מיקרופדיה תלמודית:באים כאחד

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - שני דברים, שהאחד משמש סיבה וגורם לחלותו או למניעתו של השני, באים וחלים בבת אחת

"באים כאחד" מצינו בשלש דרכים:

  • בשני דברים, שחלות כל אחד מהם תלויה בחלותו של השני.
  • בשני דברים, שאחד מהם בלבד תלוי בחלותו של השני.
  • בשני דברים מנוגדים זה לזה, שאילו קדמה חלות האחד לא היה השני יכול לחול.

תלוים זה בזה

מצינו "באים כאחד" בדברים שכל אחד מהם תלוי בחברו. כגון:

  • עבד-כנעני משתחרר בשטר שרבו נותן בידו (משנה קידושין כב ב), ואף על פי שידו תלויה בשחרור, שכל זמן שלא נשתחרר אין לו יד לזכות בשום דבר, שיד עבד כיד רבו (ראה בערך אין קנין לעבד בלא רבו), ונמצא שכשנתן לו רבו את השטר עוד לא יצא השטר מרשותו של הרב, והשחרור הלא תלוי בידו, שכל זמן שאין לעבד יד לא יוכל השחרור לחול, מכל מקום אנו אומרים גיטו וידו באים כאחד (גמ' שם כג א, ורש"י ד"ה באין כאחד. וראה קצות החושן ר סק"ה).
  • הזורק גט לאשתו בתוך ביתה או בתוך חצרה, הרי זו מגורשת (משנה גיטין עז א), ואף על פי שחצרה קנויה לבעלה לאכילת פירות, היינו להשתמש בו (ראה בערך נכסי מלוג), ונמצא שהגט לא יצא עדיין מרשות הבעל, שזכיית חצרה תלויה בגירושיה, ועדיין לא נתגרשה, שגירושיה תלוים בזכיית חצרה את הגט, מכל מקום אנו אומרים גיטה וחצרה באים כאחד (גמ' שם ב)[2].

אחד התלוי בשני

אף מצינו "באים כאחד" בדברים שאחד מהם בלבד תלוי בשני. כגון:

כתב לאשתו גט ונתנו בחצרו, וכתב לה שטר מתנה על חצרו, קנתה אותו ומתגרשת בו (גיטין כא א), שגיטה וחצרה באו לה כאחד (רש"י בד"ה קנאתו). וקניית הגט נמשכת מכח קניית החצר, אבל לא להיפך, שאין קנין החצר תלוי כלל בגט, ואנו צריכים כאן שהגט והחצר יהיו באים כאחד, שאם תקנה את הגט אחרי קנייתה את החצר לא תתגרש בו, שהרי הוא כאומר טלי גטך מעל גבי קרקע, שכבר כלה מעשה נתינתו של הבעל (בית האוצר ב ט).

שני דברים מנוגדים

ומצינו "באים כאחד" בדברים מנוגדים זה לזה, שאילו קדמה חלות האחד לא היה השני יכול לחול. כגון:

לסובר ששתי התודות שהיו מקדשים בהן תוספת העיר ירושלים (ראה בערך תוספת העיר והעזרות) היו מהלכות זו אחר זו, היתה הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת, שהחיצונה שהולכת בראשונה נפסלת ביוצא, שעדיין לא נתקדשה התוספת (שבועות טו ב), ואף על פי שהפסול והקידוש סותרים זה את זה, שתודה פסולה אינה יכולה לקדש את המקום, הרי זה דוקא אם נפסלה קודם לכן, אבל כאן הם באים כאחד, פסול המנחה וקידוש המקום (רשב"א שם)[3].

הערות שוליים

  1. ב, עמ' שכ2-שכב1.
  2. יש מהאחרונים שכתבו, שאין אומרים באים כאחד אלא במקום שמצד עצמו אין החלות שבדבר האחד תלויה בדבר השני, אלא שיש דבר המעכב ומונע אותו מלחול, והדבר השני פועל להסיר את המניעה בלבד, כגון בחצרה וידה של האשה, שהחצר היא בעצם של האשה אף קודם לכן, אלא שרשות בעלה מעכבת (אבני נזר אורח חיים כב; המידות לחקר ההלכה ח"א א ה), אבל במקום שדבר אחד משמש סיבה וגורם בחיוב לחלותו של השני, אין הסיבה והמסובב באים כאחד, שהסיבה צריכה להיות קדומה למסובב, ולכן אם הקנה את חצרו ללוקח על ידי שטר מתנה, ונתן את שטר המתנה בתוך חצר זו עצמה, אינו קונה לא את החצר ולא את השטר, שהרי כאן החצר אינה כלל שלו, וזכייתו בשטר היא סיבה חיובית שיקנה את החצר, והרי אף השטר עצמו עדיין אינו שלו כלל, אלא שעל ידי החצר יוכל לזכות בו, ולכן לא שייך לומר כאן חצרו ושטרו באים כאחד (המידות לחקר ההלכה שם).
  3. יש מהאמוראים שפירש שמחלוקת תנאים היא האם אנו אומרים "באים כאחד" בדברים המנוגדים (אביי בזבחים צג א); ויש מהאמוראים שפירש שם שהכל מודים בכלל זה (רבא שם).