא, ואין בית דין רגיל ראוי לכך:

אסמכתא

אף על פי שאסמכתא אינה קונה, אם קנו עליה בבית דין חשוב בתנאים ידועים (ראה ערך אסמכתא ב) הרי זו קונה (נדרים כז ב; רמב"ם מכירה יא יג: טוש"ע חו"מ רז טו), ואין בית דין זה צריך להיות של סמוכים (רשב"א שם; ר"ן שם ד"ה והוא דקנו; כן משמע ברא"ש שם ג י, וטור חו"מ נד, בשם רבנו מאיר)^[26], אך נחלקו ראשונים בגדרו של בית הדין:

• יש אומרים שהוא בית דין שיש בו תלמיד חכם שנזכר במקומו ובסביבות מקומו בחכמה, ורבים שותקים לדבריו ומאזינים, ובזמן שחושבים את חכמי ישראל ואת בתי דיניהם חושבים אותו בכללם, ההוא בית דין חשוב, ואשר אינו כך אינו חשוב (תשובות הגאונים (הרכבי) רמ).

• יש אומרים שהוא אלים להפקיע ממון (רשב"א שם; ר"ן שם), כגון בית דינו של רב אמי ורב אסי (ר"ן שם), ומומחה לרבים (המפרש שם ד"ה ובבד; כסף משנה שם, לדעה זו).

• יש אומרים שכל שלשה דיינים הבקיאים בדיני אסמכתא נקראים בית דין חשוב (רא"ש נדרים שם וטור שם, בשם רבנו מאיר; טור שם רז; רמ"א שם טז, בסתם).

• יש אומרים שבית דין חשוב הוא החשוב שבאותה עיר, כמו שכתוב: וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם (דברים יז ט), ואפילו יש חשובים מהם בשאר מקומות, אין לנו אלא בית דין חשוב של אותו המקום (מרדכי בבא מציעא שכג; תשובות מימוניות, קנין כו; רמ"א שם, בשם יש אומרים).

• ויש אומרים שיחיד מומחה או שלשה הדיוטות שיש להם כח לכוף ולדון, הרי זה בית דין חשוב (נימוקי יוסף שם).

פרוזבול

אין כותבים פרוזבול אלא בבית דין של סורא, או בבית דין של נהרדעא, שיהיה כמו בית דינם של רב אמי ורב אסי, שכחם יפה להפקיע ממון (שמואל בגיטין לו ב), ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שמטעם זה אין לנו פרוזבול בזמן הזה, שאין אנו מומחים כרב אמי ורב אסי (מרדכי גיטין שפא, בדעת הרי"ף).

• יש אומרים שבית דינם של רב אמי ורב אסי לאו דוקא הוא, והכוונה לכל בית דין חשוב שבדור, או שאפילו אם שמואל נתכוין דוקא לבית דין של סורא ונהרדעא וכיוצא, אין הלכה כמותו, וכל בית דין חשוב יכול לכתוב פרוזבול (רא"ש גיטין ד יג, בשם רבנו תם, לאחר שחזר בו; שו"ת הרא"ש עז ו; רשב"א שם; בית יוסף חו"מ סז יח), וכן כל שלשה הבקיאים בדין ובענין פרוזבול והמחום רבים עליהם באותה העיר שהם דרים בה, הרי הם באותה העיר ובאותו זמן כבית דין של רב אמי ורב אסי (התרומות מה טז), שכיון שהמחום רבים עליהם באותה העיר, חשובים לבני עירם כמו גדולי הדור בכל מקום (ב"ח שם).

• ויש אומרים שאין צריך בית דין חשוב, אלא כל בית דין יכול לכתוב פרוזבול, שדעה זו שיש צורך בבית דין חשוב היא דעת יחיד, ואמוראים אחרים חלוקים עליה והלכה כמותם, שהאמוראים האחרונים חולקים על שמואל שהצריך בית דין חשוב (רמב"ן שם, בדעת הרי"ף; שו"ת הרשב"א ג לב; רא"ש שם; טור שם).

להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים כדעה השניה (שו"ע שם); ויש פוסקים כדעה השלישית (רמ"א שם).

בצרכי צבור

מקח וממכר

חייבים בית דין להעמיד שוטרים בכל מקום, שיהיו מחזרים על החנויות ומצדקים את המאזנים ואת המידות, וכל מי שנמצא עמו משקל חסר, או מידה חסרה, או מאזנים מקולקלות - יש להם רשות להכותו כפי כחו ולקנסו כפי ראות בית דין לחזק הדבר (רמב"ם גנבה ח כ, על פי בבא בתרא פט א; טוש"ע חו"מ רלא ב), שנאמר: לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה וגו' אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ (דברים כה יג,טו), והיה לו לומר: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה כי אם אבן שלמה וצדק", ולא נכתב "יהיה לך", אלא לתת אזהרה לבית דין (ברייתא שם, ורשב"ם ד"ה ת"ר) להעמיד אגרדמין - ממונה להלקות ולענוש מעוותי המידות (רשב"ם שם ד"ה אגרמדין) - על כך (ברייתא שם; ספרי כי תצא רצד).

וכן חייבים בית דין להעמיד ממונים על השערים שלא ירויח כל אחד מה שירצה בדברים שיש בהם חיי נפש (טוש"ע שם כ, על פי גמ' שם ורמב"ם שם), וכל מי שמפקיע את השער ומוכר ביוקר, מכים אותו וכופים אותו, ומוכר כשער השוק (רמב"ם שם).

זנות

יש מן הראשונים שכתב שבית דין הם המוזהרים בלאו של לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה (דברים כג יח), שלא יניחו לקדשה לזנות (רמב"ן עה"ת שם).

ערוב גברים ונשים

חייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבים ומחפשים בגנות ובפרדסים ועל הנהרות כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עברה, וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה (רמב"ם יום טוב ו כא; טוש"ע או"ח תקכט ד).

שקלים

בית דין מכריזים באחד באדר שיביאו ישראל שקליהם למקדש (רש"י מגילה יג ב ד"ה משמיעין, ושם כט א ד"ה משמיעין; ברטנורא שקלים א א).

כלאים

וכן מכריזים בו על הכלאים, לנקות השדות מן הכלאים (כן משמע במשנה שם), ובחמשה עשר בו שלוחי בית דין יוצאים לקנוס את מי שלא עקר הכלאים (תוספתא שקלים (ליברמן) א ג; רמב"ם כלאים ב טו), וחוזרים שלוחי בית דין בחול המועד פסח על כלאים של האפיל (מועד קטן ו א, בתירוץ הראשון; רמב"ם שם יז), והם הזרעים שנתאחרו, כגון שעורים ושבולת שועל ושיפון ומיני קטניות, שעדיין לא היו ניכרים בחמשה עשר באדר (תלמיד ר"י מפריש שם)^[27].

תיקון קלקול ימות הגשמים

שלוחי בית דין יוצאים בחמשה עשר באדר, ומתקנים את הדרכים ואת הרחובות שנתקלקלו בימות הגשמים, וחופרים בורות שיחים ומערות, ומתקנים את המקוואות ואת אמת המים, ומציינים את הקברות (תוספתא שם א-ב,ד).

יתומים

בית דין הם אביהם של יתומים (רמב"ם נחלות י ה), ולפיכך מי שמת והניח יורשים קטנים ולא מינה להם אפוטרופוס, בית דין חייבים להעמיד להם אפוטרופוס (רמב"ם שם; טוש"ע חו"מ רצ א).

בית דין שאמרו אינו בית דין של סתם שלשה בני אדם, אלא בית דין הממונה בעיר, או גדולי הדור (שו"ת הרא"ש פה כו; רמ"א שם), ולא אמרו שבית דין אביהם של יתומים אלא בקטנים, אבל לא בגדולים (נימוקי יוסף בבא קמא יח ב מדפי הרי"ף: רמ"א שם).

שוטה

השוטה דינו כקטן, ובית דין מעמידים לו אפוטרופוס (רמב"ם מכירה כט ד; טוש"ע שם כז).

חרש

אף החרש דינו כקטן ומעמידים לו אפוטרופוס (טוש"ע שם), ומשיאים לו אשה, וכותבים לה כתובה על נכסיו (טוש"ע אה"ע סז י).

מילה

בית דין חייבים למול את הבן שלא מל אותו אביו, שנאמר: הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר (בראשית יז י) - לרבות חיוב על בית דין אם לא מל האב (ראה ערך מילה. קידושין כט א; רמב"ם מילה א א; טוש"ע יו"ד רסא א).

וכן חייבים בית דין למול את העבד שלא מל אותו רבו, ולא יניחו ערל בישראל ולא בעבדיהם (רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד רסז א).

נדוי

בית דין מנדים על כבוד הרב (ברכות יט א).

הראויים לבית דין

חכמתם

לסנהדרי קטנה, והיא בית דין של עשרים ושלשה, ולסנהדרי גדולה, והיא בית דין של שבעים ואחד, אין מעמידים אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלגים בחכמת התורה, ובעלי דעה מרובה, היודעים קצת משאר חכמות כגון רפואות וחשבון ותקופות ומזלות ואצטגנינות ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי עבודה זרה וכיוצא באלו, כדי שיהיו יודעים לדון אותם (רמב"ם סנהדרין ב א, על פי סנהדרין יז א).

יחוסם

ואין מעמידים בסנהדרי קטנה וגדולה אלא כהנים לוים וישראלים המיוחסים הראויים להשיא לכהונה (רמב"ם שם, על פי משנה סנהדרין לב א), שנאמר: וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ (במדבר יא טז) - עמך, בדומים לך (גמ' שם לו ב; רמב"ם שם) בחכמה וביראה וביחס, או שנאמר: וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ (שמות יח כב) - אתך, בדומים לך (גמ' שם).

לדבר ולשמוע

כל סנהדרין שיש בה שנים יודעים לדבר וכולם ראויים לשמוע, ראויה לעשות סנהדרין^[28]; שלשה - הרי זו בינונית; ארבעה - הרי זו חכמה (תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ח א; ברייתא בירושלמי שקלים ה א), ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהדיבור והשמיעה הוא בשבעים לשון, והשומע מבין בשבעים לשון ואינו יודע להשיב (רש"י סנהדרין יז ב ד"ה שנים לדבר), והצריכו דבר זה, כדי שלא יצטרכו לשמוע מפי מתורגמן (כן משמע מהמאירי שם).

• ויש מפרשים שהדיבור והשמיעה הם בהוראת התורה, המדבר ראוי ללמד ולהורות בכל התורה כולה, והשומע יודע לשאול ולהשיב בכל התורה (רמב"ם סנהדרין א ה), ומכל מקום מודים שצריכים לדעת רוב הלשונות, כדי שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן (רמב"ם שם ח, על פי סנהדרין יז א).

מי שאין לו בנים

אין מעמידים בסנהדרין זקן (ברייתא בסנהדרין לו ב; רמב"ם סנהדרין ב ג) מופלג בשנים (רמב"ם שם), ששכח כבר צער גידול בנים ואינו רחמני (רש"י שם ד"ה זקן), או שדעתו קצרה עליו ולכן אינו רחמן (יד רמ"ה שם), ולא סריס, ומי שאין לו בנים (ברייתא שם; רמב"ם שם)^[29], שאף הם אינם רחמנים (רבנו חננאל שם), שכן אין להם בנים ואינם יודעים בטיב רחמי האב על בניו (יד רמ"ה שם), מפני שאינם ראויים לדון דיני נפשות, אלא דיני ממונות בלבד (תוספתא שם ז ה).

אבל במסית (ראה ערכו), שציותה תורה בו: וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו (דברים יג ט), הרי אלו כשרים לדינו, כדי שיתחייב (גמ' שם, ויד רמ"ה).

מלך וכהן גדול

אין מושיבים מלך בסנהדרין (תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ב יד; סנהדרין יח ב; רמב"ם שם ד), שנאמר: וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב (שמות כג ב) - אינך רשאי לסתור את דברי מופלא שבבית-דין, ואם יאמר המלך חובה על הנדון, לא יוכלו האחרים ללמד עליו זכות (גמ' שם, ורש"י ד"ה לא תענה), שאסור לחלוק על המלך ולמרות את דברו (רמב"ם שם), אבל מושיבים כהן גדול אם היה ראוי בחכמה (רמב"ם שם, על פי משנה שם יח א).

מלכי בית דוד, אף על פי שאין מושיבים אותם בסנהדרין, יושבים ודנים את העם (רמב"ם שם, על פי גמ' שם יט א), שנאמר: בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה' דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט (ירמיהו כא יב. גמ' שם), אבל מלכי ישראל אין דנים כלל, שכיון שאין דנים אותם, שאינם נכנעים לדברי תורה ושמא תבוא מהם תקלה, אף הם אינם יכולים לדון, שנאמר: הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ (צפניה ב א) - קשוט עצמך, ואחר כך קשוט אחרים (סנהדרין שם, ומאירי; רמב"ם שם)^[30].

מומים

כשם שבית דין מנוקים בצדק, כך צריכים להיות מנוקים מכל מומי הגוף (יבמות קא א; רמב"ם שם ח), שנאמר: כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ (שיר השירים ד ז), ובסנהדרין הכתוב מדבר (יבמות שם, ורש"י ד"ה כך ב"ד), וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולם בעלי שיבה, בעלי קומה, ובעלי מראה (רמב"ם שם, על פי סנהדרין יז א).

בית דין של שלשה

בית דין של שלשה, אף על פי שאין מדקדקים בהם בכל הדברים שמדקדקים בבית דין של עשרים ושלשה ובבית דין של שבעים ואחד, צריך שיהא בכל אחד מהם שבעה דברים:

• חכמה, שנאמר: הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים (דברים א יג).

• יראה, שנאמר: וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם וגו' יִרְאֵי אֱלֹהִים וגו' וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם (שמות יח כא).

• ענוה, נלמדת ממשה רבינו: מה משה רבינו עניו, שנאמר: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד (במדבר יב ג), כך כל דיין צריך להיות עניו.

• שנאת ממון, שנאמר: וְאַתָּה תֶחֱזֶה וגו' שֹׂנְאֵי בָצַע (שמות יח כא), אפילו ממון שלהם אינם נבהלים עליו, קל וחומר שלא רודפים לקבץ ממון.

• אהבת האמת, שנאמר שם: אַנְשֵׁי אֱמֶת (שם), שירדפו אחרי הצדק מחמת עצמם, ויברחו מכל מיני עוול.

• אהבת הבריות להם, שנאמר: וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם (דברים שם), אלו שרוח הבריות נוחה מהן, ובמה יהיו אהובים לבריות? בזמן שהן בעלי עין טובה ונפש שפלה וחברתם טובה ומשאם ומתנם ודבורם בנחת עם הבריות.

• בעלי שם טוב, שנאמר: אַנְשֵׁי חַיִל (שמות שם), שהם גבורים במצוות וכובשים יצרם עד שלא יהיה להם שום גנאי, ויהיה פרקם נאה, ובכלל אנשי חיל שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד גוזלו, כענין שנאמר: וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן (שם ב יז. מדרש תנאים דברים א טו; רמב"ם סנהדרין ב ז).

ואין דברים אלה מעכבים, שאם לא נמצאו בהם כל שבע המעלות ממנים אלה שיש בהם ארבע, לא נמצאו מארבע ממנים משלש, לא נמצאו משלש ממנים מאחת (דברים רבה א י), ואם לא נמצאו שלשה דיינים במעלות אלו, יבקשו שנים ויצרפו עמהם אחד, ואם לא נמצאו שנים, יבקשו אחד, ואם לא נמצא יבקשו שלשה שיצטרפו בין שלושתם כל המידות, ולעולם יבחרו הרע במיעוטו, ולא יעמדו ישראל בלי דיינים (רדב"ז שם).

הפסולים לבית דין

ממזר

הכל כשרים לדון דיני ממונות, ואפילו ממזר (סנהדרין לו ב; רמב"ם סנהדרין יא יא; טוש"ע חו"מ ז ב), ואפילו היו בית דין של שלשה כולם ממזרים, כשרים (רמב"ם שם ב ט; טוש"ע שם).

אכן בדיני נפשות הממזר פסול, שאין מושיבים בסנהדרין אלא מיוחסים המשיאים לכהונה (ראה לעיל. גמ' שם).

גר

בית דין של שלשה שהיה אחד מהם גר הרי זה פסול, עד שתהא אמו מישראל (רמב"ם שם ב ט, על פי יבמות קב א; טוש"ע חו"מ ז א), שנאמר: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ (דברים יז טו) - כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך, וכשאמו מישראל הרי זה מקרב אחיך (יבמות מה ב)^[31].

ודוקא לדון בכפייה, אבל בלא כפייה הרי זה דן, שהרי לא למדנו שפסול אלא מדין מלך, והיינו דבר של שררה, וזהו כשדן בכפייה (תוספות יבמות קא ב ד"ה ואנא; רא"ש שם יב ב; טור יו"ד רסט).

אכן הגר דן את חברו גר, אף על פי שאין אמו מישראל (גמ' שם קב א; רמב"ם שם יא יא; טוש"ע שם), ש"מקרב אחיך" שנאמר "עליך" הוא שנאמר, אבל את הגר דן אפילו שאינו מקרב אחיך (גמ' שם)^[32].

בדיני נפשות אינו כשר עד שיהיו אביו ואמו מישראל, ואפילו לדון גר (רמב"ם שם, על פי סנהדרין לו ב), שנאמר למשה: "עמך", או "אתך", בדומים לך (ראה לעיל. סנהדרין שם)^[33].

וכן לחליצה אין הגר כשר להיות דיין עד שיהיו אביו ואמו מישראל, שנאמר: וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל (דברים כה י) - שיהא ישראל מכל הצדדים (יבמות קב א, ורש"י ד"ה בישראל; רמב"ם יבום וחליצה ד ה; טוש"ע אה"ע קסט ב)^[34].

עיור

בסומא באחת מעיניו נחלקו תנאים אם כשר לדון בדיני ממונות:

• יש אומרים שפסול לדון, שנאמר: וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע (דברים כא ה) - מקיש ריבים לנגעים, מה נגעים שלא בסומים, שנאמר: לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן (ויקרא יג יב), אף ריבים שלא בסומים (רבי מאיר בברייתא סנהדרין לד ב).

• ויש אומרים שכשר לדון (סתם משנה סנהדרין לב א, לפי הגמ' שם לד ב), וכן הלכה (רבי יוחנן שם; רי"ף שם; ורא"ש שם ד ט; רמב"ם סנהדרין ב ט; טוש"ע חו"מ ז ב).

אכן הכל מודים שהסומא בשתי עיניו פסול (נימוקי יוסף שם, בדעת הרי"ף; רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[35], ומספר טעמים נאמרו בדבר:

• אף הדעה השניה מודה בהיקש מנגעים, אלא שדורשת אותו רק לענין סומא בשתי עיניו (מלחמות לרמב"ן שם; לבוש שם ג).

• כל הפסול להעיד פסול לדון, וסומא בשתי עיניו פסול להעיד, וממילא פסול לדון (המאור שם; נימוקי יוסף שם).

• סומא בשתי עיניו דומה ללילה גמור שאסור לדון בו (סמ"ע שם סק"ז).

והכל מודים שבדיני נפשות פסול לדון הסומא באחת מעיניו, וכל שכן בשתי עיניו (רמב"ם שם ב ט), שכל בעל מום פסול לסנהדרין (ראה לעיל), ואפילו לדיני ממונות הצריכים דיינים סמוכים, פסול הסומא באחת מעיניו, שאין סומכים אלא הראוי אף לדיני נפשות (ראה ערך סמיכה. רמב"ם שם ד י)^[36].

אשה

לדעת הירושלמי אשה פסולה לדון, משום שלמדנו מהכתוב: וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה (במדבר יא כו), והם היו סנהדרין (ירושלמי סנהדרין ג ט), וכן הלכה (טוש"ע חו"מ ז ד), ואמרו: אוי לדור שאין בו מי שידון לעם אלא אשה (זוהר ג יט א).

ונחלקו ראשונים בדעת הבבלי:

• יש סוברים שאף לדעתו אשה פסולה, שכל הכשר לדון כשר להעיד (משנה נדה מט ב), ואשה פסולה להעיד (ראה לעיל), וממילא אי אפשר שתהיה כשרה לדון (תוספות בבא קמא טו א ד"ה אשר, בשאלה; תוספות נדה נ א ד"ה כל, בתירוץ השני).

• ויש סוברים שאשה כשרה לדון לעולם, כדרך שדבורה היתה שופטת^[37], שכשלמדנו מ"אשר תשים לפניהם" שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה (ראה לעיל) אף דיינים בכלל, ולא אמרו שכל הכשר לדון כשר להעיד אלא באיש הכשר לדון, אבל אשה כשרה לדון ופסולה להעיד (תוספות בבא קמא שם, בתירוץ, ותוספות נדה שם, בתירוץ הראשון; חינוך עז, בשם קצת מפרשים; ריטב"א קידושין לה א; רשב"א בבא קמא טו א, בתירוץ ראשון).

קטן

הקטן פסול לדון (טור חו"מ ז), שהרי אמרו: כל הכשר לדון כשר להעיד (משנה נדה מט ב), וממילא שכל הפסול להעיד פסול לדון, והקטן כיון שפסול להעיד (ראה ערך פסולי עדות) - פסול לדון (ב"ח שם ג), ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שצריך להיות מבן שלש עשרה שנה ומעלה (טור שם, לדעה זו; שו"ע שם ג, בשם יש אומרים), אך כשר אפילו כשלא הביא שתי שערות (ירושלמי סנהדרין ד ז), ואף על פי שלעדות הוא פסול כל שלא הביא שתי שערות (ראה ערך פסולי עדות), הרי זה בכלל כל הפסול להעיד פסול לדון, משום ששם קטנות פוסל בין בעדות ובין בדיינות אלא שגדרי הקטנות אינם שוים ביניהם (סמ"ע שם סק"ט)^[38].

• ויש אומרים שאינו ראוי לדון עד שיהיה בן שמונה עשרה שנה ויביא שתי שערות, כשם שמצינו ביאשיהו המלך שהחזיר כל מה שדן עד בן שמונה עשרה שנה (שבת נו ב. טור שם, בסתם; שו"ע שם, בשם יש אומרים) ואינו דומה לעדות שכשר מבן שלש עשרה שנה, שבעדות אינו צריך אלא להגיד מה שראה, אבל בדיינות צריך בינה והשכל ולירד לעמקו של דין לזכות ולחובה, וכשהגיע לבן י"ח שנה כבר שכלו שלם (ב"ח שם; סמ"ע שם), אבל אם לא הביא שתי שערות פסול, עד הזמן שנקרא גדול לכל דינים שבתורה (פרישה שם, לדעה זו)^[39].

עד

כל עד פסול להיות דיין באותו דבר (ראה ערך אין עד נעשה דיין).

קרוב

כל הפסולים להעיד מחמת קורבה (ראה ערך קרוב) - פסולים לדון (טוש"ע חו"מ ז ט, על פי משנה נדה מט ב), ולא לבעלי דינים בלבד, אלא אפילו הם קרובים זה לזה הרי הם פסולים (ירושלמי סנהדרין ג ט; רי"ף שם כט ב; רא"ש שם ג לב; רמב"ם עדות טז ה, וכסף משנה; טור ורמ"א בשו"ע ז ט), לפי שאמרה תורה: הרוג על פי עדים, הרוג על פי דיינים - מה עדים אין קרובים זה לזה, אף הדיינים אין קרובים זה לזה (ירושלמי שם).

וכן לא יהיו הדיינים קרובים לעדים, שהרי אם הוזמו נהרגים על פיהם (ירושלמי שם; רי"ף שם; רא"ש שם; רמ"א שם); ויש שכתבו שאין הטעם משום הזמה, אלא שגזרת הכתוב הוא בעדים שלא יהיו קרובים זה לזה (ראה ערך פסולי עדות), וממילא נשמע שהוא הדין שלא יהיו קרובים לדיינים, שכשם שאינו מעיד עם קרוב, כך אינו מעיד בפני קרוב (ר"ן כתובות כח ב).

רשע

כל הפסול להעיד מחמת רשעה (ראה ערך פסולי עדות) - פסול לדון (טוש"ע שם ח, על פי משנה נדה מט ב), ודיין שיודע בחברו שהוא גזלן או רשע, אין לו להצטרף עמו, שנאמר: מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק (שמות כג ז. שבועות ל ב; רמב"ם סנהדרין כב י; טוש"ע שם י), אף על פי שידון דין אמת, שמכל מקום גורם לפסוק את הדין על פי שלשה, ואין שם אלא אחד או שנים (ב"ח שם; פרישה שם), או שמא יכריע את הדין לרעה (פרישה שם), וכן היו נקיי הדעת שבירושלים עושים, לא היו יושבים בדין אלא אם כן יודעים מי ישב עמהם (סנהדרין כג א; רמב"ם שם; טור שם).

ולפיכך אסור לאדם חכם לישב בדין אלא אם כן יודע מי ישב עמו, שמא יצטרף עם אנשים שאינם מהוגנים ונמצא בכלל קשר בוגדים, לא בכלל בית דין (רמב"ם שם ב ד; טוש"ע חו"מ ג ד), ונחלקו אחרונים בדבר:

• יש אומרים שלא אמרו אלא באדם גדול וחשוב כנקיי הדעת שבירושלים, אבל סתם דיין אינו אסור לישב עם חברו אלא אם כן יודע ודאי שהוא רשע (ב"ח חו"מ ז יד).

• ויש אומרים שבתחילת דין אסור לישב עם סתם אדם אלא אם כן יודע ודאי שהוא כשר, אבל אם כבר ישב, ונודע לו אחר כך באמצע הדין שאינו בחזקת כשר, אין צריך לפרוש ממנו אלא אם כן יודע ודאי שהוא רשע (תומים שם, אורים ס"ק כג).

שתוי יין

שתוי יין אסור לדון בדיני נפשות, שנאמר: וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר (משלי לא ד) - העוסקים ברזו של עולם אל ישתכרו (סנהדרין מב א), ואף על פי שבפסוק לא הוזכרה אלא שכרות, מכל מקום מדרבנן הוסיפו לאסור כשהוא שתוי, אף על פי שלא השתכר [ראה ערך שכור] (שו"ת הב"ח מא), ולא היו שותים יין כל אותו היום (משנה שם מ א; רמב"ם סנהדרין יב ג), אפילו פחות מרביעית (ערוך לנר שם).

ונחלקו הדעות:

• יש אומרים שהוא דוקא בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות מותר לשתוי יין לדון, אף על פי שבהוראת איסור והיתר אסור לו להורות (תוספות שם מב א ד"ה העוסקים; שו"ע חו"מ ז ה, בשם יש אומרים).

• יש אוסרים אף בדיני ממונות (שו"ת הב"ח שם).

• ויש מחלקים: בבית דין של שלשה אם אחד מהם הוא שתוי יין - מותר להצטרף עם השנים; אבל יחיד מומחה שהוא שתוי יין אסור לו לדון יחידי (תומים שם סק"ו).

כשנמצא פסול , אם הדין מתבטל

נמצא אחד מהדיינים קרוב או פסול, נחלקו אחרונים בדינו:

• יש אומרים שכל הדין נתבטל, אפילו שנשארו שלשה דיינים כשרים מלבד הפסול (שו"ת מהרש"ך א סז; תורת חיים (מהרח"ש) ב יח).

• ויש אומרים ששאר הדיינים כשרים וגוף הדין קיים, אלא שאם חתמו על פסק דין לראיה, ואחד מבעלי הדין מכחיש שלא נפסק כך הדין, אין הפסק מועיל לראיה, שחתימתם על הפסק אינה אלא בתורת עדות, ובעדים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה (קצות החושן לו סק"ז. וראה נתיבות שם סק"י שגם בדיינים סומכים עליהם)^[40].

פסול שקבלוהו

אם יכול לחזור בו

בעל דין שקבל עליו קרוב או פסול לדונו, נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שיכול לחזור בו (רבי מאיר במשנה סנהדרין כד א).

• ויש אומרים שאינו יכול לחזור בו (חכמים שם).

ונחלקו אמוראים במה נחלקו:

• יש אומרים שנחלקו כשהתובע אמר לנתבע: אם יזכוך יהא מחול לך, ובזה הוא שיש אומרים שאינו יכול לחזור בו, שמכיון שיצא זכאי - זכה זה במה שבידו, אבל כשהנתבע אמר לתובע: אם יחייבוני אתן לך, דברי הכל יכול לחזור, הואיל והממון בידו אין בו כח לתובע להוציא אלא בדיינים כשרים (רב יהודה אמר שמואל בגמ' שם, ורש"י ד"ה במחול, וד"ה אבל אתן, וד"ה דברי הכל).

• ויש אומרים שנחלקו כשהנתבע אמר לתובע: אם יחייבוני אתן לך, והכל מודים שאם התובע אמר לנתבע: אם יזכוך יהא מחול לך, שאין יכול לחזור בו (רבא שם).

שוב נחלקו אמוראים אם המחלוקת היא לאחר גמר דין, אבל קודם גמר דין דברי הכל יכול לחזור בו (רבי יוחנן ורבא שם ב); או שהמחלוקת קודם גמר דין, אבל לאחריו לדברי הכל אינו יכול לחזור בו (ריש לקיש שם).

להלכה קודם גמר דין - כשאמרו פלוני חייב, ואפילו כשלא הוציא עדיין את הממון (טור שם; נימוקי יוסף סנהדרין סח ב, וכסף משנה ובית יוסף שם, בדעת הרמב"ם)^[41] - יכול לחזור בו, ולאחריו אינו יכול לחזור בו, ואין הבדל בין הלשונות השונים (רמב"ם סנהדרין ז ב; טוש"ע חו"מ כב א).

ודוקא כשלא אמר בפירוש שמחל לו, אבל אם אמר לו כן, מכיון שמחילה אינה צריכה קנין, אינו יכול לחזור בו אפילו לפני גמר דין (נימוקי יוסף שם, בשם הרא"ה)^[42].

קבלת דיינים פסולים מרובים

מבואר בגמרא שיש הבדל בין קבל עליו דיין פסול במקום דיין אחד, והוא מצטרף אל דיינים כשרים, שאין כאן אלא חסרון אחד, שהוא פסול, לקיבל עליו הפסול במקום שנים כשרים, שיש כאן שני חסרונות (סנהדרין כד א).

ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שהבדל זה לא להלכה נאמר אלא לחידוש ולרבותא, שלדעה הראשונה יכול לחזור בו אפילו כשלא קיבל עליו את הפסול רק כדיין אחד (רש"י שם ד"ה דקבליה), ולדעה השניה שאינו יכול לחזור בו, אפילו כשקיבל עליו את הפסול במקום שלשה כך הדין (רמב"ם שם; ריב"ש שיא, בשם הרמב"ן; שו"ע שם).

• ויש סוברים שהבדל זה להלכה נאמר ולדעה השניה, שלא אמרו שאינו יכול לחזור בו אלא דוקא כשקיבל עליו הפסול במקום דיין אחד, או שקיבל דיין כשר אחד במקום שנים, שאין כאן אלא חסרון אחד; אבל אם קיבל פסול במקום שנים כשרים, שיש כאן שני חסרונות - אפילו נגמר הדין על פיו, יכול לחזור בו (תוספות שם ד"ה אמר; רי"ף שם; רא"ש שם ג ד; טור שם; רמ"א שם, בשם יש חולקים, ושכן הסכמת רוב הפוסקים).

כשעשו קנין

וכל זה בשלא קנו מידו (ראה ערך קנין) על קבלת הפסול, אבל אם קנו מידו, אינו יכול לחזור בו, אפילו לפני גמר דין (גמ' שם ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

קבלה חוץ לבית דין

אין קבלת פסול מועילה אלא כשהבעל דין קבלו עליו בבית דין, אבל אם קבלו חוץ לבית דין ולא קנו ממנו, אפילו לאחר גמר דין יכול לחזור בו (הגהות אש"רי סנהדרין ג ד, בשם האור זרוע; ש"ך חו"מ כב סק"א, על פי ירושלמי שם ג ד); ויש הסובר שאינו יכול לחזור בו (נימוקי יוסף סנהדרין סח ב)^[43].

השלשת מעות

השלשת המעות בידי פסול או קרוב אין פירושה קבלה לדין (ריב"ש שיא; רמ"א שם א).

כשנודע שטעה

לא אמרו שקבלת פסול מועילה, אלא כשלא נודע שטעה, אבל אם נודע שטעה יכול לחזור בו אפילו לאחר גמר דין, שאין קבלה זו עדיפה מפשרה, שבלא קנין יכול לחזור בו, וכל שכן כאן שקיבל עליו לדון ולא לטעות (מרדכי סנהדרין תרפו; רמ"א שם).

קיבל עליו הפסול שיעשה דין, ועשה פשרה, אף זה הוא כטעות, ויכול לחזור בו (מרדכי שם; תשובות מימוניות שופטים י; סמ"ע וש"ך שם).

גוי

קיבל עליו גוי לדיין, אפילו קנו מידו - אין הקנין כלום, ואסור לדון לפניו (שו"ת הרא"ש יח ה; טור חו"מ כו; שו"ע שם כב ב), אבל אם כבר דן לפניו, אינו יכול לחזור בו (רמ"א שם, על פי מרדכי שם); ויש מהאחרונים הסובר שאין הבדל בין לכתחילה לדיעבד, אלא בין קיבל עליו סתם לדון בדיני גוים שאין קנין מועיל ואסור לדון לפניהם, לקיבל עליו לדון לפני גוי ידוע, שהרי זה כקיבל עליו קרוב או פסול, שהגוי הזה נאמן עליו וסומך עליו, ולכן אם קנו מידו מועיל, ואפילו לפני גמר דין (ש"ך שם ס"ק טו).

זמן ישיבתם

ימי הישיבה

בראשונה, קודם תקנת עזרא, היו בתי דינים קבועים בכל יום; בא עזרא ותיקן שיהיו בתי דינים קבועים בשני ובחמישי בשבת בלבד (כתובות ג א). ופירשו ראשונים שעזרא לא מיעט זמן ישיבת בתי הדינים, אך נחלקו בפירוש תקנתו:

• יש מפרשים שקודם התקנה לא היו יושבים בכל יום בקביעות, אלא כשהיו צריכים לשום דין היו יושבים בכל יום, ועזרא תיקן שיהיו יושבים בקביעות בשני ובחמישי, וכל הרוצה לדון יבוא וידון (רש"י שם ד"ה שבתי דינים, לפי תוספות רא"ש שם; תוספות שם ד"ה שבתי, בשם רבנו תם).

• יש מפרשים שקודם לכן לא היו קבועים אלא בעיר אחת, ועזרא תיקן בכל עיר ועיר בשני וחמישי (תוספות שם, בשם ר"י; ריטב"א שם, בשם התוספות, בתירוץ הראשון).

• ויש מפרשים שקודם לכן לא היו לבתי הדינים שעה קבועה, ואף על פי שהיו יושבים בכל יום היו בעלי הדינים מתבטלים ממלאכתם, ותיקן עזרא שיהיו קבועים בשני ימים בשבת מבוקר ועד ערב (ריטב"א שם, בשם התוספות, בתירוץ השני)^[44].

הטעם שקבע בשני ימים אלה של שני וחמישי דוקא, הוא מפני שבימים אלה רגילים לבוא לעיר לקריאת התורה (בבא קמא פב א); או שכשיצטרכו בית דין להשביע בעלי הדינים בספר תורה יהיה הספר תורה מוכן, ולא יצטרכו לטרוח בהוצאתו אז, ולא יצטרכו לטרוח בכל יום להוציא ספר תורה (טור חו"מ א, בשם רב האי גאון, לגירסתו בגמ').

אם יש צורך מיוחד שישבו בכל יום

אף על פי שלאחר תקנת עזרא עיקר קביעות בתי דינים הוא בשני ובחמישי, אם באיזו עיר יש צורך בה שבית דין ישבו בכל יום, מושיבים בה בתי דינים בכל יום, הכל לפי צורך השעה (טור חו"מ ה, בשם הר"י ברצלוני, על פי כתובות ג א), ולכן בזמן הזה קביעות כל הימים שוה (טור שם), דהיינו שיושבים בכל יום (טור שם, לפי הב"ח), או שרשאים לבחור אפילו יום אחר מימות השבוע שיהיה קבוע לישיבת בית דין (טור שם, לפי פרישה שם ב, ודרישה שם א). ואין זה נגד תקנת עזרא, שהוא לא תיקן אלא לפי שבימיהם היה עם רב מישראל בערים ובכפרים, ובני הכפרים היו רגילים לבוא בשני ובחמישי לקריאת התורה, ודבר זה לא שייך בימינו (ב"ח שם).

דיני ממונות בשבת ויום טוב

מדין תורה כל הימים ראויים לדון בדיני ממונות, אבל חכמים אסרו לדון בשבת ויום טוב, גזירה שמא יכתוב (ביצה לו ב; רמב"ם שבת כג יד; טוש"ע חו"מ ה א), ואם עברו ודנו, בין בשוגג ובין במזיד, דיניהם דין (תוספתא ביצה (ליברמן) ד ד; רי"ף שם, בשם הירושלמי; רא"ש שם ה ב, בשם הירושלמי; טוש"ע שם).

דיני ממונות בערב שבת ויום טוב

וכן אסרו חכמים לדון בערב שבת וערב יום טוב (ירושלמי ביצה ה ב; טוש"ע שם ב), לפי שהדיינים צריכים להיות מתונים בדין, ובערב שבת וערב יום טוב טרודים להכין צרכי שבת ויום טוב (ר"ן כתובות ב א; טור שם; סמ"ע שם סק"ג).

ודוקא לקבוע זמן לבעלי דינים שיבואו וידונו להם, אבל אם באו מאליהם לדין, מקבלים טענותיהם (ר"ן שם), אבל אין דנים בהם, אפילו נתרצו בעלי הדינים, שהדיינים טרודים וצריכים להיות מתונים בדין (סמ"ע שם).

אם הזמינו לבעלי דינים לבוא בערב שבת או ערב יום טוב, אינם צריכים לבוא (טוש"ע שם), אפילו אם יש לדיינים מי שיטרח בשבילם לצרכי שבת, ושאפילו אם הם רוצים רק לקבל הטענות, לפי שגם בעלי הדינים יכולים לומר שטרודים בצרכי שבת ויום טוב (ב"ח שם; סמ"ע שם), ואפילו הזמינום לבוא אחר שבת ויום טוב ולא באו, אין קונסים אותם, שיוכלו להתנצל ולומר שמפני טרדות שבת ויום טוב שכחו (טוש"ע שם, וסמ"ע שם סק"ד).

לא היו טרודים בצרכי שבת לא הדיינים ולא בעלי הדינים, כגון שאחרים עוסקים בשבילם, ונתרצו בעלי הדינים מאליהם שידונו להם, מותרים גם לדון להם הדין (ב"ח שם).

בימינו

יש מהראשונים שכתב שעכשיו נוהגים לדון בערב שבת מפני ביטול תלמוד תורה של מלמדים (סמ"ק רכו; תרומת הדשן רכז, בשמו), ודוקא לענין ממון יש להקל, שהפקר-בית-דין הפקר, ואף אם יטעו הבית דין מחמת טרדתם, הרי זה בכלל הפקר בית דין, אבל בדבר איסור, כגון לדון בחליצה וגיטין, אין להקל (תרומת הדשן שם; רמ"א שם, וסמ"ע סק"ג). ונהגו האשכנזים להקל כדבריו בדרך מקרה לפעמים, אבל לא בקביעות (רמ"א שם).

דיני נפשות בשבת , ערב שבת ויום טוב

בשבת אסור לדון מדרבנן בתחילת דיני נפשות, שמא יבואו לכתוב (כן משמע בתוספות סנהדרין לה א ד"ה ליגמריה).

ולדון בערב שבת וערב יום טוב, אסור מן התורה (משנה סנהדרין לב א; ירושלמי ביצה ה ב), לפי שאי אפשר לדונו היום ולגמור דינו היום שמא יראו שיש לדונו לחובה, וצריכים להלין את הדין קודם שיפסקו (ראה ערך הלנת הדין), וכן אסור לדונו ויגמרו דינו למחר בשבת, שמא יתחייב בדין, ואסור להרגו בשבת (ראה ערך עונש בשבת), ולהרגו באחד בשבת אי אפשר, שנמצא אתה מענה את דינו (ראה ערך ענוי הדין), וכן אי אפשר לדונו בערב שבת ולגמור דינו באחד בשבת, שמא ישכחו הדיינים את הטעמים לכל ישובם ובירורם (סנהדרין לה א; רמב"ם סנהדרין יא ב).

זמן הישיבה

זמן ישיבת הדיינים בסנהדרי קטנה ובבית דין של שלשה בכל יום הוא מן הבוקר ועד זמן סעודה, היינו שעה ששית, שהיא זמן סעודת תלמידי חכמים (שבת י א), ונחלקו אם הוא סוף שעה שישית (רמב"ם סנהדרין ג א; טור חו"מ ה), או תחילת שעה שישית (בית יוסף שם ג; שו"ע שם). מכאן ואילך אין צריכים לישב (טור שם; רמ"א שם), אבל אין אסור של ביטול תורה אם ירצו לישב יותר (ב"ח שם)^[45].

הנהגותיהם

כניסה לדין

כל דיין שדן דין אמת לאמתו, משרה שכינה בישראל, שנאמר: אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט (תהלים פב א).

וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר: מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאַנְקַת אֶבְיוֹנִים עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה' (שם יב ו).

וכל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין, הקדוש ברוך הוא נוטל ממנו נפשו, שנאמר: אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר כִּי ה' יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ (משלי כב כב-כג. סנהדרין ז א; רמב"ם סנהדרין ג ט; טוש"ע חו"מ ח ב).

שמא יאמר הדיין מה לי ולצער הזה - לצרה הזאת (רמב"ם שם; טור שם), שאם אטעה איענש (רש"י סנהדרין ו ב ד"ה מה לי) - תלמוד לומר: וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט (דברי הימים ב יט ו) - אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות (גמ' שם; רמב"ם שם; טור שם; רמ"א שם), ש"עמכם" פירושו לפי מה שעם לבבכם, היינו לפי מה שלבבכם נוטה בדבר תשפטו, ותתכוננו להוציא הדין לצדקו ולאמתו, ולא תיענשו (רש"י שם ד"ה תלמוד לומר).

ישיבה בדין

כל בית דין של ישראל שהוא הגון - שכינה עמהם, ולפיכך צריכים הדיינים לישב באימה וביראה ובעטיפה וכובד ראש, ואסור להקל ראש, או לשחק, או לספר בשיחה בטלה בבית דין אלא בדברי תורה וחכמה (רמב"ם סנהדרין ג ז; טוש"ע חו"מ ח ב), ובזמן הזה אין עטיפה נהוגה, אבל יש נוהגים כשיושבים בדין לובשים בגד עליון שהולכים בו לבית הכנסת (ברכי יוסף שם סק"ה, בשם השל"ה), ולעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו על צוארו, וגיהנם פתוחה לו מתחתיו (סנהדרין ז א; רמב"ם סנהדרין כג ח; טוש"ע שם), ויהיו הדיינים יודעים את מי הם דנים, ולפני מי הם דנים, ומי עתיד להיפרע מהם אם נטו מקו האמת, שנאמר: אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל (תהלים פב א), ואומר: רְאוּ מָה אַתֶּם עֹשִׂים כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַה' (דברי הימים שם. סנהדרין ו ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

השהיית הדין

צריך הדיין להיות מתון בדין (טוש"ע חו"מ י א, על פי אבות א א), שישהה אותו כדי להוציאו לאמתו (רש"י סנהדרין לה א ד"ה שמחמץ), שנאמר: אַשְּׁרוּ חָמוֹץ (ישעיהו א יז) - אשרי דיין שמחמיץ את דינו (גמ' שם), וישא ויתן בו, ויהיה ברור לו כשמש (טוש"ע שם, על פי גמ' שם ז ב).

והגס בו בהוראה, וקופץ ופוסק הדין קודם שיחקרנו היטב בינו לבין עצמו עד שיהיה ברור לו כשמש, הרי זה שוטה, רשע וגס רוח (רמב"ם סנהדרין כ ז, על פי אבות ד ז; טוש"ע שם).

הנחת תלמיד בור

אין לדיין להניח שישב תלמיד בור לפניו, שלא ישא ויתן עמו ויטהו מדרך אמת, שנאמר: מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק (שמות כג ז. שבועות ל ב; רמב"ם שם כב ב; טוש"ע שם ט ו).

שלא הגיע להוראה ומורה

כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה (משלי ז כו) - זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה (עבודה זרה יט כ; רמב"ם שם כ ח; טוש"ע שם י ג). וכל דיין שבא לפניו דין, והתחיל לדמותו כדין פסוק שכבר ידע אותו, ויש עמו בעיר גדול הימנו בחכמה ואינו הולך ונמלך בו, הרי זה בכלל הרשעים שלבם גס בהוראה (רמב"ם שם, על פי יבמות קט ב; טוש"ע שם ב), ורעה על רעה תבוא לו, שמגסות רוחו מביא לידי עוות הדין (רמב"ם שם, על פי גמ' שם).

שהגיע להוראה ואינו מורה

וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ (משלי שם) - זה שהגיע להוראה ואינו מורה (עבודה זרה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ג), והוא שיהיה הדור צריך לו, אבל ידע שיש שם ראוי להוראה ומונע עצמו מהוראה, הרי זה משובח (רמב"ם שם; טוש"ע שם), וכל המונע עצמו מן הדין, מונע ממנו איבה וגזל ושבועת שוא (אבות ד ז; רמב"ם שם; טוש"ע שם). ודרך החכמים הראשונים בורחים מלהתמנות, ודוחקים עצמם הרבה שלא לישב בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמוהו, ושאם ימנעו עצמם מן הדין תתקלקל השורה, ואף על פי כן לא היו יושבים בדין עד שהיו מכבידים עליהם העם והזקנים ומפצירים בהם (רמב"ם שם ג י, על פי סנהדרין יד א וירושלמי בכורים ג ג; טוש"ע שם).

התנהגות הדיין

אסור לדיין להתנהג בשררה וגסות רוח על הצבור, אלא יתנהג בענוה וביראה (רמב"ם שם כה א; טוש"ע שם ח ד), וכל פרנס המטיל אימה יתרה על הצבור שלא לשם שמים, נענש ואינו רואה לו בן תלמיד חכם, שנאמר: לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים לֹא יִרְאֶה כָּל חַכְמֵי לֵב (איוב לז כד. ראש השנה יז א; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ואסור לו לנהוג קלות ראש בהם, אף על פי שהם עמי הארץ, ולא יפסיע על ראשי עם קודש (סנהדרין ז ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שנאמר: וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת (שמות כ כג), וסמוך לו: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים (שם כא א), כלומר: אף לשופטים אני מזהיר (סנהדרין שם, ורש"י ד"ה וסמיך ליה).

כבודם

מצות כבודם ואימתם

מצוה על הצבור לנהוג כבוד בדיינים (רמב"ם סנהדרין כה ג; טוש"ע חו"מ ח ד), ותהיה אימתם עליהם (סנהדרין ח א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שנאמר: וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִיא (דברים א יח) - זוהי אזהרה לצבור שתהא אימת דיין עליהם (סנהדרין שם; רמב"ם שם).

אף הדיין לא יתבזה בפני הצבור, ולא ינהג קלות ראש בעצמו (רמב"ם שם; טוש"ע שם), וכיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה, כדי שלא יתבזה בפניהם (רמב"ם שם ד, על פי קידושין ע א; טוש"ע שם), וקל וחומר לאכול ולשתות ולהשתכר בפני רבים (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

שמש

כל דיין שאין לו מי שישמשנו, אסור לו לקבל עליו להיות דיין (הגהות מיימוניות סנהדרין כה ג, על פי ירושלמי סנהדרין ב ו; רמ"א שם ד).

שליח בית דין

אף בשליח-בית-דין אסור לנהוג קלות ראש (רמב"ם שם ה; טוש"ע שם ה), והמצער שליח בית דין - בביזוי (רש"י קידושין ע ב ד"ה וציער; ר"ן שם יב ב) או בהכאה (רש"י שם יב ב ד"ה דמצער) - יש רשות לבית דין להכותו מכת-מרדות (רמב"ם שם ו, על פי קידושין יב ב; טוש"ע שם), וחייב נידוי (רמב"ם שם ה, ותלמוד תורה ו יד; טוש"ע יו"ד שלד מג).

האומר שאינו חושש על גזירת בית דין

מי שאומר שאינו חושש על גזירת בית דין, אף על פי שבא לבית דין, מנדים אותו, הואיל ואמר שלא בא מחמת גזירתם הרי זו הפקרות (רמ"א חו"מ יא א).

מחילה על נידוי משום נהיגת הפקרות בבית דין

מי שנתחייב נידוי מפני שנהג הפקרות בבית דין, ורצו בית דין למחול על כבודם ולא נידוהו, הרשות בידם, והוא שלא יהיה בדבר הפסד בכבוד הבורא, כגון שהיו רבים מבעטים בכבוד התורה ובדיינים, שהואיל ופקרו העם בדבר צריכים לחזק ולענוש כפי מה שיראה להם (רמב"ם סנהדרין כו ו; טוש"ע יו"ד כז ב).

קללת דיין

המקלל את הדיין עובר בלא תעשה מיוחד - מלבד הלאו על קללת כל אדם מישראל (ראה ערך קללה) - שנאמר: אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל (שמות כב כז. סנהדרין סו א; רמב"ם סנהדרין כו א; טוש"ע חו"מ כז א), ונמנה במנין המצוות (ספר המצוות לא תעשה שטו; סמ"ג לאוין רט; חינוך סט)^[46], ואינו חייב אלא אם כן קילל בשם משמות הקודש (ראה ערך קללה).

נחלקו ראשונים אם המקלל את הדיין לוקה שתים - משום קללת כל אדם, ומשום קללת דיין (רמב"ם שם ב); או אחת בלבד (טור שם, לפי ט"ז שם א ד"ה לוקה), לפי שעצם הלאו בקללת כל אדם למדנו מקללת דיין, ואין להלקות שתי מלקות מכתוב אחד (ט"ז שם).

ונחלקו אחרונים האם האיסור חל על דיין סמוך בלבד, ואינו נוהג בימינו (תומים שם סק"ב; מנחת חינוך סט סק"ד); או שחל אף בדיין שאינו סמוך, אם הוא קבוע בעיר, אבל לא בדיין לפי שעה על ידי קבלת בעלי הדינים (ברכי יוסף שם סק"ד).

כח בית דין

בית דין מכריחים לעשות מצוות התורה, ולהחזיר הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם, ויצוו לעשות טוב ויחזרו מהרע (ספר המצוות מצות עשה קעו; חינוך תצא).

מלקות ומיתה

הכח בידי בית דין להלקות מי שאינו מחוייב מלקות, ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה, כדי לעשות סייג לתורה (רמב"ם סנהדרין כד ד).

ואף בזמן הזה שאין דנים דיני נפשות ודיני מכות וקנסות, אם ראו בית דין שצורך השעה הוא, שהעם פרוצים בעברות דנים בין מיתה בין ממון בין כל מיני עונש (שו"ת הרשב"א ג שצג, ושם ד רסד; טוש"ע חו"מ ב), ואפילו כשאין שם עדות גמורה שהיה מתחייב מחמת כן בשעה שהיו דנים דיני נפשות, אלא שיש רגלים לדבר וקול שאינו פוסק (טור שם), ואפילו אם אין שם התראה, שאין צריך התראה ועדים אלא לדון בדין תורה אבל לא כשדנים לצורך השעה (סמ"ע שם סק"ה), ומכל מקום צריכים בית דין להתיישב בדברים ולעשות מעשיהם אחר המלכה, ולהיות כוונתם בכל עת לשמים (שו"ת הרשב"א ג שם; שו"ע שם).

ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שאין כח זה אלא לבית הדין הגדול (נימוקי יוסף סנהדרין נד א; בית יוסף שם, בשמו).

• יש אומרים שאינו אלא למומחים כרבי שמעון בן שטח וחבריו (חידושי הר"ן סנהדרין מו א; חידושי הרי"ם חו"מ ג, בדעת הרמב"ם).

• ויש אומרים שכח זה הוא בכל דור ודור, לגדול הדור או לטובי העיר, שהמחום הצבור לבית דין עליהם (טור חו"מ ב, בשם הרי"ף), וכן הלכה (שו"ע שם א).

הפקרת ממון

יש כח לבית דין להפקיר ממון שיש לו בעלים, ומאבדים ונותנים כפי מה שיראו לגדור פרצת הדור (רמב"ם סנהדרין כד ו; טור חו"מ ב; רמ"א שם א).

החרמה ונידוי

וכן יש לדיין להחרים ולנדות למי שאינו בן נידוי, כדי לגדור פרץ כפי מה שיראה לו אם השעה צריכה לכך, שנאמר: אוֹרוּ מֵרוֹז וגו' אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' (שופטים ה כג. רמב"ם שם ז, על פי מועד קטן טז א).

עשיית מריבה והושבה בבית הסוהר

וכן יש לדיין לעשות מריבה עם הראוי לריב עמו, ולקללו ולהכותו ולתלוש שערו ולהשביעו באלהים על כרחו שלא יעשה או שלא עשה, שנאמר: וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים (נחמיה יג כה. רמב"ם שם ט).

וכן יש לו לכפות ידים ורגלים, ולאסור בבית האסורים, ולדחוף ולסחוב על הארץ, שנאמר: הֵן לְמוֹת הֵן לִשְׁרֹשִׁי הֵן לַעֲנָשׁ נִכְסִין וְלֶאֱסוּרִי (עזרא ז כו. רמב"ם שם י).

לשם שמים

וכל אלו הדברים לפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך ושהשעה צריכה, ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו, שהרי הוא דוחה את לא תעשה של דבריהם (ראה ערך כבוד הבריות), וכל שכן כבוד בני אברהם יצחק ויעקב, שיהיה זהיר שלא יהרס כבודם, אלא להוסיף בכבוד המקום בלבד (רמב"ם שם י; טור חו"מ ב)^[47].

שכרם

הנוטל שכר מבעלי הדין

הנוטל שכר לדון, דיניו בטלים (משנה בכורות כט א; רמב"ם סנהדרין כג ה; טוש"ע חו"מ ט ה), שנאמר: רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם וגו' (דברים ד ה) - מה אני בחנם, אף אתם בחנם (גמ' בכורות שם), ולפי שעבר על האיסור קנסוהו חכמים שדיניו בטלים (ב"ח ופרישה שם, על פי תוספות קידושין נח ב ד"ה מימיו).

ולא בלבד אותו דין שידוע לנו שנטל עליו שכר, אלא אף כל הדינים האחרים שדן - בטלים, אלא אם כן ידוע לנו שלא נטל עליהם שכר (ר"ן קידושין שם; שו"ע שם), ואם אינו נוטל אלא שכר בטלתו - מותר, והוא כשניכר לכל שאינו נוטל אלא שכר בטלתו, כגון שיש לו מלאכה ידועה לעשותה בשעה שיש לו לדון, ואומר לבעלי הדין: תנו לי מי שיעשה מלאכתי במקומי, או תנו לי שכר פעולה של אותה מלאכה שאבטל ממנה, ודוקא כשמקבל משניהם בשוה, וזה בפני זה (רמב"ם שם, על פי כתובות קה א; טוש"ע שם), שאם נוטל זה שלא בפני זה, יחשוב חברו שנתן לו יותר, או הנותן עצמו יחשוב שלא נטל אלא ממנו בלבד, ויחשדהו שנוטל שוחד (כסף משנה שם).

אבל אם אין שכר הבטלה ניכר, כגון שאין לו מלאכה ידועה, אלא שאומר שמא יזדמן לי שכר בקניית סחורה וסרסרות, ובשביל זה מבקש שכר - אסור (טוש"ע שם, על פי כתובות שם), ואף בזה אם עבר ונטל, דיניו בטלים, אבל אם ידוע שהוא בעל מלאכה, אלא שבאותו זמן שבאו לדון לפניו אינו עוסק במלאכתו, מכוער הדבר ליטול שכר, אבל אם עבר ודן - אין דיניו בטלים (פרישה שם).

שכר פשרה

שכר פשרה מותר ליטול מבעלי הדינים, והוא שיטול משניהם בשוה, וזה בפני זה (ב"ח שם ובשו"ת נא; ש"ך שם סק"ז).

בזמן הבית ובזמן הראשונים

דיינים שדנים את הגזלנים שבירושלים היו נוטלים שכרם מתרומת-הלשכה, ואם לא הספיקו להם, מוסיפים להם, אף על פי שלא רצו (כתובות קה א; רמב"ם שקלים ד ז), כדי צרכם הם ונשיהם ובניהם ובני ביתם (רמב"ם שם), שכיון שהיו יושבים תמיד בדין, ולא היו עוסקים בשום מלאכה, ולא היה להם במה להתפרנס, מוטל על הצבור לפרנסם (תוספות שם ד"ה גוזרי). ויש מהראשונים שכתב שרק מבעלי דין אסור לדיין לקבל שכר, אבל משל ציבור מותר (רבנו תם בתוס' כתובות קה א ד"ה גוזר).

וכתבו ראשונים שנהגו ברוב מקומות לעשות לבית דין קופה שפוסקים מזון בית דין ופרנסתם לכמה עולה בשנה, ומגבים אותם בתחילת השנה או בסופה, כי חובה היא על כל ישראל לפרנס דייניהם וחכמיהם, ויותר טוב להגבות בתחילת השנה כדי שלא יצטרכו הדיינים לטרוח ולבקש גובים שיגבו, ולא יהיו צריכים לשום אדם, ולא להחניפו ולא להחזיק לו טובה (טור חו"מ ט, בשם הר"י ברצלוני; שו"ע שם ג).

בימינו

כתבו אחרונים שבזמן הזה נתפשט המנהג שבעלי דינים נותנים שכר לדיין, ונראה שהוא מתקנת הקהל, שכיוון שמחוייבים לתת מקופת הקהל שכר לדיינים, יכולים לתקן שלא ידון שום אדם בלי נתינת שכר (נתיבות המשפט שם, חידושים סק"ו).

הערות שוליים