מיקרופדיה תלמודית:אכילת מרור

הגדרה^[1] - מצות אכילת מרור בליל ראשון של פסח.

המצוה והחייבים בה

החיוב

מצוה מן התורה לאכול עם הפסח גם מצה ומרור^[2], שנאמר: וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (שמות יב ח), ואין אכילת מרור מצוה מן התורה בפני עצמה, אלא תלויה היא באכילת הפסח (רמב"ם חמץ ז יב; רמב"ן שמות שם), ואם אכל מרור בלי פסח לא קיים מצות מרור (רמב"ם קרבן פסח ח ב, וספר המצוות מצות עשה נו), ולפיכך לא מנו רוב מוני המצוות את אכילת מרור כמצוה בפני עצמה, לפי שהיא חלק ממצות אכילת הפסח; אבל יש מן הראשונים שמונים אכילת מרור למצוה בפני עצמה (יראים השלם צד).

בחוץ לארץ, בזמן שבית המקדש קיים

בחוץ לארץ, בזמן שבית המקדש היה קיים, לסוברים שאין זו מצוה בפני עצמה, אין חייבים שם מן התורה באכילת מרור; ולסוברים שזוהי מצוה בפני עצמה חייבים שם מן התורה (כן משמע ממעשה נסים ו).

נשים

אף הנשים חייבות באכילת מרור, אף על פי שזוהי מצות-עשה-שהזמן-גרמא, כשם שחייבות באכילת הפסח, ואפילו למי שסובר שקרבן הפסח בנשים רשות ולא חובה (ראה בערך קרבן פסח), מכל מקום מודה שבמרור הן חייבות, לפי שמצה ומרור כתובים ביחד, וכשם שחייבות באכילת מצה כך חייבות באכילת מרור (רש"י פסחים צא ב ד"ה לית ליה); ויש שכתבו, שלסוברים שאין אכילת מרור מצוה בפני עצמה, נשים פטורות מן התורה ממרור אם הן פטורות מפסח (שמן המור י; ר"י פרלא, ביאור לספר המצוות לרב סעדיה גאון, עשה מז).

בזמן הזה

בזמן הזה, שאין קרבן פסח, אין מצות מרור מדאורייתא (פסחים קכ א), אם מפני שאכילת מרור טפלה לפסח, ואינה מצוה לעצמה (ספר המצוות שם), ואם מפני שלענין זה הוקש מרור לפסח, שבזמן שאין פסח נוהג אין מרור נוהג (כן משמע ביראים שם, ובדברי רבי דניאל הבבלי במעשה נסים שם).

מדברי סופרים חייבים לאכול מרור אף בזמן הזה (פסחים שם) זכר למקדש (שו"ע הרב או"ח תעה טו), ואפילו נשים חייבות, לפי שאף הן היו באותו הנס (טוש"ע אורח חיים תעב יד)^[3].

השיעור והזמן

שיעורה

שיעור אכילת מרור בכזית (משנה פסחים לט א. וראה ערך זית בשיעורו בימינו); ואם אין לו כזית ממין אחד ואכל מכמה מיני מרור - כולם מצטרפים לשיעור כזית (שם).

מדאורייתא או מדרבנן

• יש אומרים ששיעור כזית הוא מהתורה, שנאמר בו אכילה: וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (שמות יב ח), ואין אכילה פחותה מכזית (יראים השלם צד; הגהות מיימוניות חמץ ח ב), ועוד שמרור הוקש לפסח ולמצה, וכשם שהם בכזית אף מרור כך (שאגת אריה ק).

• ויש אומרים שתקנת חכמים היא לאכול בכזית, לפי שמברכים על אכילת מרור (רא"ש פסחים י כה), אבל מצד עצם המצוה אין צורך באכילת כזית, ש"יֹאכְלֻהוּ" שנאמר בפסוק אינו מוסב על מצות ומרורים אלא על הפסח, ובמצה יש פסוק אחר בלשון אכילה: בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת (שם יח), ונמצא שבמרור לא נאמר לשון אכילה בתורה (תרומת הדשן, פסקים רמה).

מהאחרונים יש שכתבו, שדבר זה אם שיעור מרור מן התורה הוא בכזית, תלוי במחלוקת הלל וחכמים (פסחים קטו א) אם "יֹאכְלֻהוּ" מוסב על הפסח, או על כל אחד בפני עצמו (תורת חסד מט; כתב סופר או"ח פו).

שיעורה בכורך

אף כריכה שאנו עושים זכר למקדש (ראה להלן) חובתה בכזית מרור (רוקח רפג; טור או"ח תפו).

לסוברים ששיעור כזית הוא רק מחמת הברכה, בכריכה - שאין מברכים עליה - אין צריך כזית (שאגת אריה שם; ישועות יעקב תעה); ויש שכתבו שאפילו לדעתם צריך כזית בכריכה, שאיך נאמר "כן עשה הלל" והלל הרי לא עשה כן, שכיון שבכריכה זו יצא הלל ידי חובת מרור הרי בירך על אכילת מרור ואכל כזית (כתב סופר שם. וראה משנה ברורה תעה ס"ק טז).

חולה או איסטניס

חולה או איסטניס מותר לו ליקח מאיזה מין שערב עליו ביותר מהמינים שיוצאים בהם (חק יעקב תעג ס"ק כא), וכן אם אי אפשר לו כלל, יאכל מעט, אפילו פחות מכזית, או ילעוס בפיו לזכר טעם מרירות, בלא ברכה (שם; שו"ת אבני נזר או"ח שפג).

זמנה

זמן אכילת מרור הוא כזמן אכילת פסח ומצה, שהרי זמן אכילת מצה למדנו ממה שהוקשה לאכילת פסח, שנאמר: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (במדבר ט יא. פסחים קכ ב), ואם כן אף מרור הוקש לפסח, נמצא שלדעת הסוברים שזמן אכילת פסח הוא עד חצות (ראה בערך אכילת פסחים) אף אכילת מרור כן, ולדעת הסוברים שמן התורה זמן אכילת פסח כל הלילה, אלא שכדי להרחיק את האדם מן העבירה גזרו חכמים עד חצות (ראה בערך הנ"ל), אף באכילת מרור לכתחילה מצותה עד חצות משום גזירה זו (מנחת חינוך ו יד).

בזמן הזה, שאכילת מרור מדרבנן, כתבו אחרונים שיש להסתפק אם מצותה כל הלילה, שכן בדין דרבנן אין להחמיר כל כך, או עד חצות, שהוקש מרור למצה, ולכן לכתחילה יאכל המרור קודם חצות, ואם עבר חצות ולא אכל יאכל בלי ברכה (פרי מגדים או"ח תעז, אשל אברהם סק"א).

סדר האכילה וברכתה

סדר האכילה

מצות מרור היא לכתחילה אחר אכילת מצה, שכן כתוב: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים (שם), בתחילה מצה ואחר כך מרור (רשב"ם פסחים קיד א ד"ה עד שמגיע), אבל אין הסדר מעכב, ובדיעבד כשאכלו לפני מצה יצא (תוספות שם ב ד"ה זאת).

כשאין ירק לכרפס אלא המרור

כשאין לו ירקות אחרים לכרפס אלא מרור בלבד, לסוברים שמצוות צריכות כוונה, לא יצא כלל באכילה ראשונה אם לא נתכוון למצות מרור; וגם לסוברים שמצוות אין צריכות כוונה, וכבר יצא ידי חובתו, מכל מקום הוא חוזר ואוכל מרור אחר מצה (גמ' שם), ונחלקו בטעם הדבר:

• יש אומרים שהוא כדי לקיים מצות מרור כדין לכתחילה, שהיא אחר מצה (גמ' שם ותוספות שם).

• ויש אומרים שאינו חוזר ואוכל מרור אחר מצה אלא בשביל שני טיבולים שצריכים לשם היכר לתינוקות (ראה בערך סדר של פסח), אבל מצות מרור כבר קיים לגמרי באכילה הראשונה (מלחמות לרמב"ן ור"ן שם).

אכל בלא כונה

בזמן הזה שמרור מדרבנן, אם אכל בלא כונה, דינו תלוי במחלוקת אם מצוות דרבנן צריכות כונה אם לאו (ראה בערך מצות צריכות כונה).

הסבה

אין אכילת מרור צריכה הסבה (פסחים קח א) לפי שהוא זכר לעבדות (רש"י שם ד"ה מרור; רשב"ם שם ד"ה מרור), ומכל מקום אם רוצה לאכול בהסבה רשאי (בית יוסף או"ח תעה ג; מגן אברהם שם סק"ו, על פי הגמ' שם).

הטבלה

• יש אומרים שצריך לטבל המרור בחרוסת (פסחים קטו ב; רקח רפג; טוש"ע או"ח תעה א), דהיינו כל המרור (טוש"ע שם), כדי לבטל הארס שבחזרת (רש"י שם ד"ה צריך; רשב"ם שם ד"ה צריך), או מפני התולעת שנקראת "קפא" הנמצאת בה (רשב"ם שם ותוספות שם ד"ה קפא, בשם רבנו חננאל), שהיא סכנה לאוכל (תוספות שם).

• ויש אומרים שאין בזה צורך (בית יוסף שם, בדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, שהשמיטו דין זה).

והמנהג לטבל מקצת המרור (פרי חדש שם א; שו"ע הרב שם יא), לפי שאנו סומכים על הדעה השנייה (פרי חדש שם), או שתולעת זו איננה מצויה בינינו (פרי חדש שם, ושו"ע הרב שם).

צריך להיזהר שלא ישהה המרור בחרוסת כדי שלא ינטל טעם המרירות שבמרור (פסחים שם), ולכן צריך לנער את החרוסת מעל המרור (סדר ליל פסח לרבינו יונה; טור שם, בשמו; שו"ע שם).

אם לא טעם המרור

בלע את המרור:

• יש גורסים בגמרא: לא יצא (פסחים שם), לפי שהתורה הקפידה שיטעום טעם מרירות, זכר למה שנאמר: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם (שמות א יד), והבולע אינו מרגיש את המרירות (רשב"ם פסחים קטו ב ד"ה בלע מרור), וכן הלכה (טוש"ע או"ח תעה ג).

• ויש גורסים: יצא, לפי שאי אפשר שלא ירגיש טעם מרור אפילו כשהוא בולע (רש"י שם ד"ה בלע מרור; רשב"ם שם, בשמו).

בלע מצה ומרור ביחד, ידי מצה יצא וידי מרור לא יצא (פסחים שם), אף לדעת הסוברים שאם בלע מרור לבד יצא, שכיון שלא לעסו ואכל מצה עמו אינו מרגיש טעם מרור (רש"י שם ד"ה בלע מצה).

ברכתה

מברכים על אכילתו "אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מרור" (פסחים קיד ב; רמב"ם חמץ ח ח; טוש"ע שם תעה א), ומברכים ב"על" מפני שמוציא עצמו ואחרים עמו (מגיד משנה שם יב; בית יוסף שם, בשמו); ויש אומרים שאם לא אכל מרור בכרפס אלא שאר ירקות מברך "לאכול מרור" (ר"ן שם, וכן גרסתו בגמ' שם).

"בורא פרי האדמה" אינו מברך, שברכה זו בירך באכילת כרפס, ונפטר על ידה (גמ' שם ורש"י ד"ה פשיטא ורשב"ם ד"ה פשיטא)^[4]; ויש מהראשונים שסובר שמברכים ברכה זו שנית (בית יוסף שם, בשם הרשב"א בתשובה), ואין הלכה כמותו (בית יוסף שם).

• הטעם שהמרור נפטר בברכה על הכרפס, שקריאת ההגדה וההלל אינם נחשבים הפסק והיסח הדעת בין הכרפס למרור (רא"ש שם י כו).

• ויש סוברים שההגדה וההלל הם הפסק, ומכל מקום אינו מברך בורא פרי האדמה, שכיון שחובה היא להביא מרור אחר המצה, הרי הוא כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שאין מברכים עליהם (תוספות שם קטו א ד"ה והדר).

כשאוכל מרור באכילת כרפס

כשאכל מרור באכילת כרפס, נחלקו אמוראים: רב הונא סובר שמברך על האכילה השניה על אכילת מרור; ורב חסדא סובר שאינו מברך אלא על הראשונה (גמ' שם קיד ב), וכן הלכה (גמ' שם קטו א; רמב"ם שם ח יב; טוש"ע שם ב).

ונחלקו הפוסקים בטעמו:

• יש אומרים שעיקר מצות מרור מקיים באכילה השניה, ומכל מקום אין הברכה על האכילה הראשונה לבטלה, שמברך אותה כדי לאכול המרור שאחר המצה, ואף על פי שהפסיק בינתיים בהגדה, כיון שאכל מעט מהמרור מיד אחר הברכה הרי לא הפסיק בין הברכה להתחלת עשיית המצוה (תוספות שם ד"ה מתקיף).

• ויש אומרים שעיקר המצוה קיים בראשונה, ואין האכילה השניה אלא להיכר התינוקות (מלחמות לרמב"ן והר"ן שם).

למחלוקת זו בטעמו של רב חסדא השפעה על צורת האכילה:

• לדעה הראשונה, שעיקר המצוה היא באכילה השניה, צריך לאכול בה כזית ולטבלו בחרוסת, וכן הלכה (טוש"ע שם).

• אך לדעה השניה, שהאכילה הראשונה עיקר, צריך בראשונה לאכול כזית ולטבול בחרוסת, ובשניה אין צריך שיעור ולא חרוסת (משנה ברורה שם ס"ק כח).

ברכת שהחיינו

על אכילת מרור, אף על פי שהמצוה באה מזמן לזמן וגם יש בה שמחה, אין מברכים שהחיינו, לפי שכבר יצא ידי חובתו בברכת שהחיינו שאמר בקידוש, שפוטר בה את כל המצוות של הסדר בפסח (אבודרהם, ברכת המצוות ומשפטיהם), או שיוצא ידי חובה בברכת הגאולה, באומרו: "והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור" (אבודרהם שם).

כריכת מצה ומרור

מחלוקת תנאים בזמן שבית המקדש קיים

בזמן שבית המקדש היה קיים נחלקו תנאים בצורת אכילת מצה ומרור:

• הלל הזקן היה כורך מצה ומרור ואוכלן ביחד, שנאמר: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (במדבר ט יא. פסחים קטו א).

• חכמים חולקים עליו, ודרשו "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ", אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו (ברייתא בפסחים שם).

ונחלקו במנהגו של הלל:

• יש אומרים שלא היה כורך עמהם את הפסח (גירסתנו בזבחים עט א; רמב"ם חמץ ח ו-ז).

• ויש אומרים שאף הפסח היה כורך עמהם ואוכל שלשתם ביחד (תוספתא (צוקרמאנדל) פסחים ב לד; ירושלמי חלה א א; רש"י בזבחים שם ד"ה הלל, לגירסתו שם, ובפסחים שם ד"ה שהיה; רשב"ם שם ד"ה כורכן; מאירי שם).

ונחלקו ראשונים בדעתו:

• יש אומרים שלהלל הכריכה מעכבת (כן משמע ברשב"ם שם ד"ה והשתא; מלחמות לרמב"ן שם).

• ויש אומרים שלמצוה לכתחילה הוא מצריך לכרוך, אבל בדיעבד יצא אף שלא כרכם (תוספות שם ד"ה אלא; מאירי ובעל המאור שם, לגירסתם בגמ').

ואף בדעת חכמים נחלקו:

• יש אומרים שסוברים שמצותם דוקא בלי כריכה, ובכריכה לא יצא, מפני שמצוות מבטלות זו את זו (רשב"ם שם ד"ה והשתא, בדעת רבי יוחנן שם; מאירי ובעל המאור שם לגירסתם).

• ויש אומרים שלדעתם יוצא בין בכריכה ובין שלא בכריכה (כן משמע מהרשב"ם שם, בדעת רב אשי שם; מלחמות לרמב"ן שם, אף בדעת רבי יוחנן; מאירי שם, בשם יש מפרשים).

• ויש אומרים שלכתחילה הם מודים שצריך לכרוך, אלא שבדיעבד יוצא בלי כריכה (תוספות שם ד"ה אלא, אף בדעת רבי יוחנן).

הלכה למעשה בזמן שבית המקדש קיים

לא נפסקה הלכה במחלוקת זו (פסחים שם), ולפיכך בזמן שבית המקדש היה קיים, אדם כורך מצה ומרור ביחד ויוצא ידי חובת שניהם, ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על אכילת מצות ומרורים, ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו מברך על כל אחד בפני עצמו (רמב"ם שם ו), שמאחר שלא נפסקה ההלכה צריכים לכתחילה לצאת ידי דעת הלל ולכרוך (מגיד משנה שם)^[5].

הלכה למעשה בזמן הזה

בזמן הזה שאין חובת מרור אלא מדברי סופרים, חייבים לאכול מצה ומרור כל דבר בפני עצמו, ואחר כך חוזר וכורך ביחד ואוכל בלי ברכה זכר למקדש (פסחים שם), לפי שלא נקבעה הלכה כמי, ואנו חוששים לדברי כולם (תוספות שם ד"ה אלא).

שהרי אם יאכל ביחד לכתחילה, בא טעם מרור ומבטל טעם מצה, ואפילו לדעת הסוברים שאין מצות-מבטלות-זו-את-זו, לא אמרו אלא כששתיהן מן התורה, אבל כשאחת מהן מדברי סופרים, הרי זו מבטלת את של תורה (גמ' שם).

ואף אם יאכל מצה תחילה, ואחר כך יכרוך מצה ומרור ביחד, הרי אכילת מצה השניה רשות היא, לדעת הסוברים שאין מצותן בכריכה, והיא באה ומבטלת את המרור, אבל לסוברים שמצותן בכריכה, הרי צריך לקיים במצה זו מצות כריכה, ונמצא ששתיהן מצוות מדברי סופרים, ואין מבטלות זו את זו כל שחובתן שקולה היא (תוספות שם).

הטבלה

• יש אומרים שיש לטבל בכריכה זו המרור בחרוסת (סידור רש"י שפ; רמב"ם שם; רא"ש שם י כז; טוש"ע או"ח תעה א), שהרי אנו עושים כן זכר למקדש כהלל, והלל היה מטבל בחרוסת, שהרי זו היתה אכילת מרור שלו (הגהות מיימוניות שם, בשם רבנו תם).

• ויש אומרים שאין צריך לטבול, שהרי כבר יצא ידי מצות חרוסת במרור שאכלו בפני עצמו, ואף כדי לבטל את הארס אינו צריך, כיון שאוכלו יחד עם המצה (ראבי"ה פסחים תקכה; הגהות מיימוניות שם, בשם רבי יוסף טוב עלם וראבי"ה וגאוני אשכנז).

ראשונים כתבו שהמנהג כדעה השנייה (מנהגי רבינו אייזיק טירנא עמ' נב; דרכי משה שם ג, בשמו; רמ"א שם); אך אחרונים כתבו שהעיקר כדעה הראשונה (שו"ת המהרש"ל פח; ב"ח שם; ט"ז שם סק"ו; שו"ע הרב שם יט), וכתבו שכן המנהג (ערוך השלחן שם ח).

הסבה

יש אומרים שאין צריך הסבה בכריכה (רוקח רפג; שבלי הלקט השלם ריח); ויש אומרים שצריך הסבה (המנהיג פג; אור זרוע ח"ב רנז), לפי שהלל היה מיסב בשביל המצה, שזו היתה אכילת מצת מצוה שלו (בית יוסף שם), וכן הלכה (שו"ע שם).

ומכל מקום אם שכח להסב, יש לסמוך על הדעה הראשונה, ואין צריך לחזור ולאכול בהסבה (פרי חדש שם א; שו"ע הרב שם כ).

אמירה בשעת האכילה

לפני אכילתו אומר "זכר למקדש כהלל" (דרכי משה שם ג; שו"ע שם), או "כך היה הלל הזקן עושה" וכו' (שו"ת המהרש"ל פח); ויש אומרים שיש לאומרו לאחר האכילה, שאמירה זו היא הפסק בין הברכה לכריכה (באור הלכה שם ד"ה ואומר).

• טעם האמירה להודיע לכל המסובים שאינו מוסיף על המצות, ואין כאן איסור בל תוסיף, רק שאוכלים הכריכה משום ספק, שמא הלכה כהלל (הגדת פראג רפ"ז; הליכות שלמה מועדים ח"א עמ' שב).

• או להודיע שעתה אין רשאים לצאת בכריכה לחוד, שהיה מבטל המרור מדרבנן למצה מדאורייתא, ומשום זכר למקדש אנו עושים כן, שבזמן שבית המקדש היה קיים והיה חיוב המרור מדאורייתא, לא היו מבטלים זה את זה (פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"ז).

אם מזכיר באמירתו פסח

למנהג האמירה השני, אומרים "כך היה הלל וכו', היה כורך מצה ומרור", ולא מזכירים את הפסח, אם מפני שסוברים שאף הלל לא היה כורך את הפסח, ואם מפני שאף לסוברים שהלל היה כורך את הפסח, מכל מקום בזמן הזה אין להזכיר פסח, כיון שאנו אומרים "כן עשה הלל", ואין אנו כורכים את הפסח (חק יעקב שם סק"ג); ויש אומרים שצריך לומר: "היה כורך פסח מצה ומרור", שהעיקר כדעה שהיה כורך אף הפסח עמהם (ט"ז שם סק"ט).

ברכה

אין מברכין על הכריכה (פסחים קטו א; רמב"ם שם ח ח), אפילו אם שח בין ברכת המרור לאכילת הכריכה (ב"ח שם), ולכתחילה יזהר לא לשוח כדי לקיים מצוה מן המובחר (טוש"ע שם).

הערות שוליים