מיקרופדיה תלמודית:ביאת מקדש

הגדרה^[1] - איסור כניסה למקדש במקרים ידועים או לאישים ידועים

ביאה ריקנית

האיסור

אסור לכהנים להיכנס להיכל ולקודש הקדשים שלא בשעת העבודה, שנאמר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת (ויקרא טז ב).

אֶל הַקֹּדֶשׁ, הוא ההיכל; מִבֵּית לַפָּרֹכֶת, הוא קודש הקדשים ממקום הארון (ראה ערכו) ואילך; אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת, הוא בקודש הקדשים עד לפני הארון (רמב"ם ביאת מקדש ב ב, על פי מנחות כז ב).

ביאה זו נקראת ביאה ריקנית (ראה יומא נג א, זבחים יט ב, ועוד).

האיסור נמנה במנין הלאוין (ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה סח; סמ"ג לאוין שג; ספר החינוך מצוה קפד).

אף ישראלים מוזהרים בלאו זה (תוספות ישנים יומא כד א ד"ה לאתויי; משנה למלך ביאת מקדש ט טו).

למשה היה מותר להיכנס בכל עת לפני ולפנים, שנאמר: אָחִיךָ, אחיך בבל יבוא, ואין משה בבל יבוא (תורת כהנים ויקרא שם).

חומר האיסור

בחומר האיסור של ביאה ריקנית יש הבדל בין הנכנס להיכל לנכנס לקודש הקדשים, שעל הכניסה להיכל אינו חייב אלא מלקות, שעבר על הלאו של וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ, ועל הכניסה לקודש הקדשים לפני הארון חייב מיתה בידי שמים, שנאמר: אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת, ואין "וְלֹא יָמוּת" מוסב על הקודש האמור קודם, אלא על פני הכפורת בלבד (מנחות כז ב).

על הכניסה מבית לפרוכת, נחלקו תנאים: חכמים סוברים במיתה, שמשמעות הכתוב היא: מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת וגו' וְלֹא יָמוּת; ור' יהודה סובר בלאו, שמשמעות הכתוב היא: וְאַל יָבֹא וגו' אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת (מנחות שם). הלכה כחכמים (רמב"ם ביאת מקדש ב ג,ד).

באולם

הנכנס לאולם (ראה ערכו) בביאה ריקנית, תלוי במחלוקת אם קדושת האולם וקדושת ההיכל אחת, או שקדושת אולם לחוד וקדושת היכל לחוד (ראה ריטב"א עירובין ב א, ותוספות יום טוב כלים א ט. וראה ערך אולם).

בעליות ובגגות

אף בעליות של ההיכל וקודש הקדשים אסורה הכניסה בביאה ריקנית, שאף הן נתקדשו בקדושתם, אבל הכניסה בגגותיהם אינה בכלל האזהרה, שהגגות לא נתקדשו (מנחת חנוך מצוה קפד. וראה ערך גגין ועליות).

עליית בית קדשי הקדשים חמורה מבית קדשי הקדשים בנוגע לכניסה לשם, שבית קדשי הקדשים הכהן הגדול נכנס אליו ביום הכפורים, ועליית בית קדשי הקדשים אין נכנסים אליה אלא בזמן שצריכים לבדוק אם נבקעה החומה וצריכה תיקון (תוספתא כלים בבא קמא א; פסחים פו א. וראה להלן: כניסה לצורך).

בזמן הזה

אף בזמן הזה אסור להיכנס למקום המקדש, שנאמר: וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם (ויקרא כו לא), שקדושתם עליהם אף כשהם שוממים (החינוך מצוה קפד. וראה משנה מגילה כח א, ורמב"ם בית הבחירה ו טז)^[2].

שלא כדרך ביאה

המקום והצורה

נכנס להיכל דרך גגות, פטור, ש"וְאַל יָבֹא" משמעותו דרך ביאה, ודרך גגות אין זו דרך ביאה (תוספות מנחות כז ב ד"ה למעוטי).

אלא אם כן נכנס דרך לול שבעליית בית קדשי הקדשים, שבו היו משלשלים את האומנים בתיבות (ראה ערך בדק הבית), שמכיון שלכך נעשה הרי זו דרך ביאה (תוספות שם).

נכנס דרך אחוריו, אף זו אינה דרך ביאה (מנחת חנוך קפד, על פי שבועות יז ב).

הנכנס לקודש הקדשים דרך משופש - משובש - כגון שחתר החומה של לפני ולפנים ועשה פתח בדרום או בצפון, ולא נכנס בפתח שבמזרח שיהא פניו למערב, או אפילו נכנס בפתח שבמזרח, אך הלך בצדדים, אף על פי שדרך ביאה היא, פטור, שנאמר: אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת, שיהא הנכנס פניו אל פנים מזרחי של הכפורת (מנחות כז ב, וראה שם ברש"י ותוספות)^[3].

שהיה

הנכנס שלא כדרך ביאה, אפילו שהה שם כל היום - פטור, וכן כהן שנכנס לעבודה וגמר עבודתו ושהה שם - פטור, שכיון שביאתו היתה בהיתר אין השהייה היתרה מחייבתו, ולא עוד אלא אפילו נכנס לעבוד ולא עבד ושהה שם – פטור, כיון שהכניסה היתה מותרת, שהרי לצורך עבודה נכנס (משנה למלך ביאת מקדש ג יט בסופו).

ביאה לצורך

נכנס לצורך תיקון או הצאת טומאה

ההיכל או קודש הקדשים שצריכים תיקון, נכנסים לשם לבנות ולתקן, וכן אם נמצא שם שרץ, נכנסים להוציא משם את הטומאה.

ומצוה שהנכנסים יהיו כהנים תמימים; לא מצאו תמימים יכנסו בעלי מומים; אין שם כהנים יכנסו לוים; לא מצאו לוים יכנסו ישראלים; מצוה בטהורים, לא מצאו טהורים יכנסו טמאים (תוספתא כלים בבא קמא א יא; עירובין קה א; רמב"ם בית הבחירה ז כג).

הנכנס להשתחוות

• יש אומרים שהנכנס להשתחוות הרי זה כנכנס לצורך עבודה ופטור (תוספות חגיגה כו ב ד"ה שלא, ותוספות מנחות כז ב ד"ה להיכל; רא"ש תמיד ז א).

• יש אומרים שהשתחוואה אינה חשובה עבודה וחייב (ספר החינוך מצוה קפד).

• ויש מחלקים בין השתחוואה שבגמר עבודה להשתחוואה שאינה בגמר עבודה, שאם נכנס לשם כך לוקה (סמ"ג לאוין שג; כסף משנה ביאת מקדש ב ד, לדעת הרמב"ם).

הנכנס בזמן הזה למקדש והשתחווה – לדעת הסוברים שקדושתו קיימת אף בחורבנו (ראה ערך בית המקדש, וראה לעיל) - אינה ביאה ריקנית ואינו חייב, שהשתחוואה דרך כבוד היא אף כשהמקדש חרב, לדעת האומרים שכניסה להשתחוואה אינה ביאה ריקנית (מנחת חנוך קפד).

ביאה שאינם ראויים לעבודה

האיסורים

לאוין מיוחדים ישנם על כניסת שאינם ראויים לעבודה במקדש:

• בבעל מום (ראה ערכו), נאמר: אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ (ויקרא כא כג).

• בשתויי יין (ראה ערכו), נאמר: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד (שם י ט), ו"בְּבֹאֲכֶם" אין מובנו בשעת ביאה ממש, אלא כששתה בחוץ לא יכנס, ומובנו: בשעת ביאה לא תהא שיכרות (בבא מציעא צ ב)^[4].

• בפרועי ראש (ראה ערכו), נאמר רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ (ויקרא י ו).

• בקרועי בגדים (ראה ערכו), נאמר וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ (ויקרא שם).

• במחוסר בגדים (ראה ערך בגדי כהונה) נאמר: וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ (שמות כח מג).

• באינו רחוץ ידים ורגלים (ראה ערך קידוש ידים ורגלים) נאמר: בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה' וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ (שם ל כ - כא).

כניסתם שלא לשם עבודה

נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שבעלי מום ושתויי יין ופרועי ראש וקרועי בגדים מוזהרים שלא להיכנס למקדש אפילו שלא לשם עבודה, ואם עברו ונכנסו לוקים, אף על פי שלא עבדו עבודה, אלא שחומר יש כשעבדו עבודה, שנענשים בחיוב מיתה-בידי-שמים^[5] (רמב"ם ביאת מקדש א א,טו; שם ו א. וראה כל אחד מהפסולים בערכו).

וחומר בכניסת שאינם ראויים לעבודה מביאה ריקנית, שכן האיסור הוא לא בלבד על כניסה בהיכל וקודש הקדשים, אלא אף בעזרה מן המזבח ולפנים (רמב"ם שם); ולא רק באותן כ"ב אמות שבין המזבח עד האולם (ראה ערך בין אולם ולמזבח), אלא אף כנגד ל"ב אמות של המזבח עצמו אסורים להיכנס (ספר המצוות לא תעשה סט).

ואינם מוזהרים בשתויי יין ופרועי ראש וקרועי בגדים אלא בכהן הכשר לעבודה, ואינם מוזהרים אלא בשעת עבודה (רמב"ם שם א טו).

• ויש חולקים וסוברים שארבעה אלה אינם מוזהרים מן התורה לגשת למזבח ולהיכנס למקדש, והלאוין שנאמרו הם על עבודה במקדש, ולכן מצינו שכהנים בעלי מומים נכנסים בין האולם ולמזבח בחג הסוכות כדי להקיף המזבח בערבה (ראה סוכה מד א), ואילו היה איסור הכניסה לשם מן התורה, לא היו מתירים בשביל ערבה.

ואותה ששנינו: בין האולם ולמזבח אין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם (כלים א ט) - אינה אלא מעלה מדרבנן (ראה ערך מעלות), ולא גזרו אלא בכ"ב אמה שבין האולם ולמזבח, ולא כנגד המזבח עצמו, שכנגד המזבח יש לו היכר, היינו המזבח, ואין צורך לגזור (רמב"ן בספר המצוות לא תעשה סט ועג וקסג).

בשתויי יין

בשתויי יין אף בין האולם ולמזבח נחלקו תנאים אם גזרו שם: לחכמים מותרים להיכנס שם, שלפי שאין פסולם בגופם אלא מחמת דבר אחר לא החמירו בשילוחם כל כך, ולר' יוסי אסורים (כלים א ט, ור"ש ורע"ב שם, וראה שם בתוספות יום טוב).

קרועי בגדים

קרועי בגדים כיון שאין פסולם בגופם, דינם כשתויי יין (משנה למלך בית הבחירה ז כ); ויש סוברים שכשקרבו למזבח לוקים אף כשלא עבדו, אבל כניסתם מן המזבח ולפנים אינה אסורה מן התורה אלא מדרבנן, ואין שם לא מיתה ולא מלקות (הראב"ד בהשגות ביאת מקדש א טו).

כניסה לעזרה שלא בכבוד

אסור לכל אדם, בין כהן בין ישראל להיכנס למקדש כולו, מתחילת עזרת ישראל (ראה ערך עזרות), כשהוא שתוי יין, או פרוע ראש דרך ניוול, או קרוע בגדים, אף על פי שאינו באזהרה, שאין זה כבוד ומורא לבית הגדול והקדוש שיכנס בו מנוול (רמב"ם ביאת מקדש א יז), והרי זה בכלל המצוה של מורא-מקדש [ראה ערכו] (כסף משנה שם. וראה מנחת חנוך מצוה קמט סוף אות א. וראה ערך בית המקדש: מוראו).

על שיעור היין שישתה ויאסר להיכנס למקדש, וכן על דין שתוי שאר משקים המשכרים, ראה ערך שתויי יין;

על גדרי הקריעה של הבגדים, ראה ערך קרועי בגדים;

על גדרי גידול שערות הראש, ראה ערך פרועי ראש.

במחוסר בגדים , ובלא רחוץ ידים ורגלים

אף במחוסר בגדים ובלא רחוץ ידים ורגלים נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שהלאוין באו לחייב מיתה בידי שמים את הכהנים שנכנסו להיכל, אף כשאינם עובדים, ואמרו שאפילו כהן גדול שנכנס בין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים ורגלים, פרחי כהונה פוצעים את מוחו בגזירים (תוספתא כלים בבא קמא א ו), ואם לא היה חייב מיתה בידי שמים, לא היו פרחי כהונה עושים כן (תוספות סנהדרין פג א ד"ה ולא, ויומא ה ב ד"ה להביא, ר"ש כלים שם).

• ויש סוברים שאף בביאה להיכל אינם חייבים מיתה אלא אם כן עבדו עבודה, אבל לא על ביאה ריקנית (רש"י שמות כח מג; ל כ, הובא בתוספות יומא שם; רמב"ן בספר המצוות לא תעשה עג. וראה שער המלך כלי המקדש י ד) , ואותה שאמרו: ההיכל מקודש שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים (כלים א ט) אינה אלא מעלה מדרבנן (תוספות סנהדרין שם ור"ש כלים שם).

בבין האולם ולמזבח נחלקו תנאים אם שאינו רחוץ ידים ורגלים אסור להיכנס: יש מתירים ויש אוסרים (משנה כלים א ט, תוספתא כלים בבא קמא א ו).

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש מתירים לשאינו רחוץ להיכנס בין האולם ולמזבח (רמב"ם בית הבחירה ז כ-כא); ויש אוסרים (פסקי תוספות תמיד יח. וראה ערך בין האולם ולמזבח).

כניסת זר לעזרת כהנים

הזר אסור להיכנס לעזרת-כהנים (ראה ערכו), ואינו מותר אלא בשעת צרכיו, כגון לסמיכה (ראה ערכו), לשחיטה (ראה ערכו) ולתנופה [ראה ערכו] (כלים שם ח; רמב"ם בית הבחירה ז יט) ולכפרה (רמב"ם שם), ואינה אלא מעלה מדרבנן (ראה שיטה מקובצת מנחות כז ב אות ו).

איסור הכניסה לזר בין האולם ולמזבח תלוי במחלוקת הראשונים בבעל מום (ראה לעיל) – שלדעת הסוברים שבעל מום אסור מן התורה להיכנס לשם, אף הזר אסור מן התורה, שאינו עדיף מכהן בעל מום; ולדעת הסוברים שאינו אסור אלא בתורת מעלה מדרבנן, אף הזר כן (משנה למלך ביאת מקדש ט טו)^[6].

על ביאת טמא למקדש - ראה ערך טומאת מקדש וקדשיו וערך שלוח טמאים.

טבילה לביאת מקדש

אין אדם נכנס לעזרה לעבודה, אפילו טהור, עד שיטבול (משנה יומא ל א; רמב"ם ביאת מקדש ה ד).

ולאו דוקא לעבודה, אלא הוא הדין הנכנס שלא לעבודה (ירושלמי יומא ג ג; תוספות יומא שם ד"ה אין), אלא שהנכנס שלא לעבודה אין איסורו אלא מדרבנן, גזירה שמא יעבוד (תוספות שם ד"ה ומה, ושם לא א ד"ה חוצץ); ויש סוברים שאף מדרבנן אינו צריך לטבול אלא אם נכנס לעבוד על כל פנים איזו עבודה שהיא, אפילו שאינה עבודה גמורה, כגון לסמיכה ולתנופה וכיוצא (תוספות ישנים יומא שם ד"ה אין).

על הכנסת אחד מאברים לעזרה, אם צריך טבילה - ראה ערך ביאה במקצת.

הערות שוליים